ברש”י ב”ב ריש דף יא יש קצת משמעות דרק לענין צדקה מפרנסין אבל לא לגוים שהרי לגבי צדקה הביא הא דגיטין דמפרנסין עניי ישראל עם עניי גוים, ואילו לגבי פדיון שבויים הביא הא דהוצרך ליתן לשבויי ישראל משום דאסור לגנוב דעת הגוי, ומיהו לקושטא דמילתא אין כאן ראיה ברורה, דיש לומר דפדיון שבויים הוא בכלל צדקה לעניים ורק אינו בכלל מצוה רבה אם אינו לצורך ישראל, ומ”מ יש קצת לשון ברש”י מדקאמר אבל במעות המתחלקות לעניים וכו’ משמע דעד עכשיו טעם מה שאינו ניתן לגוים משום שאינו מעות המתחלקות לעניים אלא לענין אחר שאינו בכלל זה, רק שאינו מוכרח דיש לומר שסמך על מה שהזכיר רש”י הלשון שנזכר לעיל על מצוה רבה.

ביו”ד סי’ א ס”ד בהגה כתב דבעינן “וגם רוב גנבי ישראל”, דאז סמכי’ שהשוחט היה ישראל ושחט בהכשר, וצע”ק דהנה בסתם מקום שאין מכירין מי הם הגנבים הא לכאורה אזלינן בתר רוב אנשי העיר דלו יצוייר שמי שנטל הבהמה היה לו כלי כל שהוא שאין יודעים אם רוב מחזיקי כלי זה הם ישראל או גוים הרי אזלי’ בתר רוב אנשי העיר, וממילא למה הצריך הרמ”א בתנאי שידעו שרוב גנבי העיר ישראל, הא סגי שאין יודעים שרוב גנבי העיר גוים, ויש לומר דהש”ך סקי”ט ובפמ”ג שפ”ד סקי”ט פירשו דאם הבהמה נגנבה בעינן שיהיו רק רוב גנבי ישראל גם בלא רוב העיר, וממילא הרמ”א בא להקל דסגי לילך גם אחר רוב גנבי ישראל אף כשרוב יושבי העיר גוים, דלא בעינן תרי רובי וכמבואר בפמ”ג שם, וכמ”ש הגר”א בסק”כ וכאן רוב ישראל לא מעלה ולא מוריד ע”כ, ממילא באופן שאין רוב ישראל בודאי לא מהני שאין ידוע שרוב גנבים גוים, אלא בעינן דנדע דרוב גנבים ישראלים, וצ”ע לדינא.

אי נמי יש לומר דהרמ”א נקט כן משום שבספק מי הם רוב הגנבים צריך לברר אם הם ישראל או גויים לכך כתב הרמ”א דבעינן שידעו שרוב גנבי ישראל הם, וגם בדין זה אם יש חיוב לברר או לא צ”ע לדינא.

בודאי שלא יקומו מחמתו מכיון שע”פ הלכה אין לו שום קשר אליהם, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומדאורייתא כל קרובותיו מותרות לו אם יתגיירו מכיון שאין קורבה אחר הגיור (וגם מדרבנן לא כולם נאסרו לו), וגם אין ירושה מדאורייתא אחר שנתגייר כיון שאין קורבה מדאורייתא וכמבואר בקידושין יח ע”ב.

אבל אם הם חסידי או”ה יש צד שיקומו לתחה”מ בזכות עצמם לזכות לחיי עוה”ב, ראה יפה תואר על ב”ר יג ד דלשי’ הרמב”ן בשער הגמול שעוה”ב הוא זמן תחה”מ א”כ חסידי או”ה יקומו לתחה”מ, וכן בפי’ הר”י אברבנאל ישעיה יח ז ד”ה והאופן השני הזכיר שיתכן שיש צד כזה.

ובהעיקרים מאמר ד’ פל”א כ’ דעוה”ב שאחר הפטירה יזכו לזה חסידי או”ה אבל אחר תחה”מ לא יזכו.

אבל יש לציין דגם אם יקומו לתחה”מ הוא רק כדי ליהנות מעוה”ב אבל אחר כך יחזרו למיתתם בכלות מאה שנה כמבואר בגמ’ בסנהדרין.

אין בזה כל חשש.

מקורות: ראשית דיש כמה שכתבו שימים אלו הם ימי שמחה, עי’ רמב”ם פ”ג מהל’ חנוכה ה”ג וראב”ע במדבר י י ומגילת אנטיוכוס בסופו וע”ע משנ”ב סי’ תרע סק”ט בשם המהרש”ל ביש”ש דב”ק פ”ז סי’ לז, ובהרחבה במ”מ שציינתי בהערותי על המגילה שם (אוסף מדרשים הוצאת זכרון אהרן) אות כ’.

שנית דהרי גם להלכה שצריך לומר שירות ותשבחות ואז ייחשב סעודת מצוה כמ”ש הרמ”א סי’ תרע ובמשנ”ב שם אבל עדיין מצטרף לזה מה שהוא חנוכה, וכמבואר בחי”א כלל קנד ס”ה דטוב לעשות סעודה מצד הנס ורק כשאומרים שירות ותשבחות הוי סעודת מצוה עכ”ד, אבל בסתם יום חול לא כתבו הפוסקים לעשות סעודת מצוה, וגם לכאורה לא מועיל שירות ותשבחות בסתם סעודת יום חול, עי’ בחת”ס על השו”ע שם ובסי’ שלג ואולם עי’ בפמ”ג סי’ תרע א”א סק”ד שאמנם נראה שמסברא גם סבר כן אבל נשאר מחמת זה בתמיהה על המג”א סק”ד בשם המרדכי פסחים פ”ד סי’ תרה עי”ש.

ושלישית אין בזה שום חסרון ח”ו להיות שמח בנס ושמח בהקב”ה ומה שפקפקו חלק מהפוסקים הוא רק בריבוי סעודות שזו הנהגה שאינה טובה כשהיא שלא לצורך כמ”ש בפסחים ת”ח המרבה סעודתו וכו’ ועי’ ברמב”ם בהל’ דעות בהנהגת ת”ח, אבל שמחה גרידא למה לא, ואמרי’במד”ר  ובפסיקתא נגילה ונשמחה בך בך בתורתך בך בישועתך בך בכ”ב אותיות שבתורתך.

וגם לפי מ”ש בר”פ אין עומדין אסור לאדם למלאות פיו שחוק מ”מ אם שמח מחמת מצוה שרי כמבואר שם ט ע”ב וגם יכול להתכון בברכה שישמח לעתיד כדאמרי’ בפסיקתא ובמד”ר צדיקים לא שמחו בעולמי שנאמר ישמח ישראל לעתיד.

ויש לחדד הדברים שאדם מותר לברך חבירו בכל עת שיהיה שמח ולא רק בחנוכה.