ספק ברכה

ביו”ד סי’ רכח סל”א (וע”ע ברמ”א חו”מ סוף סי’ לז) מבואר שמנהג נקבע לפי הרוב ולא לפי המיעוט, וכמ”ש מהרי”ק סי’ קעא, ולכן כל עוד שידוע שהרוב אין מברכים ברכה זו א”כ בפשוטו חשיב כמו שיש מנהג שלא לברך.

ואע”ג שהשו”ע והמשנ”ב נקטו לברך ברכה זו, מ”מ כבר כתב הרמ”א בחו”מ סי’ כה ס”ב שכל קהל שנהגו לאסור דבר ע”פ חכם אין לשנות מנהגם, ומכיון שהמנהג כיום מבוסס על כמה חכמים שלא נהגו לברך ברכה זו כמו שנתפרט במקומו, ונוקטים כן בתורת חומרא מטעם ספק ברכות, ממילא המנהג הוא תקף ולא חשיב הטועה בדברי האחרונים כטועה בדבר משנה אלא רק באופן שדבריהם מוסכמים לכו”ע, ולא כשיש כמה פוסקים שנקטו אחרת.

ואע”ג שיש מקום לטעון שכל אלה שטוענים שלא ראו שבירכו היא טענת לא ראינו ולא ראינו אינה ראיה, מ”מ כבר נתבאר בש”ך חו”מ סי’ לז סקל”ח בשם מהרי”ק שם ורמ”א חו”מ שם דלענין מנהגים טענת לא ראינו היא ג”כ ראיה וכן בש”ך יו”ד סי’ א סק”א.

ובניד”ד מכיון שבכל מקום אין מלמדים לברך ברכה זו ומי שמברך ברכה זו בקול על בגד חדש באמצע היום יעורר תמיהה בקהל סגי בזה ללמד שיש כאן מנהג שפיר ובריא כהפוסקים שלא בירכו.

וגם מי שמברך ברוך שפטרני ולעולם יהא אדם בשם ומלכות יש מקום לטעון שלא יברך ברכה זו מכיון שבגמ’ שלנו בברכות ס ע”ב הובאה ברכה זו רק לענין ברכה על היום (לפי מה שפסק הרמ”א כדעת הר”ן), וגם להמחבר הוא ברכה רק כמתלבש ממצב של אפיסת בגדים בבוקר, ומסתימת הגמ’ שאינו ברכה בכל פעם שמוסיף בגד חדש, וכמו שאר הברכות שם שנתקנו רק פעם ביום אחר מניעה קבועה של זה בלילה (כגון הברכה על ההליכה והזקיפה והנעליים והאזור וכו’ שאינם מתברכים גם כגון שפשט אזורו לזמן קבוע ביום וכ”ש שמוסיף אזור חדש ועדיין חגור באזור קודם) ויש לטעון דהבבלי שלא כהירושלמי בזה, ובכל כה”ג הרי קי”ל כהבבלי, ועי’ בתשובה נוספת (לגבי הנידון על מי שלא בירך מלביש ערומים בשעת לבישה) שהבאתי עוד טעמים דאפשר שגם הירושלמי לא סבירא ליה כן.

ובמקרה שיש רוב בקהילה אחת שנוהגים יש תורת מנהג לקהילה זו גם אם רוב העולם אינו נוהג, שדבר זה פשוט בפוסקים ע”פ יבמות יד ע”א, והדברים נתבארו ברשב”ץ ורדב”ז ופת”ש ואג”מ ומנח”י ועוד.

ואפי’ אם יש אדם שנוהג לברך לפי מנהג אבותיו שנהגו כן (כגון אם היה בחו”ל מנהג קבוע) יוצא לפי חלק מדברי הפוסקים הנ”ל שבזמנינו גם יש מקום להחשיבו כמנהג.

ואם יש אדם שנוהג בכל דבר כהמשנ”ב בלאו הכי יכול לברך (מכח הרשב”א בזה) אבל אם הוא כמו בקהילותינו ביישוב החדש בא”י האידנא שנתרבו המנהגים שאינם כמו שהיה המנהג בזמנו והמשנ”ב ביאר הרבה מהדברים לפי מנהג מקומו, צל”ע בזה למעשה, דאולי מי שטוען שנוהג בכל דבריו כהמשנ”ב יצטרך לבטל כמה מנהגים הנהוגים האידנא כגון שיצטרך לומר מערבית באופן הנזכר במשנ”ב ולומר באבינו מלכנו כנוסח המשנ”ב ועוד הרבה דברים.

ומ”מ למעשה הנוהג כהמשנ”ב א”א לומר שאינו עושה כדין שמשנה מהמנהג, דהרי ודאי שיש מקום לטעון דהאידנא כל אחד שינהג כפוסק מפורסם חשיב כב’ בתי דינים בעיר אחת בכל כה”ג שיש רבים באותו המקום שנוהגים שאותו פוסק מפורסם, דהרי זה גופא ענין ב’ בתי דינים בעיר אחת שיש קבוצות של בני אדם שנוהגים כמותו (וגמיר וסביר בודאי חשיב ב”ד כמבואר בחו”מ וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת וגם כאן אינו דין ב”ד אלא שיש שנוהגים כמותו וכנ”ל), וגם אם אין ידוע שנוהגים רבים בדבר זה כהמשנ”ב מ”מ כל שידוע שרבים משתדלים באופן כללי לכוון מנהגיהם כהמשנ”ב יש מקום לומר דסגי בזה.

ואין לטעון כנגד המברכים שיש כמה דברים שאין נוהגים כמנהגי המשנ”ב דאילו דברים אלו חלקם הם דברים שהמשנ”ב כתב לפי מנהגו ואם היה במקום שנוהגים כמנהגינו היה כותב כמנהגינו וממילא יש דברים שאינם לעיכובא כנ”ל ויש גם דברים שהם מנהגי ציבור וא”כ לשנותם ולכן אין לבוא לטעון מכח כל כיו”ב שבכל דבר שהמנהג דלא כהמשנ”ב א”א לנהוג כמותו אלא להיפך וכנ”ל.

וגם לענין מצד שמשנה מהחומרא הנהוגה באותו מקום יש לטעון דעיקר החומרא היא לומר מלביש ערומים כיון שכך אי’ בירושלמי ותוס’ ורא”ש ושו”ע ומשנ”ב ורוב הפוסקים וכבר נתבאר שברוב סתם ברכות דאי’ בירושלמי ומדרשים מברכי’ להו, ומכיון שכך עיקר הדעה יש לטעון דאין זה כמנהג חומרא ע”פ חכם שאסור לשנותו למנהג חדש כיון שיש צד חומרא לכאן, ועיקר הדברים שכתבתי לעיל הם רק להדגיש הענין שמי שאינו מברך עושה כדין ג”כ ואין מחוייב לשנות מנהגו.

ונשאלתי אחר שכתבתי תשובה זו מ”ט בתשובתי לענין ברוך שחלק לא הזכרתי שיש מנהג שלא לברך ברוך שחלק, והתשובה לזה דהנה עצם מלבד שברוך שחלק הוא מפורסם שיש רבים המברכים ואילו מלביש ערומים אינו מפורסם כלל שיש המברכים (וכמו שבספר וזאת הברכה כ’ שלא נהגו לברך, ועי’ שערי הברכה), מלבד זה בברוך שחלק אין מנהג שהברכה אינה קיימת אלא שחוששים על כל חכם שמא א”א לברך עליו אבל גם לפי המנהג שייך שיהיה חכם שיברכו עליו, וגם שיש קצת שכתבו שהאידנא לא שמענו שמברכים מ”מ העיקר כמ”ש בחי”א דשייכא ברכה זו גם האידנא במופלג, וממילא אין מנהג שברכה זו אינה ברכה או שנתבטלה הברכה אלא לכל היותר שאין כל אחד ואחד בקיא בשיעור וממילא יש מקום לטעון דהרשות נתונה להתיישב ולדון דבשיעור פלוני הוא בכלל החיוב, משא”כ לענין מלביש ערומים המנהג שלא לברך הוא גם כששמח בבגד ומברך שהחיינו ובכל גווני דחיישי’ להדעות שפסקו בדעת הגמ’ שלנו שברכה זו היא רק בשחרית.

יוצא ידי חובה.

מקורות:

עי’ ברכות יב ע”א ושו”ע או”ח סי’ רט ומשנ”ב שם דתמצית הדבר הוא שאם תיקן עצמו תוך כדי דיבור וחתימת הברכה היתה כדין בדיעבד יצא ידי חובתו.

והנה דעת המהרי”ל לגבי טעות בברכה”ת של קריאה”ת שאם בירך לפניה אשר נתן לא סגי לתקן אלא החזירו מהרי”ל לראש, וז”ל המהרי”ל הל’ קריאה”ת עמ’ תנב, פ”א טעה הקורא ובירך אשר נתן וכו’ בתחילה, וגערו בו (כלומר גערו בו העם), וחזר והתחיל אשר בחר בנו, וגער בו מהר”י סג”ל שנית (כלומר דלא סגי במה שתיקן), והצריכו לחזור ולהתחיל כרוך אתה תחילת הברכה עכ”ל, ומשמע שסובר שיחזור לראש הברכה, ולא מהני תיקון תוך כדי דיבור, וצ”ע.

וגוף שי’ המהרי”ל לא קשיא לדידן דלהלכה פסקו המג”א סי’ קלט סק”ה בשם הבאר שבע סי’ לז והמשנ”ב שם סקט”ו דלא כהמהרי”ל דאם אמר בברכה שלפניה אשר נתן חוזר ומתחיל מאשר בחר, (וברכה שלפניה יותר קל אפי’ סיים לגמרי עי’ בשעה”צ שם ואכמ”ל), אבל שיטת המהרי”ל צריכה ביאור.

ויתכן ליישב שי’ המהרי”ל בג’ אופנים.

הא’ שאולי סובר כפרש”י ורשב”א בברכות שם, שמפרשים סוגיית הגמ’ באופן שנתכוון לומר ברכה אחרת, ושמא סבר המהרי”ל בדעתם דאם היה טעות בלשון ממש א”א לתקן, דכל מה ששייך לתקן משמע רק אם נזכר קודם שסיים נוסח הברכה אבל אחר שהמשיך בסיום טעות שמא סוברים שא”א לתקן.

ואע”ג דקי”ל דברוב מקומות מהני תוך כדי דיבור, יש לדחות דלק”מ, דהא גם לתוס’ ושא”ר שחולקים על פרש”י שמפרשים ספק הגמ’ באופן זה, ואה”נ הוא בעיא דלא איפשטא וקיימא לן שהוא ספק כמבואר במשנ”ב ובה”ל סי’ רט, ולמה אינו דין פשוט שאפשר לתקן תוכ”ד, וחזינן דאה”נ בברכות אינו דין ברור, וא”כ שמא גם רש”י לא סבר לה כלל.

ויל”ע הבה”ל שם שכתב דהוא ספק (דהוא איבעיא דלא אפשטא) ובדאורייתא מחמרינן למה לא הזכיר צד כזה דלפי רש”י ורשב”א אפי’ ספק אין כאן, ויש לומר דעדיפא מינה קאמר דהשתא כיון דהוא איבעיא דלא איפשטא הוא ספק גם לדידן שהוא מיוסד על דעת הראב”ד והרמב”ן והראשונים בדעת הרי”ף, ואילו לדעת רש”י והרשב”א לא הוה ברירא להבה”ל שיש לחשוש לספק דידהו בגמ’ אפי’ בדאורייתא (ומיהו משום הא יש לומר דבספק של רש”י ורשב”א, גם אם נחשוש לשיטתם כספק מ”מ כיון דלהחולקים אין בזה ספק ממילא להלכה הוא ספק ספקא), ומ”מ הבה”ל נשאר בזה בצ”ע.

והאופן הב’ ליישב שי’ המהרי”ל כשי’ המג”א סי’ רט סק”ג שהובאה בשעה”צ שם סק”ב (ולהלכה פסק דלא כהמג”א כיון דשאר פוסקים פליגי עליה), דכל מה דקי”ל דבתיקן תוך כדי דיבור מהני הוא רק אם היה בדעתו על מה שבירך (כגון שהיה לפניו כוס של מים וידע שהם מים), אבל בלאו הכי לא מועיל תוך כדי דיבור.

ומ”מ גם אם נעמיד המהרי”ל בשיטת המג”א עדיין לא בהכרח יתרץ לגמרי האופן דמיירי ביה המהרי”ל, דהרי המג”א כתב דצריך שידע שמברך על המים רק שטעה בלשונו, אבל באופן שידע שמברך על המים וכסבור שעל המים מברכין בפה”ג שמא בזה סובר המג”א דיצא ג”כ, ממילא דכוותה באדם שבירך על קריאה”ת שלפניה אשר נתן וידע שצריך לברך לפניה רק שחשב שצריך לברך אשר נתן, א”כ לכאורה גם להמג”א יש לומר דאינו חוזר לראש הברכה כיון שידע על מה הוא המברך, ושמא ע”כ צ”ל דהמג”א מיירי גם בכה”ג או דעכ”פ דהמהרי”ל עדיפא מדהמג”א.

אבל צ”ע לומר כן דהרי המג”א בהמשך דבריו כתב לבאר בדעת התוס’ שאם כסבור שהוא יין ונמצא מים נמצא שבירך על מין אחר, ולכך חמור יותר מאילו רק נתקל בלשונו, ומסתמא יש לומר דזה הטעם גם של המג”א גופיה בדינו לחלק בין כסבור לבין נתקל (רצוני לומר ולא רק בדעת התוס’, ומלבד זה ג”כ מצינו שכ’ המג”א דבכסבור של יין ונמצא מים כנ”ל ס”ל לכמה ראשונים לחומרא ומנה התוס’ עמהם ג”כ), ממילא לכאורה יוצא דהמג”א סובר דבמקרה הנ”ל דביש לו מים ויודע שהוא מים וכסבור שעל מים מברכים בפה”ג ותקנוהו לברך שהכל שיועיל תיקון תוך כדי דיבור, דהרי אין כאן חסרון בכונה על המין שמברך עליו.

ואפי’ נקבל לומר דהמהרי”ל סובר דבנתכוון לברכה אחרת חשיב כמו נתכוון למין מאכל אחר דהמג”א, עם כל זה עדיין קשיא דהמעשה היה שאדם טעה ובירך אשר נתן והחזירו המהרי”ל לראש, ומנין להמהרי”ל שהיה שם שהאדם שטעה כסבור שצריך לברך אשר נתן קודם קריאה”ת, דילמא רק טעה בלשונו בלבד, דהרי באופן זה להדיא מודה המג”א.

ויש לציין עוד דהמג”א שם אמר חילוקו אפי’ בדעת רש”י הנ”ל, היינו דעת רש”י שנתבאר דעכ”פ יש אופן דלא מהני תיקון תוך כדי דיבור, כתב המג”א דלפי שיטתו אם כסבור שהוא כוס יין בזה דעת כמה פוסקים שהזכיר ומנה רש”י עמהם דלא מהני תיקון תוך כדי דיבור, ומשמע דאם רק טעה בלשונו סובר דמודה רש”י, ומ”מ אינו מוכרח לגמרי דיש לומר דלא נחית לאופנים דפליגי הראשונים שהזכיר שם אלא רק לאופן שכולם מודים שלא יצא, ושמא לרש”י לא יצא גם בלאו הכי, והוא דוחק.

עכ”פ אם נימא כך בדעת רש”י והיינו דתירוץ א’ וב’ שוין לפי זה, א”כ נמצא דגם התירוץ הקודם על המהרי”ל א”א לומר בדעתו, אם נימא כמו שכתבתי דתירוץ זה הב’ א”א לומר בדעת המג”א לכאורה כמו שנתבאר.

[ובמאמר המוסגר יש לציין דלהבהגר”א שם בדעת רש”י בודאי שאינו נכון לומר דלפי דעת רש”י אינו יוצא באופן שיוצא להדעה שפסק המחבר ואכמ”ל].

והאופן הג’ ליישב שי’ המהרי”ל שסובר דברה”ת שלפני קריאה”ת היא מדאורייתא וממילא בדאורייתא חיישי’ שאם טעה לא יצא בכל הברכה וצריך לחזור לראש כמ”ש המשנ”ב ובה”ל סי’ רט בשם הריא”ז.

ואע”ג דהכרעת המשנ”ב סי’ קלט סקט”ו בשם המג”א ושאר אחרונים דאם כבר בירך ברכה”ת מה שמברך על התורה לכו”ע הוא דרבנן, מ”מ שמא המהרי”ל חולק, וסובר דדרשא דכי שם ה’ אקרא דרשא גמורה היא לענין קריאה”ת בציבור.

אולם בשינוי נוסחאות על המהרי”ל שם הביא עוד תוספת דברים (כנראה מהג”ה או גליון) וז”ל דמאחר שבראשונה התחיל לדעת אחרת אינה עולה לזאת וכן הדין לענין ברכת בפה”ג או שהכל נהיה בדברו עכ”ל, ולפי הג”ה זו יוצא דבאמת אין חילוק בין ברכה דאורייתא או דרבנן, ובאמת המג”א בסי’ קלט סק”ה ומחה”ש שם תמהו על המהרי”ל מכח דין זה גופא, דהרי בחמרא ושכרא קי”ל בסי’ רט דלא כך, ואולי באמת תלמיד טועה רשם הג”ה זו והמהרי”ל מחמיר רק בדאורייתא כדעת הריא”ז המובא בבה”ל סי’ רט וכפסק המשנ”ב ורק מוסיף דברכה”ת שלפניה היא מדאורייתא.

ושוב חשבתי שאולי אפשר ליישב באופן אחר דשמא המהרי”ל הוה קים ליה שאותו עולה לא בירך עדיין ברכה”ת (דאפשר שהיה מנהגם לברך בציבור והעולה הזה עדיין לא נכנס לתפילתו בציבור והיה מעותד להיכנס) והמסדר ספר המהרי”ל לא הזכיר פרט זה (וע”ע מה שכ’ המהר”ח מולוזין על סידור ספר מהרי”ל).

והנה לגוף הניד”ד במקרה של השאול בטעות בקידוש אם היה אפכא שהתחיל בורא פרי הגפן וסיים ברכת קדושת היום היה חמור יותר, כיון שיש צד בפוסקים שקדושת היום על הכוס דאורייתא, אבל באופן שנשאלה השאלה שאמר קדושת היום כתקנה והטעות היתה שבמקום ברכת היין התחיל קדושת היום ותיקן עצמו א”כ יצא ידי חובה, דברכת היין אינה מעכבת לקידוש בדיעבד כמו שהוכחתי בתשובה אחרת מכמה דוכתי, וכן מבואר בשו”ע סי’ קצט ומשנ”ב לגבי הבדלה.

אבל גם במקרה הפוך לכאורה לדינא לא יצטרכו לחזור, דהרי מלבד מה שהחזרה כאן היא רק מכח ספק (היינו מאיבעיא דלא איפשטא וכנ”ל במשנ”ב ובה”ל סי’ רט) יש כאן לצרף הדעות שיצא כבר בקידוש היום שאמר בתפילה (כמו שהביא המשנ”ב בריש סי’ רעא סק”א וסק”ב), ואפי’ להסוברים דבעי’ קידוש היום על הכוס מנ”ל דברכה מעכבת, דשמא גם בלא נוסח ברכה יצא, וא”כ הקידוש עצמו הרי אמרה גם אם לא אמר ברכה כדיני ברכה בשם ומלכות כיון שלא עלתה לו הברכה, וממילא לכאורה לדינא גם במקרה הפוך לא יצטרך לחזור ומ”מ טוב שישמע הברכה מאחר.