נושא

לכבוד הגאון המפורסם וכו’ רבי מתתיהו גבאי שליט”א

מאחר שרצונו זהו כבודו אכתוב הנלענ”ד בזה.

אע”ג דמצינו כמה פעמים שאשתו כגופו מ”מ מסתבר דלא נאמר לענין כזה, דהגע עצמך האם מותר לצער אשתו משום שהיא כגופו והוא מוחל לעצמו, דהרי להדיא אמרו לעולם יהא אדם זהיר בדמעת אשתו, וגם יש לה דיני ממונות שהוא חייב לה ומוציאה מידו בב”ד, א”כ לענין דברים שמקפדת לא שייך לומר אשתו כגופו, וכ”ש שנוגע לה יותר משאר חביריו, ולענין כמה דינים מצינו דחשיבא כבאה מחמת טענה כנגד בעלה, ולכן גם לענין גערה יכולה להקפיד בזה וחשיב גערה.

ויש לציין שהרבה מהדברים שחידשו הפוסקים לענין אשתו כגופו הם דברים שלקולא וגם הרבה מהדברים הם דברים שיש להם פטור אחר גם בלא אשתו (כגון בנר חנוכה מצינו פטור אחר עכ”פ מכלל חיובא גם בלא שהיא אשתו אם היא מבני ביתו וכן במשלוח מנות יש דעות בפוסקים דמי שסועד אצל חבירו הוא עצמו ג”כ נפטר במשלוח מנות אע”פ שהוא לא שלח דבר ויש מקום לטעון דגם אשה שסועדים משלה ומשל בעלה יחד חשיבא כבעלת הסעודה שאוכלין משלה והוא כעין פטור זה וכן שיש צד רחוק ודחוי בפוסקים לענין לה”ר דחשיב אשתו כגופו היינו משום דהותר לתועלת, וע”ז הדרך), אבל יש לדון בכל ענין לגופו, דבמצוות חיוביות רובם ככולם אין אדם מוציא אשתו במה שהוא עושה וגם לא מחייב אשתו בחוב שהביא על עצמו אע”פ שאשתו כגופו.

ועי’ באו”ז הל’ אבלות סי’ תמו בסופו שכ’ הלשון בשם הירושלמי ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו וקרוביו ע”כ.

אם כי ראיתי די”א דלא סגי בגערת אדם אחד, ויל”ע לדינא.

ויש לציין בכל הנ”ל דלדעת הרי”ד בתשובה סי’ עז ומייתי לה בברכ”י ביו”ד שם סק”ב אין הגערה המתרת אלא שיעור המתיר שאם שהה שיעור המתיר אותו סגי בזה גם בלא גערה (וכן הובא בדע”ת שם), וכעי”ז כ’ האו”ז שם תוך דבריו וז”ל והא דמסיק או עד שיגערו בו חביריו אין הפי’ עד שיגערו בו חביריו דהיינו שיאמרו לו בפי’ אלא שיגדל שערו עד שיהיה משונה מחביריו שראוי לומר לו כמה זה משונה הלכך מותר אתה לספר כדרכך היתר גמור וכו’ עכ”ל.

וגם רמ”א שם הביא בזה דיש בזה דעות מה הוא השיעור של יגערו בו חבריו ונוהגים ג’ חדשים ואינהו נוהגים יב”ח, [ובאחרונים הובאו היתרים שונים בזה במקומות שהשיעור הוא בפחות מכך עי’ בפת”ש בשם החת”ס ובדעת תורה], ופשטות דעתו כהפוסקים הסוברים דיגערו בו חביריו הוא שיעור פרע וכפשטות ל’ הירושלמי המובא בא”ז שם (אלא דבירושלמי שם משמע דהם ב’ מתירים וברי”ד משמע דהם מתיר אחד וקצת משמע כן גם מלשון האו”ז המובא בסמוך להלן וי”ל שיש לו ב’ דרכים לשערו), ושו”ר שגם בקצש”ע סי’ ריא סי”ב נקט כן דא”צ שיגערו בו חביריו.

ודלא כמו שיש שלמדו דבעי’ גם ג’ חדשים וגם שיגערו בו חביריו (עי’ הלק”ט ח”א ס’ קיג ומיהו עי”ש בהלכה רווחת שכ’ לתרץ דבריו כדברי שאר פוסקים) ואותם שלמדו כן אולי סברו דג’ חדשים הם מנהג בעלמא דממ”נ אם הם מדין שיעור גערה לא הוה צריך גערה אחריהם ואם הם משום דחיישי’ שגערה קודם זמנה אינה גערה לא הוה סגי בג’ חדשים נמי כיון דבעי’ גערה בזמן גערה, אבל זה גופא מנ”ל דבעי’ גערה בזמן גערה דהרי בעי’ או גערה ממש או זמן גערה דזה פי’ דין גערה לדעות אלו, אבל מהיכי תיתי דבעי’ גערה בזמן גערה.

ואמנם סתימת הרמב”ם והשו”ע דבעי’ גערה ממש ולשון תוספו’ ושיאמרו לו צא מעמנו או עכ”פ שיגערו בו כלשון גמ’ ורמב”ם ושו”ע, מ”מ בעי’ גערה או מעין זה וכן דעת אלו פוסקים המובאים בב”י סי’ שצ דאחר ל’ יום סגי בגערת חביריו, וכן מדברי כמה אחרונים ברכ”י שם סק”ג אלו הסוברים דמהני גערה בביום ל’ עצמו או אפי’ תימא ביום ל”א (ועי’ מהר”ש אייגר שם סק”ג וסק”ה), אע”ג דמשמע בגמ’ שעל אביו ואמו הוא יותר משאר מתים מ”מ כשגערו בו סגי כשאר מתים (אלא שבדוחק יש ליישב דאם גערו בו הוא סימן ששערו מגודל פרע).

וגם אשכנזים יכולים לסמוך בזה על השו”ע מעיקר הדין כמ”ש במשנ”ב סי’ תקמח סקל”ד (ועי’ אג”מ יו”ד ח”ג סי’ קנז), ובפרט אחר שנתבאר דהרמ”א בא גם להקל לומר דאחר ג’ חדשים כבר עבר שיעור גערה למנהג הראשון שהביא א”כ יש לומר דלא בא להחמיר, וגם האו”ז לא בא להחמיר בדבריו אלא להקל כמבואר שם בביאורו דברי הירושלמי דאם גוערים בו חביריו הר”ז כמו שמשלח פרע שהוא אחד מן ההיתרים (אולם להמנהג שהביא הרמ”א שלא לגלח יב”ח יש לדון בזה דהרי מנהג זה ע”כ מחמיר יותר מן הדין דהרי אחר יב”ח אינו אבל כלל וע”כ דאין זה שיעורא ודוחק לומר משום דאין אנו בקיאין וגם ממש”כ שיש להקל באופנים שהזכיר שם יש קצת משמעות דמנהג יב”ח אינו מתיר בגערה כל דהוא אבל בגערה שנוגעת לכבוד הבריות לא גרע מהצרכים שהזכיר שם ויל”ע).

וכן מבואר בכמה אחרונים דסגי בגערו בו גם תוך ג’ חדשים אם כי בשם החזו”א והגריש”א הובא דלכתחילה ראוי להחמיר בזה (עי’ הרחבת דברים בזה בשו”ע הוצאת דרשו בלאסוקי שמעתתא הערה 22 ואליבא דהלכתא שם אות יד), אם כי כמו שנתבאר דעיקר הדין בזה כשיש גערה גמורה להתיר בזה קודם יב”ח כמשמעות הירושלמי ואו”ז ובזה לא תקשי לשון הרבה פוסקים שהביאו בסתמא הך דינא דיגערו בו חבריו אם לא מצד מנהג כמשנ”ת.

והאחרונים שהחמירו בגערה תוך ג’ חדשים אולי יש ליישבם כהרי”ד אבל יל”ע אם הרי”ד באמת אמר דבריו לחומרא שלא להחשיב גערה (באופן שיש גערה אמיתית ויש טעם לגעור) דלכאורה מפשטות הגמ’ נלמד דגערה מהני ויש בזה סברא כמשנ”ת, וא”כ יש לטעון דכל שיש גערה עם טעם לגעור הוא גילוי מילתא שהגיע זמן ההיתר אע”פ שלא עבר כך וכך זמן, גם אם מצד הזמן בלבד היה מקום לאסור, וצל”ע בזה.

ויש להוסיף עוד דכל שיודע שהגוער בו לא אכפת ליה כלל ועושה כעין גמ”ח אינו מחוור כלל לדינא דמהני כדין גערה ובפרט אחר לשון התוס’ שיאמרו לו צא מעמנו ושומר נפשו לא ימהר לעשות מעשה אחר גערה כזו.

ע”ד שאלתכם על קטן ושוטה לענ”ד אינו שייך לנידון האחרונים לגבי רעהו במשלוח מנות דשם יש צד שהוא נלמד מלשה”כ כשאר גזה”כ משא”כ כאן הוא ענין של כבוד הבריות וצורך העולם של האבל ושל חביריו ואין בזה דין של רעהו, ולכן אם הקטן הוא בא באנשים ויש ממנו חוסר נעימות ובושה שמקפיד וגוער לכאורה סגי בזה, משא”כ שוטה אפשר דלא קאי בשטותיה ולא אכפת ליה מיניה וגם אין לו קפידא גמורה אבל הכל לפי הענין דיש כמה דרגות בשוטה.

ואין להקשות למה שוטה גריע מקטן כיון דלתרויהו אין דעת דבכ”מ מצינו שקטן חריף עדיף משוטה וכן לעדות אשה הוכחתי מתשובה אחרת דקטן עדיף משוטה ומ”מ להרי”ד הנ”ל בעי’ שהקטן יאמר כן דרך חכמה ושיש לו טעם לטעון כן לא דרך שטות ובאמת להרי”ד אפשר דלא תליא באמירה כלל אלא עכ”פ להחולקים צ”ל כן.

ע”ד שאלתכם אם יכול לבקש מאדם שיגער בו ועי”ז יוכל לספר ראשו, וכת”ר ציין שמצא בזה מחלוקת אחרונים, כבר מילתי אמורה בסמיכות להלן (לענין אם מהני שגוערים בו בטלפון) דלענ”ד גערה צריכה להיות גערה כשמה ולא דין אמירה כמו התרת נדרים או כדיני מחילת ממון, ועי’ גם בשו”ת מהרש”ג ח”ב סי’ ריד ג”כ מה שהעיר שאינו מועיל אם מבקש להדיא מאחרים שיגערו בו.

ולשאלתכם לגבי גוי הנה משמע בדברי מור”ם ביו”ד סי’ שצ ס”ד דבמתנוול בין הגויים שרי אפי’ להנוהגים שאין מסתפרין כל יב”ח אעפ”כ זה מתיר א”כ כל שכן מעיקר הדין שמסתפרין משיגערו בו חבריו דמתיר אם מתנוול בין הגויים וכ”ש אם גוערין בו (ועי’ גם שו”ת מהרש”ג שם וכן הביא בספר המכתם מו”ק כב ע”ב די”א שגוים גם מהני גערתם).

ולגבי שאלתכם לגבי טלפון נראה שאם גוער בצורה שיש בה גערה כיון שפוגשו בקביעות מועיל אמירה גם בטלפון.

דהנה אם אדם אינו פוגש את חבירו ומתקשר בטלפון כדי לגעור באבל שיסתפר (או בשאר הלשונות המובאים בפוסקים) נראה דמחזי כחוכא ואיטלולא דהרי תנאי ראשון בהא דיגערו בו חביריו שתהיה גערה כשמה ולא דין אמירה בלבד, וזה גם בלא לבוא לנידון הגדרת האמירה בטלפון.

אבל אדם שפגש את חבירו ויפגוש חבירו בקביעות או עכ”פ בקרוב וגוער בו שיבוא לפניו כשהוא מסופר ושמפריע לו שיבוא מנוול שיער נלענ”ד שאין בזה חסרון אם האמירה נעשית דרך הטלפון או לא, דלענ”ד אין בזה דיני חלות אמירה כשאר דיני אמירה אלא כל שיש כאן פעולה השוה לאמירה סגי בזה.

ועי’ בב”י באו”ח סי’ שלג דהמבואר מדבריו דלא חשיב סעודת מצוה מה שמזמין לשבת חבירו לסעוד אצלו אלא רק כשמזמין אדם מן השדה שאין לו היכן לאכול, ועי”ש מה שדן בשם התה”ד לענין אם ראובן הזמין אדם כזה לביתו ובא שמעון והזמינו לסעודה שלאחריה אם גם זה חשיב סעודת מצוה או לא, עכ”פ המבואר כנ”ל דיש חילוק בהכנסת אורחים בין הכנסת אורחים דחובה שהוא כצדקה לבין הכנסת חבירו לאכול דאין זה כדיני צדקה.

והיוצא מזה דמי שמזמין חבירו לאכול אצלו באופן שאינו עושה כן מתורת חיוב הוא בכלל הוצאות שבת שאינן מן החשבון מג’ הוכחות, האחת שכ”כ הגרח”ק.

וההוכחה הב’ דגם הגריש”א שהורה דבאורחים לא חשיבא הוצאת שבת לענין זה משום שהוא דבר שבחובה הרי הורה כן רק באורחים של חיובא שהם בתורת צדקה, וכנראה מקורו של הגרי”ש מהר”ן בהא דב”ק ט ע”ב דמה שהוא בתורת חיוב אין משלימין לו מן השמים אלא רק מה שמוסיף משל עצמו בתורת רשות, וממילא מה שמזמין חבירו ונותן לו מאכל שלא בתורת חיובא דאין זה חשיב צדקה דאפי’ מצות הכנסת אורחים אין בזה לענין המבואר שם בסי’ שלג בהא דמפנין מפני האורחין וכו’.

וההוכחה הג’ היא כנ”ל מדברי הרמב”ם שהביא המשנ”ב בסי’ תקכט דהמשמח רק עצמו הר”ז שמחת כריסו, ואע”ג דהרמב”ם מיירי בעניים שפרנסתן היא מחובת צדקה מ”מ זיל בתר טעמא שהמכבד השבת הוא מכבד גם על ידי אחרים ולא רק להנאת עצמו בלבד, ואע”ג דיש לטעון דשם עיקר טענת הרמב”ם על מה שמתעלם מן הצדקה וממילא ניכר שאינו מענג את השבת לש”ש, מ”מ לענין הגדרת כבוד השבת אינו דין בחיובי צדקה אלא במה שמכבד השבת וכבוד שבת הוא גם כשמכבד השבת בפני אחרים.

ושמענו עובדא בבחור שבא אליו צו גיוס וקיים בעצמו כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות וקנה לחביריו מיני מתיקה לכבוד השבת ועלתה בידו והגינה זכות המצוה עליו.

הנה מעיקר הדין היה עדיף לעשות כן דהרי הדעה העיקרית להלכה היא שיש ברכת מלביש ערומים על בגדים חדשים שנזכרה בירושלמי והובאה בכמה ראשונים (תוס’ ורא”ש) ושו”ע סי’ רכג ס”ד ומשנ”ב שם (ומבואר שם לפו”ר שהוא יותר חיוב מברכת שהחיינו שהיא רשות לרוה”פ, השוה שם סקי”ח עם סק”ו), וכמה ברכות וטופסי תפילה מקורן מירושלמי ומדרשים כמו לעולם יהא אדם (שהוא מתד”א) וברוך שפטרני ונחם של תשעה באב (שנחם הוא מהירושלמי ג”כ) ומקרא מגילה בקריאת מגילה של מנהג (שהוא מיוסד על מ”ס).

וכמו כן הדעה הפשוטה מסברא לענין ברכת השחר שלא נאמר בה זמן ושהברכה היא על היום (עי’ סי’ מו ס”ו בהג”ה) ובפרט שאפשר לצרף גם את הדעות שהברכה היא על הלבישה (עי’ בשו”ע שם וע’ במעשה רב להגר”א, וע”ע משנ”ב סי’ מז סקל”א), ויש לומר לשיטתם דכל זמן שלובש יכול לברך (עיין בבה”ל הלכות ציצית גבי שהחיינו ומשנ”ב ריש סי’ רכג בשם הפמ”ג), ובפרט שכאן לובש קודם הברכה עוד בגד דיש מקום לטעון שיכול לברך על סיום הלבישות גם לפי הצד שאי אפשר לברך מצד לבישה חדשה גרידא.

ומ”מ למעשה נראה שלפי המנהג אין טוב לעשות כן, דהרי המנהג סובר שעיקר הדין שאין מברכין מלביש ערומים על בגדים חדשים והמנהג גם סובר להקפיד לברך ברכות השחר בשחר ממש, ממילא עדיף להדר בהידור שהוא יותר עיקרי מצד המנהג ויש להוסיף דגם אין מנהג לאחר את ברכת מלביש ערומים ביום שיודע שילבש בגד חדש ולא מצינו כ”כ מי שינהג כן.

ולכן בודאי שההידור העיקרי המובא באחרונים (א”ר ומשנ”ב וקצש”ע ושאר אחרונים) הוא ללבוש הבגד בשחר ממש ולברך עליו אז מלביש ערומים.

ואם אינו יכול יברך עכשיו מלביש ערומים של שחרית, ולגבי הבגד החדש ימתין עם הברכה עד למחר ובינתים פטור מצד המנהג דלכל היותר פטור מצד ספק ברכה, ולמחר יוציא עצמו בברכת מלביש ערומים של מחר, ואז לא הפחית בהידור של ברכת מלביש ערומים של חובה.

ולגוף מה שכתב האליה רבה שיכול לברך בשחר ולא כתב שצריך כדי למעט בברכות היינו משום שאינו צריך לשנות זמן הלבישה בשביל למעט בברכות כמ”ש הפוסקים לגבי דיני קדימה כשאינו רוצה לאכול עכשיו ואי נמי בא לאשמעינן שאין צריך להפריד הברכות אע”ג דקיימא לן שברכה זו על היום וזו על הבגד והיה מקום לומר דאין עושין מצוות חבילות חבילות כעין מ”ש הכתב סופר לגבי פרי חדש בקידוש בליל סתם יום טוב ע”פ דברי הגמ’ בפרק ערבי פסחים קב ע”ב, מ”מ מאחר שגם של שחרית עיקר התקנה היתה לברך בזמן הלבישה כמ”ש בברכות ס ע”ב (וע”ע משנ”ב סי’ מז הנ”ל), ממילא לא חשיב חבילות חבילות וגם דברכות שלא נזכרו בבבלי יש פוסקים שלא בירכום או בלא שם ומלכות, ממילא במקום שבא להוציא עצמו מידי ספק מותר לעשות חבילות חבילות כדין שהחיינו בליל יו”ט שני של ר”ה כמ”ש בשו”ע סי’ תר, וכעי”ז מצינו שמותר להרבות גם בברכות כשבא לצאת ידי ספק (כמו בשתית מים בסעודה ועוד).

ולגוף דברי הכתב סופר יעויין בתשובה אחרת (שכתבתי לענין ברכת ב’ שהחיינו על אתרוג) שהרחבתי דעכ”פ באופן שמברך ב’ ברכות על אותו הדבר יש חולקים על הכתב סופר וגם המשנ”ב לפום ריהטא בב’ מקומות אינו סובר כך, ויתכן שהא”ר צירף סברא זו, וגם אפשר דלכך כתב הא”ר “יכול” משום שהחושש לסברת הכתב סופר אפשר שיש לו ג”כ מעליותא במה שיחלק הברכות (עכ”פ שילבש בנפרד הבגד החדש), וממילא אשמעי’ הא”ר שאינו מחוייב לחלק הברכות.

נשאלתי מבני אליהו נ”י דפירש רש”י (במדבר כב יא) שבלעם אמר לשון קבה משום שהוא קשה מארה, אבל בלק אמר לשון ארה שהוא קל ממנו.

וקשה דמלאכי בלק השניים כבר אמרו לשון קבה, דכתיב (שם יז) ולך נא קבה לי, וצריך לומר דאף שבקרא נזכר שבלעם אמר לשון קבה לפני ה’ צריך לומר שאמרה גם לפני מלאכי בלק הראשונים וכן פירש בספר משכיל לדוד על פרש”י עה”ת ועיין בספר תולדות יצחק (לרי”צ קארו) על פרש”י מש”כ לבאר בעוד אופן בשינוי קצת.

והיה מקום לבאר שבלק התחיל בלשון ארה מה שאין כן בלעם שהתחיל כבר מתחילתו גם בלשון קבה אבל לא נראה דלא חשיב כל כך התחלה כיון שכל עצמו של בלעם לא אמרה אלא אחר שבא אליו בלק.

לא.

מקורות:

הנה נחלקו הפוסקים האם כוונה מעכבת של כל תיבה ותיבה או שהכונה המעכבת היא רק לקבל עול מלכות שמים (והרחבתי בתשובה אחרת), אבל לכל הדעות צריך להזכיר כל התיבות והוא לעיכובא בדאורייתא, ועי’ במשנ”ב סי’ סב סק”א.

וכן מצינו בקריאה”ת שאם השמיט תיבה לא יצא יד”ח כמבואר במשנ”ב ס”ס רפב, ועי’ בסי’ קמב.

וכן הר”ן והריב”ש דנו לגבי קריאת המגילה בזמנינו בכל לשון ואחד מהטענות דעכשיו אין קוראין בכל לשון הוא משום שיש תיבות שא”א לתרגמן והובא בב”י הל’ מגילה, וכעי”ז במשנ”ב סי’ סב סק”ג לגבי קריאת שמע בזמנינו בכל לשון שא”א משום שיש תיבות שאין אנו יודעין לתרגמן.

ולגוף הנידון האם שאר פרשיות מן התורה עי’ משנ”ב סי’ סג סקט”ז וסי’ סז סק”ד והרחבתי עוד בתשובה אחרת, אבל פסוק ראשון לכל הדעות מן התורה.

ויש להביא עוד ראיה דבתיבות ה’ אלהינו ה’ אחד אינו יוצא יד”ח ק”ש מדאורייתא גם להסוברים שרק פסוק ראשון מדאורייתא, דהרי דעת הגר”א (וע”ע במשנ”ב סי’ מו סל”א) שאין כדאי לקרות ק”ש קודם התפילה שלא להפסיד ק”ש בברכותיה, והנה בשם הגר”א הובא שיאמר בברכת לעולם יהא אדם רק התיבות שמע ישראל או רק התיבות ה’ אלהינו ה’ אחד, ומבואר מזה להדיא דדעתו הברורה שבתיבות ה’ אלהינו ה’ אחד אין יוצאין כלל ואפי’ לא רק לחומרא בעלמא (כלומר אפי’ לא לחשוש לחומרא שמא יצא בזה והפסיד הברכות), ואפי’ להסוברים שפסוק ראשון של ק”ש מוציאו יד”ח כר’ יהודה הנשיא (עי’ בטור ורמ”א ס”ס מו ובמשנ”ב שם).

ומ”מ להסוברים דהפסוק על לבבך קאי מדאורייתא רק על פסוק ראשון (ע”ע ברפ”ב דברכות) לפי הסוברים דהכונה הוא רק קבלת עול מלכות שמים, היה מקום לטעון דהמעכב מדאורייתא הוא רק ה’ אלהינו ה’ אחד, אבל הגר”א דלעיל בודאי לא סבר כן, אם כי לא נתברר שדעתו שבכוונת פסוק ראשון אין מעכב תיבות שמע ישראל, ומה שקרא ר’ יהודה הנשיא כל הפסוק משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן (ואעלג דגם גבי פרשה אמרי’ דכל פרשה דלא פסקיה משה וכו’ מ”מ לגבי פרשה לא בכל מקום אומרין כן וגם י”ל דכיון שהיה בת”ת דרבים א”כ בודאי דלגבי פרשה שלמה לא אפשר משאלכ לגבי פסוק אחד ובלא אפשר מבואר במגילה דאפי’ חצי פסוק פסקי’ כ”ש חצי פרשה).

ומ”מ מסתימת הדברים שהזכירו בכל מקום דין פסוק ראשון לחוד משמע דעכ”פ מדרבנן הדין הוא לקרוא כל הפסוק (גם היכא דלא אפשר שאז מותר לקרוא חצי פסוק אבל אינו נפטר בק”ש), כגון גבי דינא דכוונה בברכות יג ע”ב (אם כי כוונה גופא אינו מוסכם דהכונה לכל תיבות הפסוק וכנ”ל), וגבי ר’ יהודה הנשיא וגבי רב נחמן לדרו עבדיה (בברכות יג ע”ב שהובא בסי’ סג ס”ה).

עכ”פ אם נטעון שיש צד כזה יתכן שייצא לנו חומרא רבתי מזה דלכתחילה אם מזכיר ייחוד ה’ בבוקר קודם תפילה יכוון שלא לצאת יד”ח ק”ש דאורייתא בלא הברכות דהרי ק”ש נאמרה בכל לשון, והוא תמוה דלא אשתמיט מאן דהוא לומר כן, ובדברי הגר”א דלעיל להדיא לא נזכר כן, וגם צ”ע דר’ יהודה הנשיא היה מחזר אחר יציא”מ כדי להזכיר יציא”מ בזמנה ולא הוה מחזר אחר מילתא דייחוד ה’ אע”ג דמאחר שהיה עוסק בת”ת דרבים הוה סגי ליה לצאת הדאורייתא, ובהזכרת ייחוד ה’ משמע דגם הדאורייתא לא יצא, לכן הוצרך להזכיר כל הפסוק (אם כי יש מקום לטעון דבפסוק ראשון שהוא חיוב גמור להזכיר עכשיו אמר הפסוק כצורתו כעיקר דין התורה וכחיוב דרבנן משא”כ הזכרת יציא”מ אין חיוב עכשיו ממש ומדאורייתא לא נאמר שיזכיר באופן מסויים לכתחילה), א”כ הוא דחוק מאוד לומר כן אפי’ מדאורייתא.