סוכה

שאלה

{בס”ד
שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א
ידוע שיש עניין ליתן צדקה בזמן אמירת “ויברך דוד”, אולם השאלה היא כאשר גבאי צדקה מגיעים בזמן חזרת התפילה העירו את צומת לבי בשם הרב מוצפי שיש לאסור זאת, דהיינו לא לתת כלום, האכן?
כל טוב, אברהם}

תשובה

יום שלישי כ”ב סיון תשע”ו

לכבוד הג”ר אברהם שליט”א

אחר השלו’ והברכה

כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”י, וז”ל, טוב ליתן צדקה קודם תפלה.

וכתב במשנה ברורה ס”ק ל”ו, וז”ל, דכתיב ואני בצדק אחזה פניך ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו’ ואתה מושל בכל.

ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה”ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי”ז מלשמוע קה”ת ועניית ברכו את ד’ וכו’, וע”ע שערי הלכה ומנהג סי’ מ”ב בארוכה.

וכתב עוד במשנה ברורה סימן תקסו ס”ק יב, וז”ל, מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית דאגרא דתעניתא צדקתא ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית ליתן לעניים בערב [א”ר] וכן נוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש.

ומ”מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש”ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש”ץ [פמ”ג] עכ”ל.

ומ”מ כל מה שנתבאר במ”ב הוא לגבי הגבאים שלא יעשו כן, משום שבאופן כללי מבטלין מקריאה”ת מכל הציבור, אך יש לדון לכאו”א לגופיה, האם עליו בפ”ע יש ליתן צדקה, והאם בכלל מותר, שאולי אסור, מכיון שאין היתר לעשות שום מעשה בשעת ברכות וק”ש כמו שהביא הגרח”ק בארחות יושר ערך תפילה בשם המשנ”ב [ואמנם יש סתירה במ”ב בזה, ועיי’ מה שכתבתי בזה בשו”ת עמ”ס ח”ב סי’ ג’, אך מ”מ כך הכריע הגרח”ק], ויש לעיין.

והנה הגרח”ק בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”י הט”ו ס”ק נ”ג הביא דברי המ”ב הללו, וכתב ע”ז בציון ההלכה (ס”ק צו), וז”ל, ואפשר דאין חייבין ליתן להם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכן באמצע התפלה וכן כל העוסק במצוה פטור אז מצדקה כמבואר בב”ק נ”ו ב’ עכ”ל.

אכן כ”ז הוא לענין חיובא, אבל אם רוצה לתת כתב הגרח”ק [הובא באישי ישראל פ”כ הערה פ”ג] שאם רוצה לתת צדקה מותר לתת אף בפרשה ראשונה של ק”ש.

והבא”ח [ש”א וארא י”ג] וכה”ח [סי’ ס”ג סקכ”ו] כתבו שבשעה שקורא ק”ש לא יאסוף צדקה, שהרי אינו מתרכז במה שקורא, אמנם יתכן שדבריהם הם רק לענין גבאי הרוצה לאסוף צדקה שיש לזה משך זמן והתארכות, משא”כ נתינה אחת שאינה מבטלת כ”כ מהריכוז אולי לא אסרו בזה, וכלשון הכה”ח ‘דבודאי לא ידעי מאי קאמרי’, היינו מצד שמבטל את הכוונה לגמרי אבל באופן שאין חסרון כוונה אין לאסור מצד שעושה מעשה, [ועי’ בל’ הבא”ח שם ‘ואותם גבאים וכו’ לא יעשו כן בעת שקורין ק”ש ואפילו שהוא צורך מצוה וכו’ דכיון שהוא מהלך וגובה בעודו קורא הו”ל קריאה של ארעי’], ועוד יש לחלק שפעמים זוהי מצוה עוברת כשר הגבאי עומד על ידו, משא”כ לאסוף יוכל הרבה פעמים לאסוף אח”כ כמו עכשיו.

[בענין השמועה מהרב מוצפי, אפשר לברר את אמיתות השמועה ועל מה היתה בדיוק ההתייחסות].

והנה היה אפשר לדון עוד מדבריהם להתיר מצד שלא חשו למה שהציבור עומדין אז בק”ש, ואפ”ה לא חשו אלא לגבאים עצמן, אכן דחה בעל המשנה הלכות [הביא הג”ר יוסף שוב בצהר טז עמ’ ק”ג] שמדובר שרק הגבאים עומדים בק”ש ולא הציבור.

אכן התאונן המהר”ח פלאג’י בספרו צדקה לחיים (דרוש ו’ אות ד’) על אותם שמסתובבים בבתי הכנסת לאסוף כסף לצדקה באמצע התפלה, וגורמים בלבול הדעת למתפללים, שחושבים כמה ליתן לזה וכמה לזה, ועל כן לא טוב הדבר ויש לבטלו.

גם בספר מעם לועז (פרשת ויגש עמוד תשפה) כתב, שאותם הגובים צדקה בזמנים אלה, הרי זו מצוה הבאה בעבירה, מפני שמפריעים לכוונת הקהל, ולכן טוב הדבר שלאחר קדיש תתקבל יקום החזן ויאסוף צדקה, כי אז זמן המצוה.

ע”ש.

ומכ”ז מבואר שאמנם יש להמנע מלהפנות את דעת המתפללים אל אסיפת הצדקה, אך מ”מ י”ל מכיון שעושה כן בציבור ואוושא מילתא, משא”כ כאשר בין כך אוספים כסף, והיחיד שואל עבור עצמו אם ליתן להם כעת או לא, באופן שאין מתבטל כ”כ מכוונתו, בזה אולי יש להתיר, ומאידך אולי גם בזה יש לאסור, כדי שלא לחזק ידי האוספים באמצע התפילה.

ויעויין בהליכו”ש ח”א פ”ז ס”ד שכתב בשם הגרשז”א, מה שנתפשט שמסבבין לאסוף מעות לצדקה בו בזמן שאסור להפסיק, לא טוב הדבר, כי עי”כ מבטלים את המתפללים מתפילתם ומכוונתם, והוסיף בארחות הלכה [הערה 12] שמרן היה מכין ע”י מקומו קודם התפילה מטבעות לצדקה, והיו נוטלים משם כדי שלא יופרע מתפילתו, מלבד אלו שרצה לתת להם סך מסוים יותר מלשאר המקבצים, שלהם נתן בעצמם, אף אם היה באמצע ברכות ק”ש, אך עכ”ז שלא היה כסף מוכן והוזקק להושיט להם בעצמם היה מקבלם בסבר פנים יפות, ואף לקשה יום א’ שהיה בא ליטול מעות והיה מטרידו באמרות שונות, היה מטה אזנו קצת כפי ההכרח מפני כבוד הבריות, וחוזר לתפילתו, אף שהיה ניכר לכל כמה קשה עליו הדבר עכ”ד.

וכתב בתשובות והנהגות ח”א סימן סא, וז”ל, שאלה: באמצע ק”ש עניים מסתובבים אם מותר לתת להם צדקה.

מסברא העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולהרבה ראשונים לא רק פטור אלא אסור לקיים מצוה אחרת שנקרא רשות (עיין היטב בריטב”א סוכה כה ב) וכאן כשהעני בא וצריך להפסיק מקריאת שמע לשלשל ידיו לכיסו לתת לו ומתבטל אז מקריאה עובר עבירה ולא מצוה, ומדינא העוסק במצוה פטור מן המצוה, והיינו גם ממצות צדקה וכדמוכח משומר אבידה דפטור מצדקה, ועיין עוד בתוס’ בשבועות מד: דעוסק בשופר פטור מצדקה, וראוי לנו לעורר לא לתת באמצע קריאת שמע ואפילו בברכותיה וכמבואר בריטב”א סוכה (כה ב) שאם עוסק במצוה פטור ממצוה אחרת וכדבר הרשות ואסור לעזוב המצוה, וכאן עסוק ואי אפשר לקיים שניהם בבת אחת ראוי לאסור.

ומיהו אולי בברכותיה או אפילו בפרשה שנייה שמותר לרמז לדבר מצוה אולי לא גרע ויכול לבטל למצות צדקה וד”ז צ”ב, אבל בפרשה ראשונה שאפילו לרמז אסור אפילו לדבר מצוה בודאי אין לו לתת צדקה, ותמהני שאין נזהרין בזה, ומדמין שמקיימים בזה מצות צדקה, בשעה שאם מתבטל בזה מכוונה, וכמו שמצוי כה”ג כשאומר ק”ש שמתבטל בכך, אין לו לתת לעני שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואסור, ועביד עבירה כשעוסק בצדקה באמצע קריאת שמע.

וראיתי נוהגין כשמצוי שעניים מבקשים פרוטה, מניחים לפני התפלה לפניהם מטבעות שוין, והורגלו ליקח אחד, ואפילו באמצע קריאת שמע לוקחים מעצמם, וכה”ג אין לחוש שאינו מתבטל ממצוה.

אבל להפסיק קריאת שמע לתת לעני אין חיוב.

וכדאי להודיע לעניים גופא לא להסתובב כשאומרים ק”ש וכדומה עכ”ל התשוה”נ.

ואביא בזה עוד מה שכתב הגר”י שוב [צהר שם עמ’ ק”ד] שהביא דעות גדולי ההוראה בזה, וז”ל, ומהגרח”פ שינברג שמעתי דהמנהג הוא לאסוף כסף באמצע התפילה, וכן שמעתי מהגאון בעל המשנה הלכות שליט”א דמכמה טעמים מעלימים עין מזה שאוספים באמצע התפילה ואין מוחים בהם, וכן ראיתי למרן הגרי”ש אלישיב והגר”ש ואזנר ועוד גדולי ישראל שנותנים צדקה לגבאים באמצע התפילה.

ובמקור היראה להגר”ב זילבר לס’ היראה אות ע”ה כתוב דמותר ליתן פרוטה לעני בפרשה שניה של ק”ש וע”ש בסוה”ס עמ’ צ”ג מו”מ בזה בין הגר”ב זילבר להגר”ח קניבסקי, דהגרח”ק כתב לו, ומ”מ נראה דפטור משום עוסק במצוה, והגרב”ז כתב דאינו פטור משום עוסק במצוה עי”ש, וע”ע מ”ש בבית ברוך על החי”א כל כ”א ס”ק כ”ו, ובשו”ת משנה הלכות ח”י סי’ י”ד.

וממרן הגרי”ש אלישיב שמעתי דאם זה מפריע לו פטור מלתת משום עוסק במצוה, אולם אם זה לא מפריע יכולים לתת, וכן שמעתי מהגרח”פ שינברג דאין בזה משום עוסק במצוה דאפשר לקיים שניהם, עכ”ל הגריש”ו הנ”ל.

ולענין קימה בפני ת”ח באמצע ק”ש, כתבו הברכ”י סי’ רמ”ד סק”א והמקו”ח סי’ ס”ו ס”א והשלמת חיים סי’ נ”ה שצריך לקום, וכן הורה החזו”א אף פסוק ראשון [הובא בדעת נוטה עמ’ רי”א], אכן יש חולקים ע”ז [עי’ צוהר אהל ברוך עמ’ ע”ט מש”כ בשם האדר”ת ובשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ קמ”ו].

ומ”מ גם לרוב הפוסקים המצריכים לקום עדיין אין ראיה לצדקה בשעת ק”ש, משום שקימה אינה נחשבת מעשה, ולכל צורך מותר לקום באמצע ק”ש [באופן שאין יוהרא ואכמ”ל], ולא נחשב הפסק.

משא”כ מעשה בידים אסור לעשות באמצע ק”ש בסתם.

לסיכום י”א שאין חיוב לתת צדקה באמצע ק”ש, בפרט אם עי”ז מתבטלת כוונתו, וגם אין ראוי לאסוף אז, מכל מקום האוסף אז א”צ למחות בו, וגם אפשר לתת לו בזמן קריאת שמע אף אם אין חיוב, ויש שחששו בפרשה ראשונה שלא לתת אלא להניח לפניהם לפני התפילה, אמנם האוסף תוך כדי שהוא עצמו קורא ק”ש בודאי אפשר למחות בו.

עוד מדברי התשובות והנהגות בענין הנ”ל

ואצרף בזה עוד מה שכתב בתשובות והנהגות ח”ג סימן רפז, וז”ל, שאלה: גבאי צדקה המסתובב באמצע התפלה או בק”ש וברכותיה לאסוף כסף אם לתת לו.

הנה לכאורה דינא הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכיון שעכשיו מתפלל אפילו פסוקי דזמרה מקיים מצוה לעבוד ה’ בתפלה, וע”כ כשעוסק במצוה אפילו לא יתבטל ממנה ואפילו המצוה השניה גדולה יותר, אם התחיל בראשונה אינו פוסק כמבואר באו”ז וריטב”א (מובא במ”ב סי’ ל”ח ס”ק כ”ט), וכן ראיתי בספר דרך אמונה הל’ צדקה שמצדד כן, ומה עוד שדין תורה הוא שאין מעבירין על המצוות, וכשמפסיק התפילה ומחפש בכיסו כסף, וכ”ש כשממתין עד שהעני פורט מעותיו נמצא עובר ממצוה למצוה ומסברא נראה דאסור.

אכן לעניית קדושה וברכו וכדומה ביארנו במק”א, שאדרבה אם הציבור אומרים והוא אינו משתתף עמהם עובר איסור, ולכן צריך להפסיק.

ואף שעוסק במצוה פטור ממצוה אבל לא הותר לו לעבור איסור משום כן, (עיין היטב מועדים וזמנים ח”א צ”ג בהגה”ה), ובעניננו מפורש בגמרא בפרוטה דרב יוסף, שעוסק במצוה דאבידה פטור לתת לעני, (ב”ק נו ב) הוא הדין כאן כשעוסק בתשבחות להבורא ית”ש מה לו להפסיק, וק”ו שאפילו ריפתא לעני פטור מלתת אף שצריך העני לאכול, וכ”ש בזמננו שיש מהם רמאים שאינם עניים כלל, ועכ”פ לא צריכים דוקא עכשיו את הכסף, ע”כ ראוי להמשיך בתפלה ואינו חייב לתת כשמטרידו עד שמוכרח להפסיק תפילתו משום כן.

הן אמת שדעת כמה אחרונים שהעוסק במצוה שבין אדם למקום לא נפטר ממצוה שבין אדם לחבירו, ורק שומר אבידה פטור מן המצוה כיון שעוסק במצוה לחבירו.

ולשיטתם לכאורה היה צריך להפסיק ולתת, אבל הדבר תמוה, שאדרבה מצוה דבין אדם למקום חמיר טפי ומצוה בין אדם לחבירו קיל, דהא לא דחינן איסורא מקמי ממונא וכמבואר בב”מ (לב א) וגם אפשר במחילה, ע”כ ודאי נראה דפטור ממנה כשעוסק במצות הבורא.

ונראה לע”ד שבאמצע ק”ש ודאי לא יתן, וגם הגבאי צדקה אין לו לבקש ממנו באותה שעה, ואם יפסיק ויתן אינה מצוה אלא עבירה.

אבל המתפלל פסוקי דזמרה כיון שאם באו אצלו לדבר הרשות היה מפסיק לרמז להם מה לעשות, אף שאם מטרידו פטור, כה”ג נראה שאם רוצה לתת כדי לקיים מצות צדקה, לא אמרינן בזה אין מעבירין על המצוות, שהרי הוא מעביר אז גם לדבר הרשות וכש”כ שאין איסור לדבר מצוה, משא”כ בק”ש דבעי כוונה טפי, שאין מפסיקין לדבר הרשות, הוא הדין לדבר מצוה דצדקה אסור להפסיק.

וראה מש”כ להלן שאפילו מבקש ממנו פטור, ואין בו משום אל ישוב דך נכלם, ואף שהעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, מ”מ פטור כיון שאינו נדחה אלא לשעה ומחמת שכעת הוא עסוק בק”ש, וגם העני אסור לו לבקש באותה שעה.

ובאחרונים יש שנסתפקו באין מעבירין על המצוות, אם היינו דוקא ממצוה למצוה אבל לדבר הרשות מותר, ונראה שאם רגיל להפסיק לדבר הרשות אין איסור להפסיק גם לדבר מצוה, וע”ז אנו סומכין בשלוחי מצוה לאסוף כסף לצדקה או לפדיון שבויים שמפסיקים באמצע להתפלל מנחה וכדומה, ולא אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואין מעבירין, אם אינו מקפיד להפסיק באמצע לדבר הרשות, כגון לדבר עם חבירו בדברי רשות, א”כ לצרכי גבוה להתפלל מנחה לא גרע, וכן בנידון דידן במקומות שמפסיק לדבר הרשות, אף שמפסיק לדבר מצוה אין בזה איסור וכמש”נ.

ולפי זה למעשה כשעוסק בק”ש ובא עני לא יפסיק לתת לו פרוטה, ומה עוד שיש לומר דאסורא קעביד ולא מצוה, ובפסוקי דזמרה אף שפטור כשמתפלל, כיון שמפסיק לרמז לחבירו ולא חשיב הפסק מותר לתת, ובאמצע ברכות ק”ש צ”ב ונהגו להקל.

ואגב אני מסתפק בדברי הרמב”ם רפ”ז דמתנות עניים, דלכאורה מדוייק מדבריו חידוש גדול, וז”ל: “מ”ע ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת” ע”ש, ובה”ב שם לענין הלאו שעוברין בצדקה מסיק “וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל”ת שנאמר לא תאמץ את לבבך”, הרי שלענין המ”ע נקט סתם ליתן לעני ובלא תנאים, אבל בל”ת ביאר שעובר רק כשהעני מבקש ומעלים עיניו ממנו משמע כשאין העני מבקש אינו עובר.

ומסופקני אם העני איננו מבקש כלל אלא רק גבאי צדקה תובע ממנו אם עוברין בל”ת, אי נימא דהאיסור הוא רק כשעני תובע ולא נותן לו, או נימא שגם בגבאים שמבקשים ממנו כסף ומעלים עיניו ולא נותן עובר בל”ת, שהתובעים הם שלוחי העניים וכמוהם לענין הלאו, (ונראה שתבעו דאמרינן בזה שעוברים הלאו אינו דוקא תביעה בפה, אלא כל שעובר מאיש לאיש ומראה שרוצה כסף דינו כתבעו בפה, ומדויק מאד לשון הרמב”ם דלא כתב מבקש ממנו, אלא “הרואה עני מבקש”.

וכן הדין לענין לאו דלא תלין שעוברים רק בתבעו, נראה שאם בא לפניו באופן שמוכח שכוונתו לתובעו הוה כתובעו ועובר).

כעין זה נסתפקתי הלכה למעשה, שברמב”ם כתב (פ”ז דמת”ע ה”ז) “ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם”, והיינו שאם עני תובע ממנו אסור לדחותו לגמרי ומן הדין צריך לתת לו לפחות משהו, וכן ראיתי אצל מרן הגריז”ס זצ”ל (הגאב”ד דבריסק) שהלך ברחוב ועניים היו מסתובבים ומבקשים ונדמה לו שלא נתן לעני משהו, חזר שוב לחפשו לתת לו משהו וכמבואר ברמב”ם.

ויש להסתפק אם דוקא בעני הדין כן וכלשון הפסוק “אל ישוב דך נכלם” שמתבייש העני כששואל ולא נותנים לו, או נימא שגם בגבאי צדקה המבקש לעניים הדין כן, שאם שואל ולא נותנים לו מאומה ה”ה מתבייש וגם בזה אסור, וד”ז צ”ב.

והנה הקשו האחרונים למה העוסק במצוה פטור מצדקה הלוא בצדקה יש גם לאו ועוסק במצוה אינו פטור מלאו, ותירצו שהלאו שבצדקה בא לחזק את העשה, ואם אין את המ”ע דצדקה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ממילא גם אין הלאו, אבל לרמב”ם הנ”ל יש לומר שאינם תלויים זה בזה, ואיכא לאו מיוחד כשתובע ולא נותן לו שמביישו, ואם פטור מהעשה אין מוכח שפטור גם מהלאו, ועיקר הקושיא ל”ק להרמב”ם, שעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, ואה”נ בתבעו עני אינו פטור אף שעוסק במצוה, והפטור לתת ריפתא לעניא היינו כשמזדמן עני לפניו ולא תבעו, בזה הוא דפטור שאין בזה לאו אלא עשה.

מיהו אף אי נימא שהעוסק במצוה כשתבעו ממנו אינו פטור מחמת שיש לאו, נראה דהיינו כשדחאו עבר בלאו, אבל בנדון הנ”ל שעומד באמצע ק”ש ותפלה ולא נתן לא חשיב דחאו אלא לזמן, ומפני שעוסק במצוה כה”ג מותר, וליכא הלאו או החיוב ד”אל תשיב דך נכלם”, וגם העני אסור לו לבקש אז ממנו ולהפריעו עכ”ל התשוה”נ.

קרא פחות

{בע”ה י”ד תשרי תשע”ו ערב סוכות}

סוכה שאולה בירושלים למ”ד לא נתחלקה לשבטים

שאלה – הקשה הג”ר יעקב דוד אילן בשם אביו, הנה מפורש בנחמיה ז’ שבנו סוכות בירושלים, והנה למ”ד לא נתחלקה ירושלים לשבטים (יומא יב, א) קשה, אי ס”ל סוכה שאולה פסולה (סוכה לא, א), וצ”ל דהנידון רק על הסכך, ובקרקע אין חסרון סוכה שאולה.

תשובה – לכבוד הרב יעקב דוד אילן שליט”א הנה ז”ל הגמ’ במסכת סוכה דף לא ע”א תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ורבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל אין לו אלא דמי עצים עכ”ל.

ומבואר שם דהנידון גם על הקרקע, דקאמר קרקע אינה נגזלת, וא”כ ע”כ צ”ל דר”א דס”ל סוכה שאולה פסולה, ס”ל דנתחלקה ירושלים לשבטים.

ואע”ג דהמ”ב סי’ תרלז סק”ח ביאר מ”ש קרקע אינה נגזלת על העצים מ”מ אין כונתו לאפוקי מקרקע, דהרי הנידון גם על המסכך ברה”ר [וע”ש בס”ק שאח”ז].

{אכן לתרץ שסוכות שעשו לא היו בירושלים עצמה אלא חוצה לה, זה לא שייך דמפורש כן בקראי שהיה בירושלים ממש, [נחמיה פרק ח, יד-יז]: (יד) וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה’ ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי: (טו) ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב: (טז) ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים: (יז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד: עכ”ל.

}

שו”ר דכבר עמד ע”ז במלבי”ם נחמיה פרק ח וז”ל, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג, זה דבר זר מאד שישראל לא עשו סכות מימי יהושע ועד עתה כמ”ש לקמן כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן, וכמו שהתפלאו ע”ז בערכין (דף ל”ב).

ונראה לפמ”ש הרמ”א בא”ח סי’ תרל”ז שאין לעשות סוכה ברה”ר, א”כ כיון דקיי”ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לא נמצא שם רה”י כמו דאין משכירים בתים בירושלים מפני שאינו שלהם, א”כ לא יכלו לעשות שם סוכה, ובאשר בימי עזרא קנו שנית את א”י בחזקה וקדשוה התנו הב”ד שיעשו סכות בירושלים ובשאר רה”ר, וכמ”ש בתוספתא (דב”ק פ”ו) שתנאי ב”ד שיהיו מסככים ברה”ר, ור”ל שזה התנו ב”ד של עזרא באותו זמן שאל”כ לא היו יכולים לעשות סכות בירושלים, ומבואר בפי’ שעשאום בחצרות בית האלהים וברחוב שער המים שהוא רה”ר, ממש, והתוספתא מדברת בא”י ששם היה תנאי ב”ד של עזרא בעת שקדשו את הארץ, אבל בחו”ל לא הותנה, בפרט במקום עכו”ם.

וכמו שחקר בזה במג”א שם, והנה גם יהושע היה יכול לתקן תקנה זו בעת שקדש את הארץ בפעם הראשון שאז היה ביד ב”ד להנחיל את הארץ ע”מ כן שמקום הסוכה תהיה רה”י תמיד, ויהושע לא עשה כן ומימיו עד עזרא לא עשו כן בני ישראל היינו לא ישבו בסוכה הנעשית ברה”ר, וכן בימי דוד ושלמה לא נעשו סוכות בירושלים מטעם הנ”ל מפני שלא נתחלקה לשבטים, ומ”ש ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם, שיודיעו גם ביתר ערים יוכלו לעשות סכות ברה”ר, ובזה נבין מ”ש בערכין שם שמ”ש כי לא נעשה כן מימי יהושע בן נון היינו שעזרא קדש את הארץ פעם שניה, ואיך נוציא זה מהלשון כי לא עשו מימי יהושע כן?, רק שמזה בעצמו מבואר שעזרא קדש את הארץ מחדש והיה כח בידו להתנות תנאים כמו בימי יהושע, ומזה מוכיח בגמרא שם דקדושה ראשונה לא קדשה לע”ל עכ”ל.

ויש להסתפק אם אמר דבריו גם לדעת ר”א, ואת”ל דאזיל גם כדעת ר”א א”ש, כיון שתנאי ב”ד היה להקנות המקום לבעל הסוכה כל ז’ ימות החג.

{ויה”ר שנזכה לישב בסוכות עורו של לויתן
}

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה – הקשה הג”ר עקיבא קיסטר ר”מ בישיבת יד אהרן, דאי’ בשו”ע או”ח סי’ תרל”ט ס”ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ”א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ”ג והגהות אשיר”י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ”כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג”כ (א”ז והגהות אשיר”י פרק הישן ומרדכי פ”ב מיימוני פ”ו ומהרי”ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור”ן והרא”ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת”ה סי’ צ”ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ”א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא”א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי’ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע”כ.

ומשמע לפו”ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו”ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע”כ.

וצ”ע דהו”ל להרמ”א לחלק בזה בלילה הראשונה.

ובשולחן ערוך (סימן תרלד ס”א) איתא, סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.

וצ”ע כנ”ל.

}

תשובה – נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ”ל להוכיח ד”ז מדברי המ”ב תרל ס”א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ”ש בסימן תרכ”ט סי”ד אם לא שהוא ר”ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ”ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה”כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ”ז שם (כדלעיל סי’ ע”ט ס”ב עי”ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג”כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל”ז בביאור הלכה סוף ד”ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ”ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ’ ערוכה במסכת סוכה דף כו ע”א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע”כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ”מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש”י ור”ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג”כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ’.

ולפמ”ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח”כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ’ הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו”ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע”ג הסכך ויקיים עכ”פ לדעת ר”ת מצות סוכה [א”ה ולדעת החזו”א שקוף בלא”ה נידון כאויר], ודברי הצ”פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ”א הנ”ל וג”כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר”א ועו”פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי’ השה”ל מלשון השו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קצד וז”ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ”ז ב’) דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי”ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר”ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא”כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י”ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד’ על ד’.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ”ל.

וצ”ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ”מ אפשר שיש מה”מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי’ תרמ סקי”ג ואג”מ או”ח ח”ו סי’ מ”ג.

קרא פחות

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע”ה, כ’ חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

אכתוב קצת הנלנע”ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי”ש גבי מש”כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש”י, צילותא – דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס’ בזה”ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע”כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע”פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו’ אסור.

וזהו דוקא במקום כה”ג שאפשר בבית אחר כמ”ש המשנ”ב סי’ קנ”א סק”ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה”מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה”צ סק”ד, כן משמע במגילה כ”ח ע”ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו’, ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ”ל, וגם כ”ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ”ש הרשב”א, [ומ”מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ”ד שבהכנ”ס אסור לעשותו בהמ”ד דמ”מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ”ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס’ ראשון לציון לבעל האוה”ח הק’, וז”ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע”כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי”ל דסד”א כר”י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ”ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי’ הלכתא כריב”ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ”ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב”ל לגביה דר’ יוחנן שכתבו התוס’ לעיל דף כ”ו ד”ה כוותיה דר”פ כו’ דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר’ יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג”כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ”ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז’ ב’, ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ”מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ”א סוכה ז’ ב’, ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי’ השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי’ טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה”פ, או אפשר דאה”נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ”ע עכ”ל.

וכתב החזו”א או”ח סי’ ע”ב סק”ו לגבי עירובין דמהני וז”ל, נראה דהא דב’ דפנות כמין ג”ם אינו נידון כג’ דפנות למחשב רה”י מה”ת היינו דוקא כשב’ הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג’ דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל”כ אין לדבר שיעור, וב’ כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג’ רוחות, ומיהו דוקא כשב’ הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ”ל.

וע”ש סי’ ע”ד סקט”ו.

אכן לענין סוכה הביא בס’ הסוכה עמ’ רמ”ה בשם הגרי”ז סולוביציק זצ”ל שהוכיח מהגמ’ זבחים ל”ז ב’ להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג’ דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ”א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ’ כ”ד), אמנם לפי דברי הנצי”ב במרומי שדה על הגמ’ שם אין ראיה לחידוש הגרי”ז מ”מ.

ובס’ סוכת חיים עמ’ קי”ג הביא בשם הגר”י הוטנר זצ”ל ובשם הגר”נ קרליץ שליט”א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג’ דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ”ש בשו”ע סי’ פ”ט ס”ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע”כ.

וכ’ המ”ב סקל”ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א”ר] וכתב הפמ”ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע’ בבה”ל עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ בסי’ ע’ סקכ”ג, וא”כ לפ”ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א”צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק”ש ולהתפלל דהרי קי”ל לקמן בסימן פ”ט ס”ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא”כ התחיל בהיתר עכ”ל.

וכ’ שם בבה”ל, ומה שכתבתי עוד במ”ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה”ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ”ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה”ש וכן איתא בהדיא ברמב”ם פ”ו מהלכות תפלה הלכה ד’ וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד’ דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה”ש [ומה שכתב שם אות ה’ ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע”כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה”ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי”ש] מהרמב”ם ושארי האחרונים הנ”ל לכאורה לא משמע כן עכ”ל.

וצ”ב דיש סתירה בין הכרעות המ”ב, אבל מ”מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ”מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש”כ ‘עד המנחה’ אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר ‘עד התפילה’, אלא ‘עד עה”ש ועד המנחה ועד צאה”כ’, ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב”ד].

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו”כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ”ט דדרשינן תיבת ‘וזה’ או ‘הזה’, והמהרש”א הביא דברי הרא”ם שם וכתב עליה בזה”ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי”א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו’ וע”כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע”כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו’ שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו’ כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו’ וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו’ דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו’ וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו’ דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו’ שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו’ שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו’ שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו’ דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו’ אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע”כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי”א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע”כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר’ ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה”ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו’ היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז’ ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו’ תמיד שהם ב’ תמידין וק”ל עכ”ל המהרש”א, וה”ה לעניניננו גבי ‘אשר יאמר כי הוא זה’ מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א”כ אין תיבת ‘זה’ מיותר ללמד שהיה מורה ע”ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע”פ ידידי הגר”ח מישקובסקי ק”ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע”פ המבואר בב”מ כ”ב א’ לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ”ב לגבי ניח”ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ”מ זהו דוחק וצ”ע.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ’ הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר”פ בן יאיר איתא בפ”ק דחולין ז’ ב’, אמרו עליו על ר’ פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ”ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר”ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג”כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל”ע.

בכבוד רב

***

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
האם צריך למעשה יש להדר ולהחמיר בעניין המצות והמרור לעשות בהם קנין, או שיש להשתתף עם המארח בפרוטה? ומה הדין במתארח במלון האם זה נחשב כאילו משתתף?}

תשובה

יום ו’ עש”ק תזריע כ”ט אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

ע”ד שאלתו הנה לכאורה מסתימת הרמב”ם (הל’ חמץ ומצה פ”ו ה”ז) והשו”ע (סי’ תנ”ד ס”ד) שאין יוצאין במצה גזולה משמע דבשאר מצה שאינה גזולה יוצאין, וכה”ג דייקינן בגמ’ רפ”ג דסוכה לגבי לולב ע”ש, אכן בגמ’ בפסחים דף לח ע”א נזכרה דעת ר”א דבעינן שלכם ואמנם דחינן לזה מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב עריסתיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב ולקחתם לכם לכם משלכם יהא אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם מי כתיב מצתכם עכ”ל, אך לא נזכר להדיא אי איכא מאן דפליג ע”ז, אך גם לר”א אפשר דממעט דוקא מע”ש בסוגיא שם שאינו ראוי להיות לכם משא”כ מצה של חולין, ובפרט שבתוס’ במקו”א איתא להדיא דמה שאדם אוכל אצל חבירו נחשב של עצמו, וכן ברמ”א באה”ע סי’ כ”ח סעי’ י”ז כתב, אורח שיושב אצל בעה”ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי).

אכן י”א דבמה שהזמינו ונותן לפניו לאכול אינו שלו עדיין כמבואר בר”ן נדרים ל”ד וברא”ש שם.

(ועי’ בשו”ת מנחת יצחק ח”ח סי’ מ”ח, ושו”ת בצל החכמה ח”ד סי’ קע”ב, ובס’ ויגד משה סי’ כ”ד או’ כ”ו בשם ס’ אמרי בינה)

ובבית יוסף או”ח סימן תנ”ד הביא לגבי דינא דמצה גזולה מהגהות מיימוניות בפרק ו’ (אות ו) בשם הרוקח (סי’ רפא), שטוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן בפרק לולב וערבה (מב:) מלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה עכ”ל, ויש להסתפק מה כונתו אם כונתו דוקא למצה שיש בה חשש גזולה כהא דמיירי לעיל מינה, או דכונתו בכל מצה, והנה ההג”מ קאי ע”ד הרמב”ם הלכות חמץ ומצה פ”ו ה”ז שכתב, אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכלה טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בה ידי חובתו עכ”ל.

וע”ז כתב ירושלמי [כלומר שמקור דין מצה גזולה הוא בירושלמי] וע”ז כתב לפיכך כתב הרוקח וכו’, א”כ מבואר שכל החשש הוא רק מצד מצה גזולה ושאין חשש יותר מכך.

ותהלה לאל מצאתי כן להדיא שהבין הב”ח שם שכתב בזה”ל, מצה גזולה אין יוצאין בה.

פירוש אפילו דיעבד כמו שנראה מסוף דברי הירושלמי וכו’, ולפי זה יראה דהטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה וכ”כ הרוקח לגבי מצה לאותן שאופין יחד עכ”ל.

ולשון הרוקח הלכות פסח סימן רפא, וטוב הוא ללמד ולומר לכל אדם לכל מי שיגיע מצות שלי הרי הם לו במתנה כדאמרי’ בפ’ לולב וערבה (דף מב) כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה.

ירושלמי מצה גזולה פסולה בכ”ש ובלולב הגזול דייק לא כתיב מצתכם עכ”ל.

ויתכן שר”ל שמקור הדבר שטוב לומר כל מיש שיגיע וכו’ הוא ע”פ הירושלמי אך מ”מ מסקינן דמי כתיב מצתכם ר”ל שאם אינה גזולה א”צ שתהיה שלו.

[ויעויין בתוס’ אח”ז שכתבו לגבי חלות תודה ורקיקי נזיר, והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי עכ”ל, ויש לדון בכונתם מה רצו לתרץ בזה].

ויעויין בר”ש רפ”ק דפאה דנקט בפשיטות דבעינן מצתכם לאפוקי מצת מנחות [ועדיין יש לדון אי ראוי למצתכם בעינן או לא].

ובאופן כללי היכא דאיכא מימרא דאמורא ודחינן לראיה דידיה, הנה אשכחן לזה בב’ מקומות לפחות, א’ גבי ציצית במנחות ל”ט א’ דא”ר ש”מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, ודחינן דילמא דאיקטר, ואפ”ה פסק השו”ע בהל’ ציצית לקשור על כל חוליא וחוליא וע”ש בביהגר”א, ובמקום שני אשכחן בפ’ ערבי פסחים דצריך לשקועיה וכו’ ודחינן לזה ע”ש ואפ”ה פסק הטור למימרא זו.

אכן הרמב”ם בה’ ציצית לא פסק מימרא זו שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא { ואע”ג שהרמב”ם בתשובה הזכיר לקשור, מ”מ דברי הרמב”ם בספרו ג”כ נכונים שמבואר דא”צ לקשור, וכונתו בקשירה שהזכיר בתשובה היא מה שנהגו בני תימן להכניס החוט באיזו שהיא דרך ע”מ לחזק אותו.

ותדע דע”כ צריך לעשות כך וגם לדברי הרמב”ם בחיבורו הרי החוט לא יעמוד במקומו בכל גוני אם אין לו איך להתפס, ורק דקשר גמור כמו הקשר העליון אין צריך לעשות.

}, וכן הרי”ף והרמב”ם והרא”ש לא הביאו דין זה דצריך לשקועיה למרור בחרוסת, ונראה לי דמצאנו בזה מחלוקת כללית בין הרמב”ם להטור היכא דדחינן לראיה דאמורא האם יש להחמיר כמותו או לא.

וא”כ ה”נ דדחינן לראיה דרב אסי ולא נזכר חולק להדיא אפשר דתליא בפלוגתא זו.

אבל באמת נראה דכל מה שנחלקו הרמב”ם והרא”ש הוא דוקא היכא דבעל המימרא קאמר את המימרא כהוכחה מן הברייתא כבסוגיא דמנחות וע”פ, משא”כ בהרבה מקומות בש”ס דמייתינן סיעתא ודחינן לסיעתא וכמו הכא מי כתיב מצתכם, דר”א הכא לא הביא סייעתא על מימרא דידיה, וא”כ דיחויא בעלמא הוא [וכמו בפ”ב דמגילה דילמא דמנחה מגילה קמיה וכו’ ואפ”ה קי”ל לכל הפוסקים שצריך שתהא מגילה לפניו כדמשמע שם מהמשך הסוגיא], אך מ”מ חזינן מדברי ברוקח שהבין דלא קי”ל כדאת ר”א כאן, ויתכן שהלשון מתקיף לה רב פפא ס”ל שרב פפא בא לחלוק, וצ”ע אמאי לא קיבל תירוצה דרבא.

ושמא ס”ל דמ”ש אח”ז שאני התם גבי חלה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני בא לחלוק אכולה מילתא דרב אסי חוץ מחלה, [וג”ז צ”ע די”ל שבא לחלוק רק עמ”ש על אתרוג, אבל מ”ש על מצה לעלול ילפינן מצה מחלה בגז”ש, וממילא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני אהני גם למצה].

אכן ברא”ש פסחים פרק ב סימן יח [על דף לח ע”א] כתב וז”ל, אמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר’ מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא ידי חובתו בפסח והא לא כתיב מצתכם אמר רב יימר אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה דגזירה שוה זו מקובלת בפ’ רבי ישמעאל (ד’ ע ב) על ההיא מתניתין דהחיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה וקאמרי עלה בגמרא מה”מ אמר ר”ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני אלא דרבנן אית להו דמצת מעשר שני הוי שלכם אבל גזולה דלאו לכם היא לא נפיק בה.

וכן מוכח מסקנא דסוגיא דקאמר לימא מסייע ליה מדהכא פליג בהך נמי פליג שאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני וממעטינן מינייהו מעשר שני וגזול אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם.

עכ”ל.

ולכאורה משמע מתחילה שפסק כפשטות דברי רב אסי, דקאי בין אגזולה בין על מה שאינו שלו בכלל, ולמסקנא אין ברור אם כונתו דהמסקנא פליגא גם אשינוייא דרבא [על אתקפתא דרב פפא] דמצה יש בה דין מצתכם, או רק על אתרוג שם לומר שיוצא בשל מע”ש, אבל מ”מ מודה דבמצה יש דין מצתכם, והגם דמסיים ‘אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם’ מ”מ מצה שייכא לחלה שאינה בשאינה שלו כלל, דהרי ילפינן למצה מחלה בגז”ש וכנ”ל.

ומה דבכ”ז סתם הרא”ש כ”כ ולא פירש דין מצה שאולה, כנראה שסבר הרא”ש שאין מצה שאולה, שאם נותן רשות לאוכלו ודאי כונתו להקנות לו, וכמ”ש על ציצית שאם השאילו חוטין ודאי היה בכונתו להקנות לו כיון דלא הדרי בעינייהו.

כדאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יא בזה”ל, חוטין שאולין, הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי ע”כ.

וכתב ערוך השולחן שם, כתב רבינו הב”י בסעי’ ז’ כלומר אף על גב דכל לשון שאלה שייך על דבר שמחזיר לו זה הדבר עצמו והלואה היא על דבר שזה הדבר לא יוחזר לו רק דבר אחר במקומו כמו הלואת ממון שמשלם לו בממון אחר מ”מ אם השאיל לו חוטי ציצת בודאי כונתו להלואה דאם שיחזירם בעין למה השאילם ומה יעשה בהם דאם נאמר שהשאילם שיעשם בטליתו לאיזה זמן ואח”כ יתירם מהטלית ויחזירם לו אין זה מדרך העולם עכ”ל.

וע”ע ב”מ ס”ט ב’.

וכתב בט”ז (בסי’ תנ”ד) דאף דבעינן במצה לכם, אעפ”כ יוצאין במצה שאולה, שהרי לא השאילה לו ע”מ שיחזירנה לו אלא ע”מ שיאכלנה ויחזור לו מצה אחרת, ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר, והעתיקו דבריו כל האחרונים.

וע”ע בשאג”א ישנות סי’ צ”ד דדעתו דכל הפסול במצה גזולה היא רק מצד מצוה הבאה בעבירה, הובא בבה”ל והוסיף שכן דעת הלבוש והמקור חיים, א”כ לכל הני רבותא פשוט שא”צ לקנות המצה.

והנה יש שרצו להחמיר בזה (אמרי בינה פסח סו”ס כ”ג, שפ”א סוכה ל”ה א’), ולא נהגו כ”כ להחמיר בזה.

ולע”ע לא מצאתי מי שנקט למעשה שיש חיוב להחמיר בזה, ובפוסקי זמנינו ג”כ יש שהזכירו שראוי להדר בזה להקנות את המצה לכ”א מן האורחים (אשרי האיש ח”ג פ”ס סקי”ז, הליכ”ש פסח פ”ט ס”ד), אך רוב הפוסקים לא החמירו בזה כלל (חוט שני פסח פי”ג סוף סק”א על פי החזון איש, פניני רבינו הקה”י ח”א עמ’ צ”ט), וגם הגרי”ש שהחמיר בזה לא החמירו בזה מעיקר הדין, וכן הגרשז”א הנ”ל הביא טעם ליישב מנהג העולם שלא מחמירים בזה [ע”פ המהר”י קורקוס והכ”מ פ”ו מהל’ ביכורים ה”ד בדעת הרמב”ם שלענין אכילת מצה די לו שתהא היתר אכילה בכדי שתיחשב שלו וא”צ שתהא שלו לגמרי], (וע”ע מקראי קדש ח”ב סי’ מ”ה).

ועל כן מי שלכתחילה אינו רוצה להחמיר בזה יש לו על מי לסמוך, וכמו”כ בחוסר נעימות וכדו’ בודאי יש על מי לסמוך.

אך באופן רגיל מכיון שזהו חשש דאורייתא ראוי להדר ולקיים חומרא זו, וכלול בזה דעת בעל הבית שיתכון להקנות את המצה לכל המסובין, ודעת האורח לקנות את המצה.

וראיתי מי שהוסיף עוד שטוב שיתנו האורחים פרוטה עבור המצה.

בברכת פסח כשר ושמח

 

בענין הקנאת המרור כדי לצאת בו יד”ח

בענין הנ”ל – נכתב כהמשך לשאלה הקודמת

 {בס”ד
תודה רבה ויישר כח על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב,
א.

האם זה גם חל על מצוות אכילת המרור?
ב.

האם בעצם המשתתף בסדר ציבורי שהוא משלם עבורו ערב החג יוצא ידי ההידור שמשתתף עמו בפרוטה?}

תשובה

בע”ה עש”ק פרשת תזריע כ”ט אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב .

.

.

ע”ד מה ששאלת בשאלה א, האם גם גבי מרור יש דין כזה כמו במצה [להסוברים כן] שצריך להקנות אותו למי שרוצה לצאת בו.

הנה כתב בשו”ת שאגת אריה (ישנות) סימן צד וז”ל, ברם צריכים אנו למידע הא דמצה גזולה דפסולה מ”ט אי משום מצוה הבאה בעבירה מהא גז”ש שכתב הרא”ש דאתיא לחם לחם מחלה ונ”מ לענין מרור דאין יוצא ידי חובתו במרור גזולה או לא דא”א דאתיא מגז”ש כיון דמצה גזולה אתיא מקרא לפסולא מרור גזול נמי פסול דכל דפסל רחמנא במצה במרור נמי פסול מהיקשא דמצה ומרור ואפי’ במרור בזה”ז דרבנן כדמוכח בפ’ כ”ש (דף לט) גבי הא דבעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים כו’ במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק כו’ אמר רבא מסתברא מצה ומרור וכמש”ל בדיני מצה ומרור ואי מצה גזולה אינה פסולה מקרא זה אלא משום מצוה הבאה בעבירה והא האי פסולה דמצוה הבאה בעבירה לאו גבי מצה נאמרה אלא כללא הוא בכל המצות דמצוה הבאה בעבירה פסולה אי מדאורייתא ומקרא דאת הגזול ואת הפסח יליף לה ברפ”ג דסוכה (דף כט) והאי קרא גבי קדשים כתיב וממנו ילפינן לכל התורה כולה ואי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמש”ל סימן צ”ז ולהני רבוותא דפסקו דבדרבנן מצוה הבאה בעבירה לית לן בה ומה”ט לולב הגזול בי”ט שני כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן וכמש”ל בדיני לולב א”כ הה”נ מרור הגזול כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן בזה”ז עכ”ל השאגת אריה.

כלומר דאם פסול גזולה במצה הוא מהפסוק א”כ גם מרור בכלל, שהרי הושוה מרור למצה בכל דבר, אבל אם הפסול במצה גזולה הוא מצד מצוה הבאה בעבירה ולא מצד הלכות מצה, א”כ אם מרור בזה”ז הוא מדרבנן ובדרבנן לא פסלינן מצוה הבאה בעבירה.

וע”ש מה דמסיק לענין מצוה הבאה בעבירה בזה, ומ”מ לעניננו שמעינן מיהת דאת”ל כהדעות שמצה צריך לקנות מדאורייתא שיהיה מצתכם, ופסול גזולה אינו מצד גזולה אלא מצד שאינו מצתכם, א”כ ה”ה מרור, ולא רק במרור גזול אלא כל מרור שאינו שלו.

וכתב בשו”ת עונג יום טוב סימן לט וז”ל, ולפי זה שבארנו דגז”ש גמורה היא יש לפסול גם מרור הגזול כמו דפסלינן מצה גזולה דכל פסול במצה פסול במרור כדאמרינן בפ’ כ”ש (דף ל”ט) והשא”ר ז”ל כ’ דהך גז”ש דלחם לחם לא קיימא ופסול מצה הוא רק משום מהב”ב.

ולפי”ז במרור דרבנן לא חיישינן למצוה הבב”ע לכמה רבוותא.

אבל לפמש”כ דגז”ש גמורה היא ומצה גזולה פסול מה”ת ממילא מרור הגזול נמי פסול אף שהוא מדרבנן כדמוכח בש”ס דפסחים הנ”ל גבי מרור של מע”ש עכ”ל.

ובביאור הלכה סימן תנד כתב וז”ל, ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה”ג בשם מהרי”ו דיצא והפר”ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בשאגת אריה סימן צ”ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג”כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו”ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ”ט ס”ה יוצא בדיעבד וכ”כ במקו”ח ע”ש.

אכן לדעת הרמ”א שם בהג”ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה”ג כתב בשם מהרי”ו בסימן קצ”ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר”ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו’ להני דמזבני אסא וכו’ עי”ש בפרק לולב הגזול ונ”ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו”ה הוי כקרקע ע”ש הרי מבואר להדיא ממהרי”ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס”ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ”פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש { לשאלת השואל שוב שאבאר את דברי הבה”ל כתבתי לו: הבה”ל מדבר על אדם שאכל כבר מרור גזול וכעת אוכל מרור כדין, הנידון האם יברך או לא, וע”ז כתב הב”ה שלא יברך, משום שלענין ברכה יש לחשוש לדעות שיצא במרור הגזול.

}עכ”ל.

ויש להוסיף דהגם שלגבי גזול מרור קיל ממצה, כיון שהיא דרבנן בזה”ז, וממילא פחות שייך בה חסרון זה אם החסרון הוא מצד מצוה הבאה בעבירה, אך מצד הידור זה שתהא המצה קנויה לו לכאורה לא יהיה חילוק בין מצה למרור, דאם הוא דין במצה מצד פרטי המצה עצמה א”כ ה”ה במרור, ואף אם מרור בזה”ז דרבנן כנ”ל, וכך יתכן שדעת בעל המקראי קדש פסח ח”ב סי’ י”ד ואינו תח”י.

ויעויין בשו”ת הר צבי אורח חיים ח”ב סימן עד שיצא לדון אם שייך להתיר במרור שנגזל מעכו”ם מצד שבמרור דרבנן אין מצוה הבאה בעבירה וכנ”ל, וע”ש מה שהציע עוד טעם להקל יותר במרור, ואח”ז כתב, אולם כ”ז לדעת האומרים שבמצה גזולה הטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל לדעת האומרים שהטעם במצה גזולה הוא משום דבעינן שיהא משלכם, ולדעת הפר”ח שגם לענין זה איתקוש מצה ומרור אהדדי, הרי גם במרור פסול משום דבעינן שלכם וכו’ עכ”ל.

ב.

באופן כזה נראה שאין צורך לבקש שוב מבעל הבית להקנות, ובודאי שאין צורך לתת עוד פרוטה נוספת בשביל המצה, רק טוב שיכוין האורח אכן לקנות את המצה לחלקו ולא לאכול מרשותו של בעה”ב.

 

בענין הנ”ל ותשובה מחכ”א

 

שאלה

{בס”ד
כב’ הרב ישכ”ג על תשובתו הנאה והנפלאה.

יוצא מהתשובה שמי שמשתתף בסדר ציבורי והוא משלם יוצא ידי חובה ע”מ להחשיבן כמצה ומרור שלו, אך יש לדון עוד באדם משתתף בסדר ציבורי שמי שממן אותה הוא לדוגמא קופת עיר, מי נחשב כאן הבעלים ע”מ להקנות לו, מדובר בסדר ציבורי של גמ”ח.

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע”ה אור ליום ב’ ג’ ניסן ע”ו

התבוננתי בענין שאלתך על המקבל מקופת צדקה, בסעודה המאורגנת ע”י בית התבשיל, ואוכל שם, אם יכול לברך על המצה בלי לבקש שיקנו לו את המצה, [לדעות שצריך לבקש שיקנו לו את המצה], ונראה שהשאלה מורכבת מכמה נושאים, בעצם יש לדון האם מותר לקנות לולב ואתרוג מכסף שקיבל מצדקה, אם חשיב שלו, דהרי כתבו הפוסקים שיש הרבה שאינם בקיאים שצריך להקנות כדין, ובזה י”ל דשרי, חדא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכתיב בפיך זו צדקה בפ”ק דר”ה, וא”כ זהו כבר ברשותו בקנין גמור, וג”כ שאינו מקבל את הלולב והאתרוג עצמן אלא משתמש במעות לקנות, וא”כ בלאו הכי כבר קנה מן המוכר בקנין גמור את הלולב והאתרוג, אבל הכא שמקבל את המצה ישירות מגבאי הצדקה, ואין גבאי הצדקה בקי להקנות לו [וגם אם בלולב בקיאין אך במצה מסתבר דאין בקיאין], ומאידך יתכן שא”צ שהגבאי הוא ידא אריכתא של הנדיבים ומקנים ע”י אמירתם כדין צדקה.

וכתב אלי הגאון ר’ יואל יעקב לטס [מו”ץ בבתי הוראה מטעם הגרש”ץ רוזנבלאט] וז”ל:

כידוע למר איתא במ”ב סימן תנד ס”ק טו ”ודווקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה, דהא שאלה על מנת לאכלה ולא להחזירה בעין, אם כן הרי היא שלו ממש”.

וצ”ע דלא כתב באיזה קנין יקנה השואל, דהרי ממון לא נתן, אלא כוונתו לכאורה שקונה בהגבהה.

ובביה”ל ד”ה אין אדם הביא שיטת הריטב”א שגם בגוזל מצה יוצא, כיון שקונה בלעיסה, ויוצא את המצוה בבליעה.

וכתב שאע”פ שהשו”ע חולק, לענין לחזור ולברך לא יברך.

א”כ במ”ב לא איירי בקנין ע”י הלעיסה אלא בהגבהה וכדומה.

לפי זה כל מי שמקבל בהשאלה ובמתנה, בפשטות צריך לכוון לקנות וודאי מצה של צדקה לא גרע משאלה, ואדעתא דהכי ניתן הכסף מהתורמים, שיקנו מצות ומרורים ויאכלום, והכל ברשות הגבאיי צדקה.

כן נראה לי פשוט שהדין בכסף של צדקה, בלי להגיע לסברות של בפיך, כיון אדעתא דהכי ניתן, שיעשה מה שהוא רוצה, יכול לקדש בזה אשה.

רק לפעמים יש אומדנא דמוכח שהמקבל עובר ע”ד התורם.

כל זה בלי להכנס בדבריהם המלוקטים של פוסקי דורינו, שלאו רב אשי חתים עליה, צריך אמנם לעיין באמרי בינה שדן בעניניים אלו, והנלע”ד כתבתי { להמשך שאלת השואל כתבתי אליו עוד: הנה בדאורייתא קי”ל מעות קונות, ומדרבנן משיכה או הגבהה, הנה הבאתי [מהפסקי תשובות] לתת דוקא פרוטה ע”מ לקנות, בכל זאת רציתי לצדד דגם אם יש ענין לתת דוקא מעות, מ”מ המקבל מצדקה א”צ לכך, מכיון שבצדקה יש צד לומר שעצם ההתחייבות פועלת קנין.

הרב לטס רצה לומר שא”צ לבוא לכך, משום שבמ”ב חזינן שדעתו שגם בהגבהה אפשר לקנות, א”כ א”צ דוקא פרוטה, ולכן בכל גוני מועילה דעת הנותן שיוכל לעשות את השימושים שלו, כך נראה לי שהיתה כונתו.

אמנם עדיין יש מקום לדון גם לפי דבריו מה יהא הדין בלולב ואתרוג ששם הנושא שיהיה במעות הוא יותר מבמצה, מה יהא הדין שם בצדקה, אם שם המקבל צדקה דינו כקונה במעות או כקונה בהגבהה.

}.

יואל יעקב לטס

קרא פחות

‏ {בע”ה י”ד תשרי תשע”ו

לכבוד הגאון הגדול רבינו משה שאול קליין שליט”א וכו’}

שאלה הנה מצוי בשוקים מין סוכה הקלה להרכבה, ובנויה באופן של מוטות ברזל בלבד, דהיינו ד’ ברזלים בכל רוח של הסוכה, ובתחתית הדפנות

יש מקום להנחת כמה חבלים עד גובה י’ טפחים בג’ רוחות, וכתוב עליהם שהם באישור רבינו שליט”א.

ואיני יודע בפועל אם אמתיים דבריהן או לא.

אבל אדון לפני רבינו שליט”א כתלמיד הדן לפני רבו דלכאורה יש חיסרון בסוכה זו מכמה טעמים, וכדלהלן:

א) הנה ידוע דעת החזו”א סי’ קמ”ג סק”ב שאין לסכך במעמיד דמעמיד שהוא דבר המק”ט, ואכן לפו”ר סברא יחידאה היא גבי כמה מגדולי האחרונים מכל הדורות, וגם מ”ש זה בדעת הרמב”ן, הנה בריטב”א אי’ שלא כן בדעת הרמב”ן [כמ”ש במנחת שלמה תנינא סי’ נ”ה], וגם דלכל הדעות באחרונים מ”מ מודו דיש דעות המכשירין גם מעמיד ממש, וגם דלכו”ע יוצא יד”ח בכל מקרה, ומכל הני טעמי מבואר דאין חומרא זו חובה מעיקר הדין, וגם אנו לא נהגנו בזה, ולא ע”ז באתי לדון כעת.

אכן דין מעמיד ראשון המק”ט קי”ל שיש לאסור עכ”פ לכתחילה להעמיד בהן הסכך, וכאן הרי מעמיד הסכך בכלי מתכות ממש שנגמרה מלאכתו, והנה ע”ה שקונים סוכה כזו אינם מעלים ע”ד שיש לכסות המתכת ולסכך רק מעליו.

והנה אם נתקן שבהוראות שמטעם ה’הכשר’ יהא כתוב לכסות הברזלים לפני שמעמיד עליהם הסכך עצמו, או לאידך גיסא נניח שכך כולם נוהגים, [משום שהסכך הכללי מונח על גובה הכלונסאות שמעל המתכת], אבל עדיין אי”ז פיתרון, יעויין במנח”ש שם שכתב שכאשר הקנה מונח על הדופן לאורכו לא מהני, וכ”ד הגרי”ש אלישיב [הובא בס’ הערות סוכה כ”א ב’ ועוד], דלא מהני אלא אם בלא הקנה היה הסכך נופל.

והגם שיש חולקין ע”ז, אכן אם יש ‘הכשר’ על הסוכה בד”כ זה כולל את כל השיטות, משום שיש רבים שלא למדו ההלכה ורוצים לקיים הכל בהידור ולכן קונים דוקא בהכשר.

ב) עוד יש לדון בסוכה זו דהנה דעת התוס’ דסוכה שתי ולא ערב פסולה, ואף בד’ רוחות מבואר שם שאין לחלק בין ג’ לד’ רוחות, וגם אם נימא דזה לא נפסק להלכה, וגם יש בזה כמה סתירות במק”א בתוס’, אכן במ”ב [סי’ תרל סק”ז ועוד] כתב בשם המג”א דבג’ רוחות פסול כה”ג, והנה סוכה דידן עשויה ערב בלא שתי מג’ רוחות, וגם אם היה עוד טפח אי”ז ברור להכשיר [הליכ”ש פ”ז ס”ב], וכ”ש כשאין כזה טפח, ומאיזה טעם יש להכשירה.

דהנה באמת הי”ל גם להמג”א זהו חומרא דרבנן, ובפרט לענינינו שיש גם צוה”פ בכל רוח דמדאורייתא כשר לדעת הרא”ש בדף י”ט, וא”כ יש כאן רק ב’ דרבנן לפסול, ומדאורייתא אין חשש, ומכיון דהמהרש”א והמהר”ם דט”ז ב’ והק”נ סי’ ל”א סק”נ מכשירין בכה”ג [ועי’ בשה”ל ח”א סי’ ק”מ סק”ה שהוכיח כן מכמה ראשונים] וא”כ יש להכשיר, – אכן אין לומר כן מאחר דכבר פסק המ”ב כהמ”א, ואף דהשה”ל שם כתב כעי”ז היינו דוקא לענין ברכה כשאין לו סוכה אחרת, אבל לא היתה כונתו מעתה לעשות הכשר בתחילה על סוכה כזו ע”ש.

והנה אם היו העולם מקפידין לעשות הסדינין באופן המועיל למחיצות מעיקר הדין, הוי סגי בזה, דבכה”ג סגי להשלים בקנים, דא”צ לחוש לדעת המ”א בזה, כמ”ש המ”ב ושה”צ ס”ס תר”ל, אכן לאו כו”ע דינא גמירי להקפיד בזה, ויוכלו ליתן סדינין רחבין מדי [שכן הסדינין קונים בנפרד מן הסוכה, ומי שרוצה קונה סדינין אחרים, כך היא המציאות], וכן יוכלו שלא לקשור היטב בכל הרוחות.

ובפרט לדעת החזו”א סי’ ע”ה סק”ח והבית מאיר והבכורי יעקב סי’ תרל סק”ד דבעינן ז”ט בב’ דפנות בלא לבוד כלל א”כ סוכה זו פסולה וצ”ע.

ג) עוד שלישית יש לדון בסוכה זו, דהנה כל הרגיל בסוכה זו יודע שא”א שלא יזיזו הקטנים החבלים תמיד, ובפרט אם הם ישנים בסוכה, והלבוד נהרס אז, ואמנם נניח שגם ע”ה אשר סומכים בזה רק על ההכשר יודעין עכ”פ שאין לאכול בסוכה כשהלבוד אינו, ונניח ג”כ שע”פ דין תורה אין חיוב להמנע לישן בסוכה זו דלא חיישינן שיפסל, או לאידך גיסא נניח שאין איסור לישן בסוכה שיש חשש שתיפסל בתוך שנתו [דהנה ז”פ שאין מקפידים מלישן שם רק בשעה שאין ילדים ערים כלל], (אך עיין ס’ הסוכה, הגרש”ז, פסקים סקכ”ז, ס’ זמן שמחתינו פ”א סק”ד בשם הגריש”א לאסור הוצאת אדם ישן מסוכה, ושמא כאן הו”ל כתשבו כעין תדורו מאיזה טעם), ומ”מ נניח שאין חששות אלו אך שמא יש לפסול משום תעשה ולא מן העשוי דכדי להכשיר הסכך בעינן טפח סמוך לסכך [ס”ס תרל”ה], אף אם קי”ל שא”צ טפח סמוך לסכך דוקא אלא סגי גם בטפח למטה דלכאורה זהו הסכמת הפוסקים ואכמ”ל, וגם אם נניח שאין הקטנים הורסים כל פעם אלא מחיצה א’ ולא כל הג’ בפ”א, אך מ”מ בעינן ג’ רוחות מעיקרא בשעת עשיית הסכך, ואף דאיכא למ”ד דסגי ברוח א’ אכן דעה זו יחידאה היא, ובבהגר”א שם מבואר לא כן, וכ”כ עוד הרבה פוסקים [עמודי אור סי’ ל”ט, מקו”ח על המ”א ר”ס תרל”ב, ערך לחם ס”ס תרל”ה], וכדמשמע גם במ”ב שם סקי”א, וגם הב”ח דמכשיר בדיעבד בכ”ז משמע במ”ב שם סק”י דלא קי”ל הכי.

אכן מה ששייך להכשיר כאן הוא ע”פ מ”ש בשו”ת רב פעלים או”ח ח”א סי’ ל”ד וכ”כ עוד פוסקים דסגי שהיו המחיצות בשעת העמדת הסכך, אף שנהרסו אח”כ אם חזרו סגי, וא”צ לנענע שוב הסכך, אכן יש לידע דאי”ז לכו”ע [עיין מקראי קדש סוכות ח”א סי’ י”א], ועוד יש לידע דגם להר”פ זהו דוקא אם עד שעת כניסת החג היו כל המחיצות קיימות, דאם הקטנים נענעו החבלים קודם החג צריך לשוב ולנענע כמבו’ בר”פ ומקראי קדש שם, ויש לכתוב כ”ז לע”ה בהוראות מטעם ה’הכשר’, והנה הערה זו האחרונה קלושה בכובדה משל חברותיה, משום שמ”מ יש כמה צדדין להקל, דאע”ג שכ”א מן הצדדין הללו להקל הם דלא כהלכתא כלל כמ”ש, אך בצירוף כולם שמא יש קצת מקום להקל, אך מ”מ יש לידע אם גם ‘הכשר’ שייך לתת בכה”ג דשמא אינו לכתחילה לגמרי כיון שאפשר להדר עוד יותר, וישראל קדושים ובודאי כשידעו שאפשר להדר עוד יותר, הרבה יקנו המהודר יותר, כפי שרואים תמיד.

והנה חששות הללו נכונות רק אם נניח שכ”מ שכתבתי נכון, אך אם אין ההנחות נכונות מתרבים החששות בכמה מונים.

השלמה לאחר זמן

יום רביעי י”ז תשרי תשע”ז

בענין מה שהבאנו בעם סגולה חלק א’ המכתב להג”ר משה שאול קליין שליט”א, דגם לפי מש”כ המשנ”ב דיש להקל לעשות מחיצה בלא שתי וערב יחד בצירוף מחיצה של סדינים, זהו רק אם מחיצת הסדינים עשויה כדינה, דהיינו שאינה נעה ברוח מצויה, ומ”מ צריך לצרף גם את מחיצה הקנים, אבל בסוכה הלזו הרי היא מגיעה עם ההכשר, ומנין ידע הלקוח שצריך להדק הסדינין.

ראיתי בזה להוסיף עוד מה שראיתי כעת שוב בקובץ מבית לוי הל’ סוכה פסקי הלכות סעי’ ו’ וז”ל, אין נכון לעשות כל מחיצות הסוכה מסדינים, והרוצה לעשות מסדינים ישים במחיצות קנים במרחק של פחות מג’ טפחים זמ”ז, ובגובה עשרה טפחים, ומ”מ מדינא מחיצת סוכה העשויה מסדינים וקשורה היטב מכל הצדדים אלא שע”י הרוח נוצר שקע כשרה, ועכ”פ יחבר קרש גם באמצע הגובה כדי למנוע תנועת הסדין ככל האפשר, עכ”ל, אכן אינו נוגע ממש לענינינו, מכיון שהוא מיירי במי שאכן רוצה לעשות מחיצה רק מסדינין שמועיל מעיקר הדין אם הם קשורים.

***

קרא פחות