שקיעה

בשו”ע או”ח סי’ שח סכ”ז אי’ דפירורים אינן מוקצה משום שראויין למאכל בהמה ואילו בהמשך דברי השו”ע בסכ”ט מבואר דכל מה שהוא ראוי למאכל בהמה הוא רק אם מצויין על דרך האופנים שנזכרו שם, וחזי’ מזה שאע”פ שיכולין הפירורין להאכל ע”י אדם מ”מ מאחר שאין מי שאוכלן חשיבי לא חזו למידי (ועי’ גם חוט שני שבת פ”ס ס”א וארחות רבינו ח”א מהדו”ח עמ’ רסג).

ויש מקום לומר דגם חוברת זו אף שאפשר לקרוא בה משפטים שלמים ואף רצף של משפטים, מ”מ מאחר שבתבניתה ובצורתה ומתכונתה אין מי שקורא ולומד בה ממילא לא חשיב שמשמשת לקריאה.

ומאידך גיסא יש מקום לומר דמאחר שאם יש מי שיתעניין באופן מיוחד לדעת מה תוכן חוברת זו יעיין בה גם כשהיא קרועה א”כ שמא חשיב עדיין עומד לשימוש, אבל אפשר דמצד זה לא חשיב עומד לשימוש.

וראיתי במשנה אחרונה סי’ שח אות סו שהביא כמה דעות מפוסקי זמנינו לענין דף קודש קרוע האם חשיב מוקצה או לא ואם יש לדון ולהחשיבם כשברי כלים הראויין למלאכה מאחר שאם יצטרכו להם ישתמשו בהם (ויש להעיר דסברא זו שהובאה שם בשם הגרח”ק [והחוט שני] יותר מצויה בחיבורים קדומים או שנכתבו על ידי מחברים מפורסמים שאכן שייך שיצטרכו להם ואז יוכלו להשתמש בדף הקרוע אבל בחידושים שאין מצוי שיבקשו באמצע שבת לעיין בהם דוקא אפשר דאין שייך לומר כן ומ”מ כל חידוש שייך שיבקשו לעיין בו כגון שדן בשאלה שנשאלה עכשיו וכיו”ב, וכמובן שבכל חיבור אפשר ללמוד כגון שמתעניין בנידון הנידון בו או במי שכתב החיבור או שאין שם עמו ספרים אחרים לעיין בהם, אלא שהוא דוחק קצת מכיון שעיקר שימוש חיבור זה הוא לעיין בו לפי דרכו וזה אינו מצוי שיעיינו בו לפי דרכו כשהוא קרוע באופן זה אא”כ אפשר לעיין שם בקל גם לאחר הקריעה כגון שכתובים שם פסקים קצרים).

ויש שנקטו להתיר מטעם זה ויש שנקטו להתיר עכ”פ להגביהם כשמונחים במקום ביזיון, ויש שנקטו לאסור וכן הובא שם בשם החזו”א (ואולי החזו”א מיירי כשהדף קרוע לגמרי וא”א לקרוא בו).

ונראה דבזמנינו במקרה רגיל יש להחמיר להחשיבו מוקצה דהרי במשנ”ב סי’ שח סקנ”ח נקט דבדבר שהדרך לזורקו לאשפה לא אמרי’ דשברי כלים ראויין למלאכה, וממילא בחוברת שנקרעה באופן כזה שרגילין לגונזה במצב זה הרי היא מוקצה, ועי’ במג”א שם סקכ”ח שהביא מהמגיד משנה ועוד להוכיח דדבר שאין רגילין לייחדו לשימוש שהיה יכול להיות ראוי לו לא אמרי’ בזה דשבר כלי ראוי למלאכה.

ואלא דיש לציין בזה נקודה נוספת, והיא דאמנם במיני אוכלין מצינו דיש צד שלא נתפס ולא חל בהם מוקצה [עי’ משנ”ב סי’ שי סק”ב ובתשובתי ד”ה סוכריה שמיוצרת בצורת משרוקית שניתן לשמש בה כמשרוקית האם הוא מוקצה בשבת, ועוד בתשו’ ד”ה מצה שמקפידים עליה מאוד שלא לטלטלה שלא תישבר האם היא מוקצה מחמת חסרון כיס] מ”מ לענין כתבי הקודש אמנם דינם קל יותר שמותר לטלטלן אפי’ שלא לצורך כלל, כמבואר בסי’ שח ס”ד, ולענין זה דין כתבי הקודש דומה למיני אוכלין, אבל מוקצה חל על כתבי הקודש, וכן בתפילין מצינו דיש מהפוסקים שהחשיבום ככלי שמלאכתו לאיסור (עי’ דעות הפוסקים בזה בב”י ורמ”א שם ובמשנ”ב שם סקכ”ד) אע”פ שהם כתבי הקודש, וכן מצינו דהי’ גזרה בזמן רז”ל על כתבי הקודש שאין קורין בהם וחשיבי מוקצה אז, כמ”ש בגיטין ס ע”א האי ספרא דאפטרתא אסר לטלטולי דלא חזי למקרי ביה, וכמ”ש במשנ”ב סי’ שלד סקל”א, וכן מצינו דמגילת אסתר לדידן יש בפוסקים שהיא מוקצה לכל מר כדאית ליה לפי שאין קורין בה (עי’ שע”ת בסי’ שח סק”ב ובסי’ תרצג ומשנ”ב סי’ תרפח סקי”ח ושאר אחרונים).

ומ”מ יש לציין דגם באוכלין אם הם אסורין באכילה אסורין גם במוקצה כדאשכחן בריש ביצה ובהרבה דוכתי, וממילא אין מדין כתבי הקודש שאין קורין בהם ותפילין סתירה ממש על אוכל, דהאי כיון שלא חזי למילתיה בשבת הו”ל מוקצה וגם האי לא חזי למילתיה בשבת הו”ל מוקצה.

ובמקו”א הרחבתי בפלוגתת הפוסקים אם דבר שאין ראוי בשבת בהיתר חשיב מוקצה מחמת גופו או כלי שמלאכתו לאיסור אבל לכו”ע אינו היתר.