אורח חיים

{מודיעין עילית בע”ה יום ד’ לסדר פרשת תולדות תשע”ו}

שאלה – כתב השו”ע (אורח חיים סי’ מ”ז ס”ח), ויש להסתפק אי סגי בקורא ק”ש סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם.

וביאר המ”ב סי’ מז ס”ק יז די”ל דק”ש הוי רק כדברי תפלה כיון שאינו אומר זה לשם לימוד ועיין בביאור הגר”א שהוכיח בפשיטות דאין ק”ש מועיל לזה אח”כ מצאתי ג”כ בספר אליהו רבא שהביא כן מהרבה פוסקים ופסק כן להלכה עכ”ל.

ובאמת דנו הפוסקים על פסוקים הנאמרין דרך תפילה אם צריך לברך ברכה”ת, אך המ”ב פסק להחמיר בזה.

ואי’ עוד בשולחן ערוך סימן נא – ואי’ סעיף ד, צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף י”ח, ובג”ה שם כתב, ואפי’ לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח עכ”ל.

וכתב המשנה ברורה סק”י פשוט דאם מתיירא שיעבור זמן ק”ש קודם שיגיע לקרותה בסדר התפלה ושכח לאמרה קודם ברוך שאמר מותר לו להפסיק ולקרותה וכן אם שכח לברך ברכת התורה קודם התפלה מותר לו לברך באמצע פסוקי דזמרה ולומר אח”כ פסוקים הנוהגין די”א דאסור לומר אפילו פסוקי דזמרה קודם בה”ת ע”כ.

ויש לדון באופן שעומד לפני סו”ז ק”ש, ועדיין לא בירך ברכה”ת, דמחד גיסא עליו לקרוא ק”ש בתוך הזמן, ושמא בכה”ג עדיף ליה לסמוך על הפוטרין ק”ש מברכה”ת, כדי שלא יכשל באיסור איחור ק”ש שהוא איסור גמור, או דלמא כיון שעובר כאן איסור בקום ועשה לפי הדעות שמחוייב לברך, א”כ עדיף ליה שלא יקרא ק”ש בזמנה, דבכך עובר איסור רק בשב ואל תעשה.

תשובה כבר דנו והכריעו הפוסקים בשאלה זו, [ולא ידעתי למה שאל השואל זה שוב כעת], וראשית כל יש להביא דברי הגמ’ והראשונים בזה, והנה איתא בברכות י”א ב’ אריא”ש השכים לשנות עד שלא קרא ק”ש צריך לברך (ברכת התורה) משקרא ק”ש א”צ לברך, שכבר נפטר באהבה רבה.

וכ’ התוס’ שם ד”ה שכבר כו’ וז”ל בירושלמי יש הא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר, פי’ לאלתר שלמד מיד באותו מקום ע”כ.

והנה הב”י (או”ח סי’ מ”ז סוד”ה ואם בא) תמה דלמ”ל להירושלמי למימר שצריך ללמוד מיד והרי לעולם הוא לומד על אתר שהרי קורא ק”ש מיד אחר ברכת אהבה רבה.

ותי’ וז”ל ואפשר לומר דכבר אפשר שאינו קורא ק”ש סמוך לאהבה, דהא איכא מ”ד בסופ”ק דברכות דהא דתנן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והי’ אם שמוע, ברכה אחת היינו יוצר אור וא”כ אחר ק”ש אומר אהבה רבה, וכל כה”ג איצטרך הירושלמי לאשמעינן שאין ברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה אלא כשלמד מיד.

ועוי”ל דק”ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה, דדברי תחנונים ותפילה לחוד, ודברי ת”ת לחוד, וק”ש כדברי תפלות הוא עכ”ל.

ובעצם ב’ תירוצים אלו הם שורש ב’ הדעות שהזכיר השואל בשאלה.

וז”ל הגרי”ש אלישיב זצ”ל, (הוב”ד בקובץ ישורון חלק ג ע’ רלג), נשאלתי כמה וכמה פעמים במי שעומד לפני סוף זמן ק”ש ואין לו פנאי לומר גם ק”ש וגם ברכת התורה, והרי אסור ללמוד קודם ברכת התורה, א”כ האם יקרא ק”ש בלא ברכת התורה, או דאין היתר, דקריאת שמע הרי הוא כלימוד.

ואח”ז הביא דברי התוס’ והב”י הנ”ל וכתב דלתירוץ הראשון בב”י נראה דאין ראיה להתיר לקרוא ק”ש קודם ברכת התורה [כיון שאהבה רבה היא ברכה בפני עצמה ולא תלויה בק”ש וכהוכחת הב”י, אפשר שהירושלמי מיירי כשקרא אהבה רבה בפני עצמה קודם ק”ש].

ואחר שהביא התירוץ הב’ כתב, אמנם גם מתירוץ זה ליכא ראיה להתיר לקרוא ק”ש קודם ברכת התורה, דאפ”ל דק”ש בעי ברכת התורה לפניה והא דאינו יוצא בק”ש לאחר אהבה רבה, הינו משום שאהבה רבה לא נתקן לכתחילה כברכת התורה שהרי איכא ברכה מיוחדת לברכת התורה, אלא שאם לא בירך הברכה הראויה יוצא גם בברכת ‘אהבה רבה’, ולכן בעינן שיהא מינכר שהוא קורא אהבה רבה גם לשם ברכת התורה ולכן אינו יוצא בקריאת שמע כאילו למד, הרי אומר ק”ש דרך תפילה ולצאת ידי חובת ק”ש.

ועל כן הצריך הירושלמי לשנות על אתר לאחר התפילה כדי שיהא היכר שברכת אהבה רבה נאמרה כדי לצאת גם ידי ברכת התורה עכ”ל הגרי”ש זצ”ל, ומבואר בדבריו ז”ל דבאמת היה ס”ל בשלב זה דתליא בב’ תירוצי הב”י הנ”ל שהם למעשה ב’ הדעות שהזכיר השואל.

וכתב עוד וז”ל, אמנם נראה להוכיח מהא דכתב הפמ”ג (והביאו הביאור הלכה סי’ מז ס”ז) שאם רוצה שלא לצאת ידי ברכת התורה באהבה רבה, יכול לכוין בפירוש שלא לצאת, ואז אליבא דכו”ע אינו יוצא חובת ברכת התורה, ויחזור ויברך לאחר התפילה.

מבואר שבכה”ג כשקורא ק”ש עדיין לא יצא ידי ברכת התורה, וע”כ דק”ש לא בעי ברכת התורה לפניה עכ”ל בספר שם, וא”כ דעתו שמותר לקרוא בכה”ג, ושכך היא דעת הפמ”ג והביאור הלכה, וכן הובא בשם הגריש”א בס’ פניני תפילה עמ’ ל”ח.

ומצאתי אח”ז עוד שהורה כך ג”כ החזו”א שיקרא ק”ש בלא הברכות בכה”ג, והובא בס’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”ג.

וכתב מרן הגרח”ק שליט”א בס’ דעת נוטה עמ’ קצ”ה שאם יספיק לקרוא ק”ש כזמן הגר”א יברך תחילה ברכה”ת.

ויש להוסיף על דבריו הללו דיש לידע דס”ל למרן לעיקר בלאו הכי כדעת הגר”א בזה, שכך היתה גם דעת החזו”א לעיקר ואכמ”ל.

אכן כ”א ישאל לרבותיו בגדר פסק ההלכה במחלוקת זו.

וכן בס’ שיח השדה סי’ א’ כתב להתיר לקרות ק”ש קודם ברכה”ת בשעת הדחק ומ”מ מסיק בצ”ע.

וכן בשו”ת בצל החכמה ח”א סימן א וכן דן בזה, ובתחילה הציע דברי הב”י הנ”ל ואת ב’ התירוצים כמשנ”ת, וכתב עוד להביא ראיה שק”ש חשובה כת”ת, והאריך שם טובא בכל השאלות והצדדין בזה, אי קי”ל ק”ש דאורייתא, ודין ב’ הפרשיות, ומה דעת רוה”פ בברכה”ת אי מדאורייתא היא אם לא.

ולא שייך להביא כאן כל דבריו שם, ורק אביא מסקנתו וז”ל, העולה מכל מש”כ, א] שאסור לקרות ק”ש קודם ברכה”ת, אמנם אם יש צד ספק שע”י שיקדים לברך ברכה”ת יעבור זמן ק”ש בינתים, אז יקרא ק”ש תחילה, ואפי’ אם גם כעת אינו ברור, שעדיין יקראנו בעונתו.

ומ”מ לא יקרא רק שתי פרשיות הראשונות אבל פרשת ציצית יקרא אחר ברכה”ת כשיתפלל.

– ב] אם אינו יודע לברך ברכה”ת לא יתבטל מלימודו אלא ילמוד ואח”כ יברך.

– ג] בפעולה אחת יכול לצאת ידי”ח ב’ מצות אם מכוון לבו לכך עכ”ל.

ומצאתי עוד תשובת הג”ר שמואל אליעזר שטרן (בקובץ זכור לאברהם, חולון, תשס”ב – תשס”ג) שהביא בשם שו”ת מגדלות מרקחים או”ח סי’ ה’ שהעלה לאסור, והוא עצמו כתב מדנפשיה לחלוק עליו ולנטות לדברי בצל החכמה הנ”ל.

וכן ראיתי לחכ”א (ר’ שמואל ישעי’ יפה, בית אהרן וישראל שנה י”ד גליון ב’ – פ”א) שהעלה כך ג”כ מדנפשיה ואח”כ מצא דברי הגריש”א הנ”ל, ע”ש באורך, וכן מצאתי עוד שדנו בזה.

היוצא מכ”ז שהפוסקים רובם ככולן כתבו להקל בזה, ומכללם הפמ”ג, המשנ”ב, החזו”א והגריש”א, והכי נקטינן.

קרא פחות

{שלום רב, רציתי לברר האם מותר להזמין לערב שבת אורחים שבוודאות יגיעו עם רכב, במקרה שגם אם לא נזמין אותם, יתארחו אצל משפחה אחרת ויגיעו לשם ברכב.

תשובה: אין להזמינם אלא אם את מניחה שזה יוסיף להם לחיזוק}.

בעצם בפשטות איסור לפני עור אין כאן, משום שיכול להגיע לאיסור בלי האירוח הזה, ולכן לא נחשב לפנ”ע שזהו בתרי עברי דנהרי, אמנם יש איסור מסייע לדבר עבירה, שיש מן הפוסקים שאסרו מדרבנן גם במומר.

כתב הרמ”א יו”ד סי’ קנ”א ס”א וז”ל, י”א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.

(מרדכי דפ”ק דע”ז).

ויש מחמירין.

ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.

(ר”ן שם ובתוספות ואשיר”י והגמ”ר פ”ק דשבת לדעת הרב) עכ”ל.

ודעת הש”ך שם סק”ו שבמומר א”צ להחמיר.

ויעויין מה שכתב במשנה ברורה סימן שמ”ז ס”ק ז וז”ל, פטור אבל אסור לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ או להכניסו ויש בזה איסור תורה משום לפני עור ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ”מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב”ד מצווין להפרישו כ”ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג”כ דבר איסור כמו לשאר ישראל.

ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ”א) עכ”ל המשנ”ב.

ועיין בדגמ”ר וגליון מהרש”א ביו”ד שם מה שתמהו על הש”ך והסכימו לדעת המ”א להחמיר.

א”כ אם הדבר נוגע לדרכי שלום אפשר להקל לכו”ע, אבל אם אין הדבר נוגע לכך לכאורה יש בזה איסור מסייע לדבר עבירה, ואמנם יש עוד צדדים להקל בזה לדעות מסוימות, עיין במשפטי השלום לאאמו”ר שליט”א פרק י”א סעיפים י”א י”ב י”ג י”ט, ועיין אג”מ אה”ע ח”ד, וע”ע שם יו”ד ח”א סי’ ע”ב ואו”ח ח”ד סי’ ל”ה, אינו בדבר שאינו מיוחד לאיסור, עיין במשנה בשביעית שמוכרין להם וכו’, ולכן כאן אם לא מדובר במרחק נסיעה אולי אין איסור להזמינם, אמנם יל”ע בכ”ז ואין כאן המקום.

ועי’ או”ח סי’ קס”ט ס”ב ובמ”ב סי’ קס”ג סק”ב.

וכן לצורך קירוב יש מן הפוסקים שהקילו באופנים מסויימים, שלא יעברו עבירות חמורות יותר, ועי’ אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג סק”ט ובמנחת שלמה ח”א סי’ ל”ה סק”א.

וחשבתי אולי יש להקל דאולי כ”ז הוא בנותן לרשע חפץ שיעבור בו איסור אבל בנותן להם רשות לבוא לביתו אינו נותן בידם שום חפץ לעבור איסור, ועיין מה שכתב בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יג סק”א, וז”ל, הנה נראה דלהרשותו ליקח בעצמו מה שירצה לאכול ולשתות, ליכא איסור, אף שהיה יכול לעכבו מליקח כשלא היה נותן לו רשות.

דלעכב מלעשות איסור מסתבר שהוא מחיוב מצוות הוכח תוכיח, שאם ידוע שלא יקבל, פטור, אף כשהוא איסור דאורייתא.

וכשאמר לו שלא ישמע לו ולא יאמר לו כלום הוא עוד יותר מנזיפה.

ולכן אם אמר לשותפו שאסור לו ליתן לו דבר אוכל ומשקה, מאחר שהוא אינו רוצה לברך, סגי בכך.

ואינו מחוייב לעכבו, אף רק בזה שלא יתן לו רשות ליקח מצד דין הממון שהוא שלו, כיוון שמדרך השותפין שאין מקפידין ע”ז, ואדרבה עוד עושין הרבה טירחא והשתדלות להאכיל השותף כשבא אצלו, וכ”ש שיניחנו ליקח בעצמו.

ולא שייך שיאסור על שותפו לקחת האוכל מצד דיני ממון, משום הקפידא דאינו רוצה ליתן לו בשביל חיוב ברכה, מאחר שבעצם הא אינו מקפיד מצד ענין הממון.

וכ”ש כשידוע לו שלא ישגיח על דבריו ויעבור, אם נימא דקפידתו הוויא קפידא לדיני ממון, הא יגרום לו עוד איסור גזל, ולכן אין לו להקפיד להחשיב גזל בשביל זה עכ”ל.

אף שיש לחלק לענינינו, ומצד שני יתכן שכאן קיל יותר משום שבעצם אינו עושה שום איסור בחפץ שלו, וגם יכול לבוא לביתו שלא באיסור, ומאידך יעבור איסור בכל מקרה, ולכן אולי יש לצרף סברא זו בצירוף הנ”ל.

אכן שוב ראיתי שנקטו האג”מ גופיה וכן הגרי”ש אלישיב דאפילו אם ע”י שיזמינו אליו יחזור בשבת הר”ז לפני עיור, [אא”כ יש במה לתלות, וכמו שכתבתי כבר בתשובה שאח”ז].

לכאורה מתוך דברי הפוסקים נראה קצת דההיתר משום קירוב אינו ברור שיועיל באופן זה לכל הדעות, אם אין גם את הסיבה להתיר מפני דרכי שלום, ומ”מ הכל לפי הצורך ולפי ראות עיני המורה, ומצינו שהקילו רבותינו בכגון דא באופנים מסויימים.

ולכן במקרה שאין ידוע קירוב לדת על ידי ההזמנה ודאי שלא ראוי להביא יהודי למצב חילול שבת, גם אם מצד הדין לפי פוסקים מסויימים יתכן שאין בזה איסור, אבל אם ניתן לתלות במצב משמעותי שהוא לא יבוא לחלל שבת כגון שגר קרוב מאוד ולפעמים מגיע גם בלי רכב, כמו כן אם מזמין אותו לפני שבת לשהות בביתו כל השבת, או שמזמין אותו ליום באופן כללי ולא לשבת והוא מצד עצמו בוחר לבוא לשבת, במצב כזה לכאורה יש להקל מצד המשנה בשביעית הנ”ל (ועיין בספר נחלת אליהו להגר”א דושניצר).

קרא פחות

שאלה

בס”ד
שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

ברצוני לשאול את כת”ר של הרב שאלות:

א.

ע”פ האחרונים מהו דרכי ריצוי חברו בבקשת מחילה מחברו?

ב.

מהו הגדר של רצוי חברו אשר איננו מוכן למחול?

ג.

בנסיון להבין מדוע חברי מקפיד עלי, הוא איננו מוכן לומר לי מה עשיתי לו, אינני יודע איך לרצות אותו, כיצד עלי לנהוג, השתדלתי מספר פעמים להבין והוא מתרחק ממני ומגיב אלי בצורה אגרסיבית הן בתנועות לעברי והן בתגובות מילוליות (אינני זוכר אם אני בעצמי הגבתי אליו בצורה אגרסיבית) עד שאמש בניסיון לומר לו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה, כינה אותי “רשע”.

ויש לדעת מה לעשות.

אודה לתשובת כבוד הרב

***

תשובה

שלום רב

בענין שאלתך הראשונה והשניה, מי שפגע בחבירו מה צריך לעשות בשביל לרצותו ועד כמה מחוייב בזה, אביא בזאת מה שכתב בשו”ע בהלכות יוהכ”פ או”ח סי’ תר”ו ס”א וז”ל, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו.

(מיהו יאמר אח”כ לפני י’ שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי”ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק ג וז”ל, יחזור וילך – ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו עכ”ל, היינו שצריך לרצותו ולפרט החטא, אבל אם רק אמר אני מבקש מחילה וכדו’ אינו נחשב פיוס כלל (אשרי האיש ח”ג פ”כ ס”ט), ועוד כתב במשנ”ב שם שאם רצה לפייסו אחר ג”פ רשאי אם אין שם בזיון התורה, ועיין שם שאר פרטי הדין במשנ”ב.

ומבואר בדברי הפוסקים שאחר שעשה כסדר הכתוב בשו”ע שוב אינו נענש על מה שציער את חבירו [ראה פר”ח שם ס”א ובהגר”א שם בשם המדרש, וכן מבואר במטה משה סי’ תתמ”ח ובהגהות מהר”א אזולאי על הלבוש סי’ תר”ו סק”א שמתכפר לו ע”י הבושה, וראה חשוקי חמד יומא פ”ז ע”ב, אולם עי’ רבינו בחיי יומא פ”ז ב’].

מבחינה הלכתית זה בודאי יעזור ויפטור אותך מכל קפידא [חוץ מנזק ממוני שאותו יש להסדיר לבד אם יודע לך בהמשך על נזק כזה].

מבחינה חברתית אולי כדאי לבקש סיוע מאדם חכם שמכיר אותו שינסה לברר אצלו על מה ולמה יצא הקצף ומה יפייס אותו, כאהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

אבל בכל אופן זהו החיוב מבחינה הלכתית כאמור בהתחלה

ובענין השאלה השלישית כיצד יש לנהוג כאשר ישנה קפידא ולא ידוע ממה היא הקפידא הזו, הנה ז”ב שממידת חסידות לנקות כל תקלה ואף מידת חסידות על הנפגע ללכת לפני הפוגע על מנת להמציא את עצמו לפניו שיבקש מחילה כמבואר בפ”ח דיומא בעובדא דרב.

אמנם החכם יראה כיצד לקיים עם זאת גם מאמר חז”ל במס’ אבות ואל תרצה את חברך בשעת כעסו, אלא יש להמתין שירגע ויבין שאין הפעולה כ”כ חמורה וקשה והנזק אינו גדול כ”כ, ואח”כ יש לבוא אליו ולנסות פייסו.

אכן יל”ע באמת כיצד יש לנהוג כשאין ידוע במה חטא לחבירו וחבירו מקפיד עליו, דהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ומכיון שבלא שהיה מתרעם לא היינו סבורים שהיה כאן משהו שלא כהוגן, א”כ מנ”ל שיש ממש בדבריו, ואולי ג”כ מקפיד על דבר שאין לו הזכות להקפיד, אכן ראיתי בשם הגראי”ל שטינמן שליט”א [בקונט’ מזקנים אתבונן] שישנם אנשים אשר מקפידים גם על דברים שאין הרגילות להקפיד בהם וצריך להזהר שלא לגרום להם לקפידא, אכן אפשר זהו מצד ועשית הישר והטוב ולא מצד הדין, דמי נתן להם זכות להקפיד, ואיזה רשות יש לאדם להקפיד על דברים, (ויעויין בסו”ס לעבדך באמת של הגר”ד יפה מה שהביא הנהגות מגדולי הדורות, והביא שם בענין שמחות שמאחרים את המעמד עבור אנשים המאחרים מלבוא, דמי נתן לאותם המאחרים רשות להקפיד, אבל זה אינו ממש נוגע לענינינו).

אכן כתב בספר אור יחזקאל (לג”ר יחזקאל לוונשטין זצ”ל משגיח בפוניבז’ ומיר) כתב וז”ל, כי יתכן וחטא אדם ויזיק לחבירו ואע”פ שאיננו עושה מאומה ואיננו יודע במה חטא, כי רחוקים אנו מאוד מהבנת התורה בעומק חיוב כבוד הבריות ואיננו יודעים ומכירים כלל מהותה וכו’, והביא שם מאחז”ל בשבת ל”א המלכת את חבירך עליך, וסיים, נמצא מעתה שחובותינו לבקש מחילה מאת חבירנו על שלא כבדנום כראוי ולא המלכנו אותם עלינו שהרי זהו חובת כבוד הבריות עכ”ל.

[ועיין במאמר בקשת מחילה מחבירו כשלא נגרם לו צער או נזק, הרב יהושע עדס, תורת האדם לאדם ג, תשנ”ט, 34 – 29].

וע”ע מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סי’ תר”ו ס”ד וז”ל, ונהגו בעיוה”כ כמה אנשים לבקש אחד מחבירו מחילה אף שלא חירפו זל”ז כלל אלא שמא פגעו בכבוד זל”ז ע”כ.

[ובעיקר המנהג עי”ש בעטרת צבי סק”א].

ומבואר מכל זה שיש לחשוש הרבה מכל מה שמיעט בכבודו של חבירו.

אף אם אין ידוע לו שחטא לחבירו.

וכ”ש בנידו”ד שטוען שעשה לו עולה ואינו יודע מה היא, לכאורה ראוי לחשוש שדברים בגו, וכל אדם מועד לעולם אף להזיק בלא לשים לב, כמו ששנינו במס’ ב”ק, וכ”ש לפגוע בנפש אדם שהיא עדינה ורגישה.

ולכן למעשה ימתין עד שתשכך כעסו, ואז ינסה לפייסו, ואם לא יתפייס יעשה כסדר המבואר בשו”ע כנ”ל.

ומ”מ ינסה לפשפש במעשיו אם יזכר במה פגע באדם זה, והמקניט את חבירו אפילו בדיבור בלבד צריך לפייסו כמבואר בפוסקים.

***

שאלה חוזרת מהשואל הנ”ל

בס”ד

יישר כח גדול על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב.

ובהמשך לשאלה,

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו “רשע”?

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב לב.

***

תשובה

בע”ה

‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו

שלום וברכה

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

במה שאינו מוחל הוא עושה שלא כראוי ובמה שמשפיל הוא עושה שלא כדין, וראה מה שכתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ תרו וז”ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי”ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו.

(מרדכי וסמ”ג והגה”מ פ”ב מהלכות תשובה ומהרי”ו) עכ”ל הרמ”א.

 וכתב במשנה ברורה ס”ק ח וז”ל, לא יהא אכזרי מלמחול – דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו עכ”ל.

 וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן תרו וז”ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לו מיד כמו שמצינו לאברהם אבינו שמיד מחל לאבימלך והתפלל בעדו ואנחנו בניו ראוי להחזיק במדותיו הטובים עכ”ל, ומקור דבריו הם מהגמ’ ס”פ החובל ב”ק דף צ”ב.

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו:”רשע”?

איתא בקידושין כ”ח א’ וז”ל, תניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו, וכתב ברש”י קידושין כח ע”א וז”ל, רשע יורד עמו לחייו – כלומר לזו אין ב”ד נזקקים אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו.

ובב”מ (ע”א ע”א) איתא בגמ’: אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו – פירש”י: “יורד עמו לחייו, רגיל להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאילו בא להורגו.

ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו.

וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה.

ועוד דאמרינן בכתובות (נ, א) עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו.

ומאי יורד לתוך אומנותו איכא, הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר”, ע”כ.

וע”ע בתוס’ שם שמביאים מתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון דיורד עמו לחייו, רשאי לשרוף שליש תבואתו.

וכתבו התוס’ ע”ז: ותימה גדול מנין לו זה.

ובחתם סופר (בבא מציעא שם) פירש, דהנה כתב הרמב”ם, שהנותן עיסקא סתם יהיה שליש בהפסד ושני שליש ברויח למקבל, והוא שקורא אותו רשע חושדו שנתן עיסקא סתם וחלק עמו סתם מחצה ברויח וכן בהפסד, נמצא כשהיה רויח גזל חלק שישית, דלא היה לו ליקח אלא שליש, והוא נטל מחצה, וכן כשהיה הפסד, היה לו לשלם שני שליש ולא שילם אלא שליש, הרי חזר וגזל שישית, והרי זה שני שישית דהיינו שליש עכ”ל.

אכן אם באמת יש לו טענה שציערוהו לפני כן [אם דבריו נכונים] ולכן קורא רשע, אמנם אין לו לעשות כן, אבל מ”מ כתב באגרות משה (חושן משפט חלק א’ סימן ל”ח), דמה שפירש רש”י דהוא אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו, הוא רק כשהוא היה המתחיל ולא כשיצערוהו ומצד צערו קרא להמצערו רשע.

[ועיי”ש במי שאמר על אחרים: “קאמוניסטן, גויים” מסתבר שאינו כקורא רשע, משום דקאמוניסטון הוא שם לא על הרשעות אלא על ה”פארטי”, והרבה רשעים בעולם שאינם קאמוניסטן, וא”כ ידוע לכל שהוא רק שם זלזול בעלמא שאמר דהנהגתו בזה הוא כהקאמוניסטן.

וכן הוא כשקורא ליהודים גוי שיודו לכל שהוא רק זלזול בעלמא שהנהגתו בזה כגוי.

ול”ד לקורא רשע שאומר ממש הוא רשע, שכן יבינו השומעים קריאתו, ואף בקורא רשע, הא רש”י בב”מ דף ע”א פליג ע”ז וסובר שאסור לירד לאומנותו ולמעט מזונותיו עכ”ד].

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

ראה בשאלה א’.

למעשה, מי שאינו מוחל אינו עושה כראוי, ומה שממשיך לפגוע זהו ודאי שלא כדין.

מי שקורא לחבירו רשע י”א שיכול להזיק לממונו, אבל גם זה בתנאי שהוא קורא לו כך מעצמו, ולא שהוא עושה זאת כתוצאה ממה שציער אותו הקודם.

בכבוד רב

***

קרא פחות

{בע”ה מוצאי ש”ק פ’ תצוה ע”ו}

פעיה”ק ירושלם תובב”א

{לכבוד גיסי המופלג הג”ר אפרים הלוי דורפמן שליט”א}

ע”ד אשר שאל בענין מ”ש הספרים ליטול ידיו קודם תשמיש, אם יש בזה ענין מצד עצם הנטילה גופה, וא”כ מנ”ל ד”ז, שהרי לא נזכר בגמ’ ענין זה כלל, ולכאורה אי”ז אלא למי שעושה תשמיש בחצות אחר שמתעורר, וע”ז אמרו שצריך ליטול ידיו שיהיו נקיות, אבל בלא”ה לא עכ”ד, ובאמת א”צ כת”ר שליט”א לדידי ודכותי, אבל מ”מ עיינתי קצת בזה ואכתוב לו מה שמצאתי ע”ז.

הנה עיקר הענין ליטול ידים קודם תשמיש הובא בשל”ה וז”ל (אות ק’ קדושת הזיווג ס”ק קכ”ז), ויראו שניהם שיהיו ידיהם נקיות כי תמיד צריך להיות כלי של מים עומד לפני המטה ויטלו ידיהם קודם תשמיש בשביל לקדש וכן צריך ליטול אחר התשמיש כמבואר בבית יוסף ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן ד’ סעיף י”ח) עכ”ל.

וכן הובא במ”ב סי’ ר”מ סקנ”ד.

ומל’ השל”ה באמת י”ל דמשמע באופן שיכול להיות שכבר נתחייב בנטילה, שהזכיר שהכלי צריך להיות תמיד עומד לפני המיטה { והנה השל”ה מיד אח”ז (ס”ק קכ”ח) כתב, וענין זמן התשמיש בחצות לילה, ומי שלא יוכל לעמוד על עצמו ורוצה לשמש מיד כששוכב אזי כשיקרא קריאת שמע יקרא קריאת שמע וכל הפסוקים וברכת המפיל לא יאמר אלא עד אחר הביאה וכו’ עכ”ל, אם כן באמת יתכן כי עד השתא נמי מיירי בכה”ג שעשה בחצות לילה, אכן י”ל לאידך גיסא דמדנחית השתא לחלק בזה משמע דלעיל מיירי בכל גוני, כיון דלא נחית לזה עד השתא.

וכן בלשון המ”ב שם, שכתב וז”ל, וכתבו הספרים שתמיד יהא אצל מטתו כלי מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו וכשמתעורר בקישוי אבר בחלום יזהר שלא לבעול וכו’ עכ”ל, ויש כאן קצת משמעות דעד השתא לא מיירי דוקא כשמתעורר ורוצה לשמש.

אבל אינו מוכרח כלל.

אולם מה שרצה כת”ר לומר דבעצם בזמנן נהגו לעשות התשמיש דוקא בחצות יעויין סידור יעב”ץ הנהגת ליל ש”ק פ”ז חוליא ג’ אות י”א דמבואר לכאורה לא כן.

}, ומאידך הזכיר בלשונו להתקדש, ואפשר דתרתי ר”ל, דמחד צריך שיהיה תמיד מים כדי שבודאי יטול אם יתחייב בנטילה, ומאידך רצה להזכיר גם ענין זה של להתקדש, דהיינו שגם אם לא נתחייב נטילה יש ענין ליטול משום קדושה יתרה.

ובאמת בס’ חסד לאלפים ס”ס ר”מ כתב דנטילה זו משום רוח רעה, דוקא אם ישן או עשה אחד מן הדברים המביאין רו”ר, אבל אם לא נתחייב בנטילה כתב במורה באצבע סי’ ב’ שאי”ז אלא לקדש עצמו, ומ”מ חזינן מיהא שיש ענין בזה לקדש עצמו, [וכן הביא אאמו”ר שליט”א בס’ יסודות הבית וקדושתו מהספר משכן ישראל עמ’ פ”ח].

ואע”ג שלא מצינו ענין זה ברוב המצוות י”ל דהכא שאני כיון שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש.

ועיין עוד בשערי הקדש שם אות כ”ו ותשובת עולת יצחק סי’ מ”ט (ועיין אישי ישראל עמ’ כ”ז שהבין כפשוטו במ”ב שצריך נטילה לפני תשמיש).

{מאת גיסך הצעיר }

קרא פחות

שאלה

האם יש מקור או שאין לזה שנר – אבוקה של הבדלה יעשה מנר עשוי מקליעה של כמה נרות דקות ולא בנר עשוי כמה פתילות בתוך גוש אחד של שעוה.

אני אמרתי לשואל שבהל’ חנוכה נראה לי שיש שלא ישים כמה פתילות בקערה אחת שלא יהיה אבוקה?

תשובה

לכבוד הרה”ג מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

כתב בערוך השולחן אורח חיים סימן רצ”ח ס”ו וז”ל, אמרינן בפסחים ק”ג ב’ דאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר כלומר דיוצאין אף בנר אחד אך למצוה מן המובחר צריך אבוקה והטעם כדי שיהיה אור גדול וגם בה ניכר הג’ מאורות היטב וכתב רבינו הב”י בסעי’ ב’ דיש מי שאומר דאם אין לו אבוקה צריך להדליק נר אחר לצורך הבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית עכ”ל ולא נודע לנו טעם דבר זה, [א”ה אולי מה שהוקשה לו הוא משום דאין מחזרין על הנר במו”ש, וא”כ כ”ש שכבר יש לו נר אין צריך לחזר כ”כ אחר אבוקה שהיא למצוה מן המובחר, ומשמע ליה דמש”כ מה”מ הכונה רק אם יש לבחור ביניהם יש לבחור באבוקה, ומ”מ איני מבין כ”כ התמיהה בזה, דאי”ז חשיב לחזר אם יש לו מה להדליק, דע”כ אם אין לו נר כלל אם יכול להדליק אי”ז בכלל אין מחזרין], ובמרדכי שם כתב להיפך דאם יש נר בבית א”צ לחזור אחר אבוקה ע”ש, והמנהג כרבינו הב”י.

ועוד נוהגים כשאין אבוקה סומכים נר לנר והוה כאבוקה וכן שתי פתילות בנר סמוכות זל”ז הוה כאבוקה ולא יעשה אבוקה מעצים דבזיון הוא וגם לפעמים יש מהם ריח זפת ומאיס, ואבוקה דשעוה הוה כשקלועים זה בזה וכן המנהג פשוט ואין לשנות [ועמג”א וא”ר] עכ”ל העה”ש.

המתבאר בדבריו בהשקפה ראשונה הוא, דהמנהג הוא כשהם קלועים זב”ז, ומ”מ כשאינם קלועים זב”ז אפשר לקרב ב’ נרות להדדי.

ושורש הנידון בזה הוא מש”כ המג”א שם סק”ד, וז”ל, ובנר של שעוה אם שני הנרות קלועים יחד חשובים אבוקה אבל כל א’ בפ”ע לא חשיב אבוקה, אמרי’ בגמר’ קם שמעיה אדליק אבוקה משרג’ וכו’, והנה לפ”ד ה”ל להפוסקים לכתוב דין זה שכשמניח נר א”צ להדליק אבוקה לכן י”ל שקושיתו הוא כיון שיש נר ה”ל להדליק עוד נר ויהא אבוקה ולכן השיב שמעי’ מדעתיה דנפשיה קעביד ומ”מ צריכים להיות מדובקים יחד שאז יהיה להם הרבה מאורות משא”כ כשעומד כל א’ בפ”ע עכ”ל.

ומבואר דעת המג”א דדוקא אם הם קלועים יחד אבל לא אם כל אחד עומד בפ”ע.

אכן מאי דאתי המג”א לאפוקי הוא רק אם כל אחד עומד בפ”ע, אבל כולן עומדין יחד לא אכפת לן כלל אם מדובקין ע”י קליעה או מדובקין באופן אחר, ע”ש, וכמו שהוכחתם ג”כ מהדין בנר חנוכה, ופשוט.

וכן ציין שם המ”א עוד למש”כ הוא ז”ל בסי’ תל”ג ס”ב, וז”ל השו”ע שם, אין בודקין לאור האבוקה אלא לאור הנר, ולא בנר של חלב, ולא של שומן, ולא של שמן, אלא בנר של שעוה.

(הגה: והוא יחידי, אבל שתי נרות ביחד, אפי’ קלועים, דינם כאבוקה) (מהרי”ל בשם אגודה).

עכ”ל.

וכתב במגן אברהם שם ס”ק ו וז”ל, אפי’ קלועים.

לשון זה אינו במהרי”ל דמאי אפי’ וכו’ דודאי אם אינן קלועים שרי שיכול להכניס כל אחד לחורין ולסדקין ונ”ל דה”ק פשיטא אם דבקן ביחד ולא קלען דהוי כאבוקה אלא אפי’ אם קלען סד”א דהוי כנר א’ קמ”ל עכ”ל.

ומבואר בדבריו דגם מדובקין ה”ה דאפשר בהבדלה.

וכן כתב במחצית השקל (סימן רצח ס”ק ד) וז”ל, והוא הדין דבוקים יחד אפילו אינם קלועים, וכמו שכתב סוף ס”ק זה ובסימן תל”ג [ס”ק ו] על דברי המג”א הללו, וכ”כ בפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן רצח ס”ק ד וז”ל, ולהבדלה קלועים יותר מצוה שיגיעו המאורות זה אצל זה, ומדובקים נמי שפיר דמי.

ושתי פתילות יחד בקנדיל”א שאין חלב ושעוה מפריד ביניהם לא הוה אלא נר יחידי עכ”ל, ועוד ציין שם למה שכתב הוא שם במשבצות זהב סק”ב וז”ל, ומה שכתב נר שתי פיות, בשו”ע [סעיף ב בהגה] שתי פתילות, לכאורה בכיון כתב כן, דשתי פתילות מונחים זה אצל זה בלי הפסק לא הוה אבוקה, ודוקא כעין שתי פיות, ומשמע שתי פיות אפילו אין מדבקין יחד הוה כאבוקה עכ”ל.

ועיין עוד מה שכתב באליה רבה (סימן רצח סק”ו) וז”ל, חוץ מן הנר וכו’.

משמע דלא יצרף נר זה עם נר המיוחד בבית לעשותן אבוקה אלא מבדילין על נר יחידי זה לבד, וכן כתב פסקי תוס’, אבל במג”א [סוף סק”ד] משמע דצריך לדבקן עכ”ל.

היוצא מכ”ז דיש נידון בפוסקים כאשר מצרפים עוד נר ואינן מדובקין זה לזה, האם נחשב אבוקה או לא, אבל באופן שכבר מדובקין זל”ז לכו”ע מצד הדין נחשב אבוקה בלא פקפוק.

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א
שלו’ רב וכו’
א.

האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר)}.

{ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר}?

{ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות}?

{לתשובת הרב אודה מקרב ליבי
הקטן אהרן}

תשובה

בע”ה מוצ”ש פרשת תזריע ב’ ניסן התשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר).

א.

הנה בגמ’ ובפוסקים לא נזכר ענין או איסור שלא לברך ברכת האילנות בשבת, אכן הגאון רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי סימן א’ אות ח’ הביא שמנהג קושטא לברך ברכת האילנות אפילו בשבת ויום טוב, אך באיזמיר לא נהגו לברך בשבת.

וכתב שבאיזמיר כנראה נהגו כן משום שהיה מנהגם לצאת מחוץ לעיר לברכת האילנות והוי מחוץ לתחום.

אך אעפ”כ כתב לפקפק על מנהג קושטא משום חשש שמא יטלטל את האילנות ושמא יתלוש.

והביא דבריו בכה”ח בסימן רכ”ו אות ד’.

אולם הגאון רבי חיים פלאג’י גופיה בשו”ת לב חיים ח”ב סימן מ”ד כתב להתיר לברך ברכת האילנות בשבת, וכמו שמותר להריח הדס מחובר בשבת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו”ע סימן של”ו סעיף י’, ע”ש.

וצ”ל דגם אי חיישי’ שמא יעלה ויתלוש מ”מ א”א לגזור ע”ז, דאין לך אלא מה שגזרו חכמים (עיין שו”ת עשה לך רב תשובות בקיצור סי’ ט”ז), וכ”ש דשרי להדיא כמו שהביאו בלב חיים שם ובעוד אחרונים את דברי הגמ’ במסכת סוכה (לז ע”ב), אמר רבה, הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו.

מאי טעמא, הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה.

ופירש רש”י, הדס אף כשנתיר לו להריח בו במחובר לא יבוא לתלוש, שהרי גם במחובר מריח בו יפה.

אבל אתרוג שעומד לאכילה, כשיבוא להריח בו בשבת יש לחוש שמא ישכח ויתלוש כדי לאוכלו, ואפילו אם יאכל ממנו במחובר הרי אין לך תולש גדול מזה ע”כ.

וכן פסקו הרמב”ם (בפרק כא מהל’ שבת הלכה ז).

והטור והשלחן ערוך אורח חיים (סימן של”ו סעיף י).

אכן ראיתי מי שנקט דהר”ח פלאג’י חזר בו [קובץ מבית לוי פסקי הלכות ל חודש ניסן – ברכת האילנות הערה ב’].

ותמוה דהרי מהיכי תיתי לאסור דבר כזה שלא נזכר לאיסור בגמ’ בפרט שנזכר בגמ’ להתיר, אלא העיקר כנ”ל דמעולם לא היתה כונתו לגזור אלא רק שאין ראוי להנהיג בציבור לצאת לברך ברכת האילנות כשיש חשש שע”ה יבואו לתלוש ויצא שכרן בהפסדן, אך לא היתה גזירה בזה, ובלב חיים מיירי מצד הדין.

והנה בכה”ח שם הוסיף שלדברי המקובלים שכתבו שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש עוד איסור נוסף דבורר, ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויו”ט.

וכן עמא דבר.

עכ”ד.

ובקובץ מבית לוי בהערה שם כתב שדברים אלו הם דברי פלא, אך למעשה מ”מ נוהגים שלא לצאת בשבת, וכן נקט שם בפנים שכשר”ח בשבת יוצאים ביום ראשון.

וכן בשו”ת בצל החכמה חלק ו סימן לז כתב שדברים אלו נפלאים בעיני לא זכיתי להבינם, והוסיף שם אח”ז, וכן נלענ”ד נכון שאין מקום להך חששא ע”ש מה שדן בכ”ז באריכות כדרכו.

וכן בשו”ת אול”צ (ח”ג פ”ו ס”ה) תמה וכתב, יש לדון בדברים אלו.

שהרי כידוע על פי הקבלה אנו מבררים ניצוצות בכל יום על ידי מעשינו תפילותנו ואכילתנו, (ראה שער טעמי המצוות לרבנו האריז”ל פרשת עקב ועוד), וגם בשבת כן, ומדוע לא חיישינן לאיסור בורר.

אלא שכבר כתב הבא”ח בספר לשון חכמים ח”א סימן ב’ שבשבת ויו”ט אנו מבררים בעולם האצילות, ובירור זה נקרא אוכל מתוך אוכל דשרי, ע”ש.

וכן כתב בספרו סוד ישרים ח”א סימן ד’ בשם הרש”ש, ע”ש.

וא”כ יש להסתפק אם הבירור שנעשה על ידי ברכת האילנות כפי שכתבו המקובלים, (ראה בספר מורה באצבע להחיד”א אות קצ”ט ובפתח הדביר סימן רכ”ו אות ב’), אם הוא ברירת אוכל מאוכל או אוכל מפסולת.

וצריך ראיה בזה.

ועל כל פנים, המנהג הוא שאין מברכין ברכת האילנות בשבת, וכמ”ש גם בכה”ח שם.

וכן יש לנהוג.

[וראה בהגדה של פסח אורח חיים לרבנו הבא”ח שכתב שם בהלכות ברכת האילנות אות ז’ וז”ל, אין מברכין ברכה זו בשבת ויו”ט.

והטעם כתבו האחרונים כדי שלא ישכח ויתלוש.

ועל דרך האמת כי בחול יש בירור אוכל מתוך פסולת, אבל בשבת אוכל מתוך אוכל, וע”י הברכה נעשה בירור אוכל מתוך פסולת, ולכן אין מקומה בשבת ויו”ט, עכ”ל.

ועיין עוד שם בדרוש לברכת האילנות מה שביאר בזה].

ע”כ משו”ת הנ”ל, ומ”מ כתב בפנים שאין לברך ברכת האילנות בשבת.

ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א סימן קצא כתב בתוך דבריו, ומהאי טעמא גופא שנהגו לא לצאת לתשליך בר”ה בשבת, נהגו לא לצאת בשבת לברכת האילנות, דחוששין שמא יוציא סידור להתפלל או לברך אבל אם ראה אפילו שתי אילנות ודאי יש לברך ואפילו בשבת, ועיקר המנהג לא לברך היינו לא לצאת בשבת לפרדס סביב העיר כדי לברך, וכמ”ש.

ומה שפסק חכ”א לא לברך בשבת, (בכף החיים מביא בשם מועד לכל חי שאסור בשבת שמא יטלטל האילנות או יקח בידו פרחים ולדבריו כן נהגו) אבל כמדומני שגורמים מכשול שמעביר על מצוה הבאה לידו ואסור, וכ”ש לפוסקים שעיקר הברכה היא רק פעם ראשונה שרואה, ואם נמנע מלברך בשבת מבטל הברכה לדבריהם.

[עיין בירור הלכה או”ח סימן רי”ט], ואף שלהלכה נראה ההכרעה שמברך גם אחר כך, עיין במשנ”ב סימן רי”ט סק”ה היינו בלא בירך, אבל לכו”ע עיקר המצוה לברך פעם ראשונה כשרואה.

ויש בברכה זאת תיקון גדול, ראשית האמונה שהקב”ה ברא הכל, וכן ע”פ סוד יש בזה תיקון לנשמות המגולגלים, ובספר “מורה באצבע” (קצ”ט) שמאד יתעצם אדם בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי בשמים ועשבים בזה”ז ויבקש עליהם רחמים, ובירושלים עיה”ק ראיתי מובילים תשב”ר למקום שיש גינה עם אילנות ומברכים שמה כולם יחד, ונראה המנהג נאה ויאה לקדש ש”ש ולחנך הנערים שכל הבריאה כולה יצירת הקדוש ברוך הוא עכ”ל.

וכתב הגאון רבי שריה דבלצקי (הלכות ברכת האילנות סי”ג) מותר לברך ברכת האילנות גם בשבת ויו”ט וכו’, ודלא ככמה אחרונים שחתרו משום מה למצוא טעם לאיסור ולא העלו בידם, עיין בכה”ח סק”ד דאין בטעמים שהביא די לאסור, ואדרבה עי”ז עוד מקיימים מ”ש בשו”ע סי’ ר”צ ס”א שטוב להרבות בשבת בברכות להשלים מאה ברכות, וגם כי בימי החול כל אחד ע”פ רוב אחר התפילה פונה וממהר למלאכתו ולעסקיו, משא”כ בשבת ויו”ט שיש פנאי ואפשר לברך בקיבוץ ברוב עם וכו’ ויזהרו שלא לנגוע בשבת ויו”ט בפריחה עכ”ל.

היוצא מכ”ז, דהעיקר מה שנראה בזה הוא שנחלקו בזה הפוסקים בני אשכנז וספרד אם בכלל יש ענין לחוש לזה, ולא נמצא לכאורה מי שאוסר בזה בודאי [דגם הרח”פ כתב להתיר כנ”ל], וכמבואר בגמ’, ולכן הרוצה להקדים כדי לברך קודם שפיר עביד, והרוצה לאחר כדי להרויח חומרא זו ג”כ שפיר עביד, ואף שמצד הדין אין חשש כזה, מ”מ כיון שיש פוסקים שדנו בזה וחששו לזה א”כ ודאי שיש בזה הידור לפ”ז, והרי כתבו התה”ד ועוד פוסקים שבאופן שיש הידור שאפשר לעשות אח”כ אין זריזין מקדימין למצות, וגם אין בזה מצד איסור אין מעבירין על המצוות.

ומ”מ אם אינו יודע בע”פ את נוסח הברכה, וצריך להוציא בידיו ספר או ברכון, או שאין אילנות מחוץ לעיר תוך תחום אלפים אמה, פשוט שלא יצא בשבת אלא יברך בתוך העיר אם אינו מקפיד מלברך בשבת, ואינו מקפיד על מחוץ לעיר, או ביום חול אח”כ.

וכן בציבור יתכן שאין להנהיג שיצאו לברך ברכת האילנות בשבת היכא דשכיחי נשי וע”ה.

ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר?

ב.

אם יש צורך לברך ברכת האילנות דוקא מחוץ לעיר, הנה מנהג מרן הגר”ח קניבסקי שהוא מברך באילנות שתחת ביתו, כידוע, וכפי שראיתי אני.

וכן במעשה רוקח בפרק י’ מהלכות ברכות הי”ג כתב, שמה שכתב הרמב”ם שם היוצא לשדות { לבקשת השואל לתוספת ביאור כתבתי אליו שוב: הכונה שלא משנה היכן הם נמצאים אלא מכיון שהדרך שהם בשדה לכן הזכיר רמב”ם ‘היוצא’, זוהי סברת האומרים שאין ענין מחוץ לעיר, אמנם יש שלא סברו כן, ולמעשה אין צורך להחמיר בזה אא”כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף אז יוכל להמתין.

}, דיבר בהווה, שדרך אילנות שהם בשדות.

והביאו בפתח הדביר שם אות א’, והאריך להוכיח כן שאין צריך לצאת דוקא מחוץ לעיר, ע”ש.

וראה גם בשו”ת רב פעלים ח”ג סימן ט’.

והגאון רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי סימן א’ אות ז’ כתב, שיש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכה זו, אלא א”כ הוא זקן או חלוש.

וראה גם בכה”ח שם אות ג’.

ועל כן, אף שהעיקר שאפשר לברך בתוך העיר, מכל מקום טוב למי שיכול, שיברך על אילנות שמחוץ לעיר.

וכן כתב החיד”א במורה באצבע אות קצ”ח, שהמדקדקים יוצאים לשדה לברך, ע”ש.

וע”פ מקורות אלו כתב בשו”ת אול”צ ח”ג פ”ו דיני ברכת האילנות תשובה א’, אף שטוב לברך ברכת האילנות מיד בראש חודש ניסן, משום זריזין מקדימין למצוות, מכל מקום מי שבדעתו לצאת במשך החודש מחוץ לעיר, ויראה שם אילנות מאכל, ידחה את הברכה, כדי לברך ברכה זו מחוץ לעיר.

(וראה בשדי חמד כללים מערכת זיין כלל א’).

אכן מכיון שלא ראינו כ”כ שחששו לזה למעשה א”צ לחשוש לכך, אא”כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, אז שרי להמתין כיון ששייך בזה איזה הידור וכנ”ל, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף ואז יוכל להמתין.

ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות?

ג.

לא שמעתי שיש עדיפות שלא לברך בלילה, והעיקר שירגיש בלבלוב האילנות, ומ”מ בודאי ראוי שיתבונן בלבלוב על מנת שיתן מלבו שבח והודאה, וזוהי עיקר תכלית הברכה, אך אי”ז לעיכובא לצאת ידי חובת הברכה.

שוב הראוני בקונטרס ברכת האילנות מה שכתב בשו”ת יין הטוב או”ח סי’ מ”ד [הוב”ד בציץ אליעזר חי”ב סי’ כ’ סק”ה] דמותר לכתחילה לברך ברכה זו בלילה, ואין אומר שבלילה אינו רואה היטב, וכן השיב הגר”מ שטרנבוך שליט”א.

אך בשו”ת חמדת צבי ח”א סי’ י”ח סק”ט כתב דצ”ע בזה, דהרי ברכה זו תקנו על הרואה, ואין דומה ראיה של יום לראיה של לילה עי”ש בכל מה שהביא מדיני ראיית מראות כתמים, ומה שע”י השמש היא הפריחה, ולא הבנתי מה כונתו בזה, דבכתמים הוא ענין לראות גוון מסוים בדוקא, משא”כ הכא, וגם מהו נ”מ לענינינו שהפריחה היא ע”י החמה, וכן ראיתי ג”כ שתמה עליו בקונטרס ברכת האילנות הנ”ל, ואם כונתו שיש ענין שכך יוכל לשבח עי”ז יותר, כמו שהביא ע”פ הגמ’ יומא ע”ה ב’ ע”ש, א”כ זהו מצד המוסר והמעלה ולא מצד הדין.

קרא פחות