נישואין

בחפץ חיים [כלל ח פ"י] מפורש לאיסור בזה, והביא הח"ח שם ראיה מאבות דר"נ פ"ז ותורף הראיה משם צריכה ביאור, דעיקר מה שנזכר שם שאינו דבר טוב ולא מיירי שם להדיא לגבי איסור לה"ר דהרי קאמר שם שאינו טוב גם במה שמבזה את עצמו, והרי לבזות עצמו בפשטות אינו משום לה"ר כלל, אלא מצד שאינו טוב לבזות את עצמו ואת חבירו דהרי סברא הוא דכשמבזה את עצמו ואת חבירו ואין בזה שום תועלת אלא רק המשך מריבה בודאי שאינו דבר כדאי, וגם אם נקבל שכל סיפור לה"ר של אשה לבעלה אינו כדאי כשאין בזה צורך (וכך פשוט דהרי גם האדם עצמו צריך להסיר הכעס מלבו ולדון לכף זכות וכ"ש שלא לספר לבעלה גם אם אשתו כגופו), מ"מ עדיין מנ"ל דחשיב לה"ר, ועוד למה נזכר שם רק הענין שלא לספר לאשתו מריבה שעשה עם אחר שזהו דשמא רק בזה החמירו כיון שהוא לא לצורך כלל דהרי גם את עצמו מבזה, ושמא דס"ד שיש בזה צורך אבל להנאה בעלמא פשיטא דאסור.

אולם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' אלף כג (הטה אזנה וכו') הביא מאמר מרז"ל בענין זה, ומבואר שם להדיא דגם אשה לבעלה אסורה לספר לה"ר עכ"פ כשהוא שלא לצורך עי"ש, ואמנם שם נזכר שהאשה נענשה משום שהיתה מחזרת לשמוע לה"ר לספר לבעלה, ויש לציין דשם היה חמור מחמת עצם הטיית האוזן לשמיעת לה"ר שהוא איסור לכו"ע, וגם עצם התאמצותה לשלח מדנים בין אנשים גם בלא איסור לה"ר, אם כי כמו שנתבאר דמשמע שהכל היה איסור, ולכן נענשה בכל חומר הדין, מ"מ ממילא ש"מ דגם בלא מחזרת יש איסור, ואמנם בדוחק היה מקום לדחות הראיה דשם מטרת הסיפור היה כדי לשנוא הבריות בעיני בעלה ולכן חמור יותר כיון שהוא למטרת שנאת חינם אבל אם הוא למטרת הנאה בלבד עדיין אין ראיה ברורה לזה, אבל אין שום צורך לומר כן והעיקר דמחמת זה רק החמירו עליה יותר אבל גם להנאה בעלמא אין היתר.

אבל בשם החזו"א אתבדרא שמועה (שאיני יודע אם יש לה מקור מתלמידי החזו"א וכבר אמר החזו"א שאין להאמין לשום שמועה משמו כמו ששמעתי מפ"ק הגרח"ק) שהדבר מותר משום אשתו כגופו, ויש לציין שמצינו דבר דומה לזה במאירי דכתובות סז ע"ב לגבי צדקה בצנעא דלאשתו מספר משום שאשתו כגופו, אבל שם יש סברא נוספת מאחר שאוכלים מקופה משותפת והם שותפים בהכנסות ובהוצאות, וראוי כלפי שמיא וארעא שתהיה שותפה בהחלטת הצדקה ואפי' באופן שמדינא אין הממון שלה.

ומ"מ יש אופנים שגם להח"ח יהיה מותר באופן שיש צורך להפיג דאגתה על ידי שמספרת לבעלה באופנים המבוארים בפוסקים להתיר בזה [ראה חפץ חיים כל י סי"ד בפרט החמישי], וכהיום שהדורות חלושים לפעמים יש בזה צורך.

ועי' בחוט שני הל' שמה"ל פ"ג עמ' שמו סק"ב שכתב וז"ל ואשה באיזה מקום עבודה ומצערים אותה שם, או שפגעו בכבודה וכיוצא בזה, ודאי מותר לה לספר לבעלה שהרי הבעל צריך לעזור ולייעץ, ושפיר חשיב לתועלת לה, מ"מ מותר גם לספר ולשמוע להפג לבו רק אם מסייע בזה, שהמספר נרגע אף שאינו יכול לסייע, מ"מ צריך ליזהר לספר אז רק מה שצריך להרגיע ולא יותר, אך פשוט שאסור לה לספר לבעלה את כל מה שמתנהל במקום עבודתה כשיש בהם דברי גנאי לאחרים, אם לא כשצריך לסייע ולייעץ לה, ולפעמים יש ענין של להפיג לבו בעניני שלום בית שמספרים אחד על השני, אם מתכוין לחפש להקל מעליו את הצער, ואולי ימצא איזה עצה ופתרון, ואין כאן כונה לגנות את השני הרי זה מותר וכנ"ל, אבל אם הכונה היא להקניט את השני ודאי דאסור עכ"ל.

והגר"י זילברשטיין צידד דגם מה שאומרים בשם החזו"א הכונה כשיש בזה תועלת לצרכה ע"ד דברי הח"ח הנ"ל להפיג הדאגה ושבזה אפשר שאין מחלוקת וגם הח"ח מודה לזה, עי"ש בהרחבה בשיעורי ווי העמודים וחשוקיהם סא עמ' סג ואילך.

ובאמת בכתובים לא מצאתי בשום מקום בשם החזו"א היתר ברור לספר לאשתו כל לה"ר, דגם בספר ושב ורפא עמ' תקמו הובאה שמועה בנוסח מעין זה בשם החזו"א שלספר לצורך לפרוק וכו' מותר וגם בחוט שני הנ"ל לא התיר להנאה גרידא אלא לצורך וכנ"ל בביאור דברי המהר"ם מרוטנבורג.

הנה אמנם העורב שימש בתיבה [סנהדרין קח ע"ב] וכן חם שימש בתיבה [סנהדרין שם], וזה היה נגד ציווי ה', אבל אעפ"כ לא נסתלקו מן התיבה, למרות שאפי' בעלי חיים שנעבדה בהם עבירה לא נכנסו לתיבה [סנהדרין שם וזבחים קטז ע"א], והטעם לזה יתכן לומר איזה טעמים.

יתכן לומר דאחר שהיה ציוי להכניס מכל בעל חי שנים שנים (וזה היה מוכרח לקיום המין) ואת נח ובניו ממילא לא היה שייך לבטל הציווי אחר שכבר נכנסו בכשרות לתיבה, (ואמנם יעוי' במהרש"א בסנהדרין קח ע"ב על דברי הגמ' באסור לי לא כ"ש).

או יש לומר דאמנם מה ששימשו בתיבה היה בזה עבירה על מאמר ה' אבל שמא לא נתחייבו כליה במבול על עבירה זו אלא רק על עבירות חמורות מזה, כמאמרם [סנהדרין קח ע"א] לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

ואמנם נזכר בגמ' בגמ' שם ע"ב שכל אותן ששמשו בתיבה נענשו, אבל יש עונש ויש כליה, ובאמת כשמעיינים בחטאי דור המבול נזכר שחטאו הרבה [עי' סנהדרין שם ע"א וע"ב ובמדרשים], ועל חטא אחד מבואר בגמ' ביומא לח ע"ב שאין הקב"ה נפרע מזה מיד.

ויתכן עוד דעיקר עת הפורענות היתה בתחילת המבול, אבל אחר שנתקיים וימח כל היקום, גם קודם שהובטחו שלא ישחת עוד הארץ במי המבול מ"מ לא היה אדם מתחייב כליה מיד על חטאיו, וע"ע ב"ק ס ע"א גבי ואתם לא תצאו וגו' [שמות יב], ובסנהדרין שם [קח ע"ב] מבואר דקרא וישוכו המים ר"ל ששככה החטא של דור המבול שהיה ברותחין ואפשר שמה ששמשו כלב ועורב וחם בתיבה היה אחר שכבר שכך חטא של דור המבול.

והנה כל הדברים שנכתבו עד עכשיו הם בעיקר (עכ"פ לענין הכלב) לפי הצד שאותם הבע"ח שלא נכנסו לתיבה הם מחמת עונש, אבל הוא צריך בירור, דבגמ' בסנהדרין ובזבחים שם נזכר מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, והיה מקום לפרש שהוא מצד שאינם ראויים למזבח, דהרי הנידון בזבחים שם הוא מצד ראוי למזבח, וגם לא נזכר שם על הטמאים שהיו מאותן שלא קלקלו, א"כ שמא יש לומר דהיינו מחמת שהבע"ח נבראו לשמש את בני האדם לשמש את קונם [קידושין פב], וממילא כשלא היו ראויין לזה הושמדו [ע"ע ברכות לב עה"פ לך רד].

אבל בגמ' שם (כמו שפירשו המפרש והערוך) למדו מדכתיב איש ואשתו, שלא קלקלו עם שאינן בני מינן (עי"ש היאך נלמד ובמהרש"א) וזה נאמר גם בטמאים כמו בטהורים, א"כ צ"ל דגם בטמאים כך היה, ורש"י עה"ת [בראשית ו כ] הזכיר כן גם על העופות דכתיב בהו למינהו.

ובהגהות יעב"ץ על הגמ' סנהדרין קח ע"א כ' דבאמת הבע"ח לא היו חייבים מיתה דהאנשים הרביעום על כרחם, וא"כ לפי  דבריו יש מקום לומר דהוא ג"כ כעין עונש על האדם מה שמתו הבע"ח, אבל מה שעשה הבע"ח בעצמו הוא כבר ענין אחר, ולא היה חייב העורב מיתה על מה ששימש בתיבה.

בבה"ל ריש סי' רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א"כ איך כתב השו"ע בס"ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו' מותר להתענות אם הוא גדר של אכילה שנזכרה בתורה.

ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס"ל כשיטה הראשונה הנ"ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא"כ שיטה שניה הנ"ל, ויעוי' בשל"ה שנקט דג' סעודות מן התורה דהרי בגמ' דרשי' לה מדכתיב היום ג"פ.

אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל"ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ"מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.

ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו"ע בס"ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס"ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו"ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו"ע מודו (מיהו שמא י"ל דבס"ג סמך על מה שכתב בס"ב יש אומרים), וכמ"ש המשנ"ב בסק"ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.

ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה"ע להגרא"ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי' תוס' סוכה ג ע"א ואכמ"ל בנקודה זו), וממילא בנד"ד אפי' נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ"מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.