חנוכה

לכבוד הגאון רבי חיים יצחק שליט"א

מנהל מערכת זכרון אהרון

שלום רב

קבלתי חיבורכם על הלכות חנוכה וכו'.

וראיתי שם מה שהקשיתם מ"ט אין נוהגים כהרמ"א בענין שמש שדעתו דיש להעימד את הנר שמדליקין ממנו שיהיה שמש, והנה גם אני חשבתי על זה בעת שהדלקתי הנרות מ"ט איני נוהג כן, שזהו למעשה המנהג הרווח היום, והיה נראה לי דהטעם ליישב המנהג הוא הוא, משום שהמנהג הרווח כיום להדליק בנרות של שמן, ורוצים להדליק שמש לא פחות ראוי לקריאה מן הנרות ולכן מלכתחילה מדליקין השמש בנר של שמן.

והנה בפוסקים [מג"א הובא במ"ב סי' תרע"ג סקי"ז] הובא שטוב להדליק נר על השלחן מלבד הנר הנ"ל של הרמ"א, וממילא שמעינן מזה שלא סגי בנר שעל השלחן ויש להדליק גם נר אצל הנרות, וכמבואר להדיא במ"ב שם סקי"ד ע"ש, אבל מ"מ מאחר ומחמירים לעשות נר השמש שאצל הנרות יפה כשאר הנרות ע"ז לא הוצרכו להעמיד שם גם הנר שמדליק בו [ואע"פ שיש שנהגו בזה, מ"מ הרמ"א גופיה לא הצריך כ"כ אלא מי שלא הדליק שמש ונמלך איך להדליק שידליק באופן המבואר ברמ"א, אבל מי שכבר מדליק שמש אחר אצל הנרות ואינו הנר שמדליק בו א"צ כ"כ להחמיר להוסיף לשם גם הנר שמדליק בו, מכיון שכל ענין זה אינו מן הדין.

והטעם לנוהג הזה המקובל שלא להדליק השמש ממין נרות פחות יותר אע"פ שיש ת"ח שאין מקפידים בזה, וכך גם מסתבר שלא ראינו מקור ברור לזה, אבל אפשר לבארו דהנה ההיתר להשתמש באור אחרי שיש שמש הוא משום דאמרינן שעיקר תשמישו הוא מאור השמש, עיין משנ"ב סי' תרע"ג סק"כ ובבאר היטב סק"ה, וכן מבואר בלשון הש"ע כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף כו', ואם כל הנרות חנוכה יפים וטובים והשמש הוא פחות א"כ אי"ז ניכר כ"כ שהוא משתמש באור השמש.

ועוד טעם מה שלא רצו לזלזל לעשות השמש פחות מן הנרות הוא כמבואר בספה"ק [יסוד יוסף פרק פ' ותלמידו קב הישר פרק צ"ו, כפי שהבאתם בחיבורכם], שיש קדושה גדולה בשמש, ולכן מפני כבודו לא רצו לזלזל בו.

בברכה מרובה על כל פעלכם הק'

עקיבא משה סילבר

***

{בס"ד ערב נר א' דחנוכה יום א' כ"ד כסלו ע"ו
אחוזת ברכפלד - מודיעין עילית}

כתב הבה"ל סי' תרל"ח ס"ב, עיין בשו"ת חתם סופר או"ח סימן קפ"ד, באחד שהיה לו אתרוג מיותר ותלאו בהסוכה לנוי, ואח"כ ביו"ט בא אחד מן הכפר שלא מצא אתרוג לקנות, והורה שמותר ליטול האתרוג התלוי בסוכה לנוי ולצאת בו, ונהי דביו"ט אסור בטלטול משום מוקצה, מ"מ בחוה"מ שמותר לטלטלו ה"ה דמותר לצאת בו דמצות לאו להנות ניתנו, ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום ביזוי מצוה וכאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה, והשתא מצוה גופא, ומברכים עליו וע"ש עוד שהאריך בזה, ומסיק דמותר נמי לבעל האתרוג ליקח מעות מחיר האתרוג ע"ש טעמו עכ"ל, ונראה שמסכים עם דברי הח"ס.

והקשה הג"ר עזריאל אוירבך ממ"ש באו"ח סי' תרע"ד ס"ב, יש מי שאומר שנר של בהכ"נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה, וכתב המ"ב סק"ט, עיין בביאור הגר"א שכתב דלדיעה ראשונה לעיל בסימן תרע"ג ס"א דאפילו תשמיש קדושה אסור להשתמש לנר חנוכה וכתבו הטעם שאינו דומה להא דקי"ל דמדליקין מנר לנר דהתם כולהו נרות חדא מצוה היא משא"כ ללמוד הוא מצוה אחרת ונראות כמבטלות זו את זו גם בענינינו אסור ועיין בספר חמד משה דדעתו ג"כ דאין להדליק שאר נרות מנר חנוכה ע"ש עכ"ל המ"ב.

ומבואר דעתו של המ"ב דממצוה למצוה אין משתמשים, ולפ"ז ה"ה מנוי סוכה למצות נטילה, ולכאורה סתרו פסקי המ"ב אהדדי, עכ"ל הקושיא.

תשובה מה שהקשה רבנו שליט"א לא הבנתי, חדא דמנ"ל שהמ"ב הכריע כהגר"א, דכך דרכו להביא כל דעות גדולי האחרונים, ומנ"ל שדעתו להחמיר בזה, דסתמא דמילתא כהרמ"א ושא"פ היא, [ועי' כעי"ז סי' ה' סק"ג], ובפרט דבסי' קנ"ד סקנ"ד ג"כ סתם המ"ב להקל, והו"ל לרבינו שליט"א לאקשויי כבר מזה, וז"ל, נר של הדיוט - ולאפוקי להדליק ממנו נר שבת וחנוכה או לצורך ת"ת דשרי ע"כ.

ובאמת כתב כאן בסי' תרע"ד בשעה"צ סק"ח על דברי הגר"א 'ולדבריו' וכו', ומשמע דאי"ז דעת המ"ב גופיה אלא 'דבריו' של הגר"א.

ועוד לא הבנתי, דהרי המ"ב כתב בשם הח"ס דמעיקרא היה נוי מצוה והשתא מצוה, וא"כ לא דמו להדדי, דכאן משתמש במצוה לצורך מצוה, וכאן משתמש בנוי מצוה לצורך מצוה, והרי קי"ל דמעלין בקדש, וא"כ כאן אפשר דלכו"ע שרי לשנויי כיון דעלויי מעלי לה.

ואע"ג שהח"ס גופיה בפנים תשובתו שם דעתו להתיר אף ממצוה למצוה, מ"מ המ"ב שהעתיקו הזכיר מצד לשנות מנוי מצוה למצוה.

כן כתב הב"י, ואף על גב דעכשיו בטלה מגילת תענית [עי' ר"ה יט ע"ב], מכל מקום לענין נפילת אפים שהוא רשות לית מנהגא לבטל עכ"ל.

(עמ' קפא) בט"ו באב נופלים בתחנונים וכן נוהגים לפי שבטלה מגילת תענית ע"כ.

ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו עכ"ל.

ומבואר ג"כ שדעת הרוקח שלא ליפול על פניהם בט"ו באב.

וכן משמע במנהגים שבסוף ספר לבוש [אות יג], ומנהגי הר"א טירנא אין בידי עכ"ל.

ומבואר בדבריו יותר דהאידנא לא רצה ליתן כלל דין יו"ט לט"ו באב, מכיון שהאידנא אין בזה שום דיני יו"ט, ואמנם לא נקטו הפוסקים כדברי המחה"ש, אבל הבו דלא לוסיף עלה, וממילא א"צ לנהוג בשמחה יתירא ביום זה.

ובאמת יש להעיר על דבריו דאי"ז רמ"א אלא שו"ע, והרי בב"י כבר נזכר מנהג זה, והיאך שייך לומר שנפל ט"ס בשו"ע, [ואולי גי' אחרת היתה לו בב"י, עיין לקמן].

(בדרשה לפר' ואתחנן בסופה) כתב, ונחזור לענייננו.

כבר פירשנו טעם שהיו נוהגות כן בט"ו באב למה, וכן ביום הכפורים פירשו בגמרא בפר' בתרא דתענית מפני שהוא יום סליחה וכפרה שנתנו בו הלוחות השניות ונמחל עון העגל, ובו נאמר סלחתי כדבריך, פי' ג' פעמים עלה ונתעכב בכל עלייה מ' יום.

הראשון לקבל הלוחות הראשונות, אמצעים של ענין העגל, אחרונים לקבל לוחות שניות ונשלמו בעשרה בתשרי, וכן תמצא כי אלול מעובר היה, ועל זה היו מיחדים שני זמנים הללו לישא נשים לפריה ורביה שהוא קיום העולם ולכוין אדם בה למצוה ולקדושה ולטהרה, כמו אלו הזמנים.

וכמו שיום הכפורים אין בו אכילה ושתיה ויצר הרי, כן יכוין אדם במצות לא לתאוה של יצר מצורף עם זה, כי האוכל ושותה בימי השמחה והמועדות הרי היא קדושה כתענית יום כפורים והיא עבודת השם ית' ונקרא קדוש, ולכן נהגו לעשות השבת הזה אחר ט' באב ביום טוב והיא מצוה גדולה שהוא יום נחמה.

ואף על פי שאינו יום טוב ממש, עשו אותו יום מקודש לכבוד השבת ביום ט"ו, ולפעמים הוא [חמשה עשר ממש] כמו עתה בזו השנה, וכל השמח בו זוכה בנחמת בנין בית המקדש, כמו שנאמר צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

ודרשינן ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

(בראשית הספר) מביא: אמרתי להגיה בזה בפסקי תוס' בתענית סי' ב' במש"ש וז"ל בטלה מגילת תענית הימים שנקבעו לומר על הניסים אבל יום טוב כגון תשעה באב לא בטלו עכ"ל שהוא תמוה מאוד.

וע' בדפוס סלאוויטא שהגיהו שם בזה בר"ח חנוכה ופורים כו'.

ואין צריך להאריך ולסתור זאת כלל, אבל האמת יורה דרכו כי במקום "תשעה באב" צ"ל ט"ו באב.

וכצ"ל.

בטלה מג"ת הימים שקבעו על הניסים אבל יום טוב כגון ט"ו באב לא בטלו כצ"ל שם, (ובאו להוציא בזה מדברי הרוקח ז"ל בס' שי"ב (הובא בב"י ס' קל"א) שכתב דבזה"ז נופלין על פניהם בט"ו באב לפי שבטלה מגילת תענית עכ"ל ע"ש.

(לבד היו"ט שממגילת תענית וכמש"ל מ"ד ע"ש), לכן לא בטל גם בזמן הזה, וכעין זה כתב הגאון בעל בית אפרים ז"ל לתמוה ע"ד הט"ז באו"ח ס' תקנ"ט סק"א שכ' שם מהאגודה בשם הרוקח עצמו דיש לומר תחנון בט"ב משום דבטלה מג"ת ע"ש והוא תמוה ג"כ, אבל באמת טס"ה באגודה בשם הרוקח בזה ופשוט דאט"ו באב קאי ארוקח שם (וכמ"ש בס' ראשי"ב הנ"ל וכ"ה בספר תניא להר' יחיאל אחי בעל הטורים ז"ל ע"ש) [מס' דעה"ד תענית שם].

שאלה

{מה שקודם פת לנר שבת כמ"ש בשו"ע סי' רס"ג ס"ב, וכתב המ"ב סק"ט בשאר מאכלים נר קודם ודוקא נר א', יש לדון אם גם נרות שחייבת בפשיעה, כמו"כ הא דנר שבת קודם לנ"ח כמ"ש בש"ע ס"ג, ודוקא נר א' דשבת קודם כמ"ש במ"ב ס"ק י"ד, ואף שאר נרות דמהדרין דחנוכה קודמין כמש"ש, יש לדון בנרות דפשיעה ג"כ אם קודמין להן נ"ח ונרות הידור דחנוכה.

}

תשובה

היה מקום לומר דנרות דפשיעה כחיוב הן או עכ"פ תוספת שמן (כמ"ש במ"ב בשם הא"ר) אם כי זהו חיוב מצד המנהג, וקדמו לעונג שבת דהידור הוא ולכתחילה וכ"ש לנרות דמהדרין דמצד הדין אינו חיוב כלל, והמ"ב לא מיירי אלא בנרות דמנהג, אבל נ"ח הראשון ודאי קודם לנרות דפשיעה דהוא חיוב גמור.

אבל אפשר דעונג שבת תליא בנידון יותר מכביצה פת שהביא הביה"ל שלדעת הט"ז הוא מדאורייתא, ולפ"ז כ' הפמ"ג שקודם אבל עונג שבת אינו מדאורייתא אלא מדברי קבלה, ואפשר דאכתי קדים לנרות שהן מדרבנן, ואפי' נרות דפשיעה, אבל נ' דלא ומטעם אחר, והוא שבעונג שבת קי"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולא מבעיא שא"צ לחזר על הפתחים, משא"כ הכא שצריך לחזר.

ומיהו יש לתמוה בהא דהביה"ל שלא הביא סברא זו לחלק בסעודה שלישית גופיה והניח שדי בכביצה ויותר ומבואר דכביצה מיהא בעי, וצ"ל דמה דאשכחן דצריך לחזר עה"פ אנר הראשון אינו ראי' לשאר הנרות ולהכי אין להביא ראיה גם לענינינו.

אבל מ"מ יעויין בלשון הביה"ל בסעי' הקודם ד"ה ששכחה וכו' בענין נרות דפשיעה שהוא רק מנהג והבו דלא לוסיף עלה ומשמע דא"ז חיוב כלל, ולהכי אפשר דמ"ש כאן המ"ב שאר נרות היינו ה"ה נרות דפשיעה דלעולם שאר נרות חנוכה עדיפי דנזכרו הידורן בגמ' וכ"ש עונג שבת שהוא מדברי קבלה וצ"ע למעשה.

ומ"מ אם יש כאן חשש נדר בנר זה הוא ודאי קודם לנרות אחרים, אבל בד"כ אפשר דינו כדרגת נדר ממש בניד"ד ויש מקום לומר שלא קבלה עליה לעשותו יותר ממה שהי' חיוב מעיקר הדין (דהיינו שלא במקום מצוה אחרת), בפרט שאומרים הנוסח בתחילת ר"ה.

קרא פחות

{בס"ד יום ב' נר ראשון של חנוכה כ"ה כסלו תשע"ו
מודיעין עילית}

שאלה - גרסי' ברפ"ב דשבת כ"א ב', וכבתה אין זקוק לה ורמינהו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק וא"נ לשיעורה ע"כ.

וכתבו התוס' ד"ה דאי לא אדליק מדליק, אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי, ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא עכ"ל.

ומבואר דס"ל שיש פלוגתא בין שינויי דהגמ'.

וכן פסק השו"ע באו"ח סי' תרע"ב ס"ב, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא וכו', ומיהו ה"מ לכתחלה אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה ואם עבר כל הלילה ולא הדליק אין לו תשלומין ע"כ.

ובמשנ"ב סקי"א כתב שמדליק עד עה"ש בברכה.

וצ"ע דלהנ"ל יוצא שהוא פלוגתא בין לישנות שבש"ס, וספק דרבנן לקולא, וא"כ היה לו לפטור אחר הזמן, וכ"ש ברכה דקי"ל ספק ברכות להקל, וא"כ מנא ליה להמ"ב שמברך אז.

תשובה הנה מה שכתב המ"ב בברכה, כבר הורו כבר גדולי הפוסקים, הגריש"א { שבות יצחק חנוכה פ"ד עמ' פ"ג, פניני חנוכה פ"ח עמ' ק"ס-קס"א, אשרי האיש ח"ג פל"ז ס"ד.

}והגרנ"ק { חוט שני חנוכה פי"ט, עמ' שי"ז.

}, דכ"ז רק בזמן שהיו מדליקין בפנים שהיה ההיכר אז לבני הבית, ומעיקר הדין גם לאידך לישנא א"צ להחמיר כמ"ש התוס' שם וז"ל, ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים ע"כ, וכ"כ הטור שם, וכן פסק הרמ"א, וסיים ומ"מ טוב ליזהר גם בזה"ז, וא"כ בדיעבד ודאי שיוכל להדליק בברכה, ואין כאן ספק ברכות אלא ודאי ברכות.

[ולענין מתי נגמר הזמן למדליקין בחוץ, עיין שם ושם].

וז"ל המג"א סק"ו [שהוא מקור המ"ב] כל הלילה, בב"י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך, אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך, ורש"ל כתב דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך, ובהג"מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר עכ"ל, וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם עכ"ל, והנה ממסקנת המ"א נראה לכאורה ג"כ דמיירי על זה"ז, וי"ל דדברי הב"י שהוא ספיקא דדינא היינו כשמדליקין בחוץ, וכמו שפסק השו"ע סי' תרע"א ס"ה שיש להדליקו בחוץ, ומה שסתם השו"ע להדליק ולא פי' אם בברכה או לא, שמא משום דלא פסקא שהרי המדליקין בפנים מברכין { כל מה שקצרתי 'מדליקין בפנים' ו'מדליקין בחוץ', כונתי מי שדינו כך, ולא דמי שבא"י כיום ירצה להדליק בפנים ישתנה דינו שיוכל לברך, ומיהו י"א דשרי להדליק כיום בפנים ג"כ, ולפי דעתם גם אם מדליק בחוץ אם נראה בתוך הבית דינו כתוך הבית לקולא לענין שיכול לברך גם אחר הזמן.

}.

וכן מבואר ג"כ בפר"ח [שהוא מקור המ"ב ג"כ] דרק במקום שמדליקין בפנים יכול לברך כל הלילה.

וגם דברי רש"ל עד חצות ג"כ קאי על הזמן שמדליקין בפנים, וסברתו שעד אז חשיב פרסומי ניסא לבני הבית, ע"ש בפר"ח.

ומה שתמה כת"ר מ"ט ל"א ספק דרבנן להקל, להנ"ל מיושב, כיון שאין כאן ספק דרבנן אלא ודאי דרבנן, ומ"מ לענין אם צריך להדליק עכ"פ בלא ברכה מי שמדליק בחוץ, כתב הפר"ח שם וז"ל, ומיהו אי בעי לברוכי או לא הויא פלוגתא שהתוספות (שבת כ"א ב' ד"ה דאי) כתבו בשם הר"י פורת דכיון דאיכא תרי שינויי בגמרא שם לשינויא דאי לא אדליק מדליק משמע דדוקא עד שתכלה רגל מן השוק ומשם ואילך עבר הזמן ולשינויא בתרא הוי לשיעור השמן וכיון דברייתא לא מיירי בזמן ההדלקה א"כ מסתמא הויא כל הלילה שכל דבר שזמנו בלילה כשר כל הלילה כדתנן בפרק שני דמגילה (כ' ב') ידליק מספק וכן משמע מדברי הרא"ש (שבת פרק ב סימן ג) ומשמע ודאי דלענין ברכה כיון דהוי ספיקא ספק ברכות להקל אבל בעיקר ההדלקה ראוי להדליק אע"ג דספיקא דרבנן להקל משום פרסומי ניסא אבל איכא ליכא למימר דמשום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה יש להחמיר בו דהא כל בעייא דלא איפשטא במידי דרבנן נקטי להו רבוותא בפשיטות להקל עכ"ל.

ויעויין במ"ב סי' תרפ"ז סקי"א די"א שפרסומי ניסא דוחה אפילו מצוה מה"ת, וכן צריך לשאול או למכור כסותו לזה משום פרסומי ניסא כמ"ש בר"מ ושו"ע ר"ס תרע"א ובנו"כ.

וע"ע בב"ח המובא בשעה"צ סי' תרע"ב סקט"ו.