למע'כ הגאון המובהק רבי עקיבא משה סילבר מח'ס שכיחא אשמח אם מע'כ יחווה דעתו בנושא זה בברכה מרובה מתתיהו גבאי סימן ט"ו ברכת הטבילה לאשה שבעלה בחו"ל או בבית האסורים אורך ימים ושנות חיים למע"כ הגאון הגדול מגדולי הפוסקים רבי גדעון בן משה שליט"א, בעל "יורו משפטיך", שלום רב. ענונותו דמע"כ, לשאול באשה שבעלה שוחט בחו"ל למשך שלשה חודשים, ואין עתיד לחזור בזמן זה, ואשתו רוצה לילך לטבול להיות טהורה, אם תברך על הטבילה אם לאו, אף שבוודאי תקבל שוב אורח כנשים קודם שהבעל יחזור,…קרא עוד
למע’כ הגאון המובהק רבי עקיבא משה סילבר מח’ס שכיחא אשמח אם מע’כ יחווה דעתו בנושא זה בברכה מרובה מתתיהו גבאי
סימן ט”ו
ברכת הטבילה לאשה שבעלה בחו”ל או בבית האסורים
אורך ימים ושנות חיים למע”כ הגאון הגדול מגדולי הפוסקים רבי גדעון בן משה שליט”א, בעל “יורו משפטיך”, שלום רב.
ענונותו דמע”כ, לשאול באשה שבעלה שוחט בחו”ל למשך שלשה חודשים, ואין עתיד לחזור בזמן זה, ואשתו רוצה לילך לטבול להיות טהורה, אם תברך על הטבילה אם לאו, אף שבוודאי תקבל שוב אורח כנשים קודם שהבעל יחזור, וכן נפק”מ כשהבעל בבית האסורים, ולא תפגוש את בעלה ורוצה האשה לטבול, אם תברך על הטבילה אם לאו.
א’
בשו”ע יו”ד סי’ קצ”ז ס”ב, אם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה שלא לבטל מפריה ורבירה אפי’ לילה אחד, הרי דרק אם בעלה בעיר איכא מ”ע בטבילה משום פו”ר, ולל”ז ליכא מ”ע בטבילה דטבילה בזמנה לאו מצוה, וכמש”כ הבית יוסף יו”ד סי’ קצ”ז שם, ואני אומר דבל”ה סוגיין בעלמא כמ”ד טבילה בזמנה אינה מצוה, שהרי אין לך אשה טובלת שאין בעלה בעיר, ומ”מ נראה שאם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה, שהרי מצינו ביהושע שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחת, עיי”ש, ולכאו’ כיון דטבילה בזמנה לאו מצוה לא תברך על הטבילה, ורק שבעלה בעיר מצוה לטבול, ולל”ז ליכא מ”ע בטבילה ולא תברך.
ואמנם בגמ’ יומא פ”ח ע”א פליגי אם טבילה בזמנה מצוה אם לאו, יעו”ש, והתוס’ יומא ח’ ע”א דר”ת פסק טבילה בזמנה לאו מצוה, ור”ח פסק דטבילה בזמנה מצוה, עיי”ש, ובתוס’ נדה ל’ ע”א, עיי”ש, והטור יו”ד סי’ קצ”ז הביא הך פלוגתא אם טבילה בזמנה מצוה אם לאו, וכתב דבירושלמי איתא כדברי ר”ח דטבילה בזמנה מצוה, עיי”ש, וא”כ באשה הטובלת ואין בעלה יבוא ה”ז תליא אם טבילה בזמנה מצוה אם לאו, דלדעת ר”ת שטבילה מצוה עצם מעשה הטבילה מצוה שפיר תברך, ואולם למש”כ השו”ע דרק אם בעלה בעיר מצוה לטבול, דטבילה בזמנה לאו מצוה, ממילא י”ל דאין תברך על הטבילה כשאין בעלה בעיר ואין עתיד לחזור, ובס’ אבני מילואים סי’ כ”ח סק”ס, דלמ”ד טבילה בזמנה לאו מצוה ליכא מצוה כלל ואי”ז אלא דרך ועצה להיות ניתר בקדשים, עיי”ש.
ואולם י”ל עפמש”כ בס’ קהילות יעקב יומא סי’ כ”א, דנהי דטבילה בזמנה לאו מצוה, מ”מ עצם המצוה והטהרה מצוה הוא אלא שיכול להניחו למחר, וכתב ראיה לזה מהמבו’ בפסחים ז’ דמברכין על הטבילה, ואס”ד דאינו מצוה כלל למ”ד טבילה בזמנה לאו מצוה א”כ אין לברך, והרי הרמב”ם פוסק טבילה בזמנה לאו מצוה לפי מסקנת הלח”מ פ”ו מיסוה”ת ה”ו, ומ”מ ודאי דמברכין על הטבילה כמבו’ ברמב”ם פי”א מברכות ה”ו, ואי לאו מצוה היא כלל אמאי מברכין, ואע”פ דקעביד הכשר שצוותה תורה לעשותה בשביל טהרה אם ירצה ליטהר, מ”מ לא אשכחן שמברכין על הגט והגירושין, אע”פ דעביד הכשר היתר כמו שצוותה תורה, עיי”ש, הרי שהוכיח הקה”י מעצם הברכה שמברכת על הטבילה דאיכא מ”ע בגוף הטבילה, דאל”ה דליכא מצוה בטבילה איך מברכת דאי”ז אלא הכשר דאין מברכין על גירושין אף דעביד הכשר, ואמנם י”ל מה שאין מברכין על גירושין זהו כמש”כ בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ י”ח דיש מקצת גירושין שהם בעבירה, עיי”ש, ובס’ ליקוטי שושנים לדוד עמ’ קל”ג עוד טעמים בזה, עיי”ש, ועפי”ד הקה”י נפיק דטבילה הוי מ”ע בעצם, וא”כ שפיר תברך האשה אף שאין בעלה עתיד לבוא, וע”ע בקהילות יעקב נדרים סי’ מ”ה, עיי”ש, ומש”כ ע”ד הקה”י בס’ טהרת התורה ח”א עמ’ פ”ז, עיי”ש, וכן ראיתי בשו”ת אמרי טהרה ח”א סי’ ס”ח, דכתב לדון בנידון דידן באשה שבעלה נסע לחו”ל ורוצה לטבול אף שבעלה לא יבוא ותראה שוב אורח כנשים, וכתב לדון אף אם טבילה בזמנה לאו מצוה, מ”מ איכא מצוה בעצם מעשה הטבילה שרוצה להסיר מעליה טומאת נידה, אע”פ דליכא מצוה מחמת חלות זמן, ושפיר תוכל לברך על טבילתה, וראיתי בשם הגר”א נבנצאל דתברך האשה אף שבעלה לא יבוא, ואי”ז ברכה לבטלה, עיי”ש, ובס’ טהרת התורה ח”א עמ’ פ”ח צידד בדעת הרמב”ם בסה”מ מ”ע ק”ט, דטבילת נדה מברכין מפני שמתירה לבעלה, אבל אם אין לה בעל או שבעלה לא יבוא עליה שאין נמצא אצלה, י”ל שלא תברך, וסיים שם שעדיין צ”ב, עיי”ש, ובשו”ת ארחותיך למדני ח”ח סי’ קס”א כתב באשה שרוצה לטבול להסיר טומאתה אף שאין כוונתה להשתמש בהיתר טבילה זו, יכולה לברך, שמקיימת מצוה בטבילה כמו איש המקדש אשה וכוונתו שלא לקיים מצות פו”ר, שמקיים מצות קידושין ומברך, עיי”ש.
ולכאו’ י”ל בזה עפמש”כ הגר”ש קלוגר בשו”ת טוב טעם ודעת מה”ק סי’ רצ”ז, שכתב דברכת הטבילה ל”ה מברכת המצוות, דטבילה בזמנה לאו מצוה, אלא מברכת השבח, ומש”ה א”צ שיהא עובר לעשייתו, עיי”ש, ומש”כ נפק”מ בזה בבית מתתיהו ח”ד ס”ד אות ה’, ח”ו סו”ס י”ג, וא”כ י”ל דאם ברכת הטבילה הוי מברכת השבח ואי”ז מברכת המצוות, שפיר יכולה האשה לשבח לה’ על עצם הסרת הטומאה אף שאין נזקקת לבעלה, ומברכת ליתן שבח והודאה על הסרת הטומאה, ועפ”ז מיושב משה”ק הקה”י איך האשה מברכת על הטבילה אם נימא דטבילה בזמנה לאו מצוה, די”ל שאי”ז מברכת המצוות אלא מברכת השבח, שמברך על עצם הסרת הטומאה.
ואשר עפ”ז י”ל אם נימא שברכת הטבילה מברכת השבח ואי”ז מברכת המצוות, י”ל אף בספק אם האשה תברך אם לאו, וכגון בנידון דידן דאשה הטובלת להסרת הטומאה ללא מצות עונה, דאיכא בזה פלוגתא אם תברך אם לאו, י”ל דשפיר תברך אף מספק, דרק בברכת המצוות י”ל דאין מברכין בספק, וברכת השבח י”ל שמברכין אף בספק, ומצאתי שכ”כ בשו”ת משפטיך ליעקב יו”ד סי’ נ”ד דברכת הטבילה הוי מברכת השבח ומברכת אף בספק, עיי”ש, וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ט סי’ צ”א, דברכת הטבילה הוי רק ברכת הודאה ולא ברכת המצוות דאין מברך מספק, עיי”ש, ומש”כ נפק”מ בזה בבית מתתיהו ח”ו סו”ס י”ג, יעו”ש.
ולכאו’ י”ל בטעם המנהג שיש נוהגות לברך בברכת טבילה על מצות טבילה, וכמש”כ בשו”ת חיים לעולם יו”ד סי’ כ”ב, ויעו”ש מש”כ ליישב המנהג, עיי”ש, ובשו”ת פרי השדה ח”ד סי’ ט”ז, ובשו”ת ציץ אליעזר ח”ו סו”ס כ”ה, ובס’ טהרת הבית ח”ב עמ’ תקמ”ב, עיי”ש, ולכאו’ י”ל אם נימא דברכת הטבילה הוי מברכת המצוות שפיר יש לברך על מצות טבילה להדגיש שהוי מברכת המצוות, ואולם בשו”ע יו”ד סי’ ר’ דמברכת על טבילה, עיי”ש, שפיר “ל דברכת הטבילה ל”ה מברכת המצוות אלא מברכת השבח, על הטבילה, א”כ י”ל דהשבח זהו על עצם שנטהרת מטומאתה, אף שאין בעלה עמה, וכ”פ בס’ מעין אומר ח”ז פ”א סי’ קנ”ט, דתברך על הטבילה אף שבעלה בחו”ל, עיי”ש, וכן מסיק ידידי הרה”ג רבי דוד צופיוף והוכיח גם ממש”כ בשו”ת חיים לעולם יו”ד סי’ כ”ב שגם אם אין בעלה בעיר היא מברכת על טבילתה, שהכוונה על עיקר מצות הטבילה ולא על זאת הטבילה, עיי”ש, ואולם א”ל הג”ר אברהם בן חיים חבר בי”ד אהבת שלום, דוודאי לא תברך על הטבילה.
וראיתי להגר”ש קלוגר זצ”ל בשו”ת קנאת סופרים בהשמטות לשיירי טהרה סי’ ס”ד, שנשאל במי שאסרו לו הרופאים שלא יזקק לאשתו כי יזיק לו אם מותרת לטבול, ואם חייבת לטבול בשביל שאר קריבות ואם תברך, וכתב והנה הדין כך דאם טובלת ומכוונת לשם טבילת נדה ודאי תברך אף שאין לה בעל, מכח דנהי דטבילה בזמנה לאו מצווה היינו דל”ה מצוה חיובית לטבול, מ”מ אם טובלת מצוה קעבדה כמו נשים מברכות על מ”ע שהזמן גרמא, עיי”ש, הרי מבו’ מדבריו דאף שאין לה בעל שפיר יכולה לברך על טבילתה אף שקיי”ל דטבילה בזמנה לאו מצוה, וטעמא משום דאיכא מ”ע קיומית בעצם הסרת הטומאה, וראיתי בשו”ת אמרי טהרה ח”א סי’ ס”ח דכתב שכן מבו’ בדברי הרמב”ם בסה”מ מ”ע ק”ט, דאיכא מ”ע בעצם הסרת הטומאה בכל מיני טומאות שנטמאו, וזהו מצוה ואינו חיוב שכן הרוצה לישאר בטומאתו ולא יכנס זמן רב למחנה שכינה הרשות בידו, עיי”ש, ובשו”ת נובו”י מה”ת יו”ד סי’ קכ”ד בהגהה מבן המחבר, למד כן ברמב”ם דאיכא מ”ע בעצם הטבילה להסיר הטומאה, יעו”ש, וכ”כ בס’ טהרת יום טוב מפוזנא סי’ ר”ס עמ’ שפ”ה, עיי”ש, ובחינוך מ”ע קע”ה, יעו”ש, ומש”כ בס’ טהרת התורה ח”א עמ’ פ”ח, עיי”ש.
ולכאו’ י”ל דזהו רק להרמ”א או”ח סי’ י”ז ס”ב, ובסי’ תקפ”ט ס”ו ועוד, דאשה מברכת על מ”ע שהז”ג אף שאין חייבת ובהכי י”ל שאשה מברכת על הטבילה אף כשאין חייבת לטבול, דאשה מברכת על מ”ע קיומית כמ”ע שהז”ג, ואולם להשו”ע שם דאין אשה מברכת על מ”ע שהז”ג, ה”ה אשה לא תברך על הטבילה דאין יכולה לומר וצוונו שאין חייבת ,וכן הק’ על הגר”ש קלוגר בשו”ת אמרי טהרה ח”א סי’ ס”ח, וכבר הק’ כן בשו”ת עולת יצחק ח”ב סי’ קצ”ד, ולפמש”נ י”ל דהגר”ש קלוגר אזיל לשיטתו דברכת הטבילה הוי מברכת השבח ול”ה מברכת המצוות, וא”כ בהכי אף להשו”ע דאין אשה מברכת במ”ע שהז”ג זהו ברכת המצוות, ובברכת השבח מברכת אף שאין חייבת, וכ”כ בשו”ת אור לציון ח”ב פ”ד ס”א בשם הגר”ע עטיה זצ”ל, עיי”ש, ומש”כ בזה בבית מתתיהו ח”ו ס”ו או”ג, עיי”ש, ובשו”ת שיח דוד לידידי הרה”ג רבי דוד גבאי ח”ג ס”א, עיי”ש, ובשו”ת שמו ינון ח”ב ס”ג, עיי”ש.
ואולם יש לדון עפמש”כ בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”ג או”ב, דלהשו”ע מה שאין אשה מברכת על מ”ע שהז”ג, משום שאין יכולה לומר וצוונו, ובברכת השבח שאין וצוונו יכולה לברך אף שהוי ז”ג, וא”כ בברכת הטבילה שמברכת וצוונו אף שהוי ברכת השבח מ”מ אין יכולה לומר וצוונו להשו”ע, ואולם בשו”ת טוב טעם ודעת מה”ק סי’ רצ”ז דבברכת השבח לא איכפ”ל שאין יכולה לומר וצוונו, וכברכת הטבילה שהוי מברכת השבח, עיי”ש, ואמנם בס’ ערך השלחן או”ח סי’ ס”ז כתב, אף בברכות שאין וצוונו אין אשה מברכת בז”ג, עיי”ש, ובס’ בית דוד או”ח סי’ שנ”ט דבברכות שאין וצוונו רשאות לברך, עיי”ש.
ואכן בהגהת חת”ס [מהדורת פירדמאן] בשו”ע יו”ד סי’ קצ”ז כתב, ועכ”פ אם אינו בעיר בזה”ז שמחמירין להמתין ז’ ימים, דלכו”ע אין טבילת מצוה והוי ברכה לבטלה, עיי”ש, והו”ד בס’ פתחא זוטא סי’ קצ”ז סק”ב, יעו”ש, ומש”כ’ בס’ ראשית דרכו סי’ ר’ ס’ י”ח, וכתב בס’ אמרי יוסף [ורטהימר] נדה ח”ב סי’ ר’ ס”א או”ט, דמש”כ החת”ס דאין בעלה בעיר, כוונתו דלא יבוא כלל עד ששוב תפרוס נדה, דאם בעלה יבוא למחרת שפיר יכולה לברך, הרי שס”ל להחת”ס דכשאינה טובלת בזמנה אין מצוה כלל בעצם הטבילה ולהכי לא תברך ואם תברך הוי ברכה לבטלה דאין מצוה לטבול כשאין בעלה בעיר, ורק כשבעלה בעיר מברכת משום שמטהרת עצמה לבעלה, ונתקשה באמרי יוסף שם דאי”ז אלא הכשר מצוה ומ”ט איכא ברכה על הטבילה, עיי”ש, ומש”כ לתרץ בס’ עלה טהרה ח”ב עמ’ תתכ”ג, עיי”ש, וכן בשו”ת אמרי טהרה ח”א סי’ ס”ח, דכתב לדון דהאשה לא תברך על הטבילה כשאין בעלה עמה, עפמש”כ בס’ האשכול הל’ שחיטה ובחי’ הר”ן חולין ל”א ע”ב, ובשו”ת הרדב”ז ח”א סו”ס ל”ד, דטבילת נדה ל”ח אלא כהכשר מצוה, וממילא לא תברך על טבילתה, עיי”ש.
ואמנם י”ל עפש”כ הפרישה אהע”ז סי’ ס”ז, הא דאין מברכין על הכשר מצוה זהו רק בברכת המצוות, ואולם בברכת השבח שפיר מברך גם על הכשר מצוה ליתן שבח למקום, עיי”ש, ומה שהארכנו בזה בבית מתתיהו ח”א ס”ו אות ח’, עיי”ש, וא”כ י”ל למש”כ הגר”ש קלוגר דברכת הטבילה הוי מברכת השבח ולא מברכת המצוות, דטבילה בזמנה לאו מצוה, שפיר מברך על הטבילה אף שאי”ז אלא הכשר מצוה.
ולכאו’ י”ל עפמש”כ בס’ חוט שני טבילת כלים עמ’ ל”ח, באשה הטובלת מחמת חומרא, אפשר ליקח כלי החייב בטבילת כלים ולצאת בברכה זו גם על טבילת אשה, ותברך האשה על הטבילה ובזה תצא בברכת הטבילה ע”י טבילת הכלי, עיי”ש, ומש”כ בזה בבית מתתיהו ח”ד סי’ י”ד או”ד, עיי”ש, ואולם בשו”ת פאת שדך ח”א סו”ס ק”ג כתב דכיון שברכת הכלי ודאי וברכת עצמה ספק אין לה לשנות מטבע ברכת הכלי משום ספק ברכת עצמה, עיי”ש, וכ”פ בס’ בדי השלחן סי’ ר’ ציונים ס”ק י”ח, עיי”ש, ועפי”ד החוט שני י”ל באשה הטובלת ואין בעלה עמה ורוצה לברך תקח כלי ותברך על הטבילה להוציא יד”ח הכלי, ועי”ז תפטור ברכת הטבילה על עצמה.
ב’
טובלת רק לשאר קריבות אם תברך
והנה בס’ אשל אברהם מבוטשאטש או”ח סי’ ר”מ ס’ י”ב כתב בזה”ל, ובפרט בליל טבילה יש להכריע ג”כ להקל מצד שלא תהיה ברכתה על הטבילה ברכה לבטלה, שהרי קיי”ל טבילה בזמנה לאו מצוה, וכיון שכבר טבלה ואמרה ברכה אם לא יקיים עונה הו”ל ברכה לבטלה, עיי”ש, הרי שכתב דטבילה ללא מצות עונה הוי ברכה לבטלה, ועפי”ד ודאי באשה שבעלה בחו”ל ואין עתיד לחזור דלא תברך על הטבילה והוי ברכה לבטלה, ואולם יש לדון בדבריו דנהי דלא יקיים מצות עונה, מ”מ שאר קריבות כחו”נ הוי מצוה, וכמבו’ בתוס’ יבמות ס”ב ע”ב, שהיוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו אפי’ סמוך לווסתה, וכתב ר”ת דזהו בשאר קריבות, עיי”ש, והוכיח בשו”ת מהר”ם לובלין סי’ נ”ג דכל מיני קריבות חשיב מצוה, עיי”ש, ובשו”ת אבן השהם סי’ י”ד להתיר לאשה לטבול בליל שבת אף שבעלה אבל וחל יום השביעי לאבלותו בשבת, אע”פ שבלילה אסור לו לשמש עמה מ”מ מבו’ בשו”ע יו”ד סי’ שפ”ג שמותר בשאר קריבות, דשאר מיני קורבה נמי מצוה הן, עיי”ש, ובפתחי תשובה יו”ד סי’ קפ”ד ס”ק כ”ב, ובשו”ת שלמת יוסף סי’ י”ד או”ג, עיי”ש, וכ”כ בשו”ת באר משה ח”ח סי’ צ”א דגם שאר קריבות הוי בכלל מצות עונה, עיי”ש, ובס’ טהרת הבית הנדמ”ח ח”ג עמ’ רס”ז, עיי”ש.
ואכן בס’ חוט שני למרן הגר”נ קרליץ זצ”ל נדה סי’ ר’ סק”א או”ב, באשה הטובלת לבעלה רק משום קירוב של חו”נ ולא משום תשמיש, כגון שיש סיבות רפואיות שאינה יכולה לשמש הרי מברך על הטבילה, וכן השיב מרן הגר”ח קנייבסקי זצוק”ל בקובץ שערי הוראה ח”ד עמ’ ק”ג, דטבילה לצורך שאר קריבות ולאו למצות פו”ר אם תברך על הטבילה, והשיב ע”ז: שאר קריבות נראה לברך, עיי”ש, וכ”כ בשו”ת מנחת חן ח”ב יו”ד סי’ צ”ח דתברך על הטבילה רק משאר קריבות, עיי”ש, וכ”פ בס’ שימוש חכמים להג”ר יעקב שכנזי ח”ב סי’ קצ”ז ס”ב ס”ו, דלשאר קריבות מברכת, עיי”ש, וכ”כ בס’ נטעי גבריאל נדה ח”ג פ”ל ס”ח אם הולכת לטבול רק כדי לקיים שאר קריבות כגון שבעלה בית האסורים וניתן לה רשות רק לבקרו ויכול לפקדה בדברי ריצוי וקריבות, יכולה לברך, עיי”ש, והסתפק בזה בס’ עלי טהרה ח”ב סי’ קצ”ז ס”ב עלה ז’, אם תברך כשטובלת לשאר קריבות, עיי”ש, ובס’ יסוד הטהרה פ”ח ס”ז דאשה הטובלת רק לשאר קריבות תברך, עיי”ש, ובס’ דור המלקטים נדה ח”ב סי’ ר’ או”ט, עיי”ש, ובס’ שיח תורה נדה עמ’ כ”ז, כתב הגרמ”ש קליין באשה שבעלה מחוסר הכרה וטובלת בכדי לשמשו לא תברך, דאין הטבילה מצוה בפ”ע אלא הכשר לעונה וקירוב, וכשל”ש ענין זה אין מקיימת שום מצוה, עיי”ש.
וראיתי בשו”ת עטרת משה יו”ד ח”א סי’ קכ”ז שנשאל בענין טבילה לאשה רק עבור להתיר לבעל נגיעה ולהנצל ממכשול הסתכלות במקומות המכוסין האסורין בזמן נדותה, וכתב חוששני שלא תהא ברכת הטבילה לבטלה, ותינח לדעת ר”ת בתוס’ נדה ל’ ע”ב, והרמב”ם פ”ג משביתת עשור ה”ב דטבילה בזמנה מצוה וכדאיתא בירושלמי שאסור לאשה לעמוד בטומאתה, דלשיטתם אף באין בעלה בעיר רמיא עליה לטבול, וא”כ אפשר אפי’ בגוונא דידן מברכת על הטבילה וכתב דלכאו’ משמע דמדובר שיש לה בעל דיכול לבוא לידי שימוש ע”י טהרתה, ומשא”כ באי אפשר שיבוא לביתו בטרם שיבוא לה אורח כנשים, או שהוא בבית האסורים או חולה וכדו’, אפי’ אי טבילה בזמנה מצוה מ”מ נראה שלא תברך, ובפרט למש”כ הב”י בסוגיין דעלמא כמ”ד טבילה בזמנה אינה מצוה, ואין לך אשה טובלת כשאין בעלה בעיר, עיי”ש, והעיר ע”ד בס’ אמרי יוסף נדה ח”ב סי’ ר’ עמ’ א’ קע”ז, במש”כ העטרת משה אם טבילה בזמנה מצוה, י”ל דלא תברך כיון שלא תבוא לידי תשמיש, דלמ”ד טבילה בזמנה מצוה עצם הטבילה מצוה ולא קשור כלל לתשמיש, ואפי’ למ”ד לאו מצוה מ”מ היכא שטובלת לשאר קריבות מסתבר מאוד שתברך כיון שיש תועלת בטבילה זו, דללא הטבילה אסור לה בשאר קריבות, עיי”ש, וכן העיר ע”ד בשו”ת אמרי טהרה ח”א סי’ ס”ח דהא אם טבילה בזמנה מצוה אי”ז שייך כלל לענין תשמיש אלא רק מצד חלות זמן, ודאי שתברך, עיי”ש.
ג’
ברכת השחיטה כשאין בדעתו לאכול מהשחיטה
ולכאו’ יש לתלות אם האשה תברך ברכת הטבילה אף שאין בעלה יבוא, על עצם הסרת הטומאה, אם מברכין על שחיטה שלא על דעת לאכול, דבשו”ת הריב”ש סי’ שצ”ח כתב דהשוחט את המסוכנת אע”פ שאין דעתו לאוכלה מברך על השחיטה, עיי”ש, וכן בפרי חדש קו”א ליו”ד סי’ י”ט דהשוחט בהמה על דעת להאכילה לפועלים גויים אף שאין דעתו לאכול ממנה צריך לברך עליה, ובליקוטים שם כתב שכן מצא בשו”ת הריב”ש הנ”ל, יעו”ש, וא”כ ה”ה י”ל דאשה תברך על הטבילה כשאין בעלה עמה, ועמש”כ לחלק הג”ר רבי גבריאל נויפלד במכתבו אלי בירחון האוצר קי”ג עמ’ ש”נ, עיי”ש, ובשו”ת דבריך יאיר ח”ו סי’ מ”ח או”ג, ובשו”ת ארחותיך למדני ח”ח סי’ קס”א.
ואמנם הגינת ורדים בקונ’ גן המלך אות נ”ה [הנדפס בשו”ת גנת ורדים סוף יו”ד], ס”ל שאם שוחט הבהמה שלא על דעת לאוכלה אין מברך, כשוחט וצריך לדם אין מברך, דבמצות שחיטה נאמר וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל, ואם אין רוצה לאכול מאותו זבח אין טעון זביחה כראוי, ושכן משמע ברמב”ם ריש הל’ שחיטה, עיי”ש, ולכאו’ כוונתו להוכיח ממש”כ הרמב”ם פ”א משחיטה ה”א, מ”ע שישחוט מי שירצה לאכול בשר, עיי”ש, הרי דבמצות שחיטה זהו רק כשרוצה לאכול בשר, ואם אין רוצה לאכול מבשר הבהמה אלא שצריך לדם אין מצוה לשחוט וממילא אין מברך, ואולם הרמב”ם בסה”מ מ”ע קמ”ו כתב שצוונו לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר יאכל מבשרן ושלא יהא להן היתר אלא בשחיטה בלבד, עיי”ש, וכתב בשו”ת בארו של אברהם ח”ב יו”ד סי’ מ”ד דמהרמב”ם בסה”מ נראה דאף אם רוצה לאכול מהבשר כל שנתקן ע”י שחיטה זו ונעשה ראוי לאכילה סגי, עיי”ש, וא”כ י”ל שאם מברך על השחיטה כשאין רוצה לאכול מהבשר ה”ז תליא אם מצות השחיטה באכילה תליא והוי תנאי למצוה, ורק אם רוצה לאכול חשיב האי מעשה שחיטה כמצוה, ובל”ה אי”ז אלא כמעשה מיתה בעלמא, שעושהו בדרך שחיטה ואין בו שייכות עם מצוה, או”ד דאי”ז תנאי למצוה, ואף אם אין רוצה לאכול מהבשר כל שנתקן ע”י שחיטה זו ונעשה ראוי לאכילה סגי וחשיב כמצוה, וזהו שס”ל להריב”ש דשוחט המסוכנת אף שאין דעתו לאכול מברך על השחיטה.
ואולם ראיתי בשו”ת ראש יוסף לידידי הג”ר משה יוסף ח”א סי’ ל”א, דכתב בדעת הרמב”ם שס”ל כהגן המלך, דלענין מצות שחיטה כתב הרמב”ם הלשון, מי שירצה לאכול, ולענין כיסוי הדם כתב הרמב”ם פי”ד משחיטה ה”י, אין חיוב בכיסוי אלא דם שחוטה הראויה לאכילה, ובחולין תנן השוחט וצריך לדם חייב לכסות אף שאין שוחט לאכילה, וסגי במה דכוותה מותר באכילה לחייב בכיסוי הדם, ומשמע דלמ”ע דשחיטה לא סגי במה שהוא ראוי לאכילה אלא צריך שירצה לאכול משחיטה זו, עיי”ש, ובשו”ת רביד הזהב ח”ב יו”ד ס”ג, יעו”ש.
והנה הפרמ”ג יו”ד סי’ י”ט שפתי דעת סק”ב, דהשוחט לכלבים יברך על השחיטה כיון שאם ירצה לאכול ממנה יכול לאכול, עיי”ש, הרי שס”ל להפרמ”ג שסגי במה שאם ירצה לאכול יכול לאכול ומברך על השחיטה, שאף ששחט על דעת להאכיל לכלבים, והחכמת אדם כלל ה’ ס”ב, ובשו”ת שער אפרים סי’ נ”ז, ובס’ שמלה חדשה יו”ד סי’ י”א סק”א, עיי”ש, וזהו לכאו’ דלא כהגן המלך הנ”ל בשוחט לצורך הדם שאין מברך על השחיטה, ולמש”כ הפרמ”ג סגי במה שאם ירצה לאכול אף שאין דעתו לאכול מברך על השחיטה, ולכאו’ זהו שס”ל להריב”ש בשוחט אף שאין דעתו לאכול מברך על השחיטה, דסגי במה שאם ירצה לאכול יכול לאכול ע”י שחיטה, וזהו דלא כהגן המלך, וכן הק’ על הגן המלך בס’ ערך השלחן יו”ד סי’ כ”ח ס”ק י”ח, שדבריו דלא כהריב”ש, עיי”ש, וכ”פ בס’ זבחי צדק סי’ כ”ח ס”ק פ”ב דלא כהגן המלך, והשוחט אף שאין דעתו לאכול מברך, עיי”ש.
ואולם בשו”ת שבות יעקב ח”ב סי’ ל”ו בשוחט לנכרי, כשאין כוונתו לאכול מהשחיטה, וכשוחט מר”ח אב עד התענית דאסור באכילת בשר, אין לו לברך על השחיטה, ורק אם יש צד שיאכל מהשחיטה כגון שיקח הבשר לצורך שבת או לחולה, יש לו לברך, עיי”ש, וכתב בשו”ת ראש יוסף ח”א סי’ ל”א דמשמע מדברי השבו”י דכל שאין מכוין לכך, אף שאפשר שלבסוף יעשו כן אינו סומך על כך לברך, אלא צריך שיהא על דעת כן בשעת שחיטה, עיי”ש, ובס’ מחזיק ברכה להחיד”א סי’ י”ט סק”א בשוחט ובודק אף שאין דעתו לאכול אלא להאכיל לפועליו הגויים מצי מברך, ושכן פסק השבו”י לברך, והוא עפי”ד הפר”ח מהריב”ש הנ”ל בשוחט את המסוכנת אע”פ שאין דעתו לאכול מברך על השחיטה, עיי”ש, ובשו”ת יהודה יעלה יו”ד סי’ צ’, ובשו”ת ויען אברהם [פלאג’י] יו”ד ס”ד, עיי”ש, וע”ע בשו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ צ”ח, עיי”ש.
ובשו”ת חינוך בית יהודא סי’ כ”א, נשאל במה שנהגו איסור שחיטה מר”ח אב עד התענית, אם מותר לישראל לשחוט ולמכור לגויים, וכתב דברכה אין לעשות על השחיטה, רק אם יהא בו איזה היתר אכילה כגון לחיה או חולה, אבל שחיטה לצורך משא ומתן אין שייך לומר אקב”ו על השחיטה, אלא בשוחט לאכילה, דכתיב וזבחת ואכלת, עיי”ש, וכתב בשו”ת ראש יוסף ח”א סי’ ל”א דעד כאן לא הצריך שתהא שם חיה או חולה אלא משום שנהגו באיסור אכילת בשר בימים אלו, ובסתמא כששוחט לצורך גוי יש לו לברך כיון שיש לו היתר אכילה אם ירצה, אף שאין מכוין לזה להדיא, וא”צ שיעמוד ויאמר מכאן אני אוכל למחר, עיי”ש.
ובאופ”א אפ”ל בזה אם מברך על השחיטה כשאין בדעתו לאכול, ה”ז תליא אם ברכת השחיטה מברכת המצוות או מברכת השבח, דכתב הט”ז יו”ד ס”א ס”ק י”ז, דברכת השחיטה אינה באה עלה שחיטה עצמה דהא אין חיוב לשחיטה אם אין רוצה לאכול, אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ברוך הוא על שאסר לנו אכילת בשר ללא שחיטה, עיי”ש, וא”כ י”ל כיון שברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה אלא ליתן שבח למקום שאסר לנו אכילת בשר ללא שחיטה, שפיר י”ל דמברך על השחיטה גם אם אין בדעתו לאכול, דנותן שבח למקום שאסר לנו אכילת בשר ללא שחיטה, ומצאתי בס’ זבח תודה [צאלח] יו”ד סי’ י”ט סק”ז, שכתב ע”ד הגן המלך הנ”ל דאין מברך על השחיטה כשאין בדעתו לאכול, דמה בכך אם אינו רוצה לאכול מאותו זבח, כי בעי לשחוט כראוי למה לא ישבח ויברך לשם יתברך שציווה לשחוט, עיי”ש, הרי שכתב דכיון שברכת השחיטה מברכת השבח יכול לברך וליתן שבח אף שאין רוצה לאכול מאותו שחיטה, ועמש”כ בשו”ת הר צבי יו”ד ס”א אם ברכת השחיטה מברכת המצוות או ברכת השבח, עיי”ש, ובס’ עצי לבונה יו”ד ס”א, ובשו”ת רביד הזהב ח”ב יו”ד ס”ג, ובשו”ת בנין אב ח”ב סי’ ל”ו, עיי”ש.
ולכאו’ אם ברכת השחיטה הוי מברכת המצוות או השבח, ה”ז תליא אם מ”ע בעצם השחיטה כדכתיב וזבחת וכדעת הרמב”ם הנ”ל, או שאין השחיטה אלא תיקון הבשר מאיסור נבילה וכדעת הריצב”א בתוס’ שבועות כ”ד ע”א, עיי”ש, ובראב”ד במנין הקצר בהשגות הרמב”ם שם בסה”מ כתב דשחיטה ל”ה מ”ע אלא לאו הבא מכלל עשה, עיי”ש, ואולם כדעת הרמב”ם דשחיטה הוי מ”ע מבו’ ברמב”ן עה”ת דברים י”ב כ”א, והסמ”ג עשין ס”ג, והחינוך מ”ע תנ”א, עיי”ש, ואמנם בשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ ק”מ כתב בדעת הבה”ג דלא מנה שחיטה במנין המצוות, דס”ל דאי”ז מצוה אלא הכשר מצוה שלא יאכל נבילה, עיי”ש, ואולם הרשב”א בתורת הבית הקצר בית א’ תחילת ש”א כתב מ”ע לשחוט, עיי”ש, ובשו”ת הרדב”ז מכת”י ח”ח ס”א דמ”ע יש בשחיטה, עיי”ש, ומש”כ בזה הפרמ”ג פתיחה להל’ שחיטה שורש ב’, עיי”ש.
וא”כ י”ל דאם איכא מ”ע בשחיטה, י”ל דברכת השחיטה הוי מברכת המצוות, ואולם אם נימא כהסוברים דליכא מ”ע בעצם השחיטה, ע”כ דהברכה שמברכין על השחיטה אי”ז מברכת המצוות אלא מברכת השבח, ומצאתי שכ”כ לתלות בשו”ת בנין אב ח”ב סי’ ל”ו, עיי”ש, ובשו”ת ראש יוסף ח”א סי’ ל”א או”ב, עיי”ש, ובס’ העמק שאלה שאילתא ק’ אות י’, דלהסוברים דליכא מ”ע בשחיטה, כיון שיש ברכה בשחיטת קדשים תיקנו ברכה אף בשחיטת חולין אף שאי”ז מ”ע, עיי”ש.
והנה בס’ זכרונות אליהו מערכת כיסוי הדם אות ט”ז, הביא מס’ ריח שדה דיש מקומות שנוהגים כשיצאו שני מתים בתוך שבעה או שלושים, שוחטים עוף וקוברין אותו בבית העלמין, פשוט שהמברך על השחיטה או הכיסוי היא ברכה לבטלה מאחר שא”צ לאכול ממנו, והוא גרוע מהשוחט לכלבים שאין מברך על השחיטה, עיי”ש, ובשו”ת יחוה דעת ח”ו סי’ נ’ בהערה העיר ע”ד ממש”כ הפר”ח הנ”ל דהשוחט להאכיל לגויים אף שאין דעתו לאכול מברך על השחיטה כיון שראוי לאכילה, עיי”ש, ולכאו’ יש לחלק בפשיטות דבשוחט על דעת לקבור לקיום הסגולה אי”ז עומד לאכילה אם ירצה, דדעתו לקבור ומש”ה הוי ברכה לבטלה דאי”ז עומד לאכילה, ואילו בשוחט לכלבים דאם ירצה לאכול יכול לאכול שפיר י”ל דמברך, ומצאתי שכ”כ להעיר ע”ד בשו”ת בארו של אברהם ח”ב סי’ מ”ד אות ה’, עיי”ש, ובשו”ת ראש יוסף ח”א סי’ ל”א בשוחט השוחט בכדי לאמן הידים במעשה השחיטה או ללמד אחרים הל’ שחיטה, ואי”ז מיועד לאכילה כשאח”כ נזרק לאשפה, או ששוחט לסגולה או רפואה ויודע ודאי שלא יקח מהם לאכילת ישראל, העיקר שלא יברך על השחיטה, אך המברך על השחיטה בכל ענין אף שאין רוצה ממנו לאכילה אין מזניחין אותו ובתנאי שיהא לו אפשרות ליקח לחולה אם ירצה, עיי”ש, ובשו”ת אמרי טהרה ח”א סו”ס ס”ח, עיי”ש.
ולכאו’ למש”כ הזבח תודה הנ”ל דכיון שברכת השחיטה הוי מברכת השבח, יכול לברך וליתן שבח אף שאין רוצה לאכול, א”כ גם בשוחט על דעת לקבור י”ל שמברך ליתן שבח על עצם השחיטה, וצ”ע.
ד’
ברכת הפרשת חלה ותרו”מ כשאין בדעתו לאכול
וראיתי בס’ באר בשדה לידידי הג”ר בועז כדורי תרו”מ ח”ב פי”ט ס’ י”ד, דכתב מי שיש לו פירות שהם ודאי טבל, ואין בכוונתו לאכול מהם מאיזה סיבה ורוצה להפריש מהם תרומות ומעשרות, רשאי לברך על הפרשתו, וכתב שהדברים מגיעים להא דתנן בחלה פ”א משנה ח’, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה וכו’, אם אין הרועים אוכלין ממנו אינה חייבת בחלה, עיי”ש, ובירושלמי פ”א מחלה ה”ה, עיי”ש, ובשו”ע יו”ד סי’ ש”ל ס”ט, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת ואם לאו פטורה, ודווקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשויה כצורת לחם, הא לאו הכי פטורה, עיי”ש, ומוכח מזה דרק אם ניכר שעשה העיסה לכלבים פטור מהפרשת חלה, אבל אם לא ניכר חייבת אף שאין כוונתו לאכול מעיסה זו, מ”מ חייב בהפרשת חלה, וכתב לתלות בהנ”ל דמברך על השחיטה גם כשאין דעתו לאכול, וכתב נפק”מ במי שיש לו עץ תאנים והוא אינו אוכל מהם מחשש שיש בהם תולעים, אם יכול להפריש מהם תרו”מ להרויח ברכה, וכתב דשפיר יכול לברך על הפרשת תרו”מ אף שאין דעתו לאכול מהם, עיי”ש, ולכאו’ אם נימא דברכת הפרשת תרו”מ הוי מברכת המצוות, וכנראה בט”ז יו”ד ס”א ס”ק י”ז, דחיוב הפרשת תרו”מ זהו אף כשאין רוצה לאכול, ושאני משחיטה דהוי מברכת השבח, עיי”ש, וא”כ שהוי מברכת המצות, כשאין רוצה לאכול לא יברך על הפרשת תרו”מ.
ואמנם י”ל עפמש”כ בס’ ברכת משה להג”ר נפתלי קופשיץ או”ח סו”ס ה’, במש”כ המג”א או”ח ס”ח סק”ב דהפרשת חלה אין מצוה כ”כ דאינו עושה אלא לתקן מאכלו, דומיא דשחיטה, עיי”ש, הרי שהפרשת חלה ל”ה מצוה אלא בגדר מתיר לתקן העיסה, וא”כ הברכה אי”ז מברכת המצוות אלא מברכת השבח, דהא גוף המעשה דהפרשת חלה אי”ז אלא בגדר מתיר, עיי”ש, ועפ”ז דברכת הפרש תחלה הוי מברכת השבח, י”ל דמברך על הפרשת חלה גם כשאין בדעת לאכול מהעיסה, וע”ע מש”כ נפק”מ בזה דברכת הפרשת חלה מברכת השבח בבית מתתיהו ח”ז סי’ ט”ו אות ב’, עיי”ש.
ושו”מ בס’ מנחת אשר במדבר סי’ כ”ד סוף אות א’, דכתב לדון לדעת הט”ז יו”ד ס”א ס”ק י”ז, שמצות הפרשת תרו”מ הוי מצוה חיובית וחייב להפריש תרו”מ אף אם אין כוונתו לאכול, אם זהו דווקא כשהוא מתכוין לעשות שימוש כל שהוא בפירות אלה, או אף כשבדעתו לאבדן ולהניח לירקב, וכתב לדון לדעת המג”א או”ח ס”ח סק”ב דאם אין רוצה לאכול אין חייב להפריש תרו”מ, מ”מ אם הפריש צריך לברך ול”ה ברכה לבטלה, דמ”מ מתיר הפירות לאכילה אף שאין מחויב לעשות כן, ואף במצות שחיטה כתבו האחרונים דהשוחט להאכיל לכלבים יברך על השחיטה כיון דמ”מ מתיר הבשר לאכילה, עיי”ש, ובשו”ת תשובות ישראל ח”ט יעו”ש, וראיתי בגיליון אהלי זרעים גיליון 47 עמ’ ז’, שכתב הג”ר ישראל אדלשטין להסתפק בזה אם מברך ברכת הפרשת תרו”מ כשלא יאכל מהם, וכתב דאם הפרשת תרו”מ הוי מצוה חיובית אף שאין רוצה לאכול, שפיר מברך אף שאין רוצה לאכול מזה, עיי”ש.
וראיתי בשו”ת ראש יוסף לידידי הג”ר משה יוסף ח”א סי’ ל”א לענין ברכת השחיטה אם מברך כשלא שחט לאכילה, וכתב דגם לענין הפרשת תרו”מ על הפירות, מי שאין חפץ לאכול מהפירות אינו צריך להרים ממנו, ואפ”ה לא מצאנו מי שיאמר שאסור לו לברך על ההפרשה אם יעשה כן, וכתב לחלק, דכיון שראויים ליתנם לכהן ה”ז חשוב מצוה מצד עצמו גם בלי אכילת הפירות, ואפי’ בזה”ז שאין נותנין תרומה לכהן ואינו ראוי לאוכלם, מ”מ גברא הוא דלא חזי, ולכן מברכין עליה גם אם מאכיל הפירות לבהמתו, ומשא”כ שחיטה שאינה עשויה כלל לצורך אכילת ישראל וכ”ש השוחט את הטריפה אפשר שאין לו לברך עליה, דכיון שאין רוצה באכילת הבשר, הוי זביחה שאין מתקיים בה ואכלת, שאין עליה מצוה, עיי”ש.
ה’
ברכת טבילת כלים כשאין בדעתו להשתמש בכלי
ויש לדון במטביל כלי ויודע שלא ישתמש בכלי זה, אם יברך עליו אם לאו, די”ל דיברך על מה שמוציא הכלי מידי טומאת עכו”ם אף שאין בדעתו להשתמש בכלי, או”ד כיון דאין בדעתו להשתמש בכלי ליכא למצות טבילת כלים, ולא יברך.
ולכאו’ י”ל בזה עפמש”כ בשו”ת מנחת אשר ח”ג סי’ נ”ה או”ב, דהא הרמב”ם לא הזכיר בסה”מ מצות טבילת כלים, וכן החינוך לא הזכיר, ורק הסמ”ק מ”ע צ”ט מנה טבילת כלים במנין המצוות, וכתב המנחת אשר שס”ל להרמב”ם והחינוך דטבילת כלים ל”ה מ”ע כלל אלא בגדר מתיר האיסור בשימוש בכלי שאין טבול, עיי”ש, וא”כ עפ”ז י”ל דהברכה בטבילת כלים ע”כ שאי”ז מברכת המצוות דליכא מצוה להטביל כלי, אלא הברכה מברכת השבח להוציא הכלי מידי טומאת עכו”ם, וכ”כ בשו”ת פלגי מים ח”א ס”ג עמ’ כ”ה דברכת טבילת כלים הוי מברכת השבח, עיי”ש, ומש”כ נפק”מ בזה בבית מתתיהו ח”ד ס”ד אות ה’, ובח”ז סי’ ט”ו אות ב’, עיי”ש, ועפ”ז דברכת טבילת כלים מברכת השבח י”ל אף שאין בדעתו כלל להשתמש בכלי, מ”מ יברך על הטבילה ליתן שבח, במה שיוצא הכלי מידי טומאת עכו”ם.
ולכאו’ יש לתלות אם האשה תברך על הטבילה גם שבעלה אין עמה, ע”פ מה שהארכנו בבית מתתיהו ח”ז סי’ מ”ה, אם מברך ברכת עירוב תבשילין כשבישל הכל מעיו”ט וא”צ לבשל כלל, דס”ל לרבים מהאחרונים דמ”מ יכול לברך ברכת ע”ת, דהברכה על העירוב במה שהעירוב מתיר לו לבשל אם ירצה, ושכ”כ בשו”ת להורות נתן ח”י סי’ מ”ח אות ח’, ובס’ מועדים וזמנים ח”ז סי’ קכ”ב ועוד, יעו”ש, וכן ראיתי בגיליון אהלי זרעים גיליון 47 עמ’ ז’ משמיה דמו”ר מרן הגרב”ד פוברסקי שנשאל בזה הלכה למעשה, ואמר דאפשר לברך על עירוב תבשילין אף שאין לו מה לבשל, דהברכה על עצם מה שהעירוב מתיר לו לבשל אם ירצה, עיי”ש, ועפ”ז י”ל שה”ה בטבילה תברך.
קרא פחות
