שבת

ברש”י דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ג, ושב ה’ אלהיך את שבותך – היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם.

ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגליות שאר האומות מצינו כן (ירמיהו מח מז) ושבתי שבות מואב ע”כ, ומקור הדברים ע”פ הגמ’ במגילה דף כט ע”א, תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו’ גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה’ אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות ע”כ.

והקשה בזה: א.

למאי בעינן עוד דרשא שהיה ממש בגלות, אחר דאשמעינן כבר שנגאל ממנה, וא”כ בודאי היה שם.

ב.

אם מצינו כן בעוד אומות מה נתייחדו ישראל בזה.

ג.

בגמ’ גופיה אי’ שהיה זה רק עם ישראל ולא עם או”ה, ודברי רש”י צ”ב.

ד.

באמת דברי הגמ’ צ”ב מן הפסוקים.

ה.

צ”ע במ”ש בירמיה מט ו: ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאום ה’, ומ”ט לא כתיב ושבתי כדכתיב במצרים ומואב.

ע”כ תורף הקושיא.

תשובה – ראשית כל יש לידע כי רש”י גופיה הביא הפסוקים דמיירי גבי או”ה רק גבי אידך פירושא, שצריך להיות אוחז בידיו וכו’, אבל ודאי אין השכינה שורה באו”ה אפי’ בשעת שלותן, וזהו גופא הצער שיש על שככינתא בגלותא כעת בגלותינו, שצריך להשפיע שפע לגוים וכאילו השכינה איננה במקומה כמ”ש הרמח”ל, וכתב החיי אדם בדרוש שלו על עלינו לשבח שישראל נפשם מצד הקדושה, כמ”ש כי חלק ה’ עמו, אבל או”ה נפשם מן הקליפות הטמאות, ובודאי הוא שאין השכינה שורה עמהם, ולא לפי’ קמא כיון רש”י בזה.

ולהכי לא אשכחן קראי שהיתה השכינה בגלות ממש אלא אצל ישראל כדמיייתי קראי דלמענכם שלחתי בבלה, והנגלה נגלתי, וי”ל דלהכי דרשי’ ל’ושב’ דכתיב גבי ישראל על השכינה, ולא דרשי’ ל’ושב’ דכתיב גבי אומות הכי כיון דגבי גלותם לא נזכר זה.

ולפ”ז מה שלא נזכר בשבות בני עמון אפשר משום שלא היו מפוזרין כ”כ, ומיהו תי’ זה אינו מתיישב די, לפמ”ש בפ”ד דידים ע”ש וכן לפמ”ש בקידושין פ”ד כגון הומניא לפום נהרי יעו”ש, משמע שאכן מפוזרין הן בכל מקומות מושבותיהן של ישראל, וי”ל דמ”מ אין מפוזרין כ”כ כשאר אומות.

ולענין פי’ ה’ושב’ גבי האו”ה יהא פירושן כמו פי’ השני ברש”י, ובלא”ה יש ממשרשי הפשט שפי’ ושב כפשוטו שישיב, כמו האב”ע שמות א ז בפי’ הארוך ע”ש, רמב”ן בראשית יח י, וחזקוני כאן מנו”א.

ובאמת קצת מדויק מרש”י שהזכיר את האומות רק גבי פירושו השני, ולא בפי’ הא’.

ומה שנזכר ב’ פעמים ענין גלות השכינה והגאולה, היינו א’ לגלות מצרים וא’ לגלות בבל וה’ושב’ אפשר שהוא לגלות האחרונה, ומצינו עוד בחז”ל שדרשו על כמה עניני גלויות, וכמו שאביא בזה, וז”ל המכילתא דסניא [ע”פ גי’ הגר”א]: ‘כשירדו ישראל למצרים שכינה ירדה עמהם שנאמ’ אנכי ארד עמך וגו’ (בר’ מו ד) נגלה שכינה עמהם שנא’ ובמדבר אשר ראית [אשר ינהגך ה’ אלקיך] וגו’ (דברים א’ לא)’.

ובמכילתא דרבי ישמעאל בא [מסכתא דפסחא פרשה יד, וכעי”ז בספרי פ’ בהעלותך פיסקא פד]: ר’ עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא עצמך פדית.

וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנ’ הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים (ש”א ב כז), גלו לבבל שכינה עמהם שנ’ למענכם שולחתי { לפנינו שלחתי, ובכ”מ עמדו המדקדקים על מקומות שמסורת חז”ל שונה ממסורתין (עיין תוס’ שבת נה ב ושו”ת הרשב”א המיוחסות סי’ רלב).

}בבלה (ישעיה מג יד), גלו לעילם שכינה עמהם שנ’ ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מט לח), גלו לאדום שכינה עמהם שנ’ מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה סג א).

וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנ’ ושב י”י אלהיך את שבותך (דברים ל ג) אינו אומר והשיב אלא ושב, ואומר אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד ח) וכי מלבנון היא באה והלא ללבנון היא עולה ומה ת”ל אתי מלבנון כלה כביכול [אני ואת מלבנון גלינו] אני ואת ללבנון עולים.

וכעי”ז בבמדבר רבה [פרשת נשא פרשה ז]: אשר אני שוכן בתוכם רמז להם שבכל מקום שיגלו שכינה עמהם תני ר’ נתן אומר חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך וגו’ גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישעיה מג) למענכם שלחתי בבלה וגו’ גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיה מט) ושמתי כסאי בעילם גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר (ישעיה סג) מי זה בא מאדום וכשהן פזורין שכינה עמהם שנאמר (דברים ל) ושב ה’ אלהיך את שבותך וגו’ והשיב לא נאמר אלא ושב ואומר (שיר השירים ד) אתי מלבנון כלה וגו’.

ועוד במדרש תלים [שוחר טוב ט] אגילה בישועתך [תהלים ט, טו].

אמר רבי אבהו זה אחד מחמש מקראות הקשים, שישועתן של ישראל ישועתו של הקדוש ברוך הוא, ישועתינו אין כתיב כאן אלא ישועתך, אמר דוד ישועתינו היא ישועתך.

אמר רבי ברכיה הכהן מה דכתיב [זכריה ט, ט] צדיק ונושע הוא, מושיע אין כתוב כאן אלא נושע, וכשעתידין לחזור שכינה היא חוזרת עמהם שנאמר [דברים ל, ג] ושב יי’ אלהיך, והשיב אין כתוב כאן אלא ושב עכ”ל, [ועוד בפ”ק דברכות כאילו פדאני כו’ והרי”ף שם ל”ג לזה כך ונתעורר ע”ז בהג’ ב”ח שם].

וכ”ז הם פסוקים ודרשות יתרות על זמני הגלות השונים.

והנה יש פי’ לחד מן קמאי ר’ חיים פלטיאל { רבי חיים פלטיאל ב”ר יעקב נולד סביב תחילת האלף השישי.

ספר ‘פירושי התורה’ מאת רבי חיים פלטיאל הוא לקט של פירושים על התורה מבית מדרשם של בעלי התוספות בעריכת בנו של ר’ חיים פלטיאל, דומה לליקוטים אחרים כאלו שרק חלקם נדפס עד היום.

}וראיתי שהביא ע”ז מסורת מרבינו תם, וכתב וז”ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ג]: ושב יי.

דרשינן בתלמוד ורש”י מייתי לה והשיב לא נאמר אלא ושב שישוב בעצמו.

והק’ רבינו תם והא אפי’ גבי עמון כתיב ושב ולא והשיב { א”ה לא מצאתי, דאדרבה אצל בני עמון נאמר והשיב כמשנ”ת, וכנראה יש ט”ס בדבריו.

}, וגר’ ר”ת ושב לא נאמר פעם אחת אלא ושב ושב תרי זימני דכתיב ושב וקבצך, ולהכי בחרז יצוה יי חסדו יש לומר ושב לא נאמר כי אם ושב ושב וקבץ.

ומורי פי’ דהכא דייק מדכתיב שם יתירא דהא מרישא כתיב (ושב) ושבת עד יי אלהיך, א”כ הזכיר השם כבר וה”ל למכתב ושב את שבותך ורחמך אלא ודאי דה”ק ושב הוא הק’ בעצמו ישוב אבל בבני עמון לא כתב שם יתירא עכ”ל.

והנה באמת המהר”ל בספר גור אריה דיין ונחית לחלק מהנך קושיות, (והביאו בס’ שפתי חכמים על פרש”י).

ונעתיק לשונו בזה, וז”ל [דברים פרק ל פס’ ג]: וכשנגאלו הכתיב גאולה לעצמו כו’.

בספרי פרשת בהעלותך.

‘ואף בגלות שאר אומות’ (רש”י כאן), ואם תאמר, אם כן למה דרשו רז”ל בישראל מה שנאמר “ושב ה’ אלהיך”, כיון דאף בשאר אומות כתוב כך.

ויש לומר, דודאי בשאר אומות כתוב { ז”ל ירמיהו פרק מח פס’ מז: ושבתי שבות מואב באחרית הימים נאם ה’ עד הנה משפט מואב.

}(ר’ ירמיה מח, מז) “ושבתי את שבות בני עמון”, והשם יתברך עושה דבר זה בעצמו, ושייך לומר “ושבתי”, שגדול יום קבוץ גלויות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם.

אבל כאן הוא דברי משה, ולא היה למשה לומר זה, שאין לבשר ודם לומר שהגאולה היא כאילו הוא צריך להיות אוחז בהם.

ואין לומר שדבר זה לכבוד הקדוש ברוך הוא, שכל כך הוא אוהב אתכם, ולכך יש לכם לעבוד אותו, שזה אינו, כי דבר זה תמצא גם כן בשאר אומות, ומאי אינהו עדיפי.

ולכך צריך לומר דכאן פירושו כאילו נגאל הוא עצמו.

והשתא לא קשיא דאין לבשר ודם לומר כאילו הוא שב, דכיון דהאמת שהשם יתברך עם ישראל בגלותם, והוא שב עמהם מן הגלות, יש לומר שפיר.

אבל אי לא הוי רק כאילו אוחז בהם, ולא שב אתם ממש, כמו שהוא באומות, לא היה לבשר ודם לומר “ושבתי” – ד’גדול יום קבוץ גליות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם’, כך יש לפרש.

אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך.

והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו.

וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב “ושבתי”, לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו “ושבתי” דכתיב.

אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא “אלהי ישראל” (שמות כד, י).

וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה, וכאשר גלו – במה שעצם כבודו דבק בהם – כאילו גלה אתם.

וכאשר שבים כתיב “ושב ה’ אלהיך וכו'”.

וחילוק גדול יש בין “ושבתי”, ובין “ושב ה’ אלהיך”, שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם.

אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא.

מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו.

אבל אצל ישראל כתיב “ושב ה’ אלהיך”, להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור עכ”ל.

ובזה באו פשטות דברי רש”י ג”כ על מכונם.

{בס”ד עש”ק פרשת תולדות א’ כסלו תשע”ו פה קרית ספר יע”א}

מה שהקשה ע”ד הגמ’ ספ”ק דמגילה י”ז א’ על ענישת יעקב בשנים שפירש מאביו, דהרי היה בציוי אמו בס”פ תולדות, דכתיב ושלחתי ולקחתיך משם, והרי עדיין לא שלחה לקרותו.

תשובה כיון שהיה מחוייב מצד כבוד אביו לשוב ולקיים בו מצות כיבוד כדין, לא נפטר ע”י מה שאמרה לו אמו ושלחתי ולקחתיך משם, דהרי כבוד אב קודם לכבוד אם.

וראיתי עתה שכבר עמד ע”ז המשך חכמה בפרשת ויצא וז”ל, וינהג את כל מקנהו וכו’ לבא אל יצחק אביו.

מה שאמר “אל יצחק”, ולא הזכיר רבקה שעדיין היתה בחיים, משום שהיא אמרה “ושלחתי ולקחתיך משם” (בראשית כז, מה), וכל זמן שלא שלחה אליו, הרי מחלה לו כבודה.

אבל יצחק אמר רק “וקח לך משם אשה” (שם כח, ב), ולכן הרי לא מחל על כבודו, ומפני כן הלך “אל יצחק אביו” ודו”ק, ע”כ.

וע”ע שו”ת עטרת פז (חלק א כרך א – אורח חיים סימן י).

וראה בתשובתו של הג”ר נתן גשטטנר (בקובץ כרם שלמה שנה ט’ קו’ א’ ע’ לה), וז”ל: אף כשהבן הוא בריחוק מקום, חייב במצות כיבוד אב ואם, וכדמוכח במגילה (טז ב) דיעקב אבינו נענש על שהתעכב בבית לבן ולא קיים מצות כיבוד אב, עיין שם רש”י ד”ה יעקב, והוא בטו”ז (סי’ ר”מ סקט”ו), אלא שאם האב והאם מסכימים שבנם ישהה בריחוק מקום נמצא שמחלו על כבודם ומהני, וכדקיי”ל בשו”ע (סי’ ר”מ סי”ט) דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

ועיין מהרש”א מגילה שם שהקשה דאמאי נענש יעקב אבינו כיון דיצחק ורבקה שלחוהו ללבן ונמצא שמחלו על כבודם, ואכמ”ל.

ובקושית המהרש”א הנ”ל דהרי הוריו ציוו עליו שיברח.

ועוד הקשה בספר מרפסין איגרא (על בראשית ע’ קפט): הלא הישארותו בבית אביו היתה כרוכה בסכנת נפשות, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואדם שמכניס עצמו לסכנת נפשות – עוון חמור הוא בידו.

וכתב שם ליישב בזה, וז”ל, אכן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול.

אך כל זה לענין העונש של הבן, שבמקום שאביו מחל על כבודו הוא פטור מעונש אם לא כיבד את אביו, אבל מכל מקום עדיין נשאר עליו מצוה, והעובר על מצוה של כיבוד אב חייב בדיני שמים אף אם אביו מחל לו על כבודו.

וכן מבואר בספר חסידים סימן תקעג.

ולכן אף שיצחק מחל על כבודו ורצה שיעקב יעזוב את ביתו וילך לחרן, בכל זאת נענש יעקב בדיני שמים, על כך שלא כיבד את אביו באותם שנים ששהה בבית לבן.

ועוד כתב ה”ר אמ”י מארקסון נ”י (הובא בס’ דעה”ד במגילה שם) ליישב לפי”ד החיד”א שכתב בשמחת הרגל (לסוכות) שאדם העוסק בכל ימות החול לפרנסתו { א”ה העתקתי לשון התרצן בלא לגרוע מדבריו, אך יש לידע שלא מיירי כאן על אדם שביכולתו ללמוד כל הזמן [כפי שהדבר אפשרי בזמנינו], אלא באדם שבאמת א'נ'ו'ס.

}, אם כאשר מגיע שבת ויו”ט ויומא דפגרא עוסק בתורה, נחשב לו כאילו עסק בתורה כל ימיו, כיון שעוסק מתי שיכול.

אבל אם מבטל בימים הק’ הללו, נחשב לו כמבטל מת”ת בכל ימות השבוע.

(ושמעתי שהח”ח פי’ לפי”ז את המשנה אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, שנחשב כמבטל הרבה).

כמו כן בני”ד, יעקב אבינו נסע ללבן במצות או”א.

אולם ברגע שהתעכב בדרכו, ולא מיהר לשוב אל הוריו, נחשב לו שגם מה שנסע לא היה עבור מצות אביו ואמו, אלא כאילו נסע לצורך עצמו עכ”ל התרצן הנ”ל, ויתכן שיש צורך במקור לחדש דברים כעי”ז.

[והנה בס’ הנ”ל כתב מאיזה ספרים ליסד דבב”נ עיקר הכיבוד הוא האם, ואי נימא שיש כיבוד מדינא גם באב בב”נ, (עמש”ש בשם הגרח”ק), צ”ע דתיפוק ליה דהיא והוא חייבין בכבוד האב, וכה”ג דנו הפוסקים על עאבי אביו ואכה”מ, ודברי לעיל אתיין דלא כהיסוד הנ”ל].

שאלה

בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי הגרע”מ סילבר שליט”א,

א.

לתשובת הרב אודה לרב מקרב ליבי

בברכת התורה ובברכת הכהנים

***

תשובה

שלום רב

כ’ הרמ”א יו”ד רס”ד ס”א ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק (א”ז).

וכתב הערוה”ש שם סי”א, עוד כתב שיש להדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק עכ”ל ובעל ברית הוא הסנדק ובוודאי כן הוא שאע”פ שבמעשה המצוה כל אפי שוים מ”מ ההכנה להמצוה והמחשבה הטהורה והכוונה הנאותה הם עניינים גדולים להמצוה ומועילים הרבה להתינוק שיכנס יותר לקדושה ולכן נכון שהמוהל והסנדק יהיה תפילין על ראשם בעת המילה ולהסמיך אות לאות דגם תפילין נקראו אות ועוד יתבאר בסי’ רס”ה עכ”ל.

וידוע מהספה”ק על ענין שיהיה הסנדק והעסוקים במצות מילה צדיקים שזה משפיע על הרק הנימול, ועיין למרן הגרח”ק שליט”א בספר דרך שיחה עה”ת מה שהביא בזה, והמעשיות שהביא בזה, ועוד שמעתי ממרן הגרח”ק שליט”א בסעודת שבת דבר נפלא בזה שא”א להעלותו ע”ג הכתב.

בענין כהן הפודה לא שמעתי בזה דבר, ואולי אפשר למצוא סמך לזה מדברי הספרי דברים תבוא פי’ רצ”ח, ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה עכ”ל, ובפשטות הכונה שיש ליתן מתנות כהונה למי שהוא כהן כשר, וכן אמרו חז”ל שלא לתת מתנות כהונה לכהן ע”ה, ודרשו מדכתיב בדברי הימים לתת מנת לכהנים הלויים למען יחזקו בתורת ה’, כל המחזיק בתורת ה’ יש לו מנת וכו’.

בכבוד רב

***

שאלה

לכבוד הרה”ג רבי עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח גדול על התשובות!

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ט’ תרומת העובד כוכבים מדמעת.

שאלה: למאן דאמר יש בילה אף ביבש – האם זה במציאות, או רק דינית.

שאלה: האם מה שכהן אוכל תרומה – נאמר כאן בעצם, שהתורה התירה לו לאכול סוג של טבל? שהרי מתרומה זו לא הופרשו מעשר ראשון ומעשר שני! ואולי זו נפק”מ, אם זר שאכל תרומה, שחוץ מאיסור תרומה עבר על אכילת טבל, דלכהן התירה תורה, ולא לישראל.

שאלה: בראשית פרק לה (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

– וצ”ב, על מי קאי.

שאלה: שבת יב: אין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי – האם לפי”ז אינם יודעים גמרא וזוהר? ועוד, דרש”י שם כתב, דכיוון שאינם מבינים – אינם מעבירים את התפילה לה’.

שאלה: שבת ק.

שאלה: האם מה שכתוב בשבת יב: ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, והקב”ה זן וסועדו – האם זה דווקא בחולה צדיק, או בכל חולה?

שאלה: שבת יב: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה.

צ”ב, מדוע לא מצינו לנהוג כן, ועוד צ”ב, מאי טעמא שמינה?

שאלה: שבת יב: איבעיא להו: שמש שאינו קבוע בדמשחא מהו? וצ”ב, מאי קא מבעי ליה, הא מדקאסר בקבוע, שמע מינה דבאינו קבוע – מותר.

ומדוע שנאסור? (אפילו לתוספות)

שאלה: רש”י בראשית פרק מד (כ) ואחיו מת – מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו.

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרה”ג אהרן אריה כהן שליט”א!

שלום רב

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ט’ תרומת העובד כוכבים מדמעת.

תשובה: היא גופא קמ”ל שתרומתו דאורייתא.

וזה גופא ג”כ אינו פשוט שכל התנאים סוברין כן, עי’ ברש”י רפ”ב דקידושין הנכרי והעבד שתרמו וכו’, ובשיירי קרבן על הירושלמי יבמות פי”ג ד”ה התיבון.

שאלה: למאן דאמר יש בילה אף ביבש – האם זה במציאות, או רק דינית.

תשובה: אי”ז דוקא שבודאי מעורבת במציאות, אלא מדיני חזקות ותערובות מותר לנו ע”פ תורה להתייחס לבלילה זו כמעורבת.

שאלה: האם מה שכהן אוכל תרומה – נאמר כאן בעצם, שהתורה התירה לו לאכול סוג של טבל? שהרי מתרומה זו לא הופרשו מעשר ראשון ומעשר שני! ואולי זו נפק”מ, אם זר שאכל תרומה, שחוץ מאיסור תרומה עבר על אכילת טבל, דלכהן התירה תורה, ולא לישראל.

תשובה: זוהי צורת ההפרשה בתחילה תרומה ואח”כ מעש”ר, ואי”ז טבל, וגם ישראל שאוכל אין בזה איסור טבל.

שאלה: בראשית פרק לה (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

– וצ”ב, על מי קאי.

תשובה: איני יודע מה היה מנהג הלבוש בזמנם, ומ”מ עי’ בספר הישר שהיו הרבה עבדים מעיקרא והרבה נפשות שבו משכם, כמבואר בפסוקים, ומה שמספר שם המעשה בזה.

שאלה: שבת יב: אין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי – האם לפי”ז אינם יודעים גמרא וזוהר? ועוד, דרש”י שם כתב, דכיוון שאינם מבינים – אינם מעבירים את התפילה לה’.

תשובה: הנה יש הרבה דרגין עילאין בתורה, וסיפורי התורה הם משלים כמ”ש בזוהר, וי”מ שהתורה שהיתה אצל המלאכים קודם מ”ת היתה צירופי תיבות מהתורה שעמנו היום, וגם בגמ’ ממש הרי היה גמ’ גם בזמן התנאים כדתנן באבות פ”ה מכ”א, ואינו בהכרח שהיה אותו הגמ’ ועי’ רש”י ב”מ פ”ו א’, ומ”מ את”ל שהיה עמהם תלמוד וזוהר שלנו צ”ל שהיה בלשון עברי, וראה בזוהר חדש איכה שקודם הגלות השתמשו ישראל בתלמוד ירושלמי, ומסתמא היה זה בלשון אחר מהתלמוד ירושלמי שמענו, שהרי לשון סורסי הוא לשון שהיה נהוג רק בתקופת חיבור הירושלמי ומסתמא לא בזמן שקודם חורבן בהמ”ק הראשון.

שאלה: שבת ק.

תשובה: מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא שאין צריך את המעשה, אבל כאן הרי צריך את המעשה ורק שלאחר שהמעשה נעשה הוא חזר והתבטל, ובזה כבר לא אכפת לן מה קרה אח”כ, דכיון ששעה אחת בעולם נתקיימה מחשבתו, ואז נתקיימה מחשבתו בשלמות סגי בזה.

[ומיירי שנח ע”ג משהו קודם שנתגלגל שוב, עי’ בגמ’ שם, ופרש”י, שעמד קצת ואחר כך נתגלגל, והוא הדין אם אחזתו הרוח באויר ועכבתו מעט, ואחר כך הכניסתו, ועי’ בראשונים שם].

שאלה: האם מה שכתוב בשבת יב: ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, והקב”ה זן וסועדו – האם זה דווקא בחולה צדיק, או בכל חולה?

תשובה: המשמעות שבכל חולה, והפסוק שהביאו שם בגמ’ מיירי בכל חולה, וז”ל המזמור שם (תהלים מא) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה’ וגו’, ה’ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ וגו’, ולא נזכר שם שרק אם החולה צדיק דוקא, ומ”מ אם החולה עובר עבירות שנאמר עליהם ושב מאחריך אפשר דבזה גרע מסתם חולה.

וגם בגמ’ שם מעיקרא נזכר, אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר (ליה) רחמנא ידכרינך לשלם, וע”ז קאמר דכיון שהשכינה שורה שם אפשר להזכיר בלשון ארמי, וכלשון הר”ח ואפילו בלשון ארמי שפיר דמי דשכינה עמו ע”כ.

ולא משמע שדין זה נאמר רק בחולה צדיק.

ועוד איתא שם, הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה שנאמר ה’ יסעדנו על ערש דוי וכ”כ בשו”ע יו”ד סי’ של”ה ס”ג, המבקר את החולה לא ישב ע”ג מטה ולא ע”ג כסא ולא ע”ג ספסל, אלא מתעטף ויושב לפניו, שהשכינה למעלה מראשותיו ע”כ, ולא נתבאר שדין זה מיירי דוקא בחולה צדיק.

שאלה: שבת יב: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה.

צ”ב, מדוע לא מצינו לנהוג כן, ועוד צ”ב, מאי טעמא שמינה?

תשובה: בתוס’ שבועות כ”ו א’ ד”ה את משמע שכן יש דין לכתוב על פנקס שיביא חטאת מי שמחוייב חטאת.

ובחידושים המיוחסים להר”ן כתב, אביא חטאת שמינה, וקשיא לי אמאי נקט חטאת שמינה ושמעתי לפי שחייב אדם על שגגת שבת קרבן עולה ויורד לכך אמר חטאת שמינה לומר שלא יהיו עופות או סולת אלא חטאת בהמה, וזה אינו דהא אין קרבן עולה ויורד על שגגת שבת אלא קרבן קבוע, ואולי נקט שמינה לצחות השמן וכן אמר אלי מורי נר”י עכ”ל.

ואפשר עוד דשמינה היינו מטעם שקרא והיטה, ובשלמא מתחילה היה סבור שאינו מחוייב בתקנה זו, אבל כשראה שהוא עצמו הטה מעיקרא נתחרט על מה שהקיל בזה.

שאלה: שבת יב: איבעיא להו: שמש שאינו קבוע בדמשחא מהו? וצ”ב, מאי קא מבעי ליה, הא מדקאסר בקבוע, שמע מינה דבאינו קבוע – מותר.

ומדוע שנאסור? (אפילו לתוספות)

תשובה: עי’ במאירי שם שכתב,.

.

.

כך כתבו בשטה זו גדולי הפוסקים והם גורסים בכאן הא והא בשמש שאינו קבוע הא בדמשחא הא בדנפטא אבעיא להו קבוע ובדמשחא מאי ותירץ בה הלכה ואין מורין כן ומ”מ יש מפרשים שהקבוע מחמירין יותר שמצד אימת רבו משתדל בעיון יפה ומהפכין הענין שבשל שמן את הקבוע אסור ואת שאינו קבוע הלכה ואין מורין כן והם גורסים הא והא בקבוע ואיבעיא להו שאינו קבוע במשחא מאי והעלוה בהלכה ואין מורין כן עכ”ל.

ואפשר דהגמ’ כבר מעיקרא הוה קים לה שזהו הלכה ואין מורין כן, רק דקאמר אבעיא להו כדרך הגמ’, ועי’ רש”י ותוס’ יומא י”ג א’.

שאלה: רש”י בראשית פרק מד (כ) ואחיו מת – מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו.

תשובה: יש עוד דברים שמותר לשנות בדברים, ראה לאאמו”ר הגאון הגרי”א סילבר שליט”א בספרו אמת קנה פרק ד’ [נדפס עם ספר משפטי השלום], וכנראה הארבעה דברים הם כללי הדברים, או שהם דברים הרגילים בחיי היום יום, וה”ה הכל לפי מה שנראה לחכמים שהוא מעין ד’ דברים הללו.

ועי’ בכעי”ז מה שדן בשטמ”ק ב”מ כ”ג ב’ מ”ט לא מנה שמשנין בדברי שלום וז”ל, בהני תלת מילי עבידי רבנן וכו’.

כתב הריא”ף וזה לשונו: והוא הדין דמשני בדברי שלום וכו’ והאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת משום דההיא לא איצטריך ליה דמצוה היא וכו’, ולדידי חזיא לי דרב יהודה אתא לאשמועינן הני דלא אמרוה ראשונים אבל שאלת שלום כבר אמרוה ראשונים ואסמכוה אקרא.

שיטה עכ”ל השטמ”ק.

ועיין עוד שם שכתב, והילכך איכא למימר דלא חשיב אלא מדות טובות והיינו דקאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו וכו’ אבל הכא דדרכי שלום היינו מדינא.

ומיהו מכל מקום קשה קצת דקאמר אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן משמע דליכא אלא אלו ומכל מקום יש לומר.

דהכי קאמר דבמדות ליכא אלא אלו ומה שהוא צריך לשנות מדינא לא הוצרך למנקט.

כן נראה לי.

בצלאל אשכנזי עכ”ל.

וכמו”כ יש לומר כאן שכאן הוא חיוב לשנות.

בכבוד רב

***

שאלה

{לכבוד הג”ר ע”מ סילבר שליט”א.

יישר כח
דוד ורטהיימר}

תשובה

‏יום ראשון י”ד אייר תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר דוד וורטהיימר שליט”א

שלום רב

א.

בענין הלשון שיעור על לימוד התורה, מצוי לשון זה בהרבה מקומות, וכמו שכתב במשנה ברורה סימן תלא וז”ל, אבל הלומדין שיעור הלכה בביהמ”ד אחר התפלה מותר דהלא יהא מוכרח בודאי לבא לביתו וכו’, וכמו שכתב ג”כ בתפארת ישראל – יכין מסכת אבות פרק ב וז”ל, אל תפרוש מן הצבור.

כלל בזה ה’ עניינים א) שלא יפרוש ממנהגי הצבור, וכמ”ש חז”ל אזל לקרתא אזל לנמוסיא [ב”מ דפ”ו ע”ב]: ב) כשמתכנסין לקבוע שיעור לימוד, או להתפלל, או להתיעץ בעסק מצוה או בצרכי צבור, לא יאמר יחליטו הם מה שירצו ואני מתרצה בכך או בכך, רק צריך ליעץ לטובת הצבור ולסייע בכל דבר לעבודת ד’ וכו’ עכ”ל.

וכן רבים.

הלשון ‘שיעור’ בדברי רז”ל הוא כינוי למידה ומשורה, אכן במשך הדורות התחילו לקרוא לפרק הנלמד אחר התפילה או לפנות ערב בשם ‘שיעור’ על שם שיש מידה קבועה ללמוד, (עי’ עירובין ס”ה א’ על רב אחא בר יעקב, והובא בשו”ע יו”ד סי’ רמ”ו), בדורות יותר מאוחרים החלו לקרוא לכל מעמד מסירת התורה מרב לתלמידים [ובהמשך ג”כ למסירת דברי חול] בין בצורה קבועה בין בצורה שאינה קבועה בשם ‘שיעור’, במשך התאחרות הדורות עוד – החלו לקרוא לקבוצת השומעים בשם ה’שיעור’.

אך לכל אלו אין קשר לא ללשון המקרא ולא ללשון חכמים.

והנה על שפת העברית נשמעו טענות על מילים שונות שאין להם מקור בלשון מקרא ולשון חכמים, אך יש גם מילים שנשתרשו במשך הדורות שהם ללא קשר ללשון המקרא ולשון חכמים.

ולא הקפידו רבותינו בכל זה.

ב.

באמת איני יודע הטעם מדוע המ”ב הביאו זה בסי’ א’, אף דשייך בסי’ א’ מצד האבלות על חרבן בהמ”ק, מ”מ מצד סדר בהמ”ז לכאורה שייך טפי אח”כ, ועכ”פ הו”ל להזכיר זה בתרויהו, [והמ”ב נמשך אחר המ”א והפמ”ג, אבל צ”ע כבר על דבריהם], ואולי לא רצה להזכיר זה בהל’ בהמ”ז מאחר ושם בעיקר נזכרו דברים שהם מעיקר הדין משא”כ הכא, או משום שעיקר הטעם של דין זה הוא מדיני תיקון חצות, ולא מדיני בהמ”ז, ובפרט שאחר שכבר הזכיר פ”א לא ראה שוב לטרוח להזכיר דבר שאינו מעיקר הדין, ויצויין שיש מן הפוסקים שהביאו ענין זה בהל’ בהמ”ז כמו בערוך השולחן שכתב בהל’ בהמ”ז (אורח חיים סימן קפא ס”ט) וז”ל, ונוהגים לומר על נהרות בבל קודם מים אחרונים ובשבת ויו”ט ור”ח אומרים שיר המעלות בשוב וגו’ ע”כ, וכ”ה בקצש”ע הל’ בהמ”ז סי’ מ”ב ס”ה.

ובאמת בשל”ה שהוא המקור לכל הפוסקים בזה כבר נזכר זה בהל’ בהמ”ז (שער האותיות אות הקו”ף קדושת האכילה א’), וכן יל”ע מ”ט נקט המ”ב כמה הל’ נט”י שחרית בסי’ א’ דהו”ל להזכירן בסי’ ד’ בהל’ נט”י של שחרית, וכן מ”ט הזכיר השו”ע והנו”כ הל’ הפרשיות הנאמרות בשחר בסי’ א’, דהו”ל להזכירן בסי’ מ”ח גבי פרשת התמיד ופסוקי שבת ור”ח, או בסי’ נ’ גבי איזהו מקומן.

ויל”ע בכ”ז.

ועלה על לבי לומר בזה דבר.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה