אורח חיים

שאלה

{לכבוד הגרע"מ סילבער שליט"א, שאלה מעט סגולית ולא כ"כ הלכתית - הנה אמרו חז"ל המתעטש בתפילתו סימן יפה לו, האם הכוונה דווקא בתפילת שמו"ע או גם בכל שאר חלקי התפילה? ומה בנוגע למקרה שמנע עצמו מהעיטוש, האם גם אז סימן יפה לו, או דוקא אם התעטש כדרכו?
יהודה שוארץ}

תשובה

יום ראשון י"ד אייר תשע"ו

לכבוד הג"ר יהודה שורץ שליט"א

שלום רב

הנה ראשית כל בטעם מה שאמרו המתעטש בתפילתו סימן יפה לו, מצינו בזה ביאורים בראשונים, הנה בגמ' במס' ברכות דף כד ע"ב, איתא וז"ל, דאמר רב זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה ע"כ.

וכתב ברש"י וז"ל, כשם שעושים לו נחת רוח - שהעטוש נחת רוח לאדם.

כך עושים לו נחת רוח מלמעלה - מן השמים, למלאות שאלתו עכ"ל.

ולכאורה מבואר בדבריו שמכיון שיש לאדם איזו שהיא הנאה ברגע העיטוש, א"כ זהו סימן שמשמיא רחימו ליה, אכן במאירי שם כתב וז"ל, נתעטש מלמעלה דרך החוטם אין בכך כלום ולא עוד אלא נוח לו שיתנקה מוחו אמרו חכמים המתעטש מלמעלה סימן יפה לו ע"כ.

וא"כ לדעתו הסימן לטיבותא כאן הוא מצד מה שע"י העיטוש מתנקה מוחו.

ובתר"י וריטב"א פירשו משום שהעיטוש מתקן האברים.

ומה ששאל כ"ת האם בכל שאר חלקי התפילה או רק בשמונ"ע, מהלשון בתפילתו נראה שהוא דוקא בשמונ"ע, כלשון חכמים, וכמו שהביאו זה הפוסקים על הלכות שמונ"ע, כמו בשו"ע ר"ס ק"ג היה עומד בתפילה וכו', ואח"ז בס"ג כתב המתעטש בתפילתו וכו', ועיין מה שכתב במשנה ברורה סימן פ ס"ק ג וז"ל, כי בתפלה הוא עומד לפני המלך וגנאי גדול הוא להפיח אז אבל ק"ש אינו כמדבר עם המלך אלא שמקיים בזה רצון הש"י ע"כ, [והיינו דין המתעט מלמעלה], וכן מבואר שם בפרי חדש אורח חיים סימן פ וז"ל, אף על גב דבגמרא [ברכות כג, א] לא אמרינן אלא הנצרך לנקביו אל יתפלל, היינו משום דבעי למימר ואם התפלל תפלתו תועבה, אבל אין הכי נמי שבהפחה נמי מוטב שלא יתפלל עכשיו מלהתפלל בגוף בלתי נקי דכתיב [עמוס ד, יב] הכון לקראת אלהיך ישראל.

ועוד אמרינן [שם כד, ב] המתעטש בתפילתו מלמטה סימן רע לו.

ואמרינן נמי [שם כג, א] שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפילה לפני.

וכתב רש"י ז"ל [שם] שמור נקביך מבין רגליך כמו להסך את רגליו שמור נקביך שלא יפיחו עד כאן.

עכ"ל הפר"ח וע"ש עוד, ומבואר מכל הענין שם דנקט פירוש גמ' זו רק על שמונ"ע ולא על שאר חלקי התפילה ע"ש, [דלא מיירי על ק"ש כמבואר שם, וכן לא מיירי על שאר חלקי התפילה שלא נאמרו שם שאר הדינים שמביא שם].

וא"כ בודאי שגם חלק השני שבגמ' על המתעטש מלמעלה סימן יפה לא מיירי ביותר מזה.

והרי באמת כל הסוגיא שם בברכות מיירי רק בשמונ"ע.

ומ"מ שמא יש איזה סימן טוב שתפילתו מקובלת גם אם נתעטש בשאר תחנונים שאומר.

ולגוף שאלתך האם גם מי שמנע עצמו מלהתעטש הוא בכלל ברכה זו, כתב ברמב"ם הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ד הי"א וז"ל, מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו הרי זה מגונה, ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובא לא'ו'נ'סו אין בכך כלום.

ויעויין מה שכתב במעשה רקח על הרמב"ם שם, וז"ל, והנראה בזה דרבינו כתב כן לפי שמשמעות הגמרא בהכרח לומר דמיירי בעיטוש לא'ו'נ'ס תדע דאמרו המתעטש בתפילתו סימן רע לו וכן נמי אמרינן בתירוצא התם המתעטש בתפילתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושים לו נחת רוח מלמעלה ואם הוא לרצונו איך שייך לומר סימן יפה וסימן רע אלא ודאי דהש"ס איירי בא'ו'נ'ס דוקא וכן הכריח גם כן הר"ח אבולעפיה נר"ו, אם כן איפה רבינו כיון בזה דכיון דבעיטוש לא'ו'נ'סו הוא סימן יפה מינה דברצונו אין ראוי לעשות כן והרי זה מגונה (וכגון ע"י איזה סם או עשב דק שנוהגים לנשוף כדי להתעטש דאל"כ א"א להביא עצמו לידי עיטוש בלא שום דבר) דפשיטא דלא אריך למעבד כי האי בעידן צלותא ואם בדק עצמו מקודם כלומר שאז הוי לא'ו'נ'סו גמור אין בכך כלום עכ"ל.

א"כ לפי דבריו של המער"ק, לכאורה אם יש בידו למנוע עצמו מלהתעטש, דהא קא חזינן שמנע עצמו, א"כ אין בזה סימן יפה, ואדרבה לפ"ד הרמב"ם יהא מחוייב בכה"ג למנע עצמו מלהתעטש.

והנה בגמ' ברכות שם איתא, וז"ל, בשלמא מגהק ומפהק לא קשיא כאן לא'ו'נ'סו כאן לרצונו אלא מתעטש אמתעטש קשיא מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה ע"כ.

ופרש"י וז"ל, אלא עטוש אעטוש קשיא - דאין עטוש אלא לא'ו'נ'סו ע"כ.

ובפשטות הכונה שאין שייך עיטוש שיהא שלא לא'ו'נ'סו, ולכך לא מתרץ הגמ' בעיטוש כאן לרצונו כאן לא'ו'נ'סו, וכן נקט בספר לחם יהודה על הרמב"ם שם ע"ש, ולפ"ז גם בעיטוש שיכול לפי טבעו להמנע מלהתעטש נקרא לא'ו'נ'סו, [לפ"ז יהא גם נ"מ לדינא גבי מגהק ומפהק דשרי לא'ו'נ'סו, דלפ"ז כל היכא שמרגיש צורך ויהיה לו צער אם לא יגהק או יפהק חשיב א'ו'נ'ס, וצל"ע לדינא], וגם הרמב"ם אפשר דלא קאמר דשלא לא'ו'נ'סו אסור אלא רק במכוין ע"י סם כמ"ש המער"ק, אבל במרגיש צורך להתעטש חשיב א'ו'נ'ס.

וראה מה שכתב בשארית נתן על הרמב"ם שם וז"ל, לכאורה איך שייך מתעטש לרצונו (כמ"ש רש"י בברכות כד: אין עיטוש אלא לא'ו'נ'סו).

ויש לבאר שעושה זאת ע"י פעולה כגון הרחת טבק וכדו' עכ"ל.

אבל זהו דוחק גדול לפרש דבאופן שיכול להתאפק עדיין חשיב א'ו'נ'ס, שהרי הרמב"ם הגדיר 'א'ו'נ'ס' היינו מי שבדק קודם תפילתו וראה שאינו צריך ואח"כ נזדמן לו בתפילתו ולא משמע דגם באופן זה שרי.

וכן ראיתי בבאר יהודה על הרמב"ם שם דייק להדיא מדברי הרמב"ם בהי"ב שאם יכול להעמיד עצמו מקרי לרצונו.

ונקט שם שרק לא'ו'נ'סו חשיב סימן יפה, ובלרצונו דהיינו שיכול להעמיד עצמו כתב דנראה שזהו בכלל הסימן רע.

א"כ לפי' הבאר יהודה לית דינא ולית דיינא שבמקרה שאתם שאלתם לא הוי סימן יפה.

אכן גם בביאור דברי רש"י יש כמה דעות באחרונים, ואפשר לבאר ג"כ דעת רש"י שכונתו רק דלא שייך לחלק בגמ' במתעטש לרצונו ולאנסו דבזה פשיטא דאסור לרצונו דזיל טפי, כיון שמוציא ריר, או משום דסתם מתעטש ס"ל דמיירי מלמטה, וא"כ לא מסתבר ליה דקאתי לאסור עיטוש מלמטה לרצונו.

אכן גם לפי כל הצדדים כאן אשכחן הרבה דברים שהם לסימנא, וכמו שכתב בשו"ע יו"ד סי' קעט וז"ל, נהגו שאין מתחילין בב' ובד', ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.

הגה: ולכן נהגו ג"כ להתחיל ללמוד בר"ח, כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן (סמ"ק סימן קל"ו).

וכתב בביאור הגר"א שם ס"ק ו וז"ל, ולכן נהגו כו' כי כו'.

כמ"ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י"ב א' כריתות ה' ב') ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו' (ברכות נ' ב') יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו' גרוסו על מיא כו' (הוריות שם כריתות ו' א') ובסוף פי"ח דשבת פורסא חד בשבא כו' בתלתא מ"ט כו' ארבע דהוא ארבע כו' בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו' שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה' א') והרבה כיוצא וז"ש בש"ע הנ"ל נהגו כו' עכ"ל.

ומדברי כולם נלמוד שלא מצינו כ"כ עניני הסימנא טבא בלא שיהיה להם מקום לחול מתחילה, וגם אם רצון שמים להחיל על האדם דבר שהוא סימן טוב, אך מ"מ צריך את השתתפות האדם בזה ג"כ שיהיה לו לקבל הדבר לברכה.

שאלה

 {שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
אם אדם הסתיר את עשרת הפתיתים לבדיקת חמץ ובערב לאחר שבירך הלך ואסף את עשרת הפתיתים וביצע בדיקה רופפת,
א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי"ד בניסן?
ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על "ביעור חמץ" ולא "על בדיקת חמץ")
ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים "שהחיינו"?
ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך "שהחיינו" בעת בדיקת חמץ?
לתשובות הרב שליט"א אודה מקרב ליבי,
מהקט' א.

}

תשובה

א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי"ד בניסן?

א.

ראשית כל מה שכתבת שהוא לא עשה בדיקה כהוגן אלא בדיקה רופפת, אינני יודע מה הכונה בבדיקה רופפת, אם לא עשה בדיקה כדין בחורין ובסדקין ובכיסים ובכל מקום שמכניסין בו חמץ לא יצא יד"ח, ולא מועיל לזה מה שהניח את הפתיתים, גם לפ"מ דקי"ל אין הנחת הפתיתים מעיקר הדין, והבודק בית בליל י"ד ניסן אם בדק כדין יצא יד"ח בדיקה גם אם לא הניח פתיתים וגם אם לא מצא שום חמץ כמבואר במ"ב סי' תל"ב סקי"ג.

ועל כן יחזור ויעשה בדיקת חמץ כדין מיד מתי שיזכור.

וגם אם יזכור אחר הפסח יבדוק בחורין ובסדקין ובנר כמ"ש במשנ"ב סי' תל"ה סק"ד.

אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ"ש בשו"ע או"ח סו"ס תל"ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ"ש פסח פ"ה ס"א, הליכות והנהגות הגרי"ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ"ב סק"ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על "ביעור חמץ" ולא "על בדיקת חמץ")

ב.

הנה כתב הקצש"ע סי' קי"א ס"ח, דמי שאינו בודק כראוי אלא רק מקבץ את הפתיתים הללו לא קיים מצות בדיקת חמץ וברכתו לבטלה, אכן כונתו למי שלא עשה בדיקה כמעט אלא רק קיבץ את הפתיתים, אך מי שבדק בדיקה פשוטה ולא דקדק יפה, נראה שעכ"פ מועיל שלא יחשב ברכה לבטלה דלא גרע ממי שהתחיל בבדיקה דקי"ל שמעיקר הדין אין איסור דיבור מצד הברכה, עיין בשו"ע ומ"ב סי' תל"ב סק"ו.

דכל היכא שהיה לברכה על מה לחול אי"ז הפסק, כמ"ש המ"ב גם לגבי קריאת המגילה שאם שח אחר שכבר התחיל לקרוא היה לברכה על מה לחול ואינו חוזר ומברך.

ומ"מ גם דברי הקצש"ע צ"ב קצת, דאמנם לא יצא חובת בדיקה, אבל למה תהא ברכתו לבטלה אם הניח פתיתים, שהרי היה לברכה על מה לחול, ובפוסקים מבואר שענין הפתיתים הוא מדיני בדיקה, גם אם אינו לעיכובא אך יש בזה מן הבדיקה במה שמבער את הפתיתים.

ובפרט אם מדובר באופן שכבר ניקה את הבית לגמרי כנ"ל, שבזה דעת הגריש"א (הובא בשבות יצחק פסח פ"ו, הערות פסחים ח' ב' עמ' נ"ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ורק ע"י שמניח הפתיתים יכול לברך, ואמנם יש חולקים על דברים אלו (הליכ"ש פסח פ"ה סי"ב), אך מ"מ אין חובתו בבדיקה גמורה כמו בית שאינו בדוק עדיין כנ"ל.

והיה מקום לומר דהקצש"ע מיירי במי שהניח את הפתיתין בעצמו וס"ל דמה שהחשיבו הפוסקים ענין הפתיתים הוא רק כשאין הבודק יודע היכן הם, וכך נקטו ברוב האחרונים שמנהג הפתיתים הוא לא לבודק עצמו, אלא אחרים מניחים לו, ולכן כתב הקצש"ע שלא קיים המצוה כלל.

ואמנם יש מי שכתבו שגם הבודק עצמו יכול להניחן.

ויתכן לומר דהקצש"ע ס"ל דכל היכא שלא עשה בדיקה גמורה ומכיון שגם מתחילה לא היה בדעתו לעשות כך, לכן לא עשה כלום במה שביער את הפתיתין, וגם אם מצא עוד חמץ מלבד הפתיתין מ"מ מכיון ולא היה בכונתו לעשות בדיקה כדין כתיקון חכמים א"כ מעולם לא היה בדעתו לבער החמץ ולא שייך לברך על חצי בדיקה, והרי זה דומה לאוכל חמץ שיש בפוסקים שכתבו שמקיים בזה מצוות ביעור חמץ אך פשוט לכאורה שאם ר"ל אין בדעתו לבער את החמץ מרשותו בפסח לא יוכל לברך על ביעור חמץ במה שאוכל את החמץ, מכיון שאינו עושה שום דבר מצידו לבער את החמץ כתיקון חכמים.

ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים "שהחיינו"? ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך "שהחיינו" בעת בדיקת חמץ?

הנה כתב הטור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב וז"ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ"ל.

וכתב הבית יוסף, ושתי סברות אלו שכתב בעל העיטור כתבן הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רכג) ועל דברי האומר שאין לברך משום דלא קביע ליה זימנא דהא מפרש בים וכו' סיים וכתב ואינו דומה לקריאת מגילה שאף על פי שמקדימין ליום הכניסה ויש לה זמנים הרבה (מגילה ב.

) אפילו הכי אומרים זמן דשאני התם דזמנים אלו תקנו חכמים לא פחות ולא יתר מה שאין כן כאן שאין לו זמן קבוע אלא אפילו מתחלת השנה ואנו אין דרכינו לומר זמן עכ"ל.

ועל מה שכתב הטור ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך כתב הב"י, תימה מפני שהוא רשות היה לנו להחמיר ולומר מספק לא יברך וכן יש לתמוה על מה שאמר בסוף פרק בכל (מברכין) [מערבין] (עירובין מ:) שהחיינו אקרא חדתא הוי רשות מיהו בההיא איכא למימר דקים להו לרבנן דהכי תיקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה עכ"ל.

וכנראה שדעת הטור הוא שכלול בדין זה הנזכר בבכל מערבין ג"כ שאפשר לברך שהחינו על כל דבר המתחדש מזמן לזמן, וס"ל דחשיב כדבר הבא מזמן לזמן.

ובחידושי המאירי מסכת פסחים דף ז ע"ב כתב וז"ל, שאלו הראשונים מפני מה אין מברכין זמן על הביעור הואיל ומזמן לזמן הוא בא ואם מפני שיכול לבדוק כל זמן שירצה הרי סוכה יכול לעשותה קודם החג וכשעשאה מברך זמן ותירצו בה שאין מברכין זמן אלא בדבר שיש בו קצת הנאה ונראה לי שמצוה שאין עיקרה לעצמה אלא להרחקת עבירה כגון בדיקה שהיא ליזהר ממציאת חמץ אין בה זמן ומ"מ אף הם שאלוה לענין ספירת העומר ואין זה מספיק בה אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב עכ"ל.

ובספר אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם כשדן בברכות שהחינו כתב וז"ל, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח' והנא' לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא' לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל' משום דאיכא צערא דינוקא עכ"ל, ואח"כ כתב עוד לגבי מצות הפסח, אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ"ל.

ובשו"ת הרשב"א חלק א סימן שעט כתב, אמרת כי קבלת מן הר"ב פרץ ז"ל שאין אומרין זמן בבדיקת חמץ.

ונתן טעם לדבריו שאין אומרין זמן על דבר שהוא מכלה אותו מן העולם.

ואמרת ששמעת ממני שהרב בעל העיטור היה אומר שאומרין זמן.

ועתה רצית לעמוד על דעתי.

תשובה טעם הרב רבי פרץ ז"ל לא ידעתי לו יסוד שאם אתה אומר שאין אומרין זמן אלא על מה שהוא נהנה ממנו כחגים שנהנה בישיבת הסוכה ונטילת הלולב בארבעת המינין הרעננים והפסח באכילת המצה והחסא אם כן מה נעשה ליום הכפורים? ואם תאמר מחמת הגעת זמן המצוה גם בבדיקת החמץ כן.

וטעם יפה ממנו יש למונעין מלאמרו לפי שאין לו זמן קבוע.

שהיוצא לדרך אפילו מתחלת השנה ודעתו לחזור חייב לבדוק.

אלא שאף זו דוחין ואומרין והלא פדיון הבן אין לו זמן אלא פודה משלשים יום ואילך ואפי' הכי אומרין זמן.

ולפיכך אין בידנו ראיה מכרחת ואנו אין אנו נוהגין לאמרו.

אבל הרב בעל העיטור כתב שבמקומו נוהגין לאמרו.

והחיד"א במחזיק ברכה סימן תל"ב אות א' הביא את דברי הרשב"ץ שאין אומרים שהחיינו בבדיקת חמץ, לפי שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה, משא"כ בבדיקת חמץ שבודקו ומבערו, ואיך יברך שהחיינו לזמן הזה להוציא החמץ מהבית.

וע"ש שהביא סברא זו מהגאונים ומהרז"ה והר"ן.

ועל כל פנים, למעשה כבר כתב החיד"א במחזיק ברכה שם, שאף שהפר"ח שם כתב לנהוג ולהנהיג לברך, פשט המנהג שלא לברך.

(וראה גם בכה"ח שם אות ט').

וכן בשו"ע ורמ"א ומשנ"ב לא נזכר כלל ענין זה של שהחינו בבדיקת חמץ.

ובתשלום הדברים אביא שמ"מ מצאתי דהנה הבא"ח בפרשת צו אות ה' הביא מה שכתבו האחרונים, שאם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש, יברך שהחיינו, ויכוין לפטור גם מצוה זו, ע"ש.

וכן טוב לנהוג, לחוש לדברי הראשונים הסוברים שמברכים שהחיינו על בדיקת חמץ.

וכ"כ האול"צ חלק ג פ"ז ס"ד שכתב וז"ל, שאלה.

האם מברכים ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

תשובה.

המנהג שלא לברך ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

ומכל מקום, טוב לקחת בשעת בדיקת חמץ פרי חדש או בגד חדש, ולברך עליו שהחיינו, ולכוין גם על הבדיקה והביעור, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ומי שאין לו דבר חדש, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ עכ"ל.

והוסיף שם בהערה [אחר שהביא המ"מ בזה מהפוסקים], ויקח בשעת בדיקת חמץ בגד חדש או פרי חדש, ולפני הבדיקה יברך על הבגד או על הפרי ברכת שהחיינו, ויכוין לפטור גם את הבדיקה והביעור, ויאכל מעט מהפרי, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ויכול להסיר את הבגד לאחר זמן מה.

וכן יכול לברך ברכת שהחיינו על הפרי, ולאוכלו רק לאחר הבדיקה, שהרי מעיקר הדין מברכים שהחיינו על ראיית פרי חדש אפילו אינו אוכלו, אלא שנהגו שלא לברך עד שעת אכילה, כמבואר בשו"ע בסימן רכ"ה סעיף ג', וראה גם ברמ"א שם בשם הטור, שהמברך בשעת ראייה לא הפסיד, ע"ש.

ועל כן אם רוצה שלא להפסיק כלל בין ברכת שהחיינו לבדיקה יכול לדחות את הברכה על הפרי ואכילתו עד לאחר הבדיקה.

ולענין בגד חדש, כל ששמח הוא בבגד, מברך עליו ברכת שהחיינו, ועל כן בחורים צעירים השמחים על חולצה חדשה, יברכו עליה, ומבוגרים ששמחים על בגדים חשובים יותר יברכו על בגדים כאלו ומי שאין לו פרי חדש או בגד חדש בשעת בדיקת חמץ, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ, וכמו שכתב הרא"ש וכפי שנתבאר לעיל.

עכ"ד.

מ"מ בעיקר מש"כ לכוין לצאת בליל הסדר, הנה יש לתמוה על המ"ב והפוסקים שהשמיטו את זה, דהרי יש מן הראשונים שחייבו לברך, ואם משום דסמכינן על הרא"ש הרי איהו כתב דסמכינן על זמן דרגל, ואי דסמכינן על הרשב"א מ"ט סמכינן עליה כיון דהרא"ש ועוד פליגי בזה, ואי משום ספק ברכות להקל הרי אין כאן הזכרת השם אי נימא דצריך לכוין בליל הסדר לצאת בשהחינו גם על בדיקת החמץ, ויעויין מש"כ בתשובה לפני זה דיש צד לומר דבזמן א"צ לכוין על כל המצוות דהברכה היא על הזמן.

ויתכן שע"ז סמכו הפוסקים, ויל"ע.

היוצא מכ"ז שלהלכה א"צ לברך שהחינו בשעת בדיקת חמץ, וי"א לכוין בשהחינו של ליל הסדר גם ע"ז, ויש מפוסקי ספרד שכתבו שטוב לפטור שהחיינו ע"י שמברך על בגד חדש.

ראה המשך משא ומתן בעקבות תשובה זו - נדפס לעיל גבי הנידון על ברכת שהחיינו לנשים, והעמדנו הכל שם דמישך שייכא התם.

עוד בענין הנ"ל - בדיקת חמץ בליל י"ד בבית שכבר נבדק מחמץ

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה דלעיל

שלו' רב לכב' הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,

שמחתי לקבל את תשובתו של כב' הרב לשאלותי וללמוד אותם, וע"כ ישכ"ג ורוב תודות.

מעט בעיתיות הייתה בשאלתי הרי בדיקת החמץ אמורה להיות מדוקדקת ע"פ ההלכה, אלא שהדיוק שרציתי להביע בשאלתי היא שהבודק יודע ובדק מראש שהבית נקי וכתוצאה מכך הבודק אור לי"ד בדק בצורה רופפת תוך כדאי איסוף הפתיתים, האם הבדיקה עולה לו וכן ברכתו?

(כמדומני שקיימת אפשרות לבדוק מספר חדרים לפני אור לי"ד כשיטת חכמים אם נר או לאור השמש במרפסת פתוחה ובאור לי"ד יבדוק את בחדר האחרון שנשאר לבדיקתו ע"פ רבנן באור לי"ד).

לתשובות כב' הרב, אודה מקרב ליבי.

הקט' אהרון

תשובה

מוצ"ש לסדר פרשת מצורע, אור לט' ניסן ע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

ע"ד שאלתך אם בכל זאת יש מקום לנקות היטב את הבית קודם פסח, ולאחמ"כ לסמוך על מה שמבער את הפתיתים מביתו ובכך לקיים מצות בדיקת חמץ, אף שהבית כבר בדוק מלפני כן, הנה כתבתי אליך במכתב הראשון בזה"ל, אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ"ש בשו"ע או"ח סו"ס תל"ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ"ש פסח פ"ה ס"א, הליכות והנהגות הגרי"ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ"ב סק"ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

עד כאן.

כלומר לדעת הגרש"ז והגרי"ש אם רואה בכל המקומות שנעשה נקיון מושלם די בכך, ואין ורך לבדוק שוב מתחילה את אותם המקומות מחמץ, אלא מספיק שבודק לראות שהמקום עבר נקיון מספיק, ובלבד שהנקיון שנעשה היה בחורין ובסדקין כדין שלא יהיה שום חמץ.

מאידך דעת הגרנ"ק שלא נפטר מחיובו בכך.

והנה באמת זהו כבר מחלוקת בפוסקים כבר אם בדק ביום י"ג כדין לאור החמה כשמותר בכך או לאור הנר בליל י"ג, וכיון לשם בדיקת חמץ ולהפטר מכך מבדיקת חמץ בליל י"ד.

ובשער הציון סי' תל"ג סק"ה הרבה אחרונים שמותר לבדוק כבר בליל י"ג אם מכוין לשם בדיקת חמץ, והם הפר"ח והגר"א והל"ק וחק יעקב.

אך הביא שם בשהע"צ שבספר חק יוסף פקפק ע"ז שהרי מפסיד בכך הברכה, שא"א לברך אלא הבודק בליל י"ד.

ומ"מ כתב בפנים הספר חק יוסף סי' תל"ג סקכ"ו, שרשאי הוא לבדוק בלילות הקודמים לליל י"ד את כל הבית לבד מחדר אחד, ובליל י"ד יברך ויבדוק את בחדר שלא בדק, שבאופן זה אינו מפסיד הברכה.

וכ"כ בשולחן ערוך הגר"ז סימן תלג סעיף ו וסעיף ז, וז"ל, אבל שאר כל החדרים שיש בהם ד' מחיצות אם עבר ובדקן ביום י"ג לאור הנר צריך לחזור ולבודקן בליל י"ד לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י"ג לאור הנר שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה אף על פי כן צריך לחזור ולבודקו בליל י"ד לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י"ג או בשאר לילות השנה לאור הנר ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ הרשות בידו רק שלא יברך על בדיקה זו כמו שיתבאר בסימן תל"ו לפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל י"ד ולברך על בדיקתו שלא להפסיד ברכה בידים ומכל מקום אף אם בדק כל חדריו ולא שייר כלום צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת לא פחות חדר אחד בליל י"ד כיון שבלילה זה חל חיוב הבדיקה על כל ישראל שלא בדקו עדיין חל החיוב גם על זה שבדק כבר שלא לחלק בינו ובין כל ישראל.

ויש חולקין על זה ואומרים שאין צריך לחזור ולבדוק כלום בליל י"ד כיון שכבר בדק כל חדריו כדינם בלילה לאור הנר ויש לחוש לדבריהם שלא לברך כשחוזר ובודק חדר אחד בליל י"ד, עכ"ל השו"ע הגר"ז.

והנה אף שהמ"ב סי' תל"ג סק"א מסיק שמעיקר הדין אם בדק כדיני בדיקה בי"ג א"צ לחזור ולבדוק בליל י"ד, מ"מ מודה שמצד הברכה ראוי לשייר חדר אחד.

ודעת הגריש"א (הובא בשבות יצחק פסח פ"ו, הערות פסחים ח' ב' עמ' נ"ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ובאופן זה לא היה אפשר לברך כעת על הבדיקה כיון שאינו בודק כלום, ורק ע"י שמניח הפתיתים יכול לברך, ויש חולקים על דברים אלו (הליכ"ש פסח פ"ה סי"ב).

היוצא מכ"ז שאם בדק כדיני בדיקה קודם ליל י"ד א"צ לשוב ולבדוק בליל י"ד לדעת המ"ב, ולכן ראוי שישייר חדר אחד, אך אם רוצה לבדוק הכל לפני ליל י"ד וגם לחזור ולבדוק בברכה בליל י"ד, יוכל שיניחו לו את הפתיתים בליל י"ד ולשוב לבדוק בברכה.

וי"א דסגי בזה שבוחן בדעתו אם הבדיקה הקודמת היתה כהוגן, וזוהי מצות הבדיקה דרמיא עליה כעת.

{יום ו' עש"ק פ' וישב כ"ב כסלו ע"ו
לרבא דעמיה מדברנא דרומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה"ג שליט"א
רציתי לבוא בזה בכמה דברים שבעניי לא זכיתי להבין, מפסקי ההלכות בסו"ס ארחות יושר ערך תפילה, ובעצם הדברים שם הם תועלת גדולה ועצומה, שכמ"פ מצינו אנשים עוברין על הלכות גדולות והלכות קבועות, ואין דורש ואין מבקש וכו', ותורה היא וללמוד אני צריך, ואם יאיר עיני רבינו שליט"א להבין דבריו, דהנה משמע מן הדברים שם שהכל חיוב גמור, ואנשים מזלזלין בזה מפאת חוסר ידיעה }

והנה מתחילה יש להבין כאן באופן כללי, שכמה מן הדברים תליין בפלוגתא, ומעיקר הדין לכאורה הו"ל למימר בשל סופרים הלך אחר המיקל, וכ"ש ספק מנהג להקל, או אפי' ספק הידור או הנהגה טובה, כמו מ"ש שם מרן שליט"א על לעמוד בישתבח, שהרי אינו מצד הדין כמ"ש במ"ב, והגר"א (מעשה רב) סובר דמותר לישב, א"כ מי שיושב יש לו על מי לסמוך, וכמו מ"ש עוד מרן שליט"א באות י' לעמוד בפ' התמיד, דפלוגתא היא כמ"ש המ"ב, ואטו למאן דמחייב לעמוד אם לא עמד מחזירין אותו, ושמא כונת מרן שליט"א דוקא בציבור כמ"ש, ור"ל כשכולן עומדין דהו"ל יושב בין העומדין, אבל יראתי לפרש כן בדברי מרן שליט"א, שכן מעולם לא מצאתי שינהגו כך וצ"ע.

וכן מ"ש על אמירת התפילה שקודם התפילה באות ח' ועוד, שדעת מרן שליט"א דלא כהבה"ל בזה בפי' לירושלמי, וכן משמעות הירושלמי והמפרשים, וגם עד הבה"ל לא מצינו דאשתמיט חד מן הפוסקים להזכיר הלכה זו, א"כ מי שאינו אומר לכאורה יש לו על מי לסמוך, וכמדומה שכך מנהג העולם שלא לומר.

וכן יש דברים שהם מנהג נאה שיש מי שנהג בו, ורובא דעלמא לא נהגו בזה, וכמו מ"ש למשמש בתפילין בעוטר ישראל, דבגמ' ברכות ס' ב' משמע נמי שלא נהגו בזה.

א) מש"כ שם אות ו' אין שום היתר לדלג פסוקי דזמרא וכו', לא זכיתי להבין דהנה מקור פסוקי דזמרא הוא בשבת קי"ח ב' אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומסקינן בפסוקי דזמרא, ולא נזכר שם חיוב אלא מידת חסידות, דאטו כל מה שנזכר שם הוא חיוב כמ"ש על יהא חלקי ממתי בדרך מצוה ושם על שבת בציפורי וכו', וכמ"ש המפרשים על עוד דברים שם שאינם חיוב, וכל הראשונים העתיקו הגמ' הנ"ל, וכן הרמב"ם כתב ושבחו חכמים וכו', ומבואר שמעולם לא היה חיוב כזה.

והנה מ"ס באמת הזכיר עניין פסוד"ז, אבל המ"ס מהאחרונים נתחברה ולא הוזכרו בתלמוד, כמ"ש הרא"ש בהל' ס"ת סי' י"ג, והביאו מרן שליט"א בהקדמת מס' ס"ת, וא"כ זהו היפך שיטת הש"ס, והיכן מצינו להכריע כהמ"ס היפך משיטת הש"ס.

ועוד מצינו כמדומה בתשוה"ג שערי תשובה שפי' הא דבעינן לומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום, שמא לא יאמר אפי' פ"א, וכ"כ להדיא התי"ט בפירושו על הרא"ש ועו"פ.

ומבואר שלא היה זה בתורת חיוב של פסוד"ז, דאטו נתקן שיאמר ג"פ ק"ש בכל יום שמא ישכח [ומ"ש הרמ"א בהג"ה באו"ח סו"ס מ"ו, אינו שייך לענינינו], דדוקא תהלה לדוד כיון שאינו מוטל עליו חיישי' שישכח, ונהי דנהגו בזה אבל מנ"ל דבאמת לא נהגו בתורת חובה שלא לדלג.

ואגב אורחן שהבאנו דברי המ"ס, יש לתמוה עמ"ש המ"ב בשם המ"א ד'ויברך דוד' עדיפא מהודו, דהרי במ"ס נזכר הודו ולא נזכר ויברך דוד, ומ"מ חזינן ג"כ דהפוסקים לא אזלו לגמרי בתר המ"ס, וצ"ע.

ב) באות ז' כתב, המאחר בתפילה ואין מסיק להגיע עם הציבור ממש מבטל בידים תפילת ותיקין וכו', צ"ע דהנה דעת החזו"א היתה שא"צ לדקדק בזמן התחלת השמנ"ע בהנה"ח ממש, כידוע, וכמ"ש ר"ש דבלצקי משמו בס' יראו עינינו, וכ"כ בתשובות הרמב"ם מהדורת מקיצי נרדמים, ונהי דרוה"פ לא ס"ל הכי, מ"מ יש לו על מי לסמוך { עיין בספר 'אלא' שהביא כן גם בשם מרן שליט"א.

}.

ובפרט בזמנינו דהא קא חזינן שכמה חשבונות של נה"ח יש, ואין הכרע גמור בזה בין הפוסקים, וכן החזו"א לא הכריע בזה כמו שאמר מרן שליט"א [מצאתי בלוח עתים לבינה], וא"כ אם אינו עושה לפי חשבון זה, יעשה לפי חשבון אחר וסלקא ליה, אם אינו ממתין מדי.

ומתחילה רציתי לפרש בלשון מרן שליט"א דאין הכונה שממתין משהו בלבד, אלא שממתין טובא ועוברת השעה, וע"ז קאמר שאינו מתפלל כדין עם הנה"ח, אלא שלא עלה בידי לפרש כן בלשון 'ממש'.

והנה בהמשך הדברים כתב מרן שליט"א מבטל בידים מצות ותיקין ותפילה בציבור וכו', וג"ז לא זכיתי להבין, דלפי הנ"ל שיכול לקיים בזה עדיין תפילה כותיקין עכ"פ להנך דעות, א"כ הו"ל כשעה עוברת דשרי כמ"ש בש"ע סי' ק"ט ס"א.

ג) באות ל"ו, כל הפסוקים והתפילות שאומרים בשעת הוצאת ס"ת והכנסתה והגבהתה יש לו יסוד בש"ס ופוסקים (ועי' מס"ס פי"ד) וח"ו לזלזל בזה עכ"ל, ולא הבנתי דהרי המ"ס לא נזכרה בתלמוד שבימי אחרונים נתחברה, כמ"ש הרא"ש הל' ס"ת סי' י"ג כנ"ל, וא"כ המ"ס הוא פסקי הלכות מאחר הש"ס.

ואכן בש"ס גופיה בסוטה ל"ט ב' גרסי', ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה ויניח במקומו ושמואל אמר עד שיצא ולא פליגי הא דאיכא פיתחא אחרינא הא דליכא פיתחא אחרינא אמר רבא בר אהינא אסברה לי אחרי ה' אלהיכם תלכו ע"כ.

ומבואר מדברי הגמ' שלא היה חיוב לומר אילו דברים בשעת הוצאת ס"ת, דאי איתא שהיה צד חיוב כזה א"כ תיפוק ליה שמחוייב לומר הפסוקים, ואיזה היתר יהא לצאת לפני שאומר הפסוקים, הרי בכל גוני שיהיה זהו שלא כדין, ועכ"פ הו"ל להגמ' להזכיר זה.

והנה כתבו התוס' במגילה דף לב ע"א, נהגו לומר כשמוציאין ספר תורה הני פסוקי דרחמי תורת ה' תמימה עדות ה' נאמנה פקודי ה' ישרים מצות ה' ברה לפי שמתן שכרם בצדם ואחר כך אומר גדלו שיש בו שש תיבות כנגד ששה צעדים של נושאי הארון (שמואל ב ו) ומ' תיבות יש בתורת ה' תמימה כנגד המ' יום שבהם ניתנה התורה עכ"ל, ולא הזכירו אלא מנהג, וגם לא הזכירו יותר מפסוקים הללו, מכלל שלא חשו למסכת סופרים.

עוד יש להעיר מדברי הלבוש שכתב בענין תפילת 'על הכל' הנזכרת במסכת סופרים שאין אומרים אותה בחול משום ביטול מלאכה דעם, וז"ל (אורח חיים סימן קלד), ואין אומרים על הכל רק בשבת ויו"ט משום ביטול מלאכה דעם, ותמוה אם מצד הדין מחוייבין לומר תפילה זו בכל עת, א"כ היכי אתו רבנן בתראי ומבטלי לה.

ד) ומה שנקט עוד שאסור לעשות אפילו מעשה קל בשעת אמירת ברכה, כמ"ש הט"ז ריש סי' קצ"א והובא במ"ב שם, הנה במ"ב סי' ס"ג סקי"ט כתב דמשמע בשו"ע שם שאפילו בשעת אמירת ברכות ק"ש שרי לעסוק במלאכה, ונשאר בצע"ג, והנה לכאורה אם יש כאן מחלוקת בין השו"ע לט"ז יש לילך אחר השו"ע, בפרט שרוב הברכות הם מדרבנן וספק דרבנן לקולא, וגם ברכות שחייב בהן מדאורייתא, מ"מ איסור עשיית מלאכה להט"ז א"י אם הוא דאורייתא, [אי לאו דס"ל דדרשא דודברת בם עשה אותם קבע דאסר לעשות מלאכה בק"ש (ברכות ט"ו) קאי גם על שאר ברכות וצ"ע מנ"ל], וכן המ"ב אח"ז סי' ס"ו סקמ"ה נראה שסתם עוד כדברי השו"ע, ומ"מ כ"ז כתבתי רק בדרך קושיא ובירור דברים ולא להקל למעשה ח"ו.

{ויה"ר שיזכני השי"ת להבין דברי חכמים על בוריין, ויה"ר שיאריך מרן שליט"א ימים ושנים ויאיר לעמינו עוד עד ביאת משיח צדקינו.

}

{מה שהקשיתם מן הגמ' ברכות דף ה ע"ב, רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ע"כ, והקשיתם דבמתני' פ"ב דאבות מט"ז תנן אם למדת תורה הרבה נותנם לך שכר הרבה, א"כ המרבה עדיף.

}

לא זכיתי להבין הקושיא בזה, דהא לית מאן דפליג שאם א' לומד שעה אחת וא' לומד ג' שעות שהמרבה עדיף, וכל מה דאמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' היינו לפי האפשרויות העומדות לפניו, ויעויין שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן א, טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.

וכתב המשנה ברורה ס"ק יב, אבל אם המרבה כיון ג"כ המרבה טוב יותר.

ובמגן אברהם ס"ק ו, ובגמרא אמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר אף ע"פ שהמרב' כוון לבו ג"כ מ"מ אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות הוא רצוי להש"י כמו המרב' וכ"מ מהראי' שמביא מעולת העוף העני שנאמר בו ג"כ ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר ע"כ.

ויעויין שם בט"ז ס"ק ג שכתב באריכות וז"ל, ז"ל רבינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונ' מהרבות בהם שלא בכוונ'.

וקשה ממ"נ אי מיירי תחל' במרב' בכוונ' למה ישוה עם הממעיט ואי בלא כוונה למה אמר אח"כ כי טוב יותר כו' ומתחל' השוה אותם ובגמ' סוף מנחות אמרי' א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ונראה ע"פ דמצינו בפ"ק דשבת דף י' רבא חזיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותי' אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והוא סבר זמן תורה לחוד כו' ועד"ז שפיר אמרו א' המרבה בתפל' כרב המנונא דס"ל זמן תורה לחוד כו' ואחד הממעיט בתפל' כרבא שכוונתו לעסוק בתורה וע"כ מסיים שפיר ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר באותו ענין שממעט בתפל' הוא לש"ש ועפ"ז אמר רבינו כי לפעמים הוא ריבוי התפל' סיבה לשלא יוכל לכוון וא"כ טוב לקצר ולכוון ע"כ אמר אחד המרב' ואחד הממעיט מטעם שיהי' לו כוונ' וע"כ סיים ובלבד כו' פי' שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיב' שיכוין לבו לשמים כי טוב יותר למעט בכוונ' ממי שמרבה בלא כוונה וזהו סיבה שממעט שיהי' לו כוונה כנ"ל נכון עכ"ל, וע"ש עוד בפמ"ג.

ואף שאינו ענין ממש לענינינו מ"מ הדבר ברור שהמרבה עדיף מן הממעיט, וכל מה שמשוין ממעיט למרבה הוא רק אם עשה כל שביכולתו.

שאלה

{בס"ד
שלום רב לכב' מו"ר הרה"ג ר' עקיבא משה סילבר שליט"א,
הרב מה הוא סדר העדיפות שכמובן שהוא בדיעבד לתפילת שחרית עם עלות השחר או תפילת שחרית לאחר זמן תפילת שחרית עד חצות היום?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

הקט' אהרון}

שאלה

‏יום ראשון כ"ח אייר תשע"ו

לכבוד הרב אהרן שליט"א

שלום וברכה

הנה ראשית כל בודאי המקרה בשאלתך הוא במקרה א'ו'נ'ס או שעת הדחק, ולא בהנהגת קבע עקב נוחות, משום שלכתחילה בודאי יש להתפלל בזמן תפילה כדין.

וכמו"כ בודאי כל מה שיש כאן לדון הוא בקורא ק"ש בזמנה, ורק מסתפק על התפילה מתי שעת העדיפות לשמו"ע, אבל אם אינו מקפיד מלבד זאת לקרוא ק"ש בזמנה, והספק הוא על ק"ש ושמונ"ע יחד אם לקרוא ולהתפלל אחר עלה"ש קודם הנץ, או אחר זמן תפילה, בודאי שיש להתפלל קודם הנץ, ויראה לקרוא ק"ש בזמנה דהיינו מזמן השיעור משיכיר בין תכלת ללבן שהוא אחר עלה"ש, שא"א באופן קבוע לקרוא ק"ש אחר עלה"ש קודם שיעור זה, כמבואר בשו"ע ומ"ב סי' נ"ח סקי"ט וסי' פ"ט סק"ג, [שיש בזה דעות שונות כמו שהארכנו במקום אחר], ולא להתפלל אח"כ ולהפסיד זמן ק"ש.

והנה בענין השאלה יש לדמות תפילת שמונ"ע לתמיד של שחר, דהנה תמיד של שחר היו שוחטין אותו תיכף משהאיר מזרח, ולכן יוצא יד"ח קודם הנה"ח, כמ"ש במ"ב סי' פ"ט סק"ג, [והיינו לפי הצד שמשהאיר מזרח היינו עלה"ש, ועי' בזה בביאור הלכה ר"ס פ"ט ד"ה ואם וסי' תקפ"ח ד"ה ואם], משא"כ אחר ד' שעות [דהיינו אחר סוף זמן תפילה], שאז כבר א"א להקריב התמיד כמבואר בגמ' בברכות כ"ו א', וע"ז אמרינן שם שאם התפלל אחר ד' שעות שכר תפילה בזמנה ליכא, משא"כ במתפלל קודם נץ החמה שאמנם לא קיים מצוה מן המובחר אבל תפילה בזמנה קיים.

וכמו"כ הנה דעת הפר"ח המובא בבה"ל סי' פ"ט ד"ה יצא, ששייך להתפלל שחרית מעיקר הדין משהאיר מזרח, אף קודם שהגיע זמן ק"ש משיכיר בין תכלת ללבן, וא"כ בודאי שעדיף להתפלל בזמן שאינו עובר איסור לדעת הפר"ח.

ואביא בזה לשונות הראשונים בזה להוכיח דהתפילה קודם הנה"ח היא הרבה יותר מעיקר בדין ממי שמתפלל אחר זמן תפילה דחשיב עושה שלא כדין ממש, הנה כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז"ל, זמן תפלת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר ומאותה שעה ואילך הוא זמנה ומ"מ עיקר מצותה עם הנץ החמה אלא שאם התפלל משעלה עמוד השחר יצא ונמשך עד סוף ד' שעות ואם עבר (ס"א ולא) והתפלל אחר ד' שעות (ס"א יתפלל) עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה שכר תפלה מיהא איכא עכ"ל.

ומבואר דקודם הנה"ח הוא בכלל זמנה ומאידך אחר זמן תפילה הוא בכלל 'עבר' דהיינו עשה שלא כדין.

והביא שם בבית יוסף את דברי הרא"ש והתוס', וז"ל, זמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר וכו'.

ריש פרק ד' דברכות (כו.

) תנן תפילת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ד' שעות ומסיק בגמרא (כז.

) דהלכתא כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ואסיקנא דעד סוף ד' שעות קאמר וגרסינן בגמרא (כו.

) ורמינהו מצותה כלומר של ק"ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום כלומר ומשמע ליה דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דוקא והיכי קתני מתניתין עד חצות או עד ד' שעות ומשני כי תניא ההיא לותיקין ופירש רש"י לותיקין המקדימים למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל וכי תנן במתניתין למאחרים שלא יאחר יותר שמשם ואילך עבר הזמן וכתב שם הרא"ש (סי' א) תפילת השחר עד חצות וכו' ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר (יומא כח.

) אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב (תהלים עב ה) ייראוך עם שמש (ונ"מ) [מכל מקום] אם התפלל בזו השעה יצא והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד הוא הדין לכל זמן המוקדם עכ"ל וגם התוספות (ל.

ד"ה אבוה) כתבו בשם ר"ח גבי עובדא דאבוה דשמואל ולוי דבסמוך שזמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר עכ"ל הב"י.

וכתב עוד הב"י, ורבינו ירוחם (נ"ג ח"ג כד:) כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד ועוד פשוט בתפילת השחר דאם התפלל משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח יצא.

ונראה שהוא סובר דהא דאמר אביי בפרק קמא דברכות (ט:) לתפילה כאחרים דאמרי משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו להתפלל קאמר וצריך לומר גם כן שהוא סובר דמשיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו ומשעלה עמוד השחר זמן אחד הוא כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מה שכתב הרא"ש בריש פרק תפילת השחר ולא ידעתי מי הכניסו לרבינו ירוחם בזה שהרי פירש רש"י דבזמן הנחת תפילין איירי ולא בזמן תפילה וכן פירש ה"ר יונה ז"ל (ד: ד"ה אמר אביי) עכ"ל הב"י.

ומבואר מדברי רבינו ירוחם דס"ל דמה שיש להתפלל קודם הנה"ח הוא רק למצוה מן המובחר וכדעת הפר"ח.

וכתב בב"ח שם וז"ל, והקשה ב"י דהא אביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים דאמרי משיכיר את חבירו וכו' ולא לתפילה כאחרים כמו שהבין ה"ר ירוחם ולפע"ד נראה דדבר פשוט הוא שגם ה"ר ירוחם סבירא ליה דאביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים (כמ"ש בני"ט ח"ה קעא ע"א) אלא דה"ר ירוחם סבירא ליה דהלכה כרב הונא דקאמר דבזמן ק"ש הלכה כאחרים וכדפסק גם רבינו לעיל ריש סימן נ"ח (עמ' קסה - קסו) וכיון שצריך להסמיך גאולה לתפילה אם כן בעל כרחך גם זמן תפילה לכתחלה צריך שתהיה משיכיר את חברו וכו' לאחר שקרא ק"ש וברכותיה אלא דאם התפלל קודם שקרא ק"ש משעלה ברק השחר יצא דכך הוא זמן תפילה כן נראה לי פשוט עכ"ל.

ומכל לשונות הראשונים מבואר דתפילה קודם הנה"ח עדיפא מתפילה לאחר זמנה, [ובלבד שיתפלל משהאיר מזרח].

כמו"כ הרי י"א שבמזיד א"א להתפלל אחר ד' שעות, ולכן פסק המ"ב סק"ו שיתנה תנאי שאם אינו יכול להתפלל כעת הרי הוא מתפלל בתורת נדבה.

א"כ בודאי עדיף קודם הנה"ח מלהתפלל בזמן זה שאי"ז תפילת שחרית לחלק מן הפוסקים.

וכן נראה להוכיח עוד ממ"ש במשנה ברורה סימן פט ס"ק מב, וז"ל, אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק"ש יקרא ק"ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יהמשך לקרואהפעם ק"ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד' שעות] ודאי יתפלל י"ח ג"כ בדרך מהלך או מיושב [פמ"ג] עכ"ל.

והנה להתפלל בדרך לדעת השו"ע והפוסקים הוא גרוע מתפילה קודם הנה"ח כמבואר שם, ורק המ"א מתרץ המנהג מ"ט אין חוששין לזה משום דס"ל שעדיף להתפלל בדרך, או משום דבלאו הכי אין מכונין כ"כ ולכן עדיף תפילה בדרך בזמנה מתפילה קודם זמנה בבית כיון דבלא"ה הוא בלא כוונה, אבל גם אם נשוה להו כי הדדי מ"מ מהא דחזינן דעדיפא תפילה בדרך מתפילה אחר הזמן א"כ גם תפילה קודם זמנה עדיפא מתפילה לאחר הזמן.

אכן יש לדחות דכ"ז רק למאי דלדידן תפילה בדרך כשהיא בזמנה עדיפא, אבל תפילה קודם זמנה ולאחר זמנה אכתי לא שמענו.

כמו"כ יש להוכיח עוד דהנה בשו"ת פרי יצחק ח"א סי' ב' ומנח"י ח"ט סי' ט' וי' {וראיתי בפסקי תשובות [סי' פ"ט סק"ה הערה 89] שציין עוד לאג"מ ח"ד סי' ו' ואול"צ ח"ב פ"ז סק"ג, קריינא דאיגרתא להגריי"ק ח"א סי' קל"א, חזו"א הובא בלשכנו תדרשו הל' תפילה, ולא עיינתי בכל זה.

}כתבו דעדיף להתפלל בציבור במנין קודם הנה"ח, מאשר להתפלל אחר הנה"ח ביחידות, וכ"ז על קודם הנה"ח, אבל על תפילה שאחר זמנה כתוב בשו"ע סי' צ' ס"י דאפילו עומד עם הציבור והם מאחרים את זמן התפילה יש לו להקדים ולהתפלל בזמנה ולא להמתין להם, וגם א"צ לחוש לכבוד הציבור.

א"כ ע"כ מבואר דכ"ש שאין להעדיף תפילה אחר זמנה מתפילה שקודם הנה"ח.

היוצא מכ"ז לענין השאלה אם יש להעדיף תפילה קודם הנה"ח או לאחר זמנה [אחר ד' שעות], שודאי יש להעדיף תפילה קודם הנה"ח מלאחר זמנה, וכן כתב בשו"ת אז נדברו ח"ו סי' ל"ט, שיש להתפלל קודם הנה"ח מלהתפלל אחר זמן תפילה, וכן שמעתי בשם הגרנ"ק { ובפסקי תשובות ראיתי שציין כן גם בשם המשנ"ב סי' נ"א סק"כ, ולא מצאתי שם זכר מזה.

}.

אבל כל מה שכתבתי כאן הוא למתפלל אחר שיעור 'שהאיר מזרח', אבל המתפלל קודם לכן מעה"ש ממש אינו פשוט כלל שמותר לעשות כן.

[ולענין שיעור זמן זה עי' כה"ח סי' פ"ט סק"ד ואול"צ ח"ב פ"ז סק"ג].

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז"ל, ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל וכו'.

היינו שאי"ז מצות השבתה אבל בודאי טוב לעשותו מה"ת למנוע מלעבור עמ"ע דתשביתו.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלב וז"ל, יש לומר שאין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום וכו'.

ותימה דאכתי יברך על השבתת חמץ דאי"ז דברים שבלב ובכללו ביעור וביטול כמ"ש בשם הר"ן, והוא תכלית המצוה, ועוד דלישנא עדיפא דהוא לישנא דאורייתא.

בטור סי' תל"ג שורה אחד.

נ"א שורה אחת.

בב"י סי' תל"ד ויבוא לידי פשע.

נ"א פשיעה.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תמ וז"ל, ומה שכתב ואפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שהגוי אלם וכו'.

הם דברי הרמב"ם בפרק ד' (ה"ד) וזה לשונו גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל וכו'.

הב"י לא גרס רמב"ם בטור כאן כמו שהוא בדפוס רא"פ, והטעם שהשמיט הסופר רמב"ם אפשר משום שכבר כתב מתחילה רמב"ם במקום בה"ג, שכך היה בתחילה לפני הב"י כמ"ש לפנ"ז.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז"ל, ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך תחלה בפה"ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה.

צ"ע דהא אינו אומרה בלשון ברכה, ואטו בחנוכה ופורים מפטר בעל הניסים ובקריאת המגילה, ואת"ל דהתם שאני מ"מ אטו התם מפטר כשיבוא להאריך בסיפור ניסי חנוכה ופורים.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, ומה שכתב ועיקר המצוה הזאת בחזרת.

שם בגמרא (לט.

) אמר רבי אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות.

משמע דהב"י נקט לעיקר המציאות שהוא מתוק ואינו מר, וכדעת החיי"א והשוע"ר דסגי בזה, ודלא כהנדחקין לתרץ דנשתנו הטבעין, או דמיירי על השורש וכו'.

אבל מ"מ מיהת אם מעיקרו הוא מתוק ומעיקרו אינו מר צ"ב מ"ט באמת נתקן למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, כתב הכל בו (סי' נ יג:) אם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא וגרגירא ובקצת נוסחאות כתוב גם כן כוסברתא ואיני יודע טעם לא לגרגירא ולא לכוסברתא וכו'.

צ"ע בשלמא גבי חסא איכא טעמא דחס רחמנא עלן, אבל בדאידך מ"ט לא נזכר בהם טעם, ואפשר שלא דרשו אלא עיקר מצות מרור למה"מ, אבל בשארא ליכא דרשא בשמא, א"נ יש שום דרשא בשמותן ותמכא אולי שתמך הקב"ה בנו וחרחבינא שהחריב למצרים וכן ע"ז הדרך.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז"ל, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט ומדברים חמוצים זכר למרור ואיתא בירושלמי אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם.

ומדברים חמוצים היינו דעיקר החרוסת הוא מדברים חמוצים וכמבואר ברש"י פסחים ל' שבית חרוסת הוא כלי שנותן לתוכו חומץ וכל דבר שיש לו קהוי ורגילין ליתן לתוכו קמח וכו', היינו דחרוסת הוא טיבול ידוע מצד עצמו ואמרינן בגמ' רק שיש להכניס לתוכו דברים כאלו, וכ"מ בלשון רש"י קט"ז א' להטיל ולכתוש לתוכו הרבה כדי שיהיה עבה, דהיינו מצד עצמו אינו עבה ויש להטיל לתוכו כתישת פירות.

וצ"ע על מש"כ המרדכי שחרוסת לשון חרסית כדמוכח ממתניתין שמשתמשין בו כל השנה שם ל' ב', וי"ל דלא שקראוהו כן מטעם זה, אלא הוא לשון נופל על לשון, כמו חסא דחס רחמנא עלן, ומיהו בתוס' שם קט"ז א' ד"ה צריך ממש"כ בשם הגאונים נראה דמהנך פירות גופייהו עושים החרוסת, וכמנהגינו, וכן לקמן גבי טיבול כרפס מוכח דחומץ לא זהו חרוסת, ומיהו מש"כ הטור שיהא מדברים חמוצים זכר למרור צ"ע דהשתא איהו גופיה לבטולי קפא דמרור עבדינן ליה כדאי' בגמ' שם וא"כ כמה שיש לו להמתיק יש לו לעשות אך אם ממרר אותו מאי דיהבת שקלת וסגי לן בחדא מרירות, והגם דנימא דאינו מר כ"כ כמרור מ"מ הא לבטולי למרירות קאתינן.

וי"ל דבלאו הכי מבטל המרירות מרוב הפירות, ורק שיהיה קצת מר זכר למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, ובאגור (סי' תתג) כתוב פסק מהר"י מולין (שו"ת סי' נח אות ב, ובסדר ההגדה עמ' קיב סי' לד) מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה ובעל ספר אגודה (פ"ב סי' לה) כתב שיקח תמכא בלשון לעז רפאנ"ו הקלח והעלין ולא השורש עכ"ל וכתב בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן תעג (אות ו) וז"ל, ותמיהני על דברי אגודה שהרי יש לחזר אחר עולשין שהוא השנוי תחלה במשנה אבל על דברי האגור אין להקשות כן דאפשר לומר דהאגור מיירי שאין לו אלו הירקות השנויין במשנה כלל וחזרת לאו דוקא ולכך קאמר דיש ליקח לענה ואפשר שכך היתה גירסת האגודה.

ותמהני וכו' וי"ל דבמדינות שלו לא היו שאר הירקות עד תמכא, וכן י"ל על המהרי"ל שלא היה להם כלל שאר הירקות ועתה א"צ לדחוק לשון המהרי"ל כלל, ואולי הוי קים ליה להרב דאינו כך.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, גם מה שטען דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול איני יודע לו טעם דלמה לא תעלה לו נטילה דקודם הקידוש לנטילה דטיבול כשם שעלה לו בשבתות וימים טובים נטילה דקודם קידוש לנטילה דסעודה וצ"ע.

לכאורה כל נידון המרדכי הוא רק על טיבול ראשון ומשום נט"י לסעודה לק"מ להב"י דבודאי יש הפסק טובא וכמו"כ נראה דיש הפסק גם להיוצאין יד"ח אפילו אינם קוראין ההגדה (וילה"ס בזה ומ"מ אילמ"ד דכולן קוראין כמנהגינו), וא"כ לא הבנתי מש"כ הב"י גם מה שטען וכו' דכולה חדא ק"ו היא כיון דליכא הפסק מ"ט אין צריך ליטול שוב דאילו הוי יקנה"ז או מידי אחרינא הפסק היה צריך לחזור וליטול והשתא דליכא הפסק ממילא א"צ וא"כ אי"ז קושיא.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, וכן פירש ה"ר יחיאל שטיבול ראשון הבא לעשותו בחרוסת אינו אלא מנהג שטות ופסקו רבינו תם ור"י (תוס' שם) שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר המצוה הוא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכלנו בעת המצוה לתיאבון כמו מצה עכ"ל ספר התרומה (סי' רמב) ואנו אין לנו אלא דברי הר"מ דהוא בתראה וידע דברי כולם עכ"ל.

אלא יאכלנו וכו'.

ולפ"ז אסור לאכול חרוסת כל היום אמנם בד"מ לעיל סי' תע"ב סק"ה כתב וזהו שיבוש כי אין החרוסת באה לאכילה שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון, אמנם בד"מ דהכא ס"ק ט"ו חשש שלא יטבלנו בחרוסת קודם, ודוחק לומר דרק דרך טיבול אסור להקדים דכ"ש הוא אלא די"ל דבאותו הסדר אסור, וכדדייק ממתני' דעד עתה לא היה לו חרוסת נ"ל וצ"ע.

מש"כ הב"י דהחומץ הוא החומרא דכו"ע לא פליגי בזה משא"כ בחרוסת אע"ג דלמהר"ם איפכא דחרוסת הוא חומרא ורק דר"ת כתב דא"צ חרוסת, מ"מ לא אשכחן שום דעה שאסור בחומץ ומותר בחרוסת.

הלכות ספירת העומר

{בע"ה יום ג' לסדר תולדות תשע"ו}

שאלה - בברכת שמע קולינו צ"ע הנוסח, כיון דהא קי"ל בברכות כ"ד א' המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, וא"כ מה מעלה יש בקול, דאדרבה הקב"ה עונה לחש.

תשובה הנה ראשית כל י"א שיש מצוה להשמיע קולו לאזנו בשמו"ע, ועיין רש"י ותוס' ביומא י"ט ב', וא"כ לדעה זו שפיר שייך לומר שמע קולינו, כיון שבקול פורתא זה יש מצוה, וע"י מצוה זו אנו מבקשים שנזכה שתתקבל תפילתנו.

ועוד י"ל דהכונה לקול התחינה, כמ"ש (ישעיהו ל' י"ט) כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך, ואמרי' בסוטה מ"ט א' אמר ר' יהודה בריה דר' חייא כל ת"ח העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך וכו'.

והיינו בזכות קול הבכייה והתחנונים נזכה לכך.

ובספרים כתבו דגם כשאינו יכול לבכות בפועל מ"מ יעשה תפילתו בקול בוכים.

והנה יש אופנים שמותר ואף מצוה להשמיע קולו בתפילתו, כמו דאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קא ס"ב ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו, וע"ש במ"ב בשם הט"ז, ועוד נאמר בשו"ע (או"ח סימן קא ס"ג) יש אומרים שבראש השנה ויום הכפורים מותר להשמיע קול בתפילה, אפילו בציבור (וכתב הרמ"א וכן נוהגים, ומ"מ יזהרו שלא להגביה קול יותר מדאי) והוא כדי לעורר הכונה.

כמבואר במשנ"ב (שם ס"ק יא).

וכן גבי המלמד את בני ביתו להתפלל שהביאו הפוסקים מהירושלמי להתיר בזה (והובא ברמ"א שם ס"ב, ועיין אגרות משה או"ח חלק ג' סימן ו'), וכן מצאתי בשם ה"ר העשיל מקרקא רביה דהש"ך שכתב לייסד (הוב"ד בס' דף על הדף, בברכות שם) שאם אומר דבר השייך על האמונה שהקב"ה בוחן כליות ולב אין בזה איסורדבכה"ג אין שייך החשש דמחוסר אמנה, ע"ש, ולפ"ז יתכן דעל כל כה"ג קאי שמע קולינו.

אכן לא נראה לומר כל זה, דהרי בסתם שמונ"ע קאי.

והנה המבי"ט (בית אלקים שער תפלה פ"ו) הקשה הרי מצאנו בכמה מקומות שהתורה מציינת שצעקו בתפילה, 'ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים' (שמות ח).

'ויצעקו בני ישראל אל ה" (שמות יד).

ונאמר 'ויצעק משה אל ה' לאמר א' נא רפא נא לה' (במדבר יב).

'ונצעק אל ה' וישמע קולנו' (במדבר כ).

ובשופטים ד' פעמים ויצעקו בני ישראל אל ה'.

וכן בשמואל (שמואל - א' טו) 'ויזעק אל ה' כל הלילה'.

וכן בכמה מקומות בתהילים זעקתי אליך ה'.

ותירץ המבי"ט התפלות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאמרם בקול.

כיון שהוא יכול לכוין בלחש, אבל התפלות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם.

להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער אשר בו.

ואין מי שיצילנו כי אם הוא יתברך עכ"ד.

ומרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א (הוב"ד בס' חשוקי חמד במס' ברכות דף לא עמוד א) אמר שאין ראיה ממשה רבינו { ואציין כאן מה שראיתי במקו"א (עיון הפרשה שנה י"א תשע"ו גליון קכ"ט עמ' קי"ט) שהגרח"ק שליט"א גופיה הסיר תלונה אחרת מעל המבי"ט הלזה בתשובתו ע"ש, אך אי"ז ראיה דס"ל כך.

}, על פי המבואר במדרש (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיא) שעשר לשונות תפילה הן ואחד מהן מכונה זעקה.

וא"כ יתכן שאין הכונה שמרים קולו אלא הוא סוג מסוים של תפילה.

וכן הנאמר על שמואל ויזעק אל ה' כל הלילה.

וכי יכול אדם לזעוק בקול לילה שלם, אלא שזעקה היא סוג מסוגי התפלה.

ונקראת בלשון זעקה כי היא ממעמקי הלב אבל אין כוונתה שנאמרה בהגבהת קול עכ"ל.

אכן לדברי המבי"ט ניחא כנ"ל, כיון דמצינו דשייך הגבהת הקול, ולפי ביאורו בזה משמע לפו"ר ששייך בזה גם מעלה, והגם שכעת עוסק בשמו"ע יתכן שכונתינו להתפלל על כל התפילות שבכל עת, שיש מהן שהן בזעקה.

ויעויין במחזור וילנא - כתר מלכות ב'המלך', הביא שם משל נפלא מא' מן הראשונים בענין מה שאנו צועקין המלך בימים נוראים ע"ש, ומבואר דשייך בזה מצוה.

ויש להוסיף על הדברים מ"ש באליה רבה (סי' ק"א אות ד) שכתב 'נוהגים בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהים קולם וצועקים בקול רם, עד שהנכרים מלעיגים על זה.

ונצטערתי מימי לדעת מאין בא המנהג, כי מנהגם של ישראל תורה היא, עד שהאיר ה' את עיני וראיתי ברמב"ן סוף פרשת בא שכוונת רוממות הקולות בתפילות וכוונות בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהי' לבני אדם מקום שיודו ויתקבצו ויודו לקל אשר בראם.

ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו', עכ"ל הא"ר.

והוסיף ע"ז בספר כף החיים (סימן קא ס"ק יב), כמו שאמרו 'ויקראו אל האלוקים בחזקה' (יונה פ"ג ח) מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול והיינו חוץ מתפילת י"ח, עכ"ל.

ולפי מה שנתבאר כעת בדבריהם ז"ל יוצא נמי שיש אופנים ששייך בזה מצוה, ויתכן דכל היכא שמעורר כונתו הו"ל מצוה, ואין כונתי דוקא שמונ"ע מה שכתבתי לעיל מהשו"ע אלא כל שאר התפילה שאנו אומרים בקול, כי הקול מעורר את הכונה, וכמו שכתב ג"כ המ"ב כעי"ז על אמירת 'והוא רחום' בקול כדעת המחבר, ובכה"ג יש מצוה בקול, ואין הכונה על צעקה דוקא, אלא על קול כל שהוא המעורר את הכונה.

ויעויין משנ"ב (סימן קא סק"ז) שכתב: ואפילו פסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול, כי הקדוש ברוך הוא שומע בלחש.

לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי עכ"ל.

וכתב הגר"י זילברשטין בס' חשוקי חמד ברכות ל"א א' משמע שדווקא להגביה קול "יותר מדאי" אסור, אבל להגביה את קולו כדי לעורר הכוונה מותר.

וראיתי דבר חידוש בזה בס' משנה שכיר (מועדים יום הכיפורים זכרונות יום הכיפורים דשנת תש"ג) שכתב וז"ל, ועל כן אנו מתפללים אל אבינו שבשמים, 'שמע קולנו', היינו קול זה שאנו צווחים, שידים של עשיו גבר עלינו, את הקול הזה תשמע ותחוס ותרחם עלינו, ואבינו שבשמים יאמר די לצרותינו, וידי עשיו לא יוסיפו לדאבה עוד עכ"ל, ואיני יודע אם אכן כונתו כפשוטו, שזוהי הכונה לדעתו במ"ש שמע קולינו, אכן לפי' זה לק"מ כיון שאין הכונה לקול התפילה.

ועוד חידוש אחר ראיתי בזה בס' סידורו של שבת ח"א שורש א ענף ב, וז"ל, ועתה בעול הגלות לא נשאר בידינו כ"א דברי השיר הזה שהוא שמע ישראל ה' אלהינו וכו' וזה פי' שמע קולנו ה' אלהינו.

שתשמע להקול שאין אנו יכולין לומר לפניך כי אם שאתה הוא ה' אלהינו דוגמת הבן הנזכר, ואעפ"כ חוס ורחם עלינו בגודל אהבה וכו' ע"כ.

וכנראה לא נתכוין שזהו פשט הפשוט בברכה זו.

אך מ"מ לפי' זה לק"מ כיון שבק"ש לכו"ע קי"ל שצריך עכ"פ לכתחילה להשמיע לאזנו.

אכן גם לפירושים הללו אכתי קשיא דהא תינח ברכה זו, אך הרבה מקראות ומאמרי חז"ל ישנם על שומע קול ושומע צעקה, ולא שייך לפרש כולם בכה"ג.

אלא רק כמ"ש לעיל בשם המבי"ט והפוסקים.

שאלה

{לכבוד הג"ר ע"מ סילבר שליט"א.

ב' ענינים בתחילת משנ"ב.

א.

כתב המשנ"ב בסי' א' ס"ק ט' 'ואחר התקון שעור משניות קודם לכל דבר'.

רציתי לדעת מהו לשון 'שיעור', והאם מצאנו עוד לשון זה.

ב.

שם ס"ק י"א - 'כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל ובשבת וכן בימים שא"א בהם תחנון יאמר שיר המעלות בשוב ה' וגו' וכו'.

ויל"ע לענ"ד, דאע"פ דמיירי הכא בענין חורבן ביהמ"ק וכו', לכאו' היה יותר מתאים להביא דין זה לקמן בהל' ברכת המזון, דהרי מי שיעיין ויחפש דינים הללו שם- לא ימצאם, וצ"ב.

יישר כח
דוד ורטהיימר}

תשובה

‏יום ראשון י"ד אייר תשע"ו

לכבוד ידידי הג"ר דוד וורטהיימר שליט"א

שלום רב

א.

בענין הלשון שיעור על לימוד התורה, מצוי לשון זה בהרבה מקומות, וכמו שכתב במשנה ברורה סימן תלא וז"ל, אבל הלומדין שיעור הלכה בביהמ"ד אחר התפלה מותר דהלא יהא מוכרח בודאי לבא לביתו וכו', וכמו שכתב ג"כ בתפארת ישראל - יכין מסכת אבות פרק ב וז"ל, אל תפרוש מן הצבור.

כלל בזה ה' עניינים א) שלא יפרוש ממנהגי הצבור, וכמ"ש חז"ל אזל לקרתא אזל לנמוסיא [ב"מ דפ"ו ע"ב]: ב) כשמתכנסין לקבוע שיעור לימוד, או להתפלל, או להתיעץ בעסק מצוה או בצרכי צבור, לא יאמר יחליטו הם מה שירצו ואני מתרצה בכך או בכך, רק צריך ליעץ לטובת הצבור ולסייע בכל דבר לעבודת ד' וכו' עכ"ל.

וכן רבים.

הלשון 'שיעור' בדברי רז"ל הוא כינוי למידה ומשורה, אכן במשך הדורות התחילו לקרוא לפרק הנלמד אחר התפילה או לפנות ערב בשם 'שיעור' על שם שיש מידה קבועה ללמוד, (עי' עירובין ס"ה א' על רב אחא בר יעקב, והובא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו), בדורות יותר מאוחרים החלו לקרוא לכל מעמד מסירת התורה מרב לתלמידים [ובהמשך ג"כ למסירת דברי חול] בין בצורה קבועה בין בצורה שאינה קבועה בשם 'שיעור', במשך התאחרות הדורות עוד - החלו לקרוא לקבוצת השומעים בשם ה'שיעור'.

אך לכל אלו אין קשר לא ללשון המקרא ולא ללשון חכמים.

והנה על שפת העברית נשמעו טענות על מילים שונות שאין להם מקור בלשון מקרא ולשון חכמים, אך יש גם מילים שנשתרשו במשך הדורות שהם ללא קשר ללשון המקרא ולשון חכמים.

ולא הקפידו רבותינו בכל זה.

ב.

באמת איני יודע הטעם מדוע המ"ב הביאו זה בסי' א', אף דשייך בסי' א' מצד האבלות על חרבן בהמ"ק, מ"מ מצד סדר בהמ"ז לכאורה שייך טפי אח"כ, ועכ"פ הו"ל להזכיר זה בתרויהו, [והמ"ב נמשך אחר המ"א והפמ"ג, אבל צ"ע כבר על דבריהם], ואולי לא רצה להזכיר זה בהל' בהמ"ז מאחר ושם בעיקר נזכרו דברים שהם מעיקר הדין משא"כ הכא, או משום שעיקר הטעם של דין זה הוא מדיני תיקון חצות, ולא מדיני בהמ"ז, ובפרט שאחר שכבר הזכיר פ"א לא ראה שוב לטרוח להזכיר דבר שאינו מעיקר הדין, ויצויין שיש מן הפוסקים שהביאו ענין זה בהל' בהמ"ז כמו בערוך השולחן שכתב בהל' בהמ"ז (אורח חיים סימן קפא ס"ט) וז"ל, ונוהגים לומר על נהרות בבל קודם מים אחרונים ובשבת ויו"ט ור"ח אומרים שיר המעלות בשוב וגו' ע"כ, וכ"ה בקצש"ע הל' בהמ"ז סי' מ"ב ס"ה.

ובאמת בשל"ה שהוא המקור לכל הפוסקים בזה כבר נזכר זה בהל' בהמ"ז (שער האותיות אות הקו"ף קדושת האכילה א'), וכן יל"ע מ"ט נקט המ"ב כמה הל' נט"י שחרית בסי' א' דהו"ל להזכירן בסי' ד' בהל' נט"י של שחרית, וכן מ"ט הזכיר השו"ע והנו"כ הל' הפרשיות הנאמרות בשחר בסי' א', דהו"ל להזכירן בסי' מ"ח גבי פרשת התמיד ופסוקי שבת ור"ח, או בסי' נ' גבי איזהו מקומן.

ויל"ע בכ"ז.

ועלה על לבי לומר בזה דבר.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

{לילה טוב לכת"ר המזכה את הרבים שליט"א, ובהודאה על תשובותיו עד כה.

בענין שזה מכבר נפלאתי עליו, דהרי בשו"ע בהל' קריאת התורה לא נקט כלל בענין מכירת הכיבודים (עליות וכד'), בממון, ורק גבי הגולל כתב בסי" קמ"ז סעיף א' שהגדול שבאותם שקראו בתורה גוללו, ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

(ומנהגנו שהגולל שנקט בשו"ע הוא המגביה וכמ"ש שם במשנ"ב).

ולפ"ז יל"ע.

פוק חזי, דבזמן מכירת הכיבודים, ישראל קדושים הם ומחבבים המצוות וקונים בכסף מלא העליות, ואילו מצות ההגבהה גם כשהיא כבר נמכרת, היא במחיר פחות הרבה מזו של העליה, ולא ראינו שכ"כ מבקשים לקנותה בדמים יקרים כהעליות, ומדוע.

ועוד בענין זה, במידה ויש באפשרותי לקנות או עליה או הגבהה, לכאורה נראה דהגבהה קודמת, האם נכון הוא הדבר?
ישר כח גדול על לשעבר, ההווה ובעז"ה גם על שלעתיד.

(מהרב דוד ורטהיימר, ברכפלד - מודיעין עילית)}

תשובה

‏יום חמישי כ"ב תמוז תשע"ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט"א

שלום רב

עצם מה שהעלה לטעון כנגד הרגילות שאין מוכרים ההגבהה לכאורה צדקו דבריו, ויעויין בספר הלכות הגר"א ומנהגיו להגר"מ שטרנבוך סי' קכ"ט שהגר"א נהג להגביה הס"ת כמבואר במעשה רב אות קל"ה, ובימי אבלו גלל הס"ת (תוס' מע"ר אות ל"ו), ועיין שם שהרחיב בזה, ובשו"ת דברי חכמים עמ' נ' מובא שבעל הברכת שמואל היה נוהג להגביה הס"ת, וכן הובא על הג"ר ישראל גוסטמאן ר"מ נצח ישראל שנהג כהברכת שמואל.

ויש להעיר עוד דאמנם לדעת המ"ב עיקר הגולל בזמנינו הוא המגביה, ולדעת החזו"א גם הגולל ממש הוא בכלל הגולל שנוטל שכר כנגד כולן (שו"ת אמרי יושר נזיקין בסופו בהנהגות החזו"א עמ' י"א אות ע"ג, ארחות רבינוו ח"ג עמ' רט"ז מהגרח"ק), א"כ יש להדר אחר מצוה זו, ויש איזה גבאים שבכל עת גלילה מבקשין הקטן ביותר שבביהכנ"ס על מנת ליתן לו הגלילה, ויעוי' במ"ב סימן קמז ס"ק ז וז"ל, גוללו זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום.

ואם יש שני יא"צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה.

ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות.

[שערי אפרים] עכ"ל המשנ"ב.

ועל עצם ענין מכירת הכיבודים אמנם לא נזכר בשו"ע כאן, אבל נזכר בשאר פוסקים, ובפרט גבי ימים נוראים.

אכן בעיקר ההערה הנ"ל לגבי הגלילה יש לדעת ולברר האם בזמנינו המגביה עושה מן הגלילה ג"כ, דהרי נזכר בפוסקים שכהיום המגביה עושה עיקר הגלילה, ולכך מש"כ בגמ' שהגולל נוטל שכר כולם היינו המגביה, ואי נימא שבזמנינו ממש כבר אי"ז כך א"כ אין בזה מעלת המגביה הנזכר בפוסקים, ובפרט בקהילות שעושין ההגבהה קודם קריאה"ת [ויל"ע שהשו"ע ג"כ כתב שזהו קודם קריה"ת], וכמו"כ בקהילות שאין ההגבהה כלל ע"י המגביה, אלא הס"ת כמונח בקופסא.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן קמז ס"ט וז"ל, אבל מדברי הרמב"ם בפי"ב מתפלה דין י"ח למדתי פי' אחר בזה וז"ל הרמב"ם וכל מי שהוא גדול בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור עכ"ל ולפ"ז האחרון הוא הגולל וזה שאמרה הגמ' הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם ה"פ הגדול יכול לעלות אחרון ולגלול ואף על גב שבזיון הוא להיות אחרון שבקרואים ונוטל שכר כנגד כולם משום דזוכה בשני מצות במצות קריאה ומצות גלילה ותמיהני על הטור וש"ע שלא הביאו דבריו כלל ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ' מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס"ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש"ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי' קל"ד ע"ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו עכ"ל.

וליישב מנהגינו ראיתי מי שכתב באריכות ע"פ מה שנמצא בכמה ראשונים [ר"ח מגילה ל"ב א', רב עמרם גאון בסידורו עמ' קע"ח (מדו' גולשמיט), ועי' רמב"ם פי"ב מהל' תפילה הי"ח] שהכונה למי שגמר מלקרוא בתורה שהוא נקרא הגולל, ולכך החשוב שבקהל גומר לקרוא בתורה [ראה קובץ המעין לט, תשנ"ט, א, 30 21; ב, 68 65, שהאריך שם בכל ענין זה].

וכתב בספר אור זרוע הגדול [חלק ב הלכות שבת סימן מב] וז"ל, ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי' טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי'.

ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס"ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי' בסוף מסכת מגילה א"ר שפטי' עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת כו' וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל.

לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור עכ"ל.

[המנהג לתת לגדול עליה אחרונה הובאה בהרבה אחרונים, לבוש סי' קל"ה ס"י, מג"א סי' קל"ו, מ"ב שם סק"ה].

וכעי"ז ראיתי שכתב הגר"מ שטרנבוך שם, ונראה שמעיקר הדין בש"ע, הגדול שבקוראים הוא המגביה וגולל, וחידוש קמ"ל בזה שאחרון הוא עלייה הכי חשובה כיון שהוא המגביה וכן מפורש ברמב"ם פרק י"ב דתפלה הי"ח, "והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור" ע"ש, והיינו כלפי מה שאמר לעיל רכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות, מסיים שהאחרון עדיף מכולם מפני שמגביה, וא"כ לפ"ז המעלה היא בעולה וגולל לאחריה דוקא, וא"כ כוונת הגמרא שהאחרון עלייה חשובה ביותר שהוא גומר, והיינו כשמברך ואחר כך גולל, אבל להגביה לבד לא מעולה כברכה.

ויעוי' בס' המנהיג לראב"ן [ח"ב יום שמיני וענין שמח"ת סי' נה-נו עמ' תט"ו] שהקשה ע"ד הס' רע"ג הנ"ל, וס"ל דלא יתכן לומר שהגולל הכונה למי שמסיים לקרוא בתורה אלא ודאי למי שגולל כפשוטו.

וכן בביאור הגר"א סי' קמ"ז הביא ממגילה ל"ב א' ברש"י ור"ן ובעל העיטור בפירוש הראשון, שהגדול שבביהכ"נ גולל אף שלא קרא, וזהו גם דעתו לעיקר, ועיין עוד להגרמ"ש שם שהאריך בזה.

וכתב בשו"ת משנה הלכות חלק יא סימן ק"כ וז"ל, ועל דבר שאלתו במה שנהגו בכמה בתי כנסיות לכבד קטן בקשירת ס"ת שקוראים גלילה אי נכון לעשות כן.

יפה העיר וגם אני הרהרתי בזה כי כיון שזה דרך כיבוד אין מן הכבוד להציבור שהקטן יקבל.

ובש"ע או"ח סי' קמ"ז גדול שבאותם שקראו בתורה גוללו ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

ושוב ראיתי בס"ח סי' תשנ"ז כתב אבל מצות אינן ירושה אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר שנאמר (ירמי' ב ח) ותופשי התורה לא ידעוני ומשמע לכאורה בין הגבהות ובין גלילות יהי' דוקא ע"י גדולי ישראל, ולפלא על מנהג העולם לכבד קטני קטנים בגלילה.

ולכן לכתחילה אין לכבד, אבל למחות בתוקף לפענ"ד נמי אינו כדאי והנח להם לישראל במה שנהגו בכמה מקומות כיון שאינו מנהג דדוקא זקן וצדיק העיר מניחין אותו על המנהג.

וכעת חשבתי שאולי הכוונה על ההגבהה ולא על הגלילה ובאמת מה"ט ראיתי אצל רבותי שהיו מהדרין להיותן הגבה שבת במנחה וצ"ע.

וראיתי לגדולי המורים לענין לכבד גלילה לקטן עיין במ"ב סי' קמ"ז שנהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות כ"כ בשערי אפרים, עכ"ל המשנה הלכות.

ואחר העיון בכ"ז עוד רגע אדבר דבביאור הלכה ר"ס קל"ו ד"ה בשבת, נראה קצת מדבריו שהגבהה חשיבא כיבוד פחות מעליה לתורה, ויתכן ג"כ לתרץ עפ"ד הראשונים הנ"ל שעיקר חשיבות הגלילה היינו מי שקרא בתורה.

ולסיכום כל הדברים; יש מקום ליישב המנהג דחיישינן להדעות שהעיקר הוא להקורא האחרון שהוא הנקרא גולל, או באופן קצת שונה שעכ"פ מצות הגלילה עיקר חשיבותה היינו למי שקרא בתורה, ומ"מ דעת הגר"א כדעת כמה ראשונים שמי שגלל גם אם לא קרא בתורה נוטל שכר כולן, ולכן יש מעלה לתת לגדול, ויש ג"כ מעלה להדר אחר ההגבהה להמ"ב, ולהחזו"א גם הגלילה, [ויתכן שיראה המגביה לסייע לגולל קצת], ומ"מ נהגו ליתן גם לקטן לחנכו במצות וכמש"כ המ"ב.

וישמח לב מבקשי ה'

תגובה מהשואל הנ"ל

 {יישר כח גדול מאוד על תשובתו המפורטת
.

.

.

יש לדעת דהרי מדברי המשנ"ב לא משמע דזה הנקרא 'גולל', אלא המגביה ממש.

ועוד, בהמשך השאלה נסתפקתי הלכה למעשה באם יש באפשרותי לקנות עליה או גלילה [הגבהה] מה עדיף, ולא זכיתי לתשובתו, ואשמח מאוד למען יאיר עיני.

בברכת שבתא טבא.

}

תשובה

בס"ד

‏כ"ג תמוז תשע"ו

לכבוד מע"כ שליט"א

שלום רב

הנה דברי המ"ב מוקשים ויש לתרצם, דהנה באמת המ"ב תפס כסתם הלכה כפי שכתבתם שהמגביה הוא הגולל, ומאידך נראה בביה"ל שנקט שהעולה הוא חשוב מן המגביה, ולכך כתבתי שהמ"ב חשש לדעות הללו, והנה הדעות הללו הן נחלקות לב' ראשים, הא' שהקורא בעצמו נקרא גולל ע"ש מה שמשלים הקריאה, והב' שרק אם הקורא הוא המגביה חשיב כגולל, ואמנם המ"ב בסי' קמ"ז, לא סתם לא כמר ולא כמר, אלא רק שהמגביה הוא הגולל כנ"ל, אך בבה"ל כשהזכיר המנהג הביא שהמנהג להחשיב פחות הגבהה מעליה, ומסתמא שלא נעלם ממנו דעות הראשונים בזה, וא"כ כנראה שעליהם סמך בהביאו מנהג זה.

[משא"כ בסי' קמ"ז שלא היה בזה נפק"מ למעשה לא היה לו להמנע מלציין מאי דס"ל לעיקר הדין].

והטעם הוא, דמכיון שאמנם המצוה גדולה יותר, אך יש ספק בכלל אם ע"ז הכונה במצוה, או שלא היה המכוון לזה כלל, ולכן עליה לתורה שהיא מצוה ודאית [לא הכשר מצוה] בלא ספק, עדיפא ממצות הגבהה דלא ברירא לכל דעות הראשונים מהו גדר המצוה בזה בהגבהה שבזמנינו.

ולכך נראה לכאורה דגם למעשה עדיף לקנות עליה מלקנות הגבהה, מטעם שיש חשיבות לעליה כנ"ל.

עוד יתכן לתרץ גם את המנהג הפשוט [שמחשיבין עליה יותר מהגבהה] וגם את דברי הבה"ל הנ"ל, דאע"ג שמצד השכר חשוב ההגבהה, אבל יתכן שמצד גדרי הדין יש חשיבות יותר לעליה, ומה שהשו"ע הזכיר רק גבי ההגבהה לקנותה בדמים יקרים, היינו רבותא, ואצ"ל עליה לתורה שהוא מצוה [וכמו שבאמת הפוסקים כתבו לקנות בדמים יקרים גם על עליה], ומש"כ שהגדול גולל היינו לבד מן העליה שהוא מקבל כמבואר כבר בגמ' גיטין ס' א', ועי' מגילה כ"ב א', ובכל הפוסקים שהביאו דין זה, אבל העיקר נראה כתירוץ הראשון.

Read less

שאלה

יש לעיין מי שסופר כמה פעמים ספיה"ע האם יש לו מצוה קיומית לפי מה שפוסקים בהל' נשי"כ כתוס' ר"ה שאין בל תוסיף בכפילות מצוה, וכן יש להסתפק בק"ש וכד'.

תשובה

יום שני כ"ב אייר תשע"ו

בע"ה

לכבוד הג"ר אליעזר שלאס שליט"א

שלום רב

הנה בשאלתך יש ב' נידונים שהם ארבע, א' האם שייך לקיים שוב המצוה בפעם השניה או לא, ב' אם תמצי לומר שאין מקיים מצוה האם עובר בבל תוסיף או לא.

וב' שאלות אלו יש לשאול בין בק"ש ובין בספה"ע.

ובעצם היה אפשר לשאול כ"ז בהרבה מצוות כגון שופר לולב ומשלוח מנות, והזכרתם מה שכתבו התוס' בראש השנה דף טז ע"ב, וז"ל, ותוקעים ומריעין כשהן עומדין - תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב"ד (לקמן דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה"נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב' פעמים אין זה בל תוסיף עכ"ל.

אמנם גם אחר מה דשמעינן דברי התוס' הללו, עדיין יש מקום לברר בגדר כל מצוה ומצוה בפ"ע, ויעויין בדברי הנצי"ב ובמה שחלק עליו הקה"י בחידושיו במסכת ברכות בארוכה בדיני ק"ש ובשאר מצוות, ובכל מצוה ומצוה יש לדון בגדריה, ואיני יודע אם שייך לומר גדרים ברורים בזה בכל המצוות עיין שם.

ויעויין מה שכתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ס, בדיני מי שקורא ק"ש עם הציבור קודם זמנה שכתב רבינו יונה ברפ"ק דברכות שלא יכוין לצאת יד"ח, וז"ל, ומה שהקשה הט"ז דאם סובר כהר' יונה הי"ל להזכיר מש"כ הר' יונה שלא יכוין לצאת י"ח ק"ש באותה הקריאה (ותיבת ומתפלל שבט"ז הוא ט"ס) נראה לע"ד דסובר הש"ע דכיון שהוא קודם הזמן אין צורך שיכוין שלא לצאת דהא אף בנתכוין לצאת לא יצא, וכוונת הר' יונה צריך לומר דהוא כדי שלא יעבור על בל תוסיף, דאף שכתבו התוס' ר"ה דף ט"ז בתוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין דאין שייך בל תוסיף כשעושה המצוה ב' פעמים, נימא דכיון דקודם צה"כ אינו זמן ק"ש לא דיום ולא דלילה אין שייך זה והוי כישן בשמיני בסוכה שבכוונה למצוה עובר על בל תוסיף, וא"כ סובר הש"ע דרק כשיכוין בפירוש לצאת בזה י"ח ק"ש יהיה בל תוסיף אבל בקורא סתמא למצוה הוא על דעת דהנהיגו שהוא רק כדי לע"בתפלה מתוך ד"ת כדהביא רש"י מירושלמי ולא נחשב ממילא כמכוין למצוה דק"ש שבתורה וכדחזינן בשמיני שיושבין בסוכה שפרש"י בעירובין דף צ"ו ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן למצות סוכה אף שלא כו"ע דינא גמירי, אלא כיון דכל בנ"א יושבין אדעת דחייבו חכמים דע"ד כן עושין כל המצות שלכן כיון שהחיוב הוא מצד ספק הוי ממילא ישיבת כל אדם כפי החיוב דהוא בשמיני רק לספק שלא נחשב כמכוין למצוה באם הוא שמיני אף שיושבין סתמא כ"ז שאינו מכוין שעושה ע"ד עצמו למצות התורה ואינו עושה סתמא למצוה שהוא ע"ד חכמים.

וכן הוא להרמב"ם ספ"ב מממרים שבאומרים שבשר העוף אסור מה"ת הוא מוסיף, שודאי מודה שאף אנשים שלא ידעי אין עוברין על בל תוסיף משום שאין אוכלין הוא ע"ד חכמים.

וכ"כ הוא בק"ש קודם הזמן שהנהיגו לע"בתפלה מתוך ד"ת הוי בסתמא ע"ד שהנהיגו.

ולכן לא כתב הש"ע דצריך שלא יכוין לצאת.

ואולי גם הר' יונה כתב זה רק על עצם המנהג שהיה שלא לצאת.

ובעצם מסופקני אם יש איסור בל תוסיף בק"ש שהוא גם למוד תורה, שלא מצינו שאיכא בל תוסיף בק"ש.

וראיה שהרי רצו לקבוע עשרת הדברות בק"ש בדף י"ב [ממס' ברכות] ואם איכא בל תוסיף בק"ש הרי היה זה בל תוסיף ככהן שמוסיף עוד ברכה, וא"כ כ"ש שלקרות שלא בזמנה אף במכוין למצוה ליכא בל תוסיף וצ"ע לדינא עכ"ל האג"מ.

ולפו"ר גם האג"מ ס"ל כפשטות דברי התוס' לענינינו שאין עובר בבל תוסיף אם קראה בזמנה, ורק אם קראה שלא בזמנה מצדד דשייך בל תוסיף לדעת התוס'.

אכן יעויין מה שהביא ר' שלמה בלוך (בס' הצדיק רבי שלמה עמ' כ"ב) בשם רבו החפץ חיים שהורה שאם מזדמן ל"ע לקרוא ק"ש לאחר זמנה יכוונו שלא לצאת בה שלא לעבור ע"ז בבל תוסיף.

ועיין עוד פתחי תשובה [מבעל התוספת ירושלים] או"ח סי' מ"ו ס"ט מה שהביא משו"ת שאלת שמואל וחלק עליו.

אכן הובא ממי (הגר"מ דויטש בס' המעיר ברכות סי' ב') ששאל להחזו"א בענין זה, והשיבו דאין עובר בבל תוסיף, מכיון שבעצם זהו ת"ת, ומקיים מצוה בזה, ואם נחייבו הוא רק מטעם מחשבתו שחושב לקיים בזה גם מצות ק"ש, ועל מחשבה אין בל תוסיף, והביא זה גם בספר זיו הים ברכות ב' א' סקט"ז.

ועיין עוד ב'רצוף אהבה' באריכות סי' א' מה שדן בהרבה צדדים בזה.

והביא שם עוד להעיר מדברי הר"ח והרי"ף בברכות י"ג א' שאם מתפלל לשם חובה תפילה נוספת עובר בבל תוסיף והו"ל כמקריב ב' תמידין, ואולי חולקין ע"ד התוס' הנ"ל, וע"ש בר"ן ג' א' מדה"ר ובריטב"א ט"ז ב' דגם שלא בזמנה מהני טעם התוס', והביא שם כן נראה מדברי התוס' ר"ה כ"ח ב' ע"ש, וע"ש בכל הדברים.

והנה אשכחן לגבי ספירת העומר שנהגו מהפוסקים עצמם לחשוש לספור ספיה"ע בב' נוסחאות (עי' ארחות רבינו ח"ב עמ' צ"ד) אף שבודאי יוצא בתרוייהו מצד הדין כמבואר במ"ב, וכן בכל ספק כתבו הפוסקים שיוכל לחזור ולספור בלא ברכה, אכן בכל מידי דספק לא שייך בל תוסיף אם מקיים שוב מספק.

והנה לגבי קיום המצוה בעצמה פעם נוספת בספירת העומר יל"ע טובא אם שייך, שכן כל ספיה"ע מציאותה היא לספור את הימים, וכבר כתבו האחרונים הרבה נ"מ בזה באלו אופנים לא יועיל מה שמועיל בשאר מצוות בתורה, כמו ספירה מספק שי"א שא"א לצאת בזה מכיון דאין ספירה מספק חשיבא ספירה (עיין אבנ"ז יו"ד סי' רמ"ח ושערי ישר שער הספיקות פ"ה ד"ה אמנם), וכן לענין לצאת מאחר שכתב המ"ב סי' תפ"ט שי"א שא"א לצאת מאחר, והיינו נמי מה"ט דלא חשיבא ספירה בכה"ג (עיין משמרת חיים (שיינברג) ח"ג ספה"ע סק"ד), וכן דנו האחרונים דבכתיבה לא יהני מכיון דאי"ז ספירה, אף דבת"ת י"א דחשיב ת"ת לגבי ברכת התורה כדיבור (עי' ערוך השלחן סי' תפ"ט ס"ט בשם השע"ת שם סק"א), אף שאיני נכנס כאן לדעות בכל נושא בזה.

וגם בענינינו לא נראה שיוכל להועיל להחשיב כמי שספר ב' פעמים, משום שאין שֵׁם ספירת יום בב' פעמים, וכמו שכתב החינוך שטעם הספירה הוא משום שצריך להתכונן לבוא לחג השבועות, וע"י שמתכונן כראוי לספור כל יום החולף יוכל להמתין ולצפות לחג, וא"כ מכיון שכבר ספר את היום לא יועיל מה שסופר שוב את אותו היום, דכבר ספר את היום, ובפרט להדעות בראשונים שכל מצות הספירה מתחילה ועד סוף היא מצוה אחת פשיטא שלא מהני ולא מידי אם ספר שוב, ואף אם ירצה לספור את כל הימים ב' פעמים, ואמנם אין לי ראיה ברורה לזה, אבל נטיית הלב היא שאין כאן ספירה, מכיון שלא שייך לספור דבר ב' פעמים, שאין דרך ספירה כן, אלא לדעת המספר, וגם אם אומר ב"פ את המספר אינו מוסיף כאן עד פעלה מבחינת פעולת הספירה, וגם אם סופר שוב אי"ז מצד ההלכה, ודברי הרמ"מ שהזכרתם { מתייחס למה שכתב אלי השואל אח"כ: יישר כח על התשובה בטוטו"ד, אבל יש לטעון שאין מצות ספירה לספור וזהו, אלא שלא להסיח דעת, וא"כ יש כאן מקום לעוד ספירה, וכן ראיתי מובא בפסקי תשובות וכן בספר של ר' צבי כהן שליט"א בשם מהר"ם מרימנוב לספור כמה פעמים שלא להסיח דעת, ולפי"ז י"ל כל פעם שסופר יש לו מצוה קיומית, וגם אין שייך בל תוסיף כיון דהוי בזמנו.

}שיש ענין לא להסיח דעת מן הספירה לספור כמה פעמים, כמדומה שאי"ז מצד הלכות ספיה"ע אלא זהירות וחסידות.

וכן הסכים עמי מו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א בכ"ז.

וכן כתב אלי שוב הג"ר ישראל מאיר ווייל מו"ץ בבית הוראה דהגרמ"ג בענין השאלה אם שייך תוספת במצות עשה של ספה"ע [לא זהירות וחסידות] אם סופר פעם שניה, כתב בזה"ל, ודאי שלא.

יש מצוות שבהם מצינו דבר כזה [בסיפור יציאת מצרים, יש מוכיחים במצה בליל הסדר מלשון הגמ' שלא לאכול בערב פסח כדי שיאכל הרבה מצה], אבל ודאי שלא שייך תוספת על מצוה [כמו שופר, לולב- ועי' תוס' סוכה לט.

שא"א לברך על הלולב אחר שנטלו כי כיון שהגיהו יצא כמבו' בגמ' שם מב.

], עכ"ל.

ויעויין במהרש"ל סוף ב"ק בחילוקי דינים שבין בני א"י לבני חו"ל כתב, שבני בבל אין סופרין אלא בלילה ובני א"י סופרין בלילה וביום, וכן יש הרבה קהילות שנהגו (עי' כה"ח סי' תפ"ט סק"פ), ואולי אפשר להוכיח מזה שאין עובר.

ואביא כאן לשון בעל התשובות והנהגות ח"א סימן שיב, וז"ל, שמעתי מנהג קצת מקומות לספור בבוקר שוב לאחר תפלת שחרית והוטב בעיני מנהג זה מהחשש שמא שכחו מלספור אם התפללו בלילה בבית וכד', ע"כ כשיספור בבוקר שוב [לא] הפסיד הספירה בברכה, ונתיישבתי בדבר אם כדאי להנהיג כן גם אצלנו כהצעת חכ"א לספור ספירת העומר גם בבוקר אחר התפלה.

אמנם נתיישבתי בדבר שמנהג ישראל תורה היא, ורובם ככולם לא נהגו כן, והטעם נראה שאם ביום לא נוהג המצוה ולא יצא אם ספר ביום, (שמטעם זה אנו לא מברכים ביום מי ששכח), ע"כ כשאומר לאחר זמן המצוה לשם מצוה, הוה כמצוה שלא בזמנה ובכוונה למצות ספירה ואולי עובר בבל תוסיף, ובפרט יש לחשוש שאם נקבע ע"י הציבור לספור מידי יום ביומו אחר התפילה ייראה הדבר כאילו המצוה היא גם ביום, וכמו שי"א בתפילין שאם מניח בלילה למצוה ואין מצוה עובר בבל תוסיף, כך בזה.

ואף שבספק אם ספר אין עוברין וחייבין לספור ביום כששכח בלילה, מ"מ כיון שעיקר הספירה ביום היא הידור בעלמא ולחשש רחוק, נראה דנאה הדבר ויאה לפרש בזה הטעם ולא לשנות המנהג שלא לספור בבוקר בציבור אם אין נוהגין כן (וגם יש אומרים שאפילו מספק אין לספור, דומיא דמתנות שנתערבו שעוברין בבל תוסיף) ואף שמדינא אין לחוש, די בכך לא לשנות המנהג ולקבוע מנהג חדש שכולם יספרו יחד גם ביום במקום שלא נהגו כן, שעלולים לחשוב שיש מצוה גם ביום, ולכן לא נהגו לספור ביום בציבור כתקנה קבועה לכל אחד וגם שלא בקיאין להתנות ולכוין לצאת המצוה רק אם יש מצוה, כנלע"ד וצ"ב.

ואח"ז כתב עוד וז"ל, ובמק"א דנתי כשמאחרים ק"ש בברכותיה והמון עם מדמין שמקיימים בזה המ"ע דק"ש דיש חשש בל תוסיף, וכן הוא כשמתפללים מעריב לפני הזמן וקוראין ומכונין לצאת ידי מ"ע דק"ש, (והבאתי כן בשם שו"ת חתם סופר) ע"כ כשסופר וחוזר וסופר ביום ראוי לכוין ולהתנות אם יש מצוה דוקא ביום, ואולי סומכין שבסתמא כוונתו כן.

מיהו שוב הדרני בי, שבמועדים וזמנים ח"ד סימן רפ"ט הבאנו חידוש נפלא בשם תה"ד, שאם ספר ביום לא קיים המ"ע דספירה, רק מועיל שהיום ספור שיכול להמשיך הלאה, ולא נקרא חיסר ויוכל לברך מכאן ולהבא, ע"ש היטב, ודומה לנקצר ביום בעומר דכשר אבל לא מקיימין מ"ע, ולפי זה אין חשש בל תוסיף שבספירה ביום מתקיימת המנין לספור הלאה וכמ"ש, ומיהו אין תועלת לחזור ביום לספור כמה פעמים שאין אז מצוה עכ"ל.

וכתב בתשובות והנהגות כרך א סימן נז, וז"ל, ועדות נאמנה מפי הקדוש ה"חפץ חיים" זצ"ל מעיד הצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל, ששמע ממנו שאם קורא ק"ש לאחר הזמן ומכוין לצאת עובר בבל תוסיף, ויש ליזהר בזה מאד, שרבים נכשלין בזה, וצריך לכוון להדיא שלא לצאת אם קורא לאחר הזמן ולהזהיר על כך, ונראה פשוט שגם במעריב קודם הזמן הדין כן, ועיין בשו"ת "חתם סופר" יו"ד ס"ס ש"א שמביא לכוון לא לצאת אם אין הלכה כרבינו תם שיוצאין ק"ש בעוד יום, וע"כ חשש גם כן לבל תוסיף, והגר"ש זצ"ל הביא שלזה רמז המשנה "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה" שלא הפסיד אם מכוון כקורא בתורה דוקא, שבלאו הכי ראוי לחשוש שעובר בבל תוסיף, ומיהו עיין בברכות (י ב) שמפרש לא הפסיד הברכות, ולא פירש לבל תוסיף, ואולי לשון לא הפסיד דחקתו, אבל נראה שראוי לדקדק לכוון לא לצאת, או על תנאי בספק, ולא ליכנס לחשש אסור לאו דבל תוסיף.

ויש לעיין אם כוונתו למצוה בטעות אם עובר בבל תוסיף, שלא נתכוון להוסיף רק חשב שיש עכשיו המצוה, ובישן בסוכה בשמיני דלוקה היינו להו"א שגם בלי כוונה עוברין גם לאחר זמנה, אבל לדידן בשלא בזמנו בעי כוונה, אינו עובר אלא כשכוונתו להוסיף בכך על גוף המצוה, ובתפילין דרבינו תם שחוששין לבל תוסיף היינו שמדמין שיש בזה גם כן המצוה מלבד דרש"י, אבל כאן בודאי, אף שסתם ק"ש אחרי אהבה רבה למצוה, הלוא מה שמכוון זהו בטעות שמדמה שעכשיו זמנה ומצותה ולא נקרא מכוון להוסיף לעבור כה"ג, אבל כבר הורו הגדולים הנ"ל ליזהר עכ"ל וע"ש עוד.

וע"ע בתשובות והנהגות כרך ב סימן מז.

היוצא מכ"ז דיש נידון באחרונים על כמה מצוות אם יש בהם ענין לעשות אותם ב"פ, וגם בק"ש דנו בזה, ובספה"ע לא נראה דיש בזה מצוה.

בענין ק"ש לאחר זמנה נחלקו הארונים אם יש בזה מצוה, וע"כ יש להזהר שלא לכוין, ובקורא ב"פ בתוך זמנה עי' ברצוף אהבה שם מה שדן באריכות בדברי הר"ח והרי"ף הנ"ל ושא"ר.

בהצלחה