מערכת העיכול

{בס"ד
לכב' הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
הלכתי למרפאה אלטרנטיבית והוא אמר לי שם לאכול דבר מועט לפני תפילת שחרית לצורך הפעלת מערכת העיכול ולאחר התפילה לאכול את ארוחת הבקר בכדי שלא אוכל לאכול בצורה רעבתנית אלא רגועה, אני נמצא במצב של דיאטה לצורך שמירה בריאותית בס"ד.

שאלתי האם ניתן לאכול דבר במצב כזה לפני תפילת שחרית?}

בע"ה

שלו' וברכה

כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז"ל, ואסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל ולא לאכול ולא לשתות ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אחר שנתגאה זה מקבל עליו עול מלכות שמים וכתב אבי העזרי [היינו הראבי"ה] שמותר לשתות מים דלא שייך בהו גאוה ע"כ.

וכתב בבית יוסף וז"ל, וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דמשום הכי שינו הפסוק ואמרו אל תקרי גויך וכו' מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי.

וכן משמע מדברי הגהות מיימוניות.

ונראה לי שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא וכי בעו לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשטו משמע לאסור אף במים ולכך הוצרכו לומר אל תקרא גויך אלא גאיך.

וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל דלדעת אבי העזרי מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל דכיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי להו ליכא משום גאוה עכ"ל.

[ומה שהביא שם אח"כ עוד דעות לא הביאם להלכה].

וכן פסק בשו"ע או"ח סי' פ"ט ס"ג, וז"ל, וכן אוכלים ומשקין לרפואה, מותר.

וכתב במשנה ברורה ס"ק כד, וז"ל, אפילו אוכלין ומשקין טובים דשייך בהו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אף על פי שאינו חולה גמור שרי וכ"ש שמותר לשתות קודם התפלה הרקות ושיקויים לרפואה עכ"ל.

וכתב בביאור הלכה שם בד"ה וכן אוכלין, וז"ל, עיין בפר"ח ופמ"ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה ע"כ.

היוצא לפי זה דכל מה שאינו מכוין אלא לרפואה ולא לשם גאוה כלל מותר, אכן עדיין יש להתיישב לפ"ז האם מדובר באופן שיכול להמשיך לחיות את חייו כרגיל אלא שעושה דיאטה משום שרוצה להרזות, או שאכן מדובר בבעיה רפואית שיש צורך עֲבוּרָהּ לעשות דיאטה, דלכאורה מה שהותר הוא רק צורך רפואה ממש, ולא כל צורך לגוף, ומ"מ אין הדבר ברור בזה, דאולי באמת כל מה שאינו כשאר דרך אכילה והנאה לגוף, ולא לשם גאוה אלא לשם בריאות, אינו בכלל גאוה ומותר.

ויעויין מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן פט סכ"ד, וז"ל, וכתב רבינו הב"י דאוכלין ומשקין לרפואה מותר עכ"ל ואין כונתו בחולה גמור דמילתא דפשיטא היא אפילו אין בו סכנה אלא הכונה דלוקח לרפואה והוא אינו חולה אלא כדרך בעלי מיחושים או אפילו אין לו מיחוש כלל אלא כדי לחזק עצמו כמו בימי האביב שלוקחין רפואות לחזק הגוף והגידים ואם יש ברפואות האלו אפילו מיני אכילה ושתיה גמורים מותר דכיון שעושה זה לרפואה אין בזה משום גאוה ואפילו יכול לעשותה אחר התפלה מותר ולכן מי שיש לו חולשת הלב יכול לאכול קודם התפלה שזהו לרפואה עכ"ל, וגם בדבריו דמקיל מאוד, מ"מ לא מקיל אלא במקום מיחוש או כדי לחזק עצמו, ולכן לפי הנראה משאלת השואל שלפי המקרה בו נתון מותר לו לאכול לפני התפילה כל שאינו עושה כן אלא לצורך בריאות ורפואה.

והטעם בזה הוא משום שכל שאינו לצורך גאוה שרי.

וכמו שכתב בפרי חדש [הנ"ל המובא בבה"ל], וז"ל, ומ"ש לרפואה מותר.

מסתברא דאעפ"י שאינו מעלה ומוריד לשתותו קודם תפילה, ויכול לשתותו אחר תפילה, שרי דהא לית ביה גאוה ע"כ.

אמנם נסתפקתי הרבה האם שייך להעמיס כן גם בדעת המשנ"ב הנ"ל, שכתב בביאור הלכה עוד שם וז"ל, כתבו האחרונים דאיש חלש שאינו יכול להעמיד על נפשו עד עת שגומרים הצבור תפלתם בבהכ"נ טוב יותר להתיר לו שיתפלל לעצמו בביתו בבוקר ויאכל מעט ואח"כ ילך לבהכ"נ לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה משיאכל קודם התפלה וילך לבהכ"נ להתפלל עם הצבור (בה"ט בשם לקט הקמח והוא פשוט מברכות כ"ז ע"ב בגמ' חלש ליבאי וכו' ע"ש) עכ"ל הביה"ל, והנה לכאורה מה חשש יש שיאכל האדם החולה קודם התפילה, דהרי אכילה קודם התפילה אין בזה שום מיחוש אם הוא לצורך רפואה.

ובאמת כבר צ"ע מהגמ' שם שהביא המ"ב, וז"ל הגמ' בברכות דף כ"ח ב', וז"ל, רב אויא חלש ולא אתא לפרקא דרב יוסף למחר כי אתא בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף אמר ליה מאי טעמא לא אתא מר לפרקא אמר ליה דהוה חליש לבאי ולא מצינא אמר ליה אמאי לא טעמת מידי ואתית אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דאמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין אמר ליה איבעי ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד ולטעום מידי ולמיתי אמר ליה ולא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור אמר ליה לאו אתמר עלה אמר רבי אבא בצבור שנו וכו' עכ"ל, ובלי להכנס לדיני אכילה קודם מוסף, מ"מ אכילה קודם שחרית שהוא ודאי לא גרע מתפילת מוסף להך דעה, וא"כ לכאורה יש איסור גם בצורך רפואה, ומה שהקילו בחולה משום שיש בזה צורך גדול, אבל סתם צורך רפואה שאינו צורך גדול של חולה לא.

אבל לומר כן בדעת הביאור הלכה ג"כ צ"ע, דהרי כתב בביאור הלכה שם לעיל מינה, עיין בפר"ח ופמ"ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה עכ"ל, כמו שהבאנו.

ומתחילה רציתי לתרץ דהכא מיירי המ"ב דוקא באוכל פת יותר מכביצה שיש בזה איסור מלבד הך איסורא ד'אותי השלכת אחרי גוך', ששייך בשאר מ"ע ג"כ, אכן לא שייך לתרץ כן, שהרי במקור בבאר הטב יש תוספת, 'ולא שישתה הקאוו"ע או הגיקולאט"י בלא קבלת עומ"ש תחילה, כי ודאי ע"ז נאמר ואותי השלכת אחרי גוך, לקט הקמח, עכ"ל הבאה"ט.

ומבואר שא"א לתרץ כמ"ש.

ואולי כוונת הפר"ח והפמ"ג הוא באוכל דבר רק לצורך רפואה ממש, דאז כיון שאינו להנאתו לצורך אכילה אלא רק לרפואה אינו דרך גאוה כלל, אבל מי שאוכל לעצמו דרך אכילה, משום שחלש לבו וא"א להמתין, ואינו דרך רפואה, אמנם שרי, כדי שיוכל להתפלל כהוגן, אבל מ"מ זהו בגדר דחויה, ולכן כתב הבה"ל, ומקורו בגמרא, דאסור לאכול קודם התפילה אם יכול להתפלל ביחידות, ולא יאכל קודם התפילה, ולפ"ז כל היכא דהכוונה לרפואה ממש הרי הוא בכלל ההגדרה הראשונה שאין בזה דרך גאוה כלל.

ומ"מ בערוה"ש מתיר גם לצורך חולשת הלב, ואולי יש לדחוק דמ"מ א"א לצרף ב' ההתרים שאם אוכל לחולשת הלב עכ"פ עדיף שלא יאכל, ומ"ש שיכול לאכול קודם התפילה גם אם יכול לאכול אחר התפילה זה קאי על אכילה לרפואה ממש, אבל האוכל לחולשת הלב יש לו לעשות טצדקי שלא לאכול קודם התפילה.

וזה אני אומר כי היכי דלא תקשי מהגמ' הנ"ל שהביא הביה"ל על הערוה"ש.

[ומו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א אמר לי לחלק דהגמ' הנ"ל קאי על מוסף, דזהו דין אחר, משא"כ שחרית שהוא מדין גאוה והא ליכא כשהוא לצורך רפואה, ואמנם הביה"ל לא ס"ל מחילוק זה אלא דתלוי בצורך הרפואה.

אבל עדיין לא הבנתי בעניותי איך מוסף דידהו יהיה חמור משחרית לדידן, דאמנם בשחרית יש דין ל גאוה שאין במוסף, אבל איזה דין שייך במוסף שאין בשחרית וצ"ע].

א"כ היוצא עד עתה מכ"ז הוא, שעכ"פ בערוה"ש ואולי גם בפר"ח ובפמ"ג המובאים בבה"ל מבואר בדבריהם שמותר בענינינו, ואילו לפי המשך דברי הבה"ל בשם האחרונים צל"ע אם ג"כ ס"ל כך.

ומ"מ זהו דוקא בנצרך לזה לרפואתו וכנ"ל.

ועתה נביא בזה לב' פרטי דינים שראוי ליתן להחמיר בזה אם אוכל לפני התפילה, א) כתב במשנה ברורה סימן פט ס"ק כב [לגבי הנזקק לשתות משקה חשוב לפני התפילה], וז"ל, ומ"מ טוב שיאמר מתחילה עכ"פ פרשת שמע ישראל.

והיינו רק פרשה ראשונה (כמבואר בספרו מחנה ישראל פ"ב ה"ב).

וכ"ז הוא בטעימה בעלמא אבל באכילה מן הדין מחוייב להניח תפילין ולקרוא ק"ש קודם (הגרשז"א שיח הלכה סק"כ, ע"פ מ"ש במחנה ישראל פ"ח ה"א).

ב) אם יכול לאכול פחות מכזית, או שיהא בפחות מכדי אכילת פרס, לכאורה ראוי להקפיד ע"כ, ולא לאכול לפני התפילה כזית בכדי אכילת פרס כשיכול בלא זה (הליכ"ש פ"ב ס"א, וציין שם למקור חיים לחוות יאיר סי' פ"ט ס"ג דבפחות מכזית לפני התפילה אין בו משום גאוה).

בהצלחה רבה

יום שישי י"ח סיון תשע"ו

לפי מה החשיבו גיל עשרים במדבר

שאלה

וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות וגו' כל הפקדים למחנה יהודה מאת אלף וגו' (ב, ד;ט).

כתב רמב"ן, דהא דהדר קרא והזכיר מספר כלל ופרט גבי דגלים, להודיע הנס שמיום שמנו את בני ישראל בר"ח אייר ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו, שהוא כמו עשרים יום עד כ' באייר שנסעו, בכל אותם הימים לא מת אחד מכל העם הגדול הזה, עיי"ש.

ויל"ע, וכי לא נעשה אף אחד מהם בן עשרים בכל אותם הימים.

וכן וכי לא עבר אחד מן המנין את גיל ששים שנה באותם ימים, ויצא מן המנין.

ואי נימא שהנס היה שכנגד אלו שנעשו בני עשרים ונכנסו למנין, בדיוק לעומתם יצאו בני יותר מששים מן המנין, צ"ע, מנא ליה לרמב"ן שלא מת אף אחד, שמא אמנם מתו, ומ"מ נעשה המנין מכוון ע"י אלו שנעשו בני עשרים באותם הימים.

תשובה

המנין היה לפי ראש השנה, דהיינו מי שנעשה בן כ' קודם ר"ה, עיין רש"י כאן ואיתא במדרש במדבר רבה (פרשת במדבר פרשה א), וז"ל, ואם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים לא מנו להם עשרים שנה עד חדש ניסן של שנה שנייה אם כן את מוצא בשקלים שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים שקלים יתרים אלא מה יש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ראש השנה לברייתו של אדם הראשון ולכך כלל החשבון כך, להודיענו שהרי נכנסו חדש אחד בשנה שנייה לצאתם ממצרים ולא נתוספו אותן של עשרים עכ"ל.

חשיבות הרב לעומת האב ומ"ש המלמד בנו תורה כאילו ילדו

שאלה

ואלה תולדת אהרן ומשה (ג, א).

ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה.

מלמד שכל המלמד, את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש"י).

לשון חז"ל 'כאילו ילדו' משמע, שאינו ממש כאביו שילדו, אלא דומה לאביו, אולם מ"מ אביו חשיב טפי.

וצ"ב, מהא דתנן (ב"מ לג, א): אבדת אביו ואבדת רבו אבדת אביו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ע"כ.

מבואר שרבו עדיף על אביו (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין השאלה, דזה פשוט שהרב חשוב לו מן האב, אבל מנ"ל דחשיב כאילו ילדו, דהחשיבות אינו תלוי דוקא אם נאמר דהו"ל כאילו ילדו, ומש"כ 'כאילו ילדו' הוא ענין אחר.

בני לוי הארון היה מכלה בהם

שאלה

פקד את בני לוי וגו' כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם (ג, טו).

הנה מנין הלוים היה הפחות שבשבטים, ומנינם עשרים ושנים אלף מבן חודש ומעלה (להלן פסוק לט), ושמונת אלפים מבן שלשים שנה (להלן ד, מח), ומבן עשרים לא יגיעו לחצי שבט מישראל הפחות מכולם.

וטעם שהיו המועטים מכולם, פירש"י (בראשית כט, לד) משום שהארון היה מכלה בהם.

וצ"ב טובא, הלא נושאי הארון לא היו כי אם בני קהת (להלן פרק ד), ואילו בני גרשון ובני מררי לא היו נושאי הארון, ומה טעם הם לא רבו כשאר השבטים.

וביותר צ"ע, דלטעם זה היה על בני קהת להיות פחותים מבני גרשון ובני מררי, ואילו במציאות היה להיפך, שבני קהת רבו עליהם (להלן פסוק כח).

עוד צ"ע, מה שייך הכא טעם שהארון כילה בהם, הלא מנינם היה קודם שנשאו את הארון בכלל.

תשובה

כתב בגור אריה בראשית כט, וז"ל, שהארון מכלה בהם.

פירוש שלפעמים היו שוגגין, ולא היו נזהרין בשמירת קדושתו, ולפיכך היה הארון מכלה בהם.

ואם תאמר והלא אף קודם שנשאו הארון, דהיינו כשיצאו ממצרים, לא היה שבט לוי יותר משאר שבטים, ומנין שבפרשת במדבר (ג, טו) היה חדש אחר שהוקם המשכן, ונראה כשיצאו ממצרים היו מעטים מפני טעם אחר, דכתיב (שמות א, יב) "וכאשר יענו [אותו כן ירבה וכן יפרוץ] וגו'", ולוי לא היו בכל העינוי מפני שלא נשתעבדו שבט לוי (רש"י שמות ה, ד).

וטעמא דהכא לא שייך אלא למה לא היו רבים אחר יציאתם עכ"ל.

ובאמת כ"כ בפי' הריב"א בראשית כט, וז"ל, פירש"י כל מקום שנא' על כן מרובה באוכלוסין חוץ מלוי שהיה הארון מכלה בהם.

וקשה שהרי גם קודם שהיו נושאים את הארון היו מועטין מכל השבטים שבפרשת במדבר סיני כשנמנו כל ישראל אחר שהוקם המשכן כתוב כל פקודי הלוים שנים ועשרים אלף ותירץ ר"מ מקוצי שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ושבט לוי לא היה בכלל הענוי כדפי' רש"י בפרשת ואלה שמות וכמו כן לא היה בכלל כן ירבה וכן יפרוץ ולכך היו מועטים אף קודם שנשאו הארון עכ"ל.

ובאמת כ"כ כבר הרמב"ן.

ואולי יש לפרש עוד עפ"מ שכתב רבינו הט"ז בחיבורו דברי דוד בראשית כט, וז"ל, וענין החשיבות ברבוי עם הוא מצד שעכ"פ יש בכל אחד צד קדושה ממילא נתרבתה הקדושה ע"י צירוף שלהם, ממילא אם יש צדיקים גדולים ויש רוב קדושה אצל כל אחד אז מעט מהם עושה הרבה ונחשב כרוב של כת הראשונה, וע"כ אמר כל שנאמר 'על כן' הוא מרובה באוכלוסין ואז יש הרבה קדושה, חוץ משבט לוי שיש בהם חשיבות קדושה אף על פי שהם מועטים כיון שהם צדיקים גדולים הוה מעלה שלהם בקדושה כמו השבט שאינם צדיקים כל אחד כ"כ אלא ע"י הצירוף הרב, ואמר על זה ש'הארון מכלה בהם', כלומר כיון שהם נושאי ארון יש לכל אחד קדושה רבתי וזהו שמכלה הרבוי בהם, כלומר שאינם באים להיות מרובים עכ"ל.

ולפ"ז יש לבאר דכיון שבני קהת נשאו את הארון ממילא כל השבט נתקדש דהרי כל השבט מישך הוו שייכי לנשיאת המשכן, ומ"מ קדושה הגדולה היתה אצל בני קהת.

[מה שהקשה מ"ט בני קהת מרובין ביחס להנך, איני יודע הטעם בזה, אבל מ"מ סגי לן שהיו מועטין ביחס לכלל ישראל, ואם פחות או יותר ביחסי שאר משפחות הלוי זה כבר תליא במאורעות והקורות וחשבונות שמים לפ"ז].

שכנותם של השבטים למשה בדגלי מדבר

שאלה

והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל (ג, לח).

משה אהרן ובניו, וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו ישכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר (תהלים ס, ט) יהודה מחוקקי, ומבני ישכר יודעי בינה וגו' (דה"י א ב) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולון (שופטים ה, יד) משוכים בשבט סופר (רש"י).

יל"ע, הרי גם משבט ראובן היו יותר ממאתים ראשי סנהדראות, כמש"כ רש"י בפרשת קרח במאתים וחמישים איש שהיו ראשי סנהדראות רובם משבט ראובן, א"כ מה החידוש בשבט יששכר שהיה סמוך למשה רבינו { {השאלה מאת הגאון רבי אברהם יצחק ברזל שליט"א מראשי ישיבת 'מיר' מודיעין עילית - עיון הפרשה גליון קלד.

} }.

תשובה

מ"מ כולם כפרו במ"ר ובתורה מן השמים ונתכלו מן העולם, וא"כ מה תועלת ושבח יש להם, ודוקא מי שהיה בשכנות למ"ר זכה לגדל ת"ח אמתיים וקדושים.

מי שיש לו ב' ראשין כמה עומרין נטל במן

שאלה

שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' כל זכר לגלגלתם (א, ב) יש לדקדק, אמאי הכא גבי מנין ישראל הזכיר קרא 'לגולגלתם', ואילו במנין הלוים (להלן ג, טו) כתיב: 'פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם', ולא נאמר 'לגולגלתם'.

וביאר חת"ס (שו"ת יו"ד סי' רצד), עפ"י הא דילפינן במנחות (לז, א) מדכתיב 'לגולגלתם' לגבי בכור שנולד עם שני ראשים [ראה מש"כ בזה להלן (אות ו)], ה"ה הכא במנין ישראל היו כאלו שנולדו עם שני ראשים, ולכך הוסיף קרא 'לגולגלתם', ואילו בבני לוי לא נמצא כזה, ולפיכך לא הזכיר קרא הכי [והוסיף החת"ס, שכן הוא נמי גבי המַָן, דכתיב (שמות טז, טז): 'עומר לגלגלת', בהכרח שגם בזמן המן היו כאלו עם שני גולגלות, ונפל להם שני עומרים, שהרי אף לתינוק בן יומו נפל עומרו (יומא עה, א)].

והנה עוד מצאנו בדברי חת"ס (שו"ת חו"מ סי' יב) שהביא מגמ' (עירובין פג, ב) דילפינן מדכתיב במן (שמות טז, טז): 'עומר לגלגלת' ונאמר (שם, יט): 'איש אל יותר ממנו', מכאן אמרו האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכן מקולקל במעיו, ע"כ דברי הגמ'.

ודן החת"ס, מה שיעור מן שירד לתינוקות, כי אם ירד כשיעור, הרי אינם לא יכולים לאכול כשיעור זה, וגם הגדולים לא אכלו יותר מהשיעור שירד עבורם.

ואי לא ירד להם מן, כיצד יכלו לקחתם מן הגדולים, הלא היה להם בדיוק כמחסורם.

והוכיח מזה החת"ס, שהעומר, שהוא שיעור עשירית האיפה, היה משתנה לכל אחד ואחד לפי גודלו ולפי צרכו, עיי"ש [וכ"כ החת"ס גם באו"ח (סי' קפא)].

וצ"ע לפ"ז, מש"כ החת"ס שהנולד עם שני ראשים ירד לו שני עומרים, הרי אדם אחד עם שני ראשים יש לו רק קיבה אחת, ומה יעשה עם שני עומרים (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין מנא ליה לכותב שיש לו רק קיבה אחת, דלכאורה כיון שחלוק בעיכול יש לו מערכת עיכול לכל אחד, וגם את"ל שמתחברים מערכות העיכול יחד, אפשר שמ"מ מערכת העיכול שלו מהירה יותר, שהרי כל ראש יש לו רצונות גופניים משלו, וממילא צריך לאול בפני עצמו, ומערכת העיכול צריכה לטעון ולפרק אכילה של שני ראשים.

ועוד איני מבין מה שייכי דברי הח"ס הללו לאידך דברי הח"ס, דהנה הח"ס קאמר להדיא שדין עומר לגולגולת היה מצד הדין, דהיינו שמדיני העומר היה שכל אחד יטול עומר לגולגולת, ומ"מ היה נהפך לפי צורך כל אחד ואחד, ומה שנטלו מתחילה לפי שיעור עומר לגולגולת אינו מצד הצורך אלא מצד הדין, ואם נניח למשל אדם שלפי טבעו אוכל שמונה פעמים כמה שאוכל חבירו (עי' פסחים פ"ט), לכל אחד היה מותר ליטול עומר מצד הדין, ולכל אחד היה משתנה אח"כ לפי צרכו, לראובן היה מתקטן ולשמעון היה גדל, וא"כ בענינינו נניח שאכן כפי סברת הכותב אדם זה שיש לו ב' ראשים אוכל פחות, אך אכתי אי"ז טעם שיהא צריך ליטול עומר א', דאם דעת הח"ס שאדם זה מצד הדין נוטל ב' עומרין מכיון שיש לו ב גולגלות, א"כ מאי אכפת לן כמה הוא אוכל, כיון שדינו בב' עומרין יטול כמה שדינו צריך ליטול, ואפילו אם יצוייר שאוכל רבע ממה שאוכל כל אדם מכל מקום צריך ליטול לפי דינו, ואח"כ ישתנה להיות כפי צרכו.

וכ"ז הם דברים פשוטים, ומ"מ הארכתי לבאר זה משום שראיתי דברי השואל כ"כ בטענתו.

סדר השבטים במנין הנשיאים

שאלה

ואתכם יהיו איש איש למטה וגו' (א, ד).

צ"ב, לפי איזה סדר נמנו, דהן נכון שנמנו בתחלה בני לאה ואח"כ בני רחל ואח"כ בני השפחות, אבל בבני השפחות ליכא שום סדר המובן לעניותי, לא סדר לידתם ולא סדר אחר, וצ"ע { {הגאון רבי ברוך דב ליכטשטיין שליט"א, ראש ישיבת 'קמניץ', ירושלים – עיון הפרשה.

} }.

תשובה

עיין מה שכתב בחזקוני במדבר פרק א פסוק יב, וז"ל, לדן הזכירו תחלה לבני השפחות לפי שהוא בכור השפחות ואחריו אשר ע"י שהוא ראש החונים על דגלו ואחריו גד שהוא בכור שפחת לאה עכ"ל, וע"ע בשאר המפרשים מ"ש בזה.

מ"ט נתרבתה שנאה לסוטה יתר משאר חוטאין (פרשת נשא)

שאלה

ועבר עליו רוח קנאה (ה, יד).

תניא (סוטה ג, א): רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא יט, יז), יכול כגון זו [שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית וכו' - רש"י], תלמוד לומר 'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו'.

וצ"ע, למאי בעינן ילפותא להתיר שנאת מי שעובר על דת יהודית, הא מצוה איכא לשנוא את מי שדבר ערוה בו (ראה פסחים קיג, ב).

תשובה

אולי אתא קרא ללמד שבסוטה גם בשוגגת מותר לשנאתה, כיון שזהו צורך הבריאה שיקנא לה על מנת שיוכלו להמשיך בחיים יחדיו.

משא"כ בסתם חוטא שוגג.