יש בפוסקים שנקטו שאין איסור הושטה כלל, וכך הוא עיקר הדין, ומ”מ יש בזה מידת חסידות בודאי להרחיק מחשש נגיעה וראיה, ולמעשה יש בזה מנהגים שונים, ובהושטה של שימוש הוא נידון אחר, ובהושטה של דברי חיבה הוא ...קרא עוד
יש בפוסקים שנקטו שאין איסור הושטה כלל, וכך הוא עיקר הדין, ומ”מ יש בזה מידת חסידות בודאי להרחיק מחשש נגיעה וראיה, ולמעשה יש בזה מנהגים שונים, ובהושטה של שימוש הוא נידון אחר, ובהושטה של דברי חיבה הוא חמור יותר לחלק מהפוסקים ועכ”פ לבני ספרד, ובני אשכנז מקילים אף בהושטה של חיבה בצירופים נוספים ויש דעות בקרב פוסקי בני אשכנז (מהדעות שהובאו ברמ”א ונו”כ) שמקילים לגמרי.
מקורות:
לדעת הרשב”א [שו”ת ח”א סי’ אלף קפח] האיסור באשתו נדה בלבד, וכך משמעות הגמ’ בברכות סא ועירובין יח שרק במסתכל יש איסור ובפרש”י שם משמע דמיירי עכ”פ אפי’ באשת איש, (ומ”מ אין קושי’ מן הגמ’ דהרי אפי’ איסור הושטה בנדה שנהגו בכל ישראל לאוסרו אינו מבורר מדינא דגמ’ לכו”ע וכ”ש הנח לאיסור הושטה שעיקרו לכמה פוסקים הוא ממנהגא, וגם בלאו הכי יש לטעון שהעונש המובא שם בברכות ובעירובין הוא לעובר איסור גמור ואעפ”כ גם במשתמש באשה אסור כדאי’ בקידושין ע’ ויש מקום לכלול הושטה בדיני משתמש באשה, אלא דשם בקידושין מיירי לענין השקאה שהוא שימוש של חיבה כמבואר לענין נדה בכתובות, אבל ממשמעות גמ’ דקידושין שם משמע דאין זה מצד חיבה אלא מצד כל שימוש, ואולי יש לחלק בין הושטה של שימוש, כגון שמגביהה עבורו דבר מע”ג קרקע, להושטה של נתינה מרשותו לרשותה, ועכ”פ להשו”ע [שיובא להלן] שימוש באשה אסור רק בשימוש של חיבה כמבואר בלשונו להדיא), אולם בשל”ה [שעת האותיות שער הקו”ף קדושת הזיווג] כ’ לחדש איסור גם באשת איש, ומיהו גם השל”ה בסוף דבריו אפשר שהסכים להרשב”א עי”ש.
ויעוי’ בלשון הסמ”ק מצוה ל’ שלא להרצות מידו ליד האשה מעות, ויש שציינו לדברי רש”י עירובין יח ע”ב שמרצה היינו מונה והיינו שמסתכל כדברי הגמ’ והסמ”ק קיצר דברי הגמ’ וא”כ אין ראי’ לענייננו אפי’ לא לענין א”א (כפרש”י שמפרש חלק מהסו’ שם בא”א) וכ”ש לענין פנויה.
להלכה השו”ע והרמ”א באה”ע סי’ כא ס”ה דנו בכמה דברים של חיבה מה דינם לענין אשה שאינה אשתו והמחבר החמיר מהרמ”א, עי”ש בכל פרטי הדינים, אבל גם המחבר שם לא הזכיר כלל איסור הושטה אלא רק איסור דברים של חיבה, ואף שהרמ”א הביא בדבריו את דברי הרשב”א הנ”ל ושם נזכר שמתיר גם הושטה מ”מ הביא מהרשב”א רק מה ששייך על דברי המחבר, למרות ועל אף שנזכר ברשב”א גם היתר השוטה, אולם לשון הבית שמואל שם על הרמ”א (בחלק שהביא הרמ”א את דעת הרשב”א) שכ’ שבא להתיר בזה אכילה מקערה א’ והושטה ולשון הרמ”א “בכל אלו הדברים” באמת צ”ע שמסתימת ל’ הבית שמואל משמע שעד עכשיו היה צד לאסור הושטה, וצע”ק שהרי לא נזכר לא בלשון המחבר ולא בלשון הרמ”א עד עכשיו צד לאסור הושטה באשה שאינה אשתו אלא רק נזכר דברים של חיבה (בדברי המחבר) ואכילה מקערה אחת (בדעה הראשונה שהובאה ברמ”א שהיא דעת הבנימין זאב וכמדומה שגם בפנים הבנימין זאב לא נזכר לאסור הושטה, [ושו”ר בגן נעול ח”ג עמ’ תיא שהביא מכמה אחרונים שלמדו בבנימין זאב לאסור גם הושטה, ואולי כך למד גם הב”ש, וזה התי’ המחוור מכולם]), וצ”ע.
ובדוחק יש לומר דרק לרווחא דמילתא ביאר שיטת הרשב”א אף שעיקר מה שהובא ברמ”א לא הובא לענין פרט זה של הושטה ומ”מ גם ברמ”א גופא נלמד במכ”ש.
לגבי מנהג בני ספרד היום בפועל שמעתי מנהגים שונים בזה, וגם בקרב בני אשכנז נראה שאין המנהג מוחלט להקל בזה לגמרי בפשיטות, וכ”א ישאל לרבותיו.
ויעוי’ בספר הגיוני הפרשה במדבר שהביא הרבה מקורות לנידון זה (והרבה מהמקורות בתשובה זו הם ע”פ מה שהובא שם), ומה שהביא שם בשם כמה אחרונים (אלף המגן תרנא בשם שדה חמד ונחמד למראה על בכורים דף קצג) שהעירו על המנהג שהשמש מסבב עם הד’ מינים והנשים נוטלות מידו ומברכות, נ”ל שאין משם ראיה שאותם אחרונים אסרו הושטה באקראי, דהנידון שם על תפקיד שכל מהותו הוא להושיט לנשים באופן קבוע ומתמשך וזה דבר גנאי כמבואר במשנה בסוף קידושין ובמפרשים שם, ובפרט כשרוצה ומתכוון לשם מצוה שעלינו להודיעו שאינו עושה בזה מצוה אלא להיפך, כדי שלא יעמול לשם שמים בדבר שהוא היפך כבוד שמים.
ויעוי’ להרב מבוטשאטש בעזר מקודש אה”ע סי’ כא כב דלפי המבואר בשו”ע יו”ד סי’ קצה ס”ד שנדה מותרת למסור בידה השמאלית להושיט לבעלה על השולחן אולי יש להקל גם בהושטה בא”א או בפנויה למי שמחמיר בהן איסור הושטה וכן שייך מדת חסידות להזהר כשאפשר בקל גם כשיש שם רבים (א”ה, ר”ל ובפרט כשיש שם רבים שאז אין חשש קירוב דעת ע”ד מש”כ הפוסקים לענין לאכול מקערה אחת במקום שרבים אוכלים, אלא ששם באמת אין קירוב משום שרבים אוכלים, ואולי מצד קירוב דעת נגע בה שכשיש רבים אין כ”כ חשש שיבוא לידי קירוב דעת והוא מעין דיני ייחוד, ועיקר ענין רבים מצויין נזכר ברמ”א הנ”ל וכאן הובא בתורת צירוף), ובהושטה ביד שמאלית אולי קיל במדת חסידות היטב (א”ה, ותיבות אלו האחרונות אינם ברורות כל הצורך למה כוונתו, ואולי כוונתו שמי שמושיט בידו השמאלית הוא קיל לענין מי שירצה לנהוג במידת חסידות שיכול לסמוך על זה, והוא קיל “היטב” כלומר שהוא קולא ברווח שאפשר לסמוך עליה, ובזה מובן ההקשר לתחילת דבריו, ואולי חסר מילת קישור בסוף דבריו, כמו ודוק היטב או ועיין היטב וכיו”ב) עכ”ד.
ונראה שיש שלמדו בדבריו שמדבר על איסור הושטה מיד ליד המבואר כאן, אולם המעיין בתחילת דבריו יראה שכל הנידון הוא לענין הושטת אוכלין ומשקין על השלחן מה שנאסר בנדה בודאות מדינא דגמ’ מחמת קרבת דעת של חיבה, ומה שאסור אליבא דהמחבר כאן גם באינה נדה, ובזה הובן למה מתיר בשמאל כיון שאין בזה חיבה בשינוי כזה כמו בנידה, ולרווחא דמילתא הזכיר שיש רבים שבזה אין חשש שיבואו לידי קרבה אחרי זה.
ועי’ בספר גן נעול פרק טז שהביא הרבה מקורות לנידון זה, ועי”ש גם מה שהרחיב בדעת המאירי בברכות שם שהוא יסודי בסוגיין כאחד המקורות הקדומים שאולי אסר הושטה עכ”פ לכתחילה, ועי”ש בעמ’ תח שהביא ליקוט נפלא מהרבה מפוסקי דורינו שכ’ להתיר בזה עי”ש.
ורק לתשלום הדברים אציין שמה שאומרים שהשו”ע מחמיר בזה יותר מהרמ”א אינו מוסכם ופשוט לגמרי שכן המחבר מפורש בדבריו שרק בהושטה של חיבה המבואר שם אסור, וברמ”א הרי הביא כמה דעות בזה וכאמור בשם הספר גן נעול שיש קצת אחרונים שלמדו בדעת הבנימין זאב (שהיא הדעה הראשונה שהובאה ברמ”א) לאסור כל הושטה, אולם באמת שאינו ברור כן בדעת הבנימין זאב שהרי אכילה יחד מקערה הוא דרך חיבה יותר מהושטה ויש לו מקור בגמ’ לאסור עי’ בשבת יא ובתוס’ שם, והושטה אפי’ בנדה אין לזה מקור המוסכם מן הגמ’, ובפרט שבר פלוגתיה של הבנימין זאב הוא הרשב”א דרב גובריה ובפרט שברמ”א גופא לא משמע שהמנהג כהבנימין זאב י”ש בלשונו ב’ פעמים מה שהזכיר לענין המנהג, ולכן למעשה הוא נכון לדינא שאין הרמ”א מחמיר יותר מהמחבר.
קרא פחות
