יוחסין

המאמר עצמו

שאלה: ידוע הדין שאין מקבלים גרים מזרע עמלק, ויש לשאול, האם בן עמלק שהתגייר גירותו חלה או לא.

תשובה: נאמר במכילתא (סוף בשלח) רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִסְאוֹ, שֶׁאִם יָבֹאוּ מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִתְגַּיֵּר יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, וּמֵעֲמָלֵק לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (ש"ב א יג).

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְכַּר דָּוִד מַה נֶאֱמַר לוֹ לְמֹשֶׁה רַבּוֹ, שֶׁאִם יָבֹאוּ מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִתְגַּיֵּר יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, וּמֵעֲמָלֵק לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ וְגוֹמֵר (שם טז).

עד כאן.

מבואר כאן מדברי המכילתא שגם אחר הגיור לא הועילה להם הגרות ועדיין יש חיוב למחות את עמלק, ולכך הרגו דוד אף על פי שאביו כבר נתגייר.

וצריך עיון שהרי נאמר במסכת גיטין (נז ב) "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק", ובגירסת העין יעקב שם נוסף, "ומנו ר' שמואל בר שילת", והחינוך (מצוה תכה הנדפס מחדש) גרס "ומנו רבי עקיבא" {וכן כתב בספר פנים מאירות על הירושלמי יבמות פרק ח הלכה ב, [שמצאנו בסנהדרין לב ב שלמד בבני ברק, אכן עיין מנורת המאור נר ה כלל ג חלק ב פרק ג שרבי עקיבא היה מבני בניו של סיסרא, וכן כתב רב ניסים גאון ברכות כז ב, וכן הוא ברמ"ע מפאנו עשרה מאמרות חקור דין חלק ה פרק י ופרק ג, ואריז"ל שער הגלגולים הקדמה לו לח לט, ושל"ה מסכת שבועות קצד ע"ב, ומהרש"א יבמות טז ב, וס' יוחסין מערכת רבי עקיבא].

} , וא"כ מוכח שאחר הגירות כבר לא משנה מה שהיה אביו עמלקי, וכידוע שגר שנתגייר כקטן שנולד.

וגם אם נאמר שדין מחיית עמלק אינו נוהג, מכל מקום קשה איך נתגדל בתורה כל כך אם מצד הדין היה מחוייב מחייה, שהרי עמלק הוא זוהמא כידוע, ולא יתכן שנתגדל כל כך בתורה ובקדושה אם היה לו בדינו דין עמלק, וגם אם לא היה נוהג דין מחיית עמלק, ושמא סברו בעלי הגמרא דרבי יהושע במכילתא חולק על דעת רבי אלעזר המודעי הנ"ל, ועל כל פנים לאחר גירות, שדורש המקרא לענין אחר [ראה שם במכילתא], (וראה עוד בספר "פרסומי ניסא" (וייס) על פורים שנסתייעתי בו) {ועיין עיון יעקב סנהדרין צו, עין זוכר להחיד"א מערכת ג ס"ק א, יעיר אוזן להחיד"א מערכת גרים, שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"ג סו"ס רט"ו, אבנ"ז או"ח סי' תק"ח, מהרש"ם ח"ג סי' רע"ב, חזו"א יו"ד סימן קנ"ז, הגרי"פ על ספר המצות לרס"ג ח"ב דף רעט, ועוד רבים, והנה בספר יוחסין שם יעויין שם דמבואר לכאורה שאמו מישראל היתה, והעירו בבית המדרש שלפי זה יש לומר שגם אם היה מזרע עמלק מכל מקום יש לומר דגם לדעה זו היתה אמו מישראל, וא"כ בזה בודאי שלא יהא חייב מיתה דאפילו קודם גירות קי"ל הולד כשר.

} .

התגובה שנתקבלה

ניתן ליישב בפשטות שלבני המן לא היה דין עמלק מכיון שהיה עבדו של מרדכי, ועבד אין לו חייס.

כמו כן ניתן לומר שאמם היתה מבני המן, ואביהם מעם אחר ובאומות הלך אחר הזכר,

משה חרז

***

תשובת המערכת

יישר כח על תשובתו

טבילת עבדות לכאורה לא עדיפא מטבילת גרות, ואם גירות לא מהני לענין דנימא דהוה ליה כקטן שנולד א"כ גם לענין עבד אין לו חייס לא יועיל טבילת העבדות לענין זה, ויש לדחות ואכמ"ל.

***

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות הנפלאות

שאלה: שופטים "ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה' להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא" (י"ג –כ' כ"א) וצ"ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה' הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.

שאלה: "ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך" (מ"ז, ה').

וצ"ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.

שאלה: ברכות לח.

"משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, וצ"ב, אמאי לא הוזכר שמו של בר זביד.

שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.

שאלה: שם: "וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה" (ל"ח, ב').

וצ"ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.

שאלה: תהלים "בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה'" (קל"ה – י"ט).

וצ"ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה' ברכו את ה'.

שאלה: הושע "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים" (ג'- ד'): מדוע הזכיר אפוד שזה קודש, בין מצבה לתרפים שזה עבודה זרה.

שאלה: פרשת ויצא: "ותקנא רחל באחותה" (ל', א').

וכתב רש"י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני - לא זכתה לבנים.

וצ"ע, הא י"ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.

שאלה: פ' בשלח: "לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת".

צ"ב, דזה לכאור' סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.

(שאלה מבני יצחק אלחנן הי"ו).

שאלה: ברכות לז.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.

וצ"ב, מה נפק"מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.

שאלה: שם.

תוס' ד"ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר.

וצ"ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו - "יחיד ורבים הלכה כרבים".

שאלה: שם.

קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.

צ"ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.

שאלה: שם.

אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.

צ"ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.

שאלה: פ' וישלח: "ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית".

(ל"ד, כ"ט).

וצ"ב, מה נוסף במה שכתוב "ואת כל אשר בבית", הרי כבר כתב "את כל חילם".

תודה רבה אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה

כ"ז כסלו תשע"ז

לכבוד הרב אהרן ארי' כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: שופטים "ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה' להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא" (י"ג –כ' כ"א).

וצ"ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה' הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.

תשובה: ז"ל רד"ק, ולא יסף עוד - שלא נראה להם פעם אחרת עוד וטעם אז ידע מנוח דבק עם ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ולא עם ולא יסף או יהיה פי' ולא יסף כלו' כשראה שנסתלק מעיניו ידע כי מלאך ה' היה ויש לפרשו דבק עם ולא יסף ויהי פי' ולא יסף להראה על המראה ההיא בעצמה כלומר עלה בלהב המזבח ולא נראה להם עוד אז ידע כי מלאך הוא שהלך מעיניהם ולא ראוהו עוד במרא' ההיא עכ"ל.

פירוש לפירושו השני הוא, דעצם העליה היתה ע"י שלא שב, כלומר ע"י שלא יסף לבוא הבינו שעלה.

והמלבי"ם כתב, ולא יסף עוד מלאך ה' להראה כו' אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא.

כי עד עתה היה עוד קצת ספק אצלו אולי הוא איש מופת מפליא לעשות, והיה מקוה שירד על המזבח וישוב אליהם, אבל אחר שנעלם מעיניהם ידעו שהוא מלאך ושב אל מקומו עכ"ל.

שאלה: "ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך" (מ"ז, ה').

וצ"ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.

תשובה: יוסף רצה שפרעה יתן להם הטבות, והוצרך באופן זה לפתוח את השיחה כמנהג דרך ארץ.

ויעוי' ברמב"ן שכתב, והנכון בעיני שיאמר, אביך ואחיך אליך באו, לשמע כבודך, ועליך השליכו יהבם.

ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר, ויש לאל ידך עכ"ל.

ולפי זה מה שבא יוסף לומר כאן הוא מה שהם באחריותו של פרעה, ועי' גם בשכל טוב שכתב, אביך ואחיך באו אליך.

עליך הדבר לעשות ולעסוק בצרכיהם עכ"ל.

ובהעמק דבר שם, אביך ואחיך באו אליך.

לב מלך ביד ה', והטהו לומר כי אף על גב שבאו כולם עם בתיהם, מ"מ אחרי שהם מארץ כנען, ואין בדעתם לישאר בארץ מצרים הרי באו רק אליך, ואין לפרעה מחשבות להסכן בם לטובת המדינה, אלא ארץ מצרים וגו'.

עשה מה שאתה חפץ ע"כ.

שאלה: ברכות לח.

"משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, וצ"ב, אמאי לא הוזכר שמו של בר זביד.

תשובה: עי"ש במהרש"ל שכתב, משתבחין ליה רבנן לרבי זירא כו' נ"ב פי' היו משבחין חכם אחד שהיה בר רב זביד כו' לפני רבי זירא ונחסר שם החכם כאן בספר ודו"ק עכ"ל, אפשר שכונתו שהוא חסרון בגירסא וצ"ע.

ואגב בס' המכריע סי' ס"א הגירסא, ותו' דאמרינן התם משתבחי ליה רבנן לרבי זירא בר רב זביד אבוה דרבי שמעון ב"ר זביד במעמד כל החבורה דאדם גדול ובקי בברכות הוא.

אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו אלי ע"כ.

וכ"ה בס' יוחסין אות ז' רב זביד ובדק"ס.

שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.

תשובה: מנהגינו שאין מפטירין בכתובים, ועי' שבת קט"ז דבנהרדעא הוו פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא בכתובים, וכן במקומו של המסדר מדרש 'אגדת בראשית' היו מפטירין גם בנביאים וגם בכתובים, ואכמ"ל, ועי' במסכת סופרים ברכה על הכתובים שמברך "על כתבי הקדש" ועי"ש [והברכה על מגילה שם יש שתירף שהיו מברכים כעין ברכת התורה שלנו בנפרד על כ"ז, עי' בחידושי הגר"ח מולוז'ין הנלקטים על הש"ס].

אבל לדידן אין מפטירין אלא בנביאים, עי' בגמ' ר"פ ט"ז דשבת ור"ן שם (מב ע"ב ד"ה בין שקורין), ותוס' שבת כ"ד א' ד"ה שאלמלא ורשב"א מגילה כ"א א' ד"ה בשני ובחמישי.

שאלה: שם: "וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה" (ל"ח, ב').

וצ"ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.

תשובה: בחז"ל (פסחים נ' א', ב"ר פ יא) מבואר דכנעני היינו סוחר, כמ"ש כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב (הושע יב, ח), וז"ל הרד"ק, בת איש כנעני - ולא זכר שמה אלא אביה ולא ידענו למה, וכנעני כתרגומו סוחר היה משאר האומות והתגורר שם, כי בני יעקב היו נזהרים מלהתחתן עם בנות כנען כמו האבות, כי שמעון שלקח אשה מבנות כנען זכרו לגנאי והפרידו מאחיו ואמר ושאול בן הכנענית עכ"ל, וכן מבואר בעוד ראשונים דכנעני היינו תגר, ועיין באורך ברמב"ן.

[ואגב בעל שבט מוסר כתב דשוע הם אותיות עשו וצ"ע].

מ"מ גם להמפרשים כנעני ממש [עי' ב"ר שם ובאב"ע], י"ל שרק אברהם הקפיד בזה, ומי שלא הקפיד בזה לא הקפיד.

והרמב"ן כתב, ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן, שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען, אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים, כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם, שאחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח ב) וכו' עכ"ל הרמב"ן עי"ש באורך.

שאלה: תהלים "בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה'" (קל"ה – י"ט).

וצ"ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה' ברכו את ה'.

תשובה: לשון "בית" שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).

שאלה: הושע "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים" (ג'- ד'): מדוע הזכיר אפוד שזה קודש, בין מצבה לתרפים שזה עבודה זרה.

תשובה: יש איפוד של ע"ז, כמו וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ (שופטים ח, כז).

שאלה: פרשת ויצא: "ותקנא רחל באחותה" (ל', א').

וכתב רש"י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני - לא זכתה לבנים.

וצ"ע, הא י"ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.

תשובה: הייתה סבורה שאם היתה צדקנית כראוי כבר היתה צריכה להענות בתפילתה.

שהרי הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה עי' מו"ק ט"ז ב'.

שאלה: פ' בשלח: "לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת".

צ"ב, דזה לכאור' סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.

(שאלה מבני יצחק אלחנן הי"ו).

תשובה: הנה באדם רגיל היה זה ממש השיעור של אכלו, כמ"ש בגמ' עירובין ובמכילתא, עמר לגלגלת מספר וגומ' אמרו האוכל כשיעור הזה בריא ומבורך פחות מיכן מקולל במעיו יתר על כן הרי זה רעבתן.

ע"כ.

אכן מה שאפשר להקשות הוא דהרי יש אדם גדול מאוד ויש ננס, ויש מי שבכל זאת מעיו מצריכים הרבה אוכל.

והתשובה לזה היא, שהיתה ברכה במעיהן שהיו שבעין בשיעור זה של עומר לגוגולת, ועי' במכילתא עה"פ שם, אמרו עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה יצא עני שבישראל ומלקט קימעא וכשהן באין לידי מדה נמצאו כולן שוין שנ' וימודו בעומר וגו' ע"כ.

ועי' בביאורי על המכילתא דרשב"י שם.

ומ"מ מה שלקט היה מתהפך להיות עומר לגולגולת.

ועי' בהעמק דבר שם שכתב, איש לאשר באהלו תקחו.

לא שיהא מחויב כל איש לאכול עומרו, אלא כל אשר באהלו יכולים לאכול עומר שלו, ונכלל בזה דאפילו מי שנכנס לאהלו רשאי להאכילו, אבל לא למכור ולהוציא לחוץ ע"כ.

שאלה: ברכות לז.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.

וצ"ב, מה נפק"מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.

תשובה: דבר זה מצוי בהרבה מקומות בש"ס שמסופר היכן היתה ישיבת החכמים, והיכן נתחדשו הלכות וכיוב"ז.

לא שמעתי דבר ברור בזה, אבל כנראה שהקפידו למסור את כל השמועות בדיוק, ועל שאלה כיוב"ז ראיתי בשם הגראי"ל שליט"א בס' צדיק כתמר יפרח בענין מה שנוהגים בבריסק לדייק בפרטים כעי"ז הוא כדי שיתקבלו הדברים לשומע כבצורה מדויקת.

אם כי כאן נראה שהיה להם טעם יותר מזה.

שאלה: שם.

תוס' ד"ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר.

וצ"ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו - "יחיד ורבים הלכה כרבים".

תשובה: יתכן שהיה טעם בזה מדוע חשב כן ר"ג, אפשר שרבותיו של ר"ע כך היו סבורים, או שמשום כבודו של ר"ג שהיה נשיא והיה בפניו שיברך כמותו, או ששמע בשם ר"ע איזה סברא שהיה נראה לו שינהג כן, או שלא ידע ר"ג שרוב החכמים חלקו עליו.

שאלה: שם.

קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.

צ"ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.

תשובה: קפץ לפסוק ולהכריע בזה בפני ר"ג.

ואע"פ שר"ג נתן לו רשות לברך לא היה בכונתו שיברך מה שרוצה.

אח"ז ראיתי עוד בצל"ח, לשון קפץ מורה על רוב המהירות וחפזון, והיה טעמו של ר' עקיבא בזה לכבודו של רבן גמליאל שלא ימרה פיו בשעת מעשה ממש, שר"ע ידע כבר מהמחלוקת שבין ר"ג וחכמים, ולפי דעת של ר"ג שנתן רשות לר"ע היה דעתו שיברך ברכת הזימון, וכמו שכתבו התוס' בד"ה נתן ר"ג וכו', ור"ע דקאי בשיטת חכמים א"כ אין מזמנין על הפירות, ולפי זה תיכף כשהתחיל ר"ע ברוך אתה וכו', היה ר"ג מרגיש שדעתו כחכמים, מדלא התחיל נברך כנוסח ברכת הזימון, ובודאי היה ר"ג גוער בו שיתחיל נברך, והיה ר"ע צריך להמרות בפירוש נגד ציווי ר"ג בשעת מעשה.

לכך קפץ במהירות וברך עד שהגיע ואמר על המחיה, ושוב לא יחזירנו ר"ג לעשות ברכתו לבטלה עכ"ל.

ועי' בחשוקי חמד שם.

שאלה: שם.

אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.

צ"ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.

תשובה: כתב בס' חפץ ה' לבעל האוה"ח הק', עד מתי אתה מכניס ראשך וכו' קשה והיכי הוה לי למעבד להוציא עצמו מהמחלוקת הרי הגם דהוה אמר שלש ברכות הוה מכניס עצמו במחלוקת דהיינו הפך דברי רבנן דפליגי עליה.

וי"ל דסובר כיון דקיימא לן דברכה מעין ג' אינה פוטרת של שלש.

וג' ברכות פוטרו' מעין שלש אם כן הוה ליה לברך שלש ויוצא ידי חובתו אליבא דכולי עלמא דגם אליבא דמאן דאמר מעין שלש בשל שלש יוצא ידי חובתו ומדלא בירך אלא מעין שלש הכניס עצמו במחלוקת דסובר הוא כמאן דאמר מעין ולא חש לההיא סברא דשלש לזה אמר לי' למה הוא מכריע ומכניס עצמו במחלוקת והשיבו רבי עקיבא דטעמו הוא לאו משום דכן סובר הוא אלא מטעם דרבו חביריו ולמדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים וכו' וק"ל ע"כ.

[ועי' בספר מועדים וזמנים להג"ר משה שטרנבוך שליט"א חלק ד - ה סי' שכג].

שאלה: פ' וישלח: "ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית".

(ל"ד, כ"ט).

וצ"ב, מה נוסף במה שכתוב "ואת כל אשר בבית", הרי כבר כתב "את כל חילם".

ברד"ק כתב, ואת כל חילם - כסף וזהב ומרגליות, ואת כל אשר בבית – המטלטלים ע"כ.

ובמדרש שכל טוב, ואת כל חילם.

אלו העבדים והשפחות: ואת כל טפם ואת (כל) נשיהם.

כמשמעו: שבו.

הטעם בב' שהוא לשון שביה: ויבזו.

שבי וביזה ענין אחד הוא, אלא שהשבי אינו אלא במהלכי ברגל, והביזה בין במהלכי ברגל בין בכל מטלטלין: ו[את] כל אשר בבית.

אלו אלהי נכר ותשמישן ע"כ.

***

שאלה

{רציתי לשאול, במסכת תענית דף יא, א מובא מימרא בשם רבי אלעזר הקפר ברבי על המצער עצמו מן היין, ובמסכת שבת דף קנא, ב מובא מימרא בשם ר' אלעזר הקפר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו וכו', האם זה אותו אחד או שמדובר בשניים נפרדים?
[אח"כ הוסיף עוד הנ"ל]: לחידוד השאלה, רש"י פירש בשבת (קטו, א ד"ה רבן גמליאל בריבי): "רבן גמליאל בריבי - לא שהיה בנו של רבי, אלא אדם גדול קרי בריבי".

האם ניתן לומר שגם זה הכוונה כשכתוב 'ברבי' ולא 'בריבי'?
יועיל לי מאוד, אשמח לתשובתכם
(מהרה"ג יהודה שוארץ)}

תשובה

לכבוד ידידי הג"ר יהודה שורץ שליט"א,

שלום רב,

הנה יעויין נזיר דף כב ע"א, דגרסי' התם, והא מני ר' אלעזר הקפר היא דתניא ר"א הקפר (בר רבי) [בריבי] אומר מה ת"ל מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה עכ"ל, ובתחילה נזכר ר"א הקפר ואח"כ ר"א ברבי.

הנה עצם מה שנזכר בריבי אינו טעם לומר שהוא חכם אחר, דאמנם היה תנא שנקרא בריבי, וכמו דאיתא במכות ה' ב' בריבי אומר ופרש"י כך היה שמו, וכתב ע"ז המהרש"ל, נ"ב ולא פי' כאן גדול הדור כמו שפי' בכ"מ לפי שלא שייך לומר אמר אביו מאחר שלא הוזכר שמו ודו"ק עכ"ל.

וכ"ה בחולין נ"ב ב' בריבי אומר, ושם הוסיף רש"י עוד פירוש שאולי היה אדם גדול ולשום כך נקרא כן, וכן בחולין נ"ז ב' אמרו על חזקיה מדבריו של ברבי ניכר וכו', ופרש"י חזקיה שהיה גדול בדורו.

וכן בהרבה מקומות מצינו בריבי שאין הכונה שכך שמו, וכמעט בכל מקום הכונה כך, וכמו שהבאתם דברי רש"י בשבת, וכ"כ רש"י כעי"ז בעוד הרבה מקומות, ויעויין ג"כ מ"ש ערוך לנר מסכת מכות שם ע"ד רש"י והמהרש"ל, אבל מהריטב"א נראה שהי' מפרש שבן של רבי הי' אומר כן, ואפשר שהי' גורס בר רבי שכן נראה ממה שפשיטא לו שרבי הוא שהשיב והלא ק"ו הוא.

אכן לגירסת הריטב"א או לפירושו ק"ק למה לא הזכיר השם של הבן, וכן איפכא לפי' רש"י קשה למה לא הזכיר שם האב עכ"ל.

וששאלת אם יש חילוק בין בריבי לברבי אין חילוק בזה כדמוכחי סוגיי, וכמ"ש בקידושין כ"א ב' ובכורות ל"ז ב' יודן ברבי, ופרש"י, יודן שמו וגדול בדורו היה וכל היכא דקרי ליה ברבי לשון חכמה וחריפות הוא עכ"ל.

וכן בקיצור כללי הגמ' שבש"ס כתבו, כשמזכיר שם חכם ומוסיף עליו בכינוי ברבי הוא לשון חשיבות, אבל כשאינו מזכיר שמו אלא ברבי בלבד, אז הוא שם העצם עכ"ל.

והובא בסה"ד ערך ברבי וע"ש עוד מ"מ לזה, והביא שם איזה דעה שכל ברבי היינו בנו של רבי ודחה לזה ע"ש, ויש להעיר מדברי הריטב"א הנ"ל.

וכל הנ"ל רק באתי לומר שאין חילוק בין ר"א הקפר לבין ר"א הקפר בריבי, ר"ל שמצד השם זהו אותו השם, אבל מ"מ יתכן שהיו יותר מחכם אחד בשם הזה, וכמו שמצינו על עוד שמות תנאים ואמוראים שהיו שנים באותו השם וכמו שכתב א' מן קמאי רבו של הרוקח בספרו ייחוסי תנאים ואמוראים אות י', שהיו שני רבי יהושע בן לוי א' תנא וא' אמורא { {ורציתי לומר קצת דהנה גבי סרח בת אשר שעלתה בחייה לגן עדן כמ"ש בילקוט שמעוני יחזקאל, הרי היתה נגלית גם אח"כ, כמ"ש בפסדר"כ פ' ויהי בשלח שהיה ר' יוחנן דורש והיא באה לשם לומר לו דבר על דרשתו, וא"כ גם ריב"ל אפשר שמתחילה היה תנא כדתנן בפ"ג דעוקצין ובברייתא פ"ו דאבות, ועלה לג"ע בחייו כמ"ש בכתובות דומיא דסרח, אבל מ"מ אח"כ היה בא לבהמ"ד,} }[וע"ע שו"ת יוסף אומץ סימן מו], וכהנה רבות.

וכן בסה"ד הביא עוד סתירות בין שני ר"א הקפר והעלה שאולי הם שנים.

ובענין בר קפרא איתא בירושלמי (ביצה פ"א ה"ג): "זה אחד מד' דברים שהיה ר' חייא הגדול אומר שאין להם תשובה והשיב ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר", ובס' יוחסין איתא ר"א בר קפרא, וכתב עליו הסדר הדורות ערך א' לא מצאתי ואולי הוא בן הקפר.

וכן הביא שם ערך ר"א בן הקפר שי"א שבנו הוא בר קפרא, ויש להוסיף על דבריו, שמצינו הרבה מילים לפעמים בסיום בלא אל"ף ולפעמים עם אל"ף, וכן שמות, ולהדיא איתא במגילה דף כח ע"ב, אמר ליה פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקיש אכתפך שדי בר לקישא במיא, הרי שנזכר גם לקיש וגם לקישא, וכמו שמתנגדי הזוהר טענו על הזוהר שהוא משונה שיש בו הרבה שמות הנגמרים בסיומת של לשון ארמי, אבל כבר השיב עליהם הרד"ל במאמר קדמות הזוהר דמצינו בהרבה מקומות סיומת כאלו, וכמו שמנה אותם שם.

סיכום הדברים דאמנם אין חילוק בין ר"א הקפר ברבי לר"א הקפר סתמא, ואין חילוק בין בריבי לברבי, מיהו יתכן שהיו שני ר"א הקפר.

יום ג' כ"ו אדר ב' ע"ו

לכבוד הבה"ח דוד אשכנזי נ"י

התקבלתי הערותיך ושאלותיך.

.

.

ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א' הן נפלאות, וייש"כ על כך, וג"כ רציתי להעיר עמ"ש כת"ר בכמה דברים וכדלהלן.

מי היתה הילני המלכה

א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי"ל מלך ולא מלכה כמ"ש בעמ"ס ח"א סי' י', הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש"י [ב"ב די"א א' ד"ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי' הוא והילני אמו, וכ"כ תוס' כתובות ז' ב' ד"ה הורוה, והרמב"ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב', דאיתא התם בזה"ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע"כ.

ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה"ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי"ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.

והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ"ג סקנ"ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז"ל, ובב"ר [פמ"ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב' פ"ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש"ס נדה י"ז א'], ועי' ספר יוחסין [דקמ"א א'] ועי' מאור עינים, [פנ"א ונ"ב] עכ"ל.

וכבר נתעורר ע"ז במהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע"א שכתב וז"ל, מעשה במונבז המלך כו'.

פרש"י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו' אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב"ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע"ש עכ"ל.

וכ"כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע"ב אחר שביא דברי רש"י ודן בהן כתב, וז"ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.

וכן כתב מהרש"א ז"ל שם בב"ב בחידושי אגדות.

ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.

וכמו שכתב הראב"ד ז"ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע"פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע"כ.

ולפי דברי הראב"ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא"י והתחילה לעשות ע"פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא"ש.

[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס' מעשה הצדיקים סי' רע"ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].

ויש לציין דמ"מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ"פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא"י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי' רבינו חיים פלטיאל עה"ת בראשית ה' כ"ט.

בדברי הגמ' במגילה

ב) מש"כ כת"ר לתרץ עמ"ש בעמ"ס שם סי' י"ט בענין מ"ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני' וכו' ואי לא וכו' והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע"ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א"א לומר פסוק, הנה תי' הא' שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א"כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד"ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב'ואי לא' דע"ז אתיא תי' השני בגמ' שם, וע"ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.

עוד בענין גירות קודם מ"ת

ג) מ"ש על גירות קודם מ"ת (שם סי' י"ז) ייש"כ, והנני להעתיק לו עוד מס' עמ"ס ח"ב סי' ע' סק"ב בדברי רש"י פ"ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה"ל, עוד הקשה הרב הנ"ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א"כ אין לה אב, ומ"ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ"ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א"כ היה לה ג"כ דין ב"נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה"ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס"ל שהאבות קודם מ"ת היו כישראל גם לקולא, מ"מ מנ"ל דתיהני גירות קודם מ"ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס' שבת קל"ה ב' ד"ה כגון שלא היה טבילה קודם מ"ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע"ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע"ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק' ב'), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ"מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי' הגרי"ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ"ת והאריך בזה הרבה ע"ש, וצ"ע עכ"ל העמ"ס ח"ב שם.

וי"ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ"ת של קבלת עומ"ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ"ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ"ת, ואע"ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ"ז, מ"מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא"ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי"ז קודם מ"ת.

בדברי הגרח"ק על ת"ת שהיא מצוה אחת ארוכה

ד) מה שדנת בדברי הגרח"ק שהבאתי בח"א סי' כ', שכל הת"ת שלומד במשך חייו הו"ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי' העילוי ממיציט ר"ס צ"ט חולק ע"ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח"ק הללו הם חידוש.

בדעת הגרח"ק בעניני ציצית

ה) מה שכתבת בדעת הגרח"ק נכון הוא וכו'.

לתפוס אוכל לאחר בחד"א בישיבה

ו) מה שהקשה עמ"ש בעמ"ס ח"א סי' כ"ב בביאור דברי הגרי"ש מתופס בע"ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע"י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת"ר דאטו בעה"ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ"א התופס ממנו הו"ל תופס לבע"ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ' בפ"ק דגיטין, ומה דבכ"ז לא ס"ל להגמ' כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ"א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע"ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא"ב הגאון רבי שמעון כהן שליט"א הביא מהגרי"ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה"י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג"כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ"ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה"ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא' לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו"א.

וכן לגבי נ"ח הביא בשבות יצחק ח"ח פט"ז הע' כ' בשם הגרי"ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה"י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע"פ שהוא ניתן ע"פ שיקול דעתו.

וכ"ז לדעת הגרי"ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע"ז.

בלא תחמוד בעבדו ותלמידו

ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ"ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע' בשע"ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז"ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).

הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.

והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.

ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח וא'ו'נ'ס.

והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע"כ.

ושם באות ס' כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).

לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.

רעהו במשלוח מנות

ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ"ב סי' תרצ"ה על הבה"ל ד"ה או, ע"ש בכל מ"ש.

מנ"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

ט) מה ששאל מנ"ל מ"ש ביבמות דף מח ע"ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה"פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע"ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז"ל דין זה.

ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע"א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש"י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא"כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

והא דבמס' ביצה (ה ע"ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ"ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.

ועיין בס' דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.

וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי"ז עמד ע"ז וכתב, גר יתום.

ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ"ל.

ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.

(ועיין אלשיך משפטים כ"ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ' וכי יגור, רות א ח ד"ה אמנם).

מנ"ל אם צעב"ח דאורייתא

י) מה ששאל למ"ד צעב"ח דאורייתא מנ"ל דין זה, כתב רש"י מסכת שבת דף קכח ע"ב וז"ל, צער בעלי חיים דאורייתא - שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ"ל וכ"כ שם ריטב"א והמאירי ושא"ר.

ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב"א את דברי הגמ' בבבא מציעא דף לב ע"ב וז"ל, מדברי שניהם נלמד צער בע"ח דאורייתא.

פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב"ח עכ"ל.

ובפי' רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע"ב ביאר ענין זה טפי וז"ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע"כ.

איך נפטר בן עזאי מת"ת

יא) מה ששאל מ"ט בן עזאי נפטר מת"ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו"ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז"ל, ונראה דבאמת כה"ג אינו פטור ממצות פ"ו אלא דנחשב כא'נ'ו'ס בביטולה וכלשון הרמב"ם "אין בידו עון" והיינו דבן עזאי היה דבוק כ"כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק"ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר' שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו' ופריק מי שרי בבה"כ ומשני לא'ו'נ'סו שאני ועיין בזה בב"י או"ח סי' פ"ה בשם הירושלמי ע"כ.

ועי' עמק שאלה להנצי"ב שאילתא ה' סק"ד [ופסקי תשובה ר"ס רס"ב] מ"ש עפמ"ש הר"מ בפ"ג מהל' ת"ת ה"ד דבמצוה שאינה עוברת א"צ להפסיק מן הלימוד, וע"ש בקו"ש מ"ש על תי' הזה, ובפסקי תשובה הנ"ל תי' עוד דפו"ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע"י אחרים כל' הגמ' דיבמות שם.

ועי' גר"ז בקונטרס אחרון פ"ג מהל' ת"ת ה"א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח"כ לחזור לתלמודו, משא"כ לישא אשה, ע"ש בפרטים בזה.

אין מעבירין על המצוות

יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ"ב ר"ס כ"ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ"מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ"נ מהמקור שהביא לדין זה ברש"י מגילה ו' ב' מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה"ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י"ל ע"פ הח"ח בס' מחנה ישראל פט"ו ס"ה בשם החי"א כלל ס"ח ס"א, והמקור לזה בתה"ד סי' ל"ה וחכ"צ סי' ק"ו, וכ"כ במאמ"ר, דאם אח"כ יקיים המצוה ביותר הידור ל"א אין מעבירין, וא"כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ודרשי' בע"ז י"ט א' שלומד היכא שלבו חפץ, א"כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע"ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.

וכ"ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.

כמו"כ י"ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע"י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה"ג, וה"ה ס"ת לקרות בו, משא"כ ספר מודפס שאם היה יודע ע"פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי"ז החפצא של המצוה.