מה השאלה שלך?
קטגוריות שאלות
אגדה איסור והיתר בין המצרים ברכות ברכת כהנים הנהגות זרעים כשרות מועדים מלאכות שבת מלבושים ממונות סוגיות סוכות צדקה קריאת שמע שבת שונות תפילה תפילין תשמישי קדושה

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: כ״ח בסיון תשפ״ה

בקריינא דאגרתא ח”ב סי’ פא מצדד בתוך דבריו שאבנט בתפילה האידנא אין בו דרך כבוד, אבל הוא עצמו נהג בזה, וכמובן גם מתוך הדברים שם שאין כוונתו שאין בו שום מעליותא, וזה אינו נסתר מהסברא שכתב שם שאין בזה דרך ...קרא עוד

בקריינא דאגרתא ח”ב סי’ פא מצדד בתוך דבריו שאבנט בתפילה האידנא אין בו דרך כבוד, אבל הוא עצמו נהג בזה, וכמובן גם מתוך הדברים שם שאין כוונתו שאין בו שום מעליותא, וזה אינו נסתר מהסברא שכתב שם שאין בזה דרך כבוד עכשיו (גם אם נימא שכתב כן להלכה וכ”ש אם סברא זו נאמרה רק לחלק מהפוסקים עי”ש), דהרי עיקר לבישת האבנט מדינא משמע דהוא מפני קדושה ולא רק משום כבוד ועי’ או”ח סי’ צא ס”ב ובמשנ”ב שם סק”ד וסק”ה, אלא רק ר”ל שיש בזה טעם מספיק לא לשנות המנהג למי שאינו נוהג ללבוש דאין בזה צורך כ”כ כמש”כ, אבל לא לשנות המנהג להיפך דגם בזה יש טעם וכמשנ”ת ולכך הוא עצמו לא שינה מנהגו, ואדרבה משמע שם בכמה לשונות שיש בזה חומרא ואף חשש נדר וחומרי מקום שהלך לשם וכו’ עי”ש והמעיין בדבריו יראה שלזה כוונתו ומטרת מה שכ’ שם הסברא הנ”ל הוא בעיקר ליישב המקומות שלא נהגו בזה, וממילא יש להעיר על קצת מחברים שהזכירו בשמו דהאידנא א”צ מחמת שאינו דרך כבוד.

קרא פחות
0
  • 0
  • 9
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שלהי אדר א’ תשע”ו {מה שהקשה כת”ר על מי שאין לו קרקע דקי”ל (פסחים ח’ ב’) שפטור מלעלות לרגל, א”כ מ”ט ממעטינן מי שחציו עבד וחציו משוחרר (בחגיגה ד’ א’), הא אין לו חלק בארץ. } תשובה לכאורה הוה עדיפא ליה לאקשויי ממשוחרר ...קרא עוד

שלהי אדר א’ תשע”ו

{מה שהקשה כת”ר על מי שאין לו קרקע דקי”ל (פסחים ח’ ב’) שפטור מלעלות לרגל, א”כ מ”ט ממעטינן מי שחציו עבד וחציו משוחרר (בחגיגה ד’ א’), הא אין לו חלק בארץ.

}

תשובה

לכאורה הוה עדיפא ליה לאקשויי ממשוחרר גופיה דמשמע דחייב, ואיך יש לו קרקע.

וז”ל המנ”ח מצוה ה’, ולכאורה לד’ התוס’ (פסחים ג’ ב’) דמי שא”ל קרקע פטור מפסח א”כ גר שנכתב בפירוש בתורה וכי יגור אתכם גר וכו’ היאך יש לו קרקע אי בקנה הא בזמן שהיובל נוהג לר”ל ק”פ לאו כקה”ג דמי וא”כ א”ל קרקע אך לשיטת הר”מ דביובל שני מביא וקורא א”כ ה”נ ועיין טו”א פלפל בדינים אלו גבי ראיה ונלמד משם לכאן עכ”ל.

עוי”ל לפ”מ דהרמב”ם לא פסק דין זה בפסחים ח’ ב’, א”כ ס”ל דאתיא דלא כהלכתא (ועמ”ש מהאחרונים בזבח פסח על הל’ ק”פ להר”מ פ”א), וי”ל לדעתו דהגמ’ בחגיגה אתיא כהלכתא.

שוב ראיתי בצל”ח פסחים שם וז”ל, שאלני כבוד הגאון מוהר”ר ישעיה ברלין מברעסלא למה לא הביא הרמב”ם הך מילתא דר’ אמי כיון שאין חולק עליו.

וזה אשר השבתי לו וכו’.

וכתב הצל”ח, ועל זה השיב תלמידי האלוף המופלג מוהר”ר מרדכי ברומף הנזכר והרי מפורש בחגיגה דף ג’ ע”א דילפינן מגזירה שוה דראיה ראיה לחרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר שהוא פטור מן הראיה ואין לומר אין גזירה שוה למחצה וילפינן מיניה ג”כ לחייב גרים אף שאין להם קרקע בראיה כשם שחייבים בהקהל דהרי נגד זה יש לנו סתירה מקרא דר’ אמי ואני השבתי לו דזהו בתחלת הסוגיא בריש חגיגה ואכתי לא ידעינן דחרש באזנו אחת גם כן פטור והוה אמינא דוקא חרש בב’ אזנים הוא דפטור ולפי ההוה אמינא זו הא דחרש ואלם פטורים מהקהל איננו גזירת הכתוב אלא טעם גדול יש בו דלמה יבואו והרי ביאתם הוא פועל ריק שהרי לא ישמעו ולא ילמדו שזה עיקר מצות הקהל ואפילו לטף אינן דומין דטף הטעם ליתן שכר למביאיהם וזה לא שייך בחרש ואלם שהם גדולים ולא שייך מביאיהם ולפ”ז ליכא למילף ק”ו למפטרינהו מראיה מק”ו דהקהל שחייבים אפילו נשים וכו’ דהרי איכא פירכא דמה להקהל שביאתם הוא פועל ריק משא”כ בראיה שגם הם יכולים להביא קרבן ראיה כמו שאר אינשי ולכך מוכרח ללמוד פטורייהו מראיה בגזירה שוה שהיא מופנית ועל גזירה שוה המופנית לא פרכינן דלמדין ואין משיבין ולא משגחינן בשום טעם אלא ילפינן כשם שפטורים מהקהל כך פטורים מראיה אבל לפי המסקנא שם דגם חרש באזנו אחת פטור מהקהל אף שיוכל לשמוע וללמוד אפ”ה פטרו הכתוב א”כ פטורים דזה הוא גזירת הכתוב בלי שום טעם ושוב ילפינן למפטריה בראיה מק”ו מה הקהל שאפילו נשים וטף חייבים פטורים חרש ואלם ראיה שנשים וטף פטורים ק”ו שחרש ואלם פטורים ואייתר הך גזירה שוה לגמרי ולמפטר סומא מהקהל אין צריך למילף מגזירה שוה הניתנית בסיני דהרי בהדיא כתיב בבוא כל ישראל לראות ולמפטר חגר מהקהל ג”כ אין צריך גזירה שוה דהרמב”ם יליף לה מבעלותך ליראות עיין ברמב”ם פ”ב מחגיגה הלכה א’ וא”כ אייתר הגזירה שוה למי שאין לו קרקע וכמ”ש בפנים עכ”ל, ועיין עוד שם באריכות.

אבל לא כל מה שכתב שם ההיכי תמצי שייך גם בחציו עבד וחב”ח.

ובטורי אבן ברפ”ק דחגיגה ב ע”א ד”ה ועבדים תירץ גבי גרים, דמשכחת להן קרקע כאשר נשאו בת ישראל יורשת נחלה ומתה וירשוה הם וכמאן דאמר בפרק יש נוחלין דירושת הבעל דאורייתא ואינה חוזרת ביובל אך קשה בחציו עבד וחציו בן חורין אמאי צריך קרא למעוטי מראיה תיפוק ליה דפטור משום שאין לו קרקע דבו אי אפשר לומר דנשא בת ישראל משום דבגיטין מג ע”א איבעיא לן אי תופס בו קידושין בבת ישראל ולא איפשטא ותירץ דמשכחת לה ביובל ראשון דלכו”ע מביא וקורא [עי’ בגמ’ גיטין שם], אי נמי לאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד אי נמי בזמן בית שני שלא נהג בו יובל ומצות ראיה נוהגת עיי”ש והגאון בעל ברוך טעם בהגהותיו אמרי ברוך כתב להעיר בכמה דברים ובין הדברים כתב דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין שיהיה לו קרקע כאשר גר זכה בקרקע מכח ירושת אשתו ומת בלא יורש והחציו עבד וחציו בן חורין זכה בקרקע של הגר מדין הפקר דאז כיון שאין בעלים ראשונים אינה חוזרת ביובל עוד כתב על עצם קושית הטורי אבן דאפשר לומר דלענין חיוב עליה לרגל די אף בחלק בארץ שאינה שדה דהיינו שבנוי עליו בית וא”כ י”ל שיש לגר או לעבד בית בבתי ערי חומה דאינה חוזרת ביובל ושפיר מיחייב בראייה עיי”ש.

והנה חידש השפ”א בריש מסכת חגיגה שהפטור של מי שאין לו קרקע זהו רק במי שדר מחוץ לירושלים ופטור מלעלות כלישנא דקרא ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך אבל מי שדר בירושלים גם אם אין לו קרקע חייב { {וזה לשונו “במשנה הכל חייבין בראי’ חוץ כו’ ועבדים בס’ טורי אבן הקשה הא”ר אמי בפ”ק דפסחים כל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וא”כ עבד אפי’ משוחרר אין לו חלק בא”י פשיטא דאינו בראי’ וכן בחציו עבד דפליגי בגמרא קשה דבלא”ה פטור ובאמת הרמב”ם השמיט האי דינא דרב אמי ומשמע דס”ל דאין הלכה כן וע”ש בצל”ח.

אכן לפענ”ד היה נראה דר”א אינו פוטר אלא מלעלות מדכתי’ לא יחמוד את ארצך בעלותך כו’ אבל אה”נ אם הוא בירושלים צריך להראות פני ה’ כדכ’ יראה כל זכורך ומעליה לבד פטרו קרא דבעלותך וא”כ א”ש דעבד משוחרר וגר שייך בראי’ כנ”ל מיהו בלא”ה לק”מ דמשכחת לה שקנה בית בבתי ערי חומה דנחלט לו ואינו חוזר רק ביכורים בשדה אמרו בגמ’ “דלא משכחת לה דאפי’ נפל הבית שקנה אינו רשאי לזרוע שם דאין עושין עיר שדה כדאי’ בערכין לג ב אך בב”ה כד ב מבואר דאילנות רשאין ליטע אם כן משכחת בכורים בכהאי גונא בפירות אילן” ע”כ.

} }, וכן כתב במרומי שדה להנצי”ב בריש חגיגה, וכן חידש באבני נזר או”ח סימן שלו אות טז ויז, אלא שסיים ועדיין לא קבעתי בזה מסמרות לפי שבתוס’ ריש חגיגה לא משמע כן דחשבו מי שאין לו קרקע בהדי מקמץ ובורסי ועוד דלפי דברינו גם משום שמחה אינו מחייב לעלות מי שאין לו קרקע ולא משמע כן בתוס’ ראש השנה י ע”ב ד”ה הא ליתא בראיה ועוד בירושלמי דפיאה במשנה דקרקע כל שהוא חייבת בבכורים איתא שם מי שא”ל קרקע פטור מן הראיה על כן עוד הפי’ מפוקפק אצלי ועוד מצאתי כן רביעי’ להג’ האדר”ת בקונטרסו “זכר למקדש” בפ”א כותב בתוך הדברים ועיקר הקושיא דהא אין לו קרקע כבר בארנו בעניותינו במק”א בס”ד דכל הפטור אינו רק שאינו מחויב לעלות לירושלים אבל כל שכבר הוא בירושלים גם כשאין לו קרקע כבר הוא מתחייב בראי’ ע”כ.

וע”ע בגור אריה יהודה להג”ר מנחם זמבא הי”ד (מתוך ספר דעה”ד בפסחים שם, וע”ש).

קרא פחות
הפקרחגרחרשיובלפסחקידושיןראש השנהתשובה
0
  • 0
  • 34
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החש’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, השנה ע”פ רוב הפוסקים אין ללמוד תורה רק מענייני החורבן ומוסר החל מחצות יום שב”ק. שמעתי שיש פוסקים שבשבת זו אומרים שניתן ללמוד רגיל מאחר וזה יום ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החש’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
השנה ע”פ רוב הפוסקים אין ללמוד תורה רק מענייני החורבן ומוסר החל מחצות יום שב”ק.

שמעתי שיש פוסקים שבשבת זו אומרים שניתן ללמוד רגיל מאחר וזה יום שבת ואין לנהוג אבילות,
במקביל יכולה להיות בעיה בכלל בלימוד תורה בצורה רגיל כי השנה זה עיצומה של יום ואם כך נתחיל ללמוד מענייני החורבן כבר מחצות יום הששי שזה ערב ת”ב.

הרב יוכל להתייחס לנקודות שהעלתי והאם בכל זאת ניתן ללמוד תורה כרגיל עד שקיעת החמה דיום שב”ק ובכלל?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי.

}

תשובה

בס”ד יום שני ד’ אב תשע”ו

שלום רב לאוהבי תורתך

הנה מדינא דגמ’ אין שום איסור ללמוד בשבת זו, שאין דיני ת”ב נוהגים בשבת, וכמ”ש בגמ’ תענית כ”ט ב’, תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו,

וכן בשו”ע או”ח סי’ תקנב ס”י איתא, אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו יד כסעודת שלמה בעת מלכותו.

ולכן הורה האג”מ שאפשר לשורר זמירות כרגיל בשב”ק (או”ח ח”ד סי’ קי”ב), ועי’ הליכ”ש בין המצרים פט”ו ארחות הלכה הערה 33.

ולענינינו כתב רמ”א בשו”ע או”ח סי’ תקנג וז”ל, ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כ”א בדברים המותרים בתשעה באב; ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות, עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה ס”ק ח וז”ל, ונהגו וכו’ דתורה משמחת הלב ומ”מ כ”ז אינו מדינא דהא מותר בעט”ב מדינא כל החמשה עינויים ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בט”ב.

והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו דאפילו אם חל בשבת הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמ”ש הרמ”א וכמו שאכתוב לקמיה אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה ראשון לכל הרש”ל כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה גם הגר”א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בט”ב דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ וע”כ דעתו להקל בזה וכתב דכן היה הוא נוהג ע”ש וכן הח”א כתב דהוא חומרא בעלמא וע”כ נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו עכ”ל.

ובביאור הלכה שם ד”ה ולכן הביא את לשון המאמר מרדכי מה שכתב על הרמ”א וז”ל, הוראה זו תמוה היא וכבר ראיתי לקצת מן האחרונים דצווחו עלה אמנם הרב מ”א קיים דברי הרמ”א ז”ל וכו’ והאריך בזה ולבסוף סיים ואיך שיהיה נלענ”ד דאין לחוש לזה לפי שאין לנו טעם נכון לאסור הלימוד בשבת כלל ומש”כ הרב מ”א להחמיר מטעם דיכול ללמוד דברים המותרים בט”ב אומר אני שאין זה מספיק לפי שאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ועינינו הרואות דכמה ת”ח מתרשלים בלימוד המותר ביום ט”ב עצמו משום דצער הוא להם ללמוד במה שאינם רגילין וגם אני בעוה”ר כאחד מהם ולכן איני חושש לסברא זו ודעתי נוטה להתיר אפילו בחול עד סמוך לביה”ש ואי לאו דמיסתפינא מחברייא הו”א דאפילו ביום ט”ב עצמו היה לנו להקל דבעוה”ר נתקלקלו הדורות וביום ט”ב מטיילין בשווקים ומשיחין שיחת חולין ואפילו היודעים ספר וקצת הלומדים מקילין בזה ופשיטא דבאופן זה טפי הוי עדיף להו ללמוד וכיוצא בדבר מצינו בירושלמי א”ר אבא בר ממל אלו היה מי שיתמנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחוה”מ כלום אסרו אלא כדי שיהא אוכלין ושותין ושמחין ועוסקין בתורה וכדון אינון אוכלין ושותין ופוחזין ע”כ ואף אנו נאמר כלום אסרו הלמוד אלא כדי שיהיו יושבין בעניני צער ואבילות ומתוך כך זוכרין ודואגין על חורבן הבית והנה מטיילין ומשיחין שיחת חולין ומסיחין דעתן מן האבלות ומתוך כך באים לידי שחוק והיתול אלא דמאחר שאיסור ברור הוא בש”ס ופוסקים פשיטא דאין לנו כח להקל ושומר נפשו ירחיק עצמו משחוק והיתול וטיול והשם יכפר בעד השוגגים אמנם בעט”ב יש להקל כיון שלא הוזכר בש”ס ופוסקים וכן אני נוהג אף בחול וסמיכנא בהא על מהרש”ל ז”ל ומ”מ מי שמרגיש בעצמו שיוכל לדחוק וללמוד דברים המותרים ולא ימעט מפני זה בלימודו קדוש יאמר לו ואחר כונת הלב הן הדברים עכ”ל.

והובא בספר החפץ חיים חייו ופעלו (ח”ג עמ’ תתמ”ח) שבישיבת ראדין נהגו ללמוד ביום ערב ת”ב כבכל יום אחר, וכן בספר מנחת תודה הובא שהחפץ חיים היה תולה מודעה בערב תשעה באב בישיבתו שמצד הדין מותר ללמוד בערב ת”ב.

ולענין השנה הזו, כתב במשנה ברורה ס”ק י וז”ל, והט”ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו והיינו אפילו כשחל ט”ב בשבת וכ”ש כשחל עט”ב בשבת.

ונראה דיש לסמוך ע”ז אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין וכנ”ל עכ”ל המ”ב.

ומבואר בדברי המ”ב שהכריע להקל בזה, וראה מה שכתב עוד בשו”ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רמא וז”ל, ואפשר דאפילו להפוסקים דס”ל דאסור ללמוד בשבת זו אחר חצות, הני מילי ליחיד דלא נראה כאבילות בשבת, אבל בני”ד אם נאסור הלימוד לבני הישיבה אין לך אבילות בפרהסיא גדולה מזו דאסורה בשבת, וכמו שכתב הבכור שור בעצמו שם לגבי סעודה ג’ בשבת דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה ג’ עם חביריו ומיודעיו ומונע שבת זה ה”ל כאבילות בפרהסיא עיין שם עכ”ל.

ועי”ש שהאריך בזה.

[ובענין דעת החזו”א בזה עי’ בארחות רבינו ח”ב עמ’ קל”ו ובמנחת תודה הנ”ל ובתורת המועדים שם, ועי”ש בתורת המועדים עוד פרטי דינים בזה].

לסיכום לדעת המ”ב מותר ללמוד בת”ב שחל בשבת דברים האסורים ללמוד בת”ב, וגם בערב ת”ב שחל בחול מעיקר הדין מותר, ולכן מי שאם לא ילמד מה שרגיל לא ילמד כלל בודאי יש לו על מי לסמוך גם בשנה רגילה.

הלכות שבת

קרא פחות
אורח חייםהלכות שבתחל בשבתידמשהערבשבתתשובהתשעה באב
0
  • 0
  • 23
נשאל: ה׳ בתשרי תשפ״ו

או”ח סי’ ח סט”ו והוא שנפלה כולה אבל אם לא נפלה כולה אף על פי שנפלה רובה, אינו צריך לברך, יעוי’ בט”ז מה שהקשה דבתפילין אין הדין כן, והמאמ”ר מצדד דגם בתפילין כ”ה, ולולי דמסתפינא אולי המחבר לשיטתו דס”ל לעיל ...קרא עוד

או”ח סי’ ח סט”ו והוא שנפלה כולה אבל אם לא נפלה כולה אף על פי שנפלה רובה, אינו צריך לברך, יעוי’ בט”ז מה שהקשה דבתפילין אין הדין כן, והמאמ”ר מצדד דגם בתפילין כ”ה, ולולי דמסתפינא אולי המחבר לשיטתו דס”ל לעיל דאין דרך עיטוף לעיכובא חיוב במצוות ציצית ולהכי יכול לברך להתעטף על ט”ק לדעת השו”ע, וגם לעיל גבי ב’ לפניו וב’ לאחריו משמע בל’ המחבר דאינו לעיכובא, וכן מוכח בדעתו בב”י ס”ס י’ עי”ש בד”מ מש”כ על דברי הב”י בזה, וממילא הברכה על העיטוף חל גם על מה שהיה מעוטף במקצת הגוף, ולכן כשהחזיק בידו לא חשיב עיטוף כלל כמש”כ המשנ”ב, והגר”א סובר כהמחבר דאין עיטוף לעיכובא מ”מ ס”ל דבעי’ עיטוף על עיקר הגוף וכדלהלן בסוף סי’ י, וגם סובר דבעי’ ב’ לפניו ולאחריו כדמוכח במעשה רב גבי החזקת הציצית בק”ש [ואפשר דס”ל שהוא לעיכובא], ולכן כשנפל מעיקר הגוף בזה אינו עיטוף, ולכך הקשה הט”ז על המחבר דלדידן יש להשוות ציצית לתפילין כיון דבציצית סבירא ליה למהר”ם ותלמידו מהר”ח דלא שייך להתעטף על ט”ק וממילא אינו דרך עיטוף אי משום לשון הברכה אי משום שאין מצוה בזה לקצת רבוותא [ועי’ בד”מ כאן ובתה”ד סי’ מה], אבל זה אינו דלכאו’ גם הט”ז מודה דלהלכה בירך להתעטף על ט”ג וכיון לפטור הט”ק אינו מברך שוב אלא טענת הט”ז דאי”ז צורת לבישה כלל שנשאר עליו קצת אפי’ להחולקים על מהר”ם וסייעתו וס”ל דלבישה מקרי עיטוף מ”מ האי אפי’ לבישה אינה.

קרא פחות
0
  • 0
  • 9
נשאל: י״ב בסיון תשפ״ה

לגבי קימה בזמן ת”ת מבואר בגמ’ דלהלכה חייב, ולגבי זמן קריאה”ת מדייק ג”כ לחייב הברכ”י יו”ד ריש סי’ רמד מדברי הגאון שהובא בשבלי הלקט סי’ מג, והאריך שם בראיות בזה ונקט להדיא לחייב גם בעת שעוסק בקרבנות ופסוד”ז וברכות ק”ש. ובכמה ...קרא עוד

לגבי קימה בזמן ת”ת מבואר בגמ’ דלהלכה חייב, ולגבי זמן קריאה”ת מדייק ג”כ לחייב הברכ”י יו”ד ריש סי’ רמד מדברי הגאון שהובא בשבלי הלקט סי’ מג, והאריך שם בראיות בזה ונקט להדיא לחייב גם בעת שעוסק בקרבנות ופסוד”ז וברכות ק”ש.

ובכמה אחרונים ציינו שכ”כ גם ברוקח ס”ס שסט עכ”פ לענין פסוד”ז שחייב לעמוד אז מפני רבו.

ומשמע בברכ”י שם דאפי’ בק”ש מלבד פסוק ראשון הדין כן חדא ממה שדחה דגבי יעקב אבינו שמא הי’ בפסוק ראשון, ועוד מא’ הראיות שם שכ’ דמשמע דלא חילקו בזמן ישיבתם בבהכנ”ס ועוד ממה שהזכיר שם להשיב מפני הכבוד אע”ג דהדמיון ביניהם אינו ממש דומה דהתם כבר אמר לו שלום ומאידך הכא יש חיוב קימה, מ”מ הענין מובן שרצה להביא בזה אסמכתא וזכר לדבר, דגם להשיב שלום הוא חיוב כמ”ש בברכות סוף דף ו’ וכשהוא מפני הכבוד דמי קצת לעמידה, אלא דמפני הכבוד הוא בין הפרקים ובאמצע הפרק הוא רק מפני היראה.

וכן בשלמת חיים סי’ נה כ’ ג”כ דיש לעמוד אפי’ בק”ש, ועי’ גם תשוה”נ ח”ד סי’ כב.

ובשו”ת שבה”ל ח”ו סי’ קמו כ’ מכח זה דבאמצע הקריאה פטור [א”ה מסתמא דמיירי לעמוד מפני הכבוד] אלא רק בין הפרקים צריך לעמוד מפני הכבוד (ועיקר ההשוואה להשיב מפני הכבוד כ”ה במקו”ח סי’ סו סוף ס”א), ובאדר”ת (הובא במשנה אחרונה סי’ סג) חילק בין פרשה ראשונה לשניה, ויתכן שזו כוונת השה”ל שציין לדינא שלא ירמוז בשעת ק”ש ולצורך מצוה האיסור רק בפרשה ראשונה לכו”ע כמ”ש המשנ”ב סי’ סג סקי”ח וכן דעת אז נדברו ח”ב סי’ ד (ויש מי שהביא דברי השה”ל ולא הזכיר להדיא דבאמצע הקריאה ממש סובר שלא יקום אלא רק בין הפרקים).

אבל צ”ע דאם לדעת השבה”ל יש לעמוד מפרשה שניה ואילך א”כ אם סיים פרשה ראשונה כבר יש לעמוד ולמה הוצרך לדינא דבין הפרקים.

וכתב הברכ”י על דבריו הנ”ל שהם דברים פשוטים ולא הוצרך לזה אלא מפני שראה תשובה אחת בכת”י לאחד קדוש שנקט שאין קימה.

וגוף מה שדחה בברכ”י שם הראיה לענין ק”ש של יעקב דמנ”ל דלא מיירי בפסוק ראשון אף שפשטות דבריו דבפסוק ראשון מודה מ”מ צ”ב אם כוונתו לזה דקאי על מה שכתב בתשובה כת”י דשמא זה לא מיירי בפסוק ראשון וע”ז תמה דאולי הוא להיפך, אבל בלאו הכי גם אם מיירי בפסוק ראשון צ”ב דנשיקה אפשר דחמור דהוא רמז ברור וגם יש מהפוסקים שנקטו דנשיקה הוא הפסק בק”ש כיון שאינו יכול לעמוד אז, ואפשר דהברכ”י לא הוה משמע ליה לחלק בזה דלא משמע ליה דנשיקה הוא הפסק כפשטות רוב הפוסקים לענין נשיקת ציצית, ולגבי רמז אולי משמע ליה דגם עמידה הוא רמז כהבנת המקור חיים דלעיל וסייעתו.

ומ”מ אם נימא דבאמת כל פעולה שעושה להיכר חשיב כרמז יל”ע היאך מותר לעשות עצמו כקורא ק”ש כשהציבור קורין פסוק ראשון והוא באמצע פרשה ראשונה, ואולי באמת אה”נ אסור וההיתר רק במקומות שמותר להפסיק לרמז לדבר מצוה, ובפוסקים איני יודע אם הזכירו להדיא דבפרשה ראשונה אסור, ויעו’ בתשובה אחרת שהרחבתי דבשמונ”ע מסתבר שאסור וכך הפשטות שנוקטים עכ”פ לענין שמונ”ע, ואולי שם הוא קיל דהוא צורך ק”ש או לאידך גיסא דכאן חמיר כיון שעושה ליישב דעתו של אדם ולא לצורך גבוה וממילא חשיב שם כמרמז.

ויתכן דמה שדחה שם הברכ”י דברי התשובה כת”י במה שכתב דילמא שהיה יעקב מייחד וכו’ והעוסק במעשה מרכבה אינו פוסק אפי’ לאיש”ר, אפשר דכוונתו בזה מלבד מה שבא ליתן טעם למה נימא דהיה דוקא פסוק ראשון של ק”ש ומחמת זה לא פסק, מלבד זה אפשר דבא ליתן טעם למה דוקא יעקב לא פסק בפסוק ראשון כיון שהיה עוסק במעשה מרכבה הא שאר אדם לא, ואם נימא הכי מיושב ג”כ מה שכ’ בסוף דבריו “הא כל שעתא ושעתא זימניה הוא” ור”ל בזה שבכל עת התפילה במיושב בבהכנ”ס צריך לעמוד, אבל אפשר דאינו מוכרח בכוונתו בב’ דברים אלו דגם מש”כ כל שעתא לאו דוקא אלא ר”ל רוב שעתא.

ובשם החזו”א הובא שיקום גם בזמן קריאת פסוק ראשון (הובא בהערות לדעת נוטה עמ’ ריא אות מט) עכ”ד ונראה דס”ל דהפסק לא שייך בעמידה דאפי’ בהליכה בשמונ”ע דנו בזה בפוסקים (עי’ רבינו יונה ותי”ט ומשנ”ב בכ”מ וציינתי דבריו בתשובה אחרת לגבי מי שיש הפחה בסמיכות לו בשמונ”ע) ואף דנישוק ס”ל להחזו”א דהוא הפסק יש לחלק דהחזו”א סובר דמה שאין יכול להמשיך בקריאה בינתיים חשיב הפסק כמו שכתבו בדעתו אבל עמידה ס”ל דלא הוי אפי’ רמיזה דלדידן צריך לעמוד (היינו להדעות שהביא הש”ך והרחבתי במקו”א) אפי’ אחר שעבר החכם כל שהוא תוך ד”א, וצע”ק דעיקר הגדרת הקימה היא קימה שיש בה הידור א”כ יש בזה קצת רמיזה.

ואולי סובר החזו”א דמה שהותר רמיזה בפרשה ראשונה לצורך מצוה ה”ה בפסוק ראשון דאיסור רמיזה בפסוק ראשון סובר שהוא כפרשה ראשונה (ועי’ רא”ש פ”ב דברכות סי’ יג), או דסובר דמותר לעצור ולהפסיק ברמיזה (עי’ פת”ש סי’ ס”ג ס”ו ועי’ במשנה אחרונה שם דמהרבה פוסקים מוכח שאסור), או דסובר דהגדרת קימה היא לא רק רמיזה אלא חיוב על האדם, וממילא כשאין מתכוון לרמיזה אע”פ דהוא פסיק רישא שרי, או דס”ל דעשה דכבוד תורה עדיף (ועי’ העמק שאלה פ’ בא ובהערתו עה”ג שם מה שדן שם אם עשה דכבוד תורה דוחה מצוות אחרות לענין הסיבה ועי’ מגילה ג’ ובפוסקים ע”ז), או דסובר דאיסור רמיזה בק”ש דרבנן (ועי’ רש”י יומא יט ע”ב ובהרא”ש ברכות שם) ולא העמידו דבריהם במקום קימה דאורייתא, וצ”ע בכ”ז.

היוצא בזה דמפרשה שניה ואילך יש לעמוד ובפרשה ראשונה באמצע הפרק משמע דמפני היראה יכול לעמוד ובפרשה ראשונה באמצע הפק מפני הכבוד תליא בפלוגתא ופשטות המשנ”ב דאסור כיון שיש בו רמז וכן נקטו להדיא כמה אחרונים, אבל פשטות הברכ”י (עכ”פ מפסוק ראשון ואילך ויש לדון בזה) גם בפרשה ראשונה וכן הובא בשם החזו”א אפי’ בפסוק ראשון.

קרא פחות
0
  • 0
  • 18
נשאל: כ״א בשבט תשפ״ו

בשו”ע או”ח סי’ רמט ס”א אין הולכים בע”ש יותר מג’ פרסאות וכו’ ואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת מותר לילך כמה פרסאות, ויל”ע עד כמה ההיתר הזה, ובאמת יל”ע בכל אחד שהולך אל חבירו בעירו עד מתי מותר לו ...קרא עוד

בשו”ע או”ח סי’ רמט ס”א אין הולכים בע”ש יותר מג’ פרסאות וכו’ ואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת מותר לילך כמה פרסאות, ויל”ע עד כמה ההיתר הזה, ובאמת יל”ע בכל אחד שהולך אל חבירו בעירו עד מתי מותר לו ללכת לבית חבירו, ובסתמא משמע דבפחות מג’ פרסאות לא גזרו כלל, דחכמים לא נתנו הדבר לשיעורין אלא תלו הדבר בריחוק ג’ פרסאות, ואולי יש לומר טעם בזה דבפחות מג’ פרסאות יכול לחזור למקומו, ואע”ג דאם הולך סמוך לשקיעה”ח מהלך ב’ פרסאות לא יוכל לחזור למקומו מ”מ כל פחות מג’ פרסאות דלא שכיח לא גזרו, או י”ל דבאמת צריך לשער שיגיע עד שליש היום (כמו בג’ פרסאות שהוא עד שליש היום כמ”ש המשנ”ב בסק”א), ויש צד לתלות גם הנידון דידן בספק זה דאם לא גזרו בפחות מג’ פרסאות א”כ אפשר דאם שלח להודיעם ג”כ לא גזרו כלל, דהר”ז כמו שנמצא תוך ג’ פרסאות למקום שרוצה לילך שם דשלוחו כמותו כיון שמודיעם שיכינו לו צרכיו, וה”ה בזמנינו אם מתקשר בטלפון להודיע הר”ז כמו שליח שעומד שם עבורו ובכה”ג אפשר דהוא כמו שהוא שם ממש ואפי’ אם נימא דבמקרה שהוא בריחוק ב’ פרסאות צריך לבוא עד שליש היום מ”מ בניד”ד הרי הוא כמו שבא והודיע ומה שהוא עצמו לא בא לית לן בה דהעיקר שיידעו בביאתו להכין לו צרכי סעודה והרי ידעו, וכ”ש דפשטות הגמ’ ופוסקים דבפחות מג’ פרסאות א”צ לחוש כלל.

ויעוי’ במשנ”ב סק”א שהביא פלוגתת הפוסקים במי שנוסע בעגלה ונוסע במהרה אם צריך להקפיד על מכדי הילוך ג’ פרסאות דהיינו שליש היום, ויש מקום לומר דעד כאן לא פליגי הפוסקים ז”ל אלא בדבר שהוא מרוחק ג’ פרסאות שהוא בכלל הגזירה ולא פלוג אבל כשהוא מרוחק ב’ פרסאות לא שייכא סברא זו ולא גזרו כלל, ומהב”ח המיקל ביושב בעגלה שיכול לבוא אפי’ אחר חצות היום כל שיש לו שהות להכין צרכי שבת נשמע גם להפמ”ג דמחמיר ביושב בעגלה בריחוק דעד כאן לא החמיר אלא במרוחק שהוא בכלל הגזירה אבל במקורב לא אבל סברא זו לא שייכא במי שיש לו שליח להודיעו דבזה י”ל דהוא בכלל הגזירה דרק בראשונים הוסיפו דין זה א”כ מה שיש לו מודיעים בשליח או בטלפון מ”מ צריך שיבוא עד שליש היום, אבל יותר משמע לא כן אלא דאם יש מי שיודיע את מארחו חשיב כמו שאין האורח מרוחק כלל דהעיקר שיודיעוהו להמארח וכשמודיעים אותו הו”ל כמו שהלך הוא עצמו והקדים להודיע למארחו, ויש לדמותו למי שיצא בריחוק ג’ פרסאות ממקומו בער”ש לאיזה צורך וחזר דסגי בזה שהיה בביתו קודם לכן ויודעים שישבות בביתם בשבת ובזה מותר לחזור לביתו וא”צ לשבות במקום שהוא שם.

קרא פחות
0
  • 0
  • 8
נשאל: י״ז בטבת תשפ״דב:

הכמות לאכילת פת שחרית קודם הלימוד היא כביצה או יותר מעט ולא אכילה רבה, אלא הסעודה העיקרית היא לאחר לימודו. קרא עוד

הכמות לאכילת פת שחרית קודם הלימוד היא כביצה או יותר מעט ולא אכילה רבה, אלא הסעודה העיקרית היא לאחר לימודו.

מקורות:

יעוי’ סוכה כו ע”א כדטעים בר בי רב וכו’ שהיה טועם משהו קודם הלימוד ונכנס ללימוד, השמועות לא היו נמשכות אחר ו’ שעות של מאכל ת”ח.

וכמבואר בטור ס”ס קנה שפת שחרית הוא הכביצה פת הזה ואכילת פת שחרית היא רק מעט כמ”ש הבה”ל ס”ס קנה ואעפ”כ הוא באכילת פת, ואילו זמן הסעודה הוא בסי’ קנז אחר זה בשעות שאחר כך.

וכמבואר בסדר הסימנים וההנהגה בטושו”ע סימנים קנה קנז, ולהכי בסי’ קנה כ’ הטור קודם שילך לב”ה יכול לאכול פת שחרית וכו’ ובסי’ קנו כ’ ואחר כך ילך לעסקיו וכו’ ובסי’ קנז כ’ וכשיגיע שעה רביעית וכו’ ואם ת”ח הוא וכו’ ימתין עד שעה שישית.

והנה השיעור הזה של כדטעים בר בי רב וכו’ הנ”ל כ’ ברש”י שם שטועם מלוא פיו ושותה, ושיעור האכילה דמיירי שם הוא כביצה פת או מעט יותר וכמבואר ברמב”ם ופוסקים לענין הגמ’ סוכה שם.

ויעוי’ בביאור הלכה סו”ס קנה שכ’ דמשמע בטור שיאכל אז (היינו בפת שחרית שאוכל קודם הלימוד) רק מעט.

קרא פחות
סוכהשחרית
0
  • 0
  • 36
נשאל: ה׳ בתשרי תשפ״ו

לגבי אם מועיל שאין שם איברים כדי להתיר צורת אדם יש בזה פלוגתא (ועי’ בבא”ח שם ש”ב מסעי ס”י שהביא בזה פלוגתא ונקט דיש להחמיר בדאורייתא). ויש להוסיף דהגם שהט”ז ביו”ד סי’ קמא סק”ז הביא דעת השו”ע בס”ז [והיא דעת היש ...קרא עוד

לגבי אם מועיל שאין שם איברים כדי להתיר צורת אדם יש בזה פלוגתא (ועי’ בבא”ח שם ש”ב מסעי ס”י שהביא בזה פלוגתא ונקט דיש להחמיר בדאורייתא).

ויש להוסיף דהגם שהט”ז ביו”ד סי’ קמא סק”ז הביא דעת השו”ע בס”ז [והיא דעת היש מי שאומר בשו”ע שם ס”ז והמנהג שהביא הרמ”א שם] שמקל באופן שהוא ראש לבד בלא הגוף מ”מ אינו מוסכם לכו”ע והט”ז גופיה בס”ז סקט”ו כתב דבפרישה כתוב בשם רש”ל דבסמ”ג נוטה לאיסור אפי’ בפרצוף אדם לבד והש”ך שם סיים בזה והמחמיר בכל זה תע”ב ובגליון מהר”ש אייגר כתב בשם מהרי”ט חלק ב’ חלק יו”ד סוף סימן ל”ה דמדברי התוס’ והר”ן [שהביא בט”ז הנ”ל סק”ז שיובא גם להלן וכן בש”ך] משמע דלא ס”ל להקל בזה עי”ש (אולם לפי דחיית הט”ז שיובא בסמוך דגם בד’ חיות הדין להקל בזה יוצא שאין ראיה ממה שלא חלקו התוס’ והר”ן בזה בין ד’ חיות לפרצוף אדם ותירצו תירוצים אחרים, די”ל שהקילו אפי’ בד’ חיות), ועי’ עוד בפת”ש שם דהשל”ה נקט דראוי להחמיר ועי’ שם מה שהביא עוד בשם היעב”ץ דלפי דבריו יוצא שאפי’ להמקילין א”צ שיהיה כל הגוף כפשוטו עי”ש.

[ומה שהקל שם הבא”ח לעיל מינה בס”ט אפי’ רק שאין ידים ורגליים ואין חסרון בפנים עצמם, הנידון שם הוא בצירוף שגם אין בליטה דבזה יש עוד צירוף דלכמה פוסקים שרי בכל גווני בכה”ג ולכן הקיל מכח ספק ספקא דבכל היכא שיש ספק ספקא גמור (לאפוקי צירוף שיטות יחידאות לפי הענין) אינו נכלל בחשש דאורייתא דמדאורייתא אזלי’ בתר רובא כמש”כ השו”ע בשם הרשב”א].

ולגוף דעת הט”ז הנה עיקר דברי הט”ז הוא לשלול שלא תאמר דיש חילוק בין צורת אדם לחוד לבין צורת ד’ חיות (שלא תאמר דבצורת אדם לחוד מותר כשאין שלם בלא איבריה ובד’ חיות אסור גם בפנים בלבד) אבל לא האריך הט”ז למסקנתו מה מיהת יש להשוות ביניהם, דהיינו אם יש להשוות ביניהם לענין דיש לאסור כשיש רק הפנים בלבד או דאין לאסור כשיש רק הפנים בלבד, אבל בתחילת דברי הט”ז מבואר דיש להתיר עכ”פ כשפחת כל הד’ פנים, ולגבי חסרון האיברים האחרים סמך על מה שציין לדברי השו”ע בסעי’ ז’ דבפרצוף אדם מותר בכה”ג וקיצר בזה והוסיף ע”ז דגם בד’ פנים הדין כן.

ובתחילת דברי הט”ז הקשה מדברי הגמ’ בע”ז מג ע”ב אלא מעתה פרצוף אדם תשתרי וכוונתו להקשות דבגמ’ שם מקשי’ דלפי אביי שאסרה תורה רק ד’ פרצופין בהדי הדדי א”כ פרצוף אדם תשתרי, ולפי הצד (שהביא הט”ז לדחותו) דפרצוף אדם בלא איברים מותר ופרצוף ד’ פנים בלא איברים אסור א”כ אינו מובן כ”כ הקושי’ אלא מעתה פרצוף אדם תשתרי דמשמע דהוא פשוט לאסור הא הדין הוא שמותר [וכמו שציין הט”ז לדברי השו”ע בסעי’ ז’, וגם לולא שהדין בשו”ע הוא כן הא מ”מ המקשן גופיה עכ”פ היה יכול לתרץ כן], וכי תימא דמיירי בכל הגוף שכוונת המקשן להתיר גם בכה”ג הא מהיכי תיתי הרי לא אסרה תורה וכו’ יש לומר לענין פרצוף בלבד ובזה אה”נ דפרצוף אדם שרי.

והט”ז תירץ בזה”ל אלא ע”כ דכל הארבעה פנים הם בשלימותן בכל הגוף במדור השכינה עכ”ל, וסתם בזה כיון שסמך על מה שציין קודם לכן לדברי השו”ע ס”ז דבפרצוף אדם בכה”ג מותר, וכוונתו אלא ע”כ דבאמת אין חילוק בין פני אדם לחוד לד’ פנים, והטעם לפי שכל הד’ פנים בשלמותן בכל הגוף במדור השכינה ואז נאסרו עשייתן רק בכל הגוף, וה”ה פני אדם נאסרו רק בכל הגוף, (וקיצר בלשונו מטעם הנ”ל), אבל עכ”פ מתיר גם בפני אדם וגם בד’ חיות כשאין כל הגוף.

היוצא מכ”ז דאם פוחת שלא במקום הראש הנה במקרה שאין איברים כלל אמנם מנהג האשכנזים להקל כהמקילין וראוי להחמיר [והבא”ח החמיר ועוד פוסקים] אבל במקרה שיש גוף ורק אין כל האיברים אין בזה היתר וכנ”ל בשם היעב”ץ (וע”ע דרכ”ת סקמ”ט בשם מהר”ם שיק) ועי’ גם בדרכ”ת סק”נ בשם הבית לחם יהודה בשם המהרי”ט, אבל אם פוחת עדיף באיברים עדיף מאם אין האיברים שלמים מעיקרא ואז מותר אם ניכר פחיתתה (שם בשם הנ”ל) ובדבר גדול צריך היכר יותר שדבר קטן אין ניכר בו (ראה שם בשם שכנה”ג).

ולכאו’ ההיתר לפחות באחד מן האיברים הוא ממ”נ דלהסוברים שראש בלבד מותר בלאו הכי אין כאן גוף שלם, ולהסוברים שראש בלבד אינו מותר מ”מ הרי מודים שהאיברים מתחברים לגוף, רק דיש לטעון דשמא ס”ל שהאיברים אינם לא מעלים ולא מורידים, אבל לפי סברת היעב”ץ הנ”ל א”א לטעון כן דהרי להיעב”ץ כל טעם האיסור [להיש מי שאומר בשו”ע] באופן שיש חצי גוף משום דא”צ חיתוך איברים כדי לאסור אבל מ”מ מה שיש כאן גוף הוא הגורם לאיסור, א”כ כשיש פחת ניכר בגוף זה נמצא שהגורם לאיסור לא קיים, אולם להסוברים שהגוף אינו כלל הגורם לאיסור צל”ע אם גם בזה נאמרה סברת המהרי”ט, ומ”מ מאחר דלא נמצא להדיא חולק על הבית לחם יהודה ואיהו גופיה בפשוטו מיירי להאוסרים פרצוף פנים בלבד (ושו”ר דאכן כך כתב בבל”י בשמו של המהרי”ט דס”ל דלא כהרא”ש שמתיר פרצוף לבד בלא איברים, והמשך הדברים הם מבעל הבית לחם יהודה עצמו דגם שפסק דלא כהרא”ש מ”מ הפחת מועיל) לכאו’ יש לסמוך ע”ז בפרט דיש לצרף היש מי שאומר המתירים פרצוף פנים בלבד דלדידהו הרי הגוף הוא חלק מהדבר האוסר בכלליות ולדידהו לכאורה ודאי שאם פחת חלק מהגוף הו”ל כפחת הראש לדידן וצל”ע.

[בשולי הדברים אעיר דמה שהבא”ח שם החמיר כשנראה חלק מהפרצוף היינו לא באופן שהיה פחות אלא בתצוגת צד שנראה כאדם שהוא מצדו כמבואר בבא”ח שם, ועי’ בנידון זה עוד בדרכ”ת סי’ קמא סק”מ, דאילו בפחתה מותר כמבואר בגמ’ ושו”ע].

במקרה של כת”ר ריחמ”א שהשואל אמר לך שעושה כל חיה ברגל אחר של הקופסה ויש רק הקופסה שמחברת ביניהם ונראים כד’ חיות נפרדות הנושאות את הקופסה שמעליהן אינו פשוט לדידי דחשיב ד’ פנים, דלשון הגמ’ הוא ד’ פנים בהדי הדדי, והיינו כעין מלאכים העליונים שיש להם פנים מכל צד כמבואר בריש יחזקאל פרק א’, וכמש”כ ברש”י (והובא בש”ך ובאה”ט וכן בקיצור בבא”ח שם סעי’ ט’) בהדי הדדי פני שור ואדם ואריה ונשר לחיה אחת דוגמת חיות הקודש כדכתיב לא תעשון אתי השרויות אצלי עכ”ל, ור”ל שמחבר כולם כעין חיה אחת, (אבל צורת אדם מיהא חשיב ונפק”מ דהאדם עצמו אסור ושאר החיות אולי יהיו מותרים), וצל”ע.

ולכן לכאורה במקרה זה הדין דג’ הפרצופין א”צ לשוברן כלל [עכ”פ לפשטות דעת השו”ע סי’ קמא ס”ו דבג’ חיות בפני עצמן א”צ לשבור ובדברי המחמירים ואבקת רוכל ובדברי המקילין בזמנינו הרחבתי במקו”א] ואילו הפרצוף אדם לכאו’ לפי הבל”י הנ”ל [דאזיל לפי דעת המחמירים בפרצוף פנים בלבד כפשטות דבריו, וכ”ש להמקילים בזה כמו שנתבאר לעיל], סגי שיפחות שיעור הניכר בגופו, ואם יעשה את הפחת בראשו מהני גם בלא חידושו של הבית לחם יהודה.

ואם נראה לפי ראות עיני המורה שמחבר את הד’ חיות באופן שנראים כולן חיבור זה לזה אזי יש לפחות כל אחד מהם וכדברי הט”ז בסק”ז ש”צריך לפחות צורת כולן” וכמש”כ כת”ר.

קרא פחות
0
  • 0
  • 10
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה איתא ברש”י מסכת עבודה זרה דף ל ע”ב, יין נסך, שנתנסך לעבודת כוכבים. טומאה חמורה, משא ואהל כמת איתקש תקרובת עבודת כוכבים למת ע”כ. האם לפי זה כהן אסור לו להיכנס לבית שיש בו יין נסך. יישר כח אהרן אריה כהן *** תשובה שלו’ רב ...קרא עוד

שאלה

איתא ברש”י מסכת עבודה זרה דף ל ע”ב, יין נסך, שנתנסך לעבודת כוכבים.

טומאה חמורה, משא ואהל כמת איתקש תקרובת עבודת כוכבים למת ע”כ.

האם לפי זה כהן אסור לו להיכנס לבית שיש בו יין נסך.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

הנה עצם הדין הזה למעשה תליא במחלוקת ראשונים אם נפסק דין זה להלכה, ועיין בס’ אנציקלופדיה התלמודית חלק כד ערך יין נסך שהביאו בפירוט השיטות והדיעות של גדולי הראשונים באר היטב כשלחן ערוך.

אבל מ”מ גם להדעות שמטמא באהל יהיה חידוש ופלא לומר שאסור לכהן להיות עם זה באהל, דלא הוקש אלא לענין גדרי הטומאה ולא לכהן, וקשה לומר דבר כזה.

ואטו מצורע שהוקש למת [עיין ב”ב ט ע”ב וסנהדרין עא ע”א ברש”י], יהיה אסור לכהן ליגע בו, ועיין תוס’ נזיר מח ע”א שאינו כן.

ולפי הס”ד שם ג”כ לא חמירא מצורע יותר מזיבה עי”ש.

ודוחק לחלק ולומר שיי”נ הוקש טפי, ויל”ע.

ולכאורה גם אם עד עכשיו היינו מסופקין בזה יש להוכיח מדברי התוס’ הנ”ל שאין בזה כל חשש, אם כי לא עיינתי בזה כראוי כעת, ולכן כמובן שאיני כותב כעת להלכה למעשה.

וראיתי בספר מנחת דוד סי’ קד סק”ב מה שדן בדברי רש”י הנ”ל, לענין כהן ששתה והם במעיו אם יכול לעשות עבודה, ולא ראיתי שירד לדון מצד איסור נגיעה בכהן, ואפשר שזה היה פשיטא ליה שלא שמענו לאסור.

ועיין בספר ויען יוסף יו”ד סי’ סח, שנדפסה שם תשובה בענין הנ”ל שנראית שהיא מיועדת למחבר המנחת דוד הנ”ל, וכתב שם בדבריו וז”ל, מעכ”ת הקשה לפי מה דאמרינן בעבודה זרה דף ל’ (סוע”ב) דיין נסך מטמא טומאה חמורה, ופרש”י דהיינו טומאת משא ואוהל, א”כ יין נסך שנתבטל אכתי יהא מטמא במשא דאמרינן בבכורות כ”ג (ע”א) דלטומאת משא לא מהני ביטול, ואיך שרי לכהן לשתות יין נסך שנתבטל, וכהן ששתה יין נסך שנתבטל יהא אסור לעבוד עבודה מטעם זה, זה תוכן קושייתו, והוא באמת קושיא שראוי לעמוד עליה ע”כ.

ועיין שם בדברי התשובה, ומ”מ גם אם אין בזה האיסור טומאה יש לשון מצד איסור עבודה שאחר כך.

בכבוד רב

***

קרא פחות
דייןערךתשובה
0
  • 0
  • 24
נשאל: כ״ז בתמוז תשפ״דב:

מכיון שאין השמיעה למטרת הנאה כלל ואינו נהנה מזה כלל אין בזה איסור. דהו”ל כמו לא אפשר ולא קמכוון ובפרט לענין שירים שהאיסור הוא רק בהנאה ובאופן שהוא רק טירחא ולא הנאה אין כאן הגדרה של זמר האסור, וכעין זה נקטו ...קרא עוד

מכיון שאין השמיעה למטרת הנאה כלל ואינו נהנה מזה כלל אין בזה איסור.

דהו”ל כמו לא אפשר ולא קמכוון ובפרט לענין שירים שהאיסור הוא רק בהנאה ובאופן שהוא רק טירחא ולא הנאה אין כאן הגדרה של זמר האסור, וכעין זה נקטו פוסקי זמנינו לענין מי שמתקשר ושומע שירי המתנה בטלפון (ראה אשרי האיש ח”ג סי’ תלד, בנתיבות ההלכה לט עמ’ קמב).

וכן מצינו גם לענין איסור רחיצה וסיכה (בימים האסורים) שהאיסור הוא רק בתענוג (עי’ סי’ תקנג סקי”ט), וכמובן שבכל דבר יש את חילוקי הדינים שלו אבל מ”מ זהו הגדרת הדין באופן כללי.

ואם נהנה ומתענג במה ששומע את שירי הפרסומת (כגון ששרים בדיוק השיר שהוא מאוד אוהב וכיו”ב) מעיקר הדין נראה שיש להזהר (ומ”מ יעוי’ מה שהובא בנתיבות ההלכה שם בשם הגר”א ווייס וצ”ע דכיון שנהנה הוא כלול במנהג לאסור ומה משנה מה מטרת הניגון אם להנעים ההמתנה או לגרום קורת רוח בפני עצמה, ואולי מיירי שם באופן שאינו מרוכז ומקשיב ורק נהנה בלי כוונתו ויל”ע).

קרא פחות
קובץ תשעה באב
0
  • 0
  • 32
נשאל: כ״ח בסיון תשפ״ה

יו”ד סי’ רפו ס”א ברמ”א וכן חצרות או עיירות שמקצת גויים דרים בה פטורין ממזוזה ע”כ, בראשונים נזכר דעיר שיש בה חזירים פטורה מן המזוזה (סמ”ג ע’ כד בשם ירושלמי ועוד), ונלאו המחברים מלהבין הענין, ויש להוסיף דבאמת רפת בקר ...קרא עוד

יו”ד סי’ רפו ס”א ברמ”א וכן חצרות או עיירות שמקצת גויים דרים בה פטורין ממזוזה ע”כ, בראשונים נזכר דעיר שיש בה חזירים פטורה מן המזוזה (סמ”ג ע’ כד בשם ירושלמי ועוד), ונלאו המחברים מלהבין הענין, ויש להוסיף דבאמת רפת בקר חייבת כמבואר לעיל בשו”ע בסעי’ זה, ואפי’ אם יש צד דמקום החזירים כצואה (עי’ ברכות כד) וכמו שיש פוסקים שפטרו רפת בקר שזוהמתו מרובה (עי’ בזה באליבא דהלכתא על הש”ע שם), מ”מ משמע בלשון אותם ראשונים דגם אם יש חזירים שלא במקום הפתח פוטר, והרי בצואה או בהכ”ס בעיר בכה”ג אין צד שפוטר, ואולי בדוחק באמת צ”ל שיש בה חזירים קאי על הפתח והוא דחוק מאוד.

ומה שיתכן דבדברים הנוגעים לגויים מצינו בכמה מקומות שכתבו הדברים ברמז וכמו שציינתי באיזהו מקומן דוגמאות לזה, הלכך אפשר דחזיר הכונה לאו”ה כדדריש בויק”ר עה”פ ואת החזיר ובב”ר עה”פ יכרסמנה חזיר מיער ואע”ג דשם נדרש על עשו מ”מ יש לומר דהכונה לכל או”ה עי’ בברכות שם דדרשי’ בהו אשר בשר וגו’ אע”ג דקרא במצרים כתיב, וכוונת הראשונים למש”כ כאן.

אם כי שו”ר דיש שהאריכו לבאר דבמקור הדברים במס”ס הנוסח הוא אחר וט”ס נפל במאמר (עי’ בהרחבה בירושתנו ח”א עמ’ ריב בסמיכות) ויש לבדוק הדברים.

קרא פחות
0
  • 0
  • 10
נשאל: כ״ח בסיון תשפ״ה

מכות ו ע”ב לא נצרכא אלא לבועל וכו’, דבזה שניהם רואין הך מעשה, וצ”ב דמ”מ כל אחד ראה זמן אחר וגריע מראו בב’ חלונות דאטו החלון גורם, דסו”ס ראה ראיה אחרת, והיה מקום לומר דאה”נ בא לאפוקי מהצד שלא תאמר ...קרא עוד

מכות ו ע”ב לא נצרכא אלא לבועל וכו’, דבזה שניהם רואין הך מעשה, וצ”ב דמ”מ כל אחד ראה זמן אחר וגריע מראו בב’ חלונות דאטו החלון גורם, דסו”ס ראה ראיה אחרת, והיה מקום לומר דאה”נ בא לאפוקי מהצד שלא תאמר דהמקום גורם, אבל האמת דבחשבון הדברים בסוגי’ מוכח (ועי’ בתוד”ה תניא) דב’ חלונות מיירי שאין העדים רואין זא”ז וחלון אחד מיירי שהעדים רואין זא”ז אבל לא ראו באותו הרגע, ובזה אכן קיל טובא בחלון אחד, והוא כמעט טעם אחר במה שאינו מצטרף, דאם רואין זא”ז בב’ חלונות כשרואין יחד מצטרף.

קרא פחות
0
  • 0
  • 12
נשאל: כ״ה בסיון תשפ״ה

השאלה נחלקת לכמה חלקים, ראשית האם מותר לברך בחזרת הש”ץ, שנית האם מותר לברך אשר יצר קודם תחנון או דהוה הפסק, ושלישית אם סיים שמונ”ע קודם שהתחיל הש”ץ אם מותר אז לומר ברכת אשר יצר, ורביעית יש לדון אם יכול ...קרא עוד

השאלה נחלקת לכמה חלקים, ראשית האם מותר לברך בחזרת הש”ץ, שנית האם מותר לברך אשר יצר קודם תחנון או דהוה הפסק, ושלישית אם סיים שמונ”ע קודם שהתחיל הש”ץ אם מותר אז לומר ברכת אשר יצר, ורביעית יש לדון אם יכול לומר אשר יצר קודם שפוסע ג’ פסיעות, ובנוסף לכל הנ”ל יש לדון מה הזמן המועדף לומר למצוה מן המובחר.

והנה לגבי אמירה בחזרת הש”ץ עי’ בתשובה הסמוכה (לענין הפסקה בחזהש”ץ לאמירת עושה שלום ויהי רצון) נתבאר דאם אין עשרה ששומעין אין היתר להפסיק לשום דבר, וכמו”כ נתבאר שם דלכתחילה אם שמע החזרהש”ץ מתחילתו אין להפסיק באמצע, עי”ש בהרחבה.

ובמקרה שלא שמע החזהש”ץ מתחילתו, כגון שסיים אחר שכבר התחיל הש”ץ החזרה, יעוי’ בא”ר ודה”ח שכתבו בשם הס”ח דיכול להפסיק באמצע חזהש”ץ לצאת לברכת רעם וברק כיון שהיא מצוה עוברת (ציינתי בתשו’ הנ”ל), וכאן אינה מצוה עוברת לאחר הברכה לאחר חזרת הש”ץ, ולכן כ”ש שלא להפסיק לזה באמצע חזרת הש”ץ (וגם שייך בזה קצת הטעם שכ’ המשנ”ב שלא לומר תחנונים בחזהש”ץ, עי’ בתשובה הנ”ל ודוק), אבל א”א לומר שיש איסור בזה אם יש עשרה ששומעין ומקפיד לענות אמן וכמשנ”ת בתשובה הנ”ל.

ועי’ במשנ”ב סי’ קכד סק”ג דאפי’ לקדיש וברכו אינו מפסיק באמצע חזרת הש”ץ וכ”ש שאינו מפסיק לאשר יצר דהרי בדרגת ההפסקות בברכות ק”ש להפסיק אשר יצר הוא חמור מלהפסיק לקדיש וברכו, ואמנם עיקר דברי המשנ”ב מיירי במי ששומע כל החזהש”ץ אבל נתבאר בתשובה הנ”ל ע”פ החזו”א דגם מי ששומע חלק מחזהש”ץ יש בזה מצוה וממילא לכתחילה אין להפסיק לאשר יצר.

ולענין לומר אחר שכבר סיים התפילה ורצה לפסוע אם עדיין אוחז בתחנונים משמע במשנ”ב סי’ קכב סק”ד שיכול להפסיק רק למה שמפסיק בברכות ק”ש, אבל אם סיים הכל ורק ממתין לפסוע ג’ הפסיעות משום מי שמתפלל מאחוריו הובא שם דעת המאמר מרדכי שמותר אפי’ לברוך הוא וברוך שמו וממילא י”ל דכ”ש לאשר יצר (דהרי בפסוד”ז מצינו שאשר יצר קיל מברוך הוא וברוך שמו).

ומ”מ יותר טוב לפסוע קודם לכן (הגרח”ק אישי ישראל תשו’ קפג אפי’ לגבי דברים שבקדושה וגם לענין אשר יצר אם נלמד במכ”ש מברוך הוא וברוך שמו עי’ במשנ”ב הנ”ל בסק”ד דמשמע דלא הוה ברירא ליה לגמרי מדנפשיה כהמאמ”ר בזה ולכן בודאי שיותר טוב לפסוע).

ולענין להפסיק בין תפילה לתחנון או בין שמונ”ע לחזהש”ץ פשיטא דשרי דהרי אשר יצר עדיף מברוך הוא וברוך שמו וזה הברוך הוא וברוך שמו מותר אפי’ קודם שפסע ובכלל זה שהוא קודם תחנון וקודם חזהש”ץ והרי אפי’ בחזהש”ץ עצמו מותר לענות ברוך הוא וברוך שמו וגם המחמירים בזה הוא רק בחזרת הש”ץ עצמו הוא משום הפסק אבל לא קודם לכן או אח”כ, ולכן אם סיים קודם חזהש”ץ יכול לומר אז אשר יצר ואם לא יכול לומר קודם תחנון.

והוא קודם לתחנון כיון דאשר יצר הוא יותר חובה מתחנון ואין כאן המקום לזה.

קרא פחות
0
  • 0
  • 14
נשאל: כ״ח באלול תשפ״דב:

יכול להתחייב על כך בתנאי שיסכמו הצדדים מראש ביניהם על רב שיכריע להם בכל פעם מה נחשב פקו”נ וע”פ זה ינהג למעשה. מקורות: **** הנה מה שמותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש הוא ברור, ומאידך גיסא המציאות בשטח שלא כל מה שהצבא מבקש ...קרא עוד

יכול להתחייב על כך בתנאי שיסכמו הצדדים מראש ביניהם על רב שיכריע להם בכל פעם מה נחשב פקו”נ וע”פ זה ינהג למעשה.

מקורות:

****

הנה מה שמותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש הוא ברור, ומאידך גיסא המציאות בשטח שלא כל מה שהצבא מבקש לחלל עליו שבת הוא בגדר פיקוח נפש הוא ג”כ עובדה לפי הנשמע מהאנשים העומדים בשטח, ולכן אם מבקשים ממנו מראש להתחייב להגיע בשבת במצבים של פיקוח נפש צריך שיסכמו מראש ביניהם על רב המקובל על ב’ הצדדים שישמע בכל פעם את פרטי המקרה ויכריע מתי מותר לחלל שבת ומתי אסור, וצריך שיהיה רב שאפשר לשאול אותו במקום בלי טלפון, מכיון שלפעמים השאלה אינה מתירה גם להרים טלפון בשבת וד”ל (ואין להקשות מדברי האג”מ הידועים לגבי מי שחושש יותר מידי שנחשב אצלו עדיין פקו”נ כל עוד שא”א להוכיח לו שאין סיכון, דשם לא מדובר בקלי דעת דשבת הוא דזיל בעינייהו אלא במי שפיקו”נ חמיר לו, ומלבד זה לענין שאחר יחלל עליו הוא עוד נידון), והם יבואו בטענות למה לא שאלת כמו שסוכם, לכן צריך רב שיהיה זמין לשאלות פנים אל פנים, ואם אי אפשר באופן זה אלא רק בטלפון צריך שלכל הפחות יתן הרב הנחיות מראש מתי לא להתקשר.

אם אין הצבא מסכים להסדר הלכתי כזה או אחר איני מוצא לע”ע פתרון להתיר להתחייב באופן זה, ומצד פקו”נ יכול לומר להם שבכל עת שיש פקו”נ אני זמין, ובלאו הכי אין פיקוח נפש מוטל על נהג זה מכיון שבכל מקרה יסתדרו עם נהג אחר, ומצד דינא דחוזרין בכלי זין למקומם (עירובין לט) כמובן שלא בכל מקרה שייך דין זה, וגם דינא דבאו על תבן וקש במקום ספר לא תמיד שייך בכל מצב וצריך לבדוק בכל מקרה ע”פ הלכה.

 

קרא פחות
התחייבותחובלתחייליםחילול שבתנדרנהגנהיגהנשלח להרב גמליאל רבינוביץפיקוח נפשצבארבישבת
0
  • 0
  • 31
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה א) רש”י עבודה זרה ו. ד”ה ולפני עור, בא”ד ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין כו’, לא הבנתי הגדר בזה. מצד אחד התירן, ומ”מ ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה

א) רש”י עבודה זרה ו.

ד”ה ולפני עור, בא”ד ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין כו’, לא הבנתי הגדר בזה.

מצד אחד התירן, ומ”מ עתידין ליתן את הדין וצ”ע.

ב) רש”י ו: ד”ה דקיימא בתרי עברי נהרא – עכו”ם מצד זה וישראל מצד זה כו’, לכאורה קשה מדוע פירש”י רק הציור של אבר מן החי לבני נח וצ”ע.

ג) תוספות ו: ד”ה מנין – מומר לעבודת כוכבים, בא”ד דכישראל גמור חשבינן ליה כו’, האם יש לדייק מלשון התוספות שמומר לא הוי ישראל גמור רק כישראל גמור?

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

מבואר בגמ’ ב”ק לח ע”א דכל מה שהתירן לא הי’ אלא לאבד מהם שכרן ואין הכונה כלל שהתירן ממש והוא לשון מושאל.

ב.

יתכן שהיה לו עדיף למנקט מילתא שהוא דבר המצוי שאם לא יתן לו לא יהיה לו משא”כ יין הרגילות הוא שגם אם לא יתן לו יהיה לו.

ואע”פ שאי”ז מוכרח מ”מ נקט בהוה הדיוק אינו נכון אם כי י”א שיש חילוקי דינים מה”ת בין מומר לישראל [אח”כ הראני הנ”ל לשו”ת דבר יהושע (אהרנברג) ח”ב סימן קלו אות כא, אבל לא זכיתי להבין דבריו שם].

***

קרא פחות
עורתשובה
0
  • 0
  • 21
נשאל: ח׳ בטבת תשפ״ה

אע”פ שזה נאמר בגמ’ לענין נר המנורה בבהמ”ק ולענין נר שבת וכן נפסק בשו”ע סי’ רסד ס”ח לענין נר שבת, מ”מ מסתבר שאינו לעיכובא דאל”כ למה שתקו השו”ע ורוב הפוסקים מלפרש דין זה ולא הזכירו אלא שצריך להדליק הנר, וידענו ...קרא עוד

אע”פ שזה נאמר בגמ’ לענין נר המנורה בבהמ”ק ולענין נר שבת וכן נפסק בשו”ע סי’ רסד ס”ח לענין נר שבת, מ”מ מסתבר שאינו לעיכובא דאל”כ למה שתקו השו”ע ורוב הפוסקים מלפרש דין זה ולא הזכירו אלא שצריך להדליק הנר, וידענו לה מהבה”ל שהזכיר הנהגה זו ממהר”י ברונא, ועוד דהרי אשו משום חיציו וגם מה שדלק אח”כ חשיב מעשה דידיה כמו שנתבאר בתשובה אחרת, ועוד דהרי לו יצוייר שהפתילה היתה יוצאת מהשמן עשירית האצבע הרי היה יוצא יד”ח בהדלקה זו וא”כ אם יוצאת מן השמן שליש האצבע למה לא ייצא יד”ח בהדלקת עשירית האצבע דא”כ נתת דבריך לשיעורין, ולא מסתבר שהוא לעיכובא, וכן במקור הדברים במהר”י ברונא לא הזכיר לעשות כן אלא בנר הראשון, (גם אם נימא דהבה”ל גופיה לרווחא דמילתא עשה כן בכל הנרות), ואם היה לעיכובא לגבי הנר הראשון פשיטא שהיה מקפיד על זה בכל הנרות, אלא ע”כ שבנר הראשון נמי אינו אלא לכתחילה בלבד למצוה ולכן בשאר  הנרות לא החמיר, וכעין מה שמצינו מש”כ המשנ”ב שיכול לומר הנרות הללו מיד אחר הנר הראשון והיינו משום שגם לגבי הנר הראשון מעיקר הדין תפילה זו אינה הפסק והברכה לא מעכבא (ולגבי שאר הנרות אין אפי’ חשש ברכה לבטלה כיון שכבר חלה על הנר הראשון) הלכך כל מה שאינו לעיכובא בנר הראשון לא חשו בשאר נרות אף לכתחילה, ולכן יש לומר דגם להדליק רוב היוצא אינו לעיכובא לכתחילה ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שחזר להדליק מחמת שלא הדליק הרוב היוצא גם ביום הראשון שיש רק נר אחד וגם האידנא שאין בני אדם רגילין ובקיאין כ”כ לאמן ידיהם בהדלקת נר ושכיח שאין מדליקין אלא מעט.

ויתכן לחדש עוד דדין זה להדליק הרוב היוצא אינו דין שהאדם עצמו יעשה כן אלא דינא הוא שאין לו לילך משם ולעצור ההדלקה עד שידליק הרוב היוצא, ואם נגע בקצה הפתילה ומיד כולה הובערה מאליה סגי בכך ויצא ידי מצוותו.

וגם אינו טוב להדליק שוב אם לא הדליק הרוב היוצא דבזה אינו עושה המנין הנרות וכ”ש אם מכבה נר שהדליק שתיקותיך יפה מדיבורך דמכבה נר של מצוה ומדליק נר של רשות (עכ”פ להסוברים דגם אם כיבה במזיד אינו זקוק לה מדינא), ואם מדליק במקו”א יש לעיין.

וכ”ש לפי סברא אחרונה שכתבתי בהגדרת הדלקת רוב היוצא דבזה אין כלל טעם לכבות כיון שסו”ס לאחר שהתלקח נמצא שהדליק רוב היוצא וכ”ש אם עדיין לא התלקח שיכול בידיים להמשיך להבעירו עד שבידיים ידלק רוב היוצא.

קרא פחות
אמכותאףבדיעבדדין חנוכהדיני חנוכהדיניםדיעבדהדלקההדלקת נר חנוכהחדושחדשחלהחנוכהידלימודמעכבמעכב בדיעבדנרנר חנוכהעיוןקובץ חנוכהשאלהשבתשלהבת עולהשלהבת עולה מאליהתפילה
0
  • 0
  • 36
נשאל: ט׳ במרחשוון תשפ״ה

אסור. מקורות: הנה  דעת המפרש בנזיר (כמו שמבואר בדבריו שהובאו בחידושי הגרי”ז פ”ב מהל’ אבל) שטעם הפטור מטומאה בזמן שהוא נוגע בחיבורים משום שהוא כאיסור מתמשך, ואיסור מתמשך יש לעצור אותו, כמבואר באבנ”ז והוא פשוט והרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה קרא עוד

אסור.

מקורות:

הנה  דעת המפרש בנזיר (כמו שמבואר בדבריו שהובאו בחידושי הגרי”ז פ”ב מהל’ אבל) שטעם הפטור מטומאה בזמן שהוא נוגע בחיבורים משום שהוא כאיסור מתמשך, ואיסור מתמשך יש לעצור אותו, כמבואר באבנ”ז והוא פשוט והרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה איסור שכבר נעשה ומתמשך אך לא מתווסף על האיסור עצמו ולא על מעשה האיסור האם מחוייב מן הדין לעצור את התמשכות האיסור], וכאן הוא חמור יותר מכיון שהאיסור מתמשך על ידי מעשה איסור ולא רק מתמשך אלא גם מתרחב, וכמו”כ פשטות דעת הרמב”ם בפ”ג מהל’ אבל ה”ד שטומאה בזמן טומאה בחיבורין הוא איסור תורה ורק שאין חייבין עליו, ועי’ בחי’ הגרי”ז הנ”ל.

 וכן מבואר בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ צד (ד”ה ומ”ש רו”מ עוד) שהביא בשם הברכת ראש נזיר יז ע”פ הירושלמי והרמב”ם דבאופן שיהיה פטור על הטומאה הראשונה מחמת שהיה בשוגג או בהיתר יתחייב על הטומאה השניה, וכן באמרי ברוך על הרמ”א ביו”ד סי’ שעג ס”ז כ’ כן ע”פ דברי הרמב”ם בספ”ב דהל’ אבל דיש לימוד מיוחד שלא ייטמא הכהן למתים אחרים גם כשנטמא למת קרובו, וכן למד בבאר הגולה שם בדעת הרמב”ם [ויש  לציין דהשו”ע שהעתיק דעת הרמב”ם ספ”ב דאבל הוא ג”כ לכאורה דלא כהרמ”א אלא שיש לקוברו בתחילת בית הקברות, אבל גם בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם ביאר דברי השו”ע באופן שיסכים עם דברי הרמ”א, וכך פשטות הרמ”א גופיה שלא כתב דבריו בלשון יש אומרים, ומשמע דמעמיד דברי הרמב”ם כשלא פירש, ועי”ש בביאור הגר”א שהביא הדעות בזה דרמב”ם ור”ת שברא”ש ודתליא בדעות במס’ אבל רבתי וצל”ע אם מפרש ג”כ את דברי המחבר כרמ”א], וכעי”ז דעת הב”ח והלבוש שהביא הש”ך שם סקי”ב (רק דאם יש צורך להטמאות למת אחר לצורך מת זה בזמן חיבורים אפשר דהב”ח מקל, ולכאורה שאר דעות דלעיל אין מקילין), ולפ”ז כ”ש דבניד”ד בטומאה השניה יתחייב בוודאות.

ובגוף הצד הנ”ל שהוא איסור דאורייתא ורק אינו לוקה יש לציין שאינו צד תמוה כלל, דהרי מסברא כהן טמא שלא הוזה שנגע במת הוא כמו נגיעה במת שני בזמן חיבורין, ואעפ”כ גזה”כ לפטור נגיעה בזמן חיבורין, א”כ מנ”ל שנוא מצד היתר דילמא שהוא המשכת האיסור וכנ”ל.

ועוד יש לציין דבנגע בב’ מתים בבת אחת מבואר שם בנזיר דהאיסור יחול לחול, והיאך יכול לחול האי כל שישנו בזאח”ז אפי’ בב”א אינו כדאמרי’ בקידושין, אבל להנ”ל נתבאר דהאיסור חל ברמה מסויימת ורק חיובא ליכא, וכעי”ז אמרי’ ביבמות לגבי אין איסור חל על איסור דמ”מ האיסור השני הוא נפק”מ לקוברו בין רשעים גמורים.

ובחי’ הגרי”ז שם פלפל בזה הרבה והביא שם דברי המפרש בנזיר והרמב”ם שם דמשמע שיש איבור בטומאה השניה ושכ”כ להדיא בראב”ד בהשגות הרי”ף ובשיטה שנדפסה מכת”י למסכת נזיר, ומאידך דברמב”ן מבואר דאין איסור וחילק שם ע”פ דברי הראב”ד שם וע”פ ביאורו בדברי הירושלמי דהחילוק בין אם הטומאה הראשונה היתה באיסור או בהיתר לקרובין, עי”ש, ויש להוסיף דכן מבואר ברמ”א ביו”ד שם בשם הרמב”ן והרא”ש שאם טומאה הראשונה היתה בהיתר מותר ליטמאות אז לאחרים, והרמב”ן והרא”ש בפסקיו למדו כן בדעת הרמב”ם, ועי”ש בבאר הגולה שכן נראה דעת התוס’ (נדה ריש דף נז), והמעדני מלך (דברי חמודות) המובא בש”ך שם, אבל באופן שהיתה הטומאה הראשונה באיסור לא נזכר שם, וגם בניד”ד לא היה היתר אלא אונס, בפרט דמשמע שם שלכה”ג לא משכחת לה היתר זה, וק”ל.

ובגוף הטעם מה שאם היה בהיתר יש צד שאסור להיטמאות אחר כך משום דבעצם התורה קפידה על קדושת הכהנים וטומאה הוא דבר הנוגד את הקדושה, וכמ”ש רמב”ן ר”פ אמור עה”פ קדושים יהיו לאלהיהם, הקדושה היא הפרישות וכו’ שאפילו במותר להם לישראל יהיו הכהנים פרושים יבדלו מטומאת המתים וכו’ בטהרה ובנקיות עכ”ל.
, אבל במצב של קרובים יש טעם שלפי גזירת מלך הוא דוחה את הענין שהכהן ישמור על קדושתו וגובר עליו, ובכה”ג שקדושתו גדולה יותר טעם זה לא מספיק, ולכן כשהותר נתחלל קדושתו של הכהן בהיתר ולכן לא שייך לדון כאן מצד איסור מתמשך.

אולם צע”ק דגם לפי הצד שהוא פטור גמור מ”מ למה דנימא שהוא היתר מדרבנן, דבגמ’ בנזיר מב אי’ רק שפטור, וברא”ש שם אי’ שאינו לוקה, ולשון כזה משמע איסורא, ועי’ שבת ג ע”א, אם כי עדיין יש לטעון דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש דעות שמותר לגמרי והרא”ש בפירושו (ואין להקשות מתוספותיו אפסקיו כמ”ש השה”ג ופירוש הרא”ש לנזיר הוא מתוספותיו ואכמ”ל) אזיל כהדעות שמותר בדאורייתא וסתם פטור הוא אסור רק בשבת, ובבהגר”א שם על הרמ”א ג”כ הרחיב להביא ראיות לדעת הרמ”א בזה.

היוצא מזה דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש צד לומר שהוא גם מדרבנן, ולכן לפי הדעות שהוא איסור דאורייתא אז ודאי לא יתיר להיטמאות שוב אחר טומאה בחיבורין, ולפי שי’ הברכת ראש ומהרש”ם ה”ה אם הטומאה הראשונה היתה בהיתר וכפשטות כמה ראשונים, וכ”ש אם היתה באונס, וגם לפי חילוק הגרי”ז בזה אינו מתיר לדידן וכמשנ”ת.

קרא פחות
אבלותאונסאיסור חמוראיסור טומאהאנסביאהביאה באונסהתורהחיבורי ביאהטומאה רצוניהטומאה רצוניתטומאת חיבורטומאת חיבוריםטומאת כהןטומאת מתנדהשבת
0
  • 0
  • 28
נשאל: ט״ו באב תשפ״דב:

**** נראה דמותר, ראשית כל דהרי הוא צריך לו לצורך שימושו ולא חשיב בנין של שמחה (עי’ סי’ תקנא במשנ”ב סקי”ב), ועוד דמנא לן דחשיב בנין, דהא אפי’ דאיכא למאן דאמר יש בנין בכלים שמא היינו דוקא בבנין חשוב ולא בכל ...קרא עוד

****

נראה דמותר, ראשית כל דהרי הוא צריך לו לצורך שימושו ולא חשיב בנין של שמחה (עי’ סי’ תקנא במשנ”ב סקי”ב), ועוד דמנא לן דחשיב בנין, דהא אפי’ דאיכא למאן דאמר יש בנין בכלים שמא היינו דוקא בבנין חשוב ולא בכל דבר שמוגדר כבנין, דהרי לא נאסרו ימים אלו במלאכה, וכ”ש דלא קיימא לן יש בנין בכלים לגמרי [באו”ח ריש סי’ שיד], וגם תיקוני בגדים לא נאסרו אם מדובר בבגדים ישנים כמו שביארתי בתשובות אחרות (בתשובה על תיקון נעליים ישנים ועוד) וכ”ש כלים שאינם בגדים כלל מאן לימא לן דחשיב כבנין [ועי’ בתשובה הנ”ל לענין קניית כלים חדשים אם יש בו איסור בט’ הימים, וביארתי במקומו דעיקר הדין נראה שאין איסור בכלים חדשים יותר משאר קנייני דבר של שמחה, אבל כאן לא מיירי בדבר חדש כלל], ובפרט לרוב הפוסקים שרק בנין של שמחה נאסר שהם הרמב”ם ורא”ש וטור ושו”ע וט”ז ועוד פוסקים [עי’ בתשובה על סיוד ושיפוץ במוסד בתשעת הימים] הרי תיקון ארון שנשבר אינו מוגדר כבנין של שמחה, ועוד יש לציין דכותל שנוטה ליפול נזכר בירושלמי ובפוסקים דמותר, ובחלק מהפוסקים נזכר הטעם משום שאינו בנין של שמחה [משנ”ב סי’ תקנא סקי”ג], ויש להוסיף דגם בחוה”מ נזכר דין זה [ריש סי’ תקמ], ושם נוסף עוד דאם נפל בחוה”מ מותר לבנותו [שם], ואם נלך אחר הטעם דלא חשיב כבנין של שמחה א”כ לכאורה יש מקום לומר דגם כאן לא שנא, דלא רק הנוטה ליפול יהיה מותר משום סכנה, אלא גם מה שכבר נפל יהיה מותר לתקנו מכיון דבכה”ג לא חשיב בנין של שמחה.

ומ”מ באופן שהוא בנין של שמחה כגון בארון שמיועד להיות לצורך דבר אירוע של שמחה או שיש בו שמחה מכל טעם יש מקום לדון להחמיר בזה דאפי’ במשא ומתן של שמחה יש פוסקים שהחמירו [עי’ משנ”ב סי’ תקנא סקי”א ובב”י שם] ומאחר שהשוו הפוסקים לענין בגדים קניית בגד חדש לכיבוס ותיקון דבר חדש לקניית דבר חדש וכיבוס בגד אולי יש ללמוד גם לענין דבר של שמחה תיקון מקנייה, ועי’ בשו”ת אג”מ או”ח ח”ג סי’ פב דגם משמע שחשש לאסור תיקון כלי של שמחה, ואמנם שם מיירי מצד שהוא חדש יש לומר מצד שמחה [וכמו שדן שם האג”מ גופא מצד דבר של שהחיינו] דהרי בכלים נתבאר שעיקר הדעה מסתבר לאסור דיני קנין של שמחה שהוא מבואר בגמ’ ולא מצד דבר חדש או מכובס שנאמר רק לגבי בגדים ולהדיא מבואר במשנ”ב סקנ”ד דתיקוני בגדים נאמרו רק לגבי בגדים ולא לגבי כלים, והיינו משום דלגבי כלים הגדר הוא איסור קנין של שמחה ולא איסור קנין דבר חדש או מכובס, אם כי יש לציין דבכלים יותר מצוי שמחה בכלי חדש ופחות מצוי בכלי משומש, ואפשר דלכן הנידונים בפוסקי זמנינו לגבי כלים חדשים שגורמים שמחה בט’ הימים הם בעיקר נידונים על כלים חדשים.

וגם עיקר דין כלים חדשים הוא להכניסן לביתו ולא לעשותן דבזה אין ברור שיש בו איסור כמבואר באג”מ שם.

וארון שאינו צריך לו לשימושו אלא רק למטרת הרווחה הנה אם היה בנין בכה”ג היה נאסר לדעת הר”ן תענית ה ע”א והמג”א והמשנ”ב סי’ תקנא סקי”ב, וא”כ אם נימא דזה חשיב בנין ייאסר, אבל כבר נתבאר דיותר יש מקום לומר דחשיב תיקוני כלים ישנים דאינו נאסר.

קרא פחות
ארונות ודלתותדיני תשעת הימיםהלכות תשעה באבכליםנשלח להרב גמליאל רבינוביץקובץ תשעה באברביתיקונים בבית
0
  • 0
  • 32
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

יעויין בספר תשובות הגר”ח (סימן ב’ אלפים רכ”ח), שכתב שם הגרח”ק שליט”א בשם חמיו הגרי”ש אלישיב זצ”ל שמותר, וז”ל, האם מותר להשתמש בבול שרשות הדואר לא חתמו עליו. תשובה, שמעתי בשם מו”ח שליט”א שהתיר ע”כ. אמנם יתכן שזה רק בבול הפועל ...קרא עוד

יעויין בספר תשובות הגר”ח (סימן ב’ אלפים רכ”ח), שכתב שם הגרח”ק שליט”א בשם חמיו הגרי”ש אלישיב זצ”ל שמותר, וז”ל, האם מותר להשתמש בבול שרשות הדואר לא חתמו עליו.

תשובה, שמעתי בשם מו”ח שליט”א שהתיר ע”כ.

אמנם יתכן שזה רק בבול הפועל ע”י רשויות המדינה שבאופן זה דעת החזו”א להתיר לגזול, כעי”ז שמעתי כמדומה בשם הרב קרליבך ר”מ דמיר [כסברא דנפשי’].

משא”כ במקרה ששאלת שזה מחברת דואר בחו”ל יש צורך לברר את פרטי המקרה והנתונים בזה.

אכן יתכן שאין כונתם לזה, שהרי אם טעם ההיתר בגונב מן המדינה הוא משום גונב מן הגנב א”כ אי”ז פשוט כ”כ להתיר לכתחילה, עיין ברכות ה’ ב’.

א”כ אם נימא שכונתם להתיר לגמרי י”ל בדעתם דסבירא להו שיש כאן ערך ממוני שאבד, וכמו מטבע שאבד וכל כעי”ז, שמכיון שמסמל שווי ממוני הר”ז כממונות גם אם ע”פ כללי החברה כאן היה צריך להיות חתום, אך כל עוד שאינו חתום דעתם שיהיה ניתן להשתמש בזה, וזהו חידוש גדול, וצ”ב ופנאי לעיין בנושא זה.

ולפ”ז מ”מ אם היה חתום ורק יוכל להדביקו באופן שאין החתימה ניכרת אין בזה ההיתר הנ”ל, מכיון וע”פ הכללים חשוב כבול חתום.

ועתה ראיתי בשו”ת משנה הלכות (ח”ו סי’ רפ”ח) שדן בזה, וכתב וז”ל, בדבר שאלתו במי שבא לו מכתב והבול עדיין לא נפסל אי רשאי ליקח אותו הבול ולהשתמש בו שנית כי שמע שהחפץ חיים ז”ל פעם שלח מכתב ע”י שליח ופרע בול כדי שלא לגרום הפסד להממשלה.

והנה מהא דהח”ח ז”ל אין ראי’ לענינינו כלל כי הרי הח”ח ששלח עם שליח א”כ אין שום סברא שיצטרך לשלם בול להממשלה כי המלכות לא צוה שכל מי ששולח מכתב לחבירו ישלם להם בול אלא כל מי ששולח מכתב ע”י הדואר ישלם בול וכיון שלא שלח ע”י הדואר אין עליו שום ענין של תשלום אלא שהח”ח ז”ל ברוב קדושתו רצה הצדיק לקדש השם ולא עשה כן אלא למען קה”ש שבו כמובן.

ומיהו בנידון דידן צריך לדעת חוקי הממשלה בזה וכנראה שמחוקי המלכות שכל מכתב שעובר על ידם צריך לשלם להם שכר טרחתם והוא בול וא”כ אם שלח מכתב והניח בול עליו הרי הבול הזה הוא שכר המכתב וקבל שכר פעולה בעד בול הזה והא דלא פסלוהו הוא משום דהפקיד שהי”ל לפסול הבול עוות בתפקיד שלו או שפשוט טעה וא”כ יש לדון מדין הפקיד שטעה ומה הדין בזה.

ונראה דאילו הי’ הדואר שייך לחברה פרטית א”כ אילו היו הבעלי בתים ישראלים הי’ מחויב לפסול הבול משום השבת אבידה, ואם היתה החברה של עכו”ם אז הי’ פטור מלהשיב כדין אבידת עכו”ם שמותרת ואדרבה אסור להשיב כמבואר בש”ס וברמב”ם פי”א מגזילה ה”ג ובטוש”ע ח”מ סי’ רנ”ט ורס”ו מפני שהוא מחזיק יד רשעי העולם ומפני קידוש השם אם החזיר הרי הוא משובח ומפני חלול השם חייב להחזיר ע”ש וכל זה אילו הי’ הדואר שייך ליחידים אמנם בזה”ז דהדואר שייך להממשלה בכל מקום שהוא א”כ שוב נגענו בדין דדינא דמלכותא דינא וא”כ יהי’ נפ”מ ממלכות למלכות דבמלכות וממשלה שהמושלים הם מלכי חסד ודיניהם שוים לכל אדם ישראל ועכו”ם א”כ דינא דמלכותא דינא וצריך להפסיד הבול אבל במדינות הרשעות אשר דיניהם שונות לכל עם א”כ אין להו דין דינא דמלכותא ויכול להונותם ואי שאלתו על מדינה כזו ודאי יכול להשתמש בו פעם שנית אבל בממשלת ושינגטון וכיוצא בהם שדיניהם שוים לכל עם לכאורה דינא דמלכותא דינא הוא הגם כי בתשובה אחת הארכתי קצת בהא דינא באיזה מקום אמרינן דינא דמלכותא ואין כאן מקום להאריך בזה מ”מ מה שנוגע לשאילתן הוא דבכל מקום דקיי”ל דינא דמלכותא אסור להשתמש בבול זה פעם שנית ובמקום דליכא מותר כנ”ל, עכ”ל המשנה הלכות.

וראיתי עוד בשו”ת שלמת חיים להגרי”ח זוננפלד (חו”מ סי’ נ”ז) שכתב וז”ל, במה שאומרים שיש חוק אם כותבים שטר הלואה צריך להדביק עליו בול והנה צ”ע במה שיש מדביקים בול שכבר נשתמשו בו ודבר זה נוגע לדינא דמלכותא ויש לעורר מפסחים קי”ב ע”ב ואל תבריח עצמך מן המכס דילמא משכחו וכו’ תיפו”ל דאסור מצד דינא דמלכותא שגונב מן המלכות ולפ”ז באופן הנ”ל דליכא חשש דילמא משכחו לא יהא איסור מצד דינא דמלכותא אולם מנדרים כ”ח ע”א קאמר בהדיא לענין מכס דאסור להבריח מדינא דמלכותא ודוקא במוכס שעומד מאליו או שאין לו קצבה אז פטור מדינא ואולי צ”ל דבפסחים מיירי באחד מהני תרי גווני אבל בנידון הבול צע”ג על מה סמכו איזה אנשים להקל וטענתם שלא למסור ממון ישראל ליד גוי ואם כי באים בטענה שלוקחים הרבה ועוד טענות אבל מאחר והדבר קצוב לכל והוא בפרסום מטעם המלכות הרי התנאים מבואר בגמרא תשובה פשיטא שאין לעשות כן עכ”ל.

הוספה מלאחר זמן
כל דברי הגר”ח הללו בשם הגרי”ש הם לפי השיטות שאין בעלות על ממון הממשלה כאן בדיני גזילה אבל כבר האריכו בזה והוא נידון נפרד ורבו המורים להורות שאינו ראוי עכ”פ מצד המוסר, וכמו”כ שמעתי שיש טוענים שכהיום הדואר הישראלי עבר בעלות והוא בבעלות פרטית כיום וצריך לברר המציאות בזה.

קרא פחות

בעלותגויגזילההשבת אבידהידישראליםמשנהערךקידוששטרתשובה
0
  • 0
  • 26
נשאל: ב׳ באדר ב׳ תשפ״דב:

נראה דאם יודע שכיון עכ”פ את עיקר פסוק ראשון דהיינו קבלת עול מלכות שמים, ורק מסתפק אם כיון כל מילה, אין מחוייב לחזור לראש אם יש בזה טירחא בשבילו, ולרווחא דמילתא יכוון עכשיו את כוונת המילות כדי לצאת ספק נוסף. והנוהגים ...קרא עוד

נראה דאם יודע שכיון עכ”פ את עיקר פסוק ראשון דהיינו קבלת עול מלכות שמים, ורק מסתפק אם כיון כל מילה, אין מחוייב לחזור לראש אם יש בזה טירחא בשבילו, ולרווחא דמילתא יכוון עכשיו את כוונת המילות כדי לצאת ספק נוסף.

והנוהגים בכל דבריהם רק כדעת המשנ”ב לכאורה לא יוכלו לסמוך על היתר זה.

מקורות: הנה דעת הגרע”א בכתב וחותם ברכות יג ע”א שמעיקר הדין אין פירוש המילות מעכב בק”ש רק לכוון לקבל עומ”ש, וכן משמע ג”כ בחי’ הרשב”א שם, אבל לכאורה אין כן דעת המג”א סי’ ס סק”א, והפמ”ג משב”ז סי’ סא סק”א בודאי אינו סובר כהרע”א בזה עי”ש, וכן בשיטה להר”א אשבילי ברכות יג ע”ב משמע לכאורה כדעת הפמ”ג.

והנה בנידון דידן מכיון שיודע שכיון לקבל עומ”ש ורק מסתפק אם כיון כל מילה לחוד הוה ליה ספק ספיקא, בפרט שיש לצרף כאן גם דעת הפמ”ג סי’ סג משב”ז סק”ג שיש צד שכונה בפסוק ראשון היא דרבנן [ושם נראה שנוטה שהוא דרבנן ועי’ עוד מש”כ בזה הפמ”ג עוד במשב”ז סי’ סב סק”א ואולם עי’ עוד בפמ”ג ריש סי’ סז לענין ספק כיון בפסוק ראשון הנזכר בדבריו שם בסי’ סג בנפק”מ אם הוא דאורייתא או דרבנן].

וא”כ יש בנידון דידן ספק ספקא דרבנן לקולא (דבספק על דבר שהוא ספק דאורייתא ספק דרבנן יש מהפוסקים שהזכירו שיש לו דין כמו שאר ספק דרבנן שכן אע”פ שיש צד שהוא דאורייתא הרי מ”מ הוא רק ספק דאורייתא ולא ודאי דאורייתא, עי’ ברכת הבית ש”א סק”ג מש”כ בדעת הפוסקים), ובפרט אם יכוון עכשיו את פירוש המילות שיוצא בזה דעת החזו”א גם שלא כיון כשאמר המילות כמ”ש משמו בספר אעלה בתמר, א”כ כמעט אין כאן צד שלא יצא ידי חובה, דיש כאן ג’ צדדים לקולא והוא דרבנן , ואמנם יתכן שאין לצרף דברי הפמ”ג הנ”ל כיון שהפמ”ג גופיה לא פשיטא ליה והאחרונים הכריעו להיפך, אבל עכ”פ יש כאן ג’ צדדים לקולא בדאורייתא שהוא צד חזק להקל.

ויעוי’ ברמ”א יו”ד סי’ קט ס”ט שכ’ אבל אם היו ב’ ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב’ הספיקות ביחד, מתירים ספק ספיקא בכל מקום אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור, ואפילו היה לו חזקת איסור וכו’ אף על פי שיש לברר על ידי בדיקת הריאה אין לחוש עכ”ל, ומבואר שם שאפי’ שהוא דבר שאפשר לבררו על ידי בדיקה אין צריך לחוש.

ואע”פ שיש לטעון שהוא דבר ששייך להחמיר בקל ולומר פסוק ראשון שוב, ועי’ ברמ”א שם בסעי’ ח דיש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא, וטוב להחמיר אם לא לצורך מאחר שיש לו היתר בלאו הכי עכ”ל, ולכאורה ה”ה בג’ ספקות עי”ש בש”ך סקנ”ו, ואעפ”כ לענייננו אין זה ההגדרה של דבר שיש לו מתירין אלא של דבר שאפשר לתקנו בקל, מ”מ מי שיש לו מזה טירחא ולחץ יש מקום לומר דלא שייך יש להחמיר בקל, וגם מי שאין לו יש מקום לדון שלא יחמיר בזה משום שלכפול פסוק ראשון הוא דבר שאינו טוב לכתחילה, עי’ שו”ע או”ח סי’ סא ס”ט ובמשנ”ב שם סקכ”ד די”א שהאיסור הוא בפסוק ראשון, ולכו”ע עכ”פ גם בפסוק ראשון, ועי’ גם משנ”ב בסי’ רלט.

ומ”מ יש פתרון להמתין או לקרוא בלחש, עי’ במשנ”ב סי’ סד סק”ז.

ומ”מ ציינתי שמי שנוהג כדעת המשנ”ב בכל דבר לכאורה לא יוכל לסמוך על היתר זה, דהרי המשנ”ב פסק בכל נידונים אלו לחומרא, דהנה לענין כוונת המילות בפשטות נראה שהמשנ”ב נקט להחמיר בזה, בדבריו על ביאור המילות בלשה”ק בסי’ סב סק”ג, וכן בדבריו על חזרה על מילות כשלא כיון בהם בשם החי”א, משמע מדבריו דבעינן כוונת מילות ממש, ולענין הנידון לענין החזו”א שסובר שאפשר לכוון אח”כ הרי המשנ”ב אינו סובר כן כמ”ש בדבריו בשם החי”א הנ”ל, וכמו שהעיר כבר הגרח”ק הובא באעלה בתמר שם, ולענין הנידון על כוונה בפסוק ראשון הרי דעת המשנ”ב סי’ סד סק”ז שכונה בפסוק ראשון הוא דאורייתא, ממילא הנוהגים כדעת המשנ”ב אין להם כאן שום ספק אלא רק ספק אם כיון והוא ספק דאורייתא לחומרא, וכמו שפסק המשנ”ב סי’ סד הנ”ל שבספק כונה יש לחזור ולקרות, וידועים דברי הרשב”א שמי שיש לו רב יכול להקל כמותו בדאורייתא, וה”ה להיפך בניד”ד, ומ”מ גם בדעת המשנ”ב יש לדון דשמא לא החמיר אלא בלא הצירופים הנ”ל, וגם לא ראה הכתב וחותם הנ”ל דהרעק”א (עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ודוק), וגם יש לדון עוד דאע”פ שכוונה בפסוק ראשון דאורייתא להמשנ”ב מ”מ שמא מודה שהכוונה מילה במילה היא דרבנן, ויש לדון בזה ומסתימת הדברים אין בידינו ראיה לחלק בזה בדעתו.

ומ”מ לפי הטעם שכ’ המשנ”ב בסי’ ס סקי”א בטעם שהכונה בפסוק ראשון מעכבת אפשר דאין מעכב פירוש המילות עי”ש, וגם יעוי’ במשנ”ב סי’ סג סקט”ו, דגם שם משמע שהעיקר בכוונה בפסוק ראשון הוא שיקבל עליו עול מלכות שמים, אבל אינו מוכרח.

בגוף שי’ המשנ”ב לענין אם כוונה בפסוק ראשון דאורייתא יש להביא בזה עוד דבבה”ל סי’ סג ס”ד הביא את ספקו של הפמ”ג לגבי כוונה בק”ש בפסוק ראשון אם הוא לעיכובא מדאורייתא.

קרא פחות
אףדרבנןמילהקריאת שמע
0
  • 0
  • 47
נשאל: כ״ט באב תשפ״הב: , , ,

לענין מוקצה עי’ בתשובה אחרת [ד”ה שערה שמונחת על בגד ומפריעה האם מותר להוציאה בשבת ולטלטלה] שנתבאר דהסרת לכלוך אין בזה משום מוקצה ע”פ החזו”א סי’ מז סקט”ו ועוד ושכן משמע בשו”ע סי’ שב ס”ז. ולענין בורר יש להוכיח מדיני טבילה ...קרא עוד

לענין מוקצה עי’ בתשובה אחרת [ד”ה שערה שמונחת על בגד ומפריעה האם מותר להוציאה בשבת ולטלטלה] שנתבאר דהסרת לכלוך אין בזה משום מוקצה ע”פ החזו”א סי’ מז סקט”ו ועוד ושכן משמע בשו”ע סי’ שב ס”ז.

ולענין בורר יש להוכיח מדיני טבילה ביו”ד סי’ קצט ס”ו עי”ש דמוכח שאין בכה”ג איסור בורר בשבת, (וכן יתבאר להלן גם ממתני’ דביצה המובא בגמ’ דפסחים כדלהלן).

והטעם היה מקום לומר לומר דהשיער הוא מן האדם וחשיב כל השיער גוף אחד וממילא תערובת חד בחד ובתערובת חד בחד אין בורר.

אולם מצינו כמה סתירות ליסוד זה וכמו שיתבאר.

ברמ”א סי’ שכא סי”ט אסר לקלף פירות בשבת אם לא סמוך לאכילה ועי”ש בבה”ל ד”ה לקלוף דלולא דברי הראשונים בזה היה נראה מסוגיית הגמ’ דלמסקנא אין ברירה בקילוף וטעמו דאין כאן ברירת מין אחד מחבירו עי”ש, ולכאורה ס”ל דהסרת קליפה לאכול התוך אינו ברירה אבל להלכה לא סבר שאין בורר חד מחד דלמסקנא ההיתר מיירי מצד סמוך לאכילה וגם בבה”ל דמיירי בהיתר זה מיירי שהוא סמוך לאכילה, אבל דן שם עוד מצד עיפוש בעלים וכתב דאם העלים המעופשין בפנ”ע מניח המעופשין ולוקח הטובים אבל אם חלק מהעלה כך הוא מותר להסיר אותו חלק עצמו מאחר שהוא כמו קילוף, וגם בזה אין כוונתו דההיתר בקילוף משום שהוא חד בחד אלא כוונתו דבדבריו במשנ”ב ובה”ל בסי’ שכא שם מבואר בשם המאמ”ר והפמ”ג [וכן הסכים לזה החזו”א דלקמן] דבדבר שכך דרך האכילה להסיר הקליפה אז הפסולת מן האוכל הוא כמו באוכל מן הפסולת בשאר דוכתי שבהם ההיתר הוא בשעת האכילה ועדיין אין ראיה שנקט כשיטתו להלכה להתיר קילוף בכל גווני מדין שהוא הפרדת חד מחד (ומאידך גיסא גם אין ראיה ברורה להיפך דאולי לא מיירי שם רק בפרי אחד אלא בכמה פירות אולם המשמעות דמיירי אפי’ בפרי אחד ועי’ להלן).
.

יש שכתבו דהנוטל עוקץ מן הפרי חשיב בורר (כ”כ באילת השחר שבת עד ע”ב כדבר פשוט והוקשה לו מכח זה על פרש”י בשבת שם דהמשמעות שם שאין בורר במקרה כעי”ז, אבל בבאר משה ח”ו סי’ סט כתב דלא שייך בזה בורר אבל מטעם שהפסולת ניכרת, ועי’ עוד דעות בזה בשש”כ מהדו”ח פ”ג קט מה שהביאו בשם הגרשז”א ובאיל משולש פ”ו ס”נ מה שהביא בשם הגרנ”ק).

והאחרונים נחלקו לגבי ניקוי לכלוך פירות (עי’ אג”מ או”ח ח”א סי’ קכה, קצה”ש סי’ קכה בדה”ש סקט”ז, חוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ פז פח, ארחות שבת פ”ג הערה קלב, ועוד), ויש לדון בנטילת לכלוך אחד מפרי אחד (ואמנם מצאתי נידון כיו”ב לגבי שפשוף לכלוך מפרי ששם עושה לכל פרי בפנ”ע, עי’ באחרונים מש”כ בזה), ועי’ בבאה”ל שם שהביא דעת רבינו פרץ המובא בב”י דקילוף תבואה מותר מעט אבל קיבוץ גדול נראה כבורר, ואולי יש מקום לבאר בכוונתו דכיון שעושה בכל פרי בפנ”ע א”כ אי”ז ברירה מדינא אבל מאחר שעושה הרבה פירות יחד נראה כברירה, ועי”ש בבה”ל שתמה עליו מדברי הגמ’ שם דמשמע שגם הרבה מותר.

ויש לציין דגם דעת היש”ש שבדבר המחובר לו אין לו שם פסולת אלא תיקון אוכלא ולכן התיר לקלוף שומים ובצלים אם הוא לאלתר סמוך לסעודה (וראה גם משנ”ב סי’ שיט סקכ”ד), ועי’ בזה בבה”ל סי’ שיט ד”ה מתוך בדברי המג”א סי’ תקי סק”ב דא”כ יהיה מותר גם שלא לאלתר, ומש”כ הבה”ל ליישב בזה, ועי’ חזו”א סי’ נד סק”ד שמכח קושיית המג”א חלק על היש”ש.

בשד”ח מערכה הב’ אות ל”ב הביא בשם בית מנוחה דינים השייכים לסעודת ליל שבת אות כ”ז דאין בורר בהפרדת דבר הדבוק לדבר אחר ובאות מ’ כתב שכ”כ המאירי שבת קלד וכן למד מהמהרי”ל, ובבאר משה שם ציין שכ”כ גם המג”א בהל’ יו”ט סי’ תק סקי”ב דבניקור אין ברירה, ומ”מ יש לציין בזה דיש בדבר המחובר לחבירו ב’ נידונים נפרדים, דיש נידון אחד בדברים הניכרים כל אחד בפני עצמו, והנידון בזה האם החיבור משוי ליה כתערובת, ובזה הוה פשיטא ליה להגריש”א לקמן לגבי שערות שאין בזה תערובת, וכה”ג י”ל גם לגבי ניקור דחשיב ניכר בפנ”ע, ומה”ט לא קשיא במג”א מדידיה אדידיה בס”ס שכא, וגם המאירי שם מיירי בניקור, ויש נידון נוסף כשיש תערובת שאין כל דבר ניכר בפני עצמו אלא יש תערובת גמורה, ובזה לא דן לא המג”א ולא המאירי וגם הבית מנוחה עיקר הנידון שם לגבי קילוף פירות, אבל הנידון בהוצאת דבר מהשערות הוא כהנידון השני שיש תערובת גמורה, דבזה יש צד באחרונים שכיון שיש כאן תערובת של מחובר לא נאמר בזה דין בורר כיון שעיקר פעולתו היא הפרדה ולא בירור חלקים, או בנוסח קצת אחר דבורר הוא הפרדת ב’ מינים זה מזה ולא מין אחד הוא מעצמו, ועי’ באה”ל סי’ שכא סי”ט סד”ה לקלוף.

ומצינו עוד שדנו האחרונים לגבי סחיטת בגדים מ”ט אין בזה בורר, דבפמ”ג בא”א פתיחה לסי’ שכ כתב דאה”נ שיש גם בורר בסחיטת בגדים, אולם התהל”ד שם סקי”ז כתב דהטעם שלא נזכר בזה ברירה הוא משום שאין בורר של אוכל מכלי, ועי’ עוד מש”כ בזה בשלחן שלמה להגרשז”א סי’ שיט סק”ח סק”ג ושש”כ פ”ג מהדו”ח הערה ז וחוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ פז, ומשמע קצת מדברי האחרונים הנ”ל דלא ס”ל שתערובת של חד בחד אינו בכלל בורר עכ”פ כשמעורב היטב אם לא דנימא דמים לא חשיבי כדבר אחד ושו”נ דכ”ה האמת דהרי בסוגיות מבואר דברירת דבר מתוך משקה חשיב בורר ויש לציין דגם לגבי הקדמת דבר גדול בדיני קדימה בברכות יש שכתבו דבדבר לח לא שייך גדול דלא חשיב הכל כדבר אחד, והרחבתי במקו”א.
.

ובהערות הגריש”א שבת צד ע”ב הביא בשם האדר”ת והאחרונים שדנו מ”ט במלקט לבנות מתוך שחורות אין בורר ודן שם דיש שרצו לחדש דבדבר המחובר אין איסור בורר והוא עצמו ר”ל דמיירי באופן שאין כאן תערובת, ומשמע דאין כאן ההיתר מצד שהוא חד בחד אלא לכל היותר מצד שהדבר המעורב הוא מחובר ובזה לא נאמר דין בורר, ואולי יש מקום לטעון בדוחק דבמקום שהכל מחובר גם האוכל וגם הפסולת גרוע ממקום שהאוכל כולו מחובר כאחד והפסולת נפרד ממנו ועומד בפני עצמו, וא”כ אין ראיה משם לכאן דשם מיירי שיש הרבה שערות ומכיון שיש כאן תערובת של שערות בשערות אנו מחשיבים כתערובת של רבים ולא תערובת של חד בחד, ורק אם היו כאן ב’ שערות בלבד, אחת שחורה ואחת לבנה, בכה”ג היה שייך לנידון של חד בחד (ויש מקום לומר כנ”ל שאם האוכל הוא שערות מחוברות והפסולת הוא נפרד מהם חשיב תערובת חד בחד ורק אם שניהם מחוברים חשיב כתערובת רבים וכנ”ל), אבל צריך ראיה לחדש כן, וצ”ע.
.

ויעוי’ בהערות הגריש”א בפסחים יא ע”ב שלמד מדברי הסוגי’ שם דמותר לגרד הטיט משיער בהמה וה”ה אם נסתבך לאדם לכלוך בזקנו שמותר להוציאו בשבת, וכתב דגדר בורר הוא כשנתערב הפסולת באוכל באופן שהפסולת קלקלה האוכל והוא בא לתקן האוכל, אבל במקום שנסתבך בשיער דבר לא שייך לומר שהלכלוך קלקל את הדבר.

ולהנ”ל א”ש החילוק שכתבתי להציע בין תערובת של כל המחובר יחד לבין תערובת של דבר תלוש במחובר, דתערובת של תלוש במחובר אינו שייך למחובר משא”כ באופן שהכל מחובר כגון שער לבן ושחור שהתערובת של הלבן כיון שהוא ג”כ פוגם את השחור כיון שהכל מחובר, אבל אם יש כאן שער שחור מחובר ושער לבן (או כל לכלוך) בין השערות השחורות חשיב שאינו פוגם והטעם משום שכל השער השחור מחובר והלבן אינו מחובר א”כ השחור הוא גוף אחד כנגד הלבן והלבן כמונח ולא כמעורב ואולי ה”ה בכל תערובת חד בחד.
.

ולכן עוקץ של פרי חשיב תערובת [לדעת המחמירים הנ”ל] דכיון שהוא גוף אחד עם הפרי הוא מקלקל את הפרי ודמי בזה לשערות שחורות ולבנות מחוברות שבזה נקט הגריש”א דחשיב תערובת והטעם דגם שם המחובר פוגם במחובר ולפ”ז גם אין להביא ראיה מדברי הפוסקים על קילוף פירות כנגד יסוד זה דאמנם שם הוא תערובת אפי’ חד בחד אבל מיירי שם במחובר דשם הפסולת פוגמת במאכל משא”כ לכלוך אחד ע”ג פרי אחד אפשר דקל יותר דלא חשיב שיש כאן תערובת עם הפרי אבל עי’ לעיל דיש בזה דעות שונות בענין זה.

ויש להוסיף דלפי היסוד הנ”ל מבואר מש”כ רוב האחרונים (והרחבתי במקו”א) דברירת פסולת מתוך פסולת מותרת, והטעם משום שאינו מתקן דבר, וכעי”ז בבאר משה שם כתב לבאר מה דכשהדברים ניכרים לא חשיב בורר משום שאינו מתקן דבר עי”ז וציין בזה לדברי הבה”ל סי’ שיט ס”ג ד”ה לאכול בשם הישועות יעקב דבורר הו”ל מלאכה שצריכה לגופה רק כשמסיר הפסולת מתקן המאכל עי”ש שהרחיב בזה.

היוצא מזה שמותר להסיר בשבת לכלוך מתוך השיער.

קרא פחות
איגוד מוקציםאסורארגון כביסה.בוררביאור הלכהגמראגרירותדיון הלכתידיני שבתדתדתידתייםהוצאת לכלוך.הלכההלכה שו"ע.הלכות שבתהשבתחומראחומרי ניקויחומרי שאינם נזקקיםחרדיחרדיתטהרהטומאהייחושישיבתישיבת שבתכלוךלכלוךמוקצהמושגים הלכתייםמושגים חרדיים.מותרמותר-אסורמקורות הלכהמשנהנגיעת דבר.ניקויענייני גמראענייני הלכהענייני שבתענייני שיערפוסקיםפסול בשבתפסול מצוותפסיקות הלכהפסקי הלכהפתילותשאלות הלכתיותשאלות ותשובותשבתשיערתורהתלמודתלמוד תורה
0
  • 0
  • 50
נשאל: כ״ד באלול תשפ״דב:

לא. מקורות:כן מבואר לענין נעליים שלא לבשן אדם מעולם במור וקציעה סי’ ד שאין מצריכין נטילה עד שינעול אותם אדם פ”א וילך על הארץ, וכעי”ז בבן איש חי שנה א’ תולדות אות יז, כה”ח סי’ ד סקע”א, שבנעליים חדשות א”צ מדידה. ויעוי’ ...קרא עוד

לא.

מקורות:
כן מבואר לענין נעליים שלא לבשן אדם מעולם במור וקציעה סי’ ד שאין מצריכין נטילה עד שינעול אותם אדם פ”א וילך על הארץ, וכעי”ז בבן איש חי שנה א’ תולדות אות יז, כה”ח סי’ ד סקע”א, שבנעליים חדשות א”צ מדידה.

ויעוי’ בשם ספר שערים המצויינים בהלכה קו”א סי’ ב ס”ט שכתב שהמודד בחנות א”צ נטילה כמ”ש השלה”ג ספ”ק דביצה דאין איסור בכלאים שלובש לצורך בחינה, ולפי סברתו יש לפטור גם בנעליים שאינן חדשות (כל עוד שלא ממש היו מטונפות דבזה פשיטא שאין פטור משום שלא נהנה מהם), ולא זכיתי להבין ההשוואה ביניהם, דשם הוא דין מצד ההנאה מהנעליים, וכאן הוא דין בנגיעה ולא בלבישה, דאפי’ נגיעה לחוד מחייבת נטילה, כמבואר במור וקציעה הנ”ל, ועוד דכאן המחייב אינו ההנאה אלא הטינוף מהנעל, וגם כשאינו מתטנף מהנעל יש בזה להרבה פוסקים תקנה קבועה ליטול ידיו, אבל בכלאים תליא בצורת הנאת לבישה, ומאידך גיסא גם הרבה בגדים חייבין בכלאים ואין מצריכין נטילה, ואולי כוונתו דמאחר שלא חשיב הנאת לבישה ממילא לא נעשה נעל על ידי זה ואז נחשב כנעל חדש שלא הלכו בו וכדברי הפוסקים הנ”ל, ודוקא שלא היה שימוש אחר בנעל קודם לכן.

ומ”מ הסוברים דהנטילה אחר חליצת מנעליו או נגיעה במנעליו הוא מחמת רו”ר (וכמ”ש השוע”ר סי’ ד סכ”ז ועי’ בבית ברוך על החי”א שכך דעת החי”א ג”כ ועי’ בתשובתו של ה”ר יוסף בהר”ח פלאג’י) יש לדון דשמא דין זה הוא בדבר המיוחד לנעילה ועומד לנעילה, ומאידך גיסא יש לומר דרק בדבר שכבר שימש לנעילה כבר, וכן דעת המו”ק הנ”ל דגם רוח רעה אין אם עדיין לא הלכו בו, ויעוי’ בשו”ת שבט הקהתי ח”ד סי’ ב שהצריך נטילה במודד בחנות.

קרא פחות
חדשחנותטומאהטומאה וטהרהנגיעהנהנהנטילת ידיםנעלייםנעליים חדשותנשלח להרב מרדכי מיכאל עסיס
1
  • 1
  • 15
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו מודיעין עילית} מה שקשה כת”ר ע”ד הגמ’ בחולין צ”א ב’ דאמרי’ התם שאין המלאכים אומרים שירה עד שיאמרו ישראל, ומשמע התם שישראל אומרים קדוש ע”ש, וצ”ע מ”ש בשמות רבה פט”ו ו’, המלאכים אומרים קדוש ...קרא עוד

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו מודיעין עילית} מה שקשה כת”ר ע”ד הגמ’ בחולין צ”א ב’ דאמרי’ התם שאין המלאכים אומרים שירה עד שיאמרו ישראל, ומשמע התם שישראל אומרים קדוש ע”ש, וצ”ע מ”ש בשמות רבה פט”ו ו’, המלאכים אומרים קדוש וישראל אומרים אלהי אברהם וכו’, וק’ דישראל ג”כ אומרים קדוש כמ”ש בגמ’.

תשובה ראשית כל אבאר שאין כונת הגמ’ לכך, וז”ל הגמ’ שם, דאמר רב חננאל אמר רב שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ה’ צבאות מיתיבי חביבין ישראל לפני הקב”ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת ואמרי לה פעם אחת בחודש ואמרי לה פעם אחת בשנה ואמרי לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל ואמרי לה פעם אחת בעולם וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה’ וגו’ ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג’ תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות ואין מה”ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים אלא אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה’ צבאות והאיכא ברוך ברוך אופנים הוא דאמרי ליה ואיבעית אימא כיון דאתיהיב רשותא אתיהיב ע”כ.

והכונה היא שישראל אומרים שמע ומה”ש אומרים קדוש וכמ”ש בגמ’ שם ברישא, וע”ז אמר בסיפא דמה”ש אין אומרים קדוש עד שיאמרו ישראל שמע.

אכן גם לפי הבנתו בגמ’ שם, יתכן שהמדרש חולק על הגמ’, ומ”ש בקדושה דידן קדוש ר”ל נקדש אנו למטה כשם שמקדישים למעלה ואומרים קדוש וכו’ ולעומתם משבחים [האופנים והחיות] ואומרים ברוך וכו’, כך גם אנו נקדש את שמך, ולכשתעיין בלשון הקדושה תמצא שכ”ה.

אכן אח”ז ראיתי שהחוו”י סי’ רכ”ה לכאורה לית ליה ב’ הדברים שייסדתי, וס”ל א’ דכונת הגמ’ בסוף שם לקדוש קדוש, וב’ דחשיב קדושה ממש מ”ש קדוש, אכן זה י”ל שאמר כן בדעת הגמ’ והשמות רבה פליג ע”ז.

 

קרא פחות
תשובה
0
  • 0
  • 24
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

בדבר מה שנסתפק בשם הגרב”ד דיסקין שליט”א אם שייך בבגדים קדושת שביעית, ותליא אם הנאת בגדים הו”ל הנאתו וביעורו שוה, וממילא נ”מ בתרתי; א’ אם שרי לקנות בגדים בדמי שביעית, וב’ אם צמחים של מיני בגדים כגון פשתן וקנבוס אי ...קרא עוד

בדבר מה שנסתפק בשם הגרב”ד דיסקין שליט”א אם שייך בבגדים קדושת שביעית, ותליא אם הנאת בגדים הו”ל הנאתו וביעורו שוה, וממילא נ”מ בתרתי; א’ אם שרי לקנות בגדים בדמי שביעית, וב’ אם צמחים של מיני בגדים כגון פשתן וקנבוס אי חיילא עלייהו קדושת שביעית או לא.

והנה גבי מיני צבעונין אשכחן דהנאתן וביעורן שוה, בפ”ז דשביעית ובב”ק ק”א ב’, ופרש”י שם בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע, נמצאו הנאתן וביעורן שוה, הלכך חיילא עלייהו קדושת שביעית עכ”ל.

ובתוס’ ד”ה שהנאתן פירשו, דהנאתן כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום עכ”ל.

ואע”פ דלרש”י לא שייך לדמות בגדים, אבל התוס’ לכאו’ שוה הדין בבגדים, ואפי’ לרש”י נהי דגבי צבע בב”ק לא פי’ כן, אבל בסוכה מ’ א’ גבי לולב כתב, שעשוי לכבד את הבית והוא שעת ביעורו וקלקלו ע”כ, ולכאורה ה”ה בגדים שבשעת לבישתן מתבערים ומתקלקלים, אבל מאידך י”ל דגם התוס’ שם מודו בבגדים דדוקא צבע שנפסד מן הבגדים טפי משא”כ בגדים עצמן שאין דרך ליפסד כ”כ.

ובתוספתא ריש דמאי, הו’ בר”ש שם בספ”ק, תניא דאסור ליתן שמן של שביעית בצמר, וה”נ תניא בתוספתא שביעית דאסור לסוך בשמן של שביעית מנעל וסנדל, ואין לדחות שהשמן אזיל לעלמא וצריך ליהנות מגופו, דה”נ לולב ועצים דמשחן וכבוסה דר’ יוסי (הכל בסוכה שם), אין נהנה מגופן ממש.

מיהו תוספתא דשביעית יש לדחות דהיינו טעמא דאסור דלא שוה לכל אדם ומוציא אני כל כה”ג, כמש”ש מ’ ב’, אבל תוספתא דדמאי לכאו’ ראי’ היא, ובחסדי דוד פ”י שהשמן אזיל לאיבוד וברור, אבל אם מותר להשתמש בשביעית לבגדים ה”ה בשמן לבגדים ומה דאזיל לאיבוד לא אכפ”ל כדפרישית.

אבל יש להביא ראי’ טפי מזה, מהא דתניא בסוכה מ”א א’ מי שיש לו סלע של שביעית וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה וכו’, ופרש”י וביקש ליקח בו חלוק ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה (ובהגהות הב”ח מוחק תי’ ולא לסחורה) עכ”ל, וכן הריטב”א והמאירי שם כתבו שהוא מצד שנשאר הרבה אחר זמן הביעור, אבל התוס’ בסוכה ל”ט א’ ד”ה שאי (הוב”ד כאן בערל”נ), כתבו אלא ה”ט דאיכא איסורי טובא שאין ע”ה נזהר לאסור לקנות בהן בהמה טמאה עבדים וקרקעות חלוק וטלית ומנעלים ואין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר דשביעית לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים עכ”ל.

והנה בצבע גופא נחלקו הראשונים אם שרי לצבוע בגד בצבע של שביעית, ודעת רש”י בב”ק ק”א א’ שאסור, וז”ל (ד”ה שביעית) שביעית אסור לעשות סחורה בפירותיה וקליפי פירות קאמר וכו’, ובזה מפרש הגמ’ שם בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק, וז”ל בע”ב שם, יש להן ולדמיהן שביעית שאין עושין מהן סחורה דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה עכ”ל.

וזהו כדעת ר’ מנא בירוש’ רפ”ז דשביעית, דמאכל אדם אסור לצבוע בו, אבל דעת הר”מ רפ”ה מהל’ שמיטה ויובל דהשביעית נתנה לאכילה ולשתי’ ולהדלקה”נ ולצביעה, וכ”ד הר”פ והמאירי בב”ק ק”א א’.

ודעת {אח”ז ראיתי דיש אחרונים שלא נקטו דברי רש”י כפשוטו, אבל היפ”ע שם, וכן המקדש דוד סי’ נ”ט סק”ה, והמשנת יעב”ץ הל’ שמיטה ויובל סי’ ח’ ב’, והדרך אמונה שם ועוד אחרונים הבינו דברי רש”י כפשוטו, וכ”ה בפירוש הר”ש משאנץ לתו”כ [הובא במשנ”י שם], וכמדומה שכן דעת המהרש”א והפנ”י.

} רש”י כאן בסוכה מבוארת הטעם שאסור לקנות במעות שביעית בגדים דהיינו סחורה דלא עדיף מצביעה דקרי ליה רש”י סחורה.

ולהכי כתב רש”י בסוכה ג”כ לאכלה ולא לסחורה.

וכן להתוס’ בב”ק שם ע”ב ד”ה שהנאתן, י”ל דאית להו דרש”י, וכן בד”ה ולדמיהן דמבואר שאם לקט מין צובעין לצביעה אין לדמיו שביעית אבל לגופיה איכא, ואם לקטו לאכילה גם לדמיו איכא, ואסור לצבוע בו ע”ש במהרש”א, וה”ה קניית בגדים במעות של פירות שביעית עצמן כ”ש דאסור, וז”ש התוס’ בסוכה דלא הותר אלא לאכילה ושתי’ וסיכה ולא לשאר דברים.

אבל דעת הר”מ עדיין צ”ב, דכיון דס”ל דצביעה שרי, ולא ס”ל להך דין הנזכר בהתוס’ שלא הותר אלא לאלו הדברים, א”כ לפ”ד מ”ש צביעה דשרי ומ”ש קניית בגדים דאסור.

ונ”ל {אח”ז הראוני דבפנ”י בב”ק ביאר כעי”ז, וכ”ה ברש”י לעיל ל”ט א’ דלא כהתוס’ שם ד”ה דפליגי.

} דהנה מש”כ רש”י בסוכה כמו שהבאנו לשונו לעיל לכאו’ כתב שני טעמים סותרין זל”ז הא’ לאכילה ולא לסחורה והא’ דא”א לבערו בזמן הביעור ובאמת הב”ח מחק תי’ ולא לסחורה, אבל בלשון רש”י בב”ק מבואר דבאמת זהו טעם רש”י דכל בכלל זה הוא לאכלה ולא לסחורה.

וי”ל טעם הא דהוצרך רש”י לסבור שזהו משום לאכלה ולא לסחורה, ה”ט דאם בבגדים טעם האיסור משום שנשאר אחר הביעור, א”כ מה נעשה בצביעה דבזה התרתה לצבוע בפירות שביעית, דהרי דעת רש”י שהביעור הוא שכלה השורש וקולט הצבע א”כ כבר נתבער ומה עוד.

אלא דהאיסור הוא משום לאכלה ולא לסחורה, ולהכי גם בבגדים כ’ רש”י האיסור משום לאכלה ולא לסחורה.

ונראה דגם בבגדים וגם בצבעים האיסור בעיקרו רק משום סחורה, ואפילו אם יאבד ממנו הבגד קודם זמן הביעור על האיסור, דגם בבגדים אין האיסור משום שנשאר אחר זמן הביעור (אף דבמציאות עכ”פ יתכן לעבור גם ע”ז), אלא האיסור הוא שאין אוכלו, דכל דבר העשוי להתקיים אינו אכילה אלא סחורה אף שבעיקרו עשוי הוא לעבור גם על חיוב הביעור, וכבר רמז לזה רש”י וז”ל בסוכה שם (שהו’ כבר), ובקש ליקח לו חלוק ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה.

עכ”ל.

והשתא הנה הר”מ סובר שאין איסור בצביעה כמ”ש, וא”כ לא ס”ל כל יסוד זה שדבר המתקיים חשיב סחורה, וכל האיסור ליקח דבר המתקיים משום דמשהי ליה אחר זמן ביעורו, א”כ במיני צבעונין כיון שכבר נתבערו כמ”ש כבר אין איסור להשהות הבגד וסחורה ליכא, אבל לקנות בגד במעות שביעית גופיה, שהבגד עצמו נתפס לקדושת שביעית ושום דבר לא נתבער מזה וכבר כלה לחיה מן השדה, וא”כ בגדים אסור ונראה שיש אמת בד”ז ות”ל.

וע”פ {זה הוספתי אח”כ.

} דברינו יש לתרץ משה”ק בס’ משנת יוסף (שביעית רפ”ז) על הפנ”י ב”ק שם והתורת זרעים (שביעית שם) דאיסור צביעה משום שנשאר אחר הביעור וכלול באיסור סחורה וה”ק דהרי מבואר ברש”י שכבר נתבער מעיקרא, ולפ”ד מבואר.

לעניננו מה שנתבאר להלכה הוא דפשוט שא”א לקנות בגדים מדמי שביעית.

קרא פחות

לולבמשהנהנהתניא
0
  • 0
  • 23
נשאל: י״ז באב תשפ״דב:

לגבי צדקה יש בזה כמה שיטות בראשונים (רמזתי מזה גם בתשובה על ברכה על פדיון שבויים) דיש שיטת רבינו אליהו שהיה מברך מצוות צדקה, אבל לא נהגו כן כמ”ש בחרדים שם. והרשב”א ח”א סי’ יח וכן האבודרהם הל’ ברכת המצוות בשם ...קרא עוד

לגבי צדקה יש בזה כמה שיטות בראשונים (רמזתי מזה גם בתשובה על ברכה על פדיון שבויים) דיש שיטת רבינו אליהו שהיה מברך מצוות צדקה, אבל לא נהגו כן כמ”ש בחרדים שם.

והרשב”א ח”א סי’ יח וכן האבודרהם הל’ ברכת המצוות בשם הר”י בן פלט כתבו שאין מברכין והטעם שמא לא ירצה העני או ימחול, ובמעשה רוקח הקשה מאי שנא מברכת אירוסין שתלוי ברצון האשה (דרך אמונה רפ”ז מהל’ מתנות עניים בציון ההלכה).

ואולי יש לתרץ קושיית המעשה רוקח דכיון שגזרו חכמים שלא יקדשו בלא שידוכים (עי’ קידושין יב ע”ב), א”כ בד”כ בקידושין מדובר שכבר אמרה האשה הן שמסכמת לקידושין, ובכה”ג אין מחוייב לחשוש שמא תחזור בה, ולכך תקנו ברכה באירוסין משום שרוב פעמים עושה כתיקון חז”ל ומקדש אחר שידוכין.

משא”כ בעני שהרבה פעמים אין מבקשים הסכמתו לפני שנותנים לו צדקה ואדרבה כדי שלא לביישו, הלכך לא תקנו ברכה בצדקה לעני גם כשהעני הסכים לפני הנתינה לקבל הצדקה, שמא יחזור בו העני, וכדאמרי’ בנדרים שלא יאמר אדם לה’ אלא קרבן לה’ מטעם שמא יחזור בו, ואולי הגרח”ק במה שכתב שם “וי”ל” על דברי המעשה רוקח, ר”ל ויש ליישב ואולי רמז בזה לתירוץ זה.

והנה הגמ’ בנדרים שם מיירי אפי’ אחר שכבר הסכים האדם עצמו לנדור אעפ”כ לא יאמר לה’ קרבן אלא קרבן, ויש לחלק דכאן האשה הסכימה בפה לזולתה.

וגם יש לחלק דלדעת התוס’ שם ה’ לבטלה חמיר דהוא עשה דאורייתא כמ”ש בתמורה ד’ משא”כ ברכה לבטלה לדעת התוס’ הוא מדרבנן.

ועוד יש לחלק דבברכה אם בשעה שבירך היה דעתו על דבר ונתעכב הדבר אפשר דאינו חמיר כ”כ דהנה חד גיסא גבי נט”י הקיל הריטב”א, והגרנ”ק (חוט שני) והגרח”ק (מנחת תודה) מטו משמיה דהחזו”א באופן אחר בברוך שחלק, ויל”ע הדמיון, דהרי כאן לגבי ברוך שחלק בשעת ברכה כלפי שמיא גליא שאינו מחוייב בזה, ועוד דלגבי המברך ונפל הפרי מידו בתוס’ ובשו”ע שהביאו הירושלמי בזה משמע דהוא ברכה לבטלה גמורה ושם אע”פ שבשעת הברכה בירך כדין, מ”מ הו”ל כברכה לבטלה באונס ולכך צריך לומר ברוך שם, ויל”ע בזה למעשה.

וטעם הרשב”א נכתב (שו”ת הרשב”א ח”א סי’ יח) גם לגבי מצוות כיבוד אב ואם דהכיבוד תלוי בדעת אביו ויש לחשוש שמא לא יקבל האב ממנו את הכיבוד ונמצא מברך לבטלה, וכעי”ז אי’ בביאור הגר”א על השו”ע או”ח סי’ ח.

ואף שבכיבוד אב ואם מסתמא מקיים מכבד את אביו בזה גם בעצם מה שמשתדל בכבודו ורצונו זהו כבודו, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שניסה לכבד את הוריו ולא הצליח וכו’], מ”מ עדיין יש בעייתיות בברכה כזו שהתכוון לכבד את אביו באופן אחד ולבסוף נוצר כבוד אחר שהברכה לא היתה מכוונת לזה, וכמו שהביא התוס’ בפ”ו דברכות בשם  הירושלמי לגבי נפל פרי ממנו אחר הברכה וכמו שפסק השו”ע בהל’ ברכות, וכמו כן אינו ברור שעל כבוד בלא מעשה יוכל לברך וכמו כן גם שיש הידור מצוה בכל כבוד יש לדון אם לפי הצד שהיה צריך להיות ברכה על כיבוד אב ואם אם על כל פרט והידור במצוה היה ברכה או רק על עיקרי הדברים שנזכרו בגמ’ שהם בכלל עיקר דיני כבוד או מורא.

והראב”ד כתב (מדרך אמונה שם) דמה שאין מברכין על מצוות צדקה משום שיש בזה קלקול אחרים דהיינו שיש עני ואם יברך משמע שמודה על אותו קלקול.

וצע”ק דהרי חייב אדם להודות על הרעה כשם שהוא מודה על הטובה, וכי תימא דכאן בפרנסה הוא משום שהורע מעשיו כמ”ש בקידושין פ”ב, וממילא חשיב כהאדם גורם לעצמו (עי’ תענית ט ע”א ודוק), הא גם לגבי מיתה איכא למ”ד בשבת נו אין מיתה בלא חטא ולא קאמר הך מאן דאמר דאין מברכין דיין האמת, ועוד דהרי מיתה הוא מחמת חטא אדה”ר כמ”ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז), כמו פרנסה שהוא ג”כ מחמת חטא אדה”ר כמ”ש בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג, יט), וכמו שעתידה עניות להיעקר לעתיד (עי’ פהמ”ש להרמב”ם פרק חלק) כך מיתה כתיב בילע המות לנצח (ישעיהו כה, ח), ועי’ סוכה נב ע”א, וגבי מיתה מצינו ברכת דיין האמת, וכי תימא משום שכאן הוא צרה לאחרים, הרי גבי מיתה ג”כ צרה לאחרים, וכי תימא משום שבמיתה הוא צרה לו ולאחרים, הא קיימא לן בשו”ע דלא רק על קרוביו צריך לברך דיין האמת, א”כ גם שם מברך אפי’ שהוא רעה רק לאחרים, ועוד מצינו ברכת דיין האמת גם ברואה בתי ישראל בחורבנן בברכות נח וממילא דברי הראב”ד צ”ע.

ונראה דעיקר כוונת הראב”ד דכשמברך על קדושת המצוה מראה בזה שמרויח ממה שחבירו עני, ולדבריו כולו רווח ממה שהעני בצער, וזה יכול לצער את העני, אבל כשמברך דיין האמת אדרבה מראה בזה שהוא עצמו אין לו רווח כלל מזה ומשתתף בצערו של חבירו ורק שאנו מאמינים באמונה שלמה שגם הרעה היא טובה לכפר לנו על כל עונותינו ולנקותינו ליום הדין, אבל אנו מצטערים בצער מי שבא לידי כך.

נמצא דבעני יש מקום להתפרש שאנו שמחים ומרויחים במה שעני זה בא לידי כך אפי’ אם הוא לכפר על עון הדור או לכפר על עון אחר, משא”כ בברכת דיין האמת המשמעות שהיה יותר טוב שלא יחטא כדי שלא יצטרך לבוא לידי כך.

רבינו בחיי (כד הקמח ערך ציצית) כתב דכל דברים שחייבים במושכלות ואין ישראל ניכרים בזה שהם עם קודש לא תקנו עליהם ברכה, ובערוך השלחן ריש הל’ כבוד אב ואם (יו”ד סי’ רמ ס”ג ס”ד) הרחיב בזה דברים לענין ברכה על כיבוד אב ואם, וכעי”ז הביא בהגהות רע”א על השו”ע שם ס”א בשם שו”ת בנימין זאב סי’ קסט, ועי’ עוד בערוך השלם חו”ת סי’ תכז ס”י שהביא גם טעם הרשב”א וגם טעם הבנימין זאב.

וטעם זה מתיישב מאוד דהרי הברכה היא וקדשנו וכן במצוות כהונה דעת הרמב”ם דמברכים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, והיינו משום דיש קדושה יתרה לכהונה כמ”ש ויבדל אהרן להקדישו (דברי הימים א’ כג, יג), ויש דעה לומר הבדלה זו בסדר הבדלות של מוצ”ש כמ”ש בפ”י דפסחים, ומאותו טעם שאין או”ה מברכין על ז’ מצוות בני נח כיון דלאו בר קדושה נינהו או”ה א”כ מאותו הטעם גופא לא יברכו ישראל בדברים שלא נתחייבו בהן מחמת קדושתן אלא מחמת הכרח השכל.

ובאור זרוע ח”א הל’ ברכת המוציא סי’ קמ כתב שמצוה שהיא תדירים כמו ביקור חולים ותנחומי אבלים והידור ת”ח וכבוד אב ואם וכו’ אין בה ברכה.

ועי’ בשדי חמד אסיפת דינים מערכת ברכות אות טז מה שהביא עוד טעם בזה בשם שו”ת המהר”י אלגזי סי’ יד דמשום חומר המצוה שא”א לקיימה כל הצורך לא תקנו ברכה עי”ש.

קרא פחות
דייןהבדלהידסוכהערךקידושין
0
  • 0
  • 20
נשאל: י״ב בסיון תשפ״ה

פשיטא שאין בזה איסור הנאה דהרי קי”ל כרוב הפוסקים ביו”ד ריש סי’ פט (ב”י וש”ך ושאר פוסקים) דאין איסור הנאה בכל איסור בשר בחלב שאינו אסור מדאורייתא וכ”ש כאן שהוא רק אביזרייהו דבשר בחלב דרבנן ולא בשר בחלב דרבנן ממש.קרא עוד

פשיטא שאין בזה איסור הנאה דהרי קי”ל כרוב הפוסקים ביו”ד ריש סי’ פט (ב”י וש”ך ושאר פוסקים) דאין איסור הנאה בכל איסור בשר בחלב שאינו אסור מדאורייתא וכ”ש כאן שהוא רק אביזרייהו דבשר בחלב דרבנן ולא בשר בחלב דרבנן ממש.
(ובדעת המהרש”ל עי”ש בנו”כ, ובבירור דעת הב”ח הרחבתי בתשובה אחרת, ומ”מ כאן גם להמהרש”ל לא מסתבר דפליג לאסור בהנאה).

וכן הלשון ביו”ד ריש סי’ צז ואם לש כל הפת אסור אפילו לאכלה לבדה, ובתורת חטאת (סימנים כלל ס ס”ב) הל’ הוא אסור לאכלה בכל ענין, ומבואר דהאיסור הוא רק האכילה.

ולענין מכירה לגוי בכמה אחרונים נקטו להתיר (מצאתי בשם חמודי דניאל בשר בחלב ס”ק יב, פרי תואר סי’ צז סק”ג, זבחי צדק סקי”ט, רב פעלים ח”ב ס”ס יא, הגהת זר זהב או”ה סי’ מ ס'”ד יד יהודה סי’ צז סק”ג שו”מ תנינא ח”ד ס”ס קפט) ויש שפקפקו ע”ז ואכמ”ל, אולם לכו”ע אי”ז מצד איסור הנאה אלא לכל היותר שמא ימכרנו לישראל.

קרא פחות
0
  • 0
  • 13
נשאל: י״ג באב תשפ״דב:

במגילה כב ע”ב אי’ דבארצך אי אתה משתחווה על ריצפה של אבנים אבל אתה משתחווה בבהמ”ק, וכן הובא ברמב”ם הל’ תפילה וברמב”ם הל’ ע”ז, ובמנחת חינוך מצוה שמט דן האם הר הבית בכלל היתר זה או לא, וכן הביא בשמו ...קרא עוד

במגילה כב ע”ב אי’ דבארצך אי אתה משתחווה על ריצפה של אבנים אבל אתה משתחווה בבהמ”ק, וכן הובא ברמב”ם הל’ תפילה וברמב”ם הל’ ע”ז, ובמנחת חינוך מצוה שמט דן האם הר הבית בכלל היתר זה או לא, וכן הביא בשמו בשפתי חכמים על הגמ’ שם דלמסקנתו הר הבית אינו בכלל היתר זה, אבל במנ”ח בפנים רצה לתלות כן במחלוקת ראשונים דלרש”י יהיה מותר ולהרמב”ם והחינוך יהיה אסור וסיים בצע”ק, אם כי בזה בודאי שהלכה כהרמב”ם וכמ”ש הב”י בהל’ ציצית דרש”י פרשן ולא פסקן.

ועי’ נתיב מצוותיך להגרז”נ גולדברג עמ’ תקנז שנקט לאסור כמו השפתי חכמים הנ”ל, וכן יתכן שדעת הגרח”ק דלהלן (עכ”פ בתורת חשש).
[ועי’ בספר חמדה יקרה עמ’ תה מה שדן ג”כ בראייתו של הגרז”נ הנ”ל ויש לחדד דבאמת הראי’ היא ראי’ גדולה דהרי אם עיקר ההשתחוויה כשהיו שומעין את שם המפורש היתה בעזרה א”כ מאחר דמצינו שיש דיני השתחוייה מסויימים שנאמרו רק במקדש א”כ שמא גם הם נאמרו רק בעזרה, אולם הראיה אינה מוכרחת דיש לומר דתליא במקום הכה”ג ולא במקדש גרידא, וגם יש לחלק בין השתחוויית חובה להשתחויית רשות ואולי עוד חילוקים].

ועי’ בספר מורא וכבוד במקדש עמ’ מ ומא שהביא ראיות דבפשוטו משמע שבהר הבית היו משתחווים על גבי רצפה, ובדרך שיחה ר”פ בהר נקט הגרח”ק שהר הבית לא היה מרוצף באבנים, אולם עי’ בהנ”ל מה שהקשה ע”ז (אם כי מה שראיתי מהראיות שביאר בפנים שם לא ראיתי שם ראיה ברורה לזה אלא אדרבה מדברי רש”י שהביא שם יותר להיפך), ואולי היו משתחוים בהפסק דבר מה כמו בזמנינו או דעכ”פ היו שם מקומות שלא היו מרוצפות ושם היו ההשתחואות.

ומאחר שהוא שאלה של דאורייתא ורבו המחמירים בזה אין להקל בזה בלא ראיה ברורה.

ומ”מ בענין הר הבית בזמנינו כבר הורו גדולי הרבנים שלא להיכנס לשם מחמת ספקות וחששות.

קרא פחות
דיני הר הביתדיני השתחויהדיני מקדשדיני רצפההלכות אבניםהלכות אפיקומןהלכות בית המקדשהלכות הר הביתהלכות השתחוואההלכות השתחוויההלכות השתחויההלכות טומאה וטהרההלכות עבודת המקדשהלכות תפילההר הבית בהלכהזרעים בתלמודטהרה וטומאהמהלך הע"זעבודת הלבעבודת קודשפסיקת הלכהתפילה
0
  • 0
  • 87
נשאל: ח׳ במרחשוון תשפ״דב:

מכיוון שהתרגום המצוי הוא קשה להבנה, ומאידך על שער הייחוד אין הפירוש של לב טוב, לכן מומלץ לפחות בשער הייחוד להשתמש בתרגום מחדש לחובות הלבבות שתורגם בזמנינו, ואין מניעה שלא להשתמש בו גם בשאר שערי הספר חובות הלבבות מכיון ...קרא עוד

מכיוון שהתרגום המצוי הוא קשה להבנה, ומאידך על שער הייחוד אין הפירוש של לב טוב, לכן מומלץ לפחות בשער הייחוד להשתמש בתרגום מחדש לחובות הלבבות שתורגם בזמנינו, ואין מניעה שלא להשתמש בו גם בשאר שערי הספר חובות הלבבות מכיון והוא כתוב בשפה קלה יותר.

אין כאן התייחסות לעצם הנידון אם ללמוד משער הייחוד או לא.

קרא פחות

0
  • 0
  • 34
נשאל: ל׳ בסיון תשפ״ה

חולין ב ע”ב, תוס’ ד”ה ובמוקדשין, אף על גב דאמרינן לקמן דמפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע אחר פירכוס, יל”ע דתירוצם השני לכאורה מוכח ממתני’ דמייתי, א”כ למה כתבו לצדד גם כתירוצם הראשון, דהא במתני’ מוכח דטומאת אוכלין דמגע ...קרא עוד

חולין ב ע”ב, תוס’ ד”ה ובמוקדשין, אף על גב דאמרינן לקמן דמפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע אחר פירכוס, יל”ע דתירוצם השני לכאורה מוכח ממתני’ דמייתי, א”כ למה כתבו לצדד גם כתירוצם הראשון, דהא במתני’ מוכח דטומאת אוכלין דמגע הוא מיד אחר השחיטה גם בעודה מפרכסת, ואילו לתירוצם הזה הא’ נמצא להדיא דבעודה מפרכסת עדיין אינה מטמאה טומאת אוכלין, ודוחק לומר דהדרו בהו בתי’ הב’ מכח הראיה ממתני’ שם, וגם דוחק לחלק בין טמאה לטהורה ולומר דדוקא התם מטמאה טומאת אוכלין מחיים כיון דלאחר מיתה מטמאה טומאת נבלות, משא”כ הכא שיש לקיים טומאת אוכלין אחר מיתה, זה דוחק ולא מצאתי טעם לומר דבר כזה, ויל”ע.

קרא פחות
0
  • 0
  • 10
נשאל: י״ג באייר תשפ״ה

לכאורה יש להביא ראיות שא”צ ס”ת כשר, חדא ממה שהתירו בתפילין ומזוזות (מגילה יח ע”ב ומנחות לב ע”ב) לכתוב שלא מן הכתב משום דמגרס גריסין (ובב”י ביו”ד סי’ עדר כתב דאפשר שאפי’ בס”ת א”צ לכתוב פרשיות אלו מן הכתב משום ...קרא עוד

לכאורה יש להביא ראיות שא”צ ס”ת כשר, חדא ממה שהתירו בתפילין ומזוזות (מגילה יח ע”ב ומנחות לב ע”ב) לכתוב שלא מן הכתב משום דמגרס גריסין (ובב”י ביו”ד סי’ עדר כתב דאפשר שאפי’ בס”ת א”צ לכתוב פרשיות אלו מן הכתב משום דמגרס גריסין ולא הכריע בזה, והובא בד”מ וש”ך שם), ומה בכך שבודאי לא יטעה, הרי בעי’ ס”ת כשר אלא ע”כ דלא בעינן.

וכן יש ללמוד ממה דהביאו הראשונים מהירושלמי מגילה פ”ד ה”א דיש אומרים שר”מ כתב ב’ מגילות וגנז ראשונה והוצרך לה רק כדי לכתוב ממנה ומה הועיל בתקנתו אם הראשונה פסולה להירושלמי בפשטות (ואמנם הר”ן במגילה ה ע”ב מדה”ר נקט בירוש’ דפסול רק לכתחילה ולשיטתו בביאור דברי הירושלמי יש לומר דלענין כתיבה מן הכתב כשר לגמרי, אבל יתכן שדברי הר”ן רק לשיטה ראשונה בירושלמי שהוא כהבבלי שר”מ השתמש במגילה שכתב, ולשיטתם לא כתב ר”מ ב’ מגילות, וזוהי דעה ראשונה בירוש’, אבל להיש אומרים בירושלמי הו”ל שעה”ד ולא היה צריך לכתוב ב’ מגילות אם הוה ס”ל כהבבלי והדעה קמייתא שבירושלמי דשרי בשעת הדחק, ועכ”פ גם דעה ראשונה לא פליג על דעה שניה דא”צ להיות מן הכתב ממגילה כשרה דוקא, דכמו דלהיש אומרים סגי לכתוב ממגילה פסולה ה”ה לדעה ראשונה, דלענין זה לא נזכרה פלוגתא, וק”ל, ואמנם היה מקום לטעון ולומר דמה שכתב ר”מ ממגילה פסולה היינו רק בשעה”ד אבל אין צורך לומר כן דהרי לשיטת היש אומרים משמע שקיים ר’ מאיר דין כתיבה מן הכתב).

וכן לכאורה יש ללמוד ממש”כ ביומא לז ע”ב כשהוא כותב רואה מה שכ’ בטבלא וכו’ והוא ג”כ מדין כתיבה מן הכתב [עי’ בשיירי קרבן על הירושלמי סוטה פ”ב ה”ד], ולכל הצדדים קשה דהרי טבלא אינה ס”ת כשרה ואף לכל היותר לא פרשת סוטה כשרה.

וכן אולי יש משמעות מדקאמר מן הכתב ולא קאמר מס”ת וכיו”ב דסגי שהוא מן הכתב.

וכן המנהג פשוט שיש תיקון סופרים לסופרים לכתוב ממנו, וכ”כ במקדש מעט ביו”ד סי’ עדר סקי”ג דא”צ דוקא ס”ת כשרה, ובספר בני יונה ביו”ד שם הקל אף יותר מזה עי”ש.

אולם בהגהות חת”ס על קסת הסופר סי’ ד ס”ו כתב דמדינא יש להעתיק מס”ת אבל מאחר שקשה להניח ס”ת לפניו חשיב שעה”ד ויכול לקחת תיקון סופרים מוגה, ויל”ע מלבד כל הנ”ל הרי הרבה פעמים אינו שעה”ד ואם משום טענת הפרישה (יו”ד סי’ ע”ר) לגבי הוצאת ס”ת ליחיד [ועי”ש בש”ך ועי”ש עוד דעה בבאר הגולה, ובגוף דברי הפרישה הרחבתי עוד בתשובה אחרת ד”ה האם מותר להוציא ספר תורה לקריאת זכור לנשים], הרי כאן שמוציא לצורך מה שצריך מן הדין אין טענת הפרישה, ועוד דהרי לא דמי הך שעה”ד לשעה”ד שבגמ’ שלא היה לו מגילה ומנ”ל שכל נוחות חשיב כשעה”ד, ויל”ע.

קרא פחות
0
  • 0
  • 24
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הרה”ח הג”ר עקיבא משה שליט”א, רציתי לשאול שאלה השקפתית: האם האב מרחם על הבן יותר מהאם? שנאמר על הקב”ה: “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו” (תהלים קג, יג). ובמקביל נאמר: ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הרה”ח הג”ר עקיבא משה שליט”א,
רציתי לשאול שאלה השקפתית: האם האב מרחם על הבן יותר מהאם?
שנאמר על הקב”ה: “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו” (תהלים קג, יג).

ובמקביל נאמר: “ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי” (איכה ד, י).

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים,
חודש טוב ומבורך וכתיבה וחתחימה טובה!
מיד’ ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

בס”ד

‏יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן שליט”א

שלום רב

איתא בפסיקתא דרב כהנא וז”ל, א”ר שמואל דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים (תהלים קג: יג).

ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א’ הקדוש ברוך הוא אנא עביד דידאב אנא עבד דידאם (אני עושה של אב ואני עושה של אם – ביאורי שם).

אנא עביד דידאב, כרחם אב על בנים (תהלים שם).

אנא עביד דידאם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א’ הק’ אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא: יב) (אנכי אנכי, כפל תנחומין אני מנחמכם, רחמים ותנחומין – ביאורי שם).

וכתבתי בביאורי שם, לרחם במעשים ולנחם בדברים, דהיינו שדרך האב לרחם על בנים במעשים, אבל האם לא תמיד יש לה את היכולת לכך, ולכן היא משתמשת בדיבורים, ומחזקת את רוח בנה, ולכך נמשלו רחמי הקב”ה על ישראל לרחמים של אב הפועל והיכול לפעול למען בנו, ולא לרחמים של אם שאמנם מרובים המה אך לא תמיד יכולים לסייע, מאידך גיסא התנחומים שמתבטאים ברגש ושידולים בזה יפה כוחה של האם משל האב, ולכן נמשלו תנחומי הקב”ה לתנחומין של אם.

ביאור נוסף הובא בבראשית רבה פרשת וישלח פרשה עח [וכן בפסיקתא שם], וז”ל, כרחם אב על בנים, תני ר’ חייא כרחמן שבאבות ואי זה הוא רחמן שבאבות, ר’ יהודה אמר זה אברהם, אמר אברהם (בראשית יח) חלילה לך מעשות כדבר הזה, ר’ לוי אמר יעקב והוא עבר לפניהם, אמר טב דיגע בי ולא בהון, ר”ל שיעקב העדיף שיפגע בו ולא בבניו ונשותיו.

לפי זה אין הכונה באופן כללי לרחמים של אבות שהם יותר משל אמהות, אלא לרחמים של אב המסוים שנתגלה ברחמיו הגדולים.

אכן יעוי’ מה שכתב בריקאנטי בראשית ל’ וז”ל, וידעת כי מדת הדין לאם שנאמר [משלי לא, א] משא אשר יסרתו אמו.

ומדת רחמים לאב שנאמר [תהלים קג, יג] כרחם אב על בני עכ”ל, ודבריו הם ע”פ הסוד.

ומבואר עוד ברבינו בחיי בראשית ב’ כ”ג וז”ל, וע”ד המדרש: (ב”ר יז, ג) עצם מעצמי, האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם, אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח.

ומפני זה תמצא באדם “וייצר”, כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר.

ובאשה נאמר בה “ויבן” כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים.

ומזה אמר הכתוב: (תהלים קג, יג) “כרחם אב על בנים”, יחס הרחמים לאב, ויחס מדת הדין אל האם, הוא שכתוב: (משלי לא, א) “משא אשר יסרתו אמו”.

ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן עכ”ל.

ומדבריו נראה שמבאר הדברים לחיי המעשה, וצע”ק דבעלמא אמרי’ נשים רחמניות הן, וצ”ל דיש הבחנות בזה.

מה שהובא ממגילת איכה זוהי פורענות, ואין מביאין ראיה מן הפורענות, כך שאדרבה רוב הרחמנות נהפכת כאשר ישנה פורענות.

***

‏ המשך שאלות מהשואל הנ”ל

{בס”ד
שאלות מתשובתו של כבוד הרב שליט”א:
א.

מה ההבדל בין שאדם הושם בג”ע לבין האשה שנבנתה בתוך ג”ע?
ב.

האם יש הלכה למעשה שניתן ללמוד משאלתי (לא רק להשקפה)?
ג.

מדוע לא ניתן להביא ראיה מן הכתוב אפילו הכי שזה פורענות?
ד.

האם האבות לא היו רעבים בזמן הפורענות והם לא בשלו ואכלו בשר אדם שהם ילדיהם?
ה.

איך קרה מצב כל כך גרוע שהאימהות בשלו בשר ילדיהן (גם בשואה האיומה לא שמענו על כך)?
ו.

למה בשלו בשר ילדיהם האם לאכול או מדובר במעשה לימודי עבור הלומד?
לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכה עצומה!
הקט’ אהרון}

תשובה

יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב

א.

יתכן כי כונת רבינו בחיי בפרט זה אינו מצד ענין הקשיות שיש באשה, אלא מצד ביאור המשך הפרשה שם בבראשית, ומ”מ ראה בנדה ל”א ב’ וז”ל, ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, ודומה למדרש שהחוה”ל הביא, ושם ג”כ אין הכונה לג”ע.

ב.

אם שאלת כבר אביא בזה מה שכתב בשו”ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ’ איסורי יחוד פרק כ”ז ס”ק כ’, וז”ל, אזכיר בזה גם מה שראיתי בספר אפי זוטרי על אה”ע סי’ כ”ב שכותב נמי ליישב טעם חילוקי הטעמים בין איש לבאשה בדרך זה, דבאיש משום שהאמהות הן המביאות לבניהן לבית הספר וידוע דרחמי אב ואם על הבנים ובפרט נשים וכדכתיב ידי נשים רחמניות ולעולם יראות על בניהן שלא יכו אותם המלמדים ע”כ ודאי באים להרבות דברים עם המלמדים להשגיח על בניהן בעין החמלה וממילא באות לידי קירוב דעת עם המלמד דסברי למימר מתוך כך יאהבו גם את בניהן אהבה יתירה ולא יכבידו עולם עליהם ומן השיחה יוכל לבא לידי הרהור ומהרהור למעשה, וזהו מ”ש הרמב”ם ומרן ז”ל שנמצא מתגרה בנשים שע”כ הזהיר התנא ואל תרבה שיחה עם האשה וכל המרבה דברים וכו’, משא”כ באשה המלמדת תינוקות שאף אם באים אבות הבנים להביאם ללמוד אין טבעם רך כמו בנשים וגם כי האב יודע קרא דכתיב חושך שבטו שונא בנו ואין טבע האבות לצוות על המלמד שלא יכה אותם אדרבא רוצים שילמדו תורה כי חייב אדם ללמד את בנו, ואף אם ירצה לחלות פניה שתשגיח על בנו בעין החמלה אין דרך שהאב כדי שתרחם על בנו תתבענה לשם ניאוף אדרבא אפ’ שאם היא צנועה תשפוך חמתה על בנו א”כ אין לך טעם אחר לחוש ולאסור אלא כדי שלא יבא לידי יחוד עם האבות.

ג.

מכיון שבפורענות המושגים משתנים, וראה מה שכתב בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) איכה פרק ד סימן י וז”ל, ידי נשים רחמניות.

מקודם, עכשיו בשלו ילדיהן, כלומר שכעת הן כבר לא נשים רחמניות, משום שהרעב מעביר אותן על דעתן.

ובעצם מה שהפסוק מביא הוא לומר חידוש שאע”פ שהם נשים שהיו רחמניות מ”מ בשלו ילדיהן.

והנה בעצם ענין זה שגם האבות יאכלו בשר בניהם נזכר במקומות בתנ”ך, כמו בדברים כ”ח נ”ד ועוד, וביאר הענין הרא”ם דברים כ”ח וז”ל, פירוש: תדע ש”הרך והענוג” אחד הוא, שהרי אחר שכתב “הרכה בך והענוגה”, כתב “מהתענג ומרוך”, דמשמע, דרכה וענוגה חדא היא, שאילו היתה הרכה לחוד והענוגה לחוד, מהתענג הענוגה ומרוך הרכה מבעי ליה.

אחר כך פירש ואמר: “ואף על פי שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מיאוס, ימתק לו מרוב רעבונו בשר בניו ובנותיו”, הוכרח לפרש “תרע עינו” ו”תרע עינה”, מרוב מתיקתו, שיומתק להם לרוב רעבנותם, תרע עינו ועינה על בניהם הנשארים מאחיהם השחוטים, מלתת להם מבשר אחיהם השחוטים.

ולא פירש אותו, שמרוב רעבנותם יתאכזרו עד שלא יתנו מבשר אחיהם השחוטים לבניהם הנשארים, על דרך (איכה ד, י) “ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן”, מפני שענין הפנוק, שהוא הרך והענוג, אינו נופל בו, אלא הפכו, שבמקום הפנוק, שנפשו קצה המיאוס, שדרכו יותר מכל שאר בני אדם, אלא אף על פי שהם מפונקים והיה להם למאוס בשר בניהם השחוט, מרוב רעבנותם לא ימאסוהו, אלא ימתק להם כל כך, עד שתרע עיניהם, מלתת ממנו לבניהם הנשארים עכ”ל, ומבואר הענין כנ”ל דבפורענות הכל משתנה.

ה.

זהו קללה ככל הקללות הכתובות בספר התורה, וגם מש”כ ובנים יאכלו בשר אבות הוא קללה הכתובה בתנ”ך, ואע”פ שלא שייך לעשות דבר כזה גרם הקב”ה שיבוא לידי כן כמבואר המעשה בחז”ל.

ו.

בשלו בשביל לאכול, ראה למשל במדרש זוטא איכה, וראה עוד ביוסיפון הסיפור על האשה שבישלה את ילדה לאכלו, וזה מזמן מאוחר יותר.

בהצלחה רבה

קרא פחות
אהרוןהתורהיחודיעקבמשהתשובה
0
  • 0
  • 38
נשאל: כ״א בטבת תשפ״ה

**** בח”ח (כלל י’ סי”ד הפרט הה’ בהג”ה) הובא היתר זה של להסיר דאגתו דאפשר דשרי (ועי’ חוט שני שמירת הלשון עמ’ שמה) , ולכן גם השומעה אינו עובר איסור אלא שאסור לו לקבל הדברים וכמבואר גם בספר חסידים שיובא לשונו ...קרא עוד

****

בח”ח (כלל י’ סי”ד הפרט הה’ בהג”ה) הובא היתר זה של להסיר דאגתו דאפשר דשרי (ועי’ חוט שני שמירת הלשון עמ’ שמה) , ולכן גם השומעה אינו עובר איסור אלא שאסור לו לקבל הדברים וכמבואר גם בספר חסידים שיובא לשונו לקמן בסמוך, ומ”מ ציין שם הח”ח שצריך להזהר שלא יחסרו גם שאר הפרטים המובאים שם, אלא דרק במה שצריך שיכוון לתועלת בזה סגי במה שהוא להסיר דאגתו דחשיב ג”כ לתועלת מחמת זה.

ועיקר היתר של להפיג דאגתו יש לזה מקור מספר חסידים סי’ סד אלא דשם מבואר דעיקר הענין כדי לסייעו ליישב ולהרגיע הדברים מלבו וכמה שאפשר להשקיט המחלוקת, ולא ששומע כדי לסייע בהאשמת המואשם ולחזק ידי המאשים שהוא צודק, וז”ל שם, לא תשא שמע שוא (שמות כ”ג א’) אזהרה למקבל לשון הרע, אפס אם יבא איש אצלך צועק על חבירו מפני שהוא הוכיחו בפניך ולבו חרה לו ואומר כי זה שהוכיחו עושה כך וכך ואומר עליו דברים שלא כהוגן, ואתה יודע בזה כי אחר שיגיד לך לא ילך להגיד אחרים כי אינו חושש להודיע לרבים, אך להוציא הדברים מלבו שהם כבדים עליו להגיד מצוה לשמעו, ומה שתוכל לתקן כנגד חבירו לחבבו תעשה ותתקן ותאמר לו פלוני אוהב אותך ולמה אתה מדבר כדברים האלה אם יקבל מוטב ואם לאו, אף על פי ששמעת לדבריו אל תאמין ואל תגיד לאחרים להסירם מלבו, שאותן האחרים יהיו מקבלי שמע שוא ויאמינו לו ומה יעשו ילכו ויגידו לאותו האיש הלעז שזה הוציא עליו ויבא גם הוא להתקוטט עמו נמצא שהמריבה באה על ידך על אשר לא שמעת אליו, אבל אם הוא מגיד גם לאחרים כי הוא מתכוון להוציא עליו שם רע לא תאבה לו ולא תשמע אליו אלא גער בו והוציאו מלפניך בנזיפות ותלך לאותן שסיפר אליהם ותאמר אל תאמינו לו ששקר הוא מדבר על רעהו ע”כ, ומצב זה של הס”ח אפשר שהוא בתנאים אחרים מהתנאים המבוארים בח”ח שם ויל”ע.

ולענין אם יש היתר לפרסם הדברים בקבוצות פשוט שאין שום היתר לזה דלפכח צערו אין צריך תפוצה רבה כ”כ וכידוע שכל דבר שהותר למטרת צורך לא הותר הכל מחמת זה דאין כאן הותרה אלא בקושי דחויה, וכן מצאתי דגם בספר חסידים שם מבואר להדיא דהיתר זה דלהפיג דאגתו הוא רק כשמספר לאדם אחד אבל לא כשמספר לכמה אנשים ומתכוון להוציא שם רע.

ועי’ גם מש”כ בחוט שני (שמירת הלשון עמ’ שסט) לענין טיפול קבוצתי והנחיית הורים שאין היתר לשתף כל הקבוצה בצרכי האדם עצמו אם צריך ייעוץ רק מבעל הקבוצה.

ועי’ עוד בספר משפטי השלום לאאמו”ר שליט”א שם נתבארו כל דיני הל’ לשה”ר.

קרא פחות
גמראהלכההפצהחדושחדשכעסלימודלשון הרעניחום עצמיניחומיםנשלח להרב גמליאל רבינוביץעיוןרוגזרוגעשאלהשומעשומע איסורשומעתשומעת איסורתפוצה
0
  • 0
  • 60
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה בס”ד לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס! אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה! בגמרא מסכת ברכות יז ע”א כתוב, וז”ל: מרגלא בפומיה דרב [לא כעולם הזה העולם הבא] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

בגמרא מסכת ברכות יז ע”א כתוב, וז”ל: מרגלא בפומיה דרב [לא כעולם הזה העולם הבא] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר {שמות כד-יא} ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

עכ”ל הגמרא.

ועוד בגמרא מסכת ברכות סד ע”א כתוב, וז”ל: ואמר רבי אבין הלוי כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר {שמות יח-יב} ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים וכי לפני אלהים אכלו והלא לפני משה אכלו אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, עכ”ל הגמרא.

שאלתי היא דהנה בגמ’ בדף יז ע”א משמע שרק בעולם הבא נהנים מזיו השכינה, ומגמ’ בדף סד ע”א משמע שגם בעולם הזה נהנים מזיו השכינה.

ואם תאמר שבגמ’ בדף יז ע”א כתוב “נהנים מזיו השכינה”, ואילו בגמ’ בסד ע”א כתוב “כאילו נהנים מזיו השכינה”, שהוא רק “כאילו” עדיין צ”ע מה ההבדל ביניהם.

וצריך ביאור מה הוא זיו השכינה ואיך זה בא לידי הרגש בעולם הזה.

ועוד צריך ביאור דבגמרא בדף ס”ד ע”א כתוב וז”ל הגמ’: אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (תהילים פד-ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.

עכ”ל הגמרא.

ולכאורה פני שכינה הוא יותר גבוה מזיו כי פני שכינה זה העצם ואולי הזיו הוא רק הארה ממנה וא”כ מה המעליותא של הצדיקים בעולם הבא שאצלם הוא רק זיו השכינה ממי שיוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה שמקבל פני שכינה, וצ”ע.

אשמח מאוד אם כבוד הרב יוכל בבקשה לבאר לי ענין זה.

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח”ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו’ רב

הנה בודאי הענין רחב ועמוק ואי אפשר להתיישב בדבר זה על רגל אחת ובלא עיון תחילה, אבל אשתדל לכתוב לו הענין בקצרה על יסוד דברים שלמדתי וקבלתי מרבותי וכדלהלן:

הענין של הנאה מזיו השכינה הוא ענין עולם הבא בלבד, וזוהי ההנאה שעתידה להיות לעתיד לבוא, וזהו התענוג הגדול המדובר בריש ספר מסילת ישרים, ובחיי האדם בעוה”ז אינו שייך שיקתקיים אצלו דבר זה בשלימות, כדכתיב כי לא יראני האדם וחי, וזה בעצם ענין ההנאה מזיו השכינה, אף שגם ראיית פני השכינה וגם הנאה מזיו השכינה הם משלות.

מה שהנהנה מסעודה שת”ח שרוי בתוכה נחשב כאילו נהנה מזיו השכינה זוהי בחינה מסויימת ואינה ממש ההנאה המקורית, שגם אין האדם בהכרח ירגיש בחינה זו כאשר נתקיימה בו בחינה זו, ובאמת יל”ע בגדר בחינה זו מה הכוונה בדיוק.

הענין של הקבלת פני השכינה הוא ענין שונה, והיא דרגה נפרדת מעיקר עוה”ב שהוא במציאותו הנאה מזיו השכינה, והוא ניתן לכלל הצדיקים, ולפי המשל משמע שזהו כעין כבוד שמעניק למלך כאשר מקבל פני המלך, ואמנם איני יודע למה רומז כל דבר, שכולן המה משלות וכנ”ל, אבל לכאורה עכ”פ הצדיקים שממהרים מתפילה לתורה הם זוכים לעוד דבר שלא כל הצדיקים זכו לו.

בהצלחה רבה

***

קרא פחות
התורהמשהנהנהתשובה
0
  • 0
  • 22
נשאל: ל׳ בסיון תשפ״ה

ביצה ל”ג ע”א, ומאן דשרי אמר לך מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו, פירש רש”י הרי ראוי לטלטלו לעשות גחלת וצולה בה, ויש לעיין דאם כן כל עץ שעדיין אינו גחלת יהיה הדין כן דמחד יש סברא להתיר ...קרא עוד

ביצה ל”ג ע”א, ומאן דשרי אמר לך מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו, פירש רש”י הרי ראוי לטלטלו לעשות גחלת וצולה בה, ויש לעיין דאם כן כל עץ שעדיין אינו גחלת יהיה הדין כן דמחד יש סברא להתיר כיון שאחר שיהי’ גחלת יהיה שרי להשתמש בו, ומאידך גיסא מאן דלית ליה הכא הך סברא ינקוט דאסור וכל ההיתר הוא רק אם כבר העץ נעשה גחלת, ודוחק לומר דבזה פליגי וצל”ע בזה, וגם כל משניות דס”ל לא נתנו עצים אלא להסקה דמיירי בשימושים אחרים לגמרי כגון סמיכת הדלת, תיפוק לי דאין זה גחלת, ועוד דמתני’ דקורה שנשברה ביו”ט מה לי שהיא קורת בנין הרי בלאו הכי הא אינה גחלת, וכיו”ב יש לעיין לענין עצים שבמוקצה, וכן מוכח בהל’ עצים ביו”ט [או”ח סי’ תקא] דא”צ גחלת בשעת התחלת היסק ביו”ט.

ויל”ע מ”ט לא הי’ מקום לפרש דברי הגמ’ בזה באופן אחר, דמ”ש מה לי לצלות בו וכו’ המכוון בזה דההיתר בעצים להסקה אינו רק אם עץ הזה משמש לצלייה בגופו אלא גם אם יהעץ משמש למעשה הצליה באיזה אופן והגחלת היא גחלת אחרת, והי’ מקום לפרש מה לי לצלות בגחלתו היינו בגחלת הבאה עם הצליה ולא הגחלת של העץ עצמו, אבל הלשון בגחלתו דחוק לפי זה, דהוה ליה למימר מה לי לצלות בו מה לי לצלות עמו בגחלת של תנור.

ויש ליישב פרש”י בזה דהיכא שעדיין אינו גחלת ומתכוון לעשותו גחלת, כגון שמכניס העץ בתנור במקום גחלים, בזה פשיטא דשרי לכו”ע כל שנתלשו העצים מבעוד דמוכנים להסקה נינהו, וכל הנידון כאן באופן שאין מתכוון לזה, ומ”מ בסופו של השפוד באמת נעשה גחלת במהלך הצליה ומסייע לצלי, וניחא ליה במה שהוא נעשה גחלת ומסייע לצלי, והיינו מ”ש מה לי לצלות בגחלתו, ר”ל אף שאין מתכוון.

קרא פחות
0
  • 0
  • 8
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט מכות טז. ורבי יוחנן נמי הא ודאי לאו שאין בו מעשה הוא סבר לה כי הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א”ר יצחק א”ר יוחנן ר’ יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי. לכאורה ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א

אחדשה”ט

מכות טז.

ורבי יוחנן נמי הא ודאי לאו שאין בו מעשה הוא סבר לה כי הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א”ר יצחק א”ר יוחנן ר’ יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי.

לכאורה הלשון ק”ק שרב יוחנן סבר לה כמו שאמר הוא בעצמו.

וצ”ע.

האם מצינו כן בעוד מקומות?

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

איני מכיר מקום שיהיה כתוב סבר לה כמו שאמר הוא בעצמו, דודאי בד”כ אדם סובר כשמועתו וכמו שהיה סבור קודם לכן, רק דכשאמר דבר בשם תנא שייך הלשון סבר לה כמו שאמר הוא עצמו בשם התנא הנ”ל לאפוקי מסברות אחרות.

בהצלחה רבה

***

קרא פחות
יצחקתשובה
0
  • 0
  • 26
נשאל: כ״ח בסיון תשפ״ה

לכ’ הגר”ג רבינוביץ בעמח”ס גם אני אודך, ע”ד שאלתו בסוגי’ דשמות גיטין ע”ד שם פלוני למי שקורין לו רק בשם זה בלבד, עי’ ברמ”א באה”ע ס”ס קכט שבשינויים בין המדינות יש לכתוב כמנהג המדינה ולכן כאן בא”י מי שקורין לו ...קרא עוד

לכ’ הגר”ג רבינוביץ בעמח”ס גם אני אודך, ע”ד שאלתו בסוגי’ דשמות גיטין ע”ד שם פלוני למי שקורין לו רק בשם זה בלבד, עי’ ברמ”א באה”ע ס”ס קכט שבשינויים בין המדינות יש לכתוב כמנהג המדינה ולכן כאן בא”י מי שקורין לו בשם זה יש לכתוב בלא עי”ן או יו”ד, עכ”פ לכתחילה ועכ”פ אם גם חותם בשם זה ועי’ ב”ש שם סקמ”ב וח”מ סק”ב (ועי’ בתשובתי ד”ה מי שקורין לה חנטשה ורגילים לחתום שמה בה”א האם יכולים לכתוב בכתובה בה”א), ומה ששאל כת”ר לגבי מי שאין קורין לו אלא שם העברי בלבד דינא דאין כותבין אלא שמו בלבד בכל מקום.

קרא פחות
0
  • 0
  • 8
נשאל: ח׳ באב תשפ״דב:

מדברי המ”ב סי’ א’ סק”ט לענין תיקון חצות של לילה מבואר שאפשר בלילה להשלים גם אחר חצות, ומבואר שם דעד נה”ח שייך להשלים, אך לכתחילה עדיף לאומרה בחצות ממש ע”ש, ולענין מנהג הספרדים בזה כתבתי בזה בתשובה אחרת (ד”ה עד ...קרא עוד

מדברי המ”ב סי’ א’ סק”ט לענין תיקון חצות של לילה מבואר שאפשר בלילה להשלים גם אחר חצות, ומבואר שם דעד נה”ח שייך להשלים, אך לכתחילה עדיף לאומרה בחצות ממש ע”ש, ולענין מנהג הספרדים בזה כתבתי בזה בתשובה אחרת (ד”ה עד מתי אפשר לומר תיקון חצות בלילה).

ומה שעיקר האמירה היא בחצות (או קודם לו כמ”ש המשנ”ב) היינו דוקא בתיקון חצות של לילה (של כל ימות השנה) אבל בתיקון חצות של יום (של בין המצרים) ראה בל’ המ”ב להלן שכתב אחר חצות היום, ומשמע דאף לכתחילה האמירה היא אחר חצות ולא בחצות ממש.

(ובאמת יש להעיר דבעצם כל הזמן הנקרא חצות הוא אחר חצות, דחצות אין לו זמן מצד עצמו, דהרי חצות הכוונה בין חצי הראשון של היום לחצי השני, ורגע זה אין לו שום שהות שהרי היום או הלילה נחלק לשנים כמ”ש ויחלק עליהם לילה (וכמ”ש בפסיקתא דר”כ פ’ ויהי בחצי הלילה), והחצי הראשון הוא קודם חצות, והחצי השני הוא אחר חצות, אבל מצד הקבלה זמן תיקון של לילה הוא בחצות עצמו וזמן של יום הוא לאחר חצות וכמו שיתבאר ומלבד זה לענין חצות של לילה התיר המשנ”ב בסי’ א’ לומר התיקון גם מעט קודם חצות).

וראיתי מובא מהספר כל כתבי הח”ח (תש”ן שיחות עמ’ י”ט), שהיה החפץ חיים נוהג בימי בין המצרים לומר תיק”ח לאחר חצות היום גם שבשאר ימות השנה לא הקפיד על הנהגת המקובלים לומר בכל לילה תיק”ח, וכן מצינו עוד דברים שהחמירו באבלות ת”ב יותר משאר דינים, עי’ בשע”ת סי’ תקנא מה שהביא בשם הברכ”י בשם נחפה בכסף.
[מנהג הגרח”ק היה לומר בכל לילה כמנהג הגר”א].

והטעם מדוע דווקא אחר חצות היום כתב בכה”ח ס”ק רכ”א בשם שער הכוונות להאר”י כי אז התעוררות הדינים בסוד כי ינטו צללי ערב אשר לסיבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום וכו’ ולענין חצות הלילה א”צ להזכירו כי גם בשאר לילות צריך להתאבל על החורבן כ”ש בלילות דביהמ”צ וכו’ עכ”ל.

ויש להוסיף עוד דבלילה תיקון חצות היינו משום שזמן חצות ממש הוא עת רצון כמבואר במקובלים ובזוהר (ועיין באמרי נועם להגר”א ברכות ג’ א’ ומש”כ על הגמ’ שם), אבל ביום לא נאמר זה, והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר, א”כ אפשר לאומרה עד צאה”כ, ואדרבה מה שהחמירו המקובלים בשאר ימות השנה שלא לומר תיקו”ח ביום כאן לא שייך דבר זה, אלא נידון אחר האם אפשר לומר תיקו”ח בספק לילה.

ולענין אם אפשר לומר בין שקיעה לצאת הכוכבים (כגון עד י”ג דק’ ומחצה אחר השקיעה) מסתבר שכן, חדא דמצד שריפת המקדש דלעיל הרי המקדש המשיך להישרף גם אחר חצות היום, ועוד דמצד דין יום ודין לילה אין כאן דהרי תיקו”ח של לילה התיר המשנ”ב עד הנה”ח, ועוד דאפי’ מנחה התיר המשנ”ב מעיקר הדין עד צאה”כ שלו, וכמ”ש בגמ’ במגילה כ’ דעד צאה”כ יממא הוא, וגם בשם החזו”א י”א שהתיר עד צאה”כ שלפי שיטתו (ראה הלכתא דבי דינא במאמר הרב ישראל מאיר קרליץ), א”כ כ”ש בניד”ד, ולענין בני ספרד שגם בלילה אין אומרים אחר עה”ש אולי כאן ג”כ יחמירו לא לומר אחר שקיעה, מאחר שבזוהר הזהיר שלא לומר תחינות בחצי ראשון של לילה וכמ”ש המשנ”ב וכ”כ המשנ”ב לגבי אשרי שלא יאמר בלילה, אולם עד 13 וחצי דק’ אחר השקיעה נראה דבין אשכנזים ובין ספרדים יכולים להשלים תיקו”ח (ולחזו”א בא”י עד 10 דק’).

וכן המשנ”ב נקט לומר תחנון גם בבין השמשות מאחר וספק זה מחזקי’ לעיקר שהוא יום אע”פ שמצד הזוהר אין לומר תחנונים בחצי הראשון של הלילה.

אמנם לפי מה שנהגו האידנא להחמיר שלא לומר תחנון בספק לילה דחמירא סכנתא (וכעי”ז שמעתי בשם הגרנ”ק) א”כ הנוהג שלא לומר תחנון אחר השקיעה יחמיר גם בזה.

קרא פחות
קובץ תשעה באב
0
  • 0
  • 21
נשאל: ט״ו באדר תשפ״ה

נלענ”ד דהרמ”א סובר שהאופן השני הוא יותר ברור לדינא שמועיל ולכן כתבו בפני עצמו ונפק”מ לאהדורי לומר בלשון מחילה (במשנ”ב כתב הריני כאילו התקבלתי) היכא דאפשר, דמעיקר דינא אפשר לסמוך גם כשאומר איני רוצה לקבלם (בפרט דלכמה פוסקים מגילה שהוא ...קרא עוד

נלענ”ד דהרמ”א סובר שהאופן השני הוא יותר ברור לדינא שמועיל ולכן כתבו בפני עצמו ונפק”מ לאהדורי לומר בלשון מחילה (במשנ”ב כתב הריני כאילו התקבלתי) היכא דאפשר, דמעיקר דינא אפשר לסמוך גם כשאומר איני רוצה לקבלם (בפרט דלכמה פוסקים מגילה שהוא דברי קבלה חשיב כדרבנן לענין דספקא דדינא לקולא, כמ”ש השעה”צ בשם הגר”א דעת חלק מהפוסקים, וכאן גם אם נימא דהוא פלוגתת התה”ד ח”א סי’ קיא והמנות הלוי אסתר ט ז כמ”ש הכתב סופר סי’ קמא מ”מ אפשר דסבר הרמ”א דבספק לקולא) ומ”מ הזכיר בפנ”ע אופן השני מאחר שהוא ברור יותר לדינא דהיכא דאפשר עדיף וכמשנ”ת.

ואין להקשות היאך תאמר שאינו עדיף מאחר שכתב הרמ”א שיצא, אין להקשות כן, דע”כ יצא היינו בדיעבד, דודאי עיקר המצוה הוא שיבואו המנות לחבירו, ומ”מ הריני כאילו התקבלתי דמי יותר לזה, מאחר דאשכחן לענין נדרים דהריני כאילו התקבלתי חשיב כמו שבא הדבר ליד חבירו.

ויש להוסיף דבכתב סופר סי’ קמא כתב דלטעם התה”ד שהוא משום צרכי סעודה לא יצא בלא רצה לקבלם (ועי’ בבנין ציון מש”כ בזה), ומ”מ בניד”ד יש צד לטעון דהגדרת המצוה הוא שיחשב שהי’ כאן קבלה דחכמים לא חייבו יותר מזה גם אם נגנב או אבד אחר כך (וכעי”ז כתב החת”ס דתקנו ליתן גם למי שיש לו צרכי סעודה שלא לחלק בתקנה אם כי התם לחומרא), ומאחר דחשיב קבלת הדבר לענין נדר יש קצת צד לומר דחשיב קבלה גם לענין זה.

ואמנם בדרכי משה לא הביא ב’ האופנים כל אחד לחוד אבל מאחר שבהג”ה שינה וכתב ב’ האופנים כל אחד מהם לחוד על כרחך דוקא נקט לה הכי.

ולהלכה עי’ במשנ”ב בשם הפר”ח והחת”ס מש”כ בזה.

קרא פחות
איני רוצה לקבלהרמ"אמוחלמשלוח מנותנפטררמ"א
0
  • 0
  • 25
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בס”ד בענין השימוש במכונת יבוש בחול המועד, מה שהביא מספר חוט שני שהקל בתלית כביסה בפרהסיא, יש להעיר שבספר קרא עלי מועד דף ל”ח הערה ד’ כתב בשמו לענין תלית הכביסה בחוץ בתשעת הימים דאין בזה חשש מראית עין כיון שניכר ...קרא עוד

בס”ד

בענין השימוש במכונת יבוש בחול המועד, מה שהביא מספר חוט שני שהקל בתלית כביסה בפרהסיא, יש להעיר שבספר קרא עלי מועד דף ל”ח הערה ד’ כתב בשמו לענין תלית הכביסה בחוץ בתשעת הימים דאין בזה חשש מראית עין כיון שניכר שהם בגדי קטנים, אבל מה שאינו ניכר ששייך לקטנים כמו מגבות אין לתלות בחוץ, עכ”ד.

אמנם בחוט שני לא מבואר כל חילוק בין סוגי הבגדים, אם ניכר ששייכים לקטנים אם לאו, ויש לעיין שמא יש לחלק בין חול המועד לתשעת הימים.

ובעיקר דעת הגרנ”ק שליט”א בחוט שני, הנה שם התיר לתלותם אף בפרהסיא, וטעמו שהרי הבגדים מתייבשים טוב יותר בחוץ והוה כצריך לכבסם על גב הנהר דשרי בפרהסיא, ועוד יש לומר דלא הוזכר איסור על יבוש הכביסה בחול המועד.

ולפי זה אף שיכול לייבש הכביסה בצנעא וכגון במכונת יבוש, מותר לתלותם בפרהסיא, עכת”ד.

ולטעמו הראשון היינו דאף אם אינו נכון לתלותם בפרהסיא, מכל מקום שייכא הכא טעם הרמ”א בריש סימן תקל”ד שמתכבס יותר יפה על גבי הנהר.

אולם נפק”מ בין הטעמים, כי לפי הטעם הראשון יכול לתלותם בפרהסיא רק אם אין ברשותו מכונת יבוש, שהרי אם ישנה ברשותו אין להתיר לתלותם בחוץ וצריך לנהוג בצנעא וליבשם במכונה.

אולם לפי טעמו השני דלא הוזכר כלל איור על יבוש הכביסה, הרי שמותר לכתחילה לתלותם בחוץ, ואף שיש ברשותו מכונת יבוש.

ויל”ע בזה.

אגב, בנדון איטר יד אם יתרפא לעתיד לבוא, יש לציין לדברי הגרח”ק שליט”א שהובאו בשיח הפסח דף ל”ג {וז”ל שם: מי שהוא איטר יד נחשב לבעל מום, ואם הוא כהן לא יוכל לעבוד בבית המקדש (עי’ בכורות מ”ג א’), ונשאל קמיה רבינו לפי מה דאיתא במדרש (במ”ר פר’ ז’) שלעתיד לבוא יתרפאו כל בעלי המומין, האם לפי זה גם איטר יד יתרפא ויוכל לעבוד, והשיב דיתכן דכיון דאין זה מום אלא רק פסול לעבודה משום אינו שוה בזרעו של אהרן, על זה לא אמרו שיתרפאו לעתיד לבוא, והוסיף דבירושלמי מע”ש פ”ה ה”ב איתא שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד, והיינו שיבנה קודם שיבוא מלך המשיח, כך פירש רבינו דברי הירושלמי שם, [א”ה ועי’ בספרי הרב מראדזין מה שהאריך בזה], ולפי זה גם איטר יד יתרפא, מכל מקום זה רק כשיבוא המשיח ולא מיד כשיבנה בית המקדש, שמענו מפיו.

ולפ”ז יתבאר קפידא ומעשה רב של רבינו בשעה שנזקק לטיפול רפואי שלא היתה סכנת חיים אם ימנע ממנו, וכיון שהוא שליט”א בכור, העלה חשש שיעשה עי”ז בעל מום, ולא רצה שיטפלו בו, והזכיר אז את דברי האור החיים עה”ת במדבר פ”ג מ”ה בשם מדרש וכי יש בזה דברים בשם האריז”ל – שלעתיד לבוא יתחלפו הבכורות עם הלויים).

עכ”ל הספר שיח הפסח.

} .

אלישע חן

***

תגובת המערכת

בס”ד

השלו’ והברכה

בעיקר הנידון אם יש סתירה בין הנאמר בחוט שני לנאמר בשמו בשאר ספרים לכאורה אנו סומכין טפי על הכתוב בחוט שני, חדא כיון שנופה והוגה ע”י הרהמ”ח הגאב”ד שליט”א עצמו, ועוד שכל הכתוב שם נאמר הלכה למעשה ואילו הכתוב בשא”ס יתכן שנאמר בדרך לימוד ואין למדין לא מפי תלמוד וכו’ אלא מפי הלכה למעשה, אולם יתכן שיש ליישב דבט’ הימים החמירו אפילו דלא למשתי עמרא ושלא ללבוש בגדים חדשים משא”כ בחוה”מ שלא החמירו בכ”ז, וממילא גם הייבוש בפרהסיא היה לאסור מצד שהוא התעסקות עם הבגדים, וכנראה יש שום סברא לדמותו לשאר תיקוני הבגדים עם איסור הכביסה בצד השוה משום אבלות, משא”כ בחוה”מ שלא נאמר שום איסור התעסקות עם בגדים ורק איסור כיבוס שלא יכנס למועד מנוול וצ”ע, יתכן ג”כ שיותר נראה להחמיר במנהג [רוב בין המצרים לפי מנהגינו הוא איסור רק ממנהג] מדבר שהוא איסור דרבנן שמנהג צריך חיזוק טפי, וזה יותר צ”ע.

***

קרא פחות
איטרדרבנןחול המועדידמדרשספריםעין
0
  • 0
  • 29
נשאל: ו׳ בכסלו תשפ״ה

אמנם יש צד שלימוד בלא הבנה אינו מועיל לברכת התורה (כן משמע בפשטות באשל אברהם מבוטשאטש סי’ מז ס”א במש”כ לענין נשים וע”ה, ויעויין בספר מנחת תודה מה שהביא בשם מה”ר אליהו דושניצר שג‫”כ תלה נידון זה במחלוקת האחרונים, ועי’ ...קרא עוד

אמנם יש צד שלימוד בלא הבנה אינו מועיל לברכת התורה (כן משמע בפשטות באשל אברהם מבוטשאטש סי’ מז ס”א במש”כ לענין נשים וע”ה, ויעויין בספר מנחת תודה מה שהביא בשם מה”ר אליהו דושניצר שג‫”כ תלה נידון זה במחלוקת האחרונים, ועי’ מה שאכתוב להלן נידון המשנ”ב והפוסקים אם באופן כללי לימוד בלא הבנה חשיב ת”ת או לא, ובפשטות תליא בזה, אבל יש לטעון דלכו”ע אם אסור לאומרו קודם ברכה”ת אם נימא דאסור בבית המרחץ ממילא יכול לברך עליו ברכה”ת), אבל לומר שלימוד זה הוא הפסק בדיעבד תמוה מאוד לומר כן, מאחר שהוא צורך הלימוד ומענין הלימוד, ולפי זה מי שאומר פסוקים כגון ברכת כהנים או פרשת התמיד אחר ברכת התורה אם כיון בדבר אחד שאמר בין בתחילה בין באמצע בין בסוף יצא יד”ח גם לפי דעה זו.

ואפילו אם אומר מיד אחר ברכה”ת תורה שבע”פ שלפי דעת המשנ”ב בסי’ נ סק”ב אינו לימוד בלא הבנה ג”כ הפסק לא יהיה מטעם הנ”ל.

רק דיש לדון האם היתר זה הוא לכתחילה או בדיעבד ושורש הנידון הוא האם ההיתר הוא רק מצד שדיבור לצורך הברכה אינו הפסק או מצד שלימוד זה יש בו עכ”פ תחילת הלימוד .

והנפק”מ בין הצדדים הוא דמבואר מכמה דברים בפוסקים שלכתחילה אין לדבר בין הברכה למצוה גם לצורך הברכה או המצוה עיין במש”כ המשנ”ב לענין תפילין ולענין ברכת המוציא, ממילא אם ההיתר כאן הוא רק מטעם שהוא צורך הברכה א”כ יהיה אסור לכתחילה .

אולם למעשה אין בזה נפק”מ כיון דבמקום שיש עוד צירוף מוכח במשנ”ב גבי נט”י ועוד שיש להקל בזה, ומכיון שבניד”ד יש ודאי דעות שמקילות בזה וכמו שהורה החזו”א (וכמו שהובא במנחת תודה שם) ממילא לענייננו יש להקל בזה.

ולגוף הנידון אם לימוד בפה בלא הבנה חשיב לימוד או לא היה מקום לתלות נידון זה בנידון במשנ”ב אם פסוקי דזמרא וכיו”ב נחשבים לימוד אבל יש לדחות דמחד גיסא שמא שם מיירי שמבין חלק ומאידך שמא שם גרע כיון שמתכוון לעשות פעולה אחרת שאינה לימוד.

וכמו”כ היה מקום לתלות נידון זה בנידון המשנ”ב סי’ מו סק”ו וסק”ז לענין אמירת דין בלא נתינת טעם אבל לא דמי דמחד גיסא שם באמת מהרהר במה שאומר ואף יותר מזה שכן מהרהר הטעם בלבו ומאידך גיסא שם אינו אומר דבר שנחשב דבר המחייב בברכה”ת להסוברים כן משא”כ כן שאומר דבר המחייב בברכת התורה .

והואיל דאתאן לזה יש לציין דהמשנ”ב הביא שם דעת הגר”א שמחמיר וכתב המשנ”ב הנימוק שחייב בפסיקה בלא טעם משום שמהרהר הטעם בלבו ומאידך גיסא הטעם שהביא מיד אח”כ בשם הגר”א הוא משום דלא גרע ממקרא וצל”ע הקשר בין ב’ הטעמים דהמשנ”ב לא כתב שהוא טעם חדש ובפשוטו אכן הם ב’ טעמים שאין קשורים זל”ז אלא ר”ל אילו לא היה להגר”א הטעם שמדמה למקרא היה בלאו הכי מחייב מטעם הרהור ונפק”מ דמאן דמחמיר בהרהור לא יוכל להקל בזה ומ”מ הגר”א גופיה טעם עדיף קאמר דמדמה לה למקרא וכיון שכן סובר הגר”א שבפסיקת דין בלא טעם יתחייב לפ”ז לברך גם המקיל בהרהור.

ולגוף שי’ המשנ”ב שלימוד תורה שבע”פ אינו לימוד בלא הבנה ועיין גם בשוע”ר הלכות ת”ת פרק ב סי”ב ויג מה שחילק בין תושב”כ לתושבע”פ מ”מ יעו’ בתשובה אחרת שאינו מוסכם לכו”ע ושם הבאתי שיטות הפוסקים בזה, ועי’ במש”כ הבא”ח במעשה דאלו ואלו נשרפין בבית הדשן, ויש לציין דבמראית העין להחיד”א בע”ז יט כתב דמ”מ אם משתדל להבין מקיים בזה מצות ת”ת .

קרא פחות
אברהםברכהברכות התורהברכת התורהברכת כהניםהבנההמשך לימודהפסקהתורהידכהניםלימודלימוד בהבנהלימוד בלא הבנהלימוד תורהקריאהתפילין
0
  • 0
  • 20
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה כבוד הרב שליט”א בספר היראה לרבינו יונה כתוב: אַל תִּתְיַחֵד עִם שׁוּם אִשָּׁה, אֲפִלּוּ בִתְּךָ אוֹ אֲחוֹתְךָ, וַאֲפִלּוּ פְּנוּיָה, חוּץ מֵאִשְׁתְּךָ וַאֲפִלּוּ הִיא נִדָּה וְאִמֶּךָ. וזה לכאורה תמוה מאד, וכי יש איסור יחוד עם בתו. בברכה, יואל *** תשובה יתכן שלא נאמר דבר זה מדיני ייחוד אלא עצה ...קרא עוד

שאלה

כבוד הרב שליט”א

בספר היראה לרבינו יונה כתוב: אַל תִּתְיַחֵד עִם שׁוּם אִשָּׁה, אֲפִלּוּ בִתְּךָ אוֹ אֲחוֹתְךָ, וַאֲפִלּוּ פְּנוּיָה, חוּץ מֵאִשְׁתְּךָ וַאֲפִלּוּ הִיא נִדָּה וְאִמֶּךָ.

וזה לכאורה תמוה מאד, וכי יש איסור יחוד עם בתו.

בברכה, יואל

***

תשובה

יתכן שלא נאמר דבר זה מדיני ייחוד אלא עצה טובה ומידת חסידות, ולא נוהג בזה דיני ייחוד אלא רק לפי הענין במקום ששייך לבוא לאיסור, לדוגמא כשנמצאים לבדם בעיר לא מוכרת, וה”ה גם במקרים יותר פשוטים מזה אבל לא כשאר דיני ייחוד האסורים מן הדין.

יש להוסיף ג”כ מש”כ הב”י בשם רבינו יונה עוד לענין “אסור” ליגוע באמה לנשוי וכו’, ומבואר בב”י דאע”ג שאי”ז אלא ממידת חסידות קרי ליה אסור עי”ש, וה”ה לעניננו.

בכבוד רב

***

קרא פחות
חסידותיחודתשובה
0
  • 0
  • 33
נשאל: כ״ט באב תשפ״הב:

בקידושין נד ע”א אמרי’ לגבי בגדי כהונה לא נתנה תורה למלאכי השרת, ופרש”י שלכך הוקדשו מתחלה ליהנות בהן שוגגין רק שלא יתכוין לחללן שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיהו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה ...קרא עוד

בקידושין נד ע”א אמרי’ לגבי בגדי כהונה לא נתנה תורה למלאכי השרת, ופרש”י שלכך הוקדשו מתחלה ליהנות בהן שוגגין רק שלא יתכוין לחללן שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיהו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין עכ”ל.

והיה מקום ללמוד דגם כאן כיון שהותר לו לישב קשה להקפיד בזה שיהיה רק בזמן הלימוד כהרף עין [ואף דיש לדחות שבעבודה א”א ללבוש אחר התחלת העבודה וכאן אפשר לישב אחר שמתחיל הלימוד מ”מ לא מסתבר שיש לדקדק כ”כ], אלא אם נימא דלא נתנה תורה הוא דין מיוחד בהקדש שהוקדש על דעת זה כל’ רש”י, אבל מצינו לא נתנה תורה למלאכי השרת בעוד עניינים עי’ בברכות כה ע”ב ויומא ל ע”א וגם בריטב”א בקידושין שם מוכח דלא פי’ כפרש”י אלא שהוא סברא דאורייתא.

ומאידך גם רש”י בקידושין שם לא מיירי אלא בשוגג, וגם צ”ע דלקמן בסוגיין בקידושין שם רצו להרחיב ההיתר והיינו לענין שוגג, דבמזיד פשיטא שאין ההיתר בכל דבר, וגם בתוס’ בקידושין סו ע”א מוכח דמיד בסיום העבודה מדינא צריך לפשוט הבגדים, אבל עי’ ברש”י שם דלכאורה סותר דבריו ובפנ”י נקט דאם לא נתכוון לחלל מותר.

וצל”ע מתי אמרי’ סברא זו דלא נתנה תורה למלאכי השרת לענין צמצום בזמן ההיתר ועי’ בתוס’ בפ”ק דסוכה ובחולין ועוד שהאריכו אם קי”ל אפשר לצמצם בידי אדם או לא (ובתשו’ לגבי הטיית המזוזה ציינתי שיטות הראשונים בזה), ובד”כ בדיני צמצום לא נזכר סברא זו דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ולכן א”א לצמצם, ואולי היא סברא מיוחדת בבגדים שהם חובה לגוף לכיסויו, וכה”ג גבי צואה בברכות שם וביומא שם שהוא מטבעי הגוף וא”א להמנע ממנו, ופרש”י בברכות שם שמלאכי השרת אין להם ערוה אבל אנו א”א לנו להזהר בכ”ז, וא”כ אפשר דכלל זה נאמר בצרכי כבוד הבריות הבאים מחמת צרכי הגוף, וממילא אפשר דבמקרה כזה גרידא של עמידה וישיבה לא אמרי’ לא נתנה תורה למלאכי השרת על צמצום קטן בזמן.

והנה נחלקו הפוסקים בטעם האיסור לישב בצד המתפלל, דלטעם הטור בסי’ קב הוא משום שנראה שאינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים [רק דהטור גופיה סבר כהדעה דבעוסק בתורה אינו מוכח שמקבל עליו עול מלכות שמים ויש חולקים עי’ בב”י].

אבל הט”ז שם סק”ג כתב דהוא משום אדמת קודש ואם עוסק בתורה מותר לישב שם ובמשנ”ב נזכר רק טעם הטור [רק דהמשנ”ב נקט שטוב להחמיר בישיבה בצדדין בעוסק בתורה, ובעוסק בתורה שרוצה לשבת מאחורי המתפלל הקיל בצירוף עוד דעה דאין האיסור בלאחריו].

ולטעם הטור כשמתיישב לעסוק בתורה אע”פ שאינו עוסק בתורה ברגע ההתיישבות ממש יש לומר דניכר שהוא מתעסק בעסק התורה, וכעי”ז כ’ המקור חיים שם סו’ סעי’ א להתיר כשלומד בהרהור מתוך ספר דניכר, ובשו”ת חיי עולם סי’ קב כתב להתיר כשתפילין בראשו, ובאפיקי מגינים כתב להתיר בצירוף שני אלו יחד, ובגמ’ לגבי מי שאינו נכנס וכו’ נזכרו כמה פרטי דינים, וא”כ כשמכין ופותח הספר וכיו”ב ומתחיל ללמוד מותר לישב כבר מתחילת ההתעסקות בתורה [היינו לאחריו להמקילין דבשעה”ד יש לסמוך ע”ז כמ”ש החי”א ואפשר דהמשנ”ב מודה לזה דלא כ’ שהוא אסור מדינא וכן לאחריו בכל גווני להמשנ”ב].

קרא פחות
איסוראסורארגון זמן.גמראדברים מותריםדיןדיני הלכהדיני שבתדיני תפילהדעות שונותדתידתייםהיתרהלכההלכה חרדיתהשלכות פרקטיותהשלכות פרקטיותהתיישבותהתנהגותהתנהגות בתפילה.זמןזמן לימודחגיםחינוךחרדיתטקסים דתיים.ישיבהישיבותישיבות חרדיותישיבתישיבת שערלימודלימוד תורהמועדיםמושגיםמושגים הלכתייםמושגים חרדיים.מושגים תלמודייםמותרמותר-אסורמנהגיםמקורות הלכהמתיחות.מתיישבנושאים ישיבתייםסדר תפילהענייני גמראענייני הלכהענייני ישיבהענייני ישיבהענייני שעהענייני תפילהעקרונות הלכתייםעקרונות הלכתייםפסקי הלכהצמצוםצניעותקידוש השםקיצורקיצורקיצורשבתשיעורתלמודתלמודיים.תפילה
0
  • 0
  • 66
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{בע”ה אור לי”ז מרחשון תשע”ו עש”ק פ’ וירא } מה שדן כת”ר להקשות על מה שמצינו בדברי רז”ל ב”מ פ”ו ב’ ובפשטות המקראות ר”פ וירא שהיה אברהם אבינו מכניס אורחים גויים, והא אנן קי”ל בע”ז כ”ו א’ הגויים אין מעלין ...קרא עוד

{בע”ה אור לי”ז מרחשון תשע”ו עש”ק פ’ וירא }

מה שדן כת”ר להקשות על מה שמצינו בדברי רז”ל ב”מ פ”ו ב’ ובפשטות המקראות ר”פ וירא שהיה אברהם אבינו מכניס אורחים גויים, והא אנן קי”ל בע”ז כ”ו א’ הגויים אין מעלין ואין מורידין.

תשובה – הנה פשטות הגדרים בדיני הישראל שהיה לאבות קודם מ”ת הוא עכ”פ לחומרא ולא לקולא, ולמיעבד לכו”ע לגבייהו כגויים אצל ישראל חומרא רבתא היא.

עוד י”ל דכיון שעשה עי”ז קידוש שם שמים שהיה מלמד עי”ז לכל באי עולם שם שמים ע”י שהיה מבקש מהם לברך, כדאי’ בב”ר פרשה מ”ט, בכה”ג אפשר דשרי, כדאשכחן באבידה דכל היכא שע”י שיחזיר אבדה לגוי יגרום קידוש ש”ש מצוה להחזיר.

קרא פחות
קידושתשובה
0
  • 0
  • 28
נשאל: כ״ט בטבת תשפ״ה

במשנ”ב מבואר (סי’ פט סקל”ד לגבי שחרית וסי’ רלה סקי”ז לגבי ערבית ומקורו מדה”ח סי’ כג ס”י וסי’ מו ס”ח וכ”ה בשוע”ר סי’ תלא אלא דשם הוא נידון אחר דשם יש צד שצריך דוקא בתחילת הלילה עי”ש במשנ”ב ומ”מ גם ...קרא עוד

במשנ”ב מבואר (סי’ פט סקל”ד לגבי שחרית וסי’ רלה סקי”ז לגבי ערבית ומקורו מדה”ח סי’ כג ס”י וסי’ מו ס”ח וכ”ה בשוע”ר סי’ תלא אלא דשם הוא נידון אחר דשם יש צד שצריך דוקא בתחילת הלילה עי”ש במשנ”ב ומ”מ גם המשנ”ב שם הביא נפק”מ לקודם צאה”כ באיזה אופן מותר ללמוד) דמי שרוצה ללמוד וממנה שומר צריך למנות מי שאינו לומד, ודוחק לומר דלגבי אכילה הוא קל יותר, דאדרבה באכילה עיקר הדין נזכר במשנה ולימוד רק נלמד מאכילה וגם הוא חמור יותר לכמה עניינים כמבואר בסי’ רלב סקכ”ט וסק”ל דאין לסמוך על קריאת השמש בסעודה גדולה דשכיחא שכרות (ויש לציין דגם קודם שחרית אם כי שם הוא דיש בזה גאווה).

ולכן לא שייך לומר שבאכילה הוא קל יותר מלימוד לענין זה אפי’ אם נקבל דמהני שומר גם לענין אכילה (דבסי’ רלה מבואר דקודם ערבית הוא כמו קודם מנחה, ולא נתבארו שם כל הפרטים בזה, ובסי’ רלב ס”ב אי’ ברמ”א דאפשר לסמוך על קריאת השמש בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ובסקל”ג כתב המשנ”ב דבסעודה קטנה יכול לסמוך על קריאת השמש אפי’ התחיל הסעודה אחר שהגיע זמן מנחה, ולא נתבאר שם להדיא מה הדין לכתחילה בזה).

ומה שיש שמועה אחרת בשם הגרנ”ק צריך לברר מקור טיבה של שמועה זו דהרי במשנ”ב לכאורה יוצא שא”א לסמוך על קריאה של אדם שהוא עצמו יש חשש שמא ימשך, וגם אפשר דמיירי הגרנ”ק באופן שאחד מהם אין בו חשש שלא יזכור כגון כשרגיל להתפלל בבהכנ”ס יש צד שאינו בכלל איסור זה (עי’ סי’ רלב סקכ”ח וסי’ תלא סק”ז סק”ח).

וכן מצאתי שכ’ בפשיטות באשל אברהם מבוטשאטש סי’ רצט וכן כ’ בשלמי תודה פורים סי’ סק”ב ע”פ דברי המשנ”ב הנ”ל ושמעתי כן גם בשם הגרח”ק, ודלא כמ”ש בדברי יציב ח”א סי’ קב.

ושוב חשבתי דאולי הגרנ”ק הנ”ל מיירי באופן שיש רבים שאוכלים על יסוד ההיתר שנזכר במשנ”ב סי’ תרסה בהקדמה דיש לימוד זכות דרבים מדכרי אהדדי (וגם בענין רבים מדכרי עי’ באשל אברהם מבוטשאטש סי’ רלב), אולם יעוי’ שם במשנ”ב דמשמע שהיתר זה קלוש משאר התירים, וגם בסי’ רלב גבי סעודה לא אשתמיט הרמ”א ומשנ”ב להזכיר היתר זה אפי’ ליישב המנהג לגבי סעודה גדולה בזמן מנחה קטנה, ואע”ג שמצינו מקומות שלא גזרו במקום רבים (עי’ ט”ז יו”ד סי’ קי סקכ”ט ונקה”כ ורע”א שם ועוד), מ”מ אטו בחדא מחתא מחתינהו דפשיטא דרוב גזירות שייכין גם במקום רבים מלבד היכא דאתמר, וכאן יש צד לומר דמהני רבים אחר שגילו הפוסקים דמהני שומר.

קרא פחות
הזכרההיזכרותהיתרהכנה לתפילההכנס לסעודההכנסה לסעודההלכות תפילהזיכרוןזיכרון תפילהזכירהזכירוזכירת תפילהזמן תפילהחברחברותאחובת תפילהמצוות תפילהסעודהסעודה קודם ערביתסעודה קודם תפילהערביתשומרשומר לחבירותפילהתפילת ערבית
0
  • 0
  • 55
נשאל: ל׳ בסיון תשפ״ה

יבמות סא ע”א תוס’ ד”ה ואין, ור”ת מחלק בין אדם להאדם, חילוק זה צ”ב דבשלמא אי האדם הוי מיירי בישרא ואדם בכו”ע ניחא, כדדרשי’ בעלמא בפ’ ג”ה הירך המיומנת שבירך והעולה וכל כה”ג, אבל לפמ”ש הכא אפכא מזה דהאדם אתא ...קרא עוד

יבמות סא ע”א תוס’ ד”ה ואין, ור”ת מחלק בין אדם להאדם, חילוק זה צ”ב דבשלמא אי האדם הוי מיירי בישרא ואדם בכו”ע ניחא, כדדרשי’ בעלמא בפ’ ג”ה הירך המיומנת שבירך והעולה וכל כה”ג, אבל לפמ”ש הכא אפכא מזה דהאדם אתא לאורויי גם אאו”ה צ”ב.

קרא פחות
0
  • 0
  • 7
נשאל: ט״ו בשבט תשפ״ה

הנה מאחר ומנהג זה הונהג משום שהוא ר”ה לאילנות ור”ה לאילנות מתחיל בתחילת הלילה כמבואר בגמ’ פ”ק דר”ה ובפוסקים, ומבואר דליל ט”ו כיומו לנין ר”ה לאילנות, א”כ אין במנהג זה חילוק בין יום ללילה, כל עוד שלא נודע שהונהג אחרת. יש ...קרא עוד

הנה מאחר ומנהג זה הונהג משום שהוא ר”ה לאילנות ור”ה לאילנות מתחיל בתחילת הלילה כמבואר בגמ’ פ”ק דר”ה ובפוסקים, ומבואר דליל ט”ו כיומו לנין ר”ה לאילנות, א”כ אין במנהג זה חילוק בין יום ללילה, כל עוד שלא נודע שהונהג אחרת.

יש להוסיף דעיקר המנהג דמשמע שנקט המשנ”ב סי’ קלא סקל”ב דאף במנחה שלפני ט”ו בשבט אין נופלין על פניהם, ומבואר מזה דהיו”ט (כלשון הבהגר”א) מתחיל בלילה, ולא נצרכא אלא לדעת השו”ע שם דסבר שנופלין על פניהם במנחה של ערב ט”ו בשבט.

קרא פחות
בארהבארמיתגמראהלכהחדושחדשחקירהלימודעיוןשאילתאשאלה
0
  • 0
  • 31
נשאל: י״ג באלול תשפ״הב: , ,

נתבקשתי לכתוב בזה ללומדים ומתחילים, ואמנם איני ראוי לזה, ואני רחוק ממידה זו, וגם יש גדולים וטובים שכתבו בזה כבר, ולכן אשתמוטי בקשתי לישתמט מזה אבל חזקו עלי וגו’, לכך ארשום אלו עניינים השייכים לזה שעלו במחשבה ולא כתבתי כל ...קרא עוד

נתבקשתי לכתוב בזה ללומדים ומתחילים, ואמנם איני ראוי לזה, ואני רחוק ממידה זו, וגם יש גדולים וטובים שכתבו בזה כבר, ולכן אשתמוטי בקשתי לישתמט מזה אבל חזקו עלי וגו’, לכך ארשום אלו עניינים השייכים לזה שעלו במחשבה ולא כתבתי כל דיני הוראה שנזכרו בפוסקים אלא רוב הדברים דלהלן הם עניינים המתעוררים והמצויים, ומהם דברים שהארכתי במקומות אחרים.

א)  הנה בהרבה מקומות הונהג שעיקרי ההוראה הם מרב לתלמיד ולא רק בלימוד מספרים, וכבר אתבדרא ההנהגה שהבא להורות צריך תחילה לשמש בפני מורה מובהק קודם לכן, ומ”מ מצוי שאדם נקלע למצבים שאין חכם שאפשר לשאול ויכול רק לבדוק בספרים, וצריך לדעת מה לעשות במצבים כאלה, ובאופן זה נעסוק בדברים הבאים.

ב) ומצינו בכ”מ דמשמע שחכם שהגיע להוראה שכתב פסק דין ואין על זה קושיא או חולק אפשר לנהוג ע”פ פסק זה וא”צ לטרוח לברר אם יש חולקים ע”ז (פשוט בש”ס ופוסקים בהרבה מקומות) עכ”פ היכא שאין לחוש שיש חולקים, וזה אינו שייך לדין הוראת חכם שהוא דין מיוחד בהוראה על מעשה כמבואר בנו”כ ביו”ד סי’ רמ”ב סל”א ועי’ חוט שני הל’ נדה בהרחבה.

ג) ושמועות שמבדרות בשם כל מיני חכמים שא”א לעמוד על מקור השמועה א”א לסמוך עליהם (הגרח”ק בשם החזו”א והגריש”א ועוד, ועי’ חולין קמא ע”א כל מתניתא דלא מיתניא וכו’ ועי’ אגרת רב שרירא, ועי’ רמ”א באהע”ז סי’ יז ס”ג), ומ”מ לא נמנעו מלהזכיר לפעמים שמועות כאלו כצירוף עם פסק דין ע”פ בירור היכא דמסתבר טעמייהו.

ד) ספר שהוחזק כמשובש א”א לסמוך עליו (עי’ פסחים קיב ע”א כשאתה מלמד את בנך וכו’ ועי’ כתובות יט ע”ב ספר שאינו מוגה אסור להשהותו וכו’ ועי’ באחרונים מש”כ בזה לענין שאר ספרים, ועי’ שו”ע יו”ד סי’ פד סי”א אשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים כגון חומט אסור לאכול מבדיקתה וכו’ וכן מצינו דחשיד אשקרא פסול לעדות ועי’ קצה”ח סי’ מו סקי”ז ובחלק מדבריו יש פלוגתא אבל בפרט זה הוא מוסכם).

ה) אבל ספר שמלקט מספרים אחרים הרי הוא בחזקתו דעד אחד נאמן באיסורין, ואין חיוב לטרוח ולברר כשעד אחד מעיד ואין אדם מכחישו (עי’ עוד יו”ד סי’ קכז).

ו) ואפי’ אם נמצאה טעות אקראית באיזה ספר א”א לפסול הספר מחמת זה אם אפשר לתלות הטעות באיזה דבר, דאי אפשר לספר בלא שגיאות וגם א”א לאדם בלא שגיאות (ועי’ בשד”ח בשם האחרונים דמחמת זה אינו לשה”ר לומר על אדם ששגה וטעה, ועי’ יו”ד סי’ רמב ס”ג בשם התה”ד פסקים סי’ רלח שמותר לחלוק על רבו אם יש ראיות לדבריו ועי’ בפת”ש שם מה שהביא מדברי האחרונים הנוגע לענייננו, ועי’ גם בשו”ע שם דשרץ שאינו נראה אינו בכלל הנ”ל גבי בדיקת תולעים, ובגוף דברי השד”ח הנ”ל עי’ במאירי ב”ב קסד שכ’ דלומר על אדם שטעה במעשה כגון בהוראה ובד”ת הוא לשה”ר וצ”ל דהיינו היכא דמשתמע מיניה גנאי לפי הענין כמש”כ הח”ח בביאור הגמ’ בערכין טז גבי נורא בי פלניא, ועי’ עוד גיטין ו ע”א).

ז) הגר”א הזהיר להגר”ח מולוזין למצוא מקור לכל פסק דין מהגמ’ (כתר ראש) וכתב הגר”א שפסקי הלכות הם רק לע”ה (עי’ בספר הגאון שהביא כמה מ”מ בזה מדברי הגר”א זלה”ה, ועי’ עוד ברכות מז ע”ב ורש”י שם וסוטה כב ע”א), ולכן הזהירו רבותינו לעי’ במקורי הדינים לידע המעשה אשר יעשון ועכ”פ בדברי הראשונים, ומ”מ עובר עבירה גריע מע”ה, ולכן כשא”א ואינו ביד כל אדם לברר מקור כל דין מוטב לפסוק מפסקי דינים שאין סיפק לעיין כל הצורך כראוי או לילך אצל חכם בכל שאלה המתעוררת.

ח) הקיצורים מועילים לשינון וחזרה דמצוה לשנות לתלמידו בדרך קצרה (עי’ פסחים ג’, ועי’ בהקדמת דרך ה’ להרמח”ל, וגם הרי”ף שבחו הגר”א במע”ר ללמוד ממנו אף שלא הובא שום רוב השקו”ט, ועי’ שבת קד ע”א סימנים עשה ועי’ עירובין נ”ד).

ט) א”א לרוב בני אדם בד”כ לדעת כל הגמ’ ושו”ע ונו”כ בע”פ (כמ”ש הרמב”ם כעי”ז ומבחנים יוכיחו שאין רוב בני אדם עוברים את כל המבחנים במאת אחוזי הצלחה), ולכן הביא הפת”ש יו”ד סי’ רמב סק”ג הנהגת השב יעקב ח”ב סי’ סד ראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר וכו’, וכן הביא שם בשם הפמ”ג, וכן כתב האדר”ת בצוואתו שהקפיד ג”כ לפסוק רק מתוך ספר, ויש גדולים שחששו יותר מזה וסירבו לפסוק כלל מלבד במקום צורך גדול.

י) מנהג שהוא קבוע ובא כמה דורות וידוע שיש מנהג שהונהג כן, גם אם יש עליו קושיות, בד”כ יש לזה טעם ויש לזה יישוב ולכן כ’ הפוסקים (רמ”א או”ח סי’ תר”צ סי”ז, ועי’ עוד מ”מ בזה בפרדס יוסף שמות כ”ו ל”ה) שאין ללעוג על שום מנהג כי לא לחינם הוקבעו (עכ”פ לא מנהג של ע”ה).

יא) כשיש פלוגתות בין המורים רשאי אדם לנהוג כדברי רבו גם לקולא בדאורייתא (עי’ חזו”א יו”ד סי’ קנ סק”א וע”פ רשב”א ח”א רנג) וה”ה אנשי מקומו הכפופים למשמעתו (עי’ רשב”א שם), ומ”מ צריך שיהיה רבו ממש ולא סגי שבורר לעצמו חכם שנוהג כמותו בדבר פלוני (עי’ שם בחזו”א סק”ח במכתב עוד פרטים בזה).

יב) כשיש פלוגתא בין המורים וידעי’ מה הדעה העיקרית לדינא, ויש דעה אחת שהיא הוחזקה בפי כל שהיא מחודשת ויחידאה כנגד רבים, משמע דבכה”ג כשברור מה עיקר הדעה בזה א”צ להגיע להוראה להכריע בין הדעות (עי’ ע”ז ז ע”א שהו’ ברמ”א חו”מ כה ס”ב, ואמנם הרמ”א שם מיירי על דיין, אבל עכ”פ מיירי שם בדיין שאע”פ שהגיע להוראה לא הגיע להכרעה בין מחלוקת הגדולים ממנו כדמוכח שם ולכן צריך לנהוג ע”פ הכללים, ועי’ בפת”ש ביו”ד ס”ס רמב דאפי’ החכם עצמו אינו יכול לעשות כנגד רבים שאומרים שהוא טועה בשיקול הדעת, ושם שיקול הדעת נראה דהכונה נטיית הסברא ולא כלשון שיקול הדעת בל’ הגמ’ וסתם הפוסקים דקיימי בסוגיית הגמ’ דהכונה הכרעה בפלוגתא [ועי’ ש”ך סי’ רמב סל”א], ובש”ך יו”ד סי’ הנ”ל סקי”ד כתב דגם לומר הלכה כדברי מי אסור לתלמיד אם הוא מורה על מעשה שלפניו, אבל שם מיירי במקום רבו מצד שמורה במקום רבו).

יג) יש דברים שאמרו חכמים כשאין כוונתם בזה לפסק הלכה וזה מבואר בגמ’ (עי’ ריש הוריות ורש”י ברכות ה ע”א וסוטה כב ע”א ועוד) וירושלמי ופוסקים בכמה מקומות.

יד) כשיש קושי’ ברורה על פסק החכם אם לא הגיע להוראה יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג למעשה (עי’ שבת סא ע”א וע”ע שבועות רפ”ג, ועי’ רמ”א יו”ד סי’ רמב ס”ג ובנו”כ שם ובפת”ש מה שהביא מדברי האחרונים, ודברי הרמ”א שם שמותר לחלוק על רבו מכח ראיות מיירי שהוא עצמו הגיע להוראה דבלא”ה אסור לו להורות כמ”ש הרמ”א אח”ז ועי’ בכתר ראש בשם הגר”א שציוהו שלא ישא פנים לשום מחבר עד הרא”ש והיינו ג”כ שהגיע להוראה ולדידן אפשר דהי’ אומר כמה דורות עד אחר הרא”ש מה שבכלל הראשונים, ובשם החזו”א הובא שהנ”י נכנס לכלל הראשונים וכעי”ז התה”ד ומקור חילוק זה בעירובין נג וע’ עוד בנו”כ ביו”ד שם).

יג) ברמ”א חו”מ שם מבואר דחיבורים שפשטו ברוב ישראל הלכה כמותם, ובקהילותינו הונהג כהכרעות המשנ”ב (וע”ע קוב”א חזו”א והאר”י החי בהקדמה), מלבד כשידוע שיש מנהג קבוע אחרת או כשחלקו עליו הפוסקים שלאחריו והדבר משתנה לפי הענין, ויש לדון בכל נידון לגופו.

טו) גם מי שסבור שנתברר אצלו איזה ענין לדינא יש שחששו לומר שלא יסמכו ע”ז ושהוא שלא לדינא ויש לזה מקור מהגמ’ פ”ק דסנהדרין ז ע”ב גבי שיבא מכשורא עי”ש, ובפרט מי שלא הגיע להוראה או שהוא מקום רבו (עי’ סנהדרין ה ע”ב ושו”ע יו”ד סי’ רמב ס”ד ואילך) דבזה אפשר שמחוייב לומר שאין כוונתו לדינא בדבריו (עי’ עוד בריש הוריות הורה לעשות וכו’, ועי’ עוד פרטי דינים ביו”ד סי’ הנ”ל בענין האסור והמותר להורות, אלא דרוב הנידונים שם לא מיירי במי שלא הגיע להוראה אלא במי שהגיע להוראה והוא במקום רבו).

טז) דבר שנתפשט להיתר (משנ”ב סי’ סג בשם פמ”ג) מצינו בכ”מ שחששו לזה ליוהרא (עי’ משנ”ב סי’ יא סקל”ט וסי’ לז סקט”ז ואילך וסי’ סג סק”ו ובה”ל סי’ רסב ועוד) ובפרט במקום רבו אלא אם כן יש לו ראיה לסתור דבריו (משנ”ב סי’ סג שם בשם מהרש”ל) ובביתו וה”ה בצנעא אין חשש יוהרא (עי’ בה”ל שם ועי’ עוד בסי’ סג שם דמנדין למי שמחמיר “בפני רבים”), ויש שנקטו שבזמנינו אין חשש יוהרא (עי’ כתר ראש) לפי הענין.

יז) בספק ברכות חיישי’ בכמה מקומות גם ליחידאה (עי’ בפמ”ג בכ”מ ובכה”ח סי’ קכד בשם חסד לאלפים ועי’ בה”ל ס”ס מז), ונראה דהוא גם צורת התקנה להקל בספק שלא אמרו חכמים את הדבר וכו’ ועי’ במתני’ דידים וגם בצירוף שהוא חומרא דאתי לידי קולא מחשש לא תשא, וע”ע בפמ”ג בפתיחה הכוללת לברכות שציין לו המשנ”ב בס”ס קכד.

יח) לכתחילה טוב לצאת שיטות בכל דבר גם מה שלא נפסק להלכה שמחוייבים לחשוש להם (עי’ בה”ל ריש סי’ תקנו) עכ”פ היכא דאין חשש יוהרא ומחלוקת, ועכ”פ שיטות שלא נדחו להלכה לגמרי.

יט) כל אדם שעושה מעשה ע”פ חכם ואומר קים לי כאותו חכם א”א למחות בו בזה מלבד בחיבורים שנתפשטו בכל ישראל שא”א לומר קים לי כאותו חכם כנגד חיבורים אלו (עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה והוא כ”ש באיסור והיתר כמ”ש הנתה”מ), ובמנהג קבוע הוא ג”כ כמו זה, וכשיש ב’ מנהגים קבועים עי’ להלן.

כ) ואם יש חכם שמורה להחמיר ואומר קים לי כחכם אחר שמקיל אינו נאמן על כך [כשאין יודעין שכך דעת אותו החכם] ומנדין אותו (עי’ פת”ש יו”ד סי’ שלד).

כא) מנהג נקבע ע”פ רוב ולא ע”פ מיעוט (מהרי”ק ופוסקים והרחבתי במקו”א).

כב) לא ראינו במנהג הוא ג”כ ראיה (ש”ך ופוסקים והרחבתי במקו”א).

כג) במקום שיש ב’ מנהגים קבועים חשיב ב’ מנהגים (יבמות יד ע”א ורשב”ץ ועי’ מנח”י ואג”מ ושא”פ והרחבתי במקו”א), ויכול להשתייך לאיזה מנהג מהם אם נוהג כמותם בכל דבר אבל א”א בבית אחד שינהוג הבעל כמנהג אחד והאשה כמנהג אחר (רשב”ץ שם ואחרונים, והרחבתי במקו”א, ועי’ יו”ד סי’ קיב לגבי חבורה בפת עכו”ם, ומ”מ הרחבתי במקו”א בדיני קדימה דברכות דבפת עכו”ם נאמרו קולות שלא נאמרו במקו”א כדברמ”א ביו”ד בסוף הסי’).

כד) בפוסקים מצינו דכשיש ב’ קהילות שעלולים למחלוקת מוטב יתפלל כ”א במקום נפרד (רדב”ז ופת”ש ומשנ”ב ועוד והרחבתי במקו”א).

כה) גם במקום שיש ב’ מנהגים קבועים מ”מ כל היכא שיש חשש למחלוקת אפשר שהוא אסור מדינא [עי’ בפוסקים באות הקודם, ועי’ מה שדנו פוסקי זמנינו לענין נפל”א לאשכנזי בבהכנ”ס ספרדי], וכמו”כ בקהל שנוהגין שם בקביעות מנהג אחד [עכ”פ היכא דמוכחא מילתא דלא נימא דהרואה אומר וכו’ באופן שמחמיר מהם במה שאינו ניכר, וכמו שדנו פוסקי זמנינו לענין אי נפל”א לספרדי בבהכנ”ס אשכנזי שאינו ניכר], ועכ”פ היכא שאין מצויים בקהל הנוהגים מנהג אחר להחשיבו כב’ בתי דינים בעיר אחת, א”כ צל”ע דאפשר שאינו בכלל ב’ בתי דינים בעיר אחת כיון שבקהל זה אין ב’ מנהגים [ועי’ רשב”ץ שבבית אחד לא שייך ב’ בתי דינים וכאן אינו ממש בית כיון שאם היו שם נוהגים כמה מנהגים לא היה בזה איסור כיון שאינו מקום פרטי אלא ציבורי, אבל עי’ בפוסקים שצויינו לעיל אות כד, וכנראה דהגדר הוא שבחשש למחלוקת יש בזה איסור, ובכה”ג גם בב’ בתי דינים בעיר אחת אפשר שאין היתר באופנים שיש לחשוש למחלוקת, וצל”ע].

כו) המעי’ בספרי הפסק הקדמונים יראה כי רוב הפסקים נסמכו על ראיות על הקודמים להם ולא נכתבו רק מסברא, ועי’ בחיד”א שכ’ בשם הראשונים דפסק ע”פ תשובת גאון עדיף מפסק ע”פ ראיות בשיקול הדעת (וכ”ש מסברא), והגרי”ש הקפיד על מי שהדפיס ממנו פסקי הלכה שהשיב מסברא מקופיא ואמר וכי כך כותבים ספר הלכה והיה הדבר כואב לו (מתלמידיו), וכן הגרח”ק הקפיד בכה”ג לציין שאינו להלכה, ומ”מ לפי צורך הדור אפשר שיש שראו צורך בזה דעדיף משלא להשיב.

כז) חכם שחוזר בו אם יכול לחזור בו יש בזה כמה חילוקי דינים וע’ ש”ך יו”ד שם סקנ”ח וחו”מ שם סקי”ד אות יז יח ובית לחם יהודה יו”ד שם.

דיני חכם שהורה ג”כ מבוארים בדברי הפוסקים ביו”ד שם, ובתשובה נפרדת [ד”ה כשיש פלוגתא בפוסקים וחכם וכו’] דנתי עוד בנידון הכרעת חכם בדבר שיש בו פלוגתא בפוסקים.

כט) מי שלא שאל להלכה למעשה אלא שאלה כללית בסוגיא לא חלה עליו הוראה לענין שאלת חכם אחר ויכול לשאול חכם אחר (עי’ חוט שני בהרחבה הל’ נדה עמ’ צח) ויש שנקט שאם אמר החכם דעתו בלא שנשאל להדיא ג”כ אין בזה דין חכם שהורה, ועי’ עוד בפרטי דינים אלו בנו”כ ביו”ד סי’ רמב.

ל) יש אומרים דהאידנא מורה שאסר מותר לחבירו להתיר עם ראיה כיון שהאוסר בזמנינו מסתמא אסר מחמת הספק (עי’ בית לחם יהודה יו”ד סי’ רמב סק”ט, ועי’ חוט שני שם מה שדן כיו”ב כשידוע שאסר רק מחמת ספק, ובאופן שידוע שאסר מחמת ראיה גם המקילים לכאו’ יודו אולם עי’ בבית לחם יהודה שם בשם מהר”ם מפדואה סי’ לג שאם טעמו של החכם האוסר פגום מותר לחכם אחר להתיר).

דיני הוראה בשו”ע יו”ד סי’ רמב ובחו”מ סי’ כה ונו”כ שם ופמ”ג בפתיחות לשו”ע ועוד בספרי הכללים.

קרא פחות
בירור הלכהגישה לידעגמראגמרא תלמודיתדיוןדיונים תלמודייםדיןדיני תורהדעות שונותדתדת יהודיתדתידתייםהוראההלכההלכה כפשוטההלכה שסוגרת.הלכתאחכםחכמהחכמי תורה.חכמיםחרדיחרדיתיהדות.ישיבישיבתכשרותלימודלימוד תורהמדרשיםמושגיםמושגים חרדיים.מושגים חרדיםמידותסוגיותספרספר ענייניספר תורהספרים הלכתייםעבודה אקדמיתענייני גמראענייני הלכהענייני חינוךעניינים הלכתייםעקרון ההגעה לחכם.עקרונות הלכהפוסקיםפסיקהפסיקה עצמיתפסיקת הלכהפסקפסק הלכהפרשנותפתרונותקושיותשאילת חכםשאילתותשאלהשאלותשימוש בספריםשיעורשערתורהתלמודתלמוד תורהתלמודיים.תשובות
0
  • 0
  • 86
נשאל: י״ט באלול תשפ״דב:

אין לעשות כן בשום גווני אולם במקום שהאנשים חלשים וילכו למקומות בילוי ולא יהיה להם קשר לתפילה ולתשובה נלענ”ד דיש לסמוך על המקילים בזה משום עת לעשות לה’ ואעפ”כ בן תורה לא יתפלל עמהם, ומ”מ המקל בכל זה אין למחות ...קרא עוד

אין לעשות כן בשום גווני אולם במקום שהאנשים חלשים וילכו למקומות בילוי ולא יהיה להם קשר לתפילה ולתשובה נלענ”ד דיש לסמוך על המקילים בזה משום עת לעשות לה’ ואעפ”כ בן תורה לא יתפלל עמהם, ומ”מ המקל בכל זה אין למחות בידו.

מקורות:
אמנם יש כמה דעות בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, ומ”מ נשתדל לברר דעת המשנ”ב בזה.

הנה במשנ”ב סי’ תקסה סקי”ב כתב דקודם חצות לא יאמרו סליחות וי”ג מידות לעולם, מלבד בליל יו”כ, (ומקורו במג”א שם סק”ה משעה”כ), ולכאורה הלשון לעולם בא לאשמעינן שאין שום אופן שיש להנהיג לומר סליחות קודם חצות, ללא יוצא מן הכלל.

וכ”כ המטה אפרים סי’ תקפא ס”כ דבמקומות שאומרים סליחות בערבית ואומרים י”ג מידות ראוי לבטל המנהג.

ואמנם יש מקום לטעון דכל זה רק באנשים שישמעו לנו, אבל באנשים שלא ישמעו לנו ואם לא נעשה כרצונם לא יאמרו סליחות, עת לעשות לה’ הפרו תורתך, אבל לגבי אשרי הביא המשנ”ב בסי’ קח סקי”ד דעת הב”ח ומהג”א שאין לומר אשרי בלילה כלל, אף דמוכחא מילתא דשם הרי אם לא יאמר בלילה נמצא שלא אמר כלל, אף דאין משם ראיה ברורה דשם הרי כבר הפסיד ורוצה לומר רק לתשלומין, ואעפ”כ בלילה לא יאמר (ועי”ש לגבי אשרי שהביא עוד דעות בזה).

וצ”ע דבסי’ כה הביא המשנ”ב שבכל מקום שהקבלה חולק עם התלמוד שלנו יש לילך אחר תלמוד שלנו, וא”כ בניד”ד דלפי הנגלה עדיף שיאמרו קודם חצות משלא לומר כלל למה מבטלין האמירה מחמת הקבלה.

ויש לומר כיון דבזה יש סכנה ע”פ קבלה א”כ חמירא סכנתא מאיסורא, וכמבואר בשו”ת הרמ”ז סי’ ל דאמירת י”ג מידות קודם חצות מעוררת את הדינים ויש בזה סכנה, ולגבי אשרי מאחר דס”ל להב”ח והמג”א שא”א להשלים אשרי בלילה גם מדינא דגמ’ א”כ אין זה סתירה לדינא דגמ’, וכן לעניין סליחות מאחר דאמירת סליחות אינו תקנה מזמן הגמ’, א”כ גם דסובר המשנ”ב דאין לומר סליחות קודם חצות כלל ומשמע אף אם יתבטלו הסליחות מחמת זה, לא חשיב כ”כ כנגד הגמ’, ואפי’ אם נימא דסליחות האידנא חיוב מוטל עליו לצאת יד”ח הנגלה והנסתר יחד ולומר אחר חצות מלומר קודם חצות, דאטו נתיר לו איסורא זוטא אם רוצה מדפשיה לעבור איסורא רבה.

ויש להוסיף דגם לגבי נפילת אפים בלילה המנהג לחשוש אפי’ לספק חשיכה משום דחמירא סכנתא, וכך הורו חלק מפוסקי זמנינו, אע”פ שהמשנ”ב היקל בזה, וכמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז דיש לחשוש לספק סכנה יותר מספק איסור.

ואולי יש לומר משום דכאן יש סמך גם במדרש בתד”א דאמרי’ שמשה למד בסיני מקרא ביום ומשנה בלילה, אם כי זה אינו שייך ממש לניד”ד, דכאן אין הנידון מצד אמירת המזמורים (דאדרבה בהם היקל הברכ”י בשם רמ”ז דלהלן, ואפי’ אשרי הקל המג”א בסי’ קח ס”ב לומר אחר מנחה קודם לילה כקורא בתורה, אם כי בלילה ממש לא הקיל בכה”ג).

ומ”מ בניד”ד יש מקום לטעון דכל מה שמבואר במשנ”ב לגבי אשרי היינו בסתם אדם שלא יתבטל זמנו מחמת אי אמירת אשרי, אבל אם הנידון בעמי הארץ שאם לא יאמרו סליחות ילכו לבתי משתה ולצפייה בחדשות מסתבר דאמרי’ בזה עת לעשות לה’ שיאמרו סליחות בכל שעה, דיש יותר סכנה גשמית ורוחנית באיבוד זמן בדברים אלו מלומר סליחות קודם חצות, ועשרת מונים הזהירו בחז”ל ובספרים מדברים אלו יותר ממה שהזהירו על אמירת סליחות קודם חצות (ועי’ תורת הבית להחפץ חיים וביאור הלכה סי’ תרע), וגם דיש לסמוך על האג”מ דלקמן, וכנ”ל כ”ש לגבי כל לימוד מקרא בלילה.

ויעוי’ בברכ”י סי’ תקפא סק”ב שאם אדם נמצא במקום שאומרים סליחות קודם חצות ישב בדד וידום, ומסתמא ישלים אחר כך סליחות בזמנם בציבור או עכ”פ ביחידות אם לא יהיה לו מנין, ומש”כ ישב בדד וידום היה מקום לומר דמ”מ יכוון למה שהם אומרים או בד”ת או דאפי’ ילמד בפה דאנן בדידן וכו’ ורק ידום מסליחות שלהם, וצל”ע, אבל עכ”פ מה דמיירי הברכ”י בעיקר הוא במי ששומע לנו, אבל במקום של עמי הארץ כנ”ל יש לעיין דשמא בזה מודה הברכ”י.

אבל שוב עיינתי בדברי הברכ”י במילואם, ואחר העיון אני מסופק היה אם מורה להקל בזה באיזה אופן, וז”ל בשם הרמ”ז, מקומות שנוהגים לומר סליחות בערבית הוא מנהג רע ומר, ישתקע ולא יאמר, ואין ראוי להזכיר י”ג מידות אלא בעת רצון, וקרוב הדבר האומרם בערבית לקיצוץ ח”ו, היושב בבית הכנסת שנוהגים לומר סליחות בערבית ישב וידום וליכא משום לא תתגודדו ואי בעי לימא מזמורים וכיוצא, אך הוידוי יוכל לאמרו מלבד במוצ”ש שאסור לאמרו עד שיעבור חצות לילה וכו’ עכ”ל.

ועל דרך מה שכתבתי לעיל דמ”מ יתכן דבאופנים מסויימים עת לעשות לה’, כמו כן באופן שאם לא יאמרו קודם חצות לא יהיה מנין לסליחות כלל כ’ האג”מ או”ח ח”ב סי’ קה דמותר לומר קודם חצות בהוראת שעה ויש לפרסם שהוא הוראת שעה שלא יבואו לעשות כן שוב לשנה אחרת, ועי”ש דטוב שיהיה בסוף שליש הראשון של הלילה שהוא עת רצון כמבואר בברכות ג ע”א (ועי”ש באמרי נועם) ובשו”ע או”ח סי’ א.

וצע”ק דבאג”מ שם בתשובה הזכיר שאמירה קודם חצות לילה אינו איסור, והרי בדברי האחרונים נתבאר שיש בזה איסור, ואולי ר”ל שע”פ נגלה אין בזה איסור, אבל עי’ בלשונו שם שכתב דאין לזה מקור מגמ’ אלא מספרי הקבלה ושמסתבר שאין בזה איסור אלא שאין מועילין וכו’, ולכן נראה שלא ראה דברי האחרונים הנ”ל (וכן משמע שלא ראה דבריהם במש”כ האג”מ שם ומש”כ בשע”ת וגו’ בשם מהר”ם זכותא וכו’ נראה שלא ראה הברכ”י או הרמ”ז בפנים עי”ש), אם כי אין הכרח שהיה חוזר בו אילו היה רואה דבריהם, אבל כן נראה שתשובתו מיוסדת על האחרונים שהיו לפניו ומה שהביאו בשם האר”י והרמ”ז עי”ש שדן בדבריהם לענייננו.

ומ”מ הנוהגים לומר סליחות קודם חצות אין למחות בידם, עי’ הליכ”ש פ”א ארחות הלכה הערה ט ומה שהובא שם בשם מנהג פולין, וכ”ש שכמו שנתברר אין כאן שם איסור כלל.

הוספה

אחר זמן שלח אלי השואל מאמר נכבד ויקר עם כמה מ”מ יקרים מפנינים שהיו מקומות שנהגו מלפנים לומר סליחות קודם חצות, וכתבתי לו:

ראשית כל יישר כח על הערתו, ושמחתי שנמצאו מקורות נאמנים ללמד זכות על הנוהגים להקדים קודם חצות.

איברא איני יודע אם יש בזה טעם מספיק לומר שהיה רמ”ז וכל הנך פוסקים שהביאוהו חוזרים בהם, דזה שהיו נוהגים כן בפולין כמה דורות אחר הרמ”ז ודאי אינו ראי’ דהרי גם הרמ”ז מתייחס לאלו שהיו נוהגים בזמנו כן, וגם נתן שם הוראה כיצד לנהוג בקהל שאומר לפני חצות וגם יתכן שלא התחשב אלא במנהג פשוט ומפורסם במדינה.

ומה שהיו נוהגים כן בדורות שלא היו נוהגים ע”פ סוד איני יודע מה הראי’ מזה כנגד דברי רמ”ז דמיירי על פי סוד וידוע מ”ש מהרח”ו בשם רבו בריש עץ חיים שלא ללמוד מספרי קבלה שקודם זמנו אחר רמב”ן, ומה שהובא משמו גם במשנ”ב שלא היה האר”י אומר פיוטים שנתקנו בדורות שלא ע”פ סוד.

אם כן מה שנשאר לנו לפליטה הוא בעיקר מדברי התשוה”ג, ושם גופא נזכר שהיו עושים כן מפני הדחק והיה עדיף להם לעשות ביום ורק לא היה אפשר לכך עשו בחצות או קודם לו, וגם בזה אפשר דלפי הענין עשו מה שהיו יכולין, דהרי בשעת הדחק מיירינן ואין למדין אפשר משאי אפשר, וגם מאן לימא לן שעשו ע”פ הזהר והסוד (גם אם היה לפני הגאונים זהר כדברי קצת אחרונים), דפשטות הדברים שם משמע שעשו ע”פ הגמ’ בברכות ג ע”א עי”ש.

וגם לשון הרמ”ז שהתייחס בחומרא למנהג זה קשה לומר שכל זה הוא רק מחמת שלא נהגו כן, ולא סברא עצמיית שלו, ומ”מ יתכן שהיה מסיר מחומרת הדבר אם היה שומע מנהג קבוע בזה.

וכמו שכתבתי בפנים נהרא נהרא ופשטיה ושאין למחות ביד המקילין בזה, ואני לא באתי אלא לברר הכרעתו של המשנ”ב והרבה מרבוותא וכמו שכתב בזה המשנ”ב דלעולם אין לומר קודם חצות ומשמע בכל גוני, ואה”נ השתא אחר מאמר זה יש יותר מקום לסמך לנוהגים לומר סליחות קודם חצות.

מה שדן כת”ר להביא ראיה מענין מקרא בלילה שהקילו בזה יש מרבוותא, לא זכיתי להבין דברמ”ז שם גופא היקל יותר באמירת מזמורים כמבואר שם עי”ש ושלו’.

מה שהביא מספר דברי תורה להרב ממונקאטש ח”א סי’ קיז שהביא דברי האר”י בדרושי הלילה דרוש א’ שא”צ לתת קודם תפילת ערבית כמו בשחרית יען שעתה הוא זמן דינים קשים, ועוד כתב מזה בפע”ח שער מנחה ומעריב פ”א ופ”ב, ודייק בזה בדברי תורה שם דרק מצד הנהגת נתינת הצדקה לגבאי קודם התפילה א”צ ליתן לו אבל אם בא עני ומבקש יש ליתן לו, עדיין אפשר דאין מוכרח ללמוד דבר מדבר דלגבי סליחות נאמרו לשונות חריפים יותר ברמ”ז שם, ולא רק ש”אין צריך” (גם אם בפע”ח שם נאמר שעיקר צדקה בשחרית ועכ”ז היה נותן במנחה ואילו במעריב אינו זמן צדקה שהדין גובר עכ”ד בקיצור, עדיין יש הרבה משמעויות ללשון “אינו זמן צדקה” דיש לומר אינו הזמן המיוחד הראוי לייחדו לקיום מצוות הצדקה) ומלבד זה הרי אם קיימי עניים הוא מדאורייתא ליתן צדקה ואינו באותה דרגת חיוב כמו וידוי על חטא שאינו מכוון על חטא מסויים שגם כבר התודה עליו כמ”פ, (וצא ולמד דמפשטות דינא דגמ’ טוב ליתן צדקה לפני כל תפילה כמ”ש בגמ’ ושו”ע ואעפ”כ לא אמר משום כאן בעל הדבר תורה לנהוג כן משום דברי האר”י דע”פ סוד האידנא עיקר זמן צדקה בשחרית, וחזי’ שהדבר תורה גופיה ראה כבר לחלק בין חיוב להידור) ועוד למה יצטער ויפסיד העני מחמת רצונו לנהוג לפנים משורת הדין ע”פ קבלה, ולא דמי לסליחות שהוא בין אדם לקונו ויכול להחמיר מה שירצה, ועוד שכבר נתבאר שאמירת מזמורים אינו באותו דרגת איסור גם ע”פ סוד א”כ משמע שאין הכרח לדמות דבר לדבר.

קרא פחות
אףידנשלח להרב רן אביחציראסליחותערביתקבלהתפילה
1
  • 1
  • 22
נשאל: ה׳ במרחשוון תשפ״ה

יש להתיר. מקורות: עי’ בתשובתי לענין חיות מפוחלצות [ד”ה האם מותר להחזיק בבית חיות מפוחלצות], ושם הרחבתי קצת בנידון חיות מפוחלצות האם מותרות בשיהוי או לא, עי”ש שהבאתי דעות בזה, ובנידון דידן שהנידון מצד צורת אדם הוא יותר חמור מעיקר הדין מצורת ...קרא עוד

יש להתיר.

מקורות:

עי’ בתשובתי לענין חיות מפוחלצות [ד”ה האם מותר להחזיק בבית חיות מפוחלצות], ושם הרחבתי קצת בנידון חיות מפוחלצות האם מותרות בשיהוי או לא, עי”ש שהבאתי דעות בזה, ובנידון דידן שהנידון מצד צורת אדם הוא יותר חמור מעיקר הדין מצורת בעלי חיים מחד גיסא, מכיון שצורת אדם דעת השו”ע סי’ קמא ס”ד להחמיר בו ובצורת שאר חיות דעתו בס”ו להקל בו, ואמנם גם בחיות יש מחמירים כמו שהבאתי בתשובה שם, מ”מ בניד”ד באדם הוא חמור יותר מאחר שצורת אדם יש בו משום לא תעשון איתי וכמו שנתבאר בש”ך שם סקכ”א ועי’ בתוס’ יומא נד ע”א מתשובת מהר”ם ושאר מ”מ שהובאו בש”ך שם.

מצד שני כאן בנידון דידן הוא יותר קל מכיון שכאן הוא רק סממנים ולא צורה, ועי’ בתשובה לגבי צורת שמש על גבי בגד שינה [ד”ה מי שקנה בגד שינה שיש עליה צורת שמש או חצי שמש האם מותר בהנאה] שהבאתי הדעות בנידון זה אם צורה בצבע על ידי סממנים מותרת או לא, ועיין שם עוד פרטים בזה כגון לגבי דין שיהוי.

אבל מה שיש שנהגו להקל בשיהוי בובות בזמנינו וכ”ש תמונות אדם מודפסות שבזה נהגו הרבה להקל הוא מיוסד על שיטת החכמת אדם בסוגי’ שבזמנינו הוא קל יותר, ועי’ בתשובה הנ”ל שהבאתי מ”מ בזה לכאן ולכאן ולא אכפול הדברים עכשיו שוב.

ואעתיק לשונו של החכ”א להדיא כדי להבין מתוך דבריו שהוא רק בשיהוי וגם היה יותר ברירא ליה באופן שסימא עין הבובה וז”ל, כשם שאסור לעשותן כך אסור לומר לנכרי לעשותן דאמירה לנכרי שבות בכל המצות ואפי’ להשהותן אסור משום חשד (ש”ך), ונראה לי דצורת אדם בזמן הזה מותר להשהותו דכיון דאינו אלא משום חשד, וידוע דבזמן הזה אין עובדין לצורת אדם ואותו שנעבד עושין אותו משונה וכן מתלמידיו הנעבדים יש בכל אחד מהן סימן, ואלו ודאי אסור להשהותן, אבל שאר צורת אדם ומכל שכן אם סימא עיניו וכיוצא בו מותר דאין בו משום חשד וכו’ עכ”ל.

והנה מכיון ובניד”ד הוא קל יותר מכיון שהנידון רק מצד שיהוי וגם הוא עשוי רק בסממנים וגם יש קולת החכ”א ובצירוף שיש מנהג קבוע שנוהגים היתר בשיהוי צורת אדם, לכך יש להתיר.

קרא פחות
אדםאיסוראיסור קיוםבעלי חייםהדפס מצעיםהדפסהמצעיםעיןצורת אדםצלםצלם אדםקיוםשינה
0
  • 0
  • 37
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{בע”ה כ”ז טבת עש”ק וארא ע”ו פ”ק קרית ספר יע”א} א) ממה שכתב כת”ר להקשות מ”ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ”י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב”ה, אלא אמר לו עשה לך ...קרא עוד

{בע”ה כ”ז טבת עש”ק וארא ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

א) ממה שכתב כת”ר להקשות מ”ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ”י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב”ה, אלא אמר לו עשה לך שרף וגו’.

תשובה לא הבנתי טיבה של שאלה זו, שהרי הכל חשבונות שמים, ולעולם לא נדע מדוע תפילה א’ נתקבלה ותפילה א’ לא נתקבלה, והרי מעשים שבכל יום שתפילה א’ מתקבלת ותפילה א’ אינה מתקבלת, ועוד מצינו שהראו חז”ל גבי משה שכשנתפלל על ישראל במעשה העגל נתקבלה תפילתו, וכשנתפלל על עצמו ליכנס לארץ לא נתקבלה תפילתו.

מיהו אפשר ליישב, דהנה גבי ישראל התפילה היתה שתהיה קץ למכתם, וזוהי תפילה שצריך זכות גדולה עבורה, משא”כ במכת צפרדעים התפילה לא היתה אלא על הצפרדעים בלבד, אבל היה פרעה מוכן ומעותד למכות נוספות.

ואדרבה איתא בחז”ל שהיו המכות קבועות שבוע או ג’ שבועות למר ולמר כדאית להו, וא”כ בעצם הזמן שביקש פרעה היה הזמן המוכן משמים לזה, [ויתכן עוד שלכך ביקש משה מפרעה יום לפני הזמן משום שידע טיבעו שיאמר ‘מחר’].

עוד י”ל לאידך גיסא שבמכת צפרדעים פרעה כבר שב ואמר שישלח את ישראל, ואמרו ז”ל באשר הוא שם היינו שאין דנין את האדם אלא כפי שהוא עתה, אע”פ שעתיד לחזור בו, משא”כ אצל ישראל לא מצינו שהן עצמן חזרו כבר, ואדרבה אחר שעשה הנחש כנ”ל אמרו חז”ל שהיו מסתכלין כלפי מעלה וכו’ בספ”ג דר”ה, ועי’ הנוסח מזה במכילתא פ’ בשלח.

עוי”ל דמצינו שתפילת עכו”ם קרובה להתקבל יותר, מצד שאינו מבין, כמבואר במלכים בתפילת שלמה ע”ש, משא”כ ישראל שיש להם לב להבין אמר להם הקב”ה שיעשו נחש לשוב בתשובה.

עוד י”ל שהיה כאן קידוש השם בבקשה זו, דבכך ידע פרעה שהקב”ה מלך על הכל, וזה בעצם היה מטרת המכות, ולכך היה ברור שתתקבל תפילתו.

ב) מה שהקשה הגרמ”ד סולובייציק שליט”א ר”מ דבריסק היאך מצאו החרטומים מים סביבות היאור, דהנה בדעת זקנים שמות ז’ כ”ב הציעו שהיה זה ממים שחפרו, ושם דחו שכיון דנאמר אח”כ ויחפרו כל מצרים ל”א בחד פרשה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וצ”ע די”ל שכל מצרים חפרו רק אח”כ אבל החרטומים חפרו כבר מעיקרא.

ומ”מ צ”ע דזה הוה א”ש רק למ”ד שמצאו מים בשמות רבה ט’ י”א, אבל לאידך מ”ד שלא מצאו מים לא.

תשובה ראשית כל משמעות הכתוב ש’כל מצרים’ לא חפרו עד אח”כ.

ועל השאלה הב’ י”ל דמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.

בת”י ודע”ז שם למסקנא תי’ שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ”כ בפי’ ה”ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי’ שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור”י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א’ וחזרו להיות מים מיד, וכך יתרץ מ”ד זה לההו”א הנ”ל.

ג) משה”ק הג”ר גבריאל יוסף לוי [ר”מ דבאר התורה] מ”ט נצרכו ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי בב”ר ר”פ וארא [וכ”ה בירוש’ פ”י דפסחים], ומ”ט נתחלקו לד’ ענינים.

תשובה הנה הענין מצד עצמו רחב, וכבר דברו מזה הספרים, ועיין עקידת יצחק שמות שער ל”ה ס”ק ט”ו, וכלי יקר ר”פ וארא, ובאמת אין כאן המקום להביא כל דברי הספרים ע”ז, אך אביא כאן קצת להשלים העניין.

המאירי רפ”י דפסחים כתב, ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה, הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ר”ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם, וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם, ר”ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם, והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה, הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי עכ”ל המאירי.

וז”ל הארחות חיים הקדמון סדר ליל פסח סי’ י”ג, והנה לך טעמי הדברים שעושין על הסדר על מה ועל מה הנה בארנו שחייבין כל א’ בד’ כוסות והם כנגד ד’ גאולו’ והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וביאור הדבר כך הוא שיש כאן ד’ עניני’ גדולי’ של גאולה שלכל א’ לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית’ הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל עלינו העבודה אפי’ נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומר שהוציאנו מתחת העול הכבד והוא יתעלה הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם ולא הממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאולה שלישית ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו אלא לגופות לבד דיינו והוא ית’ לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו את תורתו הנכבדת והיא גאולה רביעית באמרו ולקחתיאתכם לי לעם ע”כ.

ובפי’ התפארת ישראל על המשניות רפ”י דפסחים כתב, ד’ לשונות שנזכרו בגאולת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ונ”ל שמרמזים לד’ חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים והוצאתי כנגד סבל פרך “הגוף” והצלתי כנגד “ממונם” שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד”ו שנים וגאלתי תחת “כבודם” שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה ולקחתי כנגד רווח “הרוחני” שהשיגו כשלקחם הקב”ה לו לעם ונתן להם התה”ק ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד ע”כ.

וז”ל המשך חכמה בר”פ וארא (שמות ו’ ו’), והוצאתי ד’ לשונות של גאולה “והוצאתי” הוא כמו שדרשו על “להוציא גוי מקרב גוי” כעוברה מתוך אשה וזה “הוצאה” כמו להוציא מבטן הוא על שהיו משוקעים בעבודה זרה ובדיעות מושחתות “והצלתי” שם זה על מה שעינו אותם לכלותם וכמו שמות א כב “כל הבן הילוד וכו'” זה כמציל מן הרוצח “וגאלתי” שם הוא מעבודת עבד להיותם חפשיים בלתי משועבדים “ולקחתי אתכם לי לעם” וכו’ פסוק ז הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה’ עליהם למלך ודו”ק ד’ כוסות כנגד ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ירושלמי ערבי פסחים הלכה א כוס ראשון קידוש דישראל מקדשי זמנים וכמו שאמרו “החודש הזה לכם” יעויין ירושלמי ראש השנה א ג ואימתי כשהם קדושים וסמך “קדושים תהיו” לעריות שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וגדולים ממלאכי השרת שנאמר בהם שתי קדושות “והתקדשתם והיתם קדושים” ויקרא כ ז היינו שהם מקדשים את הזמן ויקרא רבא ולכן כשהיו גדורים מן העריות במצרים שלכן יתכן “והוצאתי” שאם לא כן איך יכול להוציא בני נכרית כמותה וכמו בבית שני ונקראים קדושים מקדשי הזמנים “והצלתי” יתכן להציל כשנכרי רודף אותם ומציל אותם מן הגייס אבל לא כשהם רודפין זה את זה ‘שלא גילו מסתורין שבהם’ וזה רומז אל כוס ברכת המזון שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך ומההסתפקות ‘שמדקדקים על עצמם כזית וכביצה’ ואינו מקנא לחברו “וגאלתי” הוא שעבד רוחו שפלה עד כי אמרו חוב הוא לעבד שיעשה בן חורין ‘זילא ליה שכיחא ליה’ וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו “ועבד לית ליה חייס” והן “לא שינו שמותיהן” דזכרו יחס אבותיהם ‘ראובן שמעון נחתין וסלקין’ וזה רומז על הכוס השני שאומרים עליו חצי ההלל הראשון שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות “ולקחתי אתכם לי לעם” זה ‘שלא שינו את לשונם’ שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה ולמדו זה מיוסף שעם גודל חשיבותו במצרים נאמר בו בראשית מה יב “כי פי המדבר אליכם” שהיה מקוה להעתיד ואמר “פקד יפקוד” בראשית נ כד ו כה וזהו חצי ההלל השני שמיוסד על הלאומיות העתידה שעל זה נאמר תהלים קח “מן המצר וכו” וזה מכוון הד’ כוסות דליתעביד בכל חדא מצוה ועיין במכילתא שם ודו”ק עכ”ל, וע”ש עוד.

וז”ל התורה תמימה (ר”פ וארא הערה ה’), שלשה [מהלשונות] בפסוק זה ואחד בפסוק הבא ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה “לשונות” אלא כנגד ארבע גאולות ולדעתי לשון זה מכוון מאד כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה והרי ענין הגאולה אחד הוא אם בלשון אחת אם בארבע ועשר לשונות אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב יען כי כשנעיין יפה נמצא ד’ ענינים שונים בד’ מאמרים אלו אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת כי במאמר הראשון והוצאתי מבואר שיוציאם הקב”ה מתחת סבלות מצרים כלומר שיקל עליהם עבודתם אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם והיינו שלא יעבדו כלל ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה הוסיף ואמר וגאלתי אתכם ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב”ה ע”ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו’ וכיון שכן מבואר פשוט שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה ולכן תקנו ד’ כוסות של הודאה ודו”ק ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג”כ אינו מענין הגאולה י”ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב”ב ע”כ.

ד) מה שהקשה ע”ד רש”י בשמות (ז’ א’) שנביא הוא מל’ ניב שפתים, שמצווה לומר דבריו, וכ”כ בדרשות הר”ן דרוש ה’, והקשה מדברי הרמב”ם פ”ז מהל’ יסוה”ת ה”ז שכתב דפעמים הנביא אפשר שתהיה נבואתו עבורו בלבד.

תשובה ראשית כל לא ידעתי מנא ליה להשואל שהרמב”ם ס”ל כרש”י והר”ן, דשמא להרמב”ם נביא הוא שורש חדש בלה”ק למי שמדבר דברי נבואה, כמו שאר שרשים; בנה חרש למד וכל כה”ג, ובאמת עיין באבן עזרא על רש”י שם שחלק עליו מאוד.

אכן באמת אין כאן קושיא, דגם אי נימא דס”ל כשא”ר וגם שאר הראשונים מודו להר”מ { והנה הגרח”ק שליט”א בקרית מלך שם כתב מקור לדברי הרמב”ם מברכות ל’ ב’ לא נביא אתה וכו’, וכנראה כונתו למש”ש ל”א ב’ לא אדון אתה בדבר ולא רוה”ק וכו’, וצ”ע דשם לא נזכר לשון נבואה אלא רוה”ק, ומנ”ל שגם בנבואה אפשר שתהיה נבואתו לעצמו.

}, מ”מ לק”מ, דמצינו הרבה פעמים בין בלשון הקדש ובין בכל לשון שתהא, שתתחדש תיבה מסוימת הנגזרת משרש הסמוך לה משום טעם, ואחר שמשמש את המושג כבר אין חילוק במשמעות הדבר, ולעולם ישמש כינוי מושאל זה את מושג זה, גם היכא דלא שייך השורש הראשון, ואטו איך יאמר הרמב”ם דיש מי שנתנבא רק לעצמו והוא אין נקרא נביא, דבאמת הלשון נבואה כבר נמשך לכל המתנבא.

ואביא בזה דוגמא א’ מדברי הגמ’ כתובות ס”ב ב’ זו אשתו וזו זונתו, אע”ג דבעצם השם זונה היא אשה הסרה ונוטה מן הדרך, וכאן לא שייך, מ”מ נקטו זה מצד דלשון זונה נקבע מתחילה על כל ביאה שאינה לקיום העולם ופשוט וקל.

והנה הא”ע טען על רש”י בזה, והרא”ם השיב עליו וז”ל, גם מה שטען עוד “מה טעם ‘השב אשת האיש כי נביא הוא’ בראשית כ ז אם פירושו דברן” אינה טענה כי יש לומר שנקרא שם המדבר דברי ה’ אל העם תמיד דברן בעבור היותו מזומן לדבר דברי ה’ אל העם תמיד ויהיה טעם “השב אשת האיש כי נביא הוא” כי הוא דבק עם ה’ להיותו מדבר דברי ה’ תמיד והדבק עמו תמיד ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך וזהו שכתב אחר זה “כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות” עכ”ל, וע”ע בגו”א שם.

והנה לפי דברינו [שג”כ יתכנו על יסוד תירוץ זה] יובן טפי מ”ט ל”ק על פרש”י בזה.

קרא פחות
אגדהברכת המזוןגאולהגויהתורהחובחרשיצחקמשהפסחקידושראש השנהתפילהתשובה
0
  • 0
  • 22