הלכה

בדין גידול בהמה דקה הביא הגריש”א ח”ד סי’ קצט דברי הגהות הר צבי על הטור חו”מ סי’ תט דהאידנא בטלה התקנה אחר ששנים רבות לא היו שדות בא”י, ודחה דבריו ע”פ דברי הפוסקים דיש סוברים שלא בטלה התקנה כלל (כך סבר הגריש”א בדעת הטור ויש להוסיף דכן מפורש בכפתור ופרח פרק י ובשה”ל ח”ד סי’ רכז כתב דאולי אם היה רואה דבריו לא היה מקל בזה ומ”מ בזה יש לדון), ויש סוברין דהנהגה גם בחו”ל במקומות שהיו שדות ישראל (כך דייק הגריש”א שם מדברי הבהגר”א ריש סי’ תט בדעת השו”ע שם) עי”ש.

ויש לציין דכ”ז מלבד שעיקר דברי הר צבי תמוהין מאוד דהרי אפי’ בשו”ע חו”מ סי’ תט שהתירו כשלא היו שדות ישראל בא”י לא נזכר שמחמת זה בטלה התקנה לעולם אלא רק כל זמן שאין שדות ישראל, וגם בשו”ת דבר יהושע ח”ד חו”מ סי’ ז השיב עליו.

אולם יש לדון אם ארנבת הוא בכלל בהמה דקה או בכלל חיה ועי’ בכנף רננים על פרק שירה מש”כ בזה לענין שם ויש לדון נקט דבריו להלכה בכל הנפק”מ מזה.

ועי’ רמב”ן בראשית א כד דמשמע שמי שאינה אוכלת בשר היא בהמה ולא חיה וכן בפסיקתא משמע שבהמה אינה אוכלת בהמה ומיהו עי’ תי”ט עוקצין פ”ג מ”ג ד”ה בהמה טמאה דמשמע שד’ חיות טמאות שמם חיה ולא בהמה ויש לדון בכוונתו על אלו מתוך ד’ חיות בא לכלול שמוגדרים כחיה אם כולם או חלקם.

וכמו”כ ידוע הנידון האם ארנבת שלנו הוא ארנבת שבתורה, ושייך לדון לכאן ולכאן, דהיינו בין אם נאמר דארנבת שבתורה היא בהמה דקה מה הדין בארנבת שלנו ובין אם נאמר להיפך.

ובאמת לפום קושטא גדרי דין זה לא תליא בבהמה דקה בלבד, דכן מבואר להדיא בסוגי’ דב”ק פ ע”א שכולל גם חיה וגם טמאה עי”ש.

ויש להוסיף עוד דבגמ’ בב”ק עט ע”ב מבואר דגם גסה היתה צריכה להיות מכלל הגזירה אלא שאין גוזרין גזירה שאין הציבור יכולין לעמוד בה וא”א להביא בהמה גסה מסוריא הלכך לא גזרו, ולכאורה א”כ גם חיה דקה דכ”ש שגזרו דלמה לא.

ויש לדון כמו”כ עוד האם יש להחשיב בני ברק כמקום שאין מצויות שדות ישראל מכיון שרוב המוחלט של המקומות אינם שדות והוא בכלל ההיתר לדעת השו”ע שם או דילמא דסגי שיש גינות ורובם של ישראל.

ויש לדון בזה האם נאמר דוקא בשדות או סגי שמצוי ממון ישראל ואוכלי ישראל שיכולה לרעות בהן, וממה שדן השו”ע לפי רוב ישראל ולא אסר מחמת מיעוט שדות ישראל יש מקום לדון לכאורה דהגדר הוא שדות ואין נאסר במה שיש כאן ישראלים, וצל”ע בזה.

ועי’ בתשוה”נ ח”ד סי’ שכב שכתב שראה בראש העין שמגדלים עיזים ומחה בהם, ויתכן שעיזים שדרך שרועים בחוץ ואוכלים הוא חמור יותר מאחר דלגבי עיזים מה לי שדה ומה לי כל אוכל שמונח בחוץ, אם כי באמת אינו ברור לגמרי שאסרו אלא במקום שמצויין שדות ישראל דבזה הוא קרוב למכשול וכמשנ”ת.

ואמנם היה מקום לטעון דאין הולכים בכל עיר לפי אותה עיר אלא לפי כל א”י בכללותה, אבל הגריש”א שם ציין לתקנות העיר פתח תקוה שנעשו לכאורה ע”ד המהריל”ד שמחלו זל”ז כדי שלא יהיה חשש איסור בהמה דקה עי”ש, ומשמע שהולכים לפי העיר ולא לפי כל א”י, אם כי יש מקום לדחות דלרווחא דמילתא נקטו כן דהעיקר סמכו על מה שאולי בזמנם רוב השדות עדיין היו של ישמעאלים ורק דחששו שלא ישחיתו הבהמה דקה זה את שדהו של זה (או שחששו לצד דאזלי’ בתר העיר) ולזה עשו הסכם זה.

אולם במדרשים פרשת שמות אי’ שמשה הנהיג הצאן אחר המדבר להרחיקן מן הגזל ובפשוטו במדבר סגי לזה, אם כי אין ראי’ ברורה שמשה נהג כן בתורת התקנה אלא להרחיקן מגזל כפשוטו אבל בב”ק עט ע”ב מבואר להדיא דבמדבר אין איסור כלל עי”ש בפרטים בזה, ועי’ בתשוה”נ שם דמאחר שבמדבר אין איסור מכח זה התיר להשתמש בחלב הבא ממשקים של עזים באופן שאין איסור רעיה באזור דבע”ח שבזמנינו שיש להם מקום קבוע לרעות אינו בכלל הגזירה ועי”ש מה שכתב לדמותו למקום מדבר ולזמן שרוב א”י גוים.

ולענין אם סוגר הבעל חי בבית הראה בתשובת הגרי”ש שם לדברי התוס’ בב”ק עט שגם באופן זה אסור ודלא כהרמ”ע מפאנו בתשובה סי’ פה שהקל בזה אם נותן לה מזונות, ויש להוסיף דכן מבואר להחמיר בזה גם בסמ”ע סי’ תט סק”א בשם הטור וכן בדובב מישרים ח”ג סי’ א סק”ד בשם הפסקי תוס’ וכן מבואר ברשב”א ועוד ראשונים ובתי”ט ותפא”י, ודלא כצי”א ח”ז סי’ כד שכתב דבשעת הדחק יש לסמוך על הרמ”ע.

ומ”מ אולי גם לדעת התוס’ וסייעתם לא אסרו אלא בבע”ח שדרכו לצאת ולרעות אבל בע”ח שאין הדרך לגדל ממנו עדרים ולצאת עמו לשדות לא, ויש לומר דמאחר שצורת הרעיה בזמנינו היא לא על ידי הוצאתם למקומות רעיה שונים אלא סגורים במקומות פרטיים אינו דומה לנידון הרמ”ע שדחאוהו הפוסקים שאם סוגר הבע”ח ורועה בבית שרי אלא הוא נידון חדש במין בע”ח שאין דרך לרעותו בחוצות במקומות שכך הוא, דבזה לא גזרו כלל (והשתא אם נימא הכי יש מקום לטעון דגם הרמ”ע גופיה כך סברתו וממילא כבר אין להקשות ע”ז מדברי הראשונים שלא כ”כ).

ומסברא כך היה נראה יותר דמאחר שלא שמענו שגם בזמנם היו מגדלים עדרים של ארנבות ורועים בהם בחוצות א”כ לא גזרו אלא בבהמה דקה שבה דברו שהיו רועים בעדרים שלה בחוצות (ובאמת עיקר מה ששייך גידול עדרים והפקדת אדם על זה הוא בבע”ח העומדים לאכילה אבל בע”ח העומדים לנוי אדרבה הרגילות לפזרם ולסחור בהם בבודדים ואין רגילות למנות מי שישמור על ארנבות רבים כאלה).

וכן מצינו שכתב הסמ”ע בסי’ תט סק”א וז”ל בטור סעיף א כתב דאפילו בבית אסור ואפילו אין הבהמה שלו דאין אדם חוטא ולא לו מ”מ כיון שדרך בהמה דקה לצאת ולהזיק גזרו מחששא שתצא בלי ידיעת הרועה ותזיק עכ”ל, ויש להבין בדבריו דמאחר שדרכה לצאת בידיעת הרועה חיישי’ שתצא בלא ידיעתו אבל מה שאין דרכה לצאת שמא אינו בכלל הגזירה כלל.

ומאידך עדיין יש מקום לטעון דבע”ח שיכול להשמט ולברוח ולהזיק הרי הוא בכלל האיסור, דברש”י סנהדרין כה ע”ב כתב בטעם החילוק בין בהמה גסה לדקה משום שדקה יכולה להישמט, ואמנם דבריו של רש”י מוקשים מדברי הגמ’ בב”ק שם שהובא שם חילוק אחר בין גסה לדקה, מ”מ עיקר דבריו אינם סותרים דברי הגמ’ בב”ק שם דיש לומר שהאיסור הוא שמא תישמט ממנו ודמעיקר דינא היה חשש זה גם בגסה, אבל גם הרש”י יש לומר דהיינו דוקא אם יוצא עמה לחוץ שאז מצוי שיכולה להישמט.

ויש להוסיף עוד דבמתני’ ב”ק שם מבואר דאין איסור בגידול עופות בא”י אלא תרנגולים בירושלים, ונראה פשוט דהיינו משום שאין דרך לצאת ולרעות בהם הלכך לא גזרו בהם ולא הוצרכו לבוא לטעם דאין גוזרין גזירה וכו’ ואדרבה אי משום הא מנ”ל דא”א להביא עופות מסוריא ואדרבה הם קלים מבהמה דקה.

אבל יש לדחות גם ראיה זו דאדרבה היא הנותנת שנזכר שם בסוגי’ בהמה דקה וגסה ועופות ומשמע דאין עוד דברים אלא כל דקה הוא בכלל דין דקה וכל גסה בכלל דין גסה דלא פלוג, ויל”ע בזה.

היוצא מכ”ז דיש ההיתר של הר צבי להקל לגמרי בזמנינו אבל לא קבלו הפוסקים דבריו (הגרי”ש ותשוה”נ שם ועי’ גם שה”ל שם), מלבד מה שיש מהראשונים שהחמירו בא”י אפי’ בזמנם, וכמו”כ יש ההיתר של הרמ”ע מפאנו להקל כששומרה סגורה ומביא לה מזונות וגם זה לא קבלו הפוסקים היתר זה שמפורש בכמה ראשונים לא כך, אבל יש כאן ב’ התירים אחרים שיש לדון בזה, הא’ שבב”ב אין מצוי כ”כ שדות מרעה של ארנבות, והב’ שבע”ח זה גם אם נאמר שמוגדר כבהמה דקה מ”מ אין דרך לרעותו בחוצות ועכ”פ כיום ואינו ברור שהוא בכלל הגזירה.

ולכן א”א למחות ביד המקילים בזה מאחר דיש בזה צדדים שעושים כדין אבל עדיין לא נתברר לי אם ההיתרים מבוססים כל הצורך לסמוך עליהם לכתחילה.

השלמה לתשובה לענין גידול ארנבות

בדברי הגר”ש צביון (שאחר שיש תקנת פ”ת כל היישוב החדש כלול במנהג זה למחול על גידול בהמה דקה) יש להעיר שאינו מוכרח שהיישובים הסמוכים קבלו מנהגי פ”ת שגם לא נודעו ובקושי רב מנהגים משתמרים בזמנינו אפי’ באותו הישוב עצמו, וגם הגרי”ש שהזכיר התקנה בפ”ת מ”מ למעשה נקט להחמיר בשאר מקומות, וכן בתשוה”נ החמיר בעיזים בראש העין.

*

השלמה לגבי הנידון אם מותר לגדל ארנבות מצד בהמה דקה

שוב נראה להביא ראיה לפו”ר להיתר גידול ארנבות ממה שדנו הפוסקים (עי’ פר”ח סי’ קיז סק”ב ופרי תואר שם וכה”ח ובינת אדם אות סד ועוד) לגבי גידול ארנבות במקום שאין עומדין לאכילה אם יש בזה איסור מצד מסחר בבהמה טמאה, ולא נחתו לזה מצד בהמה דקה, אם כי אין מזו ראיה מוחלטת מכיון דיתכן דלא מיירי במקום יישוב ישראל כמו בזמנינו, אבל סייעתא ודאי יש משם.

השלמה לתשובה בענין גידול ארנבות

בגוף הנידון אם ארנבות בכלל או לא אאמו”ר שליט”א העיר דלדעתו רק מה שמגדלים מהם עדרים וצריכים מהם חלב או צמר הוא בכלל זה (וז”ל  נראה שכל גזירת בהמה דקה רק היתה בצאן דהיינו כבשים ועזים שהיו שכיחים ביותר עבור החלב והבשר וצמר שלהם ומהיכא תיתי שאר בעלי חיים), ויעוי’ בגמ’ ב”ק פ ע”א כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה רי”ש אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וכו’ מפני שעשויים לנקר את הבית ע”כ ועדיין צ”ע אם מיירי לגבי חיה דקה הדומה לעיזים וכבשים וההיתר שנאמר לגבי המינים הנזכרים באיזה אופן נאמר היתר זה, ושם נזכר אפי’ דבר שהוא לכאורה שרץ דאמרי’ שם גם חולדות סנאים, ושמא אינו שרץ ממש כדאמרי’ בגמ’ שם מאי שרצא דמתתאי שקיה, ויש מקום לפרש למה נקרא שרצא מאחר שאינו שרץ ממש משום וכו’ ובתוס’ שם משמע דיש ספק בזה אם הוא שרץ או חיה.

הגר”ש צביון העיר שבספר הזכרונות של סביו הגרח”ק הובא בשם החזו”א דאחרי שהתיר השו”ע הו”ל כעין מחילה לעולם עכ”ד, והוא מחודש קצת לומר שיש מקום לבסס היתר על דברי השו”ע גם במה שמבואר וברור בדבריו שאינו מותר, והוסיף הגר”ש הנ”ל דאחרי ההסכמה בפתח תקוה נתייסד כך המנהג ביישוב החדש ועדיין יל”ע דהרי רובא דעלמא אין מכירין תקנות פ”ת.

לגבי הנידון אם במקום הנשמר יש דינא דבהמה דקה או לא, יוי’ שם דידן מאי א”ל דידן קא מינטרא להו חובה א”ל חובה תקברינהו לבנה וכו’, ומשמע שם דפלוגתא דאמוראי שם אם מהני שמירה כדי להזהר בזה וגם עי”ש בתוס’ דמשמע דהמחמיר שם בגמ’ קאמר שהצד לפטור בזה הוא רק אם יש שומר צמוד כל הזמן שהוא דבר דאינו שייך כמבואר שם.

ויש לציין בזה לדברי הפלא יועץ ערך בעלי חיים שלא לגדל בע”ח שלא לבוא לידי צעב”ח.

כן, ועכ”פ כשאינו מחוייב בזה שבזה יצא מכלל פקפוק (כגון שהוא בנוסף למעשר כספים).

מקורות:

אדרבה כשמזמין אורחים ומשלם עבורם בזה מוכיח ומגלה שמשלם עבור השבת ולא עבור שמחת כריסו, שהשבת מתכבדת ממה שהאורחים מתענגים כמו אדם זה עצמו ג”כ, וכמ”ש הרמב”ם פ”ו הי”ח מהל’ י”ט שמי שמשמח רק את עצמו במועד ולא את העניים אין זה שמחת המועד אלא שמחת כריסו והובא במשנ”ב סי’ תקכט סקי”ז ועליהם נאמר כי לחמם לנפשם וגו’ כלומר שגילו דעתם שלחמם הוא לעצמם ולא לצורך מצוה, ומשמע שם במשנ”ב שלהכניס אורחים ולפרנס עניים במועד הוא תנאי להחשיבו כשמחת המועד דבלא זה לא קיים שמחת המועד כלל.

וכ”כ הגרח”ק (הובא בספר שבת לישראל עמ’ תעב אות כג) שכך מסתבר שגם אורחים הוא בכלל הוצאת שבת, וכ”כ בשו”ת רבבות אפרים חו סי’ נו סק”ו.

ויש להוסיף דבלאו הכי יש מהפוסקים שכתבו שכל צרכי מצוה הם כמו הוצאות שבת.

וצ”ע שבספר אשרי האיש או”ח ח”ב פי”ב אות ב לא הובא כן, אבל נימוקו עמו דהוא דבר שמחוייב בו מדין צדקה, והוצאת שבת הוא רק דבר שהוא רשות ואינו חובה שמוסיף משלו (וז”ל שם, להזמין אורחים לסעודות שבת אין זה בגדר הוצאות שבת, דזה צדקה שלו והגדר בהוצאות שבת שלא נחשב בהוצאותיו זה דבר שהוא מחוייב בו ע”כ), ואולי מקורו מדברי הגמ’ בביצה טז ע”א אי’ דבהוצאות שבת וכו’ אם מוסיף מוסיפין לו והשווה זה לדין המבואר בב”ק ט ע”ב ואו”ח סי’ תרנו שמי שמהדר יותר משליש הוא משל הקב”ה כיון שאינו מחוייב בהידור זה, וסובר שמה שהוא מחיובים שלו אין מוסיפין לו על הוצאותיו אלא הוא בכלל הוצאות הקצובין לו למחייתו ולחובותיו מר”ה עד יה”כ כמ”ש בביצה שם, וממילא סובר שההחזר רק על מה שמחוייב, וא”כ אפשר דגם להגרי”ש מי שמכניס אורח יותר מחיובו לא מיירי בזה הגרי”ש להדיא, ומ”מ להמבואר גם עיקר דברי הגרי”ש הם מחודשים.

ומ”מ אם מפריז מאוד באורחים יותר מיכולותיו נכנס בזה לנידון האם הוצאות שבת הם גם באופן של הפרזה יותר מאפשרויותיו ורגילותו והבאנו בזה דברים באיזהו מקומן.

השלמה לתשובה לענין אם הוצאות לצורך האורחים הוא בכלל הוצאת שבת או לא

ועי’ בב”י באו”ח סי’ שלג דהמבואר מדבריו דלא חשיב סעודת מצוה מה שמזמין לשבת חבירו לסעוד אצלו אלא רק כשמזמין אדם מן השדה שאין לו היכן לאכול, ועי”ש מה שדן בשם התה”ד לענין אם ראובן הזמין אדם כזה לביתו ובא שמעון והזמינו לסעודה שלאחריה אם גם זה חשיב סעודת מצוה או לא, עכ”פ המבואר כנ”ל דיש חילוק בהכנסת אורחים בין הכנסת אורחים דחובה שהוא כצדקה לבין הכנסת חבירו לאכול דאין זה כדיני צדקה.

והיוצא מזה דמי שמזמין חבירו לאכול אצלו באופן שאינו עושה כן מתורת חיוב הוא בכלל הוצאות שבת שאינן מן החשבון מג’ הוכחות, האחת שכ”כ הגרח”ק.

וההוכחה הב’ דגם הגריש”א שהורה דבאורחים לא חשיבא הוצאת שבת לענין זה משום שהוא דבר שבחובה הרי הורה כן רק באורחים של חיובא שהם בתורת צדקה, וכנראה מקורו של הגרי”ש מהר”ן בהא דב”ק ט ע”ב דמה שהוא בתורת חיוב אין משלימין לו מן השמים אלא רק מה שמוסיף משל עצמו בתורת רשות, וממילא מה שמזמין חבירו ונותן לו מאכל שלא בתורת חיובא דאין זה חשיב צדקה דאפי’ מצות הכנסת אורחים אין בזה לענין המבואר שם בסי’ שלג בהא דמפנין מפני האורחין וכו’.

וההוכחה הג’ היא כנ”ל מדברי הרמב”ם שהביא המשנ”ב בסי’ תקכט דהמשמח רק עצמו הר”ז שמחת כריסו, ואע”ג דהרמב”ם מיירי בעניים שפרנסתן היא מחובת צדקה מ”מ זיל בתר טעמא שהמכבד השבת הוא מכבד גם על ידי אחרים ולא רק להנאת עצמו בלבד, ואע”ג דיש לטעון דשם עיקר טענת הרמב”ם על מה שמתעלם מן הצדקה וממילא ניכר שאינו מענג את השבת לש”ש, מ”מ לענין הגדרת כבוד השבת אינו דין בחיובי צדקה אלא במה שמכבד השבת וכבוד שבת הוא גם כשמכבד השבת בפני אחרים.

ושמענו עובדא בבחור שבא אליו צו גיוס וקיים בעצמו כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות וקנה לחביריו מיני מתיקה לכבוד השבת ועלתה בידו והגינה זכות המצוה עליו.

יש”כ על מאמרו בענין הטעמים לשלילת זיהוי התכלת הנפוצה כהיום, אקצר בנידון זה מאחר שכבר נכתב בו הרבה, ומ”מ פטור בלא כלום א”א.

הנלענ”ד כתבתי כבר בכמ”ק בשו”ת עם סגולה ושו”ת שכיחא דבתכלת האידנא יש מידי הרבה סיבות המצטרפות זל”ז היוצרים מצב של פטור גמור מלבישת ציצית זו להלכה וכמו שאבאר להלן בסמוך שוב, וכעין מ”ש הגריש”א והגרנ”ק, וזה למרות שהדעת נוטה שיש קשר בין מיני הפורפורא לתכלת שבתורה לדרוש ולקבל שכר.

לגוף מש”כ שהלשון התכלת נגנז לא משמע שהיא גזירת המלכות לענ”ד אדרבה לו יצוייר שהיה על ידי גזירת המלכות א”כ שפיר אפשר להבין ששינו בלשונם ולא נקטו במפורש את הענין מפני יראת המלכות, וכמו שהבאתי בביאורי לפסיקתא רבתי (פרשה כא עמ’ תה ד”ה אם יאמר) ולמדה”ג (פרשת תולדות עמ’ צ) ועוד, כמה מקומות שמצינו בחז”ל שדברו כנגד הנוצרים ודברו בלשון רמז בכיסוי טפחיים מפני היראה ומפני דרכי שלום, וגם הגמ’ בסנהדרין יב הידועה בזה לא לחינם נקטו בלשון רמז (ואם אנו מפרשים באופן אחר מפירושים אחרים אין זה שהחכמנו מהם דגם הם אפשר שהיו מפרשים כן אם היו רואים הגזירות והחוקים ומה שרומי הי’ קורא עצמו נשר, ועי’ רמ”א חו”מ סי’ כה), ובראשונים ובאחרונים מצינו זה לרוב מספור ועי’ בהקדמת הערוך השלחן לספרו (בדפו”ח נשמט), וק”ל.

ולענ”ד איני רואה מניעה לבאר שהגניזה היתה באופן טבעי, ואדרבה מאחר דרוב דברים בעוה”ז עושה הקב”ה בדרך הטבע (דזה החילוק בין טבע לנס) אם אזלינן בתר רובא יש בזה ניחותא ועדיפות קצת.

ואף אם היו מוקדי צביעה שנשארו גם אחרי גזירות המלכות מ”מ מאחר שעיקר מוקדי הצביעה בעולם של יצוא פורפורא נגוזו נגרם המצב להפסק השימוש העולמי במינים אלו.

ומ”מ לגוף הלבישה יש די ספקות כדי לפטור הלבישה לכתחילה דאין ידוע מה הגוון דיש בזה הרבה שיטות ואין ידוע רמת הגוון דגם בזה יש הרבה שיטות ואין ידוע אופן הצביעה ואין ידוע כמה חוטי ציצית, ואין ידוע מה מתוך כל הנ”ל מעכב (ומקיימים בו רק לבן) ומה אין מעכב, וכל הלבישה היא ספק אם היא חובה או מצוה מן המובחר, ולפי מה שנתבאר בתשובה אחרת דלהדעות שאינה חובה אלא רק מצוה מן המובחר יש לזה גדרים אחרים במקום צורך גדול והפסד מרובה, ומלבד זה כל הזיהוי כולו עדיין לא נתברר כל הצורך, וגם אם נקבל שהוא פורפורא, מ”מ פורפורא הוא שם כולל למיני צובעים של חלזון שבים וזה לבד טעם לומר שהתכלת הוא פורפורא מכיון שהוא נצבע מחלזון שבים המוגדר ע”פ לשונם כפורפורא, אך אין ידוע לנו המין המסויים שבו צבעו.

(וגם אין ידוע אם המין שצבעו בו תכלת קיים היום דהיינו שאין ידוע אם נכחד או לא, וכידוע שאף לתכלת שצובעים היום אין מספיק החלזונות שבא”י וצריכים להביא ממרחק וא”כ בודאי שנכחד לכה”פ באופן חלקי, וכמדומה שראיתי בעבר שיש עשרות מינים של פורפורא ובגמ’ משמע דיש מין אחד המסויים שהיו משתמשין בו לתכלת של ציצית, וצל”ע לגבי עשרות המינים הנ”ל מה מייחד כל מין, דבגדרי הלכה לא כל שינוי נחשב מין בפני עצמו, ומצד שני כאן שנאמרו סימנים אפשר שנאמרו דוקא כסימני עופות שנאמרו מפי חכמים לייחד את המין, ומ”מ אם יתברר שכל הררי הקונכיות שנמצאו הם רק ממינים מסויימים יש לזה משקל ברמה מסויימת אם נימא דסתם תכלת של המקראות תמיד הכונה לאותו מין).

וגם שיש מצטטים מאמר שיש די ראיות בתכלת להתיר עגונות, נלענ”ד דהדברים הוצאו ממשמעותם הפשוטה, דגם לטעמייהו יש לכל היותר ראיות המסתברות דחכמי או”ה היונים שדברו על הפורפורא הכירו במיני הפורפורא את החלזון של תכלת בין מיני החלזונות העומדים תחת השם הכולל פורפורא, אבל יש הרבה דברים הצריכים בירור, ולדוגמא בעלמא מתוך כל הנ”ל הנה במנין החוטים איך אפשר להתיר עגונה על סמך הדעה דיש ב’ חוטי תכלת כנגד דעת הגר”א לכאורה וכנגד כמה מדרשים דמשמע מהם חוט אחד, ומאידך איך אפשר להתיר עגונה כנגד רוב ככל הראשונים והאחרונים דס”ל ב’ חוטין ובעלמא אין פוסקין כהראב”ד נגד התוס’ והרא”ש והשו”ע (בדין גרדומין) ולמה כאן נפסוק, ולכן גם אם נימא דיש ראיות מוחלטות על פרט בתיאוריית הזיהוי, עדיין יש כמה דברים לדון לענין לבישת הציצית להלכה (ומ”מ הלובש אין מזניחין אותו מאחר דעכ”פ בחלק מההכרעות אכן יש סבירות ברמה מסויימת שהכריעו כדעה שאפשר לסמוך עליה).

ויש להוסיף דכידוע שיש ריבוי קושיות על זיהוי המין אף שאפשר לדחוק ואף שיש מקום לטעון דיש ראיות כנגד הקושיות ושבקינהו לקושיות דדחקי אנפשייהו כנגד הראיות, וגם על חלק מהקושיות אפשר לטעון שיש ראשונים שסברו להיפך, דהרבה מהנידונים תלויים במחלוקות ראשונים, מ”מ כל ריבוי הקושיות חזו לאצטרופי לכל הספקות הנ”ל, דהרי אם חלק מהקושיות מוטעות וחלקן נכונות ואפי’ אם רק קושיא אחת נכונה כל הבנין נפל, וכדי לקיים את הזיהוי צריך לומר שכל הקושיות כולן מוטעות ללא יוצא מן הכלל, ומה שאפשר לומר ודאי שיש כאן לכה”פ עוד צירוף דחזי לאצטרופי לכל יתר הספקות דלעיל.

ובעיקר המאמר שהזכרנו שאמר חכ”א דיש די ראיות בזיהוי התכלת כדי להתיר עגונה יש להעיר דגם אם כנים הדברים מ”מ גם פסק של חכם מובהק ומופלג בדורו הוא ג”כ די כדי להתיר עגונה שהרי סברא שחידשו מדנפשייהו הרמב”ן והרשב”א ותוס’ ורא”ש ושאר פוסקים יש בו כדי להתיר עגונות גם בזמנינו ומעשים שבכל יום שכ”ה, וגם סברא שכתבו הב”ש והח”מ וכן הגריש”א והגרנ”ק דאטו קטלי קניא באגמא אנן, ואדרבה בעלמא דרך הוא שאחר המו”מ החכמים מכריעים.

*

השלמות ומכתבים

יש”כ על הערתו וכו’, המכתב שכתבתי שע”ז הגיב כת”ר הוא תמצית מה שכתבתי ביתר הרחבה בשו”ת עם סגולה ח”א מהדו”ק (ובשו”ת עם סגולה שבאוצה”ח השמטתי התשובה הנ”ל, וישנו רק בעם סגולה הנדפס) ובתשובה אחרת שנדפסה בשו”ת שכיחא ד”ה האם יש חיוב להטיל מצוות תכלת בזמנינו מחלזון שאומרים שהתברר שהוא חלזון התכלת, ועוד מאמרים כתבתי בנידון זה.
עיקר הטעם לפטור לענ”ד הוא מחמת דברים מסויימים שאכן לא התבררו כל הצורך לכל הדעות, היוצרים ספק ספקא ומהווים מכח זה פטור הלכתי, לכה”פ ליישב הנהגת רבוותא וק”ק דבכל אתר ואתר שלא הטילו תכלת בציציותיהם מטעמי הלכה אף שרבים מהם לקחו צד שיש כאן זיהוי.
והענין הוא שאחר שיש יותר מספק אחד מהספקות השייכים להטלת התכלת בפועל (כגון בפלוגתת הראשונים במנין החוטים ובפלוגתת הראשונים אם הוא חובה או רשות, ונספח לזה זיהוי המין שנחלקו בזה טובא באי בהמ”ד, ואמנם הדברים מוחלטים לכל דעה לב’ הצדדים, אבל ההוכחות מב’ הצדדים הם דברים שיש לדון בהם ולדבר בהם, והוא נושא מסועף בפני עצמו), ממילא כבר אין זה כבר מוגדר ספק דאורייתא אלא ספק ספקא דאורייתא.
וכל שאר הצדדים שהזכרתי ושלא הזכרתי הם חזו לאצטרופי בלבד ואף מהם שקלושים טובא.
וכבר אמרתי בהזדמנויות דלענ”ד גם מדרך הטבע כשמתעוררות כמה ספקות ושאלות שכל אחת מהן נידון בפני עצמו ולומר שכל ההכרעות בכל השאלות נוטות ומוכרעות למסקנא אחת הוא דבר הנמנע בד”כ בדרך הטבע, דמטבע הדברים אף בסוגיות שיש ראיות לכאן ולכאן או ויכוח בין שני מופלגים שכל אחד מביא בידו חבילות של תשובות, בד”כ ההסתברות היא שיש צדדים לכאן ולכאן (לפעמים פלוגתא ולפעמים חילוק בין אופנים ומצבים וכיו”ב).
ומ”מ בודאי שהלובש אין מזניחין אותו מאחר שיש הסתברויות לחלק מהצדדים, כמ”ש בפנים ושכמ”ה.
ולגוף הנידון שיש תירוצים על קושיות אם יש לסמוך ע”ז בבירור לומר שאין צד אחר, לענ”ד אין לדמות פירוקי דבש”ס לפירוקי דידן למימר דכל פירוקי דידן נחשבים שאין בהם ספק ולומר דכמו שפירוקים שלהם הם אמת כך פירוקי דידן, אין לומר כן, דהא אדרבה פירוקים שבש”ס יש להם כמה טעמים חוץ מהטעם שנכתב בגמ’ עצמה וכידוע מהגר”א גבי גילוי משקין שיש הרבה טעמים שלא נזכרו להדיא (יעוי’ בס’ הגאון מה שהביא בזה), וגם אם נתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה.
ותדע דקבלת הגאונים (ר”ח ב”ק לז ע”א ועוד) דאם תמצי לומר הוא הלכה, וכן היכא דהוו אמוראי אליבא דחד תנא קבלת הגאונים דכך הלכה (עי’ בתוס’ דסוכה בענין הפכן על צידיהן ועוד), וכן הלשון דכולי עלמא וכיו”ב הוא הלכה (עי’ בתוס’ בפ”ק דב”ק בסוגי’ דרב אסי ובתוס’ דקידושין בסוגי’ דדבר שלא בא לעולם ועוד), וכן בלשונות איכא דאמרי (עי’ תוס’ פ”ק דע”ז ז ע”א), ומבואר מזה דיש דברים שנזכרו בגמ’ בלא טעם והטעם כמוס עם בעלי הגמ’ וכך הלכה, ועוד דהתלמוד קבלוהו כל תפוצות ישראל בכל מקומות מושבותיהם כמ”ש הרמב”ם בהקדמה למשנה תורה ולכן הכרעות התלמוד הם מסקנות, כדאמרי’ בב”מ פו ע”א רב אשי ורבינא סוף הוראה, ופרש”י הקושיות והתירוצים שלפניהם.
ועם כל זה אמרי’ בע”ז ל ע”א פירוקא לסכנתא, ופרש”י לדבר שיש בו סכנה אתה בא לתרץ ולסתור ראיות שאנו מביאין ואנן נסמוך אהני שינויי דליתו אלא ודאי ל”ש הכי ול”ש הכי וכו’, (ומכח זה פסק הרמ”א ביו”ד סי’ קטז דבסכנה יש להחמיר בספקות יותר), ועי’ בשד”ח מ”ש בשם האחרונים גבי אין עונשין מן הדין, ויעוי’ ב”ב קלה ע”א ולאו מי לא שנינהו כאן למפרע וכאן להבא ואשנויי ניקום ולסמוך וכו’, וכעי”ז נזכר הלשון בראשונים ובפוסקים בהרבה מקומות דאשינויי לא ניקום ונסמוך או דאשינויי דחיקי לא ניקום ונסמוך.
ותירוצים ואוקימתות שבגמ’ הכל אמת וכדאמרי’ במגילה יט ע”ב שהראהו הקב”ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים עי”ש בפרש”י (ועי’ בפרש”י ברכות ה ע”א), אבל פירוקי דידן הכל לפי הענין וא”א לומר דכל פירוקי דידן הם בחזקת ודאי, וכמ”ש הרמב”ן עה”פ דלא תסור דיש פנים לכל דבר, אלא לכל היותר יש לנהוג כהמסתבר כמ”ש הטור בהל’ דיינים בשם הרמב”ם וכמ”ש הרא”ש ממשפט שלמה, דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כמ”ש בפ”ק דסנהדרין מדכתיב ועמכם בדבר המשפט, אבל כשיש הסתברויות הפוכות וסותרות שוב יש לדון בכל אופן לפי הענין.
*

לכבוד הגאון כמוהר”ר שליט”א

עברתי בין בתרי הערותיו והנאני, ואמנם בשנים האחרונות גדרתי עצמי קצת מלהשקיע עצמי לרשום בעניינים אלו מאחר ואין סוף למאמרים שנכתבו בזה, וכמעט שאין שאלה או נידון שא”א למצוא כמה מאמרים שכתבו עליהם כמה צדדים וצידי צדדים, ומ”מ לגודל חביבותו וחביבות ד”ת שכתב (והרבה פנינים יקרים ראיתי בדבריו והנאני, כמו ביאורו על הסממיות בספרי דהכונה לאדום כמ”ש רז”ל דשממית היינו אדום), אמרתי אכתוב כמה עלים העולים במחשבה תוך כדי עיון בדברים:
א) מש”כ ולכן לו”ד וכו’ ולפ”ז ניחא וכו’, א”ה וכן מבואר בתוס’ פ”ג דסוכה דהירושלמי חולק על הבבלי וסובר שהוא ירוק (ירוק בלשונינו) ודלא כהגר”א.
ב) מש”כ בדעת הירושלמי דהכונה שהוא ירוק כחול ולא ירוק ממש כעשבים, ע”ע רש”י סוטה יז ע”א דגם בדעת הבבלי כ’ אינו דומה אלא דומה לדומה רק דשם התחלת הדמיון לים, ובירושלמי שהתחילו בעשבים שדומים לים ע”כ שיותר דומה לעשבים מאשר לים.
ג) מש”כ דהירושלמי מודה שאם הוא דומה לרקיע יותר מלעשבים הוא כשר, אינו מוכרח דאפשר שסברו שמשמעות לה”ק דתכלת אינה כן או שיש טעמים אחרים למה לא יהיה כחול ממש או ששום טעם יש שצריך שיהיה דומה לים ג”כ, וגם בתוס’ ריהטא דמילתא שלא סברו כן, ומ”מ מסתמא שהלכה כהבבלי בזה כמו ברוב דיני התורה.
ד) מש”כ דממה שלא פירשו גוון מדוייק ש”מ שאינו מעכב, הנה לפרש”י בסוטה שם נמצא דפירשו גוון מדוייק וכן בזוהר פירשו גוון מדוייק בכ”מ, ובכמה ראשונים ואחרונים נזכרו ג”כ הגדרות הגוון כמו שהובא בלולאות תכלת, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת, אלא דלא היה מצוי כ”כ הצביעה במקום תלמוד הבבלי, כדמשמע בסנהדרין יב ומנחות מב שהיו רק מביאים לשם תכלת, ולכן נבוכדנצר הוצרך להשתמש באנשי צור בשבת כו, וגם לפי הצד שהוא פורפורא כמדומה שלא היה מרכז פורפורא בבבל, ולא עסקו בסוגיות זרעים וטהרות שלא נגעו להם כ”כ כדמוכח בברכות כ’ וכדמצינו שלא נסדר ע”ז תלמוד בבלי, וירושלמי סדרו זרעים שהיו נוהג בהם וטהרות לא, כיון שטהרות לא היה נוגע, ואף קדשים המשמעות הפשוטה שאין ירושלמי קדשים, ועי’ בהקדמה לירושלמי קדשים המזוייף מה שליקט שם, ומ”מ הבבלי שיש קדשים היינו משום ונשלמה פרים שפתינו שנאמר רק לענין קדשים.
ה) הראיה מהתוספתא התכלת אינה כשרה אלא מן החלזון לענ”ד אין בה הכרח גמור ומספיק לומר שלא היה עוד חלזון (גם אם נימא דהה”א הידיעה אינה ה”א הידיעה) דיש לומר דמדבר בחלזון הידוע אצל העוסקים בזה וליכא למטעי, (גם אם לא נצטרך להיכנס לנידון אם היה מפורסם באו”ה לצבוע כחול בחלזון אחר או לא), וכמו הרבה תיבות בלשונות הפוסקים והעם שיש להם הרבה משמעויות ואעפ”כ כאשר מדברים בנושא המסויים ברור על מה הכוונה וכמו שהבאתי לזה הרבה דוגמאות (ואפשר להביא עוד) בתשובתי על דל”ת של תפילין שהיה כינוי לקשר המרובע בהרבה מתפוצות ישראל בחו”ל.
ואין כוונתי שאין יותר ניחותא לומר כמ”ש כת”ר אלא רק דעדיין מקום הניחו לנו להתגדר בזה ולדון אם יש כבר ראיה גמורה או לא.
ויש להוסיף דפשטות הגמ’ חלזון זהו וכו’ משמע שהיה אחד, וכמו שרמז כת”ר בתחילת דבריו.
ויש להוסיף עוד דיש אחרונים שדייקו מלשונות הראשונים דהגדרת תכלת בלשה”ק הוא רק הצמר הנצבע מהחלזון ולא הגוון שהוא אינו נקרא תכלת בלשה”ק, ואם נקבל דבריהם אפשר להסכים שדחוק לומר שיש בזה כמה מינים (ואם נמצא עוד מין שהוא חלזון ג”כ יהיה כשר) שכולם כשרים אם נצליח להגיע לזה לגוון כחול.
ויש להוסיף דאם נימא דהוא מין המסויים אפשר להבין יותר טעם התורה שהקפידה על מין מסויים אבל אם נימא דהתורה רק הקפידה כעין דין שצריך שיבוא מבעל חי בעל קונכיה הוא מחודש קצת, ודברי התפא”י בזה תמוהין (וגם אם נלך בביאור התוספתא על היסוד של התפא”י הכשרות תהיה לכל כחול היוצא מן החי).
ויש להוסיף דיש חלזונות שאינם בים ולפי הלומדים בתוספתא שכל חלזון כשר א”כ אם נצליח להוציא כחול מחלזון דיבשה שוב יהיה כשר, וזה צריך ביאור יותר דמהיכא תיתי שהקונכיה היא זו המכשירה את התכלת, אבל לשאר מפרשים ניחא הכל.
ו) מש”כ דע’ שנה גוזמא ע”פ סוגי’ דתמיד ושאר דוכתי יש להוסיף עוד דבהרבה מקומות כתבו הראשונים על מנינים שנזכרו בגמ’ שהם גוזמא.
ז) מה שהקשה כת”ר על הסוברים שבפורפורא זו השתמשו בעבר לצביעת ארגמן בלבד דסוף סוף למה באמת לא השתמשו בזה לצביעת תכלת, הנה האמת דיש עוד טענות בזה לכאן ולכאן כמו שהרחיב כת”ר ושאר מחברים, אבל על גוף טענה זו יש ליישב (ועיקרי הענין ראיתי למחברים שכתבו בזו) דמאחר והחומר הסופי היוצא מתכלת זו הוא שווה לקלא אילן בתרכיב א”כ סברא הוא שלא טרחו בדבר להשקיע בזה, וצע”ק דלפי סברתם יוצא שהתכלת האמיתית אינה דומה ממש לקלא אילן, אבל בגמ’ במנחות מב ע”ב וב”ק סא ע”ב מוכח לא כן, נמצא דבלאו הכי קשה, וגם אין בידי הכלים לבדוק בין הצדדים בזה האמת ביד מי.
ח) בדברי הספרי על צבעונין וקלא אילן לענ”ד בא הספרי לכלול כל צבעונין שיימצאו שאפשר לזיף בהם גוון הדומה לתכלת מי פחות ומי יותר, (וגם אם לא נרשם בספרי האומות שהיה עוד צבע כחול אפשר שהיה ולא נרשם או שלא היה צבע המועיל ולכך לא היה בו שימוש רב), וכלל צבעונין לחוד וקלא אילן לחוד מכיון שקלא אילן היה מצוי ביותר שאף המומחים לא היו יכולין לגלות הזיוף בטביעות עין.
ט) לענ”ד אין להוכיח מהגמ’ במנחות שם שהקלא אילן קל וחלש בצבעו מן התכלת (והיא שי’ התפא”י), ואדרבה יעוי’ בתוס’ דזבחים צה ע”א דמשמע אפכא, אלא שהוא בדיקה ככל הבדיקות שבש”ס שלגבי החומרים הנזכרים שם יש חילוק בין תכלת לקלא אילן, וכמו בדיקת סממנים בזבחים שם וכמו בדיקת לובן ביצה בהניזקין וכמו בדיקת בשר במעשה דסליק וע”ז הדרך, ומ”מ אפשר שיש משמעות ברמב”ם דייחודיותו של התכלת שהוא צבע חזק.
י) לענין מנין החוטים בציצית יש עמדי מה לכתוב בזה מכמה שנים ואולי לכשיזדמן ארשום אי”ה.

*
קצת השלמות על תגובה אחרונה של כת”ר:

א) מה שתכלת היא מצוה מן המובחר הוא דבר שנתבאר בפוסקים רבים מאוד, ראשונים ואחרונים, ופלפלו בזה הרבה בסוגיות הש”ס ובדרשות המקראות שמשם יצא להם זה וכן מדעתם הרחבה והבנתם הפשוטה בביאור דין זה, כמו שהרחבתי במאמרי המורחב שציינתי לו, ובודאי שיש כאן שיטה חשובה מאוד שסברה כן.
ב) לגבי מה שכת”ר כתב שלא נזכר הגוון המדוייק של התכלת במשנה ומשמע שאין הגוון מעכב (דאחר שביארתי למה לא נזכרו בגמ’ חזר כת”ר והקשה למה לא נשנו במשנה), הנה בעצם כלל דיני ציצית ועוד הרבה דינים מעיקרי ההלכה לא נשנו במשנה כלל, הנני לציין מש”כ הרמב”ם בפה”מ בפ”ד דמנחות מ”ד ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והברכות שחייבים לברך עליהם וכל הענינים התלויים בהם, וסיבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חיבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל עכ”ל, ועי’ עוד בזה בחת”ס גיטין עח ותורת הנביאים למהר”צ חיות ושו”ת בית נפתלי סי’ כח (הובא בהרחבה במבוא למגילת אנטיוכוס מהדו’ כוונת הלב).
ג) לגבי המו”מ בענין הזיהוי כבר נכתבו א”ס ספרים ומאמרים לכאן ולכאן, וא”צ בזה לדידי ודכוותי, ולכן כל מה שאכתוב בזה מיותר מעיקרו, וכ”ש שכבר כתבתי בכמה הזדמנויות דעתי בזה, ומ”מ מאחר וזכיתי שכת”ר כבדני וכתב לי דעתו בנידון אכתוב עיקר הענין בזה לענ”ד.
דהנה מה שמוכח מספרי חכמי האומות בעיקר הוא שיש מיני צובעים מן החלזונות שבים שכולם נכללים תחת שם פורפורא, ולכן לפי המסתמן שחלזון של התכלת מבחינת ההגדרות והשמות של המדע באותה תקופה היה יכול להיות מוגדר כ”פורפורא” מכיון שהוא עונה לתנאי האחד והיחיד המקבע את השם הזה דהיינו צבע ממקור חלזוני ימי, אף אם לו יצוייר שהשימוש בו על ידיהם לא היה עיקרי ומרכזי (וזה עוד נושא בפני עצמו שיש צורך לדון בו ולהרחיב בו ואכה”מ לזה).
מאידך גיסא את כלל כל מיני הפורפורא המובאים בספריהם איננו יכולים לזהות בבירור, ואינו בהכרח שאנו מכירים את כל המינים שהיו להם (כפי שיש מינים אחרים של בעלי חיים שהיו לקדמונים ואינם מוכרים כיום), וכמות החלזונות בים המזרח התיכון כיום אינו מספיק לתעשיית צבע כמו שהיה בזמנם כך שבלאו הכי מראה שהרבה נכחד, ומאידך גיסא כמדומה שקראתי במאמר אחד שיש עשרות מיני פורפירא (אולי כחמישים), מלבד כמה מינים בודדים מסויימים ומיוחדים המפורסמים בקביעות במאמרים התורניים.
וכמדומה שראיתי בעבר באיזה מאמר מדעי (שאינו קשור לענין התכלת) דהפורפורא במקור משמש לשם אחר לגמרי והוא שם מושאל למיני הצבעונים הבאים מחלזונות.
ולכשתמצי לומר שהראיה העיקרית מספרי האומות וגם הרבה מהראיות המשנִיות הם הוכחה שהתכלת היה מוגדר בזמנם בשם פורפורא שזה כבר בלאו הכי פשוט לפי הגדרת פורפורא שהוא שם מושאל לכל דבר מסוג זה (וכמובן שלפעמים יזכירו הפורפורא ביחד עם מינים אחרים שנתייחדו לשם נפרד אבל בכלליות השם פורפורא כולל כל אלו).
ומאידך גיסא לא נמצא הכרח ברור לומר דחלזון התכלת הוא אחד מן המינים המוכרים לנו כיום, הן משום שרוב הלומדים הגמ’ שאינם מכירים הזיהוי לא הבינו את דברי הגמ’ כפי שמפרשים אותו המצדדים בזיהוי והן משום דיש משמעויות שונות בחז”ל שהשימוש בתכלת היה לא נפוץ כבר בזמנם והן מטעמים אחרים.
ואיני אומר לכת”ר שכל הראיה אינה קיימת כלל אבל מה שודאי אפשר לומר שכ”ז מסיר מחומר הקושי’, וכל אחד ייקח את הדברים לפי הבנתו ושיקול דעתו, ולא אכניס את ראשי בין ההרים (אין בדברי אלה התייחסות לממצאים הארכיאולוגים).