הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

תשובה מותר, דאין הזמנה מועילה לאסור עביט.

מקורות: חזו”א או”ח ק”ש סי”ז, וז”ל, דינים העולים גרף של מתכת או של זכוכית כל שהוא נקי ואין בו ריח קורא כנגדו, של עץ ושל חרס דינו כצואה אף שהוא נקי עכשיו, הזמינו לגרף ועדיין לא נפנה עליו קורא כנגדו וכן ניירות שהזמינן לקינוח קורא כנגדן, הזמינו לגרף ונפנה עליו פעם אחת אף שנקהו ולא נזדהם עדיין דינו כצואה ואפשר שאינו אלא מדרבנן וכו’ עכ”ל.

וכ”כ הכה”ח סי’ פז סק”ד שאין הזמנה מועילה לאסור עביט.

ויעוי’ בהליכות שלמה פ”כ ס”ג שגם נקט כן, אלא שבדבר הלכה שם בסוף סק”ה לגבי ניירות של בית הכסא נקט של טעם למה אין בהם איסור לקרות כנגדן וצ”ע דתיפוק ליה שהי’ כאן רק הזמנה כמו שנקט הגרשז”א עצמו כמו שהובא שם מנשמת אברהם ח”א עמ’ נ’ וכן בדבר הלכה שם בתחילת הס”ק הנ”ל בשם כתבי תלמידים, ונראה דאה”נ אלא לרווחא דמילתא הוסיף טעם שגם אינו מיוחד לבית הכסא.

בעיקרון לפחות חלק מברכות השחר נתקו לומר בשכיבה, ולכן אין חובה לאומרן בעמידה, אולם לגבי המנהג הראוי בזה אם יעשה בעמידה או לא יש בזה כמה דעות, ויכול לעשות כאיזה דעה שרוצה משום שאינו לעיכובא ואינו חיוב מדין הגמרא, אולם מצד המנהגים בזה עיקר מנהג בני אשכנז לעמוד בברכות השחר ועיקר מנהג בני ספרד לישב.

מקורות: בברכות ס ע”ב, מבואר על חלק שנתקנו לומר בשכיבה, ומן הסתם שלדידן שכולם נאמרים שלא על הסדר יוכל לומר את כולם בעמידה או בשכיבה או בישיבה, אולם יש לומר דשם הוא כיון שעושה על הסדר הלכך יש בזה צורך לברכה שיעשה באופן זה, אבל אם כבר נעמד והלך ובלאו הכי אין אומרן על סדר מה שנתקנו יאמרנה כשאר ברכות השבח, ובאמת בתשוה”ג [שע”ת עט] בשם הירושלמי כ’ דברכות שאינם ברכות הנהנין (דהיינו ברכות השבח) בעמידה, ויעוי’ בתשב”ץ קטן דמהר”ם הי’ מברך ברכת המפיל בעמידה.

אמנם משמעות שו”ע בכ”מ וביותר במשנ”ב [סי’ ח] שהעמידה רק לגבי ברכת כמה מצות כמ”ש אבודרהם וכ”ה דעת היש אומרים בתשוה”ג, דהפוסקים הביאו טעמים למצוות מסויימות שהן בעמידה, ויעוי’ להפנ”י מגילה כא ע”א דמשמע לדעתו שסתם ברכת המצוות העמידה, וכ”כ המשנ”ב שם, אבל גם לסברא זו לא ברכות השבח.

וכן מבואר באבודרהם ובפמ”ג שאפשר לישב בברכות השחר.

ויעוי’ עוד בפמ”ג או”ח סימן תלב מש”ז סק”ג דמסיק שאפשר שהוא הדין ברכות השבח וההודאה בישיבה כמו ברכת הנהנין, והביא ראי’ מהך גמ’ דברכות.

ולענין המנהגים בזה, היעב”ץ בסידורו כ’ שנהגו לעמוד ואין לשנות זולת זקן וחלוש, והכה”ח להר”ח פלאג’י [ט, ז] כ’ לישב שיוכל לכוון.

א”כ עיקר מנהג בני אשכנז לעמוד ועיקר מנהג בני ספרד לישב.

ואע”פ שאין מנהגינו לברך המפיל בעמידה כמהר”ם תירץ בחשוקי חמד בברכות שם שהוא משום שבזה אנו רוצים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ויתכן להוסיף על דבריו דכבר נתבאר בגמ’ שאם אנו עושין על הדרך שנתבאר אפשר לברך שלא בעמידה, ולמנהגינו סבירא לן דהמפיל נתקן סמוך לשינה, אף שאינו מוסכם כמו שהי’ נ”ל בדעת התוס’ בברכות יא ע”ב ד”ה שכבר וכמ”ש האחרונים בדעתם, מ”מ כיון שיש בזה צורך בצורת הברכה הכי עבדינן.

ומ”מ מאחר שבמשנ”ב ובפמ”ג לא ראינו שסברו כהיעב”ץ וגם יש פוסקים שכתבו דעדיף לישב, ובצירוף שגם להיעב”ץ אינו מן הדין, לכן מותר לישב, ויש לצרף בזה גם מה דמבואר במשנ”ב ע”פ הרמ”א שאפי’ ישתבח שהמנהג להרמ”א לעמוד בו מותר מעיקר הדין לישב, וכן להגר”א מותר לישב אז כיון שאינו דבר שבקדושה שאינו נאמר בפחות מי’.

כפי שהבאתי לעילקרא פחות

יאמר עם הציבור ושוב יאמר מתחילת הענין שאוחז בו ביוצר, ואם יצא שאמר ב’ פעמים הקדושה, באופן כזה יאמר פעם השניה בלחש.

מקורות: לענין האוחז באמצע ברכת יוצר, כ’ המשנ”ב שיאמר רק קדוש וברוך שזהו עיקר קדושה ולא ימלוך וכ”ש שלא יאמר נקדש ושאר דברים שמוסיפין בשבת וכל זה אפילו בין הפרקים לא יאמר [משנ”ב סו יז], ואמנם יש חולקים שיאמר גם ימלוך אבל כך פסק המשנ”ב.

ונראה דאין לחלק בין אם אוחז באמצע קדושת יוצר או באמצע חלק אחר בברכת יוצר, דמאחר וחז”ל תקנו ג’ קדושות, וכ”ה ע”פ קבלה כמ”ש בשו”ע בהל’ תפילין, הלכך אינו כדאי שיאמר קדושה אחת שתעלה לו לב’ קדושות.

הלכך יאמר עמהם פסוקי קדושה דקדוש וברוך היכן שפוגע בו הש”ץ כשאומר הש”ץ קדושה, ושוב יאמר מתחילת הענין שהפסיק באמצעו, ואם ממש כשאמר קדוש פגע בו הש”ץ יכוון לקדושת הש”ץ ושוב יאמר בלחש שוב מאחר שמותר לומר בלחש ב”פ כמ”ש התוס’ בשם הירושלמי וכמ”ש הגרשז”א לענין הגיע לויכולו בליל שבת עם הציבור, ושם ג’ ויכולו הוא רק תקנה אטו שבת שחל ביו”ט כמ”ש הראשונים והו’ בשו”ע, כ”ש כאן לענין ג’ קדושות.

ומה שכתבת במכתב שאלתך לצרף הדעות שקדושת יוצר אינה נאמרת ביחיד, ולכך יש מקום שיכוון שקדושה של עכשיו תהיה לקדושת שמונ”ע, לא נראה לעשות כן, דחומרא דאתי לידי קולא הוא, דלדידן לפי מה שנפסק לפי המנהג שאומרה ביחיד כמ”ש רמ”א ומשנ”ב, א”כ מפסיד בזה קדושת יוצר וכנ”ל, וגם אם יעשה תנאי לא יועיל, דהרי בלאו הכי גם לדידן פעם ראשונה שאומר קדושה הרי יכוון לקדושת חזהש”ץ וכנ”ל, וכמו”כ הרי סו”ס יצטרך לומר שוב פעם בשביל הצד שקדושת יוצר נאמרת ביחיד, ויאמרנה בניגון כדין קדושת יוצר ביחיד.

אין להפסיק ובדיעבד אם הפסיק אין זה הפסק.

מקורות: פשוט כמו שנתבאר בתשובה הסמוכה לענין הפסק באמצע התפילה לקדושה דסדרא, ואף שהי’ מקום לטעון שיכול לומר מאחר שהוא מן הענין שאומר עכשיו, מ”מ למעשה לא יפסיק כיון שאינו דבר שבקדושה להפסיק משבח אחד לשבח אחר, וכעין הסברא הנזכרת בדעה הנזכרת במשנ”ב סו, יט עי”ש, ומ”מ אם הפסיק אין זה הפסק כיון שהוא מן הענין, וכ”ש שמצוות דרבנן י”א שא”צ כונה ואף שכיון לקדושה דסדרא, לא גרע מאם היה אומר ולא מכוון (כל שלא כיון להדיא שלא יהיה לקדושת יוצר דאז סברא זו אינה שייכא), ויש גם מקום לצרף הדעות שקדושה דסדרא הוא דבר שבקדושה והוא בכלל פריסה על שמע דלפי דעתם לכאורה צריך להפסיק.

לכאורה היה צריך לומר עם הציבור אם נמצא איתם ועוסקים בקדושה דסדרא, אולם לא נהגו לענות, אבל לדידן שאינו דין של אמירה בציבור נראה שאינו מצד דבר שבקדושה אלא מצד דרך ארץ שלא יפרוש מן הציבור.

לענין אמירת הפסוק עדיף וראוי לומר כל הפסוק.

מקורות: השעה”צ סי’ קלב סק”ג הביא מהמג”א דאם בא קודם התפילה ומצא ציבור בבכהנ”ס אומרים קדושה דסדרא יענה עמהם, וכ’ שכמדומה לא נהגו כן, ולכאורה לפי פשטות המשנ”ב סה ט והחיי”א ח”א כא ז צריך להיות הדין לפ”ז שיענה עם הציבור עי”ש, אבל מ”מ להסוברים שקדושה דסדרא יחיד אומר אותה [רמ”א או”ח קלב א], שזהו עיקר הפסק לדידן, א”כ יש לדון דקדושה דסדרא אינו דין השייך לציבור כלל, וכיון שאמרו או עתיד לאומרו על סדר תפילתו, אינו שייך לציבור שאומרים עכשיו הקדושא, דגם אם צריך לענות אז עם הציבור אבל הוא מדין דרך ארץ [עי’ משנ”ב סי’ סה הנ”ל] שלא יראה ככופר, ולא מצד חיוב עניית קדושה עם הציבור, ויעוי’ באג”מ [או”ח ח”ג פט] החילוק בין חיוב עניית קדושה לבין מה שצריך לומר עם הציבור, ואולי יהיה נפק”מ בשומע מבחוץ שהורה החזו”א בקדושה לענות עמהם, ואולי בזה לא יצטרך לענות עמהם (הגרח”ק הורה אפי’ באמן לענות עמהם והגרנ”ק חולק).

ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ קלב שם על השעה”צ הנ”ל [סק”ג] סתם בלשונו שהחיוב לענות עם הציבור הוא אם לא אמר עדיין, ומשמע בפשיטות שאם אמר כבר אין דעתו בזה להחמיר, וגם אפי’ אם לא אמר אלא שדעתו לומר א”כ מאחר שדעתו לומר כ’ ע”ז בשעה”צ את דברי המג,א וע”ז כ’ שלא נהגו העולם, וקל להבין דעתו בזה שאין בזה חיוב.

אולם יעוי’ שלמת חיים או”ח קנ שהביא שם השואל דברי המשנ”ב כאן והקשה עליהם ממקו”א וע”ז כתב שם בתשובה, לענ”ד מי ששומע קדושה אם אינו עונה עמהם נראה כמזלזל, לכן עכ”פ נכון לאמר עם הש”ץ כשאומר בקול רם, והוא לא יתבלבל שיאמר אח”כ כסדר שרגיל אם ירצה.

ואם אינו מקפיד יאמר אח”כ מה שדילג עכ”ל, ולכאורה אחר דברי השעה”צ על דברי משנ”ב אלו, א”א לפרש כאן (והם לא הובאו בדברי השואל שם), ובפרט מה שכ’ השלמת חיים שאם רוצה אומר אותה אח”כ, ואילו בשעה”צ משמע להדיא דאם כוונתו לומר אח”כ (כגון מי שעדיין לא התפלל ומוכן להתפלל במנין שני) לא נהגו שיהא אומרה עכשיו אם הציבור, דכולי האי לא החמירו עליו, ודוחק, ולולי דברי השלמת חיים הו”א ליישב קו’ השואל שם דטעם המשנ”ב לענות עם הציבור הוא כדי שיספיק לומר עם הציבור ואע”פ דס”ל להמשנ”ב לעיל דבדיעבד יכול לאומרה קצת אחר שאמרו הציבור כמ”ש הפר”ח, מ”מ לכתחילה אין לסמוך על סברא זו.

ושוב ראיתי בערוה”ש סי’ קלב ח שכתב ע”ד המג”א הנ”ל וז”ל, ומ”ש שהיחיד בבואו לבהכ”נ בשעה שהציבור אומרים קדושה דסידרא יאמר עמהם ע”ש אין מנהגינו כך כיון דאנו תופסים להלכה שיחיד אומרה כמו בקדושה דיוצר עכ”ל, ועיקרי הדברים הוא כמו שכתבתי דהנידון אם מחוייב לאומרה מדין קדושה (המבואר באג”מ הנ”ל) הוא תלוי בנידון אם יחיד אומר אותה, אלא שמצד דיני דרך ארץ הנזכר במשנ”ב לענין עלינו לשבח ובחיי”א לענין פיוטים [ועי’ רמ”א בכמה מקומות לענין פיוטים בציבור שמתפלל עמהם], בזה לא הזכיר לא המשנ”ב בסי’ קלב ולא הערוה”ש שם, ואולי ד”ז שאני כיון דעיקרו מדין ת”ת ולא מדין שבח כדלהלן, ויל”ע.

לענין אמירת חצי פסוק או כל הפסוק, ברש”י סוטה מא ע”א משמע דעיקר השכר על זה הוא על אמירת הפסוק בכללותו עם תרגום, מצד תלמוד תורה, ומ”מ מה שהש”ץ מוציאו בתחילת הפסוק יש לומר דסגי בזה מצד שלא יחשב לו כאמירת חצי פסוק, כמ”ש כמה פוסקים גם לענין קדושה של חזהש”ץ ששומע מהש”ץ השאר מלבד קדוש וברוך, עי’ שו”ע ומשנ”ב סי’ קכה, אלא דשם הוא מדין קדושה ולא מדין ת”ת, אלא שמצינו בעוד מקומות שהש”ץ אומר חלק מהפסוק והציבור אומרים המשך הפסוק, ועי’ ערוה”ש סי’ נא, ומיהו עי’ במג”א סי’ רפב שהוא מדיני תפילה ובמג”א סי’ נא סק”ט, ויתכן דהמג”א אזיל כדעת רוה”פ דברכה א”א לצאת חציה ודלא כפשטות רעק”א, וממילא ס”ל דה”ה לחצי פסוק, אלא דברש”י סוטה שם משמע שמצד התקנה הענין הוא שכ”א יאמר כל הפסוק.

לא כדאי לעשות כן בלא שיש טעם לעשות כן, אולם אם המצב הוא שלא יוכל לפרסם את הד”ת עם הפרסומת אפשר להקל להוריד את הפרסומת.

מקורות: מאחר ומדובר בקישור פרסומת מותרת כיון שעושה זאת לש”ש שרוצה לזכות אחרים ללמוד עוד הלכות, (אבל סתם פרסומת שמפרסם מוצר על ידי ד”ת הוא בבחינת משתמש בתגא [עי’ נדרים סב ע”א], ומ”מ מותר להשתמש במטבע לשון אם אינו כתוב בכתב מודפס שבזה יש אומרים שמתחייב גניזה, עי’ בתוס’ גיטין ו ע”ב בשם ירושלמי והו’ בש”ך ביו”ד), והוא עמל בדברי התורה הללו, לכן לא ראוי לעבור על דעת מי שעבד על זה, מחמת ההגינות, שהוא כעין תקנת השוק של זכויות יוצרים, ומ”מ כמו שנתבאר בתשובה הקודמת אין בעלות על ד”ת מעיקר הדין, וגם מצד תקנת השוק פחות שייך כאן כשאינו טוען לקניין ממוני, ומלבד זאת יתכן קצת לצרף לזה מה שאסור לקחת תמורה על לימוד ד”ת [עי’ נדרים לז ע”א], ולכן אם אין אפשרות לפרסם את הדבר עם קישור [כגון לפרסם את התוכן במערכת תכנים שאוסרת לפרסם קישורים] אפשר להקל לפרסם עם שם המחבר בלי הקישור ע”פ המבואר בש”ך חו”מ רצב לה כדמוכח שם עי”ש, ובצירוף שאר המ”מ בתשובה הקודמת.

מצוה לומר דבר בשם אומרו, ומ”מ מי שגונב ד”ת אינו עובר איסור בזה כגנב, אך בפוסקים נזכר שההיתר הוא רק באומר אפי’ בלא רשות אומרו אך בשם אומרו אבל לא יאמר בשם עצמו.

מקורות: מבואר באבות פ”ו מ”ח ובגמ’ מגילה טו ע”א שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ומאידך אי’ בתוספתא ב”ק פ”ז יג לענין גנב שאם יש ממון חבירו בידו ואמר לו שבועה שאיני יודע מה אתה סח על זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד (משלי כט, כד), אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו שנא’ לא יבוזו לגנב וגו’ (משלי ו, ל) סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם כל מה שבידו שנ’ ונמצא ישלם שבעתים וגו’ (שם לא), וכן הובא בש”ך [חו”מ רצב לה] ע”פ המרדכי.

ומ”מ יש לציין שהשד”ח [מערכת א’ כלל קמג] כ’ בשם הנוב”י דגם היתר זה הוא רק אם אומרו בשם חבירו ולא אם אומרו בשם עצמו, וכ”כ הש”ך גופיה יו”ד רמב מג שמחוייב לומר בשם אומרו.

והנה באבות ובמגילה משמע שהוא הידור ואינו חיוב, וי”ל דכל שמבואר מדבריו שאינו מעצמו אינו עובר איסור, וההידור הוא כשמפרש ממי שמע, כדמוכח באופן שמובא שם שהי’ בשם מרדכי שרק מחמת זה הביא גאולה לעולם ע”י קירוב הלב של השומע למי שאומר משמו, ועי’ בתפא”י שם אות קטו דקצת משמע מדבריו חילוק זה.

לדעת המשנ”ב וסייעתו שהקדמת הקשירה הוא מצד רמז שדומה בזה לתפילין שהוא קשירה והוא עור, ומטעם זה פטר אנפילאות, א”כ כ”ש שבזה פטור, אבל לדעת כמה פוסקים שהקשירה בשמאל הוא כעין פשרה בין הדעות בגמרא אם כן גם בזה יש להעדיף הסגירה בשמאל.

מקורות: עי’ מ”ב סי’ ב בטעם הקשירה בשמאל שקשירה בשמאל מצינו בתפילין, וכ”כ הט”ז ועי’ רע”א, ואח”כ כ’ בשם הארה”ח ע”פ הלבוש לפטור אנפילאות, והיינו משום שאינו עור כתפילין ע”פ הנרמז בגמ’ סוטה ע”ש בארה”ח, אולם יעוי’ בפמ”ג שהביא ביאורי הפוסקים בזה, ולפי חלק מביאורי הפוסקים הוא כעין פשרה בין הדעות בגמ’ ולא דין מיוחד מצד הקשירה, וכן דעת הא”ר שהביא שם, וכן מוכח בבאהגר”א להמעיין שלמד כן הטעם שקושרין בשמאל משום דחייישי’ לר’ יוחנן וכמו שסיים באופן שאין קשירה כלל דבזה נקטי’ כהברייתא נגד ר”י והיינו משום דבזה כבר אין שייך פשרה הלכך הברייתא עיקר, וגם הגר”ז שהוא בר פלוגתיה דהארה”ח לענין אנפילאות יש לדון אם חולק על הט”ז לענין דבר שאינו בקשירה נמי, ולא עיינתי בפנים, ועוד חשבתי דגם הט”ז גופיה שכ’ טעם לקשירה הוא לרווחא דמילתא למה לענין קשירה יש להעדיף השמאל, אבל עיקר הטעם שאנו מעדיפים דבר בשמאל, הוא משום הכרעה בין הדעות בגמ’ שם כפשטות כל הסוגי’ וכדמוכח בבהגר”א, ומ”מ כשא”א להסמיכו על תפילין נעשה פשרה באופן אחר, כך יש לומר לדעת הט”ז וע”ד זה גם בדעת הלבוש ברמז שהביא מגמ’ דסוטה, ואע”פ שכ”ז הוא מדיני ד”א, בפרט שחלק הנעילה בשמאל הוא רק לחשוש לדעת ר”י שם כשהברייתא עיקר להלכה כמ”ש הגר”א, ובפרט שלהמשנ”ב יש להקל לגמרי בניד”ד, מ”מ למה לא נחמיר בדבר שאין בו טירחא כלל, דהרי בלאו הכי נועל המנעלים ורק שיקפיד על הסדר, ובפרט שכ”ה פשטות הגמרא וטעמי האחרונים בזה מחודשין מאוד ועיקר דברי ר’ יוחנן בגמרא שמחמתו אנו קושרין בשמאל כדמוכח בגמ’ אינו שייך עיקר דבריו לטעם זה כלל, ומ”מ מי שיש לו טירחא בזה פטור.

עיקר הקפידא בבגדים חיצוניים, ומ”מ גם בבגדים פנימיים יש ענין להקפיד ע”פ סוד ולשם דרך ארץ ויישוב הדעת.

מקורות: בגמ’ שבת עז ע”ב משמע שבבגד פנימי א”צ להקפיד שלא יהיה קרוע, אולם בשבת קיד ע”א לענין בגד שאינו נקי אי’ שיש לכלוך שצריך להקפיד גם בבגד פנימי ויש שרק בבגד חיצוני, ולענייננו דומה למה שנזכר שם על חיוב הקפדה רק בבגד חיצוני, וגם מה שנזכר שם לענין מה שצריך להקפיד על הלבוש הפנימי הוא בלבוש הפנימי הנראה קצת, שהוא הלבושא הנזכר בדף עז הנ”ל שנראה קצת, רק שאינו נראה מעל כל הבגים כמו גלימא, ולא על בגד תחתון שתחת הלבושא שאינו נראה כלל, כך מוכח שם בדף עז, (וכיסוי עיקרי שאינו מלא ג”כ נחשב לפעמים כיסוי כל דהוא כמו שמצינו לענין קלתא ואכמ”ל), ומש”כ המשנ”ב סי’ ב סק”ג שיש להקפיד שלא יהפוך הפנימי לחוץ דקאי גם על החלוק שתחת הבגדים, מהמשך דבריו בסק”ד נראה דמיירי ג”כ בחלוק שעשוי באופן שעלול קצת להיראות, כגון עכ”פ מן הצדדין או מלמטה, אבל בפנימי לגמרי לא מיירי.

ומ”מ כ’ בסדר היום (בפרק על ‘סדר היום בהקיצו משנתו’) להקפיד גם על בגדים הפנימיים ע”פ סוד, וכן יש בזה מצד בריאות הנפש, ע”ע כעי”ז בנדרים פא ע”א לענין בגדים בלתי נקיים שאינו טוב לבריאות הנפש, וראה שבט מוסר פכ”ד לענין זה.

(עיקרי הדברים כאן כתבתי בעם סגולה ח”ג סי’ ט, וכעת הוא מתוקן יותר)

החזו”א ועוד פוסקים הורו שמותר, ויש להחמיר ליטול ידיו עכ”פ באופן שיוצא ידי חובת ברכה משום ששומע כעונה.

מקורות: ראה אשל אברהם מבוטשאטש פד שנטה להחמיר באופן שיוצא ידי חובת ברכה, ובאופן שאינו יוצא הסתפק ולא הכריע, אלא שלפני זה כתב לענין כמה דברים דדין אמן כהרהור כמו לגבי בית האמצעי של מרחץ וכן לענין קודם נט”י שחרית, וספקו לענין ידים מטונפות צע”ק אם דינו כהרהור לענין בית הפנימי וכיו”ב א”כ כך צ”ל הדין גם בידים מטונפות, ולמה הסתפק בזה, ואמנם לפני נט”י של שחרית שהי’ פשוט לו להקל הוא משום שהוא קל יותר כשעכ”פ אין ידיו מטונפות (דהיינו שקינח במידי דמנקי) שאז הוא רק לכתחילה מטעם הזוהר שלא לומר כך דברים שבקדושה, ולכן הקיל, ומובן למה הקיל יותר בזה, אבל מ”מ קשה שאם הוא מטעם הרהור למה לא הקיל בכל ידים מטונפות בפשיטות, ודוחק לומר שחזר בו ושוב ס”ל ליה שאין אמן כהרהור, דא”כ למה דייק להזכיר ברישא קודם נט”י של שחרית, ודוחק לומר דכוונתו שידיו מטונפות ודבר ההווה נקט, דכולי האי קשה לדחוק בב’ דברים.

ואמנם בכה”ח ד קח כ’ ע”פ הזוהר דבלא נטל ידיו שחרית יהרהר האמן בלבו, אבל כבר מבואר במשנ”ב סי’ ד ס”ק סא לענין חומרת הזוהר על קודם נט”י אין הלכה כהזוהר בדיעבד, רק דעדיין אין משם ראי’ לענין הנידון על עניית אמן בידים מטונפות ממש, ועי’ משנ”ב סי’ א סק”ח לענין אמירת מודה אני בשאני ידיו נקיות.

ויש שהביאו ראי’ מהרמ”א ס”ס פד שאסור לומר אמן בבית המרחץ דה”ה באין ידיו נקיות, (ולהא”א הנ”ל הוא רק בבית הפנימי וכ”כ המשנ”ב שם סק”ז), ואילו מודה אני נחלקו האחרונים אם מותר לאומרו במקומות המטונפים [עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ א שם], א”כ אמן חמור, אבל לפמ”ש האחרונים דמיירי בבית הפנימי כנ”ל עדיין אין להוכיח מהרמ”א דבידים מטונפות אסור לענות אמן, דהא אשכחן דהרהור מותר בידים שאין מטונפות ובבית הפנימי של מרחץ אסור, וא”כ שמא גם באמן הדין כך.

ויעוי’ בפמ”ג ריש תלב דמבואר בדבריו שצריך להיות ידיו נקיות כשעונה אמן, ואולי מיירי דוקא בברכה שיוצא בשמיעתה כמו שהציע לחלק בזה הא”א מבוטשאטש הנ”ל, והטעם משום דשומע כעונה, וכמו”כ שמא דוקא לכתחילה, אבל מודה דבדיעבד כשאין ידיו נקיות וכבר שמע הברכה יענה אמן.

ובעיקר מש”כ האשל אברהם מבוטשאטש להחמיר ביוצא בברכה משום שומע כעונה, ושביארתי כן כוונת הפמ”ג לגבי בדיקת חמץ, כ”כ הב”ח [סי’ קפג] והפמ”ג [משב”ז שם סק”ג] שכיון ששומע כעונה אסור לו להיות בגילוי הראש, ומזה ממילא שמעי’ ג”כ דאם אינו מתכוון לצאת לא החמירו ועכ”פ לא הוה פסיקא להו להחמיר בזה, וממילא יש מקום לומר דה”ה לעניננו.

החזו”א בדינים והנהגות ד כט כ’ דעונה אמן כשידיו מטונפות, וכ”כ בתפארת אדם א שאין להחמיר בזה דחומרא דאתי לידי קולא הוא, ולאור דברי הפוסקים הנ”ל יש להעמיד כ”ז רק בשאין כוונתו לצאת יד”ח הברכה.

אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מחזקת ממון, ומ”מ מצאנו בכמה מקומות יוצא מן הכלל, כגון בהוצאת ממון ע”פ דעת רוב הדיינים, וכן באבידת אדם שנמצא אסופי בעיר שרובה ישראל וכן י”א שספק ספקא מועיל להוציא ממון אע”פ שיש אומרים שהוא מטעם רוב, וכן יש סוברים שמנהג נגד חזקת ממון הוא מדין רוב.

וכן בעוד מקומות, והמפרשים כתבו טעמים לדברים הנ”ל היוצאים מן הכלל.

מקורות: ראה תוס’ ב”ב כג ריש ע”ב, תפא”י ב”ק ג ב, תרוה”ד ס”ס שמט וסי’ שכג ע”ש ובקה”ח שלא, א, ועי’ בעשירות דברים באנצ’ התלמודית ערך אין הולכין בממון אחר הרוב שהביאו עשרות מ”מ בנידון.

דעת המג”א שאם עבר שיעור עיכול צריך לברך גם ברכה ראשונה אם רוצה להמשיך לאכול, אולם האחרונים חלקו עליו, ולכן אם אין מי שיכול להוציא אותו בהמוציא, מעיקר הדין מותר לאכול לחם בלא ברכת המוציא נוספת שספק ברכות להקל, והפתרונות שהזכירו הפוסקים על ספק ברכה שייכים גם כאן, ולצאת מאחר הוא הפתרון המועד ביותר.

ואם הסיח דעתו מלאכול עוד, לכל הדעות צריך לחזור ולברך המוציא אם רוצה לחזור ולאכול.

קרא פחות

פשטות רהיטת הפוסקים שצריך לחבר כל הרגלים שיהיו כאחד, ומ”מ נראה שיש שלא נהגו להקפיד בזה, ויש לזה סמך ברבינו מנוח בשם הירושלמי.

קרא פחות