מעיקר הדין להרבה פוסקים אין בזה איסור, וכך אפשר לנהוג, ויעוי' במקורות עוד צדדים ודעות בזה. מקורות: הנה ברמ"א סי תריב ס"ה כתב שאין לטעום ולהפליט שום דבר ואפילו עצי בשמים, ומבואר שלהריח מותר, וכן מבואר במשנ"ב שם סקי"ח שלהריח בשמים או ...קרא עוד

מעיקר הדין להרבה פוסקים אין בזה איסור, וכך אפשר לנהוג, ויעוי' במקורות עוד צדדים ודעות בזה.

מקורות:

הנה ברמ"א סי תריב ס"ה כתב שאין לטעום ולהפליט שום דבר ואפילו עצי בשמים, ומבואר שלהריח מותר, וכן מבואר במשנ"ב שם סקי"ח שלהריח בשמים או מי בושם מותר ביו"כ, וכן כתב הפמ"ג (שם א"א סק"ד) שלא אסרו אלא חמישה עינויים ולא יותר, וכן מוכח כעי"ז בגמ' (עח ע"ב) ועוד כל תענוג וכו' מי אסור וכו', וכן דעת רוב האחרונים להתיר ריח ביו"כ (קצה המטה על מטה אפרים סי' תריב סק"ח, ברכ"י שם סק"ח, מהרש"א בח"א יומא פב ע"ב, מהר"ם דילונזאנו המובא בשיורי כנה"ג או"ח ס"ס תקנט, בעל גינת ורדים בגן המלך סי' קמה, סדר היום המובא בכנה"ג סי' מו בהגה"ט, פחד יצחק מערכת ר ערך ריחא, שוע"ר תיב ס"ז, דעת תורה להמהרש"ם תריב ס"ז), ודלא כהמחמירים (ראה כנה"ג שם ושל"ה ושו"ת באר יצחק או"ח סי' כד, מועד לכל חי סי' י אות עד).

אם כי באופן ששואף את השמן לגופו על ידי האף היה מקום לדון מצד שהוא מכניס לגופו, אולם בספר לקט הקמח (ט"ב דף נא ע"א) התיר לגבי יו"כ גם כששואף טבק לגופו (וראה עוד עיקרי הד"ט או"ח סי' כט אות לב), ועי' גם סידור עץ חיים למהרי"צ התימני (ח"א דפוס תרנ"ד דף א ע"ב וע"ב) שהיתר גם שאיפת טבק דרך נחירים, ועי' גם בספרו פעולת צדיק ח"ב סי' כג מה שדן להתיר שתית אבק העשן דרך הנחירים, דהוא בכלל ריח ואינו ולא בכלל אכילה, ומ"מ הרב הנזכר לא התיר בבהכנ"ס מטעם בזיון, וכן בשדי חמד מערכת יום הכיפורים סימן ג אות כ  התיר בשם מנהג העולם ומנהג הגדולים לשאוף הטאבק, וכן הביא משו"ת מים שאל להתיר לחזנים לשאוף הטבק אחר שמתעייפים, ועי' בגדי ישע סי' מו סק"ח מה שנקט שלהריח בשמים מותר ביו"כ אבל לשאוף טבק כתב שאינו דרך כבוד ביו"כ עי"ש (ומשמע מדבריו שנקט הנהגה זו מפני קדושת היום ולא רק בבהכנ"ס, וצל"ע, ומ"מ יש לעיין על הרחת שמן בזמנינו אם הוא אותו הענין, ומה שדימה את המציאות ביום כיפור כעומד לפני המלך צל"ע אם כך כוונתו שאין לעשות בכל יום כיפור שום דבר שאין עושים לפני המלך, דאולי כוונתו רק כנגד אלו שעושים כן בעת התפילה).

ויש לדון ולדמות דין זה לדין אכילה דרך הוריד שנקטו הרבה מפוסקי זמנינו שאין בזה איסור מעיקר הדין, וכמו שהבאתי השיטות בתשובה אחרת [ד"ה האם לנזיר מותר לקבל אינפוזיה עם יין https://shchiche.
com/120351 ], וכאן הוא יותר קל אם המציאות היא שבזמן השאיפה אין נכנס לגופו שום דבר ממשי א"כ יש מקום לדון דחשיב כעין ריח גם אם השמן מתכלה מהמיכל.

ומ"מ אם עובר השמן בגרונו ויש בזה ממשות ולא רק הרגשת ריח, יש לברר המציאות בזה.

ולגוף הנידון של הרחה ביו"כ, אמנם לעיל בהלכות ת"ב כתב השו"ע סי' תקנט ס"ז שלא יביא בשמים לברית, אבל שם הנידון מצד שצריך למעט תענוג בת"ב בכל מה שאפשר, כמ"ש המשנ"ב שם סקכ"ז, ולא מצד איסורי אכילה, ומיעוט תענוג גרידא הוא פחות נוהג ביו"כ מבת"ב, כגון מה שמצינו לענין בגדי שבת שאסורים בת"ב והם מצוה ביו"כ.

ועי' בשעה"צ סי' תקנו סק"א שהביא מחלוקת הפוסקים על ת"ב גופא אם הדין לא להריח בשמים הוא רק בהבדלה או בכל גוני, וכן ציין שם לשע"ת סק"א שהביא גם דעות בזה.

וצ"ע שהשעה"צ בסי' תקנו שם לא הכריע לאסור בשמים, ואילו בדין ברית הנ"ל משמע שאסור, ובאמת במקור הנידון במג"א סי' תקנו סק"א נקט דבריו כדעת הש"ך ביו"ד סי' רסה סקי"ב שחלק על השו"ע שם ס"ד שכתב כדבריו לענין ברית באו"ח סי' תקנט הנ"ל, אבל אולי בכל זאת יש ליישב הסתירה במשנ"ב שבברית לא נזכר אלא שלא אומרים לאדם ללכת ולהביא בשמים למצוות הברית על הדרך שנתבאר במשנ"ב שם, אבל לא נזכר שם שיש איסור בעצם הרחת בשמים בת"ב.

והמעיין יתמה עלי מה ראיתי לתרץ הסתירה במשנ"ב דלמה לא נימא דהמשנ"ב סמך על דברי המג"א שמבואר בדבריו דכל דין אי הבאת הבשמים בברית הוא רק לפי הסברא שאסור להריח בשמים בת"ב, אבל המעיין יראה שהוא דחוק לבאר כן במשנ"ב, שהרי בסי' תקנו שם משמע שסבר שיש צד כהמקילים מעיקר הדין, ובפרט שלא מצינו מקור לאיסור בשמים בת"ב מדינא דגמ', וא"כ למה סתם בסי' תקנט להחמיר בזה, ולדברינו מיושב.

קרא פחות

הנה לענין תורה אמרי' וכל חפציך לא ישוו בה אפי' חפצי שמים, ובירושלמי פ"ק דפאה אמרי' אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ובירושלמי דברכות אי' פלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון בר יוחאי אם תלמוד גדול ...קרא עוד

הנה לענין תורה אמרי' וכל חפציך לא ישוו בה אפי' חפצי שמים, ובירושלמי פ"ק דפאה אמרי' אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ובירושלמי דברכות אי' פלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון בר יוחאי אם תלמוד גדול או תפילה עדיפא, ומשמעות ההכרעה במו"ק שם וכן בקידושין מ ע"ב שתורה עדיפא מכל המעשים, וכן בפ"ק דשבת י ע"א אי' דרבא אמר על מאן דמאריך בצלותיה שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ועד כאן לא פליגי אלא דאידך אמורא סבר דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אבל לא שהתפילה קודמת לתורה.

ובדינים והנהגות חזו"א אי' שהחזו"א לא היתה דעתו נוחה ממה שמאריכים התפילות בישיבות ולא לומדים מספיק בר"ה, ופ"א אכלתי סעודת שב"ק בבוקר בבית הגרח"ק בשבת הסמוכה לר"ה מלאחריה והיה שם הרב טויב וסיפר שכשהחזו"א היה ע"ג המדרגות של ישיבת פוניבז' למטה ושמע שעדיין תוקעין בשעה המאוחרת שביום אמר שאביי ורבא (נקט כן ע"ש הגמ' בסוכה כח ע"א עי"ש) אינם שמחים בתקיעות הללו, והוסיף ע"ז הגרח"ק דאה"נ צריכים גם ללמוד בר"ה.

ואמנם בפוסקים נזכר להאריך עד חצות אבל יש צד דהיינו בפיוטים ולא בניגונים עי"ש במשנ"ב ועכשיו שהדורות חלושים ויש חיזוק לבנ"א גם בניגונים מה טוב, אבל תורה עדיף, ואמנם בשלה"ג פ"ק דברכות אי' שת"ח לא יפרוש מאמירת פיוטים עם הציבור והביאו הרמ"א, ומעי"ז כ' המשנ"ב ומטה אפרים ג"כ כמדומה לענין סליחות, מ"מ הענין מובן שהת"ח שיכול לעסוק בתורה הוא עדיף מאמירת פיוטים, ואינו צריך להמנע אלא מחמת ע"ה, כענין שכ' המשנ"ב לענין לימוד בחזהש"ץ כשיש כבר עשרה ששומעין, ולכן כשמסתיימת התפילה ואין חשש שיתבטלו ע"ה מחמתו אם לא יאמר פיוטים אז ישוב לתלמודו.

ובשם הגרי"ז אמרו שהיה לומד כל הר"ה תהלים וטעמו ונימוקו עמו לפי שהיה מרבה בעיון בהמ"ד ואם ילמוד גמרא ויחפש תירוצים בספרים נמצא שיש זמן שאינו לומד בר"ה, אבל כשאומר תהלים לומד כל הזמן, אבל גם הגרי"ז עשה כן בתורת לימוד ולא בתורת תפילה (דבתורת תפילה יש צד שפטור אף מברכה"ת עי' משנ"ב סי' מו), ואמרי' שביקש דוד המלך שיהגו בהם כנגעים ואהלות ולהנפה"ח לא נתקבלה תפילה ורובא דעלמא פליגי עליה, עי' במגיה חדש של של"ה מה שהביא בזה, עכ"פ כל הכתובים הם בכלל תלמוד תורה כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמו, והנידון רק אם נתקבלה תפילתו שיהגה בהם כמו נגעים ואהלות.

קרא פחות

שאלה - אי' בזהר (תק"ז ת"ו, דכ"א א') דהמבקשין בר"ה על בני חיי ומזוני דמו לכלבין דצוחין הב הב, אלא יש להתפלל רק על כבוד שמים, וידוע מ"ש הגרי"ס (הוב"ד בכתבי הסבא מקעלם, ימים נוראים עמ' קי"ח) דכהיום שקר הוא ...קרא עוד

שאלה - אי' בזהר (תק"ז ת"ו, דכ"א א') דהמבקשין בר"ה על בני חיי ומזוני דמו לכלבין דצוחין הב הב, אלא יש להתפלל רק על כבוד שמים, וידוע מ"ש הגרי"ס (הוב"ד בכתבי הסבא מקעלם, ימים נוראים עמ' קי"ח) דכהיום שקר הוא לומר ע"ע שיתפלל רק על כבוד שמים, כיון שבחיי היום יום נוהג ההיפך מזה, ע"ש.

והקשה הג"ר דוד פאלק [מח"ס ענינו של יום, ובתורתו יהגה ושא"ס], דאשכחן ביוסף כבר שהיה טענה עליו שהיה ר"ה ולא נתפלל לה' שיצא מבית האסורים (מהרז"ו ב"ר ט ג), וכן חנה התפללה בר"ה (של"ה מס' ר"ה, דנ"ג ב' בהג"ה) ונפקדה כדאי' בפ"ק דר"ה.

תשובה - הנה עיקר הקו' מחנה, דעל יוסף ל"ק כ"כ, דגם אם נכונה הסברא הנ"ל שהיה אז ר"ה והטענה עליו שהיה לו להתפלל אל ה', הכונה דכיון שבין כך כבר ביקש זה ממאן דהו אמרי' דהיה לו לבקש זה מה' ולא מב"ו, דעיקר העניין לפ"ד הזהר הוא לבקש רק על כבוד שמים ולא על דבר אחר, אבל השתא שהלך וביקש בודאי מוטל עליו שיבקש זאת מאת ה', ולא ישים מבטחו ברהבים, ולפי דרגת יוסף היה עיקר חטאו בזה שלא ביקש זאת מאת ה'.

ב) עוי"ל דעיקר רצון יוסף לצאת מהבור היה ג"כ שיוכל לעבוד את ה' באופן היותר מועיל והיותר נאות, ולפרסם שם ה' בעולם, וכמו שבאמת עשה לבסוף וכדאשכחן שמל את מצרים כדאי' בחז"ל, וע"ז אין איסור לבקש אלא כשמבקש לצורך עצמו כהני כלבי וכו', וביותר יש לומר דגם חנה לא היה לה איסור זה מכיון שבקשה לש"ש כמ"ש ושאלתיו לה' כל ימי חייו וכו', וכמו דחזי' שיש כמה תפילות בסדר התפילות שאנו מתפללים על כל כיו"ב, והיה גם קודם ההיתר של הגרי"ס.

וז"ל הרמב"ם פ"ט מהלכות תשובה [הלכה א]: כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב - ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ"ל הרמב"ם.

ומבואר כהיסוד הזה ששייך לבקש בקשות הנראות בקשות פרטיות והנה הנם לצורך עבודת ה'.

ג) יש קצת מקום לומר דהזהר לא מיירי שלא יבקש כלל שום בקשה פרטית אלא שעיקר הבקשה תהיה על כבוד ה', ובזה ג"כ א"ש מה שמצינו הרבה בקשות פרטיות בר"ה בסה"ת, גם קודם שיסד הגרי"ס את התירו, וכנ"ל.

ובאמת כן משמע בלשון הזהר [תיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כא ע"א]: לאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון אנשי חיל יראי אלקי"ם אנשי אמת שונאי בצע אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים ואינון עזי נפש ככלבים דאינון אומין דעלמא דצווחי לגביה ולית לון בשת אנפין דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא דאיהי מרחקא מיניה למהדר לגביה ואדמיין לכלבים דאתמר בהון ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ועוד אינון שאלין מזונא וכסויא ועונה דאיהי עונת זוגייהו דאתמר בה שארה כסותא ועונתה לא יגרע ולא אית מאן דשאיל מזונא דאיהי תורה.

ומבואר דעיקר הקפידא היא על מי שאין מתפלל כלל על כבוד ה', אכן אם זוהי המשמעות שאין מתפלל כלל, יש להבין א"כ מה יסד הגרי"ס, דלא נראה שחידש ששייך לא להתפלל כלל על כבוד ה', אלא כמו שכתבתי דבעינן שתהיה עיקר התפילה על כבוד ה', וע"ז חידש הגרי"ס דבזמנינו אין אנו בדרגא זו.

ד) והנה ל' הזהר 'דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא דאיהי מרחקא מיניה למהדר לגביה', משמע דהקפידא היא על הזמן הזה שכבוד ה' מושפל לעפר ר"ל, והשכינה בצער גדול ועל מצב זה דעת הזהר שמי שנגעה יראת ה' בלבבו, מוטל עליו שישים כל משאלות לבו ותפילותיו על דבר זה, אך בזמנים הראשונים קודם חרבן בהמ"ק, ובפרט בזמן חנה שהיה משכן שילה בנוי, לא היתה נוהגת הוראה זו.

יום כיפור

קרא פחות

בע"ה יום ה' כ"א כסלו תשע"ז לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א שלו' רב שאלה: פרשת וישב: "ויכירה ויאמר כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף". צ"ע, כיצד חשב כן, הרי אמרינן במסכת שבת דף קנא ע"ב אין חיה שולטת באדם ...קרא עוד

בע"ה יום ה' כ"א כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלו' רב

שאלה: פרשת וישב: "ויכירה ויאמר כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף".

צ"ע, כיצד חשב כן, הרי אמרינן במסכת שבת דף קנא ע"ב אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, ויוסף היה צדיק יסוד עולם.

תשובה: הנה יעקב היה סבור לו לפי הנראה מצד המציאות שאכן טרוף טורף יוסף, ועל המציאות כבר א"א להקשות קושיא, דהרי הנסתרות לה' אלקינו, ומאן לימא ליה ליעקב שיוסף לא חטא.

מאידך גיסא חשבתי לומר שהדיבה שהיה יוסף מביא על אחיו זה היה החטא שגרם לזה, וכעי"ז מצאתי באלשיך פ' וישב (פרק ל"ז פס' ל"ג), ובהכירה אמר כתונת בני היא ודאי, ומאשר לא נמצא בו עון אשר חטא זולתי הביאו דבה אני גוזר ואומר כי חיה רעה אכלתהו, כמאמרם ז"ל (שמות רבה לא) המוציא שמע שוא ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא.

אך חזר ואמר הנה לא יתכן אכלוהו חי כי הלא צלם אלהים היה לו שלם על פניו אחר הביאו הדבה, על כן לא עצבו אביו על הדבר, ועל כן לא יתכן יכלו לו הבעלי חיים ולא נפלה חתיתו עליהם, כד"א (בראשית ט) ומוראכם כו' שהוא כמפורש למעלה על אשר לא השחית צלם אלהים מפניו.

על כן אגזור אומר כי שתי טריפות היו לו, אחד בידי אדם בעל בחירה שצדקת הצדיק לא תצילנו ממנו כנודע, ואחר כך אפשר טרפו ואכלתו חיה, וזהו טרוף טורף יוסף, ומה גם למה שאמרו חכמינו ז"ל שחשב פגע בו אחד מבניו עכ"ל.

וראיתי באור החיים הק' בפ' ויגש מ"ד כ"ח שכתב שיעקב נתכוין לאשת פוטיפר שהיא החיה רעה, וצ"ע אם כונתו שיעקב ממש נתכוין לזה.

שאלה: "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו", ותרגם אונקלוס "וחוי לאחוהי", וצ"ב, דלשון "וחוי" הוא לשון שהראה להם.

ולכאורה צריך לומר "ותני לאחוהי".

תשובה: הנה נכון שברוב המקומות הלשון חוי ומחוי הכונה להרבות באצבע וכדו', אבל לפעמים מצינו שלשון זה אניו דוקא להראות דברים בחוש ממש, כמו בברכות מ"ז ב' מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא, וכן בשבת ס"ו א' ומחוי ליה רב איפוך, וביומא פ"ו ב' מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו', ונראה לומר בכ"ז שנזכר מחוי גם שהעיקר היה ע"י דיבור, דבכל דבר שיש בו גם צד של ראות החוש שייך לשון החואה, דהיינו אם אומר בפיו ומסביר הדבר גם באצבעותיו, או שמסביר דבר היטב באופן ציוריי אפילו בעיני השכל יתכן לומר לשון מחוי.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ה "האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומת מעשר זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו: לכאורה משמע ממשנה זו, דיש ברירה אף בדאורייתא.

דמשנה זו איירי אף בתרומות ומעשרות דאורייתא.

וצ"ב למאן דאמר "אין ברירה בדאורייתא".

תשובה: עי"ש בריבמ"ץ שכתב, ואף על פי דלית לר' שמעון ברירה דבעי שיהו שיריה ניכרין, הכא נמי שיריה ניכרין, דכיון דאמ' בתוכו סביבי הכרי הוו שיריים עכ"ל.

ועיין בדרך אמונה - ביאור ההלכה הלכות תרומות פרק ג הלכה ח.

שאלה: כתב ר' עובדיה מברטנורא מסכת תרומות פרק ג, בכורים שהן בכורים לכל וכו'.

אי נמי משום דכתיבי בפרשת כי תשא עד שלא נצטוו על התרומות: וצ"ב, הא "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

תשובה: אין מוקדם ומאוחר בתורה הכונה על מאורעות וסיפורי המקרא, אבל בהלכות לא שמענו, ואדרבה כשנשתנו מאורעות התורה ולא נכתבו כסדר הוא משום איזה טעם שהיה לתורה שלא לרושמן כסדר, אבל המצוות שבתורה הוא גופא הטעם שנאמרו בסדר זה משום שבאו ללמד הלכות מסוימות, ואמרי' בברכות סמוכין מן התורה מנין שנאמר סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר (תהלים קיא, ח).

שאלה: ברכות יט: איסורא מממונא לא ילפינן.

וצ"ב הטעם.

דהרי ידוע שעבירות שבין אדם לחברו - חמור יותר מבן אדם למקום, שהרי יום כיפור אין מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.

תשובה: הטעם באיסורא ממונא לא ילפי' מפורש בתוס' בשבועות ל' ב' ד"ה אבל - משום דממונא אתיהיב למחילה, עי"ש שכך היתה גירסתן, ובעצם הנידון אם עבירות שבין אדם לחבירו חמירי מב"א למקום או אפכא יש בזה סתירות בלשונות הראשונים, כמו שהביא אאמו"ר הגאון שליט"א [בעמח"ס משפטי השלום על הל' בין אדם לחבירו].

ועוד שם בגמרא - מה הקושיה מההולך למול את בנו ולשחוט את פסחו, דמטמא למת מצווה, הרי שם זוהי מצווה לקבור המת, וללבוש כלאיים - לאו מצווה היא.

תשובה: כתב השטמ"ק שם וז"ל, אבל מטמא הוא למת מצוה.

פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה.

אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה.

אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו.

ומשני שב ואל תעשה שאני.

פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה.

אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות.

ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו.

יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם.

אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא ע"כ.

ועוד צ"ב בעצם העניין, אמאי חייב לקרוע מעל חברו את בגדי הכלאיים, הרי כל זמן שחברו לא יודע - הרי הוא מתעסק.

תשובה: פטור מתעסק דחשיב כאילו לא עשה כלום נאמר רק לענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בכל שאר המצוות לא נאמר דין זה, אלא רק נאמר שאין דינו כעובר עבירה במזיד אלא רק כשוגג.

ועוד קשיא לי, מדוע קוראת שם הגמרא ללובש כלאיים בשוק, שעוקר המצווה בקום ועשה, הרי מציאות היא שלאו בידיים הוא.

דהא כעת לא עושה כלום.

תשובה: כתבו התוס' יבמות צ' ריע"ב, כולהו נמי שב ואל תעשה הוא - וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא.

ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו (ברכות כ.

ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית עכ"ל.

והקרן אורה שם כתב, ולי נראה דאין צריך לזה, אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה, מכל מקום חשיב שב ואל תעשה, דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית.

אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו'.

וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו.

ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין, ומותר ללובשו בלא ציצית.

כיון דחכמים פטרוהו מציצית.

אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בלא תעשה.

ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו"ק עכ"ל.

שאלה: רמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק כ' הלכה א': "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

וצ"ב בתרתי: א.

מה נפק"מ כעת בהלכה זו, הרי כשיבוא משיחנו ויגאלנו - יאמר נמי מי כהן ומי לא.

ב.

האם יוצא לפי הרמב"ם, שאסור לכהן להדליק בשמן שריפה, דהא תרומה דאורייתא היא זו.

ואם שרי מ"ט.

תשובה: א.

ידוע שדרך הרמב"ם לפסוק כל ההלכות שיהיו נוגעין לביאת המשיח, וגם כל תיקו שבש"ס לפסוק אותם על פי דרכי הפסק, אע"פ שאליהו יבוא אז, וכן כל מחלוקת שבש"ס לפסוק ע"פ כללי הפסק אע"פ שיבואו משה ואהרן, וכנראה חשש הרמב"ם או שהיה ס"ל בודאות כך, לדעות שבהמ"ק יבנה קודם לכן, וכן אפר פרה יעשו קודם לכן, ואז זה יהיה נוגע.

ב.

י"א דשמן שריפה אין ההדלקה בזה מה"ת כמו איסור אכילה כבשאר תרומה, אלא גזל השבט, והו"ל בזמנינו ממון שאין לו תובעין עכ"פ לגבי כהנים אחרים.

ואפשר דלהכי קי"ל ברמב"ם פי"א מהל' תרומות, דמי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן [ועי' בירוש' סוף תרומות ובמפרשים שם].

אכן י"א דכל הנאה של כילוי אסורה לזר מה"ת, עיין מה שכתב בדרך אמונה הלכות תרומות פרק ט הלכה ז, שהביא הדעות בזה.

וכתב שם פ"ו סק"כ, ובזמנינו שהמנהג שהכהנים והלוים עולין לכהונה ע"פ עצמן כמ"ש באה"ע סי' ג' ס"א אין להם אפי' דין כהני חזקה כנ"ל ולכן אין נוהגין היום לתת לכהנים תרומה להסיקה תחת תבשילו וכן חלה ואפי' חלת חו"ל אין נותנין לא לכהן קטן ולא לגדול שטבל ואף על גב שנותנין פדיון הבן לכהן ומברכין עליו וכן הם מברכין על נשיאות כפים וסומכין על חזקתן מ"מ לענין נתינת תרומה חששו חז"ל שאם יתנו יתרבו העולין ע"פ עצמן בשקר ולכן ראוי שלא ליתן וכן אין לתת מעש"ר ללוים בזה"ז כיון שעולין ע"פ עצמן וא"צ אפי' להעלותן בדמים ומ"מ י"א שיש מדת חסידות ליתן ללוי המעש"ר וכ"ז בודאי טבל אבל בספק א"צ לתת אפי' בזמן הבית וכ"ז בתרומה ומעש"ר אבל מעשר עני חייבין לתת גם בזה"ז אם הוא ודאי טבל שהרי יש לנו ודאי עניים עכ"ל.

וציין שם על תחילת דבריו, חזו"א שביעית סי' ה' סקי"ב ודמאי סי' ב' סק"ו ובקו' ה' תרו"מ שהדפיס ר"ז שפירא ז"ל וזה דלא כמהרי"ט סי' פ"ה ועי' ברמ"א יו"ד סי' של"א סי"ט שכ' ונותנה בזה"ז לכל כהן שירצה בין חבר בין ע"ה ואפי' אינו מיוחס כיון שמוחזק בכהן והוא שורפה והיינו אפי' תרומה טהורה כיון שבזמנינו אין שום תרומה נאכלת אבל בזמנינו אין נוהגין כן וכמש"כ בחזו"א ובתשו' רדב"ז ח"ב סי' תשל"א כתב דהאידנא שכולם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבא לידי תקלה עכ"ל, וע"ש עוד בהמשך, ולהלכה למעשה כל אחד ישאל לרבותיו ובכל פרט בפני עצמו.

שאלה: בפרשת וישב - האם יעקב אבינו קבר את הכתונת של יוסף? דהא חשב שזה דמו של בנו, ולכאורה ידוע ממדרשים, דכתונת זו היתה של אדם הראשון והועברה אח"כ ליחידי דורות, ולא נראה כ"כ שקברה, וצ"ב הטעם.

תשובה: כתב בשה"ל ח"ב סי' ר"י ועיקר החשש משום תערובת דם שנפש יוצא בו ע"ש בש"ך, אמנם בעצם חיוב קבורת דם אם הוא מה"ת עיין תוי"ט פ"י מ"ה דשבת לענין קבורה כזית מן המת ובמל"מ סו"פ י"ד מה' אבלות, ועיין בנוב"ק חיו"ד סי' צ', ומצאתי להגאון מהרש"ם בח"ד סי' קי"ב כ' דלכל הדעות קבורת דם רק מדרבנן יע"ש מילתא בטעמא דאינו בכלל לא תלין נבלתו עכ"ל.

(ועיין שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' ע').

והנה בתחילת מתן תורה לא נצטוו על הדרבנן, כמ"ש רמב"ן בסה"מ, ואף שעל אברהם נאמר ביומא כ"ח ב' שקיים אפילו עירובי תבשילין, מ"מ לא אמרו כן על שאר האבות.

[אכן אח"ז מצאתי בבראשית רבתי פ' וישב שכתב כן על כל האבות וגם על השבטים].

ובעיקר הענין אם בגדי יוסף היו בגדי אדה"ר, עי' של"ה מס' פסחים מצה עשירה דרוש ו', וזהו סוד 'כתונת פסים' של יוסף, שהוא 'כתנות אור', להיפך מ'כתנות עור' דאדם הראשון עכ"ל.

ויעוי' בראשית רבתי פ' ויחי ד"א ואני נתתי אלו בגדים החמודות של עשו בגדי אדם הראשון.

אשר לקחתי מיד האמרי, והלא בידי עשו היו, מי נתנן ביד האמורי, ארז"ל מלחמה עשה עשו עם מלך האמורי וגזלן ממנו, שמע יעקב ובקש רחמים עליהם ונתן הקדוש ברוך הוא בלבו של מלך האמרי ושלחן דורון ליעקב ע"כ, וקצת בקיצור בב"ר צ"ז ו', ר"י אמר ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו, וכי עשו אמורי היה אלא שעשה מעשה אמורי, בחרבי ובקשתי, במצות ובמעשים טובים, ע"כ, ולא מצאתי מי שהזכיר שאלו הכתונת פסים של יוסף, דאדרבה נתנו ליוסף רק כעת בברכות בפרשת ויחי כשאמר ואני הנה נתתי לך שכם אחד וגו' ועד עכשיו לא ניתן לו.

ובגמ' איתא שהכתונת פסים הי' משקל ב' סלעים מילת שהוסיף לו יעקב ליוסף, ויש קצת משמעות בע"ז י"א ב' דלדעת הגמ' בגדים הללו נשארו אח"כ ביד זרע עשו, ועי' בל' המאירי שם, ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות ע"כ, וע"פ שלבשן יעקב בשעת הברכות החזירן לעשו וצ"ע, [אבל אינו מוכרח כלל דיש ליישב שהיו ביד יוסף ואח"כ עברו עד אדום כבשאר הרכוש המבואר בפ' ערבי פסחים עי"ש].

בהצלחה רבה

***

קרא פחות