מועדים

מקור הסליחות מובא בטור סי’ תקפא בשם רב האי גאון ע”ש הימים שהיה משה בהר לטובת ישראל שזה היה בארבעים יום הללו, ובחיי אדם כלל קלח ס”א ציין להתנא דבי אליהו זוטא פ”ד אות י שבאותם הארבעים ימים שהי’ משה בהר נהגו ישראל בצום ובתענית ושמשום כך הוא עת רצון.

וגם יש למנהג תקיעת השופר סמך מהמדרש פרקי דר’ אליעזר פרק מו שבארבעים יום הללו היה תקיעת שופר בזמן דור המדבר, ובטור כ’ ע” הפרדר”א שתקיעת שופר בזמן זה הוא תקנת חז”ל וכ”ה בצידה לדרך הקדמון מאמר רביעי כלל חמישי פ”ב ע”פ הפרדר”א וכ”ה בפרדר”א שלפנינו שהתקינו חכמים, וכן הובא מנהג תקיעות שופר בהמנהיג הל’ ר”ה סי’ כד וברוקח סי’ רח ובבעל המאור וברא”ש סוף מס’ ר”ה.

לגבי אם יש מקומות ששם יש מנהג אשכנזים ארבעים יום איני מכיר, שכבר ברמ”א ובלבוש הזכירו שאין מנהגינו כהספרדים בזה, וכבר בבאה”ג על השו”ע שם ציין שכך הוא מנהג הספרדים, ולא הזכיר שיש נוהגים כך.

ובארחות חיים מלוניל (אלול אות ב) הביא ג”כ מנהג זה כמ”ש בטור הנ”ל בשם רב האי ועי”ש עוד בטעם זה, אך הארחות חיים אמנם שיש מנהגי אשכנז שמיוסדים עליו אך הוא עצמו לא היה מבני אשכנז, ובצידה לדרך הקדמון שם הובא שמנהג אשכנז לתקוע כל החודש ומנהג ב’ ישיבות לומר סליחות בכל החודש, ויתכן שכבר בזמנו בני אשכנז לא נהגו בזה אלא רק ב’ ישיבות דהיינו בבבל, ומאידך גיסא אין מכאן ראיה ברורה דב’ ישיבות שבבבל היו בזמן קדום יותר מזמן הצל”ד ומזמן שהתחילו לרשום בקביעות מנהגי אשכנז בדורות מאוחרים יותר, וא”כ מש”כ על מנהג ב’ ישיבות הוא העתקה מדברי הגאונים (וכ”ה ברי”צ גאות הל’ תשובה עמ’ מג בשם רב כהן צדק מנהג ב’ ישיבות ועי’ ברא”ש וטור הנ”ל), ועדיפא ליה מלהביא מנהגים מאוחרים, והר”ן הביא כמה מנהגים בסדר אמירת הסליחות [בר”ה ג ע”א] ומבואר מדבריו שגם מנהג הספרדים הוא קדמון וגם מנהג האשכנזים נהגו כעין מנהג זה כבר מזמן קדמון (ובהגר”א סק”ח כ’ שמנהגינו כמנהג ברצלונה בר”ן שם עי”ש ואכמ”ל), ועי”ש שדן וביאר טעמי המנהגים בזה.

וכמובן שכל אחד גם מבני אשכנז שחשקה נפשו לומר סליחות קודם שמגיע זמן מנהגו יכול להצטרף לספרדים באמירת הסליחות כרצונו.

ואמנם גם באשכנז היו שנהגו להתענות מ’ יום (עי’ רמ”א סי’ תקסח ס”ד משנ”ב סי’ תקפא וראה סידור מעגלי צדק ומהרי”ל ושל”ה ריש מס’ ר”ה, וע”ע ריש מטה אפרים ובהג”ה שם, ולענין השלמת תענית עי’ מג”א סי’ תקסב סק”ו).

לענין מה ששאלת אם נתקנו הסליחות כנגד דבר מן הקרבן אינו בהכרח שהתפילות שנתקנו כנגד קרבנות הוא בד”כ שמונ”ע כגון ג’ תפילות ותפילות המוספין שנתקנו כנגד קרבנות ואיברים ופדרים שהיו קרבין בלילה, ובפרט שסליחות היא גם תקנה מאוחרת, אבל כן יש לזה שייכות לקרבן, שכן הסליחות הוא בקשת סליחה וחזרה בתשובה על החטאים לפני הכפרה, ו יש לזה קשר קצת לקרבנות משום שבכל הקרבנות אין מתכפר בלא וידוי ותשובה (ועי’ רמב”ן מש”כ בטעם הקרבן שהעיקר הוא התשובה ורק הקרבן הוא תחת עונש האדם), ובפרט ביו”כ שהוא סוף ותכלית ארבעים יום של אמירת הסליחות אז יש מדאורייתא כמה וידויים, וקרבן בלא וידוי ותשובה אינו מועיל, כמו שדרשו חז”ל בברכות עה”פ שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וגו’ מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע (קהלת ד, יז), דהיינו שהכסילים אינם יודעים אם על הטובה הם מביאים את הקרבן או על הרעה הם מביאים את הקרבן.

נראה להתיר מב’ טעמים, טעם א’ דהו”ל ס”ס, דהרי נחלקו הט”ז והמג”א אם יש איסור נטילת ציפרניו בשבוע שחל בו, כמ”ש השעה”צ בסי’ תקנא, ועוד דאפי’ לענין תספורת נחלקו בזה המהרש”ל והמאמ”ר בשם שכנה”ג אם נאסר מצד המנהג או לא, כמו שהביא הבה”ל, א”כ יש סברא לומר דבמנהג אין להחמיר בס”ס.

והטעם השני להקל בזה, דאפי’ מר”ח עד שבוע שחל בו הקיל הט”ז (והט”ז הוא הדעה המחמירה בזה בשבוע שחל בו שהביא השעה”צ) לענין נטילת ציפרניו, וכן יש צד להבין בדברי המשנ”ב (והרחבתי בזה בתשובה אחרת), א”כ אפי’ מר”ח ועד שבוע שחל בו דחמור מותר בנטילת ציפרניו כ”ש בליל עשירי במוצאי ת”ב שהקילו בו המשנ”ב והפוסקים בכמה דברים יותר מר”ח ועד שבוע שחל בו שיהיה מותר בנטילת ציפרניו, ואף שאולי יש צד שהיום נהגו בכל ט’ ימים בנטילת ציפרניו (ועי’ בתשובתי הנ”ל) מ”מ לענין עשירי דקיל לענין כמה דברים וגם יש עוד ספק ספקא כמו שנתבאר א”צ להחמיר בנטילת ציפרניו.

ואפי’ ביותר מזה התיר א’ מן הפוסקים בכיבוס במניעת טירחא שצירף דעת המקילים בכיבוס בליל י’ אב וכמו שהבאתי בתשובה אחרת, וכנראה צירף בזה צד דשמא במקום טירחא לא נהגו, בצירוף שהאיסור קל יותר ובצירוף עם המתירים בכיבוס, וכאן כמדומה שהוא יותר פשוט להתיר מאחר דלהמג”א גם בשבוע שחל בו לא נאסר נטילת ציפרניים, ואילו במקום טירחא בשבוע שחל בו איני יודע אם יש מי שהתיר לכבס להדיא מחמת כן (וגם האג”מ שהתיר מה ששייך לטירחא לא התיר לכבס להדיא כדי למנוע טירחא וכמו שביארתי בתשובה אחרת).

אם מוכר משלו אסור לקנות ממנו לד’ מינים של היום הראשון, והמיקל לקנות מבחור בר מצוה אין למחות בידו, ואם הוא שליח של אביו גם בקטן מותר.

מקורות:

הנה מאחר שד’ מינים צריכים קנין והקנאה כדי שיחשבו שלו ביום הראשון שהוא לעיכובא מדאורייתא, א”כ כאן יש בעיה שהרי קטן אינו יכול להקנות נכנסים אנו לנידון האם אפשר לסמוך על חזקה דרבא, דהיינו החזקה שמבן י”ג שנה מסתמא הביא סימנים ומסתמא הוא גדול.

ובמשנ”ב נקט לענין כמה מקומות שאין סומכין על חזקא דרבא לענינים הנוגעים לדאורייתא, עי’ בבה”ל סי’ תס ד”ה אין לשין לענין שימור מצות, ובשער הציון סי’ תקפט סק”ב בשם הפוסקים לענין שופר, אך לענין טויית ציצית כתב הביאור הלכה סי’ יא ד”ה טוואן שבדיעבד נראה שאפשר שאין להחמיר שסומכים על חזקה דרבא, אבל לענין לשמה שם הוא קל יותר מנידונים מסויימים אחרים שכן יש בזה צירופים נוספים, ועי”ש עוד סי’ לז ד”ה וי”א (לגבי דרבנן).

ולענין ד’ מינים הביא בבה”ל סי’ תרנח ס”ו ד”ה לא יתננו בשם הפמ”ג (א”א סקי”ב) דהוא ספק דאורייתא ואין לסמוך על חזקה דרבא כמו בניד”ד, אולם הביא שדעת הכתב סופר או”ח סי’ קכט להקל בזה, וע”ע שו”ת רע”א סי’ ז.

והמשנ”ב לא הכריע להדיא כהכתב סופר, (וממה שכתב הבה”ל בדבריו שכתב קודם שהביא הפמ”ג משמע שעכ”פ מתחילה לא נקט כהפמ”ג, וגם ממה דנחית לבאר שיטת הכת”ס אפשר שנטה לדעתו דהכתב סופר וגם מהלשון קצת שעל הפמ”ג כ’ ועיין ועל הכתב סופר כתב בפשיטות שדעתו וכו’, אבל אינו מוכרח כלל), אולם החזו”א והקה”י (ארחות רבינו מהדו”ח ח”ג עמ’ צו צח) נקטו לענין ד’ מינים להחמיר בזה כפמ”ג, וכן נקט במועדים וזמנים ח”ו סי’ מז.

ולכן לכתחילה יש להחמיר בזה אבל אין למחות בזה, בפרט דגם חלק מטענת הפמ”ג היא רק מצד דאין עושין ס”ס לכתחילה ולא מצד שיש כאן ודאי איסורא דאורייתא עי”ש.

ובדברי יציב או”ח ריש סי’ מה כתב שגם לענין דאורייתא סומכים על חזקה ושכן עמא דבר (ויש לציין דלא בכל מקום נהגו כך ואולי במקומו של הדברי יציב לא הקפידו לבעל תוקע וכיו”ב שלא לסמוך על חזקה דרבא), ויש לציין בזה עוד לפלוגתת המשנ”ב והחזו”א לענין זימון.

ובאופן שקטן מוכר ד’ מינים משלו מבואר בביה”ל הנ”ל ע”פ הכתב סופר שא”א עכ”פ לכתחילה (ולענין בדיעבד אם כבר בירך עי”ש מה שכתב), וגם כשמוכר משל הפקר עי’ מנח”י ח”ה סי’ סה והליכו”ש פי”א הערה 14, וארבעת המינים כהלכתם עמ’ קנא בשם הגרח”ק מה שכתבו בזה.

אבל אם קטן זה (וכ”ש בחור בר מצוה) מוכר ד’ מינים של גדול לענין אם יש להחשיב את הקונה כעושה קנין לעצמו על דעת הגדול המשלח, ואם יש להחשיב הגדול המשלח כמכוון להקנות לו, הוא תלוי בנידון נפרד, ובשם הגר”ש ואזנר (קובץ מבית לוי ח”ד עמ’ סג) והגרח”ק (תורת המועדים סי’ תרנח הערה כא) הובא שאין הקטן כאן מגרע כלל כיון שהמקנה הוא המשלח שלו והקונה הוא גדול ג”כ, ואעפ”כ יתכן שיש מדקדקים שנזהרים שלא לקנות מזה בפרט אם אין ידוע באמת ממי הקטן מקבל את הסחורה אלא על פי הקטן.


אם עדיין לא כבה הנר הראשון יכול לברך, מכיון שיש אומרים שבדיעבד אפשר לברך גם לאחר עשיית המצוה, וכן מחמת צירוף עוד טעמים.


מקורות: שו”ת רע”א ח”ב יג, הובא במשנ”ב תרעו ד ושעה”צ שם.

הנה מקופיא היה נראה שלא, שהרי זה לא מצינו שמרדכי קנה גם את זרש אשתו של המן, וכ”ש לפי המדרשים שקנה את המן בשעת מלחמה א”כ מסתמא שזרש לא היתה שם כיון שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב ע”ב, ואמנם עי’ בפרק חלק סנהדרין צה ע”ב לענין קרונות של זהב וכו’ אבל יש לחלק בין הפקרות לאישות, אבל שגלונות הוא מלכתא למאן דמפרש הכי בפ”ק דר”ה, ומ”מ ברוב פעמים אין האשה באה למלחמה כלל), רק בן שפחה דינו כעבד אבל עבד כנעני וכ”ש גוי הקנוי למעשי ידים שבא על הגויה בת חורין אין הבנים קנויים לאדונו של אביהם, כמ”ש הרמב”ם בהל’ איסורי ביאה פט”ו ה”ו עבד שטבל שבא על הגויה הולד גוי הלך אחר האם.

אולם יעוי’ בנוסח המכירה מתוספתא דתרגום אסתר (הובא במנות הלוי ונדפס עוד בפרסומי ניסא פל”א) דמבואר שם שהמן מעיקרא מכר עצמו ובניו עד סוף כל הדורות, וזה צ”ע תוקף מכירה זו דהרי אין בעלות על בניו, ומאידך גיסא בנים שיולדו אחר כך אם משפחה פשיטא שהם של מרדכי גם אם אין דין המן כעבד כלל כמבואר ברמב”ם שם, ואם מבת חורין והמן הוא עבד אינם מתייחסים להמן כלל.

ואולי השטר הועיל לחוקי המדינה דשם ומרדכי השתמש בו כי הרגיש שיהיה בזה תועלת גדולה לישראל וגם כדי שיוכל לסבב על ידי זה מחיית עמלק.

ויעוי’ ביערות דבש (ח”א דרוש יז) שדייק ממה שמכר בניו עמו שנטבל לעבדות [והארכתי בדבריו בתשובה אחרת כאן] ועכ”פ מבואר שהבין דהיינו עבדים שיוולדו בתורת עבדות מן השפחה, ומה שהועיל השטר יל”ע אולי לכופו בשפחת מרדכי ואולי להתירו בשפחת מרדכי לפי השיטות שגוי אסור בשפחה והוא פלוגתת הראשונים אם גוי מותר בשפחה כנענית או לא (עי’ תוס’ יבמות מה ע”ב ד”ה אטבלה, תוס’ נדה מז ע”א ד”ה מסר, יבין שמועה להרשב”ץ הל’ שחיטה, תשובות בעל האשכול סי’ מח, מאירי נדה מז ע”א, ועי’ ערך לחם למהריק”ש יו”ד סי’ רסז סעי’ סט דגם אם עבד מותר בגויה אבל יש לאסור שפחה בגוי שלא תהיה כבושה תחתיו, ואכמ”ל), וכ”ז דוחק יל”ע.

קרא פחות