משקה

עי’ מה שהרחבתי בזה במקו”א (בד”ה נדר שלא לשתות ביום פלוני האם מותר לאכול מרק סמיך או דליל בכפית) אם חשיב אכילה או שתיה, ועי’ עוד בתשובה (ד”ה האם מותר לתת ענבים בנגיסון לתינוק בשבת) לענין המוצץ פרי.

ובניד”ד מתחילה יש לציין שאם אינו צריך לשתות קודם ברכת המזון חייב כבר לכו”ע ברכהמ”ז מדאורייתא ואינו צריך לשתות בשביל זה כמו שהרחבתי במקו”א (ד”ה מי ששתה בסעודה ועדיין צמא האם חייב בברכת המזון מדאורייתא לדעת היראים), וממילא אם על ידי אכילת מרק בכפית הגיע למצב שאינו צריך לשתות מחמת זה [וה”ה שלא מחמת זה כל שמרגיש שהוא מרוצה ממה שסעד ואינו צריך לשתות] א”כ א”צ לשתות עוד שתיה בכוס כדי להתחייב בברכהמ”ז דאורייתא.

והנה נתבאר בתשובה הנ”ל דיש קצת פוסקים שסוברים דגם בשתה שתיה אחר אכילתו אם עדיין צמא עדיין לא נתחייב בברהמ”ז מדאורייתא לדעת היראים, ולפי דעתם לכאורה לא יהיה שייך למצוא אופן התלוי בספק, דאם הוא צמא א”כ לא משנה באיזה אופן שתה קודם לכן ואם אינו צמא א”צ לשתות כלל.

אבל עיקר הדין להלכה דא”צ לשתות דוקא כל צרכו (והרחבתי בדעות אלו בתשובה הנ”ל), וסגי ברביעית שתיה (עי’ בתשובה ד”ה ?), ולדעות אלו יש להסתפק האם אזלי’ בתר מה שנחשב צורת אכילה או דסו”ס מוסיף נוזלים בגופו וא”כ חשיב שתיה ג”כ, וכמו שבשתיה רגילה סגי ברביעית שתיה אף שעדיין מרגיש צורך לשתות יש מקום לטעון דה”ה בשתה רביעית בדרך אכילה.

ונראה דהאופנים שנתבארו בפוסקים דחשיב אכילה כגון מוצץ את הפרי כשהפרי בתוך פיו (וה”ה כל מה שנחשב שתיה בדרך אכילה לכל מר כדאית ליה, ע”ד מה שנתבאר בתשובות שציינתי בתחילת תשובה זו), אינו מועיל להתחייב בבהמ”ז לדעת היראים, דהרי גם בפרי עצמו יש נוזלים ולא יתכן שאם אוכל פרי שרובו נוזלים כידוע יפטר מחמת זה מלשתות לפני בהמ”ז [כדי להתחייב מדאורייתא] כל עוד שהוא צמא וצריך לשתות.

וכיו”ב ביוה”כ אם שתה מלא לוגמיו חסר משהו ואכל עוד פרי כזה שרובו ככולו נוזלים פחות מככותבת ואפי’ ציר שע”ג ירק לכאורה אין מצטרפים זה עם זה אף שיש לטעון שיש בזה יתובי דעתא כיון שאין בזה דרך אכילה.

וכיו”ב מי ששתה ביו”כ מלא לוגמיו חסר משהו ושתה עוד כמה שיעורין דרך אינפוזיה לא מצטרף כיון שאי”ז דרך שתיה [ולרוה”פ אין בזה איסור].

וה”ה אף אם שתה חצי שיעור [וה”ה שיעור גדול] דרך אינפוזיה ושתה השאר דרך פיו אינם מצטרפין, דבעי’ יתובי דעתא בדרך שתיה כשיעור.

וה”ה אם אכל חצי שיעור קודם יוה”כ והשלים עליו ביוה”כ תוך כדי אכילת פרס אינו מצטרף דבעי’ דרך אכילה אע”ג דיש בזה יתובי דעתא.

וגם כאן אע”ג דלכמה פוסקים סגי בשתית רביעית מים כדי להתחייב בבהמ”ז מאחר שעשה מעשה של שתיה בעלת הנאה שצריך לברך עליה [בצירוף עם האכילה] אע”פ שעדיין תאב לשתות עוד מים מ”מ לא נאמר דין זה אלא בדרך שתיה דע”ז אמרה תורה לברך על שתיה כזו ואם פעל באופן שנחשב דרך אכילה (עכ”פ במציצת פרי שהיא בתוך פיו) לא חשיב דרך שתיה אלא כמצטרף לדרך אכילה.

לסיכום אם אינו צמא כבר בודאי שאין צריך לשתות עוד דבאופן שאינו צמא לא נאמר דין זה, ואם עדיין צמא לכאורה לפי ההלכה דסגי בשתיית רביעית א”כ גם בפחות מרביעית לא מהני וגם שלא בדרך שתיה לא מהני (ולהמחמירים דבעי’ עד שלא יהיה צמא ג”כ לא מהני).

וקיצרתי בהבאת הדעות והשיטות בעניינים אלו מאחר שכבר נתבארו במקומן.