שאלה לכבוד הרב שליט”א שאלה: ע”ז ה. “והאמר ר”ל, מאי דכתיב: זה ספר תולדות אדם וגו’ וכי ספר היה לו לאדם הראשון”, וצ”ב מאי קשיא, הרי היה לו ספר, שידוע שכתב ספרא דצניעותא.שאלה: איך מותר בזמנינו לעשר שמן זית הרי כיון שהפריש ...קרא עוד
שאלה
לכבוד הרב שליט”א
שאלה: ע”ז ה.
“והאמר ר”ל, מאי דכתיב: זה ספר תולדות אדם וגו’ וכי ספר היה לו לאדם הראשון”, וצ”ב מאי קשיא, הרי היה לו ספר, שידוע שכתב ספרא דצניעותא.
שאלה: איך מותר בזמנינו לעשר שמן זית הרי כיון שהפריש תרומה גדולה וקרא לה שם מיד טימא אותה בידו, ועבר על משמרת תרומותי.
שאלה: ע”ז טו.
“גזירה משום שאלה ומשום שכירות.
שאלה קנייה”, צ”ב מה ההו”א שֶׁשְּׁאֵלָה קנייה, הרי אם כך מדוע שאול בד’ המינים ביום הראשון לא מהני, הרי שאלה קנייה.
שאלה: שם: “אלא ש”מ, שכירות לא קניא.
והשתא דאמרת שכירו’ לא קניא, גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה”, וצ”ב עדיין קשיא שאלה דקנייה.
שאלה: שם: יא: רש”י ד”ה ואם – דרך מסלול זה הולך גם לעיר אחרת.
מותר – דהרואה אומר למקום אחר הולך.
וצ”ב אם תלינן לקולא, א”כ גם מתי באופן שהדרך מיוחדת רק לאותו מקום נימא דאזיל לספר עם אחד מבני העיר ולא לעבוד ע”ז.
שאלה: האם יש איסור מחמר בבהמת הפקר או בבהמת חבירו.
שאלה: ירושלמי (פ”ב דע”ז ה”ג) איתא: “רבי יהודה בר טיטוס”, וצ”ע הא לא מסקינן בשמות של רשעים.
שאלה: מה הדין אם הכניס לפה בריה כגון ענב ולעסו, ונזכר שנכנס לספק ברכה אחרונה עי”ז ולכך הוציא מעט מפיו והכניסו שוב לפיו, האם תיקן בזה ולא מקרי שאכל בריה.
שאלה: ילע”י בפת גדולה מאוד שאם תופסה בחלק אחד לא עולה עימה כל הפת מחמת כובדה אלא נשברת, האם מקרי שלם ללחם משנה.
שאלה: ע”ז ה: “בני כפויי טובה, דכתיב: האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל”, צ”ב אמאי אמר כפויי לשון רבים, הרי מדבר על אדם הראשון והו”ל בני כפוי טובה.
יישר כח
אהרן אריה כהן
***
תשובה
שלום רב
קבלתי שאילותיך, להלן התשובות
שאלה: ע”ז ה.
“והאמר ר”ל, מאי דכתיב: זה ספר תולדות אדם וגו’ וכי ספר היה לו לאדם הראשון”, וצ”ב מאי קשיא, הרי היה לו ספר, שידוע שכתב ספרא דצניעותא.
ת.
בזוהר נזכר שאדה”ר חיבר ספר כל שהוא, עי”ש פ’ יתרו, ויש מקום גדול לומר דאין הכונה שהוא כתב אותו אלא שנכתב מפי השמועה והוא יסד עיקר הספר, ואם הזהר מפרש כן דלא באסמכתא בכוונת הפסוק שבקיה דע”כ פליג הזהר על הגמ’, ומ”מ גם אם לדעת הגמ’ אדה”ר חיבר ספר אינו מתיישב על לשון המקרא זה ספר תולדות אדם דכיון שכתוב ‘זה’ צריך להתיישב על דבר הכתוב בפרשה, והתולדות של אדם הם דברים שעיקרן כתוב בפרשה.
וביתר ביאור אפשר לומר דהקושי’ אינה על המציאות שלא היה לאדה”ר ספר, אלא על כונת הפסוק זה ספר וגו’ ואח”כ אינו מפרש אלא תולדותיו, וקאמר וכי זה הכונה שכל זה היה כתוב בספרו של אדה”ר, אבל יש בפירוש זה [האחרון] דוחק.
שאלה: איך מותר בזמנינו לעשר שמן זית הרי כיון שהפריש תרומה גדולה וקרא לה שם מיד טימא אותה בידו, ועבר על משמרת תרומותי.
ת.
בזמנינו בד”כ נטמא כבר קודם לכן, וכמעט לא יתכן שלא יהיה טמא כבר, ומחוייב לעשר גם שהיה טמא קודם לכן.
אבל אה”נ אם בשעת הפרשה היה טהור צריך ליזהר בכל זהירות שאפשר שהשמן לא יטמא עכשיו.
שאלה: ע”ז טו.
“גזירה משום שאלה ומשום שכירות.
שאלה קנייה”, צ”ב מה ההו”א שֶׁשְּׁאֵלָה קנייה, הרי אם כך מדוע שאול בד’ המינים ביום הראשון לא מהני, הרי שאלה קנייה.
ת.
הנה בסוכה ל ע”א משמע שאין הוכחה ברורה מהמשנה שם לפסול שאולה, ומה שהסוגי’ שם ובשאר מקומות סוברת רק כמסקנת הגמ’ כאן אינו תמיהה כ”כ.
ומ”ש במשנה סוכה מב ע”ב, ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה, אפשר לומר לפי הס”ד דלא לאפוקי שאולה אתא אלא שלא תהיה גזולה אם מקפיד שלא ישתמשו בו אחרים, ומתנה יותר מתאים כאן מכיון שאין דעת הכהנים והמשתמשים להחזיר את הלולב לבעליו הקודמים.
אמנם שם מג ע”א איתא, ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, ומבואר להדיא בברייתא זו דלא כדברי הגמ’ כאן ויל”ע.
וראיתי בשיעורי א’ מן האחרונים שכתב דאע”פ שיש קניני שאלה וגזילה מ”מ אינו מספיק לדין ‘לכם’, ויש לציין על דבריו דעל שכירות בית הנזכר בסוגי’ כאן בע”ז כתוב ביתך, ואעפ”כ לפי הס”ד הו”א דלא תביא תועבה אל ביתך לא יהיה ביתו של הבעלים לענין זה רק של השוכר וי”ע.
שאלה: שם: “אלא ש”מ, שכירות לא קניא.
והשתא דאמרת שכירו’ לא קניא, גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה”, וצ”ב עדיין קשיא שאלה דקנייה.
ת.
כל ההנחה שהגמ’ הניחה בהוה אמינא ששאלה קונה היא על סמך ההנחה שגם שכירות קונה, אבל לאחר שהוכח ששכירות לא קונה גם שאלה לא קונה.
ובאמת שאלה היא קלה משכירות, שהיא ממש כמו השכירות אבל בלי נתינת מעות, ואין שום סיבה שאם עושה אותו המעשה בלי נתינת מעות יהיה קנין, ומה שחייב עי”ז באונסין מ”מ נראה שלא היה מסתבר להם שהחיוב באונסין יעשה את השואל להיות בעלים יותר ממה שעושה המעות שנותן השוכר, ולכך תמצא שרש”י לא פירש הטעם של חיוב אונסין רק בשואל אבל בשוכר הוה פשיטא ליה דאיכא טעמא רבה של נתינת מעות שהוא טעם גדול יותר וכנ”ל, וראה גם קה”י סי’ י’ אות א.
שאלה: שם: יא: רש”י ד”ה ואם – דרך מסלול זה הולך גם לעיר אחרת.
מותר – דהרואה אומר למקום אחר הולך.
וצ”ב אם תלינן לקולא, א”כ גם מתי באופן שהדרך מיוחדת רק לאותו מקום נימא דאזיל לספר עם אחד מבני העיר ולא לעבוד ע”ז.
ת.
אם דרים שם ישראל באמת תולים שבא לדבר איתם, וכמו שכתב הרשב”א ע”ז יב ע”ב שאם יש שם ישראלים מותר.
ובגדר כמה צריך שידורו שם עי’ קיצור פסקי הרא”ש סי’ ט’ שלדעת י”א סגי בישראל א’, והרא”ש סי’ ט חלק ע”ז מהירושלמי אבל כתב הש”ך יו”ד סי’ קמט סק”ד שאם יש שם קהילה מותר, ועכ”פ באמת תלינן לקולא, אבל בנכרים קשה לתלות לקולא, שהולך לדבר איתם על דברים מענינים אחרים ביום אידם, כיון שעיקר עיסוקם בשעה זו הוא בחג שלהם, ולהבדיל בחגי ישראל אם מאן דהו יבקר אצל ישראל ביום חג פשוט שהוא מעיסקי החג ומה ששייך לזה.
שאלה: האם יש איסור מחמר בבהמת הפקר או בבהמת חבירו.
ת.
יש בזה מחלוקת הפוסקים, עיין במאירי ובר”ן בע”ז שם ועוד, ועיין מנ”ח סוף מוסך השבת, קרן אורה יבמות ו ע”ב, אגלי טל חורש סי’ יג, אבנ”ז סי’ נז ס”ה, הר צבי או”ח ח”א קמו ד”ה עוד יש.
שאלה: ירושלמי (פ”ב דע”ז ה”ג) איתא: “רבי יהודה בר טיטוס”, וצ”ע הא לא מסקינן בשמות של רשעים.
ת.
כן הק’ הר”י ענגיל בירוש’ תרומות פ”ח ה”ג, ואולי יש לתרץ שכבר היה צדיק אחר או כמה צדיקים בשם זה שקדמו לטיטוס הידוע, ועיין מה שהביא בספר דף על הדף יומא לח ע”ב מה שהביא מדברי המפרשים.
שאלה: מה הדין אם הכניס לפה בריה כגון ענב ולעסו, ונזכר שנכנס לספק ברכה אחרונה עי”ז ולכך הוציא מעט מפיו והכניסו שוב לפיו, האם תיקן בזה ולא מקרי שאכל בריה.
ת.
הנה יש מדעות הראשונים הסוברים דלדעת הבבלי אם הוציא הגרעין ואכל הזית אין בזה בריה, ומאידך אם הכניס לפיו הזית והוציא הגרעין אח”כ הוה ליה אכילה חשובה, ויש לדון לפ”ז אם דוקא שהוציא הגרעין או גם אם הוציא חלק מהפרי והחזירו, וכתב המאמ”ר [סי’ רי סק”ד] דלדעת ראשונים אלו בדעת הירושלמי צריך לבלוע גם הגרעין להחשיבו בריה, ולפי דעה זו במקרה זה אין שום חשש בריה, [וראה ברכת ישראל [שלום, סי’ ג’ עמ’ מ”ג] מה שהביא בזה].
אבל טפי מסתבר שגם אין להביא ראיה מדעתם בדעת הבבלי כנ”ל דהנה הגע עצמך אם הוציא חלק מהזית ולא אכל שוב א”כ ודאי שאין מצטרף לבריה, ואעפ”כ בגרעין לא גרע מבריה, ואם כן חוזרים אנו לסברא הפשוטה שאין מצטרף שוב אחר כך כיון שבשעה שהיה החתיכה מחוץ לפיו לא נחשב בריה וא”כ למה שיחזור ויהיה בריה כשיכניס לפיו, ויל”ע.
ובמ”ב ריש סי’ ר”י נראה שנקט כדעות הראשונים דלהבבלי צריך לבלוע הגרעין, ורק אז נכנס לספק.
[ומאידך עי’ שו”ת הר צבי ח”א סי’ ק”י].
ויש לציין שיש מן הראשונים הסוברים דכדי להחשיבו כבריה סגי שיש לפניו פרי שלם, ולפי דעה זו אין הנידון כאן כלל.
שאלה: ילע”י בפת גדולה מאוד שאם תופסה בחלק אחד לא עולה עימה כל הפת מחמת כובדה אלא נשברת, האם מקרי שלם ללחם משנה.
ת.
כל הדין שי”א שבפת של המוציא צריך שיעלה עמו, וכ”ה להלכה באו”ח ר”ס קסז [אם כי כמדומה שאינו מוסכם בפוסקים, יעוי’ בשו”ת שואל ומשיב מהדורה ד’ ח”ג סי’ ו’ ד”ה ובזה מיושב, מש”כ בשם הר”ב], זה דוקא שיש ריעותא שהפת שבורה, אבל בלאו הכי שאין שום ריעותא לכאורה אין בזה חסרון.
וכן במשנה רפ”ג דמס’ טבו”י שהוא מקור הדין של הפוסקים בענין זה לא נזכר אלא אם האוכל נפרס ומעורה במקצת דבזה יש חלוקי דינים אימתי נחשב חיבור ואימתי לא, אבל אם לא נפרס האוכל כלל לכאורה דבר פשוט שהוא חיבור וה”ה לעניננו.
שאלה: ע”ז ה: “בני כפויי טובה, דכתיב האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל”, צ”ב אמאי אמר כפויי לשון רבים, הרי מדבר על אדם הראשון והו”ל בני כפוי טובה.
ת.
לפעמים לשון רבים הולך על יחיד וכן להיפך, וכשהדבר מפורש בעצמו ניחא, ר”ל כשהגמ’ מסבירה כוונת דברי עצמה בתוך דבריה ניחא יותר.
הצלחה רבה
***
שאלה
רש”י ויקרא (יא, לח) וכי יתן מים על זרע – לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר, אין לך זרע שלא הוכשר: וצ”ב דיש לומר דלעולם יש הכשר במחובר אבל כיון ככתיב כי יתן ודרשי’ כי יתן לדעתו, א”כ יש לך זרע שלא הוכשר.
יישר כח
אהרן אריה כהן
***
תשובה
אינני עוסק בסוגי’ זו כעת אמנם מה שנ”ל בזה לעת עתה הוא שלא יתכן שלא ישמח במים שכן כל זמן שלא גדל הפרי כל צרכו הבעלים שמחים ברטיבות הפרי שמסייע לו בגדילתו והשבחתו.
הצלחה רבה
***
קרא פחות