ענייני טהרה

שוב יש להבהיר דעיקר קולת המחבר בזה ביו”ד סי’ רא ס”נ היא באופן שאם יצאו כל המים דרך הנקב יישאר שיעור מקוה.

ולכאורה זחילה של פינוי מקוה של זמנינו אינו בהכרח תלוי בנידון השו”ע בסעיף זה, דמה שנחלקו המחבר והרמ”א בסעי’ נ’ הוא לענין אם יישארו מ’ סאה וזחילתן ניכרת, דבזה המחבר מקיל והרמ”א מקל לכתחילה, וכאן הוא הפוך שאין זחילתן ניכרת ולא יישארו מ’ סאה ושייך לפלוגתת המחבר והגר”א בסעי’ נא שאחר זה.

דהבהגר”א שם סקצ”ו נקט דגם האופן הנזכר בשו”ע שם סנ”א דאם אין זחילתן ניכרת כשר מ”מ אם המים עלולים להתמעט ממ’ סאה ע”י זחילה זו פסול כמו בסעי’ הקודם וחלק בזה על המחבר שלא חילק באופן זה, והרמ”א לא גילה דעתו להדיא בזה.

וגם צ”ב מה גדר זחילה הניכרת אם הכונה שרואים את המים יוצאים או שניתן לחוש בפרק זמן מועט את התמעטות המים, ולכאו’ כהצד הראשון, וצל”ע, ועי’ בפנים התשו’ אות ב’.

יש בזה פלוגתא ומעיקר הדין הלכה לקולא בזה ובקריאת שמע יש שכתבו לחוש להמחמירים לחזור ולקרות ובתפילה א”צ להחמיר כלל לחזור ולהתפלל נדבה (ע”פ מסקנת המשנ”ב בסי’ עט ס”ד).

והטעם שבק”ש החמיר המשנ”ב יותר מבתפילת נדבה משום שק”ש דאורייתא או משום שאפשר לתקן בקל או משום שתפילת נדבה מספק אי אפשר במקום שנפסקה הלכה כהמקילים אלא אם כן יחדש דבר.

[ולחדש דבר הוא קשה וגם לא כל אחד יכול לעשות כן, ואפשר עוד דעיקר דברי המשנ”ב ש”אין להחמיר כלל” קאי על מה שלא יתפלל נדבה ויתנה בלא לחדש בה דבר, ור”ל שאין ראוי לעשות כן ומטעם הנ”ל וטעם זה נתבאר במשנ”ב בסי’ קח סקל”ג כמו שכתבתי במקו”א (בד”ה מי שאחר שסיים נוסח שאתה חוננתנו וכו’), אבל מה שא”צ לטרוח לחדש דבר זה כלול בדבריו ג”כ מאחר דעיקר ההלכה כהמג”א דמקל בזה, ויש להוסיף בזה דכל מה שמעיקר הדין אין חיוב לחזור ממילא גם אין חיוב לחדש דבר, דכל אימת שצריך לחדש דבר הוא רק מחמת שנפסקה הלכה דמעיקר הדין א”צ לחזור, עי’ במשנ”ב סי’ קח הנ”ל וע”ע בשו”ע שם ס”ה].

ומ”מ משמע בדברי המשנ”ב דעיקר הדין כהמקילין בזה ולכן בכל היכא שיש טירחא או שעה”ד או דיעבד בדאי אפשר לתקן בקל או כבוד הבריות או צורך מצוה או הפסד מרובה או עוד צירוף יש להקל לפי ראות עיני המורה.

יש לציין דיש עוד פרטי דינים בכ”ז דיש בעלי חיים שנזכרו שם שידוע שריח צואתם רע ודין צואתם כצואת אדם, וכן דבספק מסתמא א”צ לבדוק בצואת בעל חי אם יש ריח רע כל עוד שאין ידוע שריח צואתו רע ואז א”צ להרחיק כלל, וששיעור שצריך להרחיק מריח רע של צואת בע”ח [שאינו מהבעלי חיים הידועים שצואתם כצואת אדם] הוא כל ריח שדרך בני אדם להצטער ממנו, עי’ משנ”ב סי’ עט שם, ועי”ש עוד בבה”ל ס”ז לגבי רפת בקר.

ועי’ בתשובה אחרת דבמקום שהריח רע שמגיע לשם נחלש כבר ואין בו ריח שדרך בני אדם להצטער ממנו יכול לקרות שם ק”ש [בתשובה ד”ה ריח קל של רפת פרות שמרחף בחלל החדר מהרפת הסמוכה ואינו מפריע ומורגש כלל האם זה אוסר אמירת דברים שבקדושה].