שבת

יש בזה הידור.

מקורות: הנני לציין שלא באתי לציין בזה אלא בסקירת האומר היוצא בזה לפום ריהטא, ומסתמא שכבר גדולים וטובים ביררו הדבר טוב ממני.

הנה העירוב בשכונת רמות פולין בנוי באופן שיש מחיצות גמורות ובמקום הפתח יש דלתות שאין ננעלות, והפתחים הם זה שלא כנגד זה כך שנכנסים כאן ראשית כל לנידון של דלתות רה”ר שאין ננעלות, ושנית לנידון של רה”ר שאין בה ס’ ריבוא, ושלישית לנידון של רה”ר שיש דלתות ננעלות באחד מהם האם בשני מהני תיקון כל דהוא, ורביעית לנידון של רה”ר עקום כשראשי רה”ר זה שלא כנגד זה מהה ההכשרה בזה להמקילים בנידון הג’ הנ”ל.

והנה לכאורה יש כאן כמה צירופים להקל בזה, צירוף הראשון דיש דעה השניה בשו”ע סי’ שסד ס”ב דא”צ דלתות נעולות בלילה, וצירוף השני דהבה”ל הביא שם דעה דדין דלת ברה”ר אינו מה”ת, וצירוף השלישי דהמשנ”ב שם יישב מה שאותם מטלטלים בלא דלתות כלל שמקילים על מה שאין לנו רה”ר מה”ת בל’ ס’ ריבוא, ואמנם לענין האופן שם כתב דבעל נפש יחמיר בזה, אבל כאן שיש בזה עוד צירוף שיש דלתות שאין נעולות אפשר דסגי בזה.

וברמות פולין מקפידים לסגור את הדלתות בשבת כל העובר ושב דרך הדלתות הללו, וכנראה מצרפים בזה עוד צד שאם במהלך השבת מקפידים על סגירת הדלתות בין עובר לשב חשיב דלתות נעולות.

וצירוף נוסף שכנראה מצרפים דמכיון שאין הפתחים זה כנגד זה (שיש פתח אחד הפונה לכיון רמות א’ בצומת רמות פולין ועוד פתח הפונה לכיוון רמות ד’ בצומת רמות ד’ ואין הפתחים זה כנגד זה כלל), ובזה מחשיבים שאין זה כנועל רה”ר גמורה, דדין נעילת רה”ר נאמר רק לגבי רבים העוברים ממש מצד לצד.

ובשם הגרי”ב שרייבר שמעתי שאמרו בשמו שאין חשש בטלטול שם (נוסח השמועה הי’ שמי שאינו מטלטל שם לא יטלטל בביתו), וכנראה סובר שכיון שיש כאן צירוף של כמה שיטות וגם אינו מוסכם שיש כאן חשש דאורייתא לכן הו”ל כעין ספק ספק ספק דרבנן.

ומ”מ רבים נזהרים שלא לטלטל גם שם, וכנראה משום דהקולא הנ”ל שהביא המשנ”ב סק”ח לסמוך על צוה”פ הרי המשנ”ב רק נקט שאין למחות אבל מאוד לא ברירא ליה מקולא זו למעשה וכמו שכתב שם שהרבה ראשונים חולקים על עיקר ענין זה וסוברים שיש רה”ר גם האידנא ובעל נפש יחמיר בזה.

וכמו כן הדעה שא”צ דלתות ננעלות הרי המשנ”ב שם כתב בדעת המחבר שאינו פוסק כדעה זו אלא דבעינן דלתות ננעלות.

וכמו כן הדעה שהוא איסור דרבנן לא מהני לן להקל אם הדעה העיקרית להחמיר בזה, דאם נפסק כהמחמירים אין הבדל בין דרבנן לדאורייתא (ועי’ ע”ז ז ע”א), וכ”ש שהבה”ל נקט בסוף דבריו (לגבי סתם עירובים של עיירות שסומכים על צוה”פ) שבעל נפש יחמיר בזה כי יש בזה (גררא) [דררא] דחיוב חטאת, והיינו משום דלכמה פוסקים אם אין דלתות יש בזה חיוב חטאת וסקילה כמבואר שם ובדיבור הקודם.

וכמו כן הדעה דדין נעילת רה”ר לא נאמר כשיש רק פתח מצד אחד הרי לא נזכר בשו”ע ובהגהות הרמ”א שם והובאה רק במשנ”ב סק”ו כדעה נוספת ולא הכריע כמותה אלא ביאר ב’ הדעות, ומנ”ל שכך הלכה.

וגם צל”ע דאפי’ אם נשוה זה למבוי עקום לכל היותר, הרי בעי’ לחי או קורה בעקמימותו כמ”ש בסי’ שסד ס”ב, וצריך לברר אם מקפידים ע”ז.

(ומצאתי כתוב על שכונה אחרת בארה”ק שמקפידים בדוקא שלא לשים אפי’ לחי בעקמימותו כדי שלא לשנות מהמנהג ע”פ הוראת גדול הדור אחד, ולא זכיתי להבין דהמשנ”ב ובה”ל הנ”ל צווח טובא על המנהג בזה דרק אין למחות מחמת שנהגו אבל הוא מפוקפק לרוב הפוסקים כמבואר שם, וגם האידנא שיש מכוניות אינו ברור כלל ששייך המנהג שנהגו פעם לסמוך שאין ס’ ריבוא האידנא, ומדובר על שכונה ענקית שבודאי שייך שם מה שחשש החזו”א בכביש ז’בוטינסקי.

ואולי הוא מצרף בזה גם הדעה שנזכרה בבה”ל ס”ס שסד ס”ה ואם, דבמבוי עקום ב’ פעמים בצורת חי”ת אם יש צירוף נוסף אפשר להקל בלא לחי או קורה בעקמומיות, ואף שכאן אינו ממש בצורת חי”ת אפשר דג”כ מהני לענין זה, ואף שהבה”ל הקיל כדעה זו רק בחצירות ולא ברה”ר, מ”מ ברה”ר זה הרי יש דלתות והרי כתב הבה”ל דאם יש עוד סניף אפשר להקל, ולעיל ד”ה וצריך כתב הבה”ל דגם בלא תיקון כלל הוא כשר לכמה ראשונים ולכן א”צ לחוש לדעת הרא”ש שצריך צוה”פ ממש בעקמומיותו אם היה רחב יותר מי’ אמות בעקמומיותו, ויש להוסיף על כל הנ”ל דבניד”ד שאין זוית מוחלטת בעקמומיות של שכונת רמות פולין, ממילא יש מקום לדון שמא בזה חשיב כמבוי המפולש דא”צ תיקון האמצעו כמבואר במשנ”ב שם סקי”ב, וממילא יש מקום לטעון דכל שאין עקמומיות ברורה לא חשיב מבוי עקום, אבל מהטעם שהביאו הפוסקים במשנ”ב שם יותר נראה דכל שכשעומד בצד אחד ואין רואה צד שני חשיב מבוי עקום והיא חומרא גדולה דלפ”ז צריך שבכל מקום שעומד יצטרך לראות תיקון מב’ צדדים (דהיינו צוה”פ מצד אחד ולחי או קורה מהצד השני).

ועכ”פ הדעה דלעיל דמבוי בצורת ח’ א”צ תיקון בעקמומיותו דעה זו בודאי לא סברה כן, ועוד דלהרמב”ם המובא בסי’ שסב ס”י הרי אין מועיל צוה”פ בפירצה יותר מי’ אמות בלא עומד והרי כ’ המשנ”ב שם סקנ”ט שנכון לחוש לדעתו שכך דעת עוד ראשונים.

נמצא דשפיר יש מקור וסמך לרבים הנזהרים שלא לטלטל שם, וכ”ש שיש גם הידור לחשוש לשי’ הרא”ש הנ”ל דאפי’ יש לחי או קורה בעקמומיותו בעי’ דוקא צוה”פ כיון שרחב מי’ אמות.

ולא ביררתי כיצד נוהגים שם לגבי ההקנאה של העירוב חצרות וכן לענין שכירות מגויים ועובדים זרים, אלא רק לענין דיני המחיצות בלבד.

הנה בדיני יציאה לרה”ר מפורש הדין בגמ’ שבת ס ע”א ואילך ושו”ע או”ח סי’ שא סכ”ד סכ”ה ואילך דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה וקמיע מומחה הגדרתו שריפא ושנה ושילש וכמבוארים פרטי הדינים בשו”ע שם, ולכן מאחר שבזמנינו אינו מצוי כ”כ קמיע מומחה כזה לכן בד”כ יהיה הדין שאסור לצאת בו לרה”ר, והנידון בזה הוא בדרך מלבוש כמבואר במשנ”ב סקפ”ח, ובכל אופן שאסור לצאת בקמיע מחמת שאינו מן המומחה אין נפק”מ אם מאמין בקמיע או שאינו מאמין בו.

ולענין אם העשבים מותרים או אסורים בטלטול בשבת הנה עשבים (כגון חתיכת ערבה מהושענא של צדיק) בד”כ אינם ראויים לשימוש כלל, ולגבי אבנים מבואר בכ”מ (בסי’ שח סכ”ג ובסי’ שג משנ”ב סקע”ג, ועי’ בדיני הטמנה סי’ רנט ס”ב, ועוד) דיש חילוק אם ייחדם לשעה או ייחדם לעולם, ולכן בניד”ד אם מאמין בזה וייחדם לשימוש עולמית (דהיינו עד שיתכלה ויצא מכלל שימוש) לשמירה הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר כיון שאין איסור להשתמש בו בביתו, אולם אם בעל העשב אינו מאמין בשמירה זו והקצה אותו מדעתו הרי הוא כשאר עצים ואבנים דלא חזו למידי.

ולא נכנסתי בזה אם ראוי להתרפא בדבר מצוה או לא, וידוע מה שדנו האחרונים אם מותר להתרפאות במזוזה כשאינה קבועה במקומה או כשאינה משמשת למצוה (ודעת הרא”ש בסוף הל’ מזוזה שזה הטעם שאסור למסור מזוזה לגוי משום שמשתמש רק לשמירה ולא למצוה והובא בבאר שבע סי’ לו ובפת”ש), ועי’ שבט הלוי ח”ב סי’ קמט ח”ט סי’ רכא ואג”מ יו”ד ח”ב סי’ קמא ענף ג ומס’ מזוזה להגרח”ק עמ’ ק, ודון מינה ואוקי באתרה.

לענין מטבע אם הוא מוקצה או לא, עי’ בסי’ שא סל”ב סל”ג ובמשנ”ב ושעה”צ שם, ותמצית הדברים דדעת הגר”א ועוד פוסקים שאם צרר את המטבע בסדינו לצורך הסדין וגם הוא מטבע ממין מנוקב (עי”ש סקקכ”א) אז אין המטבע מוקצה כלל אף אם רק צריך לסדין שהוא צרור בו, ואם רק צרר את המטבע בסדין ואינו מין מטבע המנוקב (וה”ה שגם לא ניקבו בעצמו) לדעת הגר”א אינו מפקיע מהמטבע מוקצה אף אם המטבע משמש את הסדין, ודעת המג”א דגם באופן שהמטבע מנוקבת וצרורה בסדינו יש על זה עדיין קצת שם מוקצה, ואסור בטלטול אלא לצורך גדול כגון בחשש גניבה.

ולעיל סכ”ח נזכר דינא דיוצאין בסלע שעל הצינית, ושם לא נזכר שהמטבע מנוקב, והטעם אולי משום ששם יש שימוש ברור במטבע כשאינו מנוקב, לכן אינו נחשב מוקצה למרות שאינו מנוקב, משא”כ בניד”ד אפי’ בפורפת יש לומר דאינו שימוש חשוב דיו לבטל את ייעוד המטבע אלא אם כן הוא מנוקב (כמ”ש השעה”צ שם בשם הגר”א).

ואם נאמר כטעם זה נמצא דבמטבע של צדיק שביטלו משימושו וייחדו לעולם לשימוש של היתר אולי אין דין זה, ועדיין יש מקום לדון לאסור משום מראית העין או משום שבטלה דעתו לייחד וצ”ע.

והנה במג”א הנ”ל בסי’ שא סקמ”ה נזכרו ג’ אופני היתר לצאת במטבע, הא’ שניקבה בעצמו לתלותה בצואר בתו, והב’ שמשמש לבגד ובטל לבגד וייחדו לבגד, והג’ היינו במקום צורך גדול מאוד דחשש גזילה או סכנה עי”ש ובמשנ”ב ובבה”ל שם סל”ב.

והנה האופן השלישי הנ”ל אינו שייך כאן כלל, והאופנים האחרים ג”כ לכאורה אינם שייכים כאן, דהאופן הראשון מיירי שעשה מעשה כדי להעבירו לשימוש של היתר, וכאן מיירי בניד”ד במטבע שלא עשה בו מעשה כלל, והאופן השני ג”כ אינו שייך כאן שהרי בניד”ד אינו בטל לבגד אלא עומד בפני עצמו.

אולם בשעה”צ סקקמ”ז נראה דנקט בדעת המג”א דסגי בייחוד לשימוש, שאחר שהביא דברי הט”ז דמקל בטבעת נקובה במינה כ’ דהמג”א מצריך שייחד לשימוש לצואר בתו ולא הזכיר מש”כ המג”א דבעי’ שינקבנה וכמו שהביא השעה”צ גופא לעיל דברי המג”א הללו בסקקמ”ה, ואולי סבר דאינו מצריך מעשה אלא סגי בייחוד, וכן מבואר לגבי אבנים בסי’ שח סכ”ב דסגי בייחוד לעולם ולא בעי’ מעשה, ועי’ בסוגי’ דצאו וחשבו ובדברי הפוסקים סי’ שח ס”כ, וסובר המשנ”ב דה”ה בכלי שמלאכתו לאיסור סגי שמייחדו להיתר, אבל במג”א כאן אין הכרח לזה וכמשנ”ת.

אולם במג”א לקמן סי’ שג סקי”ח כתב להדיא לגבי פורפת (שהוא מקור הדין דהמג”א בסי’ שא הנ”ל) דהמעשה מבטל המוקצה, וכתבו המג”א בקיצור נמרץ, והביאו המשנ”ב שם סקע”ה ומבואר שם בשו”ע סכ”ב דלא מהני ייחוד ועי’ עוד בשעה”צ ס”ק סב בשם הלבושי שרד, וא”כ צע”ק שקיצר השעה”צ בסי’ שא שם בהביאו דברי המג”א דמהני ייחוד, דהמג”א הרי מיירי במעשה או בבטלו לבגד דהשתא מתבאר בדברי בסי’ שג דזה גופא ג”כ מחמת מעשה.

ומ”מ בייחוד לשבת אחת גם להמשנ”ב אינו מועיל כמבואר בסי’ שג בשו”ע, אבל בייחוד לעולם כ’ המשנ”ב שם סקע”ד בשם התוספת שבת שם סקמ”ז וחי’ רע”א דמהני כמו דמהני באבנים ייחוד לעולם עי”ש סקע”ג, ומ”מ עדיין אינו מיישב למה כ’ השעה”צ בסי’ שא סקקמ”ז דלהמג”א מהני ייחוד דאפי’ אם מיירי יחוד לעולם אינו מפורש בדברי המג”א שם.

ויעוי’ בשעה”צ בסי’ שא ס”ק קמה שכתב דאפשר דגם הגר”א מודה דההיתר בנקובין הוא רק בעשה מעשה לנקבו כמ”ש המג”א, ומש”כ המשנ”ב בסקקכ”א דהיתר נקובין הוא גם במטבע ממין מטבע נקוב אינו לדעת הגר”א וכמו שציין שוב שם השעה”צ שזהו לדעת הט”ז ולא לדעת המג”א ושדעת הגר”א כתב מתחילה עכ”ד, וא”כ לא היתה בכונתו להכריע כן בסקקכ”א בדעת הגר”א כן אע”פ שבהמשך הס”ק הביא דברי הגר”א.

ולפי הנ”ל בשם התוס’ שבת ורע”א לכאורה יוצא דגם בנקובין צריך לנקיבה רק באופן שייחדו לשבת אחת, אבל באופן שייחדו לעולם א”צ גם הנקב, וצריך לדחוק לומר דמיירי בנקב שאינו מעכב שימוש המטבע לסחורה אלא רק מוסיף בו שימוש לתלותו בצואר בתו ובזה סגי שעשה ייחוד לשבת א’ על ידי מעשה, כך היה מקום לומר.

ומיהו המעי’ בהמג”א בסי’ שא שם יראה דב’ הטעמים להתיר שלא במקום סכנה או הפסד הוא במעשה בצירוף עוד סברא, דבטעם אחד יש מעשה וגם בטל לבגד והיינו טעמא דפורפת, וטעם שני היינו במעשה של נקבה לתלותו בצואר בתו, ויש מקום לומר דבנקבה לתלותו בצואר בתו מהני אע”פ שלא בטל לבגד משום שקלקלו מלשמש כמטבע, ובזה מדוייק מש”כ המג”א בסי’ שט שם בטעם ההיתר דפורפת שהוא בטל לבגד.

אולם א”א לומר כן להלכה מג’ טעמי, הא’ דבסי’ שג שם כ’ המג”א דשינוי המעשה מתיר, ומבואר דזה לבד מתיר, והב’ דאם נקב מקלקלו משימוש מטבע ומכינו לשימוש תכשיט א”כ מאי ס”ד לאסור, והג’ דהתוספת שבת ורע”א ומשנ”ב מקילין בייחוד לעולם, הלכך לא שבקי’ הספק בדעת רבינו המג”א מקמיה פשיטותא דכל הנך רבוותא, ולכך בניד”ד אם מאמין בסגולה וייחד המטבע לעולם לסגולה אין בזה איסור מוקצה ואם לא ייחד לעולם ולא עשה מעשה יש בזה איסור מוקצה.

אולם החזו”א סי’ מב סקי”ג כתב דדינא דמטבע דפורפת הוא דוקא כשמחובר לבגד ובטל לבגד ולא מחמת מעשה, ובאמת כמשנ”ת שיש לשון כזו במג”א שטעם ההיתר בפורפת הוא משום שבטל לבגד, אע”פ שיש גם לשונות סותרים במג”א וכמשנ”ת.

וצ”ע דבניקבה מבואר בכמה פוסקים בסי’ שא דמהני מעשה אפי’ אם נאמר דבעי’ שהוא עצמו ינקב כדעת המג”א וכמו שחכך השעה”צ לומר גם בדעת הגר”א וכמשנ”ת שדחוק לומר דעשה באופן שנפסל להיות מטבע דא”כ מאי למימרא.

ובדוחק אולי יש לומר דלעולם יפרש החזו”א דמיירי באופן שנפסל להיות מטבע רק דס”ד שעומד לתקנו.

או אולי יש לומר דלעולם לא מיירי שניקב באופן שנפסל להיות מטבע אלא שעשה בו נקב באופן שניכר השימוש במטבע עצמו שעומד לתכשיט ואז מעשה שמוכיח בכלי שהוא מיוחד להיתר מהני דלא גרע מכלי שמלאכתו לאיסור כשעיקר שימושו להיתר דאינו מוקצה ואפי’ מוקצה לאיסור ולהיתר קי”ל שאינו מוקצה.

ועוצ”ע להחזו”א מדין סלע שעל הצינית ואולי גם בזה סובר שבטל לגופו מע”ש.

עכ”פ בתשלום הדברים להמשנ”ב וכמה אחרונים (תוס’ שבת ורע”א וכן הלבושי שרד שהביא שעה”צ סי’ שג שם חולק עכ”פ על חלק מדברי החזו”א וגם המג”א בסי’ שג דמעשה מועיל הוא דלא כהחזו”א עכ”פ במקצת) מהני ייחוד לעולם במטבע ולכאורה כך פשטות הפוסקים (הט”ז והגר”א ועוד ופמ”ג בדעת הט”ז) לגבי מטבע מנוקבת, ואילו החזו”א מחמיר בזה, ובמג”א יש לכאורה סתירות בזה ושייך לפרש דבריו בסי’ שא כהחזו”א לפמשנ”ת, (ולענין מטבע מנוקבת צ”ל דלא תקשי על החזו”א על דרך שנתבאר אבל מתרץ רק המג”א ומי שיסבור כמותו שהניקוב נעשה למטרת תכשיט ולא כהדעות שהביא המשנ”ב וסתם כמותם שהמטבע הוא ממין מנוקב דבזה לא שייך לתרץ מה שתירצתי לעיל דברי המג”א לדעת החזו”א).

ולפמשנ”ת הסומך על המקילין בזה לא הפסיד.