יד

בַּיִת/יד/עַמוּד 2

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: י״א באדר ב׳ תשפ״דב:

הנה לגבי תעניות נזכרו בגמ’ ב’ אופנים לטעמים באיסור אכילת עידונים בתענית, האחד שיצטער בצרת הציבור, והשני שלא יתראה בפני הציבור אחר שאכל ושתה כעין למה תתראו. ולכן זה ברור שאין לו להתראות בפני הציבור אחר שאוכל ושותה טוב וניכר עליו ...קרא עוד

הנה לגבי תעניות נזכרו בגמ’ ב’ אופנים לטעמים באיסור אכילת עידונים בתענית, האחד שיצטער בצרת הציבור, והשני שלא יתראה בפני הציבור אחר שאכל ושתה כעין למה תתראו.

ולכן זה ברור שאין לו להתראות בפני הציבור אחר שאוכל ושותה טוב וניכר עליו שאכל ושתה, וכל שכן שאסור לו לאכול ולשתות בפני הציבור.

אבל לענין אכילת מעדנים בינו לבין עצמו יש מקום לומר שאינו מחוייב להימנע מזה, משום שתענית אסתר אינה תענית של צער כמ”ש במאירי ובעוד פוסקים שהיא תענית של שמחה, והיא זכר לנס שהיו מתענין באותה שעה, וכן מצינו שהקילו בתענית אסתר בהרבה דברים שנוהגים בשאר תעניות, כמו שהארכתי בתשובה אחרת [ד”ה האם מותר או מצוה וכו’] ממילא אין מחוייב להימנע ממעדנים כדי להצטער בצרת ציבור.

ואע”פ שהיה מקום לומר שצרת הציבור היא עצם התענית ולא רק אם התענית היא מחמת צרה, אבל הפשטות אינה כן, וגם משמע ממה שהובא ממשה רבינו שם שהצער ר”ל הצרה שמצטערים ממנה.

והשנה שנת תשפ”ד קבעו הרבנים תענית אסתר ליום צום עקב המצב הכואב השורר בארץ הקודש, והנה בזמן שהיתה יד ב”ד תקיפה היו קובעים תענית גמורה לזה, אבל גם עכשיו שאין יד ב”ד תקיפה עכ”פ יש כאן עת צרה שראוי להצטער בצרת ציבור.

קרא פחות

ידעת צרה
0
  • 0
  • 10
נשאל: א׳ בכסלו תשפ״ה

הוא חובה מתקנת הראשונים ומנהג ישראל. מקורות: מש”כ כת”ר שאשה תאמר פרשת התמיד כן דעת הגריש”א קוב”ת ח”א סי’ יד שהיא חיוב על האנשים והנשים אולם רבים נוהגים שלא לומר כלל, וכן בש”ס לא נמצא שום מקור ברור ...קרא עוד

הוא חובה מתקנת הראשונים ומנהג ישראל.

מקורות:

מש”כ כת”ר שאשה תאמר פרשת התמיד כן דעת הגריש”א קוב”ת ח”א סי’ יד שהיא חיוב על האנשים והנשים אולם רבים נוהגים שלא לומר כלל, וכן בש”ס לא נמצא שום מקור ברור שיש דין בתורת חיוב על היחיד לומר פרשת התמיד אע”ג דהפליגו הרבה במעלתו (עי’ מנחות קי וע”ע תענית כז ע”ב אלא דשם אפשר שעיקר הדברים על קריאה”ת), וכן ראיתי בשם הגרח”ק שאינו חיוב (וכמדומה שראיתי כן בהנהגות הגרח”ק שרשם ממנו תלמידו הרב מיכלשוילי), וא”כ יוצא שלא אמרו הפוסקים הדברים בתורת חיוב, ויש להוסיף דגם אם היה מנהג בזמן הפוסקים לאומרו בתורת חיוב, מ”מ מנהג יכול להשתנות אם השתנה.

וכן ראיתי שכתב כת”ר בשם הגרח”ק שהוא חיוב או קרוב לחיוב, ויש להוסיף שגם בארחות יושר עמ’ צה כ’ הגרח”ק שהוא חיוב, ואולי מקל הגרח”ק רק בשאר קרבנות וכמו שחילק המשנ”ב בסי’ תקנד סק”ז בין אמירת פרשת הקרבנות בת”ב לבין אמירת פרשת התמיד, ושוב ראיתי דבתשובה אחת (ספר הזכרון שיח תפלה עמ’ תרפט) כ’ הגרח”ק דרק פרשת התמיד הוא חיוב ולא שאר קרבנות (ואינו לפני כעת מה שראיתי בזמנו בשם הגרח”ק).

ומקור החיוב בזה כן נזכר ברבינו יונה ברכות ה ע”א שבלי הלקט סי’ ה נזכר שפרשת התמיד חובה, וכ”כ ראב”ן שהוא תקנת אחרונים, ועי’ א”ח דין מאה ברכות אות יד וכלבו סי’ יג מה שהביאו דברי הרר”י, וכ”כ בשוע”ר סי’ מח שנהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמם לקרות פרשת התמיד בכל יום.

ולגוף הנידון לגבי אם הוא חיוב על נשים אם נימא דנשים לא נהגו בו, יעוי’ בתשובה אחרת מה שכתבתי בענין מנהגי אמירה שאינם חובה מן הדין (ד”ה האם נשים מחוייבות באשרי), ויש לציין דכמדומה שלא נהגו רוב סתם נשים בפרשת התמיד.

קרא פחות
חובת קרבנותידפרשת התמידציבורקרבן תמידתמידין ומוספין
0
  • 0
  • 0
נשאל: י״ט באלול תשפ״דב:

אין לעשות כן בשום גווני אולם במקום שהאנשים חלשים וילכו למקומות בילוי ולא יהיה להם קשר לתפילה ולתשובה נלענ”ד דיש לסמוך על המקילים בזה משום עת לעשות לה’ ואעפ”כ בן תורה לא יתפלל עמהם, ומ”מ המקל בכל ...קרא עוד

אין לעשות כן בשום גווני אולם במקום שהאנשים חלשים וילכו למקומות בילוי ולא יהיה להם קשר לתפילה ולתשובה נלענ”ד דיש לסמוך על המקילים בזה משום עת לעשות לה’ ואעפ”כ בן תורה לא יתפלל עמהם, ומ”מ המקל בכל זה אין למחות בידו.

מקורות:
אמנם יש כמה דעות בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, ומ”מ נשתדל לברר דעת המשנ”ב בזה.

הנה במשנ”ב סי’ תקסה סקי”ב כתב דקודם חצות לא יאמרו סליחות וי”ג מידות לעולם, מלבד בליל יו”כ, (ומקורו במג”א שם סק”ה משעה”כ), ולכאורה הלשון לעולם בא לאשמעינן שאין שום אופן שיש להנהיג לומר סליחות קודם חצות, ללא יוצא מן הכלל.

וכ”כ המטה אפרים סי’ תקפא ס”כ דבמקומות שאומרים סליחות בערבית ואומרים י”ג מידות ראוי לבטל המנהג.

ואמנם יש מקום לטעון דכל זה רק באנשים שישמעו לנו, אבל באנשים שלא ישמעו לנו ואם לא נעשה כרצונם לא יאמרו סליחות, עת לעשות לה’ הפרו תורתך, אבל לגבי אשרי הביא המשנ”ב בסי’ קח סקי”ד דעת הב”ח ומהג”א שאין לומר אשרי בלילה כלל, אף דמוכחא מילתא דשם הרי אם לא יאמר בלילה נמצא שלא אמר כלל, אף דאין משם ראיה ברורה דשם הרי כבר הפסיד ורוצה לומר רק לתשלומין, ואעפ”כ בלילה לא יאמר (ועי”ש לגבי אשרי שהביא עוד דעות בזה).

וצ”ע דבסי’ כה הביא המשנ”ב שבכל מקום שהקבלה חולק עם התלמוד שלנו יש לילך אחר תלמוד שלנו, וא”כ בניד”ד דלפי הנגלה עדיף שיאמרו קודם חצות משלא לומר כלל למה מבטלין האמירה מחמת הקבלה.

ויש לומר כיון דבזה יש סכנה ע”פ קבלה א”כ חמירא סכנתא מאיסורא, וכמבואר בשו”ת הרמ”ז סי’ ל דאמירת י”ג מידות קודם חצות מעוררת את הדינים ויש בזה סכנה, ולגבי אשרי מאחר דס”ל להב”ח והמג”א שא”א להשלים אשרי בלילה גם מדינא דגמ’ א”כ אין זה סתירה לדינא דגמ’, וכן לעניין סליחות מאחר דאמירת סליחות אינו תקנה מזמן הגמ’, א”כ גם דסובר המשנ”ב דאין לומר סליחות קודם חצות כלל ומשמע אף אם יתבטלו הסליחות מחמת זה, לא חשיב כ”כ כנגד הגמ’, ואפי’ אם נימא דסליחות האידנא חיוב מוטל עליו לצאת יד”ח הנגלה והנסתר יחד ולומר אחר חצות מלומר קודם חצות, דאטו נתיר לו איסורא זוטא אם רוצה מדפשיה לעבור איסורא רבה.

ויש להוסיף דגם לגבי נפילת אפים בלילה המנהג לחשוש אפי’ לספק חשיכה משום דחמירא סכנתא, וכך הורו חלק מפוסקי זמנינו, אע”פ שהמשנ”ב היקל בזה, וכמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז דיש לחשוש לספק סכנה יותר מספק איסור.

ואולי יש לומר משום דכאן יש סמך גם במדרש בתד”א דאמרי’ שמשה למד בסיני מקרא ביום ומשנה בלילה, אם כי זה אינו שייך ממש לניד”ד, דכאן אין הנידון מצד אמירת המזמורים (דאדרבה בהם היקל הברכ”י בשם רמ”ז דלהלן, ואפי’ אשרי הקל המג”א בסי’ קח ס”ב לומר אחר מנחה קודם לילה כקורא בתורה, אם כי בלילה ממש לא הקיל בכה”ג).

ומ”מ בניד”ד יש מקום לטעון דכל מה שמבואר במשנ”ב לגבי אשרי היינו בסתם אדם שלא יתבטל זמנו מחמת אי אמירת אשרי, אבל אם הנידון בעמי הארץ שאם לא יאמרו סליחות ילכו לבתי משתה ולצפייה בחדשות מסתבר דאמרי’ בזה עת לעשות לה’ שיאמרו סליחות בכל שעה, דיש יותר סכנה גשמית ורוחנית באיבוד זמן בדברים אלו מלומר סליחות קודם חצות, ועשרת מונים הזהירו בחז”ל ובספרים מדברים אלו יותר ממה שהזהירו על אמירת סליחות קודם חצות (ועי’ תורת הבית להחפץ חיים וביאור הלכה סי’ תרע), וגם דיש לסמוך על האג”מ דלקמן, וכנ”ל כ”ש לגבי כל לימוד מקרא בלילה.

ויעוי’ בברכ”י סי’ תקפא סק”ב שאם אדם נמצא במקום שאומרים סליחות קודם חצות ישב בדד וידום, ומסתמא ישלים אחר כך סליחות בזמנם בציבור או עכ”פ ביחידות אם לא יהיה לו מנין, ומש”כ ישב בדד וידום היה מקום לומר דמ”מ יכוון למה שהם אומרים או בד”ת או דאפי’ ילמד בפה דאנן בדידן וכו’ ורק ידום מסליחות שלהם, וצל”ע, אבל עכ”פ מה דמיירי הברכ”י בעיקר הוא במי ששומע לנו, אבל במקום של עמי הארץ כנ”ל יש לעיין דשמא בזה מודה הברכ”י.

אבל שוב עיינתי בדברי הברכ”י במילואם, ואחר העיון אני מסופק היה אם מורה להקל בזה באיזה אופן, וז”ל בשם הרמ”ז, מקומות שנוהגים לומר סליחות בערבית הוא מנהג רע ומר, ישתקע ולא יאמר, ואין ראוי להזכיר י”ג מידות אלא בעת רצון, וקרוב הדבר האומרם בערבית לקיצוץ ח”ו, היושב בבית הכנסת שנוהגים לומר סליחות בערבית ישב וידום וליכא משום לא תתגודדו ואי בעי לימא מזמורים וכיוצא, אך הוידוי יוכל לאמרו מלבד במוצ”ש שאסור לאמרו עד שיעבור חצות לילה וכו’ עכ”ל.

ועל דרך מה שכתבתי לעיל דמ”מ יתכן דבאופנים מסויימים עת לעשות לה’, כמו כן באופן שאם לא יאמרו קודם חצות לא יהיה מנין לסליחות כלל כ’ האג”מ או”ח ח”ב סי’ קה דמותר לומר קודם חצות בהוראת שעה ויש לפרסם שהוא הוראת שעה שלא יבואו לעשות כן שוב לשנה אחרת, ועי”ש דטוב שיהיה בסוף שליש הראשון של הלילה שהוא עת רצון כמבואר בברכות ג ע”א (ועי”ש באמרי נועם) ובשו”ע או”ח סי’ א.

וצע”ק דבאג”מ שם בתשובה הזכיר שאמירה קודם חצות לילה אינו איסור, והרי בדברי האחרונים נתבאר שיש בזה איסור, ואולי ר”ל שע”פ נגלה אין בזה איסור, אבל עי’ בלשונו שם שכתב דאין לזה מקור מגמ’ אלא מספרי הקבלה ושמסתבר שאין בזה איסור אלא שאין מועילין וכו’, ולכן נראה שלא ראה דברי האחרונים הנ”ל (וכן משמע שלא ראה דבריהם במש”כ האג”מ שם ומש”כ בשע”ת וגו’ בשם מהר”ם זכותא וכו’ נראה שלא ראה הברכ”י או הרמ”ז בפנים עי”ש), אם כי אין הכרח שהיה חוזר בו אילו היה רואה דבריהם, אבל כן נראה שתשובתו מיוסדת על האחרונים שהיו לפניו ומה שהביאו בשם האר”י והרמ”ז עי”ש שדן בדבריהם לענייננו.

ומ”מ הנוהגים לומר סליחות קודם חצות אין למחות בידם, עי’ הליכ”ש פ”א ארחות הלכה הערה ט ומה שהובא שם בשם מנהג פולין, וכ”ש שכמו שנתברר אין כאן שם איסור כלל.

הוספה

אחר זמן שלח אלי השואל מאמר נכבד ויקר עם כמה מ”מ יקרים מפנינים שהיו מקומות שנהגו מלפנים לומר סליחות קודם חצות, וכתבתי לו:

ראשית כל יישר כח על הערתו, ושמחתי שנמצאו מקורות נאמנים ללמד זכות על הנוהגים להקדים קודם חצות.

איברא איני יודע אם יש בזה טעם מספיק לומר שהיה רמ”ז וכל הנך פוסקים שהביאוהו חוזרים בהם, דזה שהיו נוהגים כן בפולין כמה דורות אחר הרמ”ז ודאי אינו ראי’ דהרי גם הרמ”ז מתייחס לאלו שהיו נוהגים בזמנו כן, וגם נתן שם הוראה כיצד לנהוג בקהל שאומר לפני חצות וגם יתכן שלא התחשב אלא במנהג פשוט ומפורסם במדינה.

ומה שהיו נוהגים כן בדורות שלא היו נוהגים ע”פ סוד איני יודע מה הראי’ מזה כנגד דברי רמ”ז דמיירי על פי סוד וידוע מ”ש מהרח”ו בשם רבו בריש עץ חיים שלא ללמוד מספרי קבלה שקודם זמנו אחר רמב”ן, ומה שהובא משמו גם במשנ”ב שלא היה האר”י אומר פיוטים שנתקנו בדורות שלא ע”פ סוד.

אם כן מה שנשאר לנו לפליטה הוא בעיקר מדברי התשוה”ג, ושם גופא נזכר שהיו עושים כן מפני הדחק והיה עדיף להם לעשות ביום ורק לא היה אפשר לכך עשו בחצות או קודם לו, וגם בזה אפשר דלפי הענין עשו מה שהיו יכולין, דהרי בשעת הדחק מיירינן ואין למדין אפשר משאי אפשר, וגם מאן לימא לן שעשו ע”פ הזהר והסוד (גם אם היה לפני הגאונים זהר כדברי קצת אחרונים), דפשטות הדברים שם משמע שעשו ע”פ הגמ’ בברכות ג ע”א עי”ש.

וגם לשון הרמ”ז שהתייחס בחומרא למנהג זה קשה לומר שכל זה הוא רק מחמת שלא נהגו כן, ולא סברא עצמיית שלו, ומ”מ יתכן שהיה מסיר מחומרת הדבר אם היה שומע מנהג קבוע בזה.

וכמו שכתבתי בפנים נהרא נהרא ופשטיה ושאין למחות ביד המקילין בזה, ואני לא באתי אלא לברר הכרעתו של המשנ”ב והרבה מרבוותא וכמו שכתב בזה המשנ”ב דלעולם אין לומר קודם חצות ומשמע בכל גוני, ואה”נ השתא אחר מאמר זה יש יותר מקום לסמך לנוהגים לומר סליחות קודם חצות.

מה שדן כת”ר להביא ראיה מענין מקרא בלילה שהקילו בזה יש מרבוותא, לא זכיתי להבין דברמ”ז שם גופא היקל יותר באמירת מזמורים כמבואר שם עי”ש ושלו’.

מה שהביא מספר דברי תורה להרב ממונקאטש ח”א סי’ קיז שהביא דברי האר”י בדרושי הלילה דרוש א’ שא”צ לתת קודם תפילת ערבית כמו בשחרית יען שעתה הוא זמן דינים קשים, ועוד כתב מזה בפע”ח שער מנחה ומעריב פ”א ופ”ב, ודייק בזה בדברי תורה שם דרק מצד הנהגת נתינת הצדקה לגבאי קודם התפילה א”צ ליתן לו אבל אם בא עני ומבקש יש ליתן לו, עדיין אפשר דאין מוכרח ללמוד דבר מדבר דלגבי סליחות נאמרו לשונות חריפים יותר ברמ”ז שם, ולא רק ש”אין צריך” (גם אם בפע”ח שם נאמר שעיקר צדקה בשחרית ועכ”ז היה נותן במנחה ואילו במעריב אינו זמן צדקה שהדין גובר עכ”ד בקיצור, עדיין יש הרבה משמעויות ללשון “אינו זמן צדקה” דיש לומר אינו הזמן המיוחד הראוי לייחדו לקיום מצוות הצדקה) ומלבד זה הרי אם קיימי עניים הוא מדאורייתא ליתן צדקה ואינו באותה דרגת חיוב כמו וידוי על חטא שאינו מכוון על חטא מסויים שגם כבר התודה עליו כמ”פ, (וצא ולמד דמפשטות דינא דגמ’ טוב ליתן צדקה לפני כל תפילה כמ”ש בגמ’ ושו”ע ואעפ”כ לא אמר משום כאן בעל הדבר תורה לנהוג כן משום דברי האר”י דע”פ סוד האידנא עיקר זמן צדקה בשחרית, וחזי’ שהדבר תורה גופיה ראה כבר לחלק בין חיוב להידור) ועוד למה יצטער ויפסיד העני מחמת רצונו לנהוג לפנים משורת הדין ע”פ קבלה, ולא דמי לסליחות שהוא בין אדם לקונו ויכול להחמיר מה שירצה, ועוד שכבר נתבאר שאמירת מזמורים אינו באותו דרגת איסור גם ע”פ סוד א”כ משמע שאין הכרח לדמות דבר לדבר.

קרא פחות
אףידנשלח להרב רן אביחציראסליחותערביתקבלהתפילה
1
  • 1
  • 8
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

יום חמישי כ”ג אדר א’ תשע”ו לכבוד הרב יהודה שורץ עורך גליון דברים משמחים וערבים וגליון הידעת שליט”א {ע”ד מה שכתב כת”ר וז”ל, בירושלמי (סוכה פ”ד ה”ו) איתא: “משחרב בית המקדש פסק יין קרוש, ופסקה זכוכית לבנה, ומהו זכוכית לבנה, ...קרא עוד

יום חמישי כ”ג אדר א’ תשע”ו

לכבוד הרב יהודה שורץ עורך גליון דברים משמחים וערבים וגליון הידעת שליט”א

{ע”ד מה שכתב כת”ר וז”ל, בירושלמי (סוכה פ”ד ה”ו) איתא: “משחרב בית המקדש פסק יין קרוש, ופסקה זכוכית לבנה, ומהו זכוכית לבנה, שהיתה “מתקפלת”.

וכן איתא במדרש (איכה רבה פ”ד ד).

ובפירוש המהרז”ו ביאר מהותה הנפלאה של זכוכית לבנה זו.

“זכוכית לבנה שהיתה מתקפלת כמו הלבנה בשמים, שמתקטנת מעצמה ומתגדלת מעצמה, כך היו כלי זכוכית טובים כשהיו אוחזים אותם בכף ידם היו מתקפלים ומתקטנים, וכשהיו פותחים היד היו חוזרים לאיתנם מעצמם.

והיו באים מצור (כמו שכתב ב’חיבת ירושלים’ מאמר חוף הים י”ח).

מעשה שקרא שר אחד ליהודים חשובי העיר ואמר שיראה להם דבר חידוש, והוציא מבית גנזיו כוס של זכוכית, והיה כתוב עליו ‘זה הכוס שלח חירם מלך צור לשלמה בן דוד מלך ירושלים’, והפלא היה שנכנס לתוך כף יד הסגור כמו חתיכת עיסה, ובפתיחת היד עמד בשלימות כמקודם” עכ”ל.

}

ויש להוסיף ע”ז, דלפי זה מיושבת קושית התוס’ שהקשו בכ”מ היאך מצינו שהיה זכוכית לבנה אחר בהמ”ק (עיין בר”פ אין עומדין), אע”ג דמשחרב בהמ”ק בטלה זכוכית לבנה, וע”ז יש לתרץ דדוקא המין הזה בטל, אבל סתם זכוכית לבנה לא בטל.

קרא פחות
ידסוכה
0
  • 0
  • 11
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א! יישר כח על התשובות הנפלאות! שאלה: אדם שהטה נר בשבת – האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה – הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן – לכאורה הוא גם ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח על התשובות הנפלאות!

שאלה: אדם שהטה נר בשבת – האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה – הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן – לכאורה הוא גם כן גרם לו לכבות יותר מהר, ואם כן – האם מתחייב נמי משום מכבה? וכמו דין המסתפק מן השמן שחייב משום מכבה.

שאלה: יש לחקור באדם שנתן שמן לנר בשבת, ושוב לקח בחזרה את אותה כמות שנתן בדיוק.

האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה.

או דלמא כיוון שלקחו שוב – אין חייב כלל?

שאלה: מסכת תרומות פרק ד’ משנה י”ב, כתב הרב שיכול אף להפריש מחצה מזה ומחצה מזה (ואף על פי שוודאי לא נפל חצי לכאן וחצי לשם, בכ”ז שרי).

וצ”ע, אם כן – מדוע לעיל משנה ח’ בנתערב בלבנות ושחורות, כתב הרב שאם נפלה לבנה – יקח לבנה, ואם שחורה – יקח שחורה?

שאלה: מה הדין – דבר שאין מתכוון ואינו פסיק רישא, אך יכול לברר אם יהיה פסיק רישא.

כגון מעשה דאתי קמן, בחבילת טישו שכל כמה אחדים – היה מחובר טישו לחברו.

האם שרי לקחת מחבילה זו באופן חופשי, כיוון דהווי אינו מתכוון באינו פסיק רישא, או אולי כיוון שיכול לפתוח את כל החבילה ולדעת היכן מחובר – אסור?

שאלה: גר שנתגייר והיתה לו פרה צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

שאלה: מה הדין בדין אבר מן החי, שאכל את כל העוף כשהוא חי – האם עובר על אבר מן החי, או דנימא דצורת האיסור שהוא אוכל חלק מהבהמה, ושאר הבהמה נשארת חיה.

שאלה: מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו – על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא – לא יטלנה בידו ויוצא.

ומנכרי – נוטלה בידו ויוצא.

ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.

וצ”ב, מנין לגמרא שזה נגרם מחמת שנטל המזוזות?

שאלה: תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה.

פעם אחת קרא ובקש להטות.

אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! וצ”ב, וכי אסור לו לחלוק, הרי היה אמורא?

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

אבוא בס”ד על השאלות

שאלה: אדם שהטה נר בשבת – האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה – הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן – לכאורה הוא גם כן גרם לו לכבות יותר מהר, ואם כן – האם מתחייב נמי משום מכבה? וכמו דין המסתפק מן השמן שחייב משום מכבה.

תשובה: לרוה”פ להלכה מכבה הוא רק במלאכה שא”צ לגופה, ועיקר החשש כאן הוא משום מבעיר, עי’ במ”ב סי’ רע”ה סק”ד מה שביאר בזה, ומ”מ לפי הדעות בראשונים שסוברים שהמסתפק הטעם שחייב הוא משום שממעט אור הנר א”כ פשיטא שלא שייך לומר סברא זו.

שאלה: יש לחקור באדם שנתן שמן לנר בשבת, ושוב לקח בחזרה את אותה כמות שנתן בדיוק.

האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה.

או דלמא כיוון שלקחו שוב – אין חייב כלל?

תשובה: מסתבר שאין בזה דיני ממונות, ובפרט להראשונים שסוברים שהכיבוי הוא משום הכיבוי שממעט אור הנר באותו הרגע, ואם היה באמת אפשר לעשות עצה זו אולי היו חכמים אומרים שמי שנתן שמן בנר בשבת יעשה עצה זו.

שאלה: מסכת תרומות פרק ד’ משנה י”ב, כתב הרב שיכול אף להפריש מחצה מזה ומחצה מזה (ואף על פי שוודאי לא נפל חצי לכאן וחצי לשם, בכ”ז שרי).

וצ”ע, אם כן – מדוע לעיל משנה ח’ בנתערב בלבנות ושחורות, כתב הרב שאם נפלה לבנה – יקח לבנה, ואם שחורה – יקח שחורה?

תשובה: עי’ בר”מ בפה”מ שכתב, ביארו בתלמוד ששתי קופות מצטרפות אפילו היו אחת בבית זה ושניה בבית אחר.

אבל השתי מגורות עד שיהו בבית אחד.

ונתנו טעם לדבר ואמרו, קופות דרכן להתפנות, מגורות אין דרכן להתפנות, ופירוש להתפנות להעבירן ממקום למקום ואפשר שיהיו יחד כשמעבירין אותן ע”כ.

כלומר שאנו תולים שהיו יחד ונתערבו, וצע”ק דהרי פשטות המקרה הוא שאנו יודעים שלא נתערבו, וצל”ע למעשה מה באמת יהיה הדין באופן שברור לנו שלא נתערבו.

שאלה: מה הדין – דבר שאין מתכוון ואינו פסיק רישא, אך יכול לברר אם יהיה פסיק רישא.

כגון מעשה דאתי קמן, בחבילת טישו שכל כמה אחדים – היה מחובר טישו לחברו.

האם שרי לקחת מחבילה זו באופן חופשי, כיוון דהווי אינו מתכוון באינו פסיק רישא, או אולי כיוון שיכול לפתוח את כל החבילה ולדעת היכן מחובר – אסור?

תשובה: אולי יהיה תלי’ בנידון דבר שאפשר לברר בספק דרבנן שהעלה הש”ך ביו”ד בכללים בסוף סי’ ק”י עי”ש, ועי”ש בשאר נו”כ.

ואם אדם אחד מוציא כמה טישויים ברצף באופן שברור שאחד מהם מחובר יש לצרף בזה דברי הרמ”א לענין תערובת שלישית שנזכר לעיל מינה שם שאסור לאדם אחד לאכול כולם ובפוסקים נראה שתערובת שנייה דרבנן הוה כעין תערובת ג’ דאורייתא, וספק ראשון דרבנן הו”ל כעין תערובת שניה דרבנן, אכן צריך לברר שוב הדין בזה בכל פרט ואין עיתותי בידי כעת, ואני רושם בחפזה מפאת הטרדות.

שאלה: גר שנתגייר והיתה לו פרה צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי’ כאבא ליזיל לבי אסיא.

שאלה: מה הדין בדין אבר מן החי, שאכל את כל העוף כשהוא חי – האם עובר על אבר מן החי, או דנימא דצורת האיסור שהוא אוכל חלק מהבהמה, ושאר הבהמה נשארת חיה.

תשובה: זהו מחלוקת בגמ’ בפ’ גיד הנשה אם בע”ח בחייה לאיברים עומדת או לא יעוי”ש בפירוט.

שאלה: תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו – על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא – לא יטלנה בידו ויוצא.

ומנכרי – נוטלה בידו ויוצא.

ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.

וצ”ב, מנין לגמרא שזה נגרם מחמת שנטל המזוזות?

תשובה: אפשר שבדקו ולא מצאו בידו עון אחר שיוכל למות בעבורו, או שהיה להם סימן אחר בזה.

שאלה: מסכת שבת דף יב עמוד ב אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה.

פעם אחת קרא ובקש להטות.

אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! וצ”ב, וכי אסור לו לחלוק, הרי היה אמורא?

תשובה: רצה לחלוק ואדרבה לאחר המעשה הבין שצדקו הגוזרים את האיסור הנ”ל.

הכו”ח לכבודה של תורה (ובמחילה על הקיצור כי הייתי טרוד)

בכבוד רב

***

קרא פחות
דיני ממונותדרבנןידמזוזהמשהמשנהעוברפסיק רישאשבתתשובה
0
  • 0
  • 7
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בס”ד סוכות ע”ו לכבוד ה”ה. . . הכהן הי”ו מה ששאל האם כהן איטר אם פסול לעבודה, התשובה שפסול, כדתנן במתני’ פ”ז דבכורות וכמו שפסק הרמב”ם בהלכות ביאת מקדש [פ”ח הי”א], אבל אינו מוכרח שמי שהיה בעל מום בעה”ז יהיה בעל מום בעה”ב, וכתיב ...קרא עוד

בס”ד

סוכות ע”ו

לכבוד ה”ה.

.

.

הכהן הי”ו

מה ששאל האם כהן איטר אם פסול לעבודה, התשובה שפסול, כדתנן במתני’ פ”ז דבכורות וכמו שפסק הרמב”ם בהלכות ביאת מקדש [פ”ח הי”א], אבל אינו מוכרח שמי שהיה בעל מום בעה”ז יהיה בעל מום בעה”ב, וכתיב [בישעיהו לה, ה], אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה, ויתכן דה”ה כל בעלי המומין מתרפאין וכל המומין הפוסלין בכהנים בכלל זה.

והנה איתא בבראשית רבה פרשת ויגש פרשה צ”ה א’ וז”ל, בא וראה כל מה שהכה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מרפא אותן לעתיד לבא, העורים מתרפאים שנאמר (ישעיהו לה) אז תפקחנה עיני עורים, והפסחים מתרפאים שנאמר (ישעיהו ל”ה) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם עכ”ל, ומהלשון ‘הכה’ היה מקום לראות דרק מה שהוא דרך הכאה, אבל מום שאינו הכאה ואינו חסרון בגוף אפשר דלא וצ”ע.

ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא ה [החדש הזה] אות ט”ז איתא וז”ל, ר’ נחמן ור’ לעזר בר’ יוסה ור’ אחא.

חד אמ’, אמ’ הקדוש ברוך הוא לישר’ בניי חידוש גאולה יש לכם לעתיד לבוא.

וחרנה אמ’ חידוש שהוא לעתיד לבוא יש לכם כאן.

מה לעתיד לבוא אז תפקחנה עיני עורים (ישעיה לה: ה), אף הכא וכל העם רואים את הקולות (שמות כ: טו).

מה לעתיד לבא אזני חרשים תפתחנה (ישעיה לה: ה), אף הכא ויאמרו כל אשר דבר י”י נעשה ונשמע (שמות כד: ז).

מה לעתיד לבוא אז ידלג כאיל פסח (ישעיה לה: ו), אף הכא ויוצא משה את העם לקראת וגומ’ (שמות יט: יז).

מה לעתיד לבא ותרון לשון אלם (ישעיה שם), אף הכא ויענו כל העם יחדיו ויאמרו (שמות יט: ח) ע”כ.

וגם מכאן היה מקום להבין דרק מה שנוגע לתיפקוד של עשרת הדברות כגון דיבור ושמיעה, [וכן ויתיצבו תחתית ההר דשמעינן מינה שנתרפאו חגרין, שהיה לצורך ההתיצבות בתחתית ההר], אבל מה שאינו נוגע לא, ולכן מי שהיו לו ד’ אצבעות בכל רגל לא שמענו שנתרפא מזה שאי”ז לא מעלה ולא מוריד בשמיעת הדברות.

[ויעוי’ בס’ מעשה טוביה שהביא מהטבעיים שמי שגופו משונה טבעו רע ואכזרי, אבל מ”מ אי”ז נפק”מ כ”כ לעיניננו, דמ”מ אי”ז נוגע ישירות בשמיעת הדברות].

אכן במדרש תנחומא פרשת מצורע אות ב’ איתא וז”ל, ולא עוד אלא כל בעלי מומין מתרפאין בעולם הבא והנחש אינו מתרפא שנאמר (בראשית ג) ארור אתה מכל הבהמה מכאן שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא, בבני אדם כתיב (ישעיה לה) אז ידלג כאיל פסח וכתיב (שם) אז תפקחנה עיני עורים וגו’ וכן החיה והבהמה זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן (שם) אבל הנחש עפר לחמו שאין מתרפא לעולם שהוא הוריד כל הבריות לעפר, מי גרם לו על שאמר לה”ר ע”כ.

ומפשטות הלשון בעלי מומין שמעינן דכל סתם בעלי מומין מתרפאין, וסתם מומין היינו המומין הפוסלין בכהנים, וכדקי”ל גם על בעלי מומין של נשים [בין לענין המקדש על תנאי שאין מומין – כדי לבטל הקידושין, ובין לענין המקדש בלא תנאי ונמצאו מומין – על מנת לפטור מן הכתובה].

וא”כ ה”ה מי שהוא איטר יתרפא.

[ואגב ריהטא אציין שא’ מגדולי הדור שליט”א קודם חופת אחת מבנותיו ביקש להודיע לחתנו שבתו שמאלית, על מנת שלא יהיה מקח טעות, ומ”מ למעשה הורה שאין רגילים להקפיד בזה].

ויעויין במה שכתב הר”י סקילי תלמיד הרשב”א בתורת המנחה פרשת לך לך [דרשה ח’] וז”ל, ודבר אלקינו יקום לעולם, אלא יתקיים הטוב ההוא לימות המשיח בבית שלישי שעתיד ליבנות במהרה בימינו.

ואז יתקיימו ההבטחות ויהיו ישראל בתכלית השלימות בגופם ובממונם ובחכמתם דכתיב (ישעיה לה ה) אז תפקחנה עיני עורים וגו’, וכתיב (שם) אז ידלג כאיל פסח וגו’, (יחזקאל לו כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, (ירמיה לא לב) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ויהיו תמימים בתכלית התמימות והשלמות עכ”ל.

וגם מדבריו מבואר שיש שלמות לגמרי בגוף.

אכן אכתי יש לעורר דאף שפשטות הסוגי’ בבכורות מ”ה ב’ הוא שפסול איטר הוא מחמת מומין, כדתניא התם, השולט בשתי ידיו ת”ר איטר בין ביד בין ברגל פסול השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין מר סבר כחישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל ע”כ, ומשמע דהכחישותא היא מצד ימין ושמאל, מ”מ יש לעורר מדברי הגרי”ז שם בחידושיו, שכתב וז”ל, בגמ’ תנו רבנן איטר בין ביד בין ברגל וכו’, וברש”י, רק איטר ביד פסול דכתיב וטבל אצבעו כל מקום שנאמר אצבע וכהן אינו אלא ימין וכו’, והנה צ”ע דלפי”ז אין זה פסול מום, משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כי אם חיסרון ימין, וכן צ”ע במאי דכתב רש”י ואטר דרגל נמי לעמוד ולשרת כתיב כדרך שאר עמידות דעיקרו בימין ע”כ, וזה קשה דהא אין הלכה דפסול עמידה כזאת, אלא דאולי כונת רש”י דמשו”ה הוי זה פסול של אינו שוה בזרעו של אהרן, וצ”ע בזה עכ”ל.

והנה לפי הצד שהפסול הוא רק משום שהוא חסרון בעמידה א”כ מנא לן שיתרפא בזה בימות המשיח.

והנה הרמב”ן (יבמות ק”ד ע”א) הובא בנמוק”י (שם) כתב דהטעם דאטר פסול לעבודה משום שאין לו ימין וכל העבודות בעינן שיהיו בימין.

אמנם בנו”ב תנינא (אהע”ז סי’ קנ”ה) ר”ל דהפסול הוא משום מום.

ונפקא מינה לגבי חליצה ע”ש בדבריו.

וצע”ק על דעת הרמב”ן שהפסול הוא משום חסרון בימין, דהרי בשולט בשני ידיו כיון שאפשר לו לעשות בימין, מאי אכפת לן דהוא מצד כחישותא וכו’, הרי יכול לעשות עכ”פ עבודה בימין, וצ”ל דכיון דכחישותא אתחלא ביה לאו עבודה מעליתא קעביד בימין.

וכתב במעשי למלך על הרמב”ם [הל’ ביאת המקדש פ”ח הי”א] וז”ל, מי שאיטר יד ימינו וכו’.

והנה רש”י פי’ יען דבעינן ימין וכן בהא דאיטר רגל דבעינן עמידה לשרת כדרכו לעמוד וקשה לי דתינח עבודה דצריך ימין עבודה דבשמאל כגון הולכת איברים כדאיתא מנחות דף י’ ובעי כהן יהא איטר יד כשר וא”כ למה מנאו בין פסולין לעבודה משמע דלכל עבודה וצ”ל דנהי דכשר בשמאל אבל בעינן שיהא הכהן ראוי לכל עבודות אף שבימין ואי ל”ה פסול אף לעבודה דאפשר בשמאל וא”כ קשה לי דבירושלמי יומא איתא כהן שאין קומצו כב’ זיתים פסול לעבודה וכ’ במשל”מ פי”ג ממעה”ק דרק לקמיצה פסול אבל לשאר עבודות כשר א”כ באיטר יד נמי נאמר דיהא כשר לעבודה שראוי לעשות בשמאל ומדפסול לכל עבודות מעתה נאמר דכיון שפסול לעבודת קמיצה יהא פסול לכל עבודה דבעינן שיהא ראוי לכל עבודות אף לקמיצה דלא כמשל”מ א”כ יקשה אמאי לא כתב רבינו דין זה בכהנים שראוין לעבודה שיהא קומצו מחזיק שני זיתים.

ולכן נראה ליישב דרבינו אינו מפרש כפירש”י משום דבעי ימין רק הטעם דאין שוה בזרעו של אהרן ולכן אף לעבודה דכשר בשמאל פסול דאין בזרעו של אהרן וא”כ ניחא דבאין ידו מחזיק ב’ זיתים זה ל”ש אין שוה בזרעו של אהרן דרק מי שקטן מאוד כמו ננס כ’ רבינו בפירקין דחשוב אין שוה בזרעו של אהרן (ומש”כ בשירי קרבן מי שאין ידו מחזיק כב’ זיתים מסתמא ננס הוא דוחק) לכן רק פסול לקמיצה אבל לשאר עבודות כשר (והא דיקשה א”כ מאי קמ”ל ירושלמי כיון דאין מחזיק ב’ זיתים א”כ א”ר כלל לעבודת קמיצה בארתי בפי”ג ממעה”ק) ודו”ק, עכ”ל.

ולפ”ז באמת נראה דלהראשונים שהפסול הוא לא מצד בעל מום [אם כך הוא דעתם], יתכן שלא יתרפא מזה בימות המשיח וצ”ע.

***

קרא פחות
איטראלםגאולהחליצהידמקח טעותמשהסוכותפסח
0
  • 0
  • 14
נשאל: י״ד באייר תשפ״דב:

אין בזה היתר, דאפי’ מצד עביד איניש דינא לנפשיה אסור לחבול במזיק לצורך נקמה אלא רק להוציא ממונו כדין, או להציל עצמו כשאינו יכול להציל באופן אחר כמ”ש בב”ק כח ע”א, ואפי’ במי שאומר חבול בי או בחובל בעצמו אסור ...קרא עוד

אין בזה היתר, דאפי’ מצד עביד איניש דינא לנפשיה אסור לחבול במזיק לצורך נקמה אלא רק להוציא ממונו כדין, או להציל עצמו כשאינו יכול להציל באופן אחר כמ”ש בב”ק כח ע”א, ואפי’ במי שאומר חבול בי או בחובל בעצמו אסור כדתנן בפ”ח דב”ק.

וכן מבואר בשו”ע חו”מ סי תכא סי”ג ונו”כ שם שמעיקר דינא דגמ’ (וכמו שיבואר להלן) המחזיר מכות חייב לשלם אא”כ מכה את חבירו כדי להציל את חבירו מאיסור הכאה לו או לאחר (ראה שם סמ”ע סקכ”ה) וכן להציל מאיסור אחר התיר הרמ”א שם.

וכן נזכר שם לפי’ הסמ”ע והגר”א שמי שמחזיר בשעת מעשה או מיד בשעת חימום ג”כ פטור אך לא נזכר שהדבר מותר, וכן מבואר בשו”ת חו”י סי’ סה שמדינא דגמ’ רק להציל עצמו מותר ומשום תקנת הקהילות פטרו בשעת חימום בדיעבד מחמת שהוא כעין או’נס אבל לא התירו הדבר, (וברא”ש שנזכר היתר לא מיירי בחימום כמו שיתבאר להלן רק צ”ע דאם הסמ”ע הבין הרא”ש מצד היתר של שעת חימום א”כ יתכן שיתיר לכתחילה אבל יעוי’ להלן בדברי הרא”ש, ולפי איך שביאר החו”י את דברי הרא”ש נראה דיש ב’ דינים כמבואר שם דיש מותר לכתחילה ויש פטור אבל אסור בשעת חימום מתקנת הקהילות וכנ”ל), ואולם לענין דברי הח”ח יעוי’ להלן.

ויש לציין דבאמרי ברוך על השו”ע שם כתב בשם היש”ש ב”ק פ”ג סי’ כו, דאע”ג דהוי כעין א'נ'ו'ס בשעת מעשה מ”מ אי”ז פוטרו מתשלומי חבלה לפי התנאים והאופנים המבוארים שם, וגם הזכיר שם להדיא ב’ פעמים בלשונו שההיתר הוא רק כדי להציל עצמו.

ועי’ בגליון מהרש”א שם שהזכיר ההיתר של כי יחם לבבו לגבי המגדף אחר גידופין שהזכיר הרמ”א שם ששם לא שייך הצלה אלא כי יחם לבבו, אבל כ’ בשם החו”י סי’ סה דרק לגבי שוורים יש פטור תשלומין של כי יחם לבבו אבל באדם הא גם באו’נס חייב, ופשיטא שחיוב לא שייך בדבר שהוא היתר, אבל דבריו צריכין הבנה דברמ”א נזכר שיש פטור כי יחם לבבו ולהסמ”ע והגר”א הוא אפי’ בהכאה, ולמה אמר שיש בזה חיוב, וכנראה כוונתו שהחיוב הוא רק מדינא דגמ’ ולא השתא כמו שראיתי בחלק מדברי החו”י שם ולא היה לי פנאי בינתיים לעיין בכולם.

והט”ז שם חלק על הסמ”ע בזה עי”ש, וסובר שהפטור על השני הוא רק כל עוד הראשון עסוק להכות את השני.

ועי”ש בסמ”ע ובט”ז מה שנו”נ כל אחד לפי שיטתו וגירסתו לבאר תחילת דברי השו”ע על האופן שחייב, ולדברי שניהם אם השני הכה מחמת חימום תוך כדי הכאת הראשון פטור, ובסמ”ע נזכר עוד דאפי’ אם לא היה לשם הצלה פטור ומדמה לזה דברי הרמ”א על שנים שחירפו זא”ז ששם הפטור אינו מטעם הצלה, אבל להסמ”ע עכ”פ (וה”ה להט”ז אם יפרש שהוא מטעם שעת חימום בשעת הכאה) צ”ע דבהמשך השו”ע כ’ הפטור באופן שחבל לצורך הצלת עצמו, ועל השו”ע הזה גופא כתב הסמ”ע סקכ”ה שהוא לצורך הצלה, ולא משמע שיש היתר שלא לצורך הצלה, ועוד דלהדיא כ’ השו”ע שאם היה יכול להציל עצמו בפחות מזה וחבל בו הרבה חייב, וצ”ע מה עם ההיתר של שעת חימום, וצ”ע, ולפי דברי החו”י הנ”ל צ”ל דהמשך דברי השו”ע מיירי מדינא דגמ’ (ולהלן יתבאר עוד), ולא היה לי פנאי לעיין בכל דברי החו”י שם עדיין.

ואין ליישב על הסמ”ע דהשו”ע מיירי שלא הרגיש רגשי כעס ולכן היכה, דלמה היכה אם לא הרגיש רגשי כעס, ועוד דאם יש מושג כזה שבלי רגשי כעס אינו שעת חימום ויהיה פטור רק באופן שהיה להציל, א”כ למה הגיה ומחק הסמ”ע שם תיבת מיד, הרי יכול להעמיד השו”ע בשלא היו שם רגשי כעס אז, וממילא אין פטור של שעת חימום, ולכן רק בשעת הכאה ממש פטור כיון שהוא צורך הצלה אבל אחר כך מיד חייב.

ועוד קשה דאם שייך מושג של אין רגשות כעס אפי’ בהכאה א”כ ה”ה בקללה א”כ למה באופן שכ’ הרמ”א לפטור וכן באופן שכ’ הסמ”ע גופיה לפטור אפי’ בהכאה למה אין צריכין הב”ד לשואלו אם היו לו רגשות של כעס או לא, ודוחק לומר משום דבסתמא היו, אלא נראה דבאמת המציאות שלא שייך הכאה או קללה מיד לאחר מריבה בלא שהיה מחמת רגשי כעס שהגדרתן היא שעת חימום.

וכל המעיין במקור הדין הזה ברא”ש פ”ג דב”ק סי’ יג יראה דאמנם הזכיר שם הרא”ש שאם התחיל האחד מותר לשני להכותו, אבל מבואר שם להדיא בהמשך דבריו שהוא לענין הצלה בלבד, דכ’ שם בהמשך דבריו וה”נ אוקימנא לעיל כח ע”א וקצותה את כפה ביכולה להציל על ידי דבר אחר אבל אם אין יכולה פטורה כיון שהתחיל להכות את בעלה כל שכן שהמוכה עצמו פטור עכ”ל, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון דכמו ששם בדף כח ההיתר הוא רק באינה יכולה להציל על ידי דבר אחר, ממילא א”א ללמוד בכ”ש לנחבל עצמו שיוכל גם בלא צורך הצלה.

ובאמת דברי הגמ’ הנ”ל שההיתר הוא ביכולה להציל בלבד צ”ע גופא על שי’ הסמ”ע הנ”ל מלבד הקושי’ מהשו”ע ומהמקור בהרא”ש.

(ובבהגר”א בסקט”ז שהעתיק דברי הרא”ש הנ”ל לענין הסוגי’ בדף כח ומאידך בסקי”ז הלך כהסמ”ע צע”ג ולא זכיתי להבין וה’ יאיר עיני, ושוב אחר שראיתי דברי החו”י יש יישוב לזה דיש דינא דגמ’ ויש תקנת הקהילות מתשובות מהר”ם כמ”ש בחו”י שם, והגר”א קיצר כדרכו, אבל ההגה”ה בשו”ע עדיין צריכה תלמוד דהשו”ע בכל דבריו לכאורה הזכיר רק דינא דגמ’, ועי’ עוד להלן מה שאבאר בזה).

ועוד כ’ הרא”ש שם ומיהו צריך לומר דאם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב וכו’ עכ”ל, ומבואר בדבריו שוב שההיתר שיש לנחבל הוא רק לצורך הצלה בלבד, ודין זה הובא גם בשו”ע שם וצ”ע איך פירשוהו הנו”כ שמפרשים בדעת השו”ע כדעת הרמ”א.

(ויש לציין במאמר המוסגר דעיקר היתר הח”ח בשם החינוך מצוה רמא על שעת מעשה מה שנזכר בדבריו הוא רק בחירוף ולא במכות, וגם מה שנזכר ברמ”א בחו”מ שם הוא בחירוף, אלא שברמ”א שם לא נזכר היתר אלא רק פטור, ובגליון מהר”ש אייגר שם בשם החו”י משמע שרק בחירוף נאמר הטעם של כי יחם לבבו, ולהמבואר בפנים החו”י נראה דאין הכונה שבהכאה לא נאמר אלא דגם בהכאה נאמר רק ששם יש טעם אחר לפטור מחמת הצלה), אולם יהיה איך שיהיה וגם אם דעת הרמ”א סובר שיש פטור בזמן של חימום הלב לאחר כן גם שלא לשם הצלה, גם אם נקבל פטור זה אפי’ בהכאה וחבלה כמ”ש החו”י, מ”מ הפטור הוא לא יותר משיעור זמן של תכיפות כמבואר בסמ”ע שם, ועי’ במשפטי השלום פ”ג סי”ז סקכ”ה (מהדו”ק) לאאמו”ר שליט”א מש”כ שיעור זמן לזה בשם החו”י שם שהוא לפחות באותו היום (כ”ה בחו”י שם), אלא דלא מתיר בחו”י שם רק בדיעבד פוטר מממון מכח תקנת הקהילות כמשנ”ת.

ושוב חשבתי ליישב גירסת הסמ”ע והגר”א בשו”ע שם דלפי גירסתם השו”ע מיירי רק במה שחייב ובמה שמותר, ולא מיירי כלל במה שפטור מכח תקנת הקהילות, ומאידך בזה מיירי רק הרמ”א, ותמצא שהכל מיושב לפ”ז.

וכל הנידון בהיתר נקימה להשיטות שהוא רק במידי דממון הוא בדבר שמצד הדין מותר לעשות דבר שנגרם מזה חוסר נחת רוח וחוסר שביעות רצון לחבירו, באופן שמן הדין אין חיוב המוטל על האדם בדין להמנע מלפעול כן, ורק שעכשיו מתכוון לעשות לו כנקמה על מעשיו הראשונים, דומיא דהשאילני מגלך וכו’ (יומא כג ע”א, ותו”כ פרשת קדושים), ובזה נחלקו הפוסקים האם האיסור נקימה נאמר רק בדבר שבממון או בכל דבר.

ומ”מ באופן שעושה הנקימה באופן שיש עוד איסור כמובן שאין זה פוטרו מאיסור הנקימה כשהוא קיים וכמ”ש הח”ח בהקדמה לאוין אות ח ט.

ואמנם יהיו אופנים אחרים שיהיה מותר לאדם להכות אדם אחר כגון באופן שהותר לעשות דינא לנפשיה או באופן של אפרושי מאיסורא כגון שליח ב”ד וחינוך קטנים ושאר אופנים שהותרה הכאה לאפרושי מאיסורא יעוי’ במהרש”ל ר”פ המניח וברמ”א חו”מ שם, וכן בשעה שחבירו מחרפו להחפץ חיים בפתיחה במ”ח ח ט מותר מעיקר הדין באותה שעה להשיבו (ועי’ לעיל שדין זה אינו מוסכם, וגם הח”ח שסובר שהוא היתר אפשר דלא מיירי בהכאה, אבל בסמ”ע למד הכאה מקללה לענין פטור ואולי יהיה שייך ללמוד גם לענין היתר לפי שי’ הח”ח שהוא היתר), אבל מצד נקימה שלאחר זמן לא יהיה היתר, דנקימה לא נאמרה להתיר האסור אלא רק לאסור המותר, ויעוי’ בחפץ חיים בהל’ רכילות מה שהביא בשם הסמ”ע דאפי’ הכאה שהיא לאפרושי מאיסורא אם מכוון בזה לנקימה אסור (ולענין דעת הט”ז בזה עי’ בדבריו בחו”מ סי’ תכא סי”ג), ועי’ גם במשפטי השלום לאאמו”ר שליט”א פ”ג סקי”ח (במהדו”ק) מה שביאר דברי הראשונים גבי דוד שאף שהיה שמעי בן גרא חייב מיתה מדין מורד במלכות לא הרגו בעצמו מחמת דיני נקימה אלא ציוה לבנו שיעשה בחכמתו, ומ”מ י”ל דהיינו ממידת חסידות, וגבי נבל במגילה יד לא חש לה מעיקרא ומה שחזר בו היה מטעם אחר ועי’ במנ”ח שם בשם פרשת דרכים דאפשר שלמסקנא עדיין לא היה דינו מלך, והמבואר בכ”ז דדיני נקימה לכל מר כדאית ליה בא לאסור המותר ולא למדנו להתיר האסור.

אולם יש להקשות על עיקרי הדברים שכתבתי דבח”ח בפתיחה שם וכן בהל’ רכילות כלל ה במ”ח סק”ז משמע דלהמקילים יוכל לחרפו תמורת חירופין ולמה הותר לחרפו הרי חירופין הם דבר איסור של אונאת דברים, ויל”ע בזה.

ובאמת אם נימא שכוונת הח”ח להתיר דבר זה צע”ג דהרי מקור דברים אלו וכן היראים שהביא הח”ח וכן המנחת חינוך מצוה רמא שטען כן כולם מקורם מהגמ’ ביומא שם, והרי בגמ’ ביומא שם דאמרי’ ההוא בממון הוא דכתיב מייתי ראיה מברייתא דהשאילני מגלך וכו’ ומזה משמע דכל ההיתר של צערא דגופא דומיא דממון לא מיירי אלא בדבר שאינו איסור מעיקרו, ועוד קשה דהרי בגמ’ שם אמרי’ וצערא דגופא לא והתניא הנעלבין ואינן עולבין וכו’ ולמה לא הקשו מפסוק מפורש דכתיב לא תונו וגו’ ומוקמינן לה באונאת דברים, וכמה מתני’ הן יעוי’ בפרק הזהב, ולפי דברינו הוא מיושב דקושיית הגמ’ הוא רק מדבר שאינו חיוב דבזה מוקמי’ למימרא דר’ יוחנן שם שכל ת”ח שאינו נוקם ונוטר אינו ת”ח מוקמי’ לה בדברים שאינם איסור מן הדין, ולכן מקשי’ מהנעלבין וכו’ כיון שזה הוא דבר שאינו אסור מן הדין כמבואר בח”ח שם שבשעת מעשה אינו איסור מן הדין, אבל אם מיירי לאחר מעשה שאיסורו מן הדין למה לא הקשו מאיסור אונאת דברים כנ”ל, (ואין ליישב דהיראים וסייעתו סוברים דכל מה שמחזיר אינו אסור מן הדין דסו”ס הו”ל לאקשויי מקראי ומתניתין ולא מברייתא), ועוד קשה דמנ”ל להגמ’ להעמיד מימרא דכל ת”ח שאינו נוקם ונוטר וכו’ באופן שעושה איסור (היינו איסור מלבד עצם הנקימה והנטירה), דמהיכי תיתי לה, דהרי לא נזכר כן, ולכן לכאורה נראה לענ”ד דהגמ’ לא מיירי באופן שיש בו איסור.

ויש לציין דבלשון היראים שהביא הח”ח שם לא נזכר רמז להתיר בנידון זה.

ואולי הח”ח מיירי בסוג חירוף שהיה מותר לולי האירוע ויל”ע בזה, ועי’ בהלכות רכילות שם שנקט הח”ח בפשיטות שאם גינהו הראשון שלא בפניו אין בזה ההיתר של צערא דגופא, והיינו משום שלא נודע לשני בשעת המעשה כמו שביארו שם, ומשמע דגם דבר איסור הוא בכלל הנידון, דהרי בלה”ר מיירי וכ”ש להח”ח שסובר שלה”ר הוא בין בפניו ובין שלא בפניו, ומ”מ אין ראיה דלא מיירי שם מה מותר לשני לעשות אלא מה עשה ראשון, ולגבי הראשון אין נפק”מ אם עשה דבר איסור או היתר להח”ח (ועי’ שו”ת מהרש”ג שחלק בנקודה זו).

אולם מה שהתיר הח”ח לחרפו בזמן החירוף גופא וזה התיר אפי’ להחינוך שסובר דאיסור נקימה ונטירה הוא לא רק באיסור ממון, אין להביא ראיה מזה לענייננו, דשם התיר הדבר מסברא עי”ש ואינו שייך לניד”ד בגדרי היתר נקימה ונטירה.

ובשולי הדברים יש לציין למה שהוכיח הח”ח בפתיחה שם בבמ”ח בסופו דגם להשיטות שלא נאמר איסור נקימה ונטירה בדבר שאינו ממון, מ”מ אם העולה שנגרמה לו היתה בדבר של ממון, יהיה אסור להשיב גם במידי דממון, כך נקט שם בפשיטות.

קרא פחות

חסידותידתשלומין
0
  • 0
  • 51
נשאל: י׳ בכסלו תשפ״ה

אם הכלי לא בשל כל צרכו אסור לקרבו אל מקור החום (ארחות שבת פ”א סי”ג ע”פ שו”ע סי’ רנד ס”ד, ועי”ש במשנ”ב סקכ”ג, ועי’ עוד סי’ שיח סקצ”א וסי’ רעג סקנ”ט דמבואר ע”פ הדברים שם שקירוב אל האש שייך ...קרא עוד

אם הכלי לא בשל כל צרכו אסור לקרבו אל מקור החום (ארחות שבת פ”א סי”ג ע”פ שו”ע סי’ רנד ס”ד, ועי”ש במשנ”ב סקכ”ג, ועי’ עוד סי’ שיח סקצ”א וסי’ רעג סקנ”ט דמבואר ע”פ הדברים שם שקירוב אל האש שייך בזה בישול בדבר השייך בו בישול, ועי’ ריטב”א שבועות יז ע”ב דאפשר שהוא דאורייתא, ועי’ בה”ל סי’ רנז ס”ד ד”ה גורם דהגברת החום הו”ל בישול).

אבל אם בשל כל צרכו אם מקצת הקדירה מונחת על גבי האש מותר לקרבה יותר (הגרשז”א והגרש”ו והגרנ”ק בארחות שבת פ”ב סעי’ סט).

אבל אם אין מקצת הקדירה מונחת ע”ג האש יש אוסרים למרות שמדובר בקדירה שבישלה כל צרכה, אף אם יכולה להתחמם במקום שהיא עכשיו שם בשיעור חום שהיד סולדת בו (הגרשז”א והגרנ”ק שם).

ויש מתירים באופן זה ובתנאי שבמקום שהיא מונחת עכשיו יכולה לבוא לידי שיעור יד סולדת בו (הגרש”ו שם), ויש שהתירו אף אם יכולה לבוא כרגע לידי חימום משמעותי יותר ממה שהיא עכשיו (הגריש”א שם וכעי”ז האג”מ).

קרא פחות
אףבישולבישול בשבתהבערההבערה בשבתהיתרחדשחוםחום בשבתחידושידכלי ראשוןלימודמבושלמיםמים חמיםמים רותחיםמים שרתחומקור חוםסירסיר מבושלסיר רותחפלטהפלטה בשבתקירובקירוב אל מקור חוםקירוב לחוםקירוב למקור חוםשאילתאשאלהשבתתמיהה
0
  • 0
  • 9
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה שלום, אשתי קבלה סכום גדול של מענק עבודה כ-30000 ₪, ואנו רוצים לעשות מעשר כספים מהודר, הכסף נמצא בחשבון, חלק אני נותן במזומן לקרוב משפחה והשאר אני מעביר לצדקות דרך החשבון בכרטיס דיירקט. האם עלי להוציא כל סכום המעשר מהחשבון ולהפרישו ...קרא עוד

שאלה

שלום,

אשתי קבלה סכום גדול של מענק עבודה כ-30000 ₪, ואנו רוצים לעשות מעשר כספים מהודר, הכסף נמצא בחשבון, חלק אני נותן במזומן לקרוב משפחה והשאר אני מעביר לצדקות דרך החשבון בכרטיס דיירקט.

האם עלי להוציא כל סכום המעשר מהחשבון ולהפרישו ממש ושוב להפקיד חלק להעביר לצדקה, או שדי שיהיה החלק המזומן בידי לקרוב והיתרה להעביר דרך הבנק כנ”ל לצדקה וזה נקרא הפרשה מעולה.

אשמח לקבל תשובה, כי הענין דחוף

תודה רבה

***

תשובה

בע”ה

כ”ט כסלו תשע”ז

הנה יש בודאי הידור של מקרב הנייתו (שנזכר בגמ’ פ”ג דתענית), דהיינו שטוב שכשנותן יהיה ראוי לעני להשתמש מיד בכסף, ולכן לפי הענין בודאי שיש הידור לתת לעני במזומן, אבל הכל לפי הענין, דהנה אם הצדקה ניתנת לאירגון צדקה המתעסק בחשבון בנק ובין כה אינו מתמש בכסף המזומן כצורתו, אלא הכל עושה בהעברות בנקאיות, בכה”ג יהיה עדיף בהעברה בנקאית, ומאידך יש ארגוני צדקה שאת הכסף המזומן הבא לידם מעבירים לעניים כמו בפורים וכדו’ והכל לפי הענין.

ובעצם החיוב לתת גם על מה שנכנס רק לחשבון הבנק שלו ולא בא לידו במזומן, זה ברור שכבר נתחייב בזה, וכמו שמבואר גם בדברי הגרי”ש בסו”ס מעשה הצדקה.

ועי’ שבט הלוי חי”א סי’ קס”ז שיוצאים יד”ח מתנות לאביונים גם באשראי, וכ”ש שיוצאים בזה מעשר כספים, אבל מצד ההידור הנזכר לעיל הוא כנ”ל, וכמו”כ יתכן שיש להדר מצד דחשיב שעושה המצוה בגופו, ואם על שליח אמרו מצוה בו יותר מבשלוחו יתכן דה”ה הכא.

ומ”מ לענין לטרח עבור זה ולבטל תורה הוא ענין אחר, ובגמ’ דכתובות מבואר שמר עוקבא נתחרכו רגליו ואשתו לא, משום שהיא נתנה מדמקרבה הנייתה, ומ”מ חזינן שמר עוקבא לא הקפיד בזה, משום שהיה טרוד בתורה, וכעי”ז גם באבא חלקיה בגמ’ דתענית שם, ויתכן ג”כ שאם יעשה המצוה באופן שקשה לו לעשות שלא ח”ו יהיה קשה לו אח”כ.

מ”מ אין לסמוך על הדברים הלכה למעשה

***

קרא פחות
ידמשפחהקבלהתשובה
0
  • 0
  • 13
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, האם כיום ברכת הכהנים מדאורייתא או מדרבנן? ומה הנפקא מינה להלכה למעשה? לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי, הקט’ אהרון} תשובה יום ה’ י’ סיון תשע”ו לכבוד הג”ר אהרן שליט”א שלו’ רב הנה באופן ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
האם כיום ברכת הכהנים מדאורייתא או מדרבנן?
ומה הנפקא מינה להלכה למעשה?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
הקט’ אהרון}

תשובה

יום ה’ י’ סיון תשע”ו

לכבוד הג”ר אהרן שליט”א

שלו’ רב

הנה באופן כללי כתב המ”ב סימן קכ”ח, בהערה הנדפסת בשולי הגליון { ובמהדורות חדשות הוא צויין כשער הציון ס”ק קל”א*.

}, וז”ל, ודע דנשיאת כפים בחוץ לארץ הוא גם כן מדאורייתא, וכן העתיקו כל הפוסקים מימרא דר’ יהושע בן לוי והובא לעיל בסעיף ב, ודלא כמור וקציעה שמצדד דמדאורייתא הוא דוקא במקדש, ששגה בזה, ואישתמטתיה ספרא פרשת שמיני פסקא ט”ז, וספרי פרשת שפטים פסקא נ”א.

עיין שם [ואברכה קאי, וכבסוטה ל”ח, עיין שם], וירושלמי נזיר, הובא בסוטה ל”ח ע”ב תוספות דיבור המתחיל כל.

והעירני א’ מחכמי הזמן שהוא גם כן נגד בבלי חולין קל”ג, עיין שם.

וגם פשטא דקרא (דברים י) ולברך בשמו עד היום הזה, משמע שנוהג תמיד עכ”ל.

וע”ע בביה”ל שם ס”א ד”ה דזר שכתב להוכיח עוד דמדאורייתא א”צ שיהא דוקא בחזהש”ץ.

והספרי (ריש פר’ ראה) שהביא המ”ב, מבואר שם דאף בזמן הזה נשיאת כפים היא מן התורה.

דאיתא שם: “לשום את שמו שם, ונאמר להלן ושמו את שמי, מה להלן ברכת כהנים אף כאן ברכת כהנים.

אין לי אלא במקדש, בגבולין מנין, תלמוד לומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אם כן למה נאמר לשום את שמו שם לשכנו תדרשו, לומר, במקדש אתה אומר את השם ככתבו ובגבולין בכינויו”.

הא קמן שנשיאת כפים בזמן הזה גם כן מן התורה.

וכן משמע מדברי הראשונים, דמצות נשיאת כפים אינה קשורה לבית המקדש או לזמן המקדש.

וכן משמע מדברי רש”י בחולין (קלב ב), ומדברי התוס’ במנחות (מד א) ד”ה כל.

ומהרמב”ם בספר המצוות (עשה כו) שלא חילק בזה בין זמן שבית המקדש היה קיים, לזמן הזה.

וכן משמעות דבריו בהקדמה להלכות תפלה, ובפרק יד שם.

וכן הוא ברמב”ם (פרק טו מהלכות נשיאת כפים הלכה יב).

וכן כתבו להדיא הרמב”ן (פר’ בהעלותך ח’, ב’), והרא”ה בספר החינוך (מצוה שעח), והרדב”ז (חלק ד’ סי’ אלף רסד), ועוד.

וכן במ”ב בהל’ ברכת כהנים חזינן בהרבה מקומות שחשב המקרים אם מפסיד דאורייתא ודרבנן, כמו מה שדן בסקי”ב על פסולים דרבנן איך מועיל להם מה שרבנן פסלום כיון דמדאורייתא מחוייבין לברך כשקורין כהנים, וכן בסק”ח שדן בטומאה דרבנן בשעת הנשאי”כ שא”צ להפסיק, וכן אם להפסיק באמצע תפילה דרבנן לנשאי”כ דאורייתא (ע”ש ס”ק ק”ו), וכל דבריו בזה הוא בשם כל הפוסקים, וכבר האחרונים כתבו להוכיח כן מן הירושלמי ברפ”ז דנזיר ע”ש, שנשיא”כ גם בזה”ז הוא מדאורייתא [כמו שהוכיח מזה המ”ב שהוא גם בחו”ל], ואין להאריך הרבה דוגמאות דמבואר בפוסקים שנשיא”כ גם בזה”ז הוא דאורייתא.

אכן כפי שהבאנו בלשון השער הציון שהמור וקציעה חולק, וכן יש שכתבו לדייק מרב סעדיה גאון (מצוה קנה) שלא הזכיר מצות ברכת כהנים באזהרותיו על סדר עשרת הדברות, דמשמע דסבירא ליה דברכת כהנים בזמן הזה הויא מדרבנן.

וכן כתב לדייק הגרי”פ פערלא שם.

אכן הסכמת שאר הפוסקים הוא שהוא מדאורייתא.

וכן דעת רוב האחרונים, בהם: המגן אברהם (ס”ק מא), והפרי מגדים (מש”ז סק”ג), והגר”ז (סעיף ג’), ובספר קרן אורה (סוטה לח א), ובשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ כב), ופתח הדביר, ועוד.

וכן כתב בשדי חמד חלק א’ (דברי חכמים סי’ סד, ובכללים מערכת נ’ כלל לט) בשם כמה אחרונים.

ע”ש.

[ונסתייעתי בכ”ז בילק”י תפילה ב’ סי’ קכ”ח בהערה וע”ש באריכות מה שהביא עשרות מראה מקומות לזה].

אכן לפעמים יהיה דרבנן מטעמים אחרים, כמו אם יש רק כהן אחד י”א שהוא דרבנן, מדכתיב אמור להם לשון רבים, וכן אם אין שם ישראל ויש רק כהנים בבהכ”נ כתב הפמ”ג שהנשיא”כ יהיה באופן זה רק דרבנן (עי’ בביאור הלכה סי’ תכ”ח סכ”ה), והנפק”מ בזה מבואר במ”ב לפי סדר ההלכות, לפעמים שמתירים לו לעלות ולפעמים לא, ולמשל מ”ש המ”ב בס”ק קנ”ט, ואם אין שם בביהכ”נ שני כהנים אחרים חוץ מהאבל מותר להאבל לישא כפיו תוך י”ב חודש על אביו ואמו או תוך ל’ על שאר קרובים עכ”ל.

אע”פ שסתם אבל יש ללא נהגו לישא כפים וע”ש פרטי הדינים בזה.

אבל מ”מ מכיון שאין ב’ כהנים שבזה עדיין אין כאן נשא”כ מדאורייתא כתב להקל ע”מ שיוכל לברך מדאורייתא.

קרא פחות
אהרוןברכת כהניםדרבנןהתורהידכהניםמשהתפילהתשובה
0
  • 0
  • 10