חנוכה

מש”כ להוכיח מדברי הרמב”ם יש לציין כי בסה”מ מצוה ט”ז כתב הרמב”ם “שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות” הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו”ט ראשון, וכ”כ בפירוש המשניות סוטה פ”ז מ”ח וא”כ מה שנקט בהלכות חגיגה מוצאי היינו אחר, וע”ד הא דאמרי’ בתענית כט.

ואעתיק בזה מה שכתב הרש”ז כהן בעומקא דפרשה היו”ל במודיעין עילית גליון שנ”ו:

מצות הקהל או מצות שמחת בית השואבה הי מינייהו קדים

אודות מאי דהסתפקנו בגליון שנ”ג בהא דתנן בסוכה (נא.

ומעתה איכא לספוקי איזה מצוה עבדינן ברישא, אי מצות שמחת בית השואבה, או דילמא מצות הקהל.

ושמא כוונת דבריו, דהנה תנן בסוטה מא.

ובפשטות כונת הירוש’ דבתחילה ביארו טעמא דמילתא דקורין בהקהל פרשיות דמעשרות, דכיון דבכל שנת השמיטה לא קיימו מצות מעשרות, וכדי שלא לשכח את המעשרות, קרא לפניהם פרשיות המעשרות להזכירם שצריך לשוב ולעשר.

ובשיירי קרבן תמה בזה טובא, דהרמב”ם לא הזכיר כלום הבדלה זו, ותו דמנין שיש הבדלה בשמיטה, ולכך ביאר דבאמת אין כונת הירוש’ דעבדינן הבדלה משום השביעית, אלא ההבדלה היא רק משום הקדושת יו”ט דחג ראשון של סוכות, אלא דקשיא ליה לירושלמי אמאי קתני דהמלך בירך שבעה ברכות לאחר ההקהל, הא איכא עוד תרי ברכות של ההבדלה דיו”ט, דקס”ד דהמלך עושה את ההבדלה סמוך להקהל, שהיא נמי בלילה, וע”ז משני הירושלמי דכבר הבדיל מראש, ול”ג מראש השנה, והיינו שכבר הבדיל קודם קריאת הקהל דהא היו צריכים לעשות הבימה למלך.

ומעתה, אי נימא דקודם שמחו בשמחת ביה”ש והדר קיימו מצות הקהל, נמצא דקס”ד דההבדלה נתאחרה מאוד ולא מסתברא, אך יל”ע דאדרבה לענין הבדלה אמרינן בפסחים קה ע”ב אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא, וי”ל.

וביותר נראה לבאר דאי עבדינן שמחת ביה”ש והדר הקהל, נמצא דשמחת ביה”ש היתה לפני הבדלה, והא אין החליל דוחה יו”ט, וכן התיקון גדול שעשו לשמחת ביה”ש מלאכה גמורה היא, ובפשוטו עשו התיקון במוציו”ט וכמתני’ בסוכה שם, ולא יתכן דעשו כ”ז לפני ההבדלה, אלא מוכח דהקהל קודם.

ולפ”ז מבואר היטב דאין לשמוח בשמחת ביה”ש לפני ההבדלה.

איברא דכבר בקרא כתיב דמצות הקהל היא מקץ שנת השמיטה, אלא דתליא בביאור הקרא דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, אי הוי סימן או סיבה.

הרב שלמה זלמן כהן

בברכת גמח”ט

א.

הכהן מודיעין עילית

***

{[דברים אלו נאמרו כתשובות לשאלות שנשאלו בבהמ”ד קהילות יעקב בשבתות אחר תפילת ותיקין} הדברים נכתבו ע”פ הבנת השומע בלבד, ולא נכתבו תיכף כמן ימא לטיגני, ולכן אין לסמוך על הדברים למעשה.

ההערות הם תוספות על דברי הרב שליט”א.

{].

}

א.

מצוה לרחוץ פניו וידיו בכל יום, אבל רגליו בזמנינו א”צ, ויש לנגב הפנים אח”כ שלא יהיו קמטים, וא”צ אלא להעביר מגבת, וא”צ לבדוק שלא תישאר שום טיפה { נ”ב, היה זה תשובה לילד, ויעויין בל’ השו”ע ‘יפה יפה’.

}.

ב.

מה שנוהגים בישיבות ששומעים שיעור בענין הקשור לגמ’ במשך שעה ארוכה, ואין חוששים לסגור הגמ’ לבינתיים אע”פ שאין מעיינים בו כל הזמן, הטעם הוא משום שבכה”ג אין בזיון לספר שכן עסוקים בעניינו.

ג.

בעניין ההסתכלות בנרות בשעת הקידוש, א”צ לראות כל הנרות, עכ”פ טוב שיראה שנים מהם כנגד זכור ושמור, ולא בחשמל { א”ה אע”פ שגם בחשמל יש מצוה, וכמו שהורה הגרי”ש ששייך לברך ע”ז [ויש חולקים], ומ”מ כשמברך על הנר בלא”ה טוב שיסמיך הברכה גם על החשמל [יעויין במה שהובא במ”ב מהדורת דרשו], אך אין עיקר המצוה אלא הנרות המונחין על השלחן כמ”ש הרמ”א.

}.

ד.

אין לדלג על הניסים כדי לשמוע קדושה בציבור, דחיובא דרמיא עליה הוא, ואין לחשב השכר בזה.

וכ”כ הפוסקים שלא יאמר שלום רב בשחרית במקום שים שלום כדי להספיק קדושה { יעויין באשי ישראל פל”ג הערה כ”ה שכתב הגרח”ק ששאל את החזו”א וכך ענה לו, והוסיף הגרח”ק דכמדו’ גם כהן לברכת כהנים לא ידלג.

}.

ה.

אין ללמוד בחזרת הש”ץ גם במנין שכולם בני תורה ולא יבואו לשוח, דלא פלוג וגם א”א לדעת כ”א מה הוא, ואע”פ שבארחות חיים להרא”ש התיר בכל גוני מ”מ לדידן אסור [כמ”ש המ”ב], ובעז”נ מותר.

ו.

אע”פ שדף שכתוב עליו ד”ת אסור לכתוב עליו דברי חולין בגליונות, [וגם תנאי לא מהני בזה כמ”ש המ”ב], מ”מ דף שהיה כתוב עליו דברי חולין ובא לכתוב עליו ד”ת, בזה מהני תנאי.

ז.

היוצא ומשאיר הספר פתוח צריך לכסותו, אבל סגי בכיסוי שקוף כגון ניילון, וא”צ שלא יראה הכתב, וכן הלומד מתוך מחשב א”צ לכסותו או לסגור המסך, משום שהוא כבר מכוסה וכנ”ל.

ח.

מעשה בזקן שהיה מטלטל כלבו בשבת, מעיקר הדין יש להוכיחו, אך בנידון דידן במקרה שעלול להכנס למרה שחורה ויש חשש פקו”נ יש להמנע מלהוכיחו, שכן יש לו על מי לסמוך.

ט.

המתפלל בק”ס ע”פ הנץ החמה הנראה, יש לידע שזהו רק פשרה בין הרי האופק ואין דבר ברור בזה, ולכן כל היכא שיהיה חסרון בכונה בק”ש וברכותיה אפשר לאחר קצת את תפילת שמונ”ע, ובכל גוני יכוון תנאי לפני התפילה בברכת לעולם יהא אדם, כאשר אומר שמע שיוצא יד”ח בק”ש זה על תנאי.

וא”צ תנאי גמור בזה וגם א”צ לכוין שיהיה באופן המועיל { יעויין מה שכתבתי בשו”ת עם סגולה ח”א ע”ז.

}.

י.

הציורים שהילדים מביאים עה”ת, כגון ציורי האבות הקדושים וכדו’, הכל צריך גניזה שהם כפירושי התורה.

יא.

רשימות על ד”ת שכתב אדם לעצמו ברמזים, וא”א להבין מהם רק מי שכתב אותם, אינם טעונים גניזה { וכ”כ האג”מ.

}.

יב.

אשה שטבלה בעדשות מהני בדיעבד כמ”ש האג”מ.

יג.

מה שבני ספרד קבלו הוראות השו”ע תמיד, ובני אשכנז לא קיבלו תמיד את הוראות הרמ”א, היינו משום שבני ספרד הוסכם אצלם בקיבוץ חכמים שקבלו הוראות השו”ע, אבל האשכנזים לא היה אצלם קיבוץ כזה, והגהות הרמ”א רק אתי לאשמעינן שאין מוכרח ההלכה בזה כהשו”ע, אבל יתכן ג”כ כהש”ך או הט”ז שג”כ דנו בזה.

יד.

בנרות לחנוכה, עדיף יותר להדר שהשמן יהא דולק היטב, ממה שיש להדר שיהיה שמן כבישה קרה.

טו.

גם שמן המופק כיום מגרעיני זיתים יש לו מעלת שמן זית לנר חנוכה { ועיין אשרי האיש ח”ג פל”ד אות י”ג.

}.

טז.

בשיעורי הגובה בנר חנוכה אזלינן בתר השלהבת עצמה, ולא אחר מקום העמדת המנורה { וכ”ה במקור חיים מבעל החוות יאיר בסי’ תרע”א קיצור הלכות ס”ו, וכה”ח סקנ”ב.

}.

יז.

בקביעת מקום לתפילה עדיף שיהיה מקום קבוע לתמיד, אך מהני ג”כ לקביעות אם יודע שמתפלל שם בזמן קבוע כגון בכל יום שני וכדו’, וגם בזמן פחות מזה.

יח.

המעוניין להקפיד שתהא צורת הפתח בחופה, מהני לחומרא זו להחשיב את גג החופה כקורה על גביהן, וכן יכול להניח שם נייר, ובכה”ג שייך שפיר לסמוך על הרמ”א הסובר דחשיב צורת הפתח [אף שהחזו”א חולק בעצם הדין].

יט.

אין איסור צידה להביא את בנו הביתה, גם לדעות שיש צידה באדם, גם אם שבת בעיר אחרת ובנו אינו יודע את הדרך.

כ.

אין איסור צידה לסגור דלת בבית שנמצאת בו כלב מחמד השייך לבעל הבית, אף למי שאינו בעל החיה, וגם אם בעל הבית אינו נמצא שם.

יום רביעי י”א אלול תשע”ו

לכבוד הגאון ר’ ישראל מאיר וייל שליט”א, מורה צדק בבית ההוראה של הגאון רבי מרדכי גרוס שליט”א

נתעוררתי בכמה דברים שכתב רומעכת”ר שליט”א כעת בגליון מאיר דרך, והנה כת”ר שליט”א כתב כמה דברים שרגילים ללמד לתשב”ר ולפי דברי כת”ר אין ללמדם מכיון שאין ההלכה כן, וכמו שהאריך בדבריו שם, ועתה באתי:

א) מה שכתב שכהיום ההדלקת נר חנוכה היא בפתח הבנין או בחלון, ורק במקרים נדירים לשיטות מסוימות ההדלקה בפתח הדירה, ולכן אין ללמד לתלמידים שההדלקה היא בפתח הבית או בחלון, – נתעוררתי דהנה דעה רווחת באלו מגדולי ההוראה בזמנינו בדעת החזו”א שאפשר להדליק בפתח הבית לבנין, ולפעמים רצה מרן הגרח”ק שליט”א להורות בישיבת ארחות תורה דאף בפתח החדר של הישיבה למסדרון ידליק לפתח החדר כנ”ל, [אלא שאח”כ חזר בו פ”א בענין זה כפי ששמעתי, אבל בסתם בית כמדומה דפשיטא ליה שיכול להדליק בפתח הדירה].

וראה ספר נר חנוכה בתחילתו אות ח’, תורת המועדים סי’ תרע”א ס”ק י”ג ואילך, ארחות רבינו ח”ג עמ’ י”א, משנ”ב מהדורת דרשו סי’ תרע”א סקכ”ב.

ב) מה שכתב שמנהג אכילת הסופגניות אינו מובא בפוסקים, הנה כבר נודע שמנהג זה הובא להדיא באגרת רבי מימון הדיין אביו של הרמב”ם, ואולי כונתו דלגבי משקל מאכלי חלב קיל כיון שלא הובא בנו”כ של השו”ע.

ג) מה שכתב שאין שום קשר בין ט”ו בשבט לז’ המינים, הנה יש דעות בראשונים [דעת הריטב”א ב”מ פ”ח בשם הראב”ד ועוד] שרק ז’ המינים חייבין בתרו”מ מדאורייתא, וא”כ לדידהו דין ט”ו בשבט נכון רק לז’ המינים מדאורייתא.

ויעוי’ בספר מועד לכל חי סי’ ל’ סעי’ ח’, שכ’ להדיא דיש נוהגים לאכול בעיקר פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם א”י, וכ”כ במאמר המנהגים למהר”ם חאגיז שנוהגים לאכול בט”ו בשבט פירות מז’ המינים, הובא במאמר הג”ר יהושע כ”ץ אב”ד סערדאהל (צהר ד תשנ”ט עמ’ רי”ז), ויעויין בקונטרס חמשה עשר בשבט להרב שלום פרידמן.

והנה מה שנראה מדברי מעכ”ת בפשיטות שרוצה לומר שאין שום טעם וקשר לקרוא לזה חג ארץ ישראל, ונראה מתוך דבריו עוד שאין ענין לאכול פירות א”י על פני פירות חו”ל, לא הבנתי דעיקר הנידון והנפק”מ בתרו”מ בט”ו בשבט הוא על פירות א”י, ואדרבה הספרים שהזכירו ענין ט”ו בשבט כיום דין עליהם עליהם יצאה התמיה, שכן עצרת יום הדין לאילנות, עי’ למשל בס’ שנות חיים מקו”ח סי’ ל”א אות א’ מה שתמה בזה.

ד) מש”כ עוד מע”כ, וז”ל, נוהגים למזוג כוס חמישית וקוראים אותו ‘כוס של אליהו הנביא’ לעורר האמונה בגאולה.

ומלבד זאת, פותחים את הדלת להראות שהלילה הוא ליל שימורים ואין אנחנו מפחדים משום דבר.

אבל לא פותחים את הדלת לאליהו הנביא, ולא כתוב שהוא נכנס לבתים בליל הסדר עכ”ל.

ואמנם יש לציין כדבריו [בין היתר] דבר חידוש מה שמצינו מש”כ מהר”ז מבינגא מחותנו ותלמידו של המהרי”ל בחידושי פסחים י”ג א’, במש”כ מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי יו”ט מפני הטורח, כלומר טורח היה להתעסק עמו ולא מצי להכין לצורך יו”ט ושבת, והנה ראיתי יש בני אדם בליל הפסח שמוזגין כוס מיוחד ומעמידין על השלחן ואומרים שזה הכוס לאליהו הנביא, ולא ידעתי מאין זה הטעם, ונראה דהטעם יוצא מהכא, שאם יבא אליהו הנביא בליל פסח כאשר אנו מקוים ומחכים לו בזה הלילה וצריך גם הוא לכוס, דאפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מד’ כוסות, ואי לא הוי כוס מוכן לשם, א”כ צריכים אנו להתעסק לו בכוס ודילמא ימנע מסדר של פסח וכו’ עכ”ל.

אכן עי’ מש”כ המהר”ם חאגיז בספר ברכת אליהו בתשובות בסופו מהמהרמ”ח, [ובסו”ס שו”ת שתי הלחם], שכתב תוך דבריו, אין כאן ספק כי בא יבא ברכה אליהו הנביא ז”ל בכל בתי ישראל לראות קיום המצוה אחת שהוא שתים פסח ומילה שהם מקיימים [ר”ל חג הפסח ומצות מילה שמקיימים בכל רגע], ויעלה לנו השמימה להמליץ בעד כלל ופרט למהר ולהחיש גאולם ופדיון נפשם בגאולה האחרונה עכ”ל.

וכתב בערוך השלחן סי’ ת”פ, יש נוהגין לעמוד מהסיבה בשעה שפותחין הדלת לומר שפוך חמתך ולומר ברוך הבא.

ומבואר לכאורה כפי השגור בפי כל.

ה) עוד יש להעיר על מה שכתב רומעכת”ר שליט”א, דאין לקרוא לחג השבועות חג הבכורים על שם שהתחילו להביא אז את הביכורים, אלא על שם שהיו מביאין מאז שתי הלחם שהם מתבואה חדשה, שע”ש זה נקרא החג הזה חג הבכורים.

אולם יש לציין מה שכתב ברש”י סנהדרין דף י”א ב’ בסוגיא דמעברין ניסן משום פירות האילן, וז”ל, ועל פירות האילן – אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת – מעברין, שעצרת זמן הבאת ביכורים דכתיב (במדבר כח) וביום הביכורים, ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת עכ”ל.

ואולם בודאי שביכורים פשטות המקראות הכוונה לשתי הלחם, ע”ש בסנהדרין ברמ”ה וערל”נ, וברש”י עה”ת, ועי’ מנחות פ”ד א’ ב’ ורש”י שם, אבל מ”מ כך מבואר בדברי רש”י בסנדהרין שזהו גם הטעם שנקרא חג זה חג הבכורים על שם שאז מתחילין להביא הבכורים, וכן מבואר בראשונים והמפרשים על רש”י שם שזוהי כונתו.

וכתב בשיעורי ר’ שמואל בסנהדרין שם וז”ל, אבל תוס’ בד”ה או דילמא כתבו בא”ד וכן פירות האילן וחג הקציר בכורי מעשיך עכ”ל, מבואר מדבריהם דזהו דין דאורייתא דילפינן מהך קרא דבעינן שיהא ראוי להביא בכורים בעצרת עכ”ל הגרש”ר, וע”ש מה שכתב ע”ז.

וממילא אין שום חסרון ללמד כך לתלמידים מאחר וזהו דעת רש”י ותוס’.

ואגב אורחן נעיר מה דס”ל למעכ”ת שלא ללמד לתלמידים פירושים ודרשות שאינם דעת רוב המפרשים, דהנה ידוע שדרך רש”י עה”ת בכל מקום שזהו הפשט הברור טפי גם כל מה שאינו להלכה, וזה ברור, וכמ”ש ג”כ המהר”ל בגור אריה פ’ בראשית שדרך רש”י עה”ת כשיש מחלוקת במדרש לפרש פ”א כך ופ”א כך, וחזי’ שלא היה בזה קפידא כלל לפרש דלא כהלכתא, וע”ע בהנהגות הר”ח מולוז’ין שכתב בדומה לזה על פרש”י להש”ס.

***