ב"ק סא ע"א כך מקובלני כל המוסר וכו' אין אומרים דבר תורה משמו, וקשה שהרי הוא ציוה אותם ללכת ולהסתכן תשובה לשונו של דוד המלך מתחילה הי' מי ישקני מים וגו', והלשון מי בעברית שלנו הכונה שאני מבקש מכם שמי מכם ילך ...קרא עוד

ב"ק סא ע"א כך מקובלני כל המוסר וכו' אין אומרים דבר תורה משמו, וקשה שהרי הוא ציוה אותם ללכת ולהסתכן

תשובה

לשונו של דוד המלך מתחילה הי' מי ישקני מים וגו', והלשון מי בעברית שלנו הכונה שאני מבקש מכם שמי מכם ילך וישקני מים וגו', אמנם לכשנתבונן בל' ארמית פירושה של התיבה "מי" פירושו דבר הנמנע, כמו מי סברת וכו', ובשימוש דומה לזה מצינו גם בכמה מקראות שהשתמשו בלשון מי לבטא דבר הנמנע, כמו מי יודע עוז אפיך (תהלים צ, יא) ומי יודע החכם יהיה וגו' (קהלת ב, יט) מי יחיה משומו אל (במדבר כד, כג), וכנ"ל עוד רבים שאלמה ין הכונה לשון שאלה אלא ענין מניעת והעדר המציאות.

ויש לפרש בטעם מה שהי' פשוט לגמ' בפירוש "מי ישקני מים" באופן זה שהרי כך מבואר בסוף הדברים ויסך אותם לה' שלא אמרם משמם א"כ כ"ש שלא מסתבר ששלח אותם.

וגם יש להוסיף שאין מסתבר שכוונת דוד במה שאמר "מי ישקני מים" שהם ילכו וישקוהו, דאין דרכו של מלך לגלות דעתו באופן זה אלא לפקוד ולצוות, וממה שאמר בלשון זו ע"כ שלא התכוון שילכו וישקוהו אלא כנ"ל.

ועוד יש לומר הכרח הגמ' לפרש כן, דהרי לא מסתבר שדוד ביקש שבשביל לימודו ותורתו יסתכנו בפיקוח נפש, דהרי ע"פ הלכה אין להסתכן בשביל בירור הלכה או דין, ולכך כוונת דוד במה שאמר מי ישקני הוא באופן הנ"ל.

ב"ק סט ע"ב גבי מעשר אע"ג דממון גבוה הוא וכו' גבי כרם רבעי אע"ג דלא ממון דידיה הוא וכו', ולמה שינו הלשון בין מעשר לכרם רבעי.

תשובה

היה מקום לומר דשיגרא דלישנא בעלמא הוא מחמת סוגיות דבפסחים ובסוכה על מעשר ממון גבוה הוא לר' מאיר, אבל משינוי הלשון פדיה וחילול נראה דבאמת יש הגדרה שונה במעשר שהוא הגדרת קדושה ובכרם רבעי שהוא הגדרת איסור, ולהכי נזכר לגבי מעשר הלשון פדיה שהוא הוצאה מרשות אחרת, וגבי רבעי הלשון נזכר חילול, וקל להבין.

ומ"מ בשאלה כיו"ב על לשון המשתנה בגמ' הייתי מציע לכת"ר לעיין בכתבי יד ובספרים שאספום כגון בדקדוקי ספרים של מהר"ר נטע רבינוביץ ובדקדוקי סופרים השלם וכן בפרוייקט פרידברג.

ב"ק עא ע"א, למה נזכר הלשון אמרי כמה פעמים בסוגיא

תשובה

ידוע שהיו הרבה אמוראים מסדרי הגמ' אחר שנכתב ולכן יש מסכתות וסוגיות שכתובים בלשון המיוחד, כמש"כ הראשונים לגבי מסכתות, וכן כ' עוד כמה ראשונים על מס' נדרים שלשונו משונה, וכן כ' על מס' נזיר, והדברים ידועים, ועי' בסדר הקבלה להראב"ד שהרבה שנים לקח לתלמידי רב אשי עד שסדרו הגמ', וכידוע שכמה סוגיות כ' הראשונים שהם מרבנ סבוראי ואכמ"ל.

ב"ק עא ע"ב, והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא, והתוס' שם (ד"ה דלא) כתבו שרוי בתענית היה.
מנין להם שלא לפרש כפשוטו.

תשובה

עי' בשו"ת שלמת חיים יו"ד סצ"ה שנתקשה בזה, ותי' שם דכיון דר"נ היה חתנא דבי נשיאה א"כ ודאי היה מצוי לו בשר בכל יום, ובשו"ת עטרת פז ח"א כרך ג' סט"ז כ' כן והוסיף עוד שזה מה שנתקשה ג"כ רש"י שג"כ לא פירש כפשוטו, ועי' להיעב"ץ שהאריך בזה.

ואולי יש לומר בעוד אופן דכיון שרב נחמן סבר שיש לו תועלת לימודית בבשרא דתורא בודאי שהי' לו לאכלו, וכמו שאמר איהו גופיה לענין יין בעירובין סה ע"א קודם שחזר בו דמשמע בדבריו שהיה רוצה לשתות יין קודם שמורה כדי שיהי' לו עי"ז דעתא צילותא, עי"ש (וע"ע בדברי רבא תלמידו בב"ב על ענין יין), וא"כ הטעם שלא אכל בשר אע"פ שסבר שטוב לאכלו הוא משום ששרוי בתענית היה.

ב"ק עה ע"ב משום סומכוס אמרו הן משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל, למה לא נקטו שר ושה כלישנא דקרא.

תשובה

התשובה בזה ברורה, שמכיון שמדובר על תשלומי שנים ושלושה נקטו לשה"כ המדבר על שנים ושלשה, שהוא הכתוב שני עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל, ונקטו סימנא דומיא דמנחות כמו שמצינו שנקטו דבר דומיא דדבר הדומה לו בהרבה מקומות, משא"כ לגבי תשלומי גניבה שמדבר על ארבעה וחמשה לא שייך כאן כיון שאין כאן ארבעה וחמשה.

מגילה יב ע"ב

מה שהקשה רבי צבי אליהו שטינברג [רו"כ יששכר באהליך ב"ב] במ"ש במגילה י"ב ב', ויאמר המלך לחכמים מאן חכמים רבנן ידעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים אמר להו דיינוה לי אמרו היכי נעביד נימא ליה קטלה למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן נימא ליה שבקה קא מזלזלה במלכותא אמרו לו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה ע"כ.
ולכאורה הסנהדרין הוו מצו למימר לאחשורוש דאין דנין ד"נ בשבת, וממילא היו נפטרין מלדון דין זה.

תשובה הנה ע"ז מצי אחשורוש למימר להו שמחוייבים לדון כן מחמת מצות המלך ופקו"נ [כדקי"ל שיש חילוק בין מלך ישראל למלך גוי לגבי הפסקה בק"ש], משא"כ כשאמרו לו שאינן יודעין עי"ז ניצלו לגמרי.

עוי"ל דמה שאין דנין בשבת הוא רק בצורת דין תורה, משא"כ הכא יתכן שלא היה אלא בקשת חוו"ד.
ותי' ראשון נראה טפי.

{שאר המכתבים בכת"י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע"ע. } כמה תשובותמ מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א לפי סדר הפסיקתא {[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס"ד]} פיסקא ד - פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, ...קרא עוד

{שאר המכתבים בכת"י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע"ע.
}

כמה תשובותמ מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א לפי סדר הפסיקתא

{[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס"ד]}

פיסקא ד - פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, א"ר אייבו לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, א' המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמ' הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

אמרי' ברפ"ק דיומא ב' א' פרה לאו בת כפרה היא, וק"ל ממ"ש בספ"ג דמו"ק כ"ח א' מה פרה אדומה מכפרת, וכמש"ש התוס' ע"פ המדרש [פסדר"כ פ"ד - פרה] תבוא פרה ותכפר על צואת בנה.

תשובת מרן שליט"א: המצוה מכפרת לא הפרה.

פיסקא ה - החדש הזה ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר, אל[ה] (א) מועדי י"י (ויקרא כ"ג), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם), אמ' להם (נ"א א"ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.

בשקל הקדש הל' קידוש החדש כתב מרן שליט"א וז"ל: וקודם מתן תורה אין אנו יודעים איך קבעו אם ע"פ הראיה או ע"פ חשבון עכ"ל.
וכפל דבריו עוד שם בבהה"ל דף מ"ח ב', די"ל שאז [בעקדת יצחק] קדשו ע"פ האיה עכ"ל.
וצ"ע להמבואר כאן בפסיקתא שלא קדשו אז ע"פ הראיה, וכ"ה בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ג.

תשובת מרן שליט"א: יש"כ.

ואח"ז שלחתי בזה"ל: הנה החזו"א באו"ח סי' ק"מ חקר אם קודם יצי"מ ומ"ת קדשו ע"פ הראיה או חשבו ע"פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט"א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ"ה ה"ג סקי"ב, וכפל דבריו בבהה"ל פ"ד ה"ד די"ל דאז קדשו ע"פ הראי' כו' עכ"ל, והצעתי לפני מרן שליט"א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו' פ"א דר"ה ה"ג דגרסי' התם לשעבר אלה מועדי ה' כו', [ועוד אי' שם לשעבר רבות עשית וכו', וכ"ז איתא גם בפס"ר ופסדר"כ פ' החדש].
והשיבני מרן שליט"א בכי"ק: יש"כ.

והנה אח"ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש' בא בפ' החדש הזה לכם אי', תני עשה ירח למועדים א"ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה"ד החדש הזה לכם, ואי' בשכל טוב (בראשית ל"ד כ"ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר"א פ"ח פליג עכ"ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ' אלי כנ"ל, וא"כ הדרא קו' לדוכתה, והשתא מיהא מ"ט לא העתיק כ"ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט"א: יפה העיר ויש"כ.

פיסקא כב - שוש אשיש כתיב הלא אתה תשוב תחיינו (תהלים פה: ז).
א"ר אחא עמך ועירך ישמחו בך.

ושאלתי את מרן שליט"א מהיכא דריש לה, ואמר לי דשמא דריש לה מפסוקים סמוכים, ושאלתי אם דריש לה ממש"כ אח"ז (תהלים פרק פה, י) אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו, ואמר לי מרן שליט"א יכול להיות, ואח"ז חשבתי שעיקר כונת מרן שליט"א היו לדברי רש"י (דברים פרק לב) בפ' וכפר אדמתו - ומה היא אדמתו עמו.
כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב.
וכולן באותו מזמור (תהלים פה).
האם לזה היתה כונת מרן שליט"א, והאם אפש"ל כן.

תשובת מרן שליט"א: הכל נכון.

פיסקא ל - סוכות הנה יום בא לי"י וחולק שללך בקרבך (זכריה יד: א).
א"ר פנחס בר חמא הכהן מהו שללך, ביזתך, אלא מהו שללך, שליך ולא שליך, מפני שבשעה שעלו אומות העולם לירושלם והחריבוה התחילו כל ממונם של ישראל להריק, שנא' הצגותי ככלי ריק (ירמיה נא: לד).
ואחר כך הפכו כל כלי בית המקדש ושברו אותם ונטלו אותם ולא הניחו שם כלל אלא לקחו הכל, שנא' אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים (מלכים ב' כה: טו).
ואת הים הנחשת ואת הבקר שברו כשדים וישאו נחושתם בבלה (שם שם יג).
א"ל הקב"ה חייכם אין אתם מפסידים אלא עלי להביא זהב, תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף (ישעיה ס: יז).

והנה במה שנתקשו דהול"ל ביזתך, י"ל לפמ"ש רש"י במדבר ל"א י"א דשלל שייך רק על מלבוש ותכשיטין, אבל יש להבין מ"ש שליך ולא שליך, ואולי י"ל כיון שתחת הנחשת אביא זהב, א"כ היותר אינו שליך.

תשובת מרן שליט"א: לא זכית עדיין.

פיסקא ל - סוכות ואומר הקדוש ברוך הוא הן שאתה מבטל ממנו מלחמות אומות העולם ואמת שאתה מביא תחת הנחושת אביא זהב, אותו הדם שנשפך מה אתה עושה, א"ל על הבטחת הממון הבטחתי אתכם אבל ההם איכפת לי, וניקיתי על כל אבל על דמם לא ניקיתי, שנא' וניקיתי דמם לא ניקיתי וי"י שוכן בציון (יואל ד: כא), זו אחרון.

לאיזה אחרון הכונה, ושמא שבית האחרון ישפוט ה' את הגוים.

תשובת מרן שליט"א: באחרית הימים.

פיסקא ל - סוכות וי"י שוכן, עד עכשיו דינו של אדם היה ממתין עד שאשב בציון ונדון אותם ונוציא עליהם אפופסין, דכתי' כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב (יואל ד: יב), אמר לפניו רבונו של עולם אימתי הדין הזה, אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא' לכן חכו לי נאום י"י ליום קומי לעד כי משפט וגו' (צפניה ג: ח).
אומר לפניו רבונו של עולם והיאך הדין יוצא, ביד מלאכים הם נמסרין או בגיהנם הן נידונים, אומר להם הב"ה הכל מכם והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנא' גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר לה: יט).
ולא עוד אלא בעולם הזה כל מי שעושה מלחמה עמכם כאלו עמי הוא עושה, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת בני ישראל (שם לא: ב), וחזר ואמר לו לתת נקמת י"י במדין (שם שם ג).
וכן דבורה אמרה כי לא באו לעזרת י"י לעזרת י"י בגבורים (שופטים ה: כג).
ואף לעולם הבא עומדים כל אומות העולם להכחיד אתכם, שנא' אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג: ה).
ולא עליכם בלבד אלא עלי, שנא' התיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על י"י ועל משיחו (שם ב: ב).
ומה אני עושה להם, מוסרם בידכם ואתם גובין נקמתי מהם, שנ' ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה: יד).
וכתי' ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון (זכריה יד: ו).

דינו של אדם - באיזה אדם מיירי, ולהלן משמע שתובע דם כל ישראל שנהרגו, וא"כ מהו דינו של אדם, דמשמע אדם מסוים.

תשובת מרן שליט"א: דריש ל' דם.

פיסקא ל - סוכות א"ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא' התמלא בסוכו עורו וגו' (איוב מ: לא)&8230; סגור חותם צר (שם מא: ז), א"ר אבא בר כהנא רבותינו שבדרום אחד מהם אומר סגור כל החתמות הניצררים.
וחבירו אומר סגור כל החותמות המצררים.
ד"א סגור חותם צר, א"ר ברכיה הכהן אמר הקדוש ברוך הוא סגרתי עליו וחתמתי עליו והצררתי עליו.

הנה קרא מיירי גבי לויתן, ויש לידע מה הם החותמות שנזכרו כאן, וגם מהו החילוק בין נצררים למצררים.

תשובת מרן שליט"א: דרשו על בנ"א.

פיסקא ל - סוכות וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (שם ד: ו).
זש"ה לי"י הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג: ט).
אמר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנא' לי"י הישועה (שם).
ומה עלינו להיות אומרים לפניך, שירים וזמרים.
מה כת' לכאן, לי"י.
וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אותה שעה כשתעשה לנו נסים האלו אין אנו כפויי טובה אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים.
מה כת' אחריו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה: א).

"מה כת' לכאן לי"י" - יש לידע מה באו לדרוש מזה עוד, ואם באו לפרש תחילת הפסוק הו"ל למיתני לזה מעיקרא.

תשובת מרן שליט"א: בסדר הפסוק.

פיסקא אחריתא - וזאת הברכה ד"א וזאת הברכה.
ר' איבו ורבנין.
ר' איבו אמר תפילה קודמת לברכה, מאי טעמא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב: ו), ואחר כך ברכה.

ולא ידענא היכן נזכר כאן ברכה.

תשובת מרן שליט"א:&8230;&8230;&8230;&8230;&8230;&8230;.

האם ראוי להוציא לאור פירושינו לפסיקתא וכו'.

תשובת מרן שליט"א: תוציא.

ראיתי בס' אוצר ישראל (ערך בובר-באבער) תמונה מה"ה שלמה בובר [בעל ההערות ותיקונים על הפסדר"כ] ללא כיסוי ראש, והנה מאחר והוצרכתי להעתיקו בביאורינו כו"כ פעמים, האם יש להשמיט את שמו.

תשובת מרן שליט"א: גם המ"ב מביאו וכותב המגי'.

{והוספתי איזה תשובות מתוך מה ששמעתי ממרן שליט"א בע"פ}

ש.
איתא בפסיקתא פ' איכה, קריה נאמנה קרתא חדתא, ויש להבין מהו קרתא חדתא, במה היא חדשה.

תשובת מרן שליט"א: מכיון שהיא חדשה היא נאמנת.

ש.
ירושלים היתה כבר זמן רב לפני כן, ועוד בזמן אברהם אבינו.

והשיב מרן שליט"א: 'עתה היא התקדשה', והיינו משום שהיא התקדשה עכשיו נחשבת חדשה ולכן היא נאמנה.

ש.
איתא בריש פ' שוש אשיש (כב): כתיב הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך (תהלים פה ז).
אמר רבי אחא עמך ועירך ישמחו בך, ויש לשאול איך דורש זה מהפסוק.

תשובת מרן שליט"א: אפשר שנדרש מהפסוקים הסמוכים.

ושאל מרן שליט"א: מה כתוב בסמיכות לזה.

והשבתי שנאמר באותו המזמור 'לשכון כבוד בארצינו'.

ש.
האם נדרש מהפסוק הנ"ל.

{ת.
יכול להיות.
}

אמונה
{מאמר זה כתבתי לצורך בני תורה המעונינים לחיזוק באמונה, אכן איידי דזוטר מרכס, ועל כן החלטתי לצרפו כאן.
יש לציין כי ת"ח גדולים עברו על הדברים ואישרו אותם.
}

{מי שיודע בעצמו שאין לו תועלת במאמר זה – נא להמנע מלקרוא בזה, שכן זה יכול גם להזיק.
כל מי שאמונת אבותיו ברורה אצלו כלול בבקשה זו, ואבקש נא ונא לא לפגוע בנפשו ובנפשי ח"ו.
}
הנה לפעמים ניתן לפגוש אנשים רציניים, צעירים ומבוגרים כאחד, אשר יוכלו ג"כ להיות מצויינים ושקועים בתורה אך אין האמונה נטועה דייה בקרבם, ולפעמים גם במצב יותר גרוע מזה (ואכמ"ל), ופעמים רבות אינם כלל אשמים בזה אלא משום שהורגלו מקטנותם שזהו נושא שאסור לעסוק בו, ומשום כך עד היום הנם נבוכים ומתוסכלים.

עלינו לדעת כי אמנם קיימת השקפה כזאת, והיא השקפה מקיפה עולם וחובקת דתות רבות - הנצרות האיסלם וכל הדתות כולן, כולן מלבד היהדות.
ביהדות נלמד כי ישנה דרך ברורה להוכיח את אמיתותה, היהדות היא הדת היחידה המעמידה אתגר לכך מול כל שאר יריביה, משום שאכן שאר כל הדתות הבל המה מעשה תעתועים ואין כל הוכחה או בסיס לדבריהם.
לא כן היהדות.

בתורה הקדושה נצטוינו 'וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', ישנו חיוב לחדד ולקרב הדבר אל לבנו ככל יכולתינו לדעת כי רק זה אמת.
בתורה הקדושה בהקשר לתיאור מעמד הר סיני צויין: 'וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה, ואת אותותיו ואת מעשיו וגו', כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום', התורה מלמדת כי אין מחייבים אותנו לקיים מצות מחמת אמונה עיורת בלבד, ישנה דרך מוצקה להביא את כאו"א לידי מצב של 'עיניכם הרואות' באופן ברור את אמיתותה של היהדות.

גדולי הראשונים חברו ספרים שונים לשם הענין, הרמב"ם את ספר מורה הנבוכים, להאיר לנבוכי העם את דרך האמת.
הראב"ד הראשון את אמונה רמה, הרמב"ן את ספר הויכוח, רבינו בחיי את חובות הלבבות שער הייחוד, הרד"ק את תשובות הנוצרים להרד"ק.

רבי יהודה הלוי חיבר לצורך שעתו את החיבור המרתק 'ספר הכוזרי', אשר שמו במקור בערבית היה 'התשובה הברורה לדת המושפלת'.
נמסר מהגאון מוילנה זצ"ל (תוס' מעשה רב) כי יש ללמוד היטב את ספר הכוזרי אשר יסודות האמונה ומחשבת ישראל תלויים בו.
גדולים רבים אחרים חברו ספרים בענין, רבים מהם לא ידועים, להורות לבני עמינו את דרך היושר והאמת ולקרב הדברים אל השכל עד לאמונה שכלית ברורה.
(חלק מהם נאספו בספר 'אוצר ויכוחים').

והנה בדורינו - דור הספר והכתב, נכתבו ספרים רבים על הנושא, אך רובם ככולם נועדו לקרב לב עמינו הרחוקים אל האמת, מנגד, דוקא בדורינו אנו עדים לנסיגה בציבור שלנו מעיסוק בנושא זה, בהתאם לכך ראיתי צורך עצום לכתוב גם בצורה שתספק את בני התורה היקרים אשר יש מביניהם הזקוקים לזה וכנ"ל.

יש מנהיג לבירה

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט), בו מסופר כך:

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם.

ישנם רבים מבני אומות העולם הטוענים כי הם סבורים שהעולם נוצר מעצמו… היה גרגיר עפר לח או חומר אחר 'שהתפתח' ונהיה משהו אחר עד שנהפך להיות גם חפצים שונים.
בהמשך נוצר מין בעל חיים אחד אשר ברבות הימים התפתח למינים רבים, וגם ל-אדם כמובן (!), אחר זמן נוסף גידל כנפיים מגופו וממנו השתלשלו כל סוגי העופות… בהמשך נפל ממנו משהו לים, גידל סנפירים, ובזכותו נולדו כל מיני הדגים ובעלי החיים הימיים.
והאגדה מושלמת!

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.
היתכן מערכת כזו הפועלת מעצמה?! הן המכשיר ולו הקטן ביותר לא נחשוב לרגע עליו כי הוא נוצר מעצמו.
אם כן כיצד ניתן לחשוב כך על רשתית עין מורכבת כ"כ, הכוללת מיליארדי תאים ומיליוני מערכות ותת-מערכות הפועלות בשילוב מנצח ומרשים ביותר.
וזהו עוד החלק הקטן בגוף האדם.
ומה עם כל בעל חיים, זבוב ואפילו כל חיידק הבנוי בצורה כ"כ מתוחכמת ומרשימה, האם הכל מה'פיצוץ'??

אם נראה דוגמית מערכת כוכבים חשמלית מתוחכמת קטנה המסובבת סחור, האם יעלה במחשבתינו צד כי הוא 'התפוצץ' מעצמו?? ומדוע על מערכת כוכבים גדולה ומתוחכמת כ"כ, אשר בה כוכבים ואופנים המאירים אלפי שנות אור אכן ניתן לטעות בזה.

האם הזמן הורס או בונה, האם אוכל שעבר עליו זמן רב יותר נעשה טעים יותר? בנין יותר ותיק נעשה משוכלל יותר? מדוע נחשוב כי במשך זמן רב התפתחו דברים משוכללים כל-כך.

ובכלל האם שכל והלך מחשבה של אדם, כעס, קנאה, תאווה, אהדה ואהבה יכולים להיווצר מפיצוץ?! איזה 'פיצוץ' יכול לגרום לדבר שכלל אינו קשור לפיצוצים ולחומר, מערכת שכל כולה נשמה ורוח, מערכת אשר אף בעזרת הכלים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר לעולם לא נוכל לחתור לפעול בכיוון לזה.

ובכלל את הגרגירים, הפיצוצים הגירויים והאפשרויות 'להתפוצץ', וכי עליהם לא נשאל מהיכן באו.
הן גם אם העולם נוצר בצורה המרתקת ביותר, עדיין לא נתבאר מהיכן הגיעו המרכיבים לכך.

עלינו לסכם כי בהחלט דעה כזאת כי העולם נוצר מעצמו, היא דעה היכולה להתאים לאנשים מטופלים נפשית ו/או פסיכיאטרית בלבד.
אם כן עלינו לחשוב כיצד אכן אנשים הנחשבים בחברתם כבריאים בנפשם בכל מקצועות והליכי חייהם, יכולים לחשוב בתחום זה מחשבות משונות ביותר המתאימות לאנשים שעדיין לא נולדו??&8212;

התשובה

מרן הסטייפלר זצ"ל (בספר 'חיי עולם') מתייחס לשאלה, ומבאר כי אכן אין כל הסבר טבעי היאך אנשים אשר מטבעם חכמים ונבונים יחשבו מחשבות שטות כגון אלו.
זהו כח רע המכונה בדברי חז"ל 'יצר הרע' שהוא מלאך רע ממש (רמח"ל), אשר נותן לבני אדם חוטאים אפשרות לטעות, זהו שהטעה את פרעה בשעתו תוך כדי אזהרות חוזרות ונשנות על מכות, להתעקש ולא לשלח את ישראל, וזהו היצר הרע אשר הטעה ומטעה מליארדי אנשים נוספים עד דורינו כיום.
הגר"א וסרמן הי"ד (בקובץ הערות, ביאורי אגדות סימן א) מבאר עוד את הענין.

כללו של דבר: חשיבה זו נובעת מנטיית הלב לחיי הפקרות ומתירנות, ללא כל מחוייבות ו/או רסן כנגד יצרי הגוף.
הדוגלים בשיטה זו וכל ההולכים בעקבותיהם הנם אנשים הזקוקים דחוף דרור ליצריהם או ללחציהם ובשל כך משלימים עם עובדה כי ניתן לחשוב דברי שטות והבל כביכול בהגיון מלא.

עד כה ביארנו את הענין של האמונה, אמונת הבריאה כי ישנו בורא ומנהיג, העולם לא יכל להיות מעצמו וגם אינו יכול להמשיך להתנהג מעצמו, בנקודה זו נדון עוד להלן בעז"ה.

כעת נפנה להכנס אל נושא עמוק יותר; נושא הדת, ובחשיבה אמתית נראה כי אכן היהדות הינה מוכרחת מן ההיגיון והשכל הפשוט.

מי היא דת האמת

ראשית כל, לפני שנדון על היהדות בפרט ועל ההכרח בקיום של דת אמתית בכלל, על מנת להפיג את הצורך להעמקה וכבדות מיותרת, נבאר כי לא קיימת שום דת שתוכל להיות אמתית, מלבד היהדות.

כידוע { אף שקיים איסור של 'אל תפנו אל האלילים' לא נמנענו לבאר את הטעות ואת ה'ליצנותא דעבודה זרה', הלכנו בעקבות הרמב"ם שנהג כך באריכות בספריו.
}
ישנם כתות רבות בעולם, ביניהם עובדים כוכבי מערכת; בעלי חיים; תמונות או אישים מסוימים, אמתיים ולא אמתיים.
כ-10,000 כתות שונות קיימות ברחבי תבל (ע"פ השערה שראיתי בעבר).
שני הדתות הידועות בכלל העולם, הינן כמובן דת הנצרות ודת האיסלם.

בקרב הדתות עובדות האלילים לא קיימת אחדות דעים בהקשר למעמדן והשפעתן של האלילים אותם הם עובדים, גם בספרי הפולחן הקדמונים נמצא עמדות שונות ומשונות בהקשרן, וכל המרבה לדבר דברי טמטום הרי זה משובח.

לפני ביאור הדברים, עלינו להקדים כפי שנבאר להלן, כי לא קיימת בין כולן שום דת המתיימרת להוכיח את עצמה, נאמניה של כל אחת מהן לחוד טוענים כי הינם 'מאמינים', כלומר אין להם דרך להוכיח את אמיתותה של דתם, הם דוגלים בה משום שהם 'מרגישים' שזה טוב או שזה מספק אותם וכדו', או משום שפשוט הם באים מרקע זה או אחר.
בקרב הדתות הללו אסור לשאול שאלות באמונה, הן משום שזהו נושא קדוש מדי ולא מיועד עבור אנשים כמונו, והן משום שפשוט, זה ששואל נתפס כי אינו 'מאמין' דיו בבדותה זו.

ולעניינינו, להבין כי האלוקים אינו צעצוע או פרה, ואף אישיות מוכשרת ככל שתהיה, קל מאוד להבין זאת מי שאינו 'מאמין' או 'מרגיש' בשטויות, משום שלא יתכן לברוא עולם מורכב כ"כ אם האלוקים נולד זמן רב אח"כ, היכן הוא היה עד אז? ומדוע לא הופיע בצורה מושלמת בתחילת הבריאה? ומדוע הוא צריך בכלל להשלים את עצמו ועוד בצורה כ"כ משפילה ובאופן זהה לאדם הנבזה? ומי טיפל ביקום כל ימי שהותו ברחם אמו? ובכלל היכן הוא היום? מה קרה לו, שמא חולה הוא, אולי ישן?

בתנ"ך מסופר על חירם מלך צור, אשר הודיע על עצמו כי הינו אלהות, הנביא אשר התנבא עליו גזר דין מות, מכריז לכיוונו: 'האמר תאמר אלהים אני לפני הורגך? ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך!' (יחזקאל פרק כח, ט).

ובכלל מנין לנו שזה אלוקים, אם אכן זהו אלוקים מדוע לא הודיע לכולם, ובמילים אחרות: לא נקיים אף פעם דת אם לא נדע כי היא אמתית! אם ישוע נולד בלי האבא של משפחתו, מדוע יהא עלינו לחשוב כי בן רוח הקדש הוא?! לא יתכן כי אישיות, מכובדת ורצויה ככל שתהיה, תחייב אותנו לשנות את אורח חיינו ולהתחיל בעבודתה כל עוד לא הוכיח את עצמו, כל שכן אישיות מפוקפקת כ"כ, משולי הציבור שלנו, אשר סיימה את חייה בתליה בבזיון נחרץ ואין לאל ידה להושיע.

ידוע לנו כי בבתי האשפוז לנפגעי המוח ישנם רבים הסבורים כי הם נשלחו לגאול את עמינו מן הגלות המרה, וישנם גם הסבורים כי הם לא פחות מאשר תחליף לישוע הנזכר…, אין כל חילוק בין אדם הלוקה בכל נפשו לבין אדם הלוקה בנפשו בפרט אחד בלבד: 'האומר עבדוני'.
לא תתכן אפשרות לומר כי עלינו לחוש לכל אחד המעוניין להציג את רעיונותיו הרוחניים בפנינו, ולגבות מעריצים, ללא כל הוכחה.

ורק עלינו להבהיר כי אין כל תוקף כמובן, לסיפורי הסופרים האלמוניים שנכתבו כמה מאות שנים אחר מותו על 'מופתיו' של ישו, בין במקורות היהודיים ובין במקורות הלא-יהודים, הדברים לא נכתבו על שום בסיס, והנם מיתוס ככל המון הספרונים הנפוצים בעולמינו, ומשל מן העולם שלנו - הספרונים הנפוצים למיניהם אשר מעולם לא ארעו.

וכמו כן האיסלם, דת של אדם שלקה בנפשו ל"ע, ורצון ה' היה אז שיהיו לו את המשאבים לבסס את שיגעונותיו ברחבי תבל בחלקלקות פיו ובכח הזרוע, ואכן הצליח מאוד מאותה תקופה עד היום.
אך לדידן כל עוד לא תהיה הוכחה ו/או אפשרות להוכיח זאת, לא יהיה חילוק בין דת זו לכל שאר הזיותיהם של היושבים בבתי האישפוז וכך כל הכתות למיניהן.

מלבד זאת לא קשה להבין כי עיקרי הדתות הנוצרית והאיסלם משורשן הם מפוקפקים ומופרכים, ואין כל בסיס לדבריהם, וכפי שנרחיב בזאת להלן.

בזאת נבין כי כל הדתות השונות שחודשו הומצאו והונהגו לשם מטרות אישיות שונות, כמו כבוד ותהלה, כסף, שתלטנות 'וכל המעלות הטובות'.
וכמו משיחי השקר השונים שלנו במשך הדורות, ועד דורינו אנו אצל רבנים מתחזים ו'בבות' כגון אלו.

ולסיכום: לא יתכן בשום אופן לומר על חפץ או בריאה כל-שהיא כי הינה יוצר הכל, דבר זה אינו עולה בקו ההיגיון.
מלבד זאת לא יתכן כי רצון הקב"ה כלפי האנושות כולה לקיים מערכת דת שחידש איש או קבוצת אנשים ולא ידוע פשרה.

ההכרח למציאות הדת

היהדות הינה הדת המבוססת היחידה, כאמור, ויש ביכולתה להוכיח באופן ברור את קיומה, עד ללא ספיקות או צד כל-שהוא נוסף אחר.

ראשית כל יש לדעת כי העובדה שהאדם נברא לתכלית היא הכרחית לא רק מבחינה דתית, אלא גם לא תתכן אפשרות נוספת מבחינה הגיונית.
האדם אינו יצור סתמי, הוא היצור היחיד שאנו רואים בבריאה שיש לו יכולת חשיבה; הבעה; החלטה; ואף דרכים שונות היאך להשיג את מבוקשו, ואף יש לו סיפוק מכל מעשה טוב והגון, ולחילופין: נסיגה טבעית מכל דבר לא חיובי, מבחינה חברתית או מוסרית.
מנגד זה האדם הינו היצור היחיד אשר יש לו קשיים אמיתיים בחייו, קשיים רגשיים, צלקות, חיי אימה.

האדם הינו היחיד שיש לו חכמה, שכל, זיכרון, אפשרות להבין דברים עמוקים, ואפשרות לתכנן אירועים או גם מלחמות בצורה מתוחכמת ביותר ומפורטת עד לפרטי פרטים.

לא יתכן כי יצור זה לא נברא לשום צורך ורק כדי לבלות את ימיו בכדי, הקב"ה לא ברא יצורים בשביל להתעלל בהם ח"ו.
גם בשביל ליהנות כאן לא נברא האדם, הוא נברא לצורך מטרה נעלה מזו, לא לחינם האדם עובר קשיים שונים בחייו לתקנו ולנסותו, הרמח"ל (מסילת ישרים פ"א) מבאר שניתן ללמוד מכך את העובדה כי האדם לא נברא בשביל ליהנות בעולם הזה, אילו היה הקב"ה בורא את האדם לצורך הנפשה והנאה כאן בעולמינו היה בכוחו להעמיד לנו עולם מושלם יותר (ראה בתחילת הספר דרך ה'), נעים יותר, ובלי רדיפות ודאגות בכל עת.

האדם נברא עם יכולות וכישורים להרגיש במידת מה את ה'טוב' וה'רע', כאשר אדם מכל רקע שיהיה, עובר עבירה מבחינה חברתית או מוסרית נדלקת אצלו מיד נורה אדומה, תסכול, אכזבה והרגשת חרטה.

ניתן לראות סביבנו בכל עת כי הרגשת האושר אינה אופפת אנשים בעלי אמצעים רבים, בית מפואר או רכב חדש המתחדש מעת לעת.
אנשים העוסקים בתורה, הלכה ו/או במעשי חסד, ניתן לראות את האור הקורן על פניהם בכל פעם שהם מתעלים עוד בדרכם.
מנגד אנשים הרחוקים מכ"ז ומחפשים את האושר בבשרים ובחופשות, ואין להם כיוון בחיים ושום סיפוק ונחת ניתן לראות על פניהם את העצבות והמרירות, הדיכאון העצום השורה על פניהם בכל עת.

עוד על האדם.
הנה האדם מעצמו כשהוא גדל בצורה ש'בא לו' הוא גדל עיר פרא, ללא כל רסן וגבולות, לא נעים להיות עמו, כל דיבור מיותר כלפיו או אפילו נוכחות שהוא לא נהנה ממנה, או שפשוט אין לא מצב רוח כעת, זהו ממש אסון לסביבתו.
אנו רואים את סגנון הדיבור הרגיל של אנשים נורמלים לחלוטין מן הרחוב בכל גיל, ואצלנו זהו מתאים ממש לשנים שלפני ה'חלאקה', או רק לנוער האומלל שלנו, הנושר.
האדם בהחלט נברא עבור לתקן את עצמו, האדם זקוק לתיקון וליטוש.
ללא זה הוא חית פרא!

אכן לא יתכן כי האדם נברא לסתם, לחיות ללא תורה ומצוות { ראה עוד במהר"ל, תפארת ישראל, בפרקים הראשונים, על ההכרח לדת עבור האדם.
}
.

כעת אחר שנתברר כי העולם לא מעצמו נוצר, וכי יש מנהיג לבריאה, כמו"כ נתברר כי האדם לא נברא לבטלה ואף לא לשם ההנאה כאן בעולם הזה.
ונתברר גם כן כי לא יתכן שום דת אחרת מלבד היהדות שתוכל להיות אמתית.
כעת נוכל להצטרף למסע המחשבה לדעת כי היהדות הינה דת האמת ואין בלתה.

היהדות - דת האמת

הנה בדורינו אנו היהדות מושפלת בראש כל חוצות, ושונאי ה' נשאו ראש ואף גם מבני עמינו יצאו שורש פורה ראש ולענה, ללעוג ולהכחיש כל דבר שבקדושה רח"ל.
וכבוד ה' מושפל עד לעפר ואין דורש ואין מבקש ועד מתי יחרף צר.

על רקע זה קשה להבין את העבר המפואר של עמינו, את בית המקדש, את חכמינו הקדושים ואת כבודן של ישראל, וככתוב על שלמה המלך: וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.
לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו.
מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו.
וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו (תהלים פרק עב, ח-יא).

עלינו להביט מנקודה קדומה יותר של עמינו להבין את הדברים, ולשם כך דוקא נראה את הדתות החיצוניות אשר התפשטו בכל העולם, הנצרות והאיסלם, אשר בעצם אינן אלא רעיון לומר כביכול כי הן הן ההמשך האמתי ליהדות, ולאיזו תפוצה זכו.

כלומר בדורות לא רחוקים ידעו הגוים כי אנו נזר הבריאה והם אינן אלא פסולת, ככתוב 'והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו', לשם כך הסכימו בכל כוחם להצטרף אל אגדה היתולית כאילו הם ההמשך של האומה הקדושה, ואנו הפסדנו את מעמדינו.

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פג סימן ה):

התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד"א (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף, כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה"ד (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור, ועליהם הוא אומר (ישעיה מא) תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, אבל ישראל ואתה תגיל בה' קדוש ישראל תתהלל.

כלומר אומות העולם בזמן הגלות אומרים כי הם העיקר כאן, אמנם לא צריך חכמה רבה להבין כי היהודים הם מוסריים יותר וטובים יותר מכל התבן והקש והמוץ, ובודאי לא עזב ה' אותם בשביל קבוצת פראי אדם הדוגלים במשיח שנתלה לפני כ-2000 שנה.

אחר שביארנו כי במשך זמן לאחור היתה היהדות לסמל כל האומות, נוכל להתקדם עוד.

ההוכחה

והנה עד כה לא ביארנו באופן ברור מדוע דתינו הינה ההכרחית והאמתית לעומת דתות אחרות, הן גם לדתות אחרות ישנה מסורת וותק של מאות ואלפי שנים.

אכן לכשנתבונן במציאות שלפנינו בהשוואת האדם הדתי המתנהג ע"פ חוקי היהדות לעומת אדם המתנהג ע"פ חוקי דת אחרים, כמו הנצרות והאיסלם, (בשלב זה אין הכונה להכליל את כל סוגי הדתות הקיימות), נראה כי לאמיתו של דבר זהו הבדל לערך כמו ההבדל בין אדם דתי לבין אדם לא דתי, והיינו: בדתות אלו הקביעה מיהו האדם הדתי נמדדת בתנאים מאוד גמישים, המתבטאים בעיקר בהצהרות מסוימות על האמונה, הצטרפות לקבוצה כל-שהיא, והשתתפות בטקסים מסוימים מעת לעת.
בנוסף לכך, גם כאשר קיימים תנאים וציווים כל-שהם נוספים, אין האדם ה'דתי' הבינלאומי מקפיד בהם, כנודע.
בנוסף ידוע גם-כן על טקס 'כפרת עונות' במהלכו ניתן רשות לאיש הדת למחול על פשעים וחטאים כפי שיקול דעתו ורצונו האישי, וכך חוזר העבריין להיות טהור ונקי מעונותיו כיום היולדו.

כלומר: הרבה מן הדתות הבדויות אין כל מחויבות ממשית לקבל אותם, אין בהן כל קושי או רצינות אמיתית, וכמובן הם לא נועדו במכוון לשם מטרה אמיתית כל-שהיא, כאמור, אלא הקמת קבוצה דתית לשם כבוד, תהלה, שתלטנות וכדו' לטובת ראשי הקבוצה.
ולכן על מחברי הדת היה להקל על המצטרפים לחברי הקבוצה ולהנעים להם את ההשתתפות בה.
מנגד - לא נראה הכרח לאמיתות הרעיון בעצם הצטרפות רבים לרעיון אלא אם כן יש עמדה ומשמעות לאותו הרעיון.

היהדות מורה ומכתיבה על כל אדם את כל הנהגותיו בכל תחומי החיים, הן בכל לבוש, מאכל, דירה או מלאכה כלשהי, ובכל הליכי ודרכי מערכת האדם בעולם.
היהדות גם דורשת מן האדם תנאים קשים ביותר - כמו איסור עשיית מלאכה בשבת אשר הוא קשה מנשא, למי שלא הורגל בדבר, כידוע.
בנוסף לכך ישנו חיוב סקילה על המחלל את השבת, ובשוגג קרבן חטאת.
חובה להפקיר את השדה לכל בשנה השביעית, אין לעבוד בשדה או בצמחיה אחרת, אין לעסוק בחקלאות בכל המדינה שנה שלמה, מוטל על כל יהודי לבטוח בה' שיהא די ביבול השנה הששית להספיק את צרכי כל המדינה עד בוא יבול השנה הבאה.
בשנה המשים במחזור אין לקיים כל פעילות חקלאית בכל המדינה למשך שנתים! ומה יקרה אם תהיה נפילה כלכלית במדינה לאחר הנהגה כזאת? אין לחשוש לכך, יש לבטוח בה' שיהיה די ביבול השנה הקודמת לכל שלושת השנים הקרובות.

והנה ניתן להאריך ולהביא דוגמאות רבות ממצוות התורה הדורשים תנאים קשים ביותר, וידוע לנו כי עם שלם קיבל עליו את כל זה, וכך נהג אלפי שנים.

לא יתכן כי עם שלם הסכים להקריב את כל חייו וכל נוחיותו עד כדי קשיים ברמה כזו עבור דת שלא היתה ידועה לו או שלא הוכחה לו דיה.
הדתות האחרות הנם הצטרפות לאמונה ולקבוצה מסויימת לפי הערכים המקודשים לה.
שם אין צורך להתחייב דבר על מנת לזכות לגן עדן&8230;

המסורת

ובזה נבוא לבאר את עיקר אמונתינו, שבעבורו קיימו את התורה והמצוות בכל הדורות במסירות הגוף והנפש, עד ימינו אנו.
והוא מעמד הר סיני.

כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

והיינו שבמעמד הר סיני נתברר לכל אחד מישראל בבירור גמור ע"פ חושי האדם עצמו ללא ספק, את כל עיקרי אמונתינו, וזהו מה שמסרו לנו אבותינו דור אחר דור עד דורינו אנו.

ואמנם אצל דתות אחרות יש גם כן את הבדותות העוברים אצלם מדור לדור, אך אין במסורתם תוקף כל-שהוא, משום שאינם יכולים לספר יותר מאשר הם עצמם יודעים, דהיינו לומר שמנהיג הכת הודיע שכך וכך אירע, או סופר פלוני כתב תיאור מסוים, אך לא יותר מכך.
כלומר אנו יכולים להאמין להם שהם שמעו כך וכך, ושהם גם חושבים כך וכך, ושגם האב והסב היו סבורים כך, ואכן איננו מכחישים שכבר מאות ואלפי שנים קיימות דתות אלו.
הכל נכון.
אך אנו שמענו גם כן את עיקריהם וידוע לנו כי אין בנתונים הללו כל סיבה לשכנע, האמונות מעשה מחשבת אדם והמעשיות אשר נכתבו מיתוס המה.

לא כאלה חלק יעקב, כי אם מהאב לבן והבן לבנו נמסרו כל התיאורים של מעמד הר סיני עם כל המסמכים הקשורים לזה, ולא היתה גם אפשרות לשקר משום שהדבר נמסר בשם כל האומה, כולם ראו זאת וכולם מסרו שהם ראו, וכך עד דור הנביאים, דוד המלך, התנאים והאמוראים, אשר כולם מזכירים את האירוע בחיבוריהם, ומוסיפים פרטים שונים אשר עברו במסורת מדברים ארעו באותו המעמד.

ביהדות היתה מסורת בלתי פוסקת מזמן מתן תורה עד זמנינו אנו, ניתן לראות זאת מן הכתובים, הראשונים מתבססים על הגאונים והם על הגמרא והגמרא על המשנה וכולם על המקרא.

לא יתכן כי המקרא הוא פרי המצאה של סופרים מזמן מאוחר, משום שיש ברשותינו חיבורים רבים מכל תקופות התנאים ומכל מקומות מושבותיהם, וגם כל התקופות שלאחר מכן, חיבורים מוסמכים המובאים בכל המקורות שאחר יום כתיבתן, וכולם מתייחסים אל המקרא כמסמך עליון, ותיק ואמיתי, לכל חלקי המקרא כצורתו הנמצאת בידינו כיום.
ולא נמצא אחד שיכחיש את מהימנותו של המקרא.

הרי זהו כמו להכחיש מקרי עולם, מציאויות היסטוריות, כשם לא ניתן להכחיש את נפוליון או אף את אלכסנדר מוקדון.
הרי עמינו לא היום נולד, וישנם הדים רבים בכל הספרים לתקופות עמינו בכל הדורות, בין מתקופת בית המקדש ואף מתקופות שונות, וישנם בכתבים וגם בכתבים חיצוניים רבים בלשון הקדש ובשפות אחרות, למשל מגוון ספרי יוסף בן גוריון הכהן.

בכל הכתבים ניתן לראות השתלשלות של מסירת התורה דור אחר דור בצורה מושלמת ובטוחה, אי ויתור על כל שינוי קטן, בהלכה, בפירושים או בכל הקשור לתורה ולמסורה.
נראה גם דיוק מבהיל עד כדי ספירת האותיות ממש, בעוד לא קיים ספר אף מתקופות מאוחרות בהרבה, אשר קיימים כיום שני עותקים מהספר ויהיו המשפטים באותו הסגנון.

מאותה סיבה לא נחשוב כי הדברים הגיעו אלינו בצורה לא מתוקנת, נוכל לדעת כי כל המסורת שהגיעה לידינו הינה מדויקת ביותר בדיוק כפי שנמסרה בהר סיני.
אמנם במשך הדורות קמו מערערים ובכל פעם באופן חדש ושונה, לפקפק על מהימנותם של החכמים בניסיון להתאים לתורה פרשנויות זרות.
כלום לא נשאר מהם ורק המסורת האמתית נותרה והתחזקה ביתר שאת ויתר עז.

בכל הדורות היה מקומם של החכמים במרכז האומה, הם נחשבו תמיד מוריה ומדריכיה של כל האומה.
לא ניתן להשתיל בדורות אלו סיפורים על גאונים בבבל שהשיבו תשובות לעולם כולו, משום שישנם כתבים מכל התקופות ואף כתבי יד אורגינליים של כל עברינו המפואר.
גם לא ניתן להשתיל את הגמרא באמצע ההיסטוריה, משום שבכל התקופות אח"כ ההתייחסות אל הגמרא היתה כאל מסמך מחייב.
מופיעים בגמרא מאות ואלפי שמות חכמים, וכל אחד מופיע תמיד בהתאם לתקופתו, מעמדו וסגנון החשיבה שלו, גם זייפן מקצועי לא יוכל לזייף דבר כזה.

לא יתכן כי קבוצת חכמים הצליחו לעבוד על אנשים רבים כ"כ המפוזרים בעולם כולו, מתימן עד גרמניה ומעירק ועד בכלל, ולהכריח את כולם לשנות את כל אורח חייהם בזמן מן הזמנים, ללא כל הוכחה והצדקה.

הוכחות טבעיות

דברים הללו הנם דברים מוכרחים, ויוכל כל בר דעת לבדוק גם בעצמו אם שייכת מציאות של תשובה כל-שהיא להפריך טענות אלו, האם שייך להשתיל אמונה כזו בקרב המון כזה, עד שאלפי שנים יאמינו האבות ובניהם באמונה זו.
ויש להתבונן שאכן אלו טענות מוכרחות ומוצקות, וזהו ציווי התורה וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

והנה לפעמים יש צורך ליישב את לב גם כן, ואמנם רבים מהמקרבים לב אחינו התועים אל דרך ה' מתייחסים מאוד לצורך הנפשי שיש בזה, ומשתמשים בתחומים נוספים להוכיח את אמונתינו גם באופנים שלא נגענו בהם כאן.

ואמנם מלכתחילה לא היה בכוונתי להיכנס לנושא זה, שכן עיקר המאמר בכאן הוא מהחקירה השכלית והמוכרחת, ובמעשיות מסוג זה לפעמים ישנם פרטים שאינם ברורים דיים, או כאלו הנראים תמוהים מדי.
אך על מנת ליישב את הדברים על הלב יוכלו להועיל גם אלו.

והנה ישנם ספרים המתאימים לזה, ויש מהם שחקרו את הדברים גם מכיוון מדעי, ולא כאן המקום להאריך בזאת, ורק לציין שאכן ניתן לראות ממש גם בזמנינו את מציאות הקב"ה בעולמינו בדרכים נפלאות, כמו דיבוקים, סיאנסים, הילות, רוחות, מות קליני, היפנוזה, ועוד רבים, אשר דרכם מוכחת תורת ישראל באופן ברור, וישנם רבים אשר שבו לצור מחצבתם לאחר שנחשפו לאלו, והרבה פעמים אנשים שלא האמינו בשמץ מכל זה התוודעו בעצמם לזאת במקור ראשון.

כמה הערות

ובסיום חלק זה עלי להעיר כמה הערות:

א.
ישנו חומר רב בספרים על נושא זה.
מאמר זה נכתב בצורה שרירותית מאוד, ללא התחשבות בספרים אחרים כלל.
כמובן שבנין הדברים מתאימים למי שסגנון חשיבה זו מקובלת עליו, אך בכל מקרה ניתן לראות את הדברים מכיוונים שונים ובהוכחות רבות בכל הספרים, ואין להתייחס לדברים אלו כדברים ממצים.

ב.
לא הובאו כאן קושיות ותירוצים, מי שיש לו קושיות יוכל לשאול את רבותיו או לעיין בשאר הספרים.
יצוין כי קושיות רבות אין כל צורך להתייחס אליהן, אחר שנתבררו הדברים בצורה ברורה.
דומה הדבר לאחד שמקשה קושיות שונות על הצורך באכילה או בשנה, ועד שיתיישבו לו הדברים אינו מעוניין להמשיך בזה.
כלומר דברים שנתבררו מעל לכל ספק שהם כך ולא אחרת אין צורך להשקיע בזמן ליישב את הקושיות.
[וגם אינו משתלם מבחינה נפשית ועוד].
למשא ומתן לעולם לא יהא סוף.

ג.
פעמים רבות האדם חושש כי אינו די מאמין, גם אחר שהתבררו אצלו הדברים כמה פעמים.
יש לדעת כי זוהי אינה בעיה אמתית אלא בעיה נפשית (לפעמים זהו עונש על חטאים), ויש להתייחס אל הדבר בהתאם.
מרן הסטייפלר זצ"ל הצביע על העובדה כי אין רפואה ישירה לזה.
בספריו קריינא דאיגרתא, חיי עולם, עצות והדרכות, הוא נותן פתרונות סגוליים לכך.
[וראה שערי גדולה בחלק 'מידות האמונה'].

ד.
המאמר לא נועד להראות למי שאין לו שאלות בנושא זה.
דומה לאדם שיש לו ידיד המכיר את כל שבילי המבוכה יוכלו הסומך עליו ללכת עמו בדרכו, אין לו צורך להוכיח זאת ולבלבלו.

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א יישר כח גדול על התשובות שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח). ופרש"י: יחיה ביראתך. ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'. וצ"ב, הרי זה לא ...קרא עוד

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).
ופרש"י: יחיה ביראתך.
ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.
וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר": וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.
יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".
וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".
מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".
וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה יום ד' ז' כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).
ופרש"י: יחיה ביראתך.
ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.
וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

תשובה: זוהי טענת הרמב"ן ז"ל על רש"י וז"ל, יחיה לפניך - פירש רש"י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.
ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ"ל.

אמנם עי' בשפ"ח על רש"י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז"ל, וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ"ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב' דברים שנתפלל.

וכ"כ הרא"ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.
והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן 'יהיה לפניך' מיבעי ליה.
וה' לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).
אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.
ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואמר: "ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) 'ולישמעאל שמעתיך'", אינה טענה עכ"ל הרא"ם.

ורבינו הט"ז בספרו דברי דוד עה"ת כתב: ונ"ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש"י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת 'שמעתיך', דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.
והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע"כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש"י רמז לו שיהי' כך בבחירתו של ישמעאל עכ"ל.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר", וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע"ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה' מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז"ל במס' אבות יפה שעה אחת וכו' [ועי' תורת המנחה פ' פקודי עמ' 347], ויעוי' ברד"ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.
טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.
אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע"כ.
אבל מ"מ יל"ע על רש"י דהו"ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב 'יום' אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש"י סובב עה"פ בתהלים צ' ד', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ' סנהדרין צ"ז א' דיומו של הקב"ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ"ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה"ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה'זמן', וממילא שם בעוה"ב יהיה חשוב ג"כ יום אחד, ואם יש ב' אפשרויות לפנינו, הא' שאהיה בעוה"ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה"ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ"ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע"י מעשה שהיה בב' בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא' עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ"כ, וכ"ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ"ז פי' רש"י כאן שאלף היינו שנים, וכ"ז ילפי' מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.
כ"ז י"ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש"י.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.
יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

תשובה: עיין במשנ"ב סי' תקל"ג סקי"ט, ומולח הכל במועד - ר"ל דלא דמי לס"ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא"כ הוא רק הכנה לימי החול משא"כ בדגים אפשר ע"י הדחק לסחוט ולאכול וא"כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ"ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

תשובה: מ"מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ"מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".
וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא"י.

וז"ל רבינו בחיי בראשית ב', והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) "מבקשי פניך", (תהלים כז, ח) "את פניך ה' אבקש" (תהלים קה, ד) "בקשו פניו תמיד", וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה', כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'", שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ"ל, וכידוע שיונה ברח מא"י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ"ע סי' ג' סקי"ג [הלשון המובא כאן הוא ע"פ המהרי"ו עצמו], בתשובת מהרי"ו סימן קמ"ו כתב למהר"ש ז"ל, ואם תשמ' לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.
ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא"כ שיודעין מי ישב עמהם.
ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי' אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו', נאם הקטן יעקב וויילא עכ"ל המהרי"ו.

ומהר"ח פלאג'י ברוח חיים (ר"ס ג) כ' אחר ד' מהרי"ו, וכבר שמעתי מפ"ק מוה"ר הגדול מהר"י מאיו ז"ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו"ץ שיפסוק נגד הש"ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע"ב היפך דע"ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".
מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל"ה כ"ו, טוו את העזים.
מעל העזים, כדבריהם ז"ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא"ה ובחלב ובזולתם ע"כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".
וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י"ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.
וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע"כ.
א"כ היה לבוש.

כמו"כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי' יומא ט'), וע"ע בפ"ק דמגילה דגרסי' בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו' ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט"ס

***

שאלה שלום וברכה. אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן. וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן. שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים ...קרא עוד

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.
וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.
שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".
וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.
"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".
וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.
"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.
שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.
אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".
וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.
וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.
"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.
מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.
קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.
קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".
וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".
מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע"ה, כ' חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

אכתוב קצת הנלנע"ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.
וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי"ש גבי מש"כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.
ופרש"י, צילותא - דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.
וביארו שם התוס' בזה"ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע"כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע"פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו' אסור.
וזהו דוקא במקום כה"ג שאפשר בבית אחר כמ"ש המשנ"ב סי' קנ"א סק"ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה"מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה"צ סק"ד, כן משמע במגילה כ"ח ע"ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו', ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ"ל, וגם כ"ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ"ש הרשב"א, [ומ"מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ"ד שבהכנ"ס אסור לעשותו בהמ"ד דמ"מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ"ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס' ראשון לציון לבעל האוה"ח הק', וז"ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע"כ.
קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי"ל דסד"א כר"י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ"ל.
ואפשר דמהאי טעמא אמרי' הלכתא כריב"ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ"ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב"ל לגביה דר' יוחנן שכתבו התוס' לעיל דף כ"ו ד"ה כוותיה דר"פ כו' דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.
או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר' יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג"כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ"ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז' ב', ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ"מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ"א סוכה ז' ב', ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי' השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה"פ, או אפשר דאה"נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ"ע עכ"ל.
וכתב החזו"א או"ח סי' ע"ב סק"ו לגבי עירובין דמהני וז"ל, נראה דהא דב' דפנות כמין ג"ם אינו נידון כג' דפנות למחשב רה"י מה"ת היינו דוקא כשב' הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג' דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל"כ אין לדבר שיעור, וב' כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג' רוחות, ומיהו דוקא כשב' הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ"ל.
וע"ש סי' ע"ד סקט"ו.

אכן לענין סוכה הביא בס' הסוכה עמ' רמ"ה בשם הגרי"ז סולוביציק זצ"ל שהוכיח מהגמ' זבחים ל"ז ב' להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג' דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ"א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ' כ"ד), אמנם לפי דברי הנצי"ב במרומי שדה על הגמ' שם אין ראיה לחידוש הגרי"ז מ"מ.

ובס' סוכת חיים עמ' קי"ג הביא בשם הגר"י הוטנר זצ"ל ובשם הגר"נ קרליץ שליט"א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג' דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.
שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ"ש בשו"ע סי' פ"ט ס"ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע"כ.
וכ' המ"ב סקל"ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע' בבה"ל עכ"ל.

ויעוי' מש"כ בסי' ע' סקכ"ג, וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר עכ"ל.

וכ' שם בבה"ל, ומה שכתבתי עוד במ"ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה"ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ"ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה"ש וכן איתא בהדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד' דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש [ומה שכתב שם אות ה' ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע"כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה"ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי"ש] מהרמב"ם ושארי האחרונים הנ"ל לכאורה לא משמע כן עכ"ל.
וצ"ב דיש סתירה בין הכרעות המ"ב, אבל מ"מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.
וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ"מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש"כ 'עד המנחה' אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר 'עד התפילה', אלא 'עד עה"ש ועד המנחה ועד צאה"כ', ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב"ד].

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".
וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו"כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.
"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".
וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ"ט דדרשינן תיבת 'וזה' או 'הזה', והמהרש"א הביא דברי הרא"ם שם וכתב עליה בזה"ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי"א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו' וע"כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע"כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו' שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו' כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו' וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו' דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו' וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו' דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו' שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו' שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו' שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו' דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו' אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע"כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי"א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע"כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר' ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה"ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו' היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז' ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו' תמיד שהם ב' תמידין וק"ל עכ"ל המהרש"א, וה"ה לעניניננו גבי 'אשר יאמר כי הוא זה' מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א"כ אין תיבת 'זה' מיותר ללמד שהיה מורה ע"ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.
"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.
שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.
אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".
וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.
וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע"פ ידידי הגר"ח מישקובסקי ק"ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע"פ המבואר בב"מ כ"ב א' לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ"ב לגבי ניח"ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ"מ זהו דוחק וצ"ע.

שאלה: יומא עה.
"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.
מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.
קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.
קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".
וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ' הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".
מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר"פ בן יאיר איתא בפ"ק דחולין ז' ב', אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ"ל.
רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).
ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר"ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.
יתכן ג"כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל"ע.

בכבוד רב

***

שאלה בס"ד לכבוד הגאון האדיר והנפלא, בלעה"ר כל רז לא אניס ליה כש"ת מו"ה רבי עקיבא משה סילבר שליט"א נעימות בימינכם נצח, וכט"ס, בחמלת ה' עלי חקרתי כמה שאלות, ואשמח לקבל תשובותיו הנפלאות בס"ד. א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב"י, ...קרא עוד

שאלה

בס"ד לכבוד הגאון האדיר והנפלא, בלעה"ר כל רז לא אניס ליה כש"ת מו"ה רבי עקיבא משה סילבר שליט"א

נעימות בימינכם נצח, וכט"ס,

בחמלת ה' עלי חקרתי כמה שאלות, ואשמח לקבל תשובותיו הנפלאות בס"ד.

א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב"י, ולא תפוחי אדמה, וכדומה.

ב) למה לא שרף רשב"י את מלכות רומי לפני שנכנס למערה.

ג) מה עדיף, האם לומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, או להספיק לספור בציבור.

ד) אדם שהבטיח לבחור כובע מתנה לבר מצוה, וכעת יש הנחה בחנות מסויימת, ההפרש למי.

ה) מה שגוזזים אצל רשב"י השערות, האם מספיק חלק מהשערות והשאר אפשר בבית, או שעדיף כל השערות לגזוז במירון.

ו) כהן שנמצא בגליל ונוהג שלא נושא כפיו, האם יש עניין שילך למנין אחר לשמוע ברכת כהנים.

ז) כהן בעל מום שלא נושא כפיו, או זקן, האם יש עניין שילך לשמוע ברכת כהנים.

ח) חולה שמתנגד להוספת שם, האם חל השם שהוסיפו לו.

ט) המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, האם דוקא בעניין אחד, או אפילו שצריך עניין אחר לגמרי.

י) במירון השנה הסתפקתי, מה עדיף לכהן האם לעבור דרך שיש שם חשש של צניעות, או דרך שיש שם חשש טומאה.

יא) ליווה פצוע בתאונה ל"ע לרכב אבלונס, ונודע אח"כ שמת כבר בתאונה, האם קיים מצוות לוויית המת.

יב) כהן שהוצרך לנקביו סמוך לשמו"ע של לחש, ועתה יש לו ב' אפשריות, או ללבוש תפילין ויתפלל שמו"ע עם תפילין, אבל לא יספיק ברכת כהנים, או להתפלל שמו"ע בלי תפילין, ויספיק ברכת כהנים, מה עדיף.

יג) אמור אל הכהנים בני אהרן, התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד, לנפש לא יטמא בעמיו וכו'.

יד) מתפלל בחדר סמוך לביהכ"נ שמו"ע עם הציבור, האם יש עניין שישאיר הדלת פתוחה קצת.

טו) שילם למוסדות ציקים מראש על ההסעה לבנו, ושוב המשטרה פשטה על המשרד מחשש לגניבות, והחרימה הציקים לעצמה, האם מותר לו לבטל הציקים, ואם צריך לשלם שוב עבור ההסעות.

טז) התאבד ל"ע, כי בא לו נסיון עצום של עבירה, ולא שהכריחו אותו, אלא יצרו תקפו לעבירה, האם זה בכלל מאבד עצמו לדעת.

יז) סירס עצמו ח"ו, בגלל שהיה לו נסיונות של עבירה, האם עבר איסור, והאם יש לו שכר מה שלא חוטא אח"כ.

יח) סימא עצמו ח"ו בגלל נסיון של עבירה, האם יש לו שכר אח"כ מה שלא חוטא, או שהתבטל הבחירה.

יט) לקח כדורים שיצרו לא יתקיף אותו בנסיונות, האם יש שכר מה שלא חוטא, או שהבטל הבחירה.

כ) כיבה חשמל בשירותים בבית הכנסת ביום, כדי לחסוך בחשמל לבית הכנסת, ובא אדם והדליקו שוב, וכידוע שברגע שמדליקים, צורך יותר חשמל, האם חייב בנזק זה לבית הכנסת.

כא) אינו יכול ליטול ידיו לברכת כהנים משום פצעים וכדומה, האם יש עניין שיניח על היד שקית או כפפה, או שלא יניח כלום.

כב) בחור מצוה האם חוזר לו עבירותיו, שהיה לו אצל אביו, עד הבר מצוה.

כג) ביצה קלופה שמניח בצאנט מלמעלה, האם יש חשש גילוי.

כד) יש נוהגים לבשל ג' ביצים ביחד, משום דם, האם כשכבר בישלם קודם, ומניחם בצאנט, צריך שיהיה ג"כ דוקא שלש, ולא פחות.

כה) "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'", פסוק זה נכפל בתורה פעמיים, א', בפרשת קדושים (יט ל), ב', בסוף פרשת בהר.
וצ"ב.

כו) אכל מזונות וירקות, ובירך על המחיה על המזונות, האם זה היסח הדעת גם על הירקות.

כז) אדם שספר ספירת העומר בלילה, האם מותר לו לספור בבוקר שוב לפני ברכת התורה.

כח) ראיתי רכב שפגע וברח, האם מותר להסגירו למשטרה.

כט) אמר בטעות ברכת המפיל, אם מותר לו לאכול או לדבר, ויל"ע באופן זה אם נזכר שלא התפלל מעריב.

ל) באופן שחלץ לפני שמו"ע התפילין, מפני שיצא לצרכיו, וכדומה, האם יכול ללבוש לשמו"ע תפילין ר"ת.

לא) קיבל להתפלל ארבעים יום, האם יכול במקום שבת להתפלל במוצאי שבת.

לב) העניין לכתוב במכתבים הספירה, האם סגי שכותב" כגון, "תפארת שבנצח",

לג) אם אמר בלילה רק "תפארת שבנצח" ששייך ליום זה, ולא ספר, האם יצא בדיעבד, שיוכל להמשיך לספור בברכה.

לד) אם חבירו שואל לו מה הספירה, ועדיין לא ספר, האם יכול לומר לכתחילה, היום [למשל] "תפארת שבנצח".

לה) אם נוסע בלילה למירון, או לחיפה שיש דרך ארוכה, וחושש שלא ירדם, האם מותר לו לעשן גם לפוסקים שאסרו העישון מפני שמזיק.

לו) מה עדיף, האם להתפלל בציבור, או להתפלל בדמעות ביחידות.

לז) כתיב (ויקרא כה, נא-נב) "אם עוד רבות בשנים" וכו', "ואם מעט נשאר בשנים" וכו', לכאורה הול"ל "ואם עוד מעט בשנים", דומיא דרישא.

לח) הציבור ספרו העומר, ואומרים עלינו, והוא עדיין לא ספר, האם יאמר בציבור עלינו ואח"כ יספור יחידי, או שיספור בשעה שהציבור אומרים עלינו, ואולי נחשב כסופר בציבור.

לט) הקונה חידוש מחבירו, האם שפתותיו דובבות בקבר על חידוש זה.
או רק לבעל המחדש, או לשניהם.

מ) המחדש שאלה בהלכה, האם שפתותיו דובבות על השאלה, או רק על תשובות, וחדושי תורה, שפתותיו דובבות.

מא) האם ראוי לצום בל"ג בעומר.

מב) האם יש עניין לקבוע מקום לתפילתו בשני מקומות, או שיש ענין לקבוע רק במקום אחד, וכשלא יכול להתפלל שם, יתפלל היכן שירצה.

מג) ראיתי פעם מנהג שלא לחלוץ התפילין של רש"י ולהשאירן גלוי כשמניח תפילין ר"ת.
ושאלתי, אם רוצה לאורר התפילין של רש"י מזיעה, האם יכול כן לעשות כך, ויניח תפילין של ר"ת אע"פ שיש ממולו התפילין של רש"י פתוחות.

מד) האם מותר לשבת במקומו של אביו בבית הכנסת, כשאביו נמצא בחו"ל, כדי לשמור על מקומו של אביו שלא ישתקע שם אדם אחר.

מה) שמע מהחזן "ביום" שאומר הספירה, והוא לא אמר לא בלילה ולא ביום, האם יכול להמשיך לספור בברכה.

מו) אוכל שועית בשבת, האם מותר לו להוציא מהשועית הקליפה הדקה, ולאוכלו, או שזה בורר.

מז) יש תיקון מהקדמונים לשבת ליד דבורים וכדומה, כדי שיעקצו אותו, וזה תיקון על העבירות.
ושמעתי שיש היום מקום שיש דגים שאוכלים בכפות הרגלים את כל הפצעים וכדומה, ושאלתי, מי שעושה כן, האם יכול לכוון גם על רפואת הרגל מהפצעים, וגם על תיקונים.

מח) במ"ב (סימן קכ"ח ס"ק כ"ד) כתב שכל כהן ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית עד שנוטל לברכת כהנים, שלא יפול בספק ברכה, ע"ש.
ולמה לא יוכל ליטול ידיו חצי שעה לפני ברכת כהנים, ואח"כ ישמור ידיו חצי שעה, וכשנוטל לברכת כהנים לא יפול בספק ברכה.
ולא יצטרך לשמור ידיו מהבוקר.

מט) אדם שאכל מאכלות אסורות, האם כדאי שיחליף דמו עם דם של צדיק, שיתרום לו כמה מנות דם, כדי שלא יטמטם לו הדם מה שאכל מאכלות אסורות.

נ) האיך אפשר לחולה שאין בו סכנה, לקחת מנה דם בבית חולים, הרי אולי זה מאדם רשע שאכל מאכלות אסורות, ובלוע בדמו מאכלות אסורות שמטמטם לבו של אדם.

נא) אם אני יגיד לכם בטלפון בערב שבועות שיש לי מ"ט שאלות כנגד מ"ט ימי הספירה, האם אני יוכל אח"כ לספור בברכה "היום תשעה וארבעים יום" וכו', או לא,

מצפה מאד לתשובות הנפלאות כדרככם הבהירה, וזה חלקי מכל עמלי, ושכמ"ה, ואלפי תודות, וכט"ס.

בברכת כהנים באהבה רבה ובאהבת עולם כעתירת גמליאל הכהן רבינוביץ

מח"ס "גם אני אודך",

ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים בס"ד

 

תשובה

בע"ה י"ג סיון תשע"ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א

שלו' רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות, וכו'.

והנני להציג שאלותיכם כאו"א מהם כמות שהם, ולאחמ"כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס"ד.

א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב"י, ולא תפוחי אדמה, וכדומה.

ת.
יעוי' בפסיקתא דאי' שם צריכין ישראל לחרובין עבדין תתובא, כדכתיב חרב תאוכלו (ישעיהו א, כ) חרובין תאוכלו, כלומר שכדי שיעשה האדם תשובה צריך לאכול חרובין, שהוא מדרך סיגופין של תשובה, וכידוע שיש סיגופים של רשעים החוזרים בתשובה, ומאידך גיסא יש סיגופין שמסגף הצדיק עצמו להזדכך טפי, והנה מאחר שרשב"י היה מזכך עצמו במערה, כדקאמר אוי לא אם לא ראיתוני בכך וכו', ואמרו עוד בב"מ שלא יכל נכדו ליכנס אצל רשב"י ור"א בנו לפי שלא היה בצער מערה, פירוש שלא היה בזיכוך זה, והנה בודאי שזיכוך של רשב"י אינו זיכוך הנצרך לנו שלנו יש לתקן דברים קודם לכן, ורשב"י היה צריך לתקן דברים הדקים לזכך עצמו, אבל הסיגופים שנסתגף בזה היו רבים.
ואמרו חז"ל בתנדב"א כל ת"ח שעוסק בתלמודו ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו, והפליגו חז"ל במעלת המקיים את התורה מתוך הדחק, וזו היתה מעלת ר"ש.

ואפשר עוד דמה שהיה עליו לתקן היה על מה שדיבר כנגד הרומיים וגרם בזה סכנה לעצמו ואולי עורר חמתם מלבד זה, עי' מה שאביא מהמהרש"א לקמן בעצם ענין הלזה, אם כי הוא סמך על אנשים ששם שלא יגלו הדבר, וכמו שלבסוף הקפיד על יהודה בן גרים ועשאו גל של עצמות, אבל מתחילה היה מחזיק ממנו שהוא אדם של צורה ואדם גדול כמבואר במו"ק דף ט' עי"ש, ומסתמא סמך שלא יגלה.

[ויהודה בן גרים עצמו ג"כ לא סיפר אלא כדי ללמד מעשה רב ושיחת תלמידי חכמים, ולא חשב שיגיע לקיסר, ור"ש לא אמר שעכשיו כבר אינו אדם של צורה, אלא רק הקפיד עליו על מה שעשה].

ב) למה לא שרף רשב"י את מלכות רומי לפני שנכנס למערה.

ת.
כוונת כת"ר למה לא שרפם בהבל פיו, מאחר שהיה יכול לגזור והקב"ה מקיים גזירתו, כדכתיב ותגזר אומר ויקם לך וגו' [איוב כב, כח], [עיין תענית כב ע"א], וכמו שעשה ליהודה בן גרים גופי' כנ"ל, אבל באמת טובת ישראל האמתית כתהליך ההשתלשלות לתיקונם השלם הוא דוקא שלא לישא ראש בפני הרומאים בעוה"ז, ולא להלחם בהם ולהחריבם, יעוי' במהרש"א בגיטין פ' הניזקין מ"ש על מלחמתן של הנהו בריוני עם הרומאים, ומשם תדרשנו, ומה לי דרך מלחמה בזרוע ומה לי דרך רדיפת צדיק או דרך שמות הקדושים, מאחר שרצון ה' שיהיו ישראל משועבדים תחתיהם.

ויעוי' עוד בפ"ק דברכות ובפ"ק דע"א גבי הא דקאמר גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז, כו), ועי"ש בתוס' דלאו אורחא דמילתא למיעבד הכי, וה"ה לעניננו.

ויש לידע עוד דכמה פעמים שאין רשות לצדיק לגזור כשהגיעה שעתו, עיין במדרש פטירת אהרן, הובא במדרש פתרון תורה פרשת חוקת, ועיין פטירת משה הובא בהנ"ל פ' וילך, ובדב"ר פ' ברכה, ועיין בתנחומא ישן פ' ואתחנן, ועוד במה שאמרו עה"פ ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח), וכן בענין החצוצרות עה"פ הקהילו אלי (דברים לא, כח) השתמשו חז"ל בביאור דבר זה בפסוק ואין שלטון ביום המות, ואע"ג דבהא מיירי בסמוך למיתה מ"מ הכל מאותו השורש המפורש במדרש פטירת אהרן הנ"ל שכיון שהגיעה שעתו של אדם אין חכמתו עומדת לו וכו', וכמו כן הכל היה כאן לטובת ר"ש כמפורש בגמ' דשבת שהיה ר"ש שמח מזה אח"כ.

ג) מה עדיף, האם לומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, או להספיק לספור בציבור.

ת.
עצם החשיבות שיש באמירת דבר זה ידוע, וכן אדונינו הגר"א כתב הסכמה לסידור אור השנים שהוא סידור שחידש הלשם ייחוד על הרבה מצוות, והוא גופי' ז"ל הזכיר ענין זה להדיא בא' ספריו ג"כ, ועייין מ"ש החיד"א [פני דוד דברים ג] וז"ל, ואפשר לרמוז כי כל התורה והמצוה הכל הוא ליחד קב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו וכאשר שגור בפי יראי ה' בטרם לימודם או עשית המצוה יאמר נא ישראל לשם יחוד קבה"ו בדחילו ורחימו וכו' ע"כ.

אמנם יתכן לומר דהכל לפי הענין, ולדוגמא מי שתורתו אומנותו דמעיקרא דדינא פטור מן התפילה, ועי' מ"ש הראשונים על הפיוטים דאל יפרוש מן הציבור, כדי שלא יזלזלו וכו', א"כ בודאי שאינו צריך לחדש עוד תפילות ובקשות, וכמו"כ לאידך גיסא מי שיאמר הלשם ייחוד רק משום מלומדה, ואינו מבין בזה כלום, ולבו רחק ממני, יש לעיין את רמת התועלת שיש באדם זה עם אמירה זו, אם כי בשאלה זו לא נכנסנו לפרטים אלו, דמיירי בסתם אדם שיש ודאי תועלת לומר לשם ייחוד.

[ואין אנו נכנסים לשאלה הידועה בענין טעות הייחוד של מקצצי בנטיעות שיחשבו שיש איזה פירוד, אלא שאומר לשם ייחוד ומכוין שכל דבריו על דעת חז"ל ואינו מהרהר שיש איזה צד פירוד שצריך לייחד זאת, ועיין בתשוה"נ ח"א סי' קכב מה שדן בדברי הנוב"י, וכמו"כ אין אנו נכנסים לשאלה על מה שאומר כמו שכתוב בתורה, וכבר דנו בזה, עיין תשובות והנהגות, אור לציון, והלכות חג בחג מה שהובא בשם הגאב"ד דקלויזנבורג זצ"ל, ונניח שאומר כפי הנוסח ההגון לכו"ע].

ובעצם השאלה אם עדיף ספירה בציבור או ביחיד עם אמירת לשם ייחוד, הנה אם מדובר שאמירת הלשם ייחוד גורמת לו לכוון בספירה, א"כ יתכן שיש לדון שאלה אחרת, אם עדיף כונה בספירה או ספירה בציבור, ויש מקום לומר דהעיקר הוא כוונת הלב בעשיית המצוה, אבל אם מכוין בשוה עם ובלי האמירה, והנידון הוא רק על עצם האמירה גופה, א"כ לכאורה בציבור עדיף שיש בזה חשיבות ברורה מעיקר הדין, ויש הרבה מגדולי ישראל שלא הקפידו באמירת לשם ייחוד וכך היה המנהג בימי עולם ובשנים קדמוניות, משא"כ אמירת סה"ע בציבור הוא קבוע בכל מקום ומעתים קדומים.

וראיתי בתשובות והנהגות [ח"ב סי' רמ"ח] בשם הנהגות החזו"א שנרשמו ע"י הגר"ח קניבסקי שליט"א שהתיר לספור ספירה עם הציבור לפני ק"ש וברכותיה, ועיין בתשובות והנהגות שם לעיל מינה מש"כ אבל עיקר ספירה בציבור לא מצינו ליה שורש, רק בקיצור של"ה וביושו"ה ש"ט פ"ח מבואר שיש בזה ענין, אבל לא מצינו דאלים לדחות דין תדיר ואינו תדיר עכ"ל התשוה"נ.
ועיי"ש מה שהאריך בנידון שם ומה שהכריע בזה.
אמנם לענינינו יש לדון כנ"ל.
[ובעיקר טענה הנ"ל עיין מה שהביא תשובת הגרח"ק ע"ז בספר ספירת העומר פ"ג הערה יט, ובגוף שאלה זו יש פלוגתא ולא באתי לדון בזה כאן].

ויש להעיר על מה שנתן מקור זה לספה"ע בציבור, דהא באליהו זוטא [סי' תפט סקט"ו] ראיתי שהביא ג"כ ענין ספירה בציבור.
ומקורו מדברי השל"ה [פסחים נר מצוה ד"ה בחו"ל אות סד], שכתב וז"ל, בחוצה לארץ, במדינות פולין ופיהם וכל המלכות ובאשכנז, שנוהגין להתפלל ערבית הן עוד היום גדול, מכל מקום חדשים מקרוב באו, ויש חברותא קדושה המתחברים להתפלל ערבית בשעתו, כמו שראיתי בעיר ואם בישראל ב'פראג'.
אשרי מי שמתחבר להם, כי חביבה מצוה בשעתה (פסחים סח ב), מכל מקום אף אם לא אפשר בכל ימות השנה, ראוי למי שיש התעוררות בלבו להתחבר להם בימי הספירה, כי אז מצוה גוררת מצוה, קריאת שמע בזמנה, וגם ספירת העומר בצבור עכ"ל השל"ה.
והביאו גם הח"י סי' תפט סקט"ז.
ועיין מש"כ בארחות יושר ערך תפילה שכל הדברים הנאמרין בציבור יש מעלה לאומרם בציבור ולא ביחיד.

ומ"מ לפי השמועה בשם הגרשז"א שיובאה להלן א"כ בדרך כלל אין שאלה זו.

ד) אדם שהבטיח לבחור כובע מתנה לבר מצוה, וכעת יש הנחה בחנות מסויימת, ההפרש למי.

ת.
לא הבנתי אם מזכה לו את הכובע לאחר הקניה מה יכול הבחור לתבוע, דהרי כובע הבטיח לו וכובע נתן לו, וגם אם יש הנחה לכאורה יכול לומר רצוני לקנות לך דוקא כאן, ואטו אם היה מזיק לו כובע ואותו כובע נכנס למבצע, וכי היה יכול הבחור לטעון שאינו רוצה כובע כזה כמו שהזיק לו במבצע, שרוצה שיקנה לו דוקא בחנות רגילה ששם הוא ביוקר, [ומיירינן שהשער עצמו לא נשתנה רק שיש הנחה בחנות פלונית, שאילו אם השער השתנה יש בזה סוגיות בפנ"ע ואינו שייך לכאן], דמ"ש בב"ק ר"פ החובל אסיא דמגן מגן שוי לא נאמר אלא על רפואה שהיא חכמה ואינה מלאכה אבל אם נותן לחבירו מוצר שאף מיוצר באותו המפעל [שהיה יכול ליתן לו משם בלאו הכי] מאי אכפת לן מהיכן קיבל המוצר, ויעוי' בפסדר"כ דאיתא שם שלעתיד לבוא אם יהיה דין בין אנשים יהיו עולים לירושלים, ויהיו רואין בגבול ירושלים אבני חפץ כדכתיב וכל גבולך לאבני חפץ (ישעיהו נד, יב), ויהיה נוטל משם אבני חפץ קצת ונותן לחבירו ושואל לו האם יותר מזה אני חייב לך, והוא אומר לו אף לו כמו זה, וזהו השם גבולך שלום (תהלים קמז, יד).
ויל"ע בזה.

והנה כל דין הבטחה גם במתנה מועטת שעליו לתת את מה שהבטיח אינו אלא דין של תרעומת ומחוסר אמנה, עי' שו"ע חו"מ סי' רד, והנה גם בדין מחוסר אמנה של בעל מלאכה שאומר לו שיקח אותו לפעולה ואינו לוקח אותו ג"כ אם מצא בזולא הוא מחלוקת הפוסקים אם יש בזה מחוסר אמנה, וכמדומני שבשבט הלוי כתב דקי"ל כהמקילין בזה [וצריך לבדוק הענין כי אינני זוכר ד"ז בבירור], וא"כ כאן לית ביה מששא של מחוסר אמנה, ודין תביעה אין כאן כלל מצד דיני ממונות כמפורש בגמ' דשבועות מלבד שו"ע חו"מ הנ"ל.
וגם אם שם קי"ל כהמחמירים מ"מ כאן יש לומר באומדנא שמי שהבטיח מתנה ומצא בזול אין לו שום כוונה שיפצה חבירו בהפרש של המחיר במה שהוזל, ולכן דעתינו יותר נוטה להקל בדבר זה ולמעשה ישאלו חכם.

ה) מה שגוזזים אצל רשב"י השערות, האם מספיק חלק מהשערות והשאר אפשר בבית, או שעדיף כל השערות לגזוז במירון.

ת.
באמת איני ראוי לדון בדברים כאלו, אבל אציין דלכאורה יש תועלת לגזוז כל כמות השערות, לפי המבואר בשו"ת אפרקסתא דעניא שהוא מטעם סילוק הדינים, וממילא אין טעם לומר שאין מעלה לגלח הכל.
וז"ל [ח"א סימן קסא], ולו"מ י"ל עוד טעם שייכות גזיזת השערות בל"ג בעומר, עפמ"ש בס' הכונות דבל"ג בעומר הוא זמן סילוק או המתקת הדינים ע"ש, והשערות הם מסטרא דדינא, ועי' זוה"ק [בהעלתך דף קנ"א ע"ב ד"ה קח את הלוים], לכן גוזזין השערות בו ביום ורחמים גוברים ע"כ.

וכן משמע ממנהג האר"י שעשה שם משתה אחר הגילוח שגילח כל ראשו שם, אם כי אין הכרח שהוא בדוקא כן, וז"ל, מהרח"ו בשער הכוונות (דף פז ע"א), והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים.
וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אינני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך.
והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבינו האר"י ז"ל את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו', וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל ע"כ.

[ומה שיש רגילין ליקח הקטן אצל צדיק שיגלח השערות, ראיתי להגרח"ק שליט"א שנוהג לגלח כל השערות, ואין הכונה עד היסוד בלא להשאיר השער מתחת, אלא שאת בלוריתו של הילד שהוא כולל כל שערותיו מאחוריו הוא נוהג לגזוז כל מספר שערותיו, [ומדברי תלמידו שם הי' נשמע בבירור שנוהג כך דווקא ולא באקראי, אלא דלא כל מה שנאמר בפה מעלין ע"ג כתב], וי"ל טעמו בדרך אפשר שאם יספר רק מעט באק מצדדי השערות הרי הוא משאיר בלורית, והאיסור העיקרי הוא על עושה המעשה כמבואר בפ"ג דמכות לענין גילוח הראש, ולכן חושש שלא לגזוז ולהשאיר הבלורית הנז'].

ו) כהן שנמצא בגליל ונוהג שלא נושא כפיו, האם יש עניין שילך למנין אחר לשמוע ברכת כהנים.

ת.
הנה זה ברור דמאחר וקיימא לן לעיקר הדין שצריך לישא כפיו, עיין משנ"ב [סי' קכח ס"ק קסד בשם הפוסקים], א"כ לא נימא ליה להשאר בבהכנ"ס שנושאין בה כפים ולא לישא כפיו, דבאופן זה אליבא דהלכתא לכאורה הוה ליה כמבטל מצוות עשה, עיין פרי מגדים [משבצות זהב סוף סי' קכח ד"ה וכהן].

ואם יעמוד מאחורי המחיצה להתברך כעצה שיובא להלן לגבי זקן ובעל מום, היה מקום לומר דהוא תרתי דסתרי, אמנם בזה נראה דאין תרתי דסתרי שהרי לא מצינו שתקנו חכמים להדיא שלא לישא כפיו אז דנימא שלבני גליל חשיב שנושא כפיו שלא כדין.

אם כי באמת יל"ע לגבי הנוהגים שלא כחזו"א בתענית ומתפללין במקום שנוהגין כהחזו"א, דהרי לדידהו הכהנים הנושאין כפיהן נושאין שלא כדין, אמנם גם בזה דעתינו נוטה דלא מסתבר שיש בזה תרתי דסתרי מאחר ומדאורייתא אין דין נשיאת כפים דוקא באופן זה ומה שחכמים תקנו מ"מ הרי מכוין לישא כפיו [עיין ביה"ל ריש סי' קכח ד"ה דזר בסוף הדיבור ודוק], ואפילו איסורא ליכא כיון שעושה על דעת רבו והרי הכל דרבנן [וידוע גם דעת הנה"מ על שוגג בדרבנן וכאן אפשר דא"צ לזה], סוף דבר יש מקום גדול לומר מעיקר הדין שאין כאן תרתי דסתרי גם באופן זה.

ז) כהן בעל מום שלא נושא כפיו, או זקן, האם יש עניין שילך לשמוע ברכת כהנים.

ת.
בעצם הנידון אם שייך שיתברך נראה דהוא בכלל הברכה גם כן, דלא גרע מכלל שאר ישראל דמאי גריעותיה, וכן מבואר מדברי הפוסקים גבי בהכנ"ס שכולה כהנים, עיין שו"ע [סי' קכח סכ"ו ומ"ב שם סוף ס"ק קא].

אמנם זקן שאינו נושא כפיו מחמת שהוא חלש אינו עומד בתוך ביהכנ"ס, כמבואר בשו"ע או"ח סי' קכ"ח ובמשנ"ב שם ס"ק י"ב, בזה עצתו אם רוצה להתברך שיוכל לעמוד מעבר למחיצה המערבית של בהכנ"ס, דבכה"ג מחד אין חשש מראית העין כיון שאינו עומד בתוך בהכנ"ס, ומאידך לגבי הברכה מהני דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת.

ולענין בעל מום הביא מחלוקת בזה בביאור הלכה שם סעי' ל' ולמעשה נוטה לכתחילה להחמיר לענין להיות בביהכנ"ס בזמן זה.

 

ח) חולה שמתנגד להוספת שם, האם חל השם שהוסיפו לו.

ת.
יעויין בשו"ע [אבן העזר סי' קכ"ט סי"ח] שכתב, מי שנשתנה שמו מחמת חולי, אף על פי שקורין אותו תמיד בשם ראשון, מכל מקום שם השינוי עיקר, (אפילו הוא לעז ושם ראשון עברי), וכותבין אותו קודם, ואח"כ דמתקרי פלוני, שם ראשון, ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני, אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל, אינו כותב אלא שם ראשון בלבד.
ויש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות.
ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו, אותו שם הוא עיקר עכ"ל.
ומבואר דאם יש ב' דברים אלו השם השני עיקר, והשני נכתב בלשון טפל.

ונראה דאם העולם קורין לו בשם זה לא מהני התנגדותו, ומאידך אם יחיד רוצה לכופו להחליף שמו ואינו רוצה בכך, בכה"ג אין היחיד יכול לכופו להחליף שמו ואינו חל.
אבל יש לדון באופן שלישי שהוחזקו רק חלק מהעולם לקרוא לו בשם החדש, אבל הוא עצמו חותם בשם הישן, [ואף דבפותא שרה כתבי' וכל שום וכו' אבל כאן שחותם באופ"א יש לדון], וכן יש לדון באופן שקורין אותו לתורה בשם החדש ואילו הוא חותם בשם הישן.
ועיין להרה"ג אהרן גולדברג שליט"א שהביא הרבה מ"מ מדברי הפוסקים בכל הענינים הנ"ל, וכשראיתי כל מה שהאריך במ"מ גמרתי בדעתי שאין עוד מה להוסיף בדברים שהוא דן בהם.

ומ"מ עדיין השאיר מקום לדון באופן שאומר בפה מלא דלא ניחא ליה בשם השני אפשר שגם אם קורין אותו כן לתורה מ"מ אין לזה תוקף, ולא דמי לשם שקורין אותו לתורה כנגד מה שחותם גרידא ואינו מתנגד, ואם מלבד שאינו מסכים כמו כן מעולם לא קראו אותו לתורה מאז חוליו ורק בבהכנ"ס מכריז שמשנה את שמו אפשר עוד דאין לזה שום תוקף, ולמעשה יש לעיין בזה.

ובכל גוני נראה שהתועלת במי שעושה דבר כזה יכולה שתהיה פחותה מן הנזק שיצא מדבר כזה ויש לחוש למכנה שם לפ"ד הפוסקים שקריאה בשם משפחה הוא בכלל זה.

ט) המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, האם דוקא בעניין אחד, או אפילו שצריך עניין אחר לגמרי.

ת.
בגמ' (ב"ק צב ע"א) אי' המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר, משמע דוקא אותו הענין.
וביותר מבואר כן לפי חשבון המקראות במהרש"א עי"ש.

י) במירון השנה הסתפקתי, מה עדיף לכהן האם לעבור דרך שיש שם חשש של צניעות, או דרך שיש שם חשש טומאה.

ת.
אם מדובר בטומאה דאורייתא או כל טומאה האסורה מן הדין מאי ס"ד להתיר מכל טעם, וגם בצדיקים קי"ל שצריך להחמיר, ואם לא מדובר בטומאה האסורה מעיקר הדין צל"ע מה המקרה בדיור וממילא כל הצדדים בזה, ואם סבור כת"ר שיש מקור מעיקר הדין להקל במירון יותר מחמת שהוחזקה מערה כמו שיש שטענו יש להביא הראיות בזה, וכמדומה שמקובל בפוסקי זמנינו שחוששין מעיקר הדין לטומאה זו, ואחי הרה"ג שמואל אברהם שליט"א מתמצא בנושא טומאת אהל ויוכל לדבר עמו על זה.

יא) ליווה פצוע בתאונה ל"ע לרכב אמבולנס, ונודע אח"כ שמת כבר בתאונה, האם קיים מצוות לוויית המת.

ת.
אם מדובר כפשוטו שעזר ל"חולה" להגיע לאמבולנס והתברר שכבר אינו חולה אלא "מת", א"כ לכאורה אין כאן מצוות הלוויית המת, שהוא מצוות כבוד, וכבוד הוא רק בדרך כבוד, וכה"ג אמרי' בפ"ק דקידושין גבי הידור זקן יכול יעמוד מפניו בבהכ"ס ובבה"מ ת"ל תקום והדרת לא אמרתי אלא קימה שיש בה הידור, ולטלטל המת הוא סיוע של אמת לחולה אבל לא כבוד, ואה"נ הקבורה עצמה וכל הסיוע הוא ג"כ חסד וכשעושין כן למת [על דעת שהוא מת] חשיב חסד של אמת עי' ברש"י ר"פ ויחי, ובכל גוני מהני מאחר שהספק מת צריך לבוא לבית החולים להבדק ע"י המומחה לוודא את מותו וממילא נמצא שסייע ביד מת זה לקבל את צרכיו המקובלים, ועוד נראה שאם צורת הליווי היתה בדרך שבא ללוותו לכבודו והתברר שהיה מת אפשר דמהני, ועי' ברש"י סנהדרין מד ע"ב גבי מעשה דשמעון בן שטח ובעיא מיכסא שנתחלף מיטתו עם שב"ש, ולכן כבדו את מיטתו, והי' נחשב לו שקיבל כבודו עי"ז, אע"פ שלהאמת לא נתכוונו כלל לכבד את מת זה ואדרבה היו מבזין אותו בלבם, כל שכן כאן שרצה ללוות את החולה וליתו לו הרגשה טובה על ידי זה, ולבסוף נתברר שהיה מת, ולפי מה שאנו מאמינים בהשארת הנפש אנו מאמינים שמין ליווי כזה יכול לעשות נחת רוח למת גם אחר פטירתו [עיין בסנהדרין מו ע"ב דקי"ל הספדא יקרא דחיי הוא], וא"כ יחשב לו להלויית המת ויל"ע.

ומ"מ נראה שמעלת חסד של אמת אין כאן אם נתכוין לסייע לחי, כיון שאם מסייע לחי אין בזה חסד של אמת, וגם מי שמחוסר הכרת חיים הרי בקל יכול להוודע לו לאחמ"כ שבשעת חליו פלוני טיפל בו וסייע לו.

יב) כהן שהוצרך לנקביו סמוך לשמו"ע של לחש, ועתה יש לו ב' אפשרויות, או ללבוש תפילין ויתפלל שמו"ע עם תפילין, אבל לא יספיק ברכת כהנים, או להתפלל שמו"ע בלי תפילין, ויספיק ברכת כהנים, מה עדיף.

ת.
לפי מה שאכתוב להלן מסתבר שהאפשרות השניה עדיפא, ולמעשה יש לעשות שאלת חכם.

יג) אמור אל הכהנים בני אהרן, התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד, לנפש לא יטמא בעמיו וכו'.

ת.
ראה מש"כ שם המהר"ם אלשיך [ויקרא כא, א] וז"ל, ראוי לשית לב אל כפל אומרו אמור ואמרת.
ועוד אומרו תחלה אמור אל הכהנים לשון רבים, ואחרי כן אמר לא יטמא לשון יחיד וכו'.

ובתשובתן שם על זה כתב וז"ל, וזה מאמרו יתברך אל משה רבן של כל ישראל, אמור אל הכהנים דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם ואמרת גם אל היחיד לנפש לא יטמא וכו'.
וזה אומרו לא יטמא לשון יחיד, כי ישוב אליהם להזהירו גם לאחד אחד ע"כ.
ועיין שם מה שהאריך הרבה בדרוש זה, ומה שהביא עוד בשאלות שם.

ובאור החיים שם כתב וז"ל, אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים הכהנים, אליהם, לסברת תנא שדרש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן לזה אמר לשון יחיד ואמירה לרבים לומר שאזהרת רבים על היחיד הא למדת אזהרה למטמא ע"כ.
עי"ש עוד מה שהאריך בתירוץ שאלה זו [וע"ע בהרש"ר הירש שנראה כי גם נגע בקושיא זו].

יד) מתפלל בחדר סמוך לביהכ"נ שמו"ע עם הציבור, האם יש עניין שישאיר הדלת פתוחה קצת.

ת.
אם הכונה שעי"ז יהיה צורת חצר קטנה שנפרצה לגדולה פשיטא דמהני כדין הגמ', וגם אם הצורה אינה כך, אלא שעי"ז יראה את בני בהכנ"ס, א"כ טוב שיצא עי"ז הצד בתשובת הרשב"א דמהני, ובכה"ג הדבר הטוב יותר הוא להתפלל עם הציבור ממש שבזה יותר ידי תפילה בציבור בודאות דאף ברשב"א עצמו אינו ברור כמבואר במשנ"ב.

טו) שילם למוסדות ציקים מראש על ההסעה לבנו, ושוב המשטרה פשטה על המשרד מחשש לגניבות, והחרימה הציקים לעצמה, האם מותר לו לבטל הציקים, ואם צריך לשלם שוב עבור ההסעות.

ת.
לכאורה הדרך הישרה בזה לבטל הציקים בידיעת הנהג או המוסד ולהביא להם חדשים, דמה שמביא להם ציק אינו פוטר אותו מלשלם להם כל שלא גבו מציקים אלו בבנק, ואטו אם חבל בחבירו ושילם לו בציק ונשרף הציק יאכל הלה וחדי, ומאידך גיסא לבטל בלי להודיע למוטב על הביטול יכול לגרום לו נזק, שאם המשטרה יחזירו לו הציקים הראשונים וילך להפקידן הם עלולים לגבות ממנו עמלה על ציק חוזר, ולכן הדרך הישרה היא כנ"ל.

ומ"מ לא מסתבר שהמשטרה תגבה הציקים, שכן היא בודאי לא בעלים על זה, אלא תחזיר למטיב או למוטב, ואם אני טועה יש לברר המציאות בזה, ויש לדון מי יצטרך לספוג ההפסד של עלות ביטול הציקים.

טז) התאבד ל"ע, כי בא לו נסיון עצום של עבירה, ולא שהכריחו אותו, אלא יצרו תקפו לעבירה, האם זה בכלל מאבד עצמו לדעת.

ת.
במעשים בסוף קידושין מבואר שטוב עשה, ואמנם בקידושין דף מ' מיירי שהכריחוהו, וכן בגיטין נז ע"ב יש מעשה של המאבדים עצמם מחמת עבירה עי"ש, וזה היה בכפייה, אבל בקידושין דף פ"א גבי ר"ח בר אשי לא מיירי שהכריחוהו, אע"ג שזה היה לאחר מעשה, לכאורה כ"ש קודם מעשה, וגם במעשים שם בדף מ' נראה שעיקר חשיבותם מחמת שכפו יצרם ולא מחמת מה שרצו לאנוס אותם.
וגם בעיקרא דמילתא יל"ע אם שייך חילוק בין גזירת המלכות ליצרו שתקפו.

אמנם בעיקרא דמילתא איכא פלוגתא בין הרמב"ן לחידושי רבינו יונה בס"פ בן סורר ומורה אם מותר לאבד עצמו כדי שלא יבוא לידי איסור א"א, ועיין גם בשלה"ג מ"ש שם שרב כהנא נתכוין לברוח ונפל מן הגג בלא מתכוין, וזה כדעת רבינו יונה שאסור לאבד עצמו כדי להנצל מג"ע.

ועיין מש"כ המהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"ח וז"ל, וק"ו שאסור בשעת הגזירה לשחוט את בניו, כדי שלא יטמאו אותם בשמד.
כי אפילו בעצמו אין אדם רשאי לחבול, ק"ו באחרים.
ומסתמא אם (אינם) ראוים וזוכים לכך יחזרו מעצמן, ועכשיו הן אנוסים, ופטורים לגמרי, וג"כ רוב האנוסים חוזרים אחר כמה שנים.
ולפעמים בניהם חוזרים.
ומ"מ יכול להצית את הבית, כדי שישרפו הוא ובניו בעת הגזירה, וזה אינו קרוי חובל בעצמו.
אלא כמו שהניח עצמו ליהרג, וזהו מותר ע"כ.
וכתבו בזה גם בבעלי התוס' עה"ת עי"ש, ומה שכתב שיש חילוק בין מאבד עצמו ע"י גרמא כבר דנו בזה אם דבריו מוסכמים.

ובכל דין זה עיין משנת פקוח נפש סי' עו מה שהאריך בנידון זה.

ובעבירה שאין בה יהרג ואל יעבור יש לדון בנפרד.
ולענין מאבד עצמו מחמת תשובה עיין שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"א, ושו"ת זרע אמת או"ח ספ"ט.

יז) סירס עצמו ח"ו, בגלל שהיה לו נסיונות של עבירה, האם עבר איסור, והאם יש לו שכר מה שלא חוטא אח"כ.

ת.
לכאורה אין סברא שלא עבר איסור, ומה שאינו חוטא אח"כ יש לדון בזה, דאם כל מה שרוצה לקבל שכר הוא מחמת מעשה הסירוס שבזה הבריח עצמו מן הנסיון, א"כ הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, וגם לפי הסוברים שאין מצוה הבאה בעבירה בהכשר מצוה מ"מ כאן אחר כך לא היה לו נסיון בזה ומה שרוצה ליטול שכר הוא רק על מעשה ההכשר מצוה, גם אם יש בזה גדר הכשר מצוה, וממ"נ אם נימא שיש כאן מצוה בפועל מצד סחור סחור אמרינן לנזירא שיעשו משמרת וכו' א"כ שוב יש כאן מצוה הבאה בעבירה.
ומ"מ מפורש בספר חסידים סי' יח שאסור, ועי"ש במגיה שאינו סותר לדברי הריטב"א שהובאו להלן.
ושמא לפי דעת הרמב"ן דלעיל שיכול לאבד עצמו כדי להנצל מג"ע כ"ש שיהיה מותר לסרס עצמו, והס"ח אתיא כפ"ד ה"ר יונה שאוסר לאבד עצמו, ויל"ע.

יח) סימא עצמו ח"ו בגלל נסיון של עבירה, האם יש לו שכר אח"כ מה שלא חוטא, או שהתבטל הבחירה.

ת.
הנה זה ברור שעכ"פ נוטל השכר על מה שסימא עצמו, וידוע מ"ש בתשוה"ג והר"ן ועוד ראשונים שרב ששת ורב יוסף סימאו עצמם כדי שלא יבואו לידי עבירה, ועיין בסוף הספר ארחות חיים על צוואת דר"א מה שנדפס שם [במהדורת זכרון אהרן הוא בעמוד רלה], וקשה לומר שלא קבלו ע"ז שכר ועשו כן רק להנצל מעבירה ולפרישות בלא שכר שינתן להם על זה מן השמים.

יט) לקח כדורים שיצרו לא יתקיף אותו בנסיונות, האם יש שכר מה שלא חוטא, או שהבטל הבחירה.

ת.
שכר על מה שלקח הכדורים לכה"פ.
אם כי דבר זה אינו הגון בסתם אדם כמו שעשה אותו האלהים ישר, הן משום ביטול פריה ורביה שהוא אינו נרצה לפני ה' ויהושע נענש על ענין זה, וגם אם קיים פרו"ר אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף והכתוב צווח בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך וקאי על זה כמו שדרשו חז"ל, ומלבד זאת גורם לחסרון בשלום בית כדמוכח בשבת גבי מה שאמרו ז"ל משים שלום בבית בטל עי"ש.
ועוד דברים נגרמים מזה.
שהאלהים עשה את האדם ישר.

ובספר חסידים (מרגליות, סימן תרכ) כתב, אחד היה נואף ובאו קרובין לבקש מן החכם שיעשה תקנה שלא ינאף יותר אמר הייתי נותן לו לאכול שלא יהיה לו תאוה רק איני רשאי שהרי אף לאשתו לא היה יכול ליזקק אף על פי שיש לו בנים ואפי' לא היה לו אשה הרי יכול לקחת אשה ע"כ.

אבל יהיו לפעמים שיהיה תועלת בלקיחת כדורים הללו, כמו אם בא לידי נסיון ואינו יכול להמלט, והדרך להנצל לו מנסיון זה ביותר נקל היא באופן זה, ואם בכה"ג ודאי שדבר טוב עשה בזה, והס"ח לא מיירי אלא ליתן לו שלא מרצונו, ובזה הם מזיקים לו ממה שהוא צריך לתועלתו, ויעוי' בקב ונקי מה שהביא מהגריש"א שאשה שבעלה תובעה יותר ממה שמחוייבת לו אף שמותרת לסרב באופנים מסוימים מ"מ אסור לה ליתן לו גלולה לביטול תאוותו, שזה כעין גזילה שגוזלת ממנו תאוותו.

וכן מי שנפשו חשקה בתורה, וכמו שכתב הריטב"א יבמות [ס"ג ע"ב], מה אעשה שנפשי חשקה בתורה.
ופסק הרמב"ם ז"ל דה"ה דפטור מפריה ורביה כל שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי ושאין עליו שום הרהור.
אבל בתוס' כתבו שאין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפילו לענין זה.
ואסור לאדם לשתות שום דבר שיעקרהו כדי לעסוק בתורה אבל לבטל ממנו תאוה והרהור שרי ואריך, וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז"ל שאם קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו בתורה לגמרי ורוצה לשתות או לאכול דבר של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו שהוא מותר דההיא דר' יהושע מצוה דרבנן היא ובכי הא שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא, ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בדבר זה בעצמו ע"כ.
ועיין בברכ"י אה"ע סי' ה' סקי"ג מה שהקשה על דבריו.

כ) כיבה חשמל בשירותים בבית הכנסת ביום, כדי לחסוך בחשמל לבית הכנסת, ובא אדם והדליקו שוב, וכידוע שברגע שמדליקים, צורך יותר חשמל, האם חייב בנזק זה לבית הכנסת.

ת.
אם שואל אם ראוי מלכתחילה לעשות כן הכל לפי הענין, דבהרבה בתי כנסיות אם מכבה ביום הוא עשוי לדעת שמישהו אחר ישוב וידליק ונמצא שכרו יוצא בהפסדו, ומאידך יש בתי כנסיות שניתן לדעת לפי הענין שאם יכבה לא ידליק אחר ומסתמא גם לא יכנסו לשם, ובזה טוב עושה כשמכבה, ואם אחר מדליק אינו צריך לבוא לפטור מטעם אנוס ומטעם דמאי הוה ליה למיעבד, אלא דזהו הדבר היותר נכון לכבות במצב זה, אע"פ שיש חשש קל שמישהו אחר ידליק.
וראיתי כתוב בשם הגראיל"ש ז"ל שבחור שרואה בפנימיית ישיבה שדולק אור גרידא בחדר ללא שמישהו נמצא שם, מחויב הבחור המוצא זה לכבות האור.

כא) אינו יכול ליטול ידיו לברכת כהנים משום פצעים וכדומה, האם יש עניין שיניח על היד שקית או כפפה, או שלא יניח כלום.

ת.
לא זכיתי להבין שאלתו, דבגמ' איתא שכהן שלא נטל ידיו אינו נושא כפיו, ומבואר בפוסקים העולת תמיד ואליה רבה דמי שלא נטל ידיו כלל אפי' בשחרית אינו נושא כפיו כלל גם אם אין לו מים, ודוקא בסעודה יש בזה התרים כשאין לו מים או שאינו יכול ליטול ידיו.

ויעוי' בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' צד אות ב' ושו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' ג' בענין נטילה באופן שיש לו רטיה, אבל לא ראיתי מי שיתיר בלא שום נטילה.

בענין הפצעים מסתמא כונתו שהפצעים אינם ניכרים או שדש בעירו שבזה שרי [כמבואר סי' קכח ס"ל].

 

כב) בחור מצוה האם חוזר לו עבירותיו, שהיה לו אצל אביו, עד הבר מצוה.

ת.
כתב בשו"ת נודע ביהודה [מהדו"ת יורה דעה ס' קסד], ולדעתי ג"כ לא מסתבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים וינאף ויעשה כל תועבות השם.
ולדעתי הכונה שבעה"ז אין הקדוש ברוך הוא עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו ע"כ.
ועי"ש מה שציין שם.

ומאידך כתב התרומת הדשן [פסקים סי' ס"ב], אשר שאלתני על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן י"א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב, ורוצה לקבל תשובה על ככה, נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר, אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות וכו', אמנם בה"ג שם כתב דחייב לשלם לכשיגדל.
ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין, דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה וכו' עכ"ל.

והעתיקו הרמ"א או"ח סו"ס שמ"ג, וז"ל, וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב), ע"כ.
ועי"ש במ"ב סק"ט.

ובב"ח שם האריך לדון בענין תשלומין דילי' בכה"ג [שלא ירדנו לזה כאן], ובסוף דבריו כתב, כלל העולה דהקטן שגנב או שהזיק פטור מלשלם כשהגדיל ולא היתה על זה תקנת חכמים לשלם דלא כהאור זרוע גם בעבירות שבין אדם למקום אין עליו עונש לאחר שהגדיל אלא שאני קורא עליו גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט ב) דאף על פי דקטן שעבר עבירה בלא דעת היא לא טוב לנפש כי המשיך עליה טומאה מצד הרע על כן טוב לו כשיגדיל לשוב בתשובה מעצמו על כל מה שעבר הן בדברים שבינו ובין המקום הן בדברים שבינו ובין חבירו ע"כ.

וכתב האג"מ [יו"ד ח"ב סימן י], והנה מה שכתבתי בסימן ג' שלקטן ליכא שום איסור הוא דבר ברור אף להסוברים דחייב קטן כשיגדיל לשלם כמו להג"א ב"ק דף פ"ז אליבא דרש"י דהוא רק בעניני ממון וכו'.
ומש"כ הרמ"א בסימן שמ"ג בקטן שהכה לאביו ועבר על שאר עבירות טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אינו ענין דינא משום שעבר איסורין אלא כמפורש בתה"ד סימן ס"ב בפסקיו שאין עליו שום עונש ושום אזהרה אלא שמשמע בתלמודא כשנדייק בכמה דוכתין דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו לכן נראה שטוב הוא שיקבל איזה כפרה וזהו גם כוונת הרמ"א שלכן כתב מתחלה אף על פי שא"צ תשובה כשהגדיל ואינו סותר למש"כ תיכף לזה מ"מ טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה ואם היה לו אף חטא קטן מאד יש להצריך תשובה מדינא, אלא דסובר דליכא לקטן שום חטא במה שעבר אך מ"מ מצד שהא סימן רעה עיין ביומא ריש דף פ"ז טוב שיקבל איזה דבר לתשובה וכפרה כדי שיסולק ממנו הסימן רעה וייטיב דרכיו ומעשיו וכו' עכ"ל, עי"ש בכל התשובה.

וכעת ראיתי בספר מרכבו ארגמן סי' ג' שהאריך להביא הרבה מ"מ בזה עי"ש.

כג) ביצה קלופה שמניח בצאנט מלמעלה, האם יש חשש גילוי.

ת.
מסתמא אין כוונתו מצד גילוי עי' מתני' תרומות פ"ח, אלא לענין ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, ובענין זה ראה ארחות רבינו ח"א עמ' שע"ו בשם החזו"א, שאם מוסיף שמן או תבלינים ג"כ נחשבים כמעורבים בתוך מאכל, ומאי אכפת לו אם מלמעלה או מלמטה.
[ובגוף הנידון אם במבושלת יש סכנה זו מכיון דתליא בפלוגתא אם רק בחיה או רק במבושלת יש סכנה לא דנתי בזה כאן, ראה מה שהביא בספר הבית בכשרותו [תשס"ח] עמ' צו].

כד) יש נוהגים לבשל ג' ביצים ביחד, משום דם, האם כשכבר בישלם קודם, ומניחם בצאנט, צריך שיהיה ג"כ דוקא שלש, ולא פחות.

יפה שאל כת"ר, שהיא שאלה בטעם ועצם הדין של ביטול זה אם הוא מחולק במין במינו למין בשאינו מינו, והתשובה לזה תמצא במה שהאריך הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה תנינא סי' סב בגדר דברים אלו ובשיטת הפוסקים ודין הפסד מרובה, עיין שם ותמצא נחת.

כה) "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'", פסוק זה נכפל בתורה פעמיים, א', בפרשת קדושים (יט ל), ב', בסוף פרשת בהר.
וצ"ב.

בתו"כ שם בפ' בהר ביארו מ"ט חזר כאן וכתב דבר זה, וז"ל, את שבתתי תשמרו וגו', מה ת"ל, אלא זה נאמר כנגד הנמכר לעובד כוכבים, [פירוש שזהו מענין הפרשה כאן], שלא תאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים ומחלל שבתות אף אני אעשה כן, ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראי אני ה' ע"כ.

וכתב שם התורה תמימה [ויקרא כו סק"ו] לבאר דברי התו"כ, פירשו חז"ל סמיכות אזהרות אלו לענין מוכר עצמו לעובד כוכבים, כי לגוף אזהרתן אינו צריך, כי כבר באו אזהרות אלו במקומן, בפרשה קדושים ועוד בכ"מ, ולכן מפרש שלא ילמוד ממעשה רבו לפרוק מעליו עול תורה ומצות, כי ה' אלהיו עמו בכל מקום שהוא ע"כ.

ובאור החיים בפ' בהר שם כתב [ויקרא כו, ב], את שבתותי תשמורו וגו', צריך לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת, ונראה שנתכוין להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה דכתיב לא תעשו לכם אלילים וגו' לומר כשם שע"ז שקולה ככל התורה גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה וכו' עכ"ל, עיין שם בכל דבריו.

כו) אכל מזונות וירקות, ובירך על המחיה על המזונות, האם זה היסח הדעת גם על הירקות.

ת.
בפשטות לא, אלא אם כן המזונות היו כל עיקר הסעודה, כגון לחמניות מזונות שאכלן עם ירקות ובירך על הירקות בפנ"ע מ"מ יש לומר שלא היתה בכונתו לאכול ירקות עוד אחר כך.

ושו"ר בדעת תורה סי' קעח כנ"ל בריש התשובה, וכן משמע לפי החשבון מדברי הגרח"ק בס' דרך אכילה עמ' פא עי"ש ודוק, ומ"מ אפשר דמודו באופן השני הנ"ל.

אמנם ברב פעלים [או"ח ח"ב לא] מבואר באופן כעין זה שצריך לחזור ולברך, ובאמת נראה מדבריו דלאו דוקא בבירך על השתיה ורוצה לחזור לאכול, אלא גם אם היה איפכא שבירך על האכילה ורוצה להמשיך לשתות עי"ש, מיהו יש לדון בב' אוכלין, ויל"ע, אבל מ"מ נראה דמיירי דוקא באופן שהי' גם הסיח הדעת, ובזה מדוייק מדבריו שברכה על המין השני בלא היסח הדעת להדיא אינו מסיח דעתו עי"ז מהמין השני וכדברי הדע"ת הנ"ל.

וראה גם בתשובת הרב יוסף כהן ז"ל [הנדפסת בצהר יא עמ' נט] מה שהוכיח מדברי הרא"ש שא"צ לחזור ולברך, וצ"ע אם יהיה אופן לתרץ דין זה גם לדברי הרי"ף המובאים שם עי"ש.

כז) אדם שספר ספירת העומר בלילה, האם מותר לו לספור בבוקר שוב לפני ברכת התורה.

ת.
לכאורה יש כאן קיום מצוה בלבד ושרי, ואע"פ שכבר יצא ידי חובתו מ"מ עושה כן בתורת מצוה, שהרי הטעם שעושה כן הוא כדי שלא ישכח, ואם כן עושה דבר זה רק לשם מצוה ולא לשם שום דבר כלל, וגם לא נראה שיש בזה משום דברי תורה, וכמו כל מיני כיתוביות שיש על מוצרים כל עוד שאין בזה הלכה מפורשת שהורו המורים שהוא סיפור דברים בעלמא ולא חייבין בגניזה [עיין גנזי הקדש פי"ב ה"ד בשם הגר"נ קרליץ].

ושוב ראיתי שם בהלכה ו' שכתב וז"ל, הבאתי לפני הגרי"ש אלישיב שליט"א דף בודד שנכתב בו היום תשעה ימים שהם שבוע אחד ושני ימים בעומר גבורה שבגבורה ואמר שלא טעון גניזה אך לא יזרקנו בבזיון, וראה בביאור הגר"א או"ח סי' תפ"ט סעי' ב' שהביא דעת הראבי"ה שצ"ל שהיום כך וכך וכו' משמע שנוסח הספירה הוא חלק מהברכה, וכן פסק הגר"נ קרליץ שליט"א וביאר שמאחר שביום אחר של ספירת העומר וכ"ש בימות השנה אין נוסח זה כלום ממילא א"א לקרוא לו קדושה וזה רק מצוה ולכן אינו טעון גניזה, אך אין לזורקו בבזיון כי סוכ"ס זהו נוסח שיוצאים ע"י באותו יום יד"ח מצוה עכ"ד, והעיר לי הגריש"א להדגיש שכ"ז דוקא בלא נקרע מסידור דאם נקרע מסידור טעון גניזה דהוא חלק מהסידור עכ"ל.
אבל ד"ת אינו לחייבו בברכה"ת.

כח) ראיתי רכב שפגע וברח, האם מותר להסגירו למשטרה.

ת.
יל"ע האם מדובר בנזק ממוני שהם עשויים רק לכופו לשלם או בנזק גופני שהם לא מתכוונים לפעול ע"פ התוה"ק, ובכל מקרה מכיון שאין מדובר כעת בשעת מעשה, אולי מחוייב לפנות קודם לב"ד, ויתנו כתב סירוב במידה ואינו בא לב"ד.

כט) אמר בטעות ברכת המפיל, אם מותר לו לאכול או לדבר, ויל"ע באופן זה אם נזכר שלא התפלל מעריב.

ת.
צל"ב מה הכונה בטעות, אם הכונה שאמר כמתעסק, או שרק מתחרט על מה שאמר ורוצה כביכול להשאל על זה, ומ"מ אצלינו היו רגילין לתפוס לעיקר הדין כפשטות לשון התוס' [בברכות יא ע"ב ד"ה שכבר] שאין בזה איסור, והראוני שכן הוכיחו מדבריהם כבר כמה אחרונים.

ל) באופן שחלץ לפני שמו"ע התפילין, מפני שיצא לצרכיו, וכדומה, האם יכול ללבוש לשמו"ע תפילין ר"ת.

ת.
הנה בודאי שטוב יותר להניח דרש"י מאחר שזה קי"ל להלכה, אבל מצד מה שיכול ומותר הדעת נוטה שאינו מחוייב להניח דרש"י אם קשה לו, דהנה מה שמחוייב להניח בזמן ק"ש זה מפורש בגמ' דבלא זה הו"ל כמעיד עדות שקר בעצמו, אבל לשמונ"ע לא נזכר בגמ', אבל בספרי הפוסקים נזכר בד"כ ק"ש ותפילה בסמיכות לענין זה, והטעם מבואר באיזה פוסקים דכיון שמניח לק"ש והתפילה סמוכה לה א"כ לא אריך לחולצן מיד אלא יתפלל עמהם, [ועיין מה שדנו לפ"ז כמה פוסקים על תשלומין של ערבית שמתפלל סמוך לשחרית], ולפ"ז אם הוכרח לחולצן לכאורה נשתנה דינו, ומטעם זה רוב ישראל לא נהגו להניחו במנחה, לפי שגם בשחרית אינו מטעם שמונ"ע אלא מטעם שהוא שמונ"ע הסמוך לק"ש, אבל בודאי שלכתחילה ראוי להניח דרש"י, וגם שמא יש מקום לומר דחשיב דקבלוהו עלייהו להניח תפילין בשמונ"ע.

לא) קיבל להתפלל ארבעים יום, האם יכול במקום שבת להתפלל במוצאי שבת.

ת.
ראיתי תשובה בשם הגרי"ש בענין כעין זה בספר אשרי האיש על שה"ש בת"ב שיאמר בערב וכו', אבל יתכן שיש חילוק בין דבר שמקורו קדמון, ומאחר שהיום הולך אחר הלילה הוא דבר דחוק לומר שיועיל תשלומין בזה, ואם יועיל תשלומין אם כן מ"ט יועיל רק אח"כ, דאטו נדמה לה לשמונ"ע שמועיל תשלומין, דתשלומין הוא על דבר שבחובה, ואה"נ אין תשלומין במוצ"ש על ברכות הבקשה שאינן נאמרות בשבת, ויל"ע.

לב) העניין לכתוב במכתבים הספירה, האם סגי שכותב כגון, "תפארת שבנצח",

ת.
יש לחקור מקור מנהג זה ומי מהגדולים הנהיג דבר זה וסמך ידיו עליו קודם שהורגלו ונתפשט, ואין זמני פנוי כעת לחקור ענין זה, אבל בכלליות נראה שיש בזה חביבות המצוות והזכרת שם שמים בכל מאי דאפשר, וההתעוררות והרצון והאהבה להתקדש ולהיטהר להיות מתוקנים לחג קבלת התורה, ואם כן מה לי אם כותב כך או כך, יכתוב מה שמעורר יותר ובלבד שיכוין דעתו לשמים.

לג) אם אמר בלילה רק "תפארת שבנצח" ששייך ליום זה, ולא ספר, האם יצא בדיעבד, שיוכל להמשיך לספור בברכה.

ת.
לא (ע"פ הגרמ"מ קארפ).

לד) אם חבירו שואל לו מה הספירה, ועדיין לא ספר, האם יכול לומר לכתחילה, היום [למשל] "תפארת שבנצח".

ת.
לכאורה אין בזה סרך איסור, דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד, דאל"כ יהיה אסור גם לומר התאריך היומי או לומר היום ראשון לחוה"מ או היום יו"ט שני של גליות, או כך וכך הדף הנלמד במסגרת הדף היומי של יום זה, או לומר בל"ג בעומר היום כמה מבני ישראל נוסעים לעיר מירון, או לומר בערב שבועות מחר שבועות וכדומה, וראיתי בשם החזו"א [ארחות רבינו ח"ב עמ' צד] שאם אמר היום יום ראשון לעומר לא יצא, דלא ספר מנין, ובשם הגריש"א [סידור פסח כהלכתו ח"ב פי"א ס"ו] ראיתי שאם אמר היום יום אחרון לעומר או היום חמשה ימים לפני היום האחרון לעומר לא יצא דכ"ז אינו ספירה, ולא אמר אלא כמה ימים נשארו לו לספור.

אבל אם יחדשו לשון חדש ושפה חדשה ש"חסד" יהיה פירושו אחד ו"גבורה" יהיה פירושו שנים וכן כולם, רק בכה"ג יחשב ספירה אם אמר כן.

לה) אם נוסע בלילה למירון, או לחיפה שיש דרך ארוכה, וחושש שלא ירדם, האם מותר לו לעשן גם לפוסקים שאסרו העישון מפני שמזיק.

ת.
יש לברר כמה דברים בשאלה זו, האם מדובר בנהג שיש כאן פקו"נ, ואת"ל שכן מדובר בנהג אולי יש דברים אחרים במקום עישון שיכולים לסייע לו, וכמו"כ האם מדבר שיש נוסעים אחרים באוטובוס שהוא בודאי מזיק להם ולכאורה בלא היתר, ואולי הוא צריך לבקש רשות מכל בני האוטובוס, כמו"כ יש לעיין אם הפוסקים שחתמו במכתב שלא לעשן אם התכוונו שיש בזה ממש איסור דאורייתא של ונשמרתם או שלא היתה הכונה לזה ולא עיינתי בכ"ז כעת.

לו) מה עדיף, האם להתפלל בציבור, או להתפלל בדמעות ביחידות.

ת.
לכאורה ממה שנקטו הפוסקים דגם ת"ח הטרוד בתלמודו ילך לבהכנ"ס אע"פ שיש לו פטור גמור ועבודת ה' הראויה לו היא להמשיך בתלמודו ולהתפלל ביחידות, ומ"מ כדי שלא יבואו עמי הארץ לזלזל בהליכה לבהכ"נ צריך לילך לבהכ"נ, אם כן לכאורה ה"ה בזה.
ואולי בדרך אקראי אפשר להקל, אבל אינו פשוט כלל שזה עדיף, דנהי שיש מעלה לדמעות כמ"ש בגמ' אבל מעלת ציבור לכאורה החמירו בה יותר ויל"ע.

לז) כתיב (ויקרא כה, נא-נב) "אם עוד רבות בשנים" וכו', "ואם מעט נשאר בשנים" וכו', לכאורה הול"ל "ואם עוד מעט בשנים", דומיא דרישא.

ת.
יש לדקדק עוד למה ברישא נקט בלשון רבות שהוא לשון פועל של ריבוי כמבואר ברש"י קידושין דף כ', ומאידך גבי המיעוט נקט בלשון מעט שהוא לשון פשוט, אלא נראה שריבוי הוא תמיד תוספת דבר חדש, ואילו מיעוט הוא שארית מהדבר הקודם, וממילא מובן לפ"ז למה בריבוי נקט ענין פעולת הריבוי, פירוש שנתחדש דבר שלא היה כאן קודם לכן, ומאידך גיסא גבי המיעוט שלא נתחדש כאן דבר, אלא רק ניתותר ממה שהיה, ובלאו הכי הכסף של סכום הפדיה מתמעט והולך עם הזמן, לכן אמרינן מעט בלבד בלשון פשוט ולא בלשון פועל, וממילא מיושב למה נקט הלשון נשאר [ומילת עוד הוא לשון הבא ביחד עם ענין השארית].

לח) הציבור ספרו העומר, ואומרים עלינו, והוא עדיין לא ספר, האם יאמר בציבור עלינו ואח"כ יספור יחידי, או שיספור בשעה שהציבור אומרים עלינו, ואולי נחשב כסופר בציבור.

ת.
לכאורה מאי ס"ד שיחשב בציבור, כיון שאינו ממש מענין התפילה, אלא ענין ספירה בציבור שברב עם הדרת מלך, ומאי אכפת לן אם הם עסוקין בעלינו או במידי אחרינא, כיון שעכשיו אינם עסוקין בספירת העומר, ואולי היה אפשר לדמותו לקדושת יוצר שכל שיש עשרה כתב המ"ב [סי' נט סק"י] בשם הפר"ח דאפילו אם היה יחיד מתפלל לבדו בשביל שאיחר לבוא כיון דאיכא צבור אומרם אפילו בלחש לכו"ע ע"כ, ואמנם מדברי הגר"ח דואלאז'ין בהוראות והנהגות נראה שהחמיר בקדושה זו יותר שרק אם עסוקין בענין מהני, וא"כ יש לומר בפשוטו שעלינו אינו מענין הספירה וכנ"ל.

והנה לגבי קדושה החמיר המ"ב טובא בין לענין המתפללים ובין לענין הש"ץ שיאמר כל אחד כל פסוק בפני עצמו עם הציבור ובלא זה לא חשיב שאמר עם בציבור, ושאלתי להגרח"ק שליט"א דהרי ברמב"ם בסדר התפילות נקט שכל הקדושה היא הארכת ברכת אתה קדוש של הש"ץ, ורק הציבור אומרים עמו מקצת מברכתו כמבואר שם, ואם כי מאי אכפת לן שלא אמר פסוק זה עצמו כל זמן שהציבור עסוקין באותה הברכה ממש, והשיב לי דדברי המ"ב רק לכתחילה עכ"ד, והנה אע"פ שמשמע בדברי המ"ב דמיירי לעיכובא מ"מ באמת דעתו צריכה ביאור, אבל עכ"פ אחר שהתחילו ברכה אחרת בזה כו"ע מודו, ויל"ע דבאמת משמע כאן כדברי הר"ח דואלאז'ין, ומה יעשה הפר"ח לזה.

ואפשר דהפר"ח סובר שאינו כדין הקדושה של שמונ"ע שהוא ודאי דין ציבור בלבד כיון שהוא ברכת השליח ציבור, ובברכת שמונ"ע של היחיד אין קדושה, אבל בברכת יוצר כיון שעיקרה נתקן ליחיד ועיקר הענין נאמר על ידי יחיד ג"כ, וגם בציבור כשנאמרת קדושת יוצר אין נהפכת ברכה זו להיות ברכת ציבור, אלא ברכת הרבה יחידים בציבור, וממילא אין הקדושה מחמת הציבור אלא מחמת ברב עם, ויל"ע בזה.

אמנם ראיתי [בקובץ אסיפת חכמים תשס"ב עמ' פא] בשם הגרשז"א באופן כעי"ז שחשיב ספירה עם הציבור, בזה"ל, אם האריך באמירת לשם יחוד, ולבינתים הצבור גמרו הספירה, לא הפסיד מעלת ספירה בציבור, דהרי היה באותו מעמד ע"כ.
ונראה בכונת שמועה זו שהוא מחמת ברב עם וכיון שהתחיל לעסוק בספירה עם הציבור ניכר בזה כבוד המלך כבר ובכל זה שייך ברב עם הדרת מלך.

לט) הקונה חידוש מחבירו, האם שפתותיו דובבות בקבר על חידוש זה.
או רק לבעל המחדש, או לשניהם.

ת.
מה שייך לקנות חידוש בכסף, ואם הכונה לבעה"ב עשיר שצריך שיהי' לו מה לדרוש ביום השנה של זקנו וכדומה, ומשלם לת"ח שיתן לו דרשה לדרוש, על סמך שכביכול הוא עצמו חידש דבר זה, אם כן הרי ודאי שאין שם הת"ח המחדש הראשון האמתי נזכר בקבר, דהיא גופא ביקש דוד המלך שיזכר שמו כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, והרי באופן שלא הזכירו שמו לא נתקיים עיקר התנאי, ובגמ' מבואר להדיא שהקפיד אותו חכם שיאמרו משמו בעוה"ז כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר.

ובענין שפתותיו של הגביר הנזכר עצמו יל"ע בזה, דהנה מחד גיסא התורה היא תורת אמת, ולא תורת שקר, ואין סברא שיהיו דובבות בקבר מה שלא שייך לו, אבל מאידך גיסא בירוש' איתא שמזכירין שם אומר השמועה ג"כ, ולכאורה ה"ה בקבר ויל"ע.

מ) המחדש שאלה בהלכה, האם שפתותיו דובבות על השאלה, או רק על תשובות, וחדושי תורה, שפתותיו דובבות.

ת.
הנה מהגמ' גופא משמע שחידוש דין שאמר שפתותיו דובבותיו בקבר, אבל אין ראי' ליותר מזה, ובילקוט [תהלים רמז תתפט] איתא, ד"א ירננו, א"ר יוחנן בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר כך א"ר עקיבא כך א"ר שמעון בן יוחאי שפתותיו דובבות ורוחשות, כמו שנאמר דובב שפתי ישנים, ואומר אגורה באהלך עולמים ע"כ, והלשון אמר ר' פלוני משמע ג"כ חידוש דין.

אבל יש לציין למ"ש הרחיד"א בפני דוד עה"ת [פ' מסעי] וז"ל, וכי תימא למה נכתבו אלה מסעי שיש בהם גנות ישראל לזה אמר ויכתוב משה וכו' והענין שכתב הרב החסיד מהר"ר אליעזר נחמן פואה זצ"ל בס' מדרש בחידוש פירוש ההגדה בפסק' מתחילה עובדי ע"ז דכשם שאמרו דאם אומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כך כשמספרים בגנותו מצטער ויש לו כפרה ולזה שנינו ג' מלכים אין להם חלק לעוה"ב כי בספור זה וכיוצא היה להו כפרה עכ"ד כפי מה שמצאתי רמוז בזכרונותי ע"כ.
ולפ"ז כל שכן שאם אומרים משמו שהיה עוסק בדבר הלכה פלונית והיה עמל להבינה על בוריה ודאי יהיה לנפשו נחת רוח מזה.

מא) האם ראוי לצום בל"ג בעומר.

ת.
הנה עצם השמועה שרשב"י מת בל"ג בעומר על אף דמטו כן משמי' דהאריז"ל מ"מ שמועה זו אינה מבוססת דיה, עיין דברי החיד"א ע"ז, ובאריכות במאמרו של הרב בלוי במאסף תורני ישורון [חלק טו, תשס"ה, עמ' תתנד ואילך], ומלבד זה יש הבדל בין תענית ז' אדר על פטירת משה רבינו ע"ה לבין ל"ג בעומר שהוא יום שמחה כמבואר בכ"מ, וביארנו בזה בחלקים הקודמים של עם סגולה, והראונו שיש בזה דברים גם מהרב דקלויזנבורג ז"ל כמו שכתבנו שם.

מב) האם יש עניין לקבוע מקום לתפילתו בשני מקומות, או שיש ענין לקבוע רק במקום אחד, וכשלא יכול להתפלל שם, יתפלל היכן שירצה.

ת.
ראיתי כתוב על הג"ר אברהם גניחובסקי, בספר אגן הסהר [עמ' 153] בזה"ל, איתא בברכות כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים עליו הי חסיד הי עניו וכו', מו"ר הכ"מ היה מתפלל בכמה בתי כנסיות אבל בכל מקום שהתפלל היה לו מקום קבוע היכן לעמוד, גם בלילות שבת ששנים רבות היה מוזמן בכל בתפילתו ליל שבת לבית הכנסת אחר בעיר השתדל לעמוד במקום קבוע באותו ביהכ"נ.
ומספרים שגם בתפילותיו בישיבת סלבודקה הקפיד על כך באופן מיוחד, וראו שביום שמחת תורה כאשר הזיזו את כל הספסלים בשביל ההקפות מדד מו"ר את המקום הקבוע שלו והביא לשם כסא וסטנדר והתפלל שם ע"כ.

מג) ראיתי פעם מנהג שלא לחלוץ התפילין של רש"י ולהשאירן גלוי כשמניח תפילין ר"ת.
ושאלתי, אם רוצה לאוורר התפילין של רש"י מזיעה, האם יכול כן לעשות כך, ויניח תפילין של ר"ת אע"פ שיש ממולו התפילין של רש"י פתוחות.

ת.
יחכים אותי כת"ר בפרטי מנהג זה ומקורו, שמא לא הבנתי את כונתו, ולפ"ז אולי נזכה יחד לבוא לאמתה של תורה.

מד) האם מותר לשבת במקומו של אביו בבית הכנסת, כשאביו נמצא בחו"ל, כדי לשמור על מקומו של אביו שלא ישתקע שם אדם אחר.

ת.
לכאורה כיון שעושה כן לטובתו של אביו לא גרע מרופא שמותר להוציא ממנו דם, ועל דרך זה אמרו פעמים מטחינו בריחים ונוחל חיי העולם הבא, ואמרו עוד שאם אביו מוזג כוס מאביו לא יקבל דבן תורה הוא, אבל אם אינו בן תורה מותר, כמבואר בשו"ע [יו"ד סו"ס ר"מ], אע"פ שיש בזה ביזוי יותר מלישב במקומו מ"מ האב שמחל על כבודו כבודו מחול, ובזה משיב אבידה הוא דאמדינן שאביו רוצה ומוחל.

מה) שמע מהחזן "ביום" שאומר הספירה, והוא לא אמר לא בלילה ולא ביום, האם יכול להמשיך לספור בברכה.

ת.
ראשית כל נניח דמיירי באופן שכיון לצאת מן החזן, דאם לא כן כבר צריך להכנס לנידון דהירושלמי גבי אבל עמד חזקה כיון אבל לכאורה אם המנהג שאין יוצאין מן החזן א"כ לא מהני ששומע מן החזן, אלא אם כן המנהג שם במקומו שביום יוצרים כולם מן החזן, ורק אז יהיו שייכים דברי החיי אדם שמסמא דעתו לכוין בכל כה"ג.

בעצם שאלת כת"ר שכאן יש ספק ספיקא לחומרא להחשיב שלא ספר, והשאלה האם סגי רק אם יש ספק אחד כדי להחשיב ספק ספיקא לשאר הימים שיוכל להמשיך ולספור, או דאם יש ספק ספיקא לומר שלא ספר הרי כבר נחשב כאילו לא ספר, וממילא בשאר הימים עומד רק בספק אחד שמא הלכה כמ"ד שאין ספירה למי שלא ספר יום אחד ואינו יכול לברך.

אמנם יש לדון כאן בב' דברים מלבד זה, והיינו מהות המשקל שיש לתת לכל שיטה ודעה בסוגי' זו, דהנה הגם שהדעה שיוצא בספירת העומר מאחר היא דעה חשובה שהבה"ל חשש לה להלכתא, אבל מאידך דעת הסוברין שבשכח אינו חוזר וסופר הוא באמת דעה יחידאה, ולעיקר הדין קיימא לן דחוזר וסופר, וכמו שהובא בשם הגרשז"א על עצם מה שמחייבינן כאן ברכה מכח ספק ספיקא אע"ג דבעלמא אין מחייבין ברכה בכה"ג, ואם כן נמצא דיש מקום לומר דסגי בסיבה כל שהיא להחזירו לחיוב הברכה.

ואולי אם יספור היום של אתמול ויקיים בזה דעת הרי"ץ גאות ואז יחזור מספק ספיקא לחומרא לספק ספיקא לחומרא וספק ספיקא לקולא זה עם זה, כלומר ספק ספיקא לחומרא דספק אם ספירה ביום נקראת ספירת העומר, ואם תמצא לומר שנקראת מ"מ שמא אין לצאת בספירה מאחר, וספק ספיקא לקולא שמא כבר ספר, ואם תמצא לומר שלא שמא מהני גם מה שסופר של אתמול, ועל כל זה שמא אין צריך לספור בכל יום כדי להמשיך ולספור אחר כך [דסגי בשבועות כתי' הראשון של הרי"ץ גאות], וצ"ע אם שייך לצרף ב' התירוצים ברי"ץ גאות לשני צדדים בספק, וגם דמ"ש שימנה של אתמול לא נזכר ברוב הראשונים ויל"ע בכל זה.

וכן יש לדון בזה עוד דבר, דהנה הביאור הלכה [בסי' תפט ס"א ד"ה ומצוה] רצה לומר דבמי אינו בקי אפשר לצאת גם להראשונים המחמירים שא"א לצאת בספירת העומר מאחר, ולפי דבריו נמצא דמדאורייתא ודאי יוצא, דהרי מדאורייתא אין חילוק בין בקי לשאינו בקי, וכמבואר לענין ברהמ"ז במ"ב [סי' קצז ס"ק כד] וא"כ גם חכמים יש מקום גדול לומר שלא יקנסוהו בימים שלאחר זה שלא יספור ויפקיעוהו ממצוה זו כיון דמדאורייתא יצא ידי חובה.

מו) אוכל שעועית בשבת, האם מותר לו להוציא מהשעועית הקליפה הדקה, ולאוכלו, או שזה בורר.

כתב המשנה ברורה [סי' שיט ס"ק כא], וה"ה בשרביטין של קטניות שאין להוציא מהן הקטניות רק מעט וע"י שינוי וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר וצ"ל כיון שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל אבל יבשין או שאר מיני קטניות שאין השרביטין ראוין לאכילה כגון פולין שלנו וכן השומשמין מקליפתן אסור לכו"ע בלי שנוי אף שדעתו לאכול מיד ע"כ.

ומבואר דהדבר עצמו אסור אם אין הקליפה ראויה לאכילה, כשמכוין לאכול את השעועית ולזרוק את הקליפה, אלא ששאלתכם היא כנראה באדם שאינו רוצה לזרוק את הקליפות אלא דוקא לאוכלן, וצדדי השאלה האם נימא שכבר בורר אוכל מתוך אוכל, דהגם שדינו כמפרק וחמיר מ"מ גם מפרק מותר אם הוא אוכל מתוך אוכל, או דילמא שבטלה דעתו אצל כל אדם, וממילא דינו כמפרק פסולת מתוך אוכל.

ובאמת שאלה זו גופא שייך לשאול במי שבורר כדברי המשנ"ב את השעועית מתוך הקליפה ואוכל מתחילה רק השעועית, אבל הקליפה עצמה גם נחשבת אצלו אוכל, ואף יאכל אותה עוד מעט זמן, האם מכיון שאצלו הקליפה לבד אוכל מהני או לא.

ויעויין במרדכי שבת [פרק חבית רמז תל"ז], שכתב וז"ל, כתוב בסה"מ ה"ר יוסף פורת מתיר לקחת בוסר ולדוך שומין [ביום טוב] ולסחוט משקין בבוסר לתוך השומין הנידוכין דהוי משקה הבא לאוכל כסחיטת אשכול לקדירה ולא הודה לו ר"ת דדוקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראויין לאכילה אבל בוסר אין ראוי לאכילה כי אותו שאוכלו בטלה דעתו והוי כמו בורר אוכל מתוך פסולת ע"כ.
ומבואר מדברי ר"ת שבאופן זה אסור.

ובמ"ב [סי' שכ סק"כ] משמע דהלכה כר"ת, ומ"ש הבה"ל [סי' שיט ס"י] דל"א בטלה דעתו לחומרא אינו ראיה דלא נימא כן גם לקולא.

ומ"מ היה מקום לחלק באופן שמיד אוכל את הקליפה כמו המקרה הראשון שמא בזה כבר לא אמרי' בטלה דעתו אבל קשה להקל בלא ראיה.
ומה שנחלקו שם האחרונים גבי דברי ר"ת מה יהיה הדין באוכל מיד את השומין שסחט לתוכן את הבוסר אינו שייך כלל לענינינו ששם הדבר הנאכל הוא דבר שבנ"א רגילין לאכול אותו.

אחר כ"ז ראיתי חוט שני להגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א [שבת חלק ב' פרק כה' בורר דף פה], וז"ל אם נוטל את הפסולת ורצונו לאכול את הפסולת מסתברא דאמרינן בטלה דעתו ואיכא על זה שם בורר וכדחזינן יותר מזה לענין תורמוסים דאיכא צד דהאוכל יהא עליו שם פסולת שוב אסור לברור כלל ולענין בורר האסור מדרבנן דהיינו בעלין המעופשין קצת ורוצה ליטלם כדי לאוכלם צ"ע אם יהא בזה איסור בורר דאפשר דהאיסור דרבנן הוא רק למי שמתייחס כפסולת וצ"ע ע"כ.

אם כי יש בדבריו כמה וכמה הסתייגויות בפרטי דין זה, עיין מה שדן בלשונותיו בספר טוב חיים שבת ח"ב עמ' מד וח"ד עמ' ס.

מז) יש תיקון מהקדמונים לשבת ליד דבורים וכדומה, כדי שיעקצו אותו, וזה תיקון על העבירות.
ושמעתי שיש היום מקום שיש דגים שאוכלים בכפות הרגלים את כל הפצעים וכדומה, ושאלתי, מי שעושה כן, האם יכול לכוון גם על רפואת הרגל מהפצעים, וגם על תיקונים.

ת.
לכאורה אה"נ, ומה שבא לידי חולי זה שהוצרך לבוא לידי רפואה זו הוא לבד ייסורין המכפרין, דפשיטא שכל הרפואות הקשות חשיבי ג"כ יסורין המכפרין, וגם שאי"ז רפואה המתבקשת בדרך הארץ ועושה כן מעצמו מ"מ בודאי שיש איזה כפרה בזה, אם כי מי שעושה זאת מלכתחילה רק מטהרת הלב לשם שמים בודאי שיטול שכר גדול יותר על כוונתו הטובה והתגברותו.

מח) במ"ב (סימן קכ"ח ס"ק כ"ד) כתב שכל כהן ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית עד שנוטל לברכת כהנים, שלא יפול בספק ברכה, ע"ש.
ולמה לא יוכל ליטול ידיו חצי שעה לפני ברכת כהנים, ואח"כ ישמור ידיו חצי שעה, וכשנוטל לברכת כהנים לא יפול בספק ברכה.
ולא יצטרך לשמור ידיו מהבוקר.

ת.
יש להתיישב בדבר זה, דהנה ראשית כל הרי כשנוטל חצי שעה קודם ברכת כהנים הרי נוטל לשם ברכת כהנים, ושמא מתחייב ברכה על ידי זה, אלא שאינו מברך מכיון שיודע שהוא עתיד לבוא לידי הפסק גדול, ואז לדעת הסוברים דבעינן סמיכות צריך ליטול שוב, ולכן אינו יכול לברך בפעם הראשונה, ואם כן הרי מכניס עצמו לספק שוב, שכן נוטל ידים כעת בפעם השניה לברכת כהנים ושמא מחוייב לברך, אבל אינו יכול לברך שכן אין ידיו טמאות ובכה"ג דעת הרמב"ם שאינו צריך ליטול ידיו, אבל בסתם כהן שמשמר ידיו מנט"י של שחרית לא גרם לעצמו שום ספק ברכה שבלאו הכי הרי צריך ליטול ידיו שחרית משא"כ כאן, וגם מלבד כ"ז הרי עושה לעצמו הפסק גדול לכתחילה.

מט) אדם שאכל מאכלות אסורות, האם כדאי שיחליף דמו עם דם של צדיק, שיתרום לו כמה מנות דם, כדי שלא יטמטם לו הדם מה שאכל מאכלות אסורות.

ת.
בפשוטו היה נראה דכן, אבל החסרון בדבר הוא שזה תיקון קטן מדי לגוף שכבר נמאס, דבגמ' איתא חביל גופייהו, ומשמע שכל הגוף נמאס ולא רק הדם, ושמא הרי זה כמחליף דמו עם דם של מלך כדי שיהיה לו דם של מלכים, דפשיטא שיש משפחות של מלכות שטבוע בגופם מדורי דורות גינוני מלכות וכו' אבל הדם לבד להחליפו לא יועיל.

אבל מה שאפשר לומר שמי שדמו כשר שלא יכניס מנות דם של אדם שאינו כשר, שבזה ודאי יכול לעכר את דמו, וכידוע שמעט איסור יכול לאסור הרבה בשר כשר, אם כי שוב ראיתי שמועה מהגריש"א הסותר דבר זה, יובא להלן.
אבל אפשר דהגריש"א לא מיירי אלא מעיקר דין טמטום שהוא דבר סגולי, וכמ"ש בספ"ג דיומא עבירה מטמטמת לבו של אדם, ומשמע רק עבירה ולא מידי אחרינא כל שלא נעשה בדרך עבירה, אבל יש דבר נוסף בזה מצד הטבע, שטבע חלק מדברים האסורין באכילה שהם מטמטמים את הלב כמבואר בראשית חכמה שער הקדושה.

נ) האיך אפשר לחולה שאין בו סכנה, לקחת מנה דם בבית חולים, הרי אולי זה מאדם רשע שאכל מאכלות אסורות, ובלוע בדמו מאכלות אסורות שמטמטם לבו של אדם.

ת.
בעיקרון אין זה דרך אכילה, אבל מטעם הנ"ל יש מקום להדר לבקש שיתנו לו מנות דם משומר תו"מ אם שייך, כדאמרי' בגמ' או"ה דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, ואם לא שייך לבקש, הרבה פעמים זה מצב של פקו"נ או עכ"פ צורך גדול מאוד ולכן יעשה המוטל עליו בלא חשבונות רבים.

וראה משנה למלך פי"ד ממאכ"א הי"ב ושו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג שכן מבואר שם דאכילה הוא רק בנוגע בגרונו.

אמנם ראיתי מה שהובא [וישמע משה עמ' רלח] בשם הגריש"א בזה"ל, שאלתי מי שמחובר לאינפוזיה שדרכה מאכילים אותו מאכלות אסורות האם זה נחשב כאוכל מאכלות אסורות או שזה מותר, והשיב מותר, דאכילה שלא כדרך אין בה איסור אכילה ואף אין בזה חשש טמטום הלב שכתב הש"ך יו"ד סי' פא סקכ"ו כיון שאין זו אכילה כלל ע"כ.

וראה גם חוט שני פרק פט סקמ"א בזה"ל, זריקות אין בהם חשש משום מאכלות אסורות ואף אם סיכה כשתיה, עיין בה"ל סי' שכ"ו ס"י ד"ה ואסור, ואיתא שם משום דהוא נבלע בעצמותיו מ"מ היינו דוקא בצורה זו של סיכה כשתיה משא"כ זריקות ע"כ.

נא) אם אני יגיד לכם בטלפון בערב שבועות שיש לי מ"ט שאלות כנגד מ"ט ימי הספירה, האם אני יוכל אח"כ לספור בברכה "היום תשעה וארבעים יום" וכו', או לא.

ת.
מה שאומר שיש מ"ט ימי ספירה לכאורה אינו מגלה איזה יום היום בספירה, שכן לומר כמה ימים יש בספירה יכל לומר גם אתמול וגם בימים שקודם לכן, אמנם מו"ר הגרמ"מ קארפ הכריז בביהכ"נ שלא לומר בנוסח לשם ייחוד ביום מ"ט הפסוק, ומ"מ הבו דלא לוסיף עלה, דשם אומר שרוצה לקייים מה שכתוב שצריך לספור שבע שבתות תמימות תהיינה ולספור אותם, אבל כאן אינו מזכיר אף דבר זה, ויל"ע.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט"ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

עקיבא משה סילבר

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב. ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו ...קרא עוד

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תשובה

בע"ה

‏יום ראשון ז' תשרי תשע"ז

לכבוד הג"ר דוד אריה שלזינגר שליט"א, בעמח"ס נאות דשא על המשנ"ב

שלום רב וכט"ס

ראשית כל יישכ"ג על ההערות המחכימות אשר שולח בקביעות, ונבוא בזה לעיקרי הערותיו:

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

א) אכן נחלקו הפוסקים בברכת אבות, אולם כאן נכנסים לעוד נושא מכיון שיש מקום לומר שבדיעבד אין מעכב התיבות אפילו מאמירה, דאם לא אמר כל התיבות סגי במה שאמר הענין, משא"כ גבי פותח את ידיך דהתקנה היתה שיאמר כל התיבות בשלמות, ואם לא אמר הפסוק לא קיים התקנה, ומאידך י"ל שבשלוש ברכות ראשונות מעכב כל התיבות לעיכובא, משא"כ בפסוק פותח את ידיך שמצד המשמעות אין מעכב אמירת הפסוק כצורתו, דמעיקר הדין היה סגי גם בפסוק נותן לחם לכל בשר [לולי דבעינן להך דא"ב כדלעיל], ואמנם לאחר שתקנו הפסוק א"א לשנותו, אבל קיל מברכת אבות שגם מעיקר הדין א"א.

וכן מצינו בברכת הביננו שהתירו לקצר הברכות אבל לא התירו לקצר ג' ראשונות וג' אחרונות, ויעוי' במשנ"ב סי' ק"י ס"ק ו' שהביא מהחיי"א גבי לקצר בכל ברכה וברכה, ומ"מ כתב החיי"א בכלל כ"ד סל"א דבג' ראשונות וג' אחרונות לא יקצר.

אמנם גם את"ל שבשאר הברכות הראשונות והאחרונות אין מעכבות כל תיבה ותיבה, מ"מ י"ל דבברכה ראשונה ודאי חמור, יעויין להגר"א דושניצר זצ"ל בספר נחלת אליהו עמ' ט"ז ששאל את החפץ חיים מדוע הכוונה בברכת אבות מעכבת והרי לא גרע ממי שדילג קצת מהברכה באותן תיבות שאינן מעיקר המטבע שאין מעכב, והשיב החפץ חיים שאולי בברכה ראשונה כל הנוסח הוא לעיכובא, וכן בארחות רבינו ח"א עמ' נ"ט הביא בשם בעל הקה"י דיש להוכיח מהירושלמי שברכה ראשונה מעכבת הכוונה בכולה, וכ"כ הגר"י קמינצקי בספר אמת ליעקב.

מאידך דעת הגרשז"א (בהליכ"ש תפילה פ"ח ארחות הלכה סק"ט) והגרח"ק (תשובה בספר נקיות וכבוד בתפילה סי' ר"ח), שהכוונה המעכבת באבות היא רק בתיבות שהן עיקר ענין הברכה ותוכנה, אבל בתיבות שהמשמעות מובנת גם בלעדיהן אין הכונה מעכבת בדיעבד.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

ב) מה שדן בעשי"ת אם מעכב כוונת התיבות שמוסיפים בברכה ראשונה זכרנו לחיים וכו', יש להתבונן מאחר שאם לא אמר אין מחזירין אותו א"כ מאי ס"ד שאם אמר ולא כיון גרע טפי, אלא כנראה ס"ד דבלא אמר גרע טפי כיון דהו"ל כעין מזויף מתוכו.

והנה לענין ברוך שם שכתב הבה"ל שאם המשיך כבר ואהבת והשמיט ברוך שם אינו חוזר, ולפ"ז הובא בשם מרן הגרח"ק שליט"א שאם לא כיון ג"כ אע"פ שאם לא התחיל ואהבת חוזר אך מ"מ אם כבר התחיל ואהבת אינו חוזר על מה שלא כיון בברוך שם עכ"ד, ומדבריו למדתי בעמ"ס ח"א סי' כ"ט ג"כ דאם כשהשמיט ה' שפתי אינו חוזר א"כ ה"ה אם לא כיון חוזר, וכ"ש באל מלך נאמן ע"ש.
וג"כ השתא יש ללמוד לעניננו דבתיבות הללו שמוסיפים אין הכונה מעכבת מכיון דקי"ל כדעת רוב הפוסקים שאם לא אמרן אין מחזירין אותו.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

ג) מה שהביא מהבה"ל, והיינו מה שכתב בביאור הלכה סימן רטו וז"ל, ומ"מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ"מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש דלא תשא עכ"ל.
ומ"מ דחה ע"ז דהבה"ל לא מיירי אלא על דבר שהוא דעה שאינה עיקרית משא"כ דעה שנפסקה להלכה להרבה מישראל, ויש להתבונן בקביעה זו, דהרי ספק אמן לקולא, ואם אין מברכים משום שספק ברכות להקל א"כ גם באמן ספק אמן לקולא והרי מצד החיוב לענות מדובר כאן בערך באותו המשקל וכמו שבברכה נפטר כך באמן יוכל להפטר, ומ"מ צריך להסביר כך את דברי הגריש"א, [וצריך לדעת האם נֶאֱמַר בשם הגריש"א 'שמותר' ואי"ז הפסק או 'שחובה' לענות].

והנה יש להתבונן ג"כ בהיתר לענות מצד להחשיב שאין כאן הפסק, דיש כאן הפסק בין הברכה למעשה המצוה, אבל מצד שני הרי זהו מענין המצוה, חדא די"ל שהוא מסופק אם צריך לברך, ומה שאין מברך הוא משום שספק ברכות להקל, וא"כ אפילו אם האמת שאינו צריך לברך מ"מ כשמישהו רוצה להוציאו הרי זה כאילו יש לו איזה צורך באיזה פעולה לצורך המצוה מכל מניעה שלא תהיה [וכאן המניעה היא שאינו יודע את ההלכה], דבכה"ג אם שם לצורך המצוה אינו חוזר ומברך.

כמו"כ מכיון ששייך הודאה על המצוה כמו בכל מצוה וכמו בתקיעת שופר ביום הראשון [וה"ה ביום השני למי שלא תקע ביום הראשון או בשחל יום הראשון בשבת] ממילא י"ל דאי"ז הפסק, שזהו ג"כ מענין הברכה על המצוה או מענין המצוה, ומגדולי ההוראה יש שהורו ג"כ לאשה שכבר בירכה שהחיינו בהדלק"נ שלא תברך בקידוש ומ"מ תענה אם בעלה מברך ולא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה ואכמ"ל.

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

ד) המשנה"ל הכיר את האג"מ בין מבחינת התקופה ובין מבחינת הארצות, יותר מאיתנו אנחנו היום, וכנראה שאכן עכ"פ חלקים באג"מ סודרו לא ע"י האג"מ עצמו, ויתכן שהיו גם מאמרים כתובים בהעתקה או במכונת כתיבה שהכת"י שהיה לפני המדפיסים והמסדרים לא מהאג"מ עצמו, ולכן כתב שמאמר זה אינו מן האג"מ.

הירושלמי קדשים וכן הבשמים ראש היו כמעט חד בדרא ברמאותם, ובאופן כללי לרמאי לא חיישי', וכתב ברש"י חולין י' ב' וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין - דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך [דברים י"ב] ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן (גיטין צ') דבר דבר מממון עכ"ל.

כמו"כ התייחסות האג"מ לציוני לא היתה פקפוק בעצם כתה"י, אלא פקפוק במחבר, כמ"ש (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.
והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.

ואמנם הספר הציוני הוא אמיתי ואינו מלפני מאה חמישים שנה אלא נדפס זה יותר מארבע מאות וחמישים שנה - בקרימונה בשנת ש"ך, ויש הרבה מובאות שהובאו רק בספר הציוני כמו מדרשים שאינם בידינו, ראה בספר אוצר מדרשים {ואין בזה מתן גושפנקא למחבר ספר זה ואכמ"ל.
} שלאורך הספר הביא ממנו בכמה וכמה מקומות המובאות והציטוטים.
וכמו"כ בענין ספר ריה"ח עה"ת אחר שהוא מובא ג"כ בבעלי התוס' עה"ת שהוא ספר קדום ומקובל [אמנם יש הרבה מהדורות של קבצי בעלי התוס' עה"ת ויש מהם שאין עליהם ייחוס ברור, ואמנם ישנם כאלו שיש עליהם ייחוס ברור, אבל יש שנתייחסו כבר שנים רבות], ואף הרעיון הנ"ל שדחה האג"מ מובא עיקרו בשם רי"ח בבעלי התוס' הנ"ל.
וכן כתב לי חכ"א שכהיום יודעים בבירור שפי' הריה"ח הוא אמיתי.

מ"מ נכון הדבר שאיננו סומכים על כתבי יד שלא סמכו עליהם חכמים, (ויש טעות נפוצה שאם יודעים השם של מי שחיבר הספר של הכת"י ושם עירו וכ"ש אם יודעים גם שם אביו, כותבים שהחיבור הוא ל"רבינו פלוני בן רבינו פלוני מעיר פלונית", ואין ידוע אם הוא אדם שסמכו עליו חכמי דורו), ואכן תהלה לאל שנמצאו בדורינו הרבה כת"י אמתיים שלא זכו לזה גדולים וטובים מעמנו, אבל יש לדעת ג"כ המשקל לכ"י אחרים, שא"א לסמוך על כת"י שלא סמכו עליו חכמים, ומ"מ יתכן לומר שרוב כתה"י שנתקבלו בבתי המדרשות נכתבו ע"י חכמי תורה.

בכבוד רב

***

{עש"ק לסדר תולדות א' כסלו ע"ו} שאלה - כתיב (בראשית פרק כו פסוק א - ג) ויהי רעב בארץ וגו', ואהיה עמך ואברכך, משמע שיזכה לברכה ע"י שיהיה עמו, וכמו שתרגם אונקלוס דור בארעא הדא ויהי מימרי בסעדך ואברכינך. ועוד שם ...קרא עוד

{עש"ק לסדר תולדות א' כסלו ע"ו}

שאלה - כתיב (בראשית פרק כו פסוק א - ג) ויהי רעב בארץ וגו', ואהיה עמך ואברכך, משמע שיזכה לברכה ע"י שיהיה עמו, וכמו שתרגם אונקלוס דור בארעא הדא ויהי מימרי בסעדך ואברכינך.

ועוד שם פסוק כח, ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך, ובתרגום המיוחס ליונתן תרגם שם, ואמרו מחמא חמינא ארום הוה מימרא דיי בסעדך דבזכותך הוות לן כל טבתא וכדו נפקתא מן ארען יבישו בירן ואילנא לא עבדו פירין, ומבואר כנ"ל שיש סייעתא דשמיא כשנאמר שה' עמו.

ויש להקשות מ"ט אחר שהובטח בר"פ ויצא והנה אנכי עמך, הוצרך עוד להבטיחו כי לא אעזבך, היינו שיתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש, כדפרש"י שם.

תשובה בעניי לא זכיתי להבין שאלתך, דהרי ישנם הרבה דרגות בהשגחה, וגם תלוי באיזה לשון נאמרה ההבטחה, ובאיזה הקשר, ולמשל גבי דוד המלך דכתיב וה' עמו דרשו בסנהדרין צ"ג ב' שהלכה כמותו בכל מקום.
ומאידך שאול המלך שהיה אז עשיר ממנו ומלך ישראל, וגדול בכבוד ובמעשים (ע' מו"ק ט"ז ב') ממנו, ועליו לא נאמר כך כמבואר בגמ' שם.

והרמב"ן פרשת וישב (לח ג - ד) כתב שם וז"ל, כי ה' אתו - שם שמים שגור בפיו, לשון רש"י.
ואינו נראה.
אבל וירא אדוניו כי ה' אתו, כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם וידע כי מאת אלהים הוא לו.
וכן (לעיל כו כח) ראה ראינו כי היה ה' עמך.
וימצא חן בעיניו ושמו משרת לעצמו ופקיד על ביתו.
וכל יש לו נתן בידו, להיות פקיד ונגיד על כל אשר לו בבית ובשדה.

ולרבותינו בו מדרש (ב"ר פו ה), אמרו מלחש ונכנס מלחש ויוצא, אמר לו מזוג רותחין והא רותחין, מזוג פושרין והא פושרין, מה יוסף, תבן בעפריים, חרשין במצרים, עד היכן, עד שראה שכינה עומדת על גביו, הדא הוא דכתיב וירא אדוניו כי ה' אתו.

והענין כי בעבור היות אדניו מצרי לא ידע את ה', אמרו כי בראותו הצלחתו הגדולה היה חושש כי דרך כשפים הוא כאשר בבני ארצו, עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק עכ"ל הרמב"ן.

וכן ברמב"ן פרשת לך לך כתב וז"ל, ועל דרך האמת טעם "הנה בריתי אתך" כטעם "הנה אנכי עמך" (להלן כח טו), "ויאמר כי אהיה עמך" (שמות ג יב), "יהי ה' אלהינו עמנו" (מ"א ח נז).
יאמר כי הברית יהיה עמו ולכן יפרה וירבה ע"כ.

ומ"מ מבואר שהבטחת ה' עמו תיתכן באופנים מסוימים, כמו שיצליח בכל עת יותר משאר אדם, כגון בפו"ר, או שיראה לפניו עמוד ענן, וא"א להקשות מקום א' על מקום אחר.

יום שלישי א' סיון תשע"ו לכבוד הרב פולק שליט"א מחבר הגליונות 'אז נדברו' {מה שהקשה כת"ר איך למד דוד המלך ע"ה בלא הפסק ביום מיתתו כדאי' בשבת דף ל' ע"ב, דהרי דוד מת בעצרת [א"ה כמ"ש בירושלמי דביצה פ"ב ה"ד הו"ד ...קרא עוד

יום שלישי א' סיון תשע"ו

לכבוד הרב פולק שליט"א מחבר הגליונות 'אז נדברו'

{מה שהקשה כת"ר איך למד דוד המלך ע"ה בלא הפסק ביום מיתתו כדאי' בשבת דף ל' ע"ב, דהרי דוד מת בעצרת [א"ה כמ"ש בירושלמי דביצה פ"ב ה"ד הו"ד בתוס' חגיגה י"ז ע"ש], והרי הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם.
}

הנה שם היה בזה שאלה של פקו"נ, וכל הטעם שנתאמץ כ"כ בתורה הוא משום שידע שימות בשבת, והנה באמת כבר גבי שבת ילה"ק דהרי ג"כ צריך לאכול, אלא די"ל ג"כ שהיה כאן פקו"נ, וכמו"כ א"נ י"ל בלא זה דס"ל להך סוגיא דגמ' [דרב יהודה אמר רב קא"ל], כר"א דאמר שא"צ לכם, אלא יכול לעשות כולו לה', או דאמר לה אליבא דר"א, ומצד שבת י"ל שנהג להקל מצד מה דקי"ל שמוחלין לו על שבעים שנה וכו'.