אין לעשות כן. מקורות: עי’ מו”ק כח בראשונה היו וכו’ מפני כבודן של נדות חיות וכו’ וכל הענין.
שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות
שאלה בס”ד לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס! אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה! א. בגמרא סנהדרין צד ע”א כתבה וז”ל: לכן ישלח האדון ה’ צבאות במשמניו רזון מאי במשמניו רזון אמר הקב”ה יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה ...קרא עוד
שאלה
בס”ד
לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!
אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!
א.
בגמרא סנהדרין צד ע”א כתבה וז”ל: לכן ישלח האדון ה’ צבאות במשמניו רזון מאי במשמניו רזון אמר הקב”ה יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות חזקיה דכתיב {ישעיה ט-ה} כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום והאיכא חזקיה שחזקו יה דבר אחר חזקיה שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים סנחריב דכתיב ביה {מלכים ב טו-כט} תגלת פלאסר {דברי הימים ב כח-כ} פלנאסר {מלכים ב יז-ג} שלמנאסר {מלכים ב טו-יט} פול {ישעיה כ-א} סרגון (סרגין) {עזרא ד-י} אסנפר רבא ויקירא והאיכא סנחריב שסיחתו ריב דבר אחר שסח וניחר דברים כלפי מעלה, עכ”ל הגמ’.
במה שכתבה הגמ’ ששמונה שמות היו לו לחזקיהו ושמו חזקיה הוא לא שמו אלא נראה כך שהוא שם כינוי לחזקיה שחזקו י”ה או שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.
האם כך ההבנה או שבאמת שמו היה חזקיה והגמרא רוצה לגלות מדוע נקרא כן ומביאה ב’ טעמים לכך שהתגלגל שיקראו אותו הוריו כן.
ב.
וכן על סנחריב שנקרא סנחריב שסיחתו ריב או שסח וניחר דברים כלפי מעלה, האם כן קראו לו הוריו והגמרא מגלה מדוע התגלגל שנקרא כך באופן כזה מב’ סיבות או שהוא רק שם כינוי.
ועוד חשבתי לעצמי שכאשר כותבים סיחתו או סח בסמ”ך הכוונה היא על שזה סיח באופן של מריבה ושיחה הוא לשון תפילה כמו ויצא יצחק לשוח בשדה.
אם זה נכון לומר כן שסח הוא לשון מריבה ושח הוא לשון תפילה.
ג.
עוד בגמרא (שם), וז”ל: להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר לאפריקי ורבי חנינא אמר להרי סלוג אבל ישראל ספרו בגנותה של ארץ ישראל כי מטו שוש אמרי שויא כי ארעין כי מטו עלמין אמרו כעלמין כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין, עכ”ל הגמרא.
ונשאלת השאלה האם ידועים אלו המקומות להיכן הם גלו האם זה נכון שהרי סלוג הם הרים מושלגים וס’ וש’ מתחלפות ויהיה נקרא כך הרי שלוג מלשון שלג ואולי הם הרי האטלס שנמצאים בצפון אפריקה במרוקו.
וכן שוש האם הוא חבל סוס הנמצא במרוקו וידוע שבני מרוקו לפעמים מחליפים את הש’ בס’ ועל כן זה נקרא סוס.
ושמעתי שהמזג של אותו אזור במרוקו הוא כמו ארץ ישראל (הורי שיחיו הם משם).
וכן היכן נמצא המקום עלמין.
ומה הוא שוש תרי.
אשמח מאוד אם כת”ר יוכל להשיב לי על שאלותי אלו ושכמ”ה.
באהבה רבה
בברכת התורה ולומדיה
רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא
מח”ס מריח ניחוח
עפולה.
***
תשובה
שלו’ רב וכט”ס
גבי שאלה א’ בפשטות להלומד הפשוט ע”ד פשט הוה משמע דאי”ז שם אלא כינוי, דאל”כ הוה להו ט’ שמות וכן גבי סנחריב, ואמנם במהרש”א נמצא לשון דמשמע שהם שמות אבל י”ל דלאו דוקא נקט אלא לפרש דבר בלבד מאי דעסיק עי”ש.
ויעוי’ ברש”ש שם שנתקשה בדבר שהוא עיקר ושורש דברי הגמ’ וז”ל, והאיכא חזקיה שחזקו יה כו’, ק”ל דהא כולהו שמותיו ג”כ אינם אלא תוארים ע”ש מאורעותיו.
וכמו כן קשה גבי סנחריב דהלא רבא ויקירא ודאי שמות תוארים הם עכ”ל, ומשמע דמפרש בתירוץ הגמ’ דלעולם חזקי’ הוא שם אלא שנקרא על שם המאורע ולא כשאר השמות, ועל זה מקשה הרש”ש דהרי גם שאר השמות הם על שם המאורעות.
והיה מי שיאמר שהשם חזקיה אינו שם קבוע כלל אלא שם תואר שניתן לו לפי שעה, אבל דוחק גדול לומר שבכל הנבואות וכם בס’ ישעי’ ומלכים וכן בס’ משלי שנזכר אגב ובכל ספרי חז”ל נזכר בשם חזקי’ סתמא ולא בא’ מכל השמות הללו, ולמה נימא שדוקא שם חזקי’ לא היה שם קבוע.
ולתרץ כ”ז וליתן גם פשיטותא ויישוב למעלתכם אעתיק דברי הרב אברבנאנל זכרונו לברכה, אף דאינו שייך לגמרי דהא עיקר דרוש שלו מדבר בהקב”ה, מ”מ אעתיק דבריו דמתפרשין גם על חזקי’ גופי’ כמבואר בדבריו [ישועות משיחו ח”ב, העיון הג’, פ”ב], וז”ל, ושיהיה לפ”ז ענין “ויקרא שמו” מלשון גדולה ושררה, כמו “וקרא שם בבית לחם” (רות ד, יא) “ועשית לך שם” (דה”א יז, ח), אף כאן אמר על חזקיהו “ויקרא שמו” שהקב”ה יגדל שמו וטבעו בעולם עד “ואגדלה שמך” (בראשית יב, ב).
הנה א”כ אם נפרש השמות האלה על הקדוש ברוך הוא נכון הדבר, ואם נפרשם על חזקיהו כבר יפלו עליו מבלי עירעור, וכן במלך המשיח היוצא מחלציו ע”כ.
עי”ש באריכות דילי’.
ולפ”ז י”ל דאדרבה שם חזקי’ היה שם העצם, ושאר השמות הכונה לשמו בעולם וגדולתו.
גבי שאלה ב’ בכתבי הסופרים הקדמונים ראינו בהרבה מקומות שלא הקפידו בין שי”ן שמאלית לס’ בכתיבה, ראה לדוגמא יומא פ”ח לגבי שליו דמפרשי’ סלו, וראה בפסיקתא רבתי פ’ ויהי ביום השמיני גבי הפסוק כמסמרות במקום ש’ והדוגמאות הן לאין ספור כמדומני, וכבר רמזתי מזה בחיבורי פשר דבר על מדרש פתרון תורה פ’ חוקת גבי בשבעת מעסי אדם חוטא, ועוד בס”פ בלק לא הקפדתי אני הקטן בדברי המדרש בין סיחה לשיחה עי”ש, ומיהו יעוי’ מה שכתבתי שם בפשר דבר פרפרת על ענין סיחה שם ששייכת רק לענין שם.
גבי שא’ ג’ אני מבין שכל עצמו לשאול בשמות ערים ובזה איני מתמצא, אם כי דבר ראשון אני יכול לומר ששי”ן לפעמים נקראת בסי”ן וכן בשמות ערים עד הדורות האחרונים ותמצא אמשטרדם ובנבנשתי והאריכות בזה אך למותר.
ויעוי’ עוד במהרש”א ולפי דבריו מעיקרא דמילתא מוכח שהעיר שוש היא בשי”ן שמאלית ולא ימנית עי”ש.
ודבר שני אפשר להוסיף דלצורך חקירת הענין אולי יש מקום לבדוק אם ערים אלו הם בדרך למקומות שגלו שם בנ”י כמבואר בספ”ק דיבמות עי”ש, או לא, אף דאינו בהכרח דיש לומר שסיבב אותם על דרך נתיבותי עוה.
יזכה להגדיל תורה ולהאדירה
***
קרא פחות
נשאל: כ״ח בניסן תשפ״דב: איסור והיתר, צדקה
יש לציין דלכמה אחרונים גם ל”ג בעומר שאנו קורין אותו יום הילולא דרשב”י הוא יום שמחתו של רשב”י מחמת שהי’ מתלמידי ר”ע שלמדו תורתו אחר שמתו שאר התלמידים בל”ג בעומר, אבל יום פטירתו אינו ידוע, וכך מסתבר ואכמ”ל, ובלאו הכי ...קרא עוד
יש לציין דלכמה אחרונים גם ל”ג בעומר שאנו קורין אותו יום הילולא דרשב”י הוא יום שמחתו של רשב”י מחמת שהי’ מתלמידי ר”ע שלמדו תורתו אחר שמתו שאר התלמידים בל”ג בעומר, אבל יום פטירתו אינו ידוע, וכך מסתבר ואכמ”ל, ובלאו הכי הילולא בלשון ארמי אין הכונה על יום מיתתו של אדם, אלא שמחה כמו חופה ולענייננו הוא מושאל מהזוהר בהוספה לאדרא זוטא בהשמטות סוף ח”ג על יום שמחתו של רשב”י שהיה בעת שעלה לישיבה של מעלה שאז זכה לעיטורין עילאין.
אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם תמצי לומר שלשון בני אדם לקרות הילולא לסעודה שעושין ביום המיתה, יש כאן בעיה, אבל יכול להישאל על זה, ואע”פ שאין נשאלין על נדרי צדקה, מ”מ היכן שיש צורך מותר להישאל ויוכל ליתן במקום זה סעודה ביום אחר או צדקה למצוה אחרת.
ואם אינו רוצה או אינו יכול להישאל על נדרו יברור לו יום אחד ויעשה אז סעודה, וכמ”ש הפוסקים (באר היטב דמהרי”ט יו”ד סי’ תב סקי”ז ומשנ”ב סי’ תקסח סקמ”ב בשם רש”ל) דמי שאין ידוע לו באיזה יום מתו אביו ואמו יברור לו יום אחד לזה ובלבד שלא יסיג גבול אחרים בקדיש בבהכנ”ס מחמת זה, והוא ג”כ מחמת חיוב מנהגא להתענות בו ביום שמתו אביו ואמו, ואע”פ ששם יש לומר דעיקר המנהג הוא על דעת המנהג שכך נהגו באופן שאין ידוע היום שמתו בו, מ”מ גם בניד”ד שלא אמר להדיא יום המיתה אלא אמר שיעשה הילולא אפשר שכיון על דעת חכמים שיקבעו לו יום ההילולא.
ויש לציין עוד דאם אמר בערב ראש השנה מסירת מודעה לנדרים הנדר קל יותר, ונפק”מ במקום שיש עוד צירופים.
יעוין במשנה אחרונה שהביא מחלוקת פוסקי זמנינו בזה, דדעת הגרש”ו והגרנ”ק לברך ודעת הגרח”ק ועוד מגדולי ההוראה שלא לברך, ונראה דאע”פ שסב”ל מ”מ המברך לא הפסיד, שכן הדברים שהובאו במשנה ובברייתא שיש לברך עליהם, כוללים גם דברים שאינם משונים כ”כ ...קרא עוד
יעוין במשנה אחרונה שהביא מחלוקת פוסקי זמנינו בזה, דדעת הגרש”ו והגרנ”ק לברך ודעת הגרח”ק ועוד מגדולי ההוראה שלא לברך, ונראה דאע”פ שסב”ל מ”מ המברך לא הפסיד, שכן הדברים שהובאו במשנה ובברייתא שיש לברך עליהם, כוללים גם דברים שאינם משונים כ”כ כמו הר געש, וז”ב שאם היה ענין הר געש רגיל במקומם של בעלי המשנה, היו שונים גם דבר זה להדיא.
ויש להוסיף, דלגבי הזיקין מצינו ב’ דעות בראשונים מהו (יעויין בפיהמ”ש להרמב”ם ברכות פ”ט מ”א, וברע”ב שם ובתויו”ט ובשושנים לדוד), ולמעשה נקט המשנ”ב שיש לברך על ב’ המינים.
והיינו משום ששניהם בכלל דבר משונה שיש לברך עליו, או ששניהם בכלל זיקין.
אך נראה דמ”מ צירף גם הצד, שדבר משונה מאוד שהוא ממעשה בראשית, יש לברך עליו בכל אופן.
ויש להוסיף, דגם לענינינו לענין הר געש, יש מקום לומר שהוא בכלל “רעש” דהיינו “הזועות” הנזכר במשנה (שם) שיש לברך עליהם, וכ”ש שבכלל מאתים מנה שסתם זוועות הם קילי מהר געש, ואין בזה שיעור לברך רק על רעש (רעידת אדמה) של מדינה שלמה.
ויש להוסיף דההר געש הוא דומה להגדרות חלק מהמפרשים לזיקין (עי’ במפרשים מה שהביאו בזה בשם הגאונים), ואם נימא דטעם סברת המשנ”ב שהדומה יש בו ברכה ג”כ ה”ה דיש לברך ע”ז.
ולכן הפשטות שהמברך ברכה זו לא הפסיד, אע”ג שאי אפשר לחייב בברכה כשיש כמה פוסקים שפטרו הברכה, שכן ברוב מקומות כשנחלקו אחרונים בברכות אמרינן סב”ל.
והעירני הרב מושקוביץ דבתהלים כתיב להו בהדי הדדי המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו, וביאור כוונתו דמה שנכתבו יחד הוא משום שיש בהם גבורתו של הקב”ה וסברא שאם נתקנה ברכה על המביט לארץ ותרעד ה”ה שיש לברך על יגע בהרים ויעשנו.
ולענין אם יש לברך על תמונה פשוט שאינו מברך דלא תקנו ברכה על ציור ואי”ז אלא סימן בעלמא ויכול לעשות עוד ציורים אם ירצה ובידו הדבר ואי”ז ברכה על הדבר בעצמו (ואין הנידון כאן לגבי ברכת שככה לו בעולמו) וכל מה שדנו הפוסקים להוציא יד”ח בטלפון הוא רק לפי מה שהיה צד שהטלפון מעביר קולו של האדם עצמו אבל בהקלטה ודאי א”א.
ולענין לברך מרחוק יעוי’ במשנ”ב לגבי רואה את המקדש שאינו מוסכם שאפשר לברך וכן ראיתי בשם גאון אחד לגבי ברכה על הים דכשרואה מרחוק מאוד אינו ברור שאפשר לברך, ולכן גם בהר געש בריחוק מאוד שאין רואה את הדבר הנצרך אין לברך, ואמנם מכיון שבהר געש יש אש גדולה הדבר ניכר למרחק יותר אבל רחוק בשיעור שאינו נראה היטב אין לברך.
ואמנם דעת ר’ יהודה דמין קללה אין מברך עליו עכ”פ ברכות הנהנין אבל אין הלכה כר’ יהודה וכמו שהעירו שגם זוועות הוא מין קללה ותקנו ע”ז ברכה ואה”נ מי שיש לו נזק מהזוועות יצטרך לברך גם דיין האמת מלבד ברכת הזוועות.
ולענין איזה ברכה לברך על הר געש הנה בשו”ע ריש סי’ רכח מבואר דעל הזיקים ועל הזוועות מברך עושה מעשה בראשית ואם ירצה יכול לברך שכחו וגבורתו מלא עולם, והיינו אחת מן הברכות איזו שירצה ולא שתיהן (משנ”ב סק”ו), ולמעשה יתכן שיותר מצוי שמברכים עושה מעשה בראשית משום שהיא ברכה מצויה יותר (כגון בים הגדול ובברכת החמה) מלבד ברעם שהמנהג לברך שכחו וגבורתו מלא עולם מכיון שבא ביחד עם ברק ולכן נהגו לברך על הברק עושה מעשה בראשית ועל הרעם שכחו וגבורתו מלא עולם.
ובאחרונים מצינו פלוגתא איזו ברכה עדיפא, דדעת הא”ר דיש בזה פלוגתת הראשונים דלכמה ראשונים עושה מעשה בראשית עיקר ולהטושו”ע שכחו וגבורתו מלא עולם עיקר ולדעת המאמ”ר סק”ב אין בזה חילוק ואין נפק”מ מה מברך ויש בזה עוד דעות (ע”ע מגן גיבורים שלה”ג סק”א ופרי השדה על הרמב”ם פ”י מהל’ ברכות ה”ד).
נשאל: י״ז במרחשוון תשפ״דב: ממונות
אי אפשר לטעון כן. מקורות: עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ס”א שכ’ מיהו י”א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא, מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו ...קרא עוד
אי אפשר לטעון כן.
מקורות: עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ס”א שכ’ מיהו י”א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא, מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא עכ”ל, וזהו אפי’ דיין שטוען שנראה לו כדעה אחת, שאינו יכול לטעון כן, כ”ש שהבעל דין אינו יכול לטעון קים לי כדעה שלא נפסקה להלכה נגד פסק הרמ”א.
ואמנם כ’ שם הרמ”א שוב בס”ב בזה”ל, כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים, והפוסקים האחרונים חולקים עליהם, כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים, הולכים אחר האחרונים, דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ע”כ, אבל בניד”ד שהזכרת לגבי הולכין אחר הנתבע באפן המבואר בתשובה הסמוכה בזה אדרבה רוב האחרונים ג”כ אזלן כהרמ”א.
ואולם גם בסעיף א’ שם כתבו הסמ”ע ונו”כ דרק באיסור והיתר לא אמרי’ שיכול לטעון כן, אבל בממון יכול לטעון כיון דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל לא מיירי שם אלא באופן שנראה לדיין, אם כי גם כאן יש לומר שיכול הבעל דין לטעון מאחר שנ”ל לאחד מן האחרונים כן יש לפסוק כן.
אולם למעשה אין נוהגים כן, דמאחר שהבעל דין אינו יכול לפסוק לכך יש ללכת לפי דרכי הפסק ולפסוק כפי המקובל כגון לפי גדול ולפי רבים ולפי בתראי, משא”כ לגבי דיין בלבד אמרו שיוכל לפסוק אם נ”ל אחרת מן החיבורים לענין שלא יוציא ממון ע”פ החיבורים.
וז”ל הערוך השלחן חו”מ כה סי”ג אם יכול בע”ד לומר קים לי כפוסק זה רבו בזה הדיעות והפרטים ואין יסוד נכון לסמוך בזה לכן לא הארכנו בזה אבל זה וודאי דאין לומר קים לי כפוסק יחיד נגד רבים וגם בדיעה שלא הובא ברבותינו בעלי הש”ע אין לומר קים לי [או”ת] וגם זה כלל גדול הוא שהבע”ד בעצמו אין ביכולתו לומר קים לי אלא בזמן שאיזה חכם מובהק יסכים עמו דאל”כ לא שבקת חיי לכל דין ומעולם לא יצא הדין לאורה עכ”ל.
וראה גם הלק”ט ח”א קפב.
וע”ע להגרי”ח סופר בהרחבה רבה לענין דינא דהטוען טענת קים לי דלא כהשו”ע במ”מ ובמו”מ בקובץ מקבציאל ח”ג.
קרא פחות
בשבת עיקר דינו בכבוד ועונג כמ”ש וקראת לשבת עונג וכמ”ש [שבת קיח ע”ב] במה מענגו וכו’, ולכן אין הענין דוקא בבשר אם מתענג בדברים אחרים, ולכן נזכר שם בגמ’ בדגים גדולים וכו’, אע”פ שנזכר שם [קיט ע”א] ג”כ בישרא וחמרא ...קרא עוד
בשבת עיקר דינו בכבוד ועונג כמ”ש וקראת לשבת עונג וכמ”ש [שבת קיח ע”ב] במה מענגו וכו’, ולכן אין הענין דוקא בבשר אם מתענג בדברים אחרים, ולכן נזכר שם בגמ’ בדגים גדולים וכו’, אע”פ שנזכר שם [קיט ע”א] ג”כ בישרא וחמרא לגבי בני פפא בר אבא, ומאידך נזכר בפוסקים [משנ”ב סי’ רמב סק”ב] שמי שאינו נהנה מדגים לא יאכל דשבת לעונג נתנה ולא לצער, וכן נזכר בפוסקים [סי’ רפח ס”ג] דמי שנהנה מתענית בשבת יכול להתענות, וכן נזכר בפוסקים [ריש סי’ רצא בשו”ע ובמשנ”ב] שמי שהאביס עצמו באכילה עד שמצטער בסעודה שלאחריה פטור מלאכול דהשבת לעונג נתנה ולא לצער.
וז”ל המשנ”ב סי’ קסח סקצ”ד לגבי ג’ סעודות, דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם נהנה ממה שמתענה אין צריך לאכול כדאי’ בסי’ רפח על כן הם בכלל שאר ברכות הנהנין עכ”ל.
ואמנם גם לגבי שבת משמע במקובלים דיש ענין להדר באכילת דג ממש כששייך, ועי’ כה”ח סי’ רמב סק”י מה שכתב ע”פ המקובלים לענין אכילת דגים בסעודה שלישית, וע”פ נגלה עי’ בשש”כ פמ”ב הערה סג דבמקומות שיש חשיבות בבשר יותר מדגים יתכן דסגי בבשר, ולולא דמסתפינא הו”א דאפי’ אם גם בזמנם היה בשר חשוב מדגים (וכך המציאות שדג הוא הרבה פחות קשה למצוא מבהמה דאפשר לשלותו מן הים, ודוחק לומר דדגים גדולים כ”כ משנה את המחיר משאר דגים, ועוד דגם במדרש שהביא רש”י על פרי החג משמע כן שבשר יקר מדגים, ועוד דגם בבני פפא בר אבא בשבת קיט ע”א שאמרו דשכיח לן בשרא וחמרא בכל יומא לא הושב להם שם שבשבת יאכלו גם דגים וכ”ת דזה היה כלול בשאלה שאוכלים דגים גם בחול א”כ העיקר חסר מן הספר, ועוד דגם ראשי שומים שנזכר שם גבי דגים גדולים וראשי שומין, והרי ראשי שומין בודאי אינם יקרים מבשר בהמה, וכן מבואר בחולין פד ע”א דדגים זול מן הבשר וכדפרש”י שם דגים היו בזול במקומן יותר מן הבשר עכ”ל), מ”מ ר”ל דמצד החיוב לענג את השבת ברחבות לא חייבו יותר מדגים גדולים וכו’.
מאידך גיסא ביו”ט ענין אכילת הבשר הוא מדין שמחה (עי’ משנ”ב סי’ תכח), ולכן יש בזה גדרים אחרים, ואמנם הענין הזה ששבת ליו”ט נתנה ולא לצער שמותר להתענות כשהאכילה מצערתו נאמר גם ביו”ט כדמוכח בבה”ל סי’ תרלט ס”ג ד”ה בליל, מלבד בחיוב האכילה של ליל פסח וליל סוכות, וכן ענין הכפי יכלתו (שאם אינו יכול פטור) נזכר ג”כ במשנ”ב סי’ תקכט גם לגבי יו”ט, וה”ה אם אינו נהנה מבשר פשיטא שאין ענין לאכול בשר ביו”ט אם גורם לו צער ואין גורם לו שמחה (כמו שנתבאר גדרי שמחה בתשובות דלהלן), ובסמוך יתבאר הענין עוד.
עכ”פ הגדרת האכילה ביו”ט מלבד כבוד יו”ט הוא ג”כ הגדרה של אכילת דבר המשמח דבר המביא שמחה אחר אכילתו.
ובשם הגרנ”ק הובא (הגרא”ד דינר בקובץ מים חיים חגי תשרי עמ’ קה) דמי שיש לו מנה אחת של בשר משמע מדבריו שם שיקדים להשאירו ליו”ט משבת מכיון שביו”ט יש דין מיוחד בשמחה בבשר, אבל בדג הוא משום כבוד שבת ויו”ט ואין עדיפות ליו”ט מלשבת, ולכן יאכלנו ביום שבא קודם, ולגוף מה שהובא שאין עדיפות מכבוד יו”ט על כבוד שבת, יש להעיר מדברי השו”ע סי’ תקכט ס”א בשם הגמ”י פ”ו מהל’ יו”ט מהירושלמי דבגדי יו”ט יהיו טובים משל שבת, והטעם כמ”ש המג”א והמשנ”ב שם דביו”ט חייבין אף בשמחה וא”כ ה”ה לענייננו.
וגם למה שכ’ הגרנ”ק שאין מצוה ביו”ט יותר משבת מצד השמחה יש להעיר דבתשובות אחרות [ד”ה האם אפשר לקיים שמחת יום טוב באכילת בשר דג, וכן בד”ה האם יכול לשמח אשתו ברגל במטבח חדש או בבשר ויין במקום בגדי צבעונין כשאומרת שזה משמחה יותר https://shchiche.com/119640] נתבאר ע”פ הרבה פוסקים שעיקר דין שמחה יוצאין גם בדבר שאינו בשר ורק יש מעלה בבשר בהמה שנזכר בו שמחה כמ”ש הבה”ל סי’ תקכט בשם הב”ח והאחרונים, ואכמ”ל, וממילא היה מקום להעלות צד דגם לענין זה יו”ט קודם כיון שבו יש גם שמחה במאכל טוב וגם כבוד יו”ט, ואע”ג דגם בשבת יש מצוות עונג ומצוות כבוד וא”כ יש לומר שהוא ג”כ ב’ דברים, מ”מ א”כ למה בבשר בהמה מודה הגרנ”ק די”ט קודם שכן יש בו שמחה, וכי תימא משום שהיא מצוה שנאמר בייחוד על בשר בהמה (שיש בו מעלה הנ”ל) א”כ מנ”ל דיש מחמת זה דין קדימה, ואולי ר”ל דדין שמחה כל דהוא ביו”ט ועונג כל דהוא בשבת וכבוד כל דהוא בין ביו”ט בין בשבת אפשר לקיים בשאר מאכלות טובים שיאכל בשבת וביו”ט וממילא יש ענין להשאיר הבשר לי”ט כדי לקיים שמחה בבשר דומיא דשלמים וכנ”ל, וצ”ע בזה למעשה.
ואמנם ציינתי שם (בתשובה הראשונה משתי תשובות הנ”ל) שיש מאחרונים שסברו שאינו יוצא יד”ח שמחה בבשר עוף, ועי”ש מה שכתבתי בבירור ענין זה ע”פ הסוגיות העיקר בזה דיש גדרים שונים של שמחות בכמה מצבים.
קרא פחותשאלה לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת רבי עקיבא משה סילבר שליט”א רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות. ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש ...קרא עוד
שאלה
לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת
רבי עקיבא משה סילבר שליט”א
רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.
ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד
האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?
כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?
אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?
אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?
האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?
האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?
האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?
בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.
ע”ש.
ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.
ע”ש].
?
בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?
אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.
?
אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?
ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?
אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?
בברכת כהנים באהבה כעתירת
גמליאל הכהן רבינוביץ
מח”ס “גם אני אודך”
ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים.
תשובה
בע”ה כ”ג סיון תשע”ח מודיעין עילית
לכבוד החכם המפורסם כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א
שלו’ רב
בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו’.
והנני להציג שאלותיכם כאו”א מהם כמות שהם, ולאחמ”כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס”ד [אין לפסוק הלכה למעשה].
א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?
ת.
כתב בביאור הלכה (סי’ רכ”ה ס”ג ד”ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז”ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח”א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב”ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ”ל.
ויעוי’ מש”כ ע”ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע”א] וז”ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב”ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ”ל החש”ח הנ”ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג”כ בקובץ קול התורה סז תשס”ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע”פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי”ש, מ”מ מידי ספק לא נפקא.
אמנם הגרח”ק שליט”א [מעשה חמד תשובות בסוה”ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב”ץ שמברך.
ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס”ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל”ז.
אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ”ב סו”ס רט”ו [סק”כ] נקט שאין ס”ס בברכות, אמנם בשעה”צ ס”ס ר”ז משמע שיש ס”ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה”צ ר”ס ר”י עי”ש, ונראה דאע”פ שספק מציאות אין מצטרף לס”ס מ”מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.
ואי נימא שעיקר הדין כהיעב”ץ ורק חיישי’ משום חומרא דלא תשא מ”מ י”ל דעכ”פ בספק יש לנהוג כמותו ויל”ע.
ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?
ת.
זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי’ לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע”פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.
ג, אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?
ת.
הרי כל ק”ש שאונן פטור ממנה היא ק”ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ”ש חז”ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.
וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה”ג.
[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].
ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?
ת.
לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש”כ בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ צא סק”ד) וז”ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע”ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ”מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא”כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי”נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע”כ.
ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?
ת.
דעת רוה”פ כמ”ש התה”ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו”ס לבושי צדקה של ר”צ הכהן.
ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?
ת.
לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג’ דברים דלפו”ר א”א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.
ב’ שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע”פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ”ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע”פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע”פ שאינו חיוב כלל.
והדבר הג’ שיש לציין לפ”מ שיובא להלן מהתה”ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח”כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ”מ אין מקדימין באדר מכיון שע”פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה”ג.
ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א”כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ’ ושו”ע איתא היוצא בימי ניסן וכו’ ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.
ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?
כמ”ש בתשובה ה.
ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.
ע”ש.
ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.
ע”ש]?
ת.
גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ”מ גם אם המקרה אירע פ”א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ”מ זה באופן שאמור לפעול ע”י פעולתו, אבל כאן שאי”ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי”ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.
ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה’ סז ע”ב] אינו ראי’ גמורה שאסור לברוא בס”י בשבת, די”ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ”ש בדברי חלומות להר”צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי’ רש”י תענית כה ע”א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ”ו עיין שם.
שוב ראיתי שכבר כתב הרשב”א בתשובה [ח”א סי’ אלף תי”ג] שמה שבראו בע”ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי”ש, ולפ”ז אין ראיה שאסור בשבת.
ובגמ’ סנהדרין דף קא ע”א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש”י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ”ל שאין בכך משום צידה, ועי’ מ”ב (סי’ שכ”ח ס”ק קמ”ג) שאע”פ שע”י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ”מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ”ע א’ אות א’, העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע”י ספר יצירה ע”פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול”ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.
ועי’ בשו”ת כרם חמד (או”ח סי’ ג’) שהקשה על ספר גזע ישי הנ”ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל”ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע”י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע”כ דמותר אף על גב דהוי פס”ר שנבנה ע”י לימודו עולמות, מ”מ פ”ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת”ד.
ומ”מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.
ויש להביא עוד מ”ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ’ ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא”ש (פסחים פרק ע”פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י”ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע”י השבעה וכדומה ע”כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע”י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע”י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ”מ אי נעשית ע”י עכו”ם או ע”י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.
ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח”ב סי’ ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע”א וסנה’ קיא ע”א.
והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א’ [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו”ת הלכות קטנות ח”ב (סי’ צט), שההורג נפש ע”י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע”ז נאמר חץ שחוט לשונם.
והחיד”א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע’ מ אות ה’), ע”ש.
וכ”כ הרב מעשה רוקח (פכ”ד מהלכות שבת ה”ז), שההורג ע”י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו”ב, ומה לי ע”י שם, הא קי”ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ”ע, ע”כ.
ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?
ת.
אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ”ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ”ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו’, ולמדו זה מעירוב שאמרו ע”ז כן בגמ’, ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.
י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.
?
ת.
מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה”ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש”ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.
יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?
ת.
ב’ שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח”ק שליט”א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל’ קידוש החודש פ”ב ס”ק לח) מה שהביא בשם הריטב”א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ”ל, וכן יצא מדברי הגר”ח [בע”פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.
והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז”ל, כתב בשו”ת הלק”ט חלק א’ (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סימן נ’), ובשו”ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א’), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.
וכמבואר ד”ז בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ הנ”ל.
ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו”ת שבות יעקב חלק א’ (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו”ת קול אליהו חלק ב’ (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).
וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א’, וסימן תכו אות ד’), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.
ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.
והו”ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).
ע”כ.
יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?
ת.
אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ”פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.
בכבוד רב הצלחה רבה וכט”ס
ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה
קרא פחות
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב
{בס”ד מוצ”ש פרשת בראשית כ”ח תשרי תשע”ו לכבוד ידידי יקירי הבה”ח המופלא הרב משה דוד טננבוים נ”י גריס באורייתא תדירא שייף עייל ונפיק שמח ומשמח את הכל. שלו’ רב וכט”ס! מה ידידות מכתבך אשר קבלתי, זכרתי ימים מקדם, עת לומדי ...קרא עוד
{בס”ד מוצ”ש פרשת בראשית כ”ח תשרי תשע”ו
לכבוד ידידי יקירי הבה”ח המופלא הרב משה דוד טננבוים נ”י גריס באורייתא תדירא שייף עייל ונפיק שמח ומשמח את הכל.
שלו’ רב וכט”ס!
מה ידידות מכתבך אשר קבלתי, זכרתי ימים מקדם, עת לומדי עמך, שקידתך ונעימותך, זכרון לטובה, ויה”ר שתזכה לזיוג הגון בקרוב בעז”ה.
הנה שאלתני כמה שאלות בהלכה, וכבר ידעת שאינני ראוי להורות הוראה בישראל ח”ו, ולא מלאתי כרסי אפי’ בחלק קטן מתוך החומר הדרוש לזה, וכל מילתא דצריכא רבה לא תשאלו לא מטרמיסין וכו’ כתובות י”ז א’, ואמרי’ כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה סוטה דף מ’, ואני מקוה שלא היתה כונתך לזה, אבל מ”מ הנפרד מחבירו לא יפרד אלא בדבר הלכה ברכות ל”א א’, ועל כן אשלח לך את דעתי הקלושה בדברים הללו אשר שאלת, כדי לישא וליתן בד”ת, ותוכל לומר אלי גם דעתך בכ”ז.
}
א) מה ששאלת ראשונה האם בישול האסור לדעת המחבר ומותר לדעת הרמ”א האם הנוהג כדעת המחבר מותר לו לאכול זה בדיעבד כדין ספק מעשה שבת דשרי, או דילמא הנוהג כדעת המחבר מוצא מכלל הרמ”א ולא חשיב שיש דעה אחרת בזה.
והנה דעת הרמ”א ג”כ זוהי דעה המובאת בראשונים, והמחבר גופי’ לא אסר אלא משום חשש בישול לדעת הפוסקים האוסרים, אלא שבקיצור השאלה האם מה שהותר מעשה שבת באופן שיש דעה המתירה אם זהו רק באופן שדעה זו נפסקה להלכה או גם דעה שלא נפסקה להלכה.
והנה כתב המ”ב סי’ שי”ח סקל”ח באופן שנצטנן הלח דגם להנוהגין כהרמ”א אם נצטנן לגמרי בזה אסור לבשלו שוב דקי”ל יש בישול אחר בישול בלח, וכתב ע”ז בשעה”צ בשם ס’ נתיבות השלום ובדיעבד אין לאסור עכ”ל השעה”צ, ובמ”ב מהדו’ דרשו הובא שם דברי הנתיבות השלום [סוף ח”ב קיצור הל’ שבת נתיב ים ס”ק ע”ג] שיש לצרף הסוברין עירוי מכלי ראשון אינו מבשל ויש לצרף הסוברין שאין בישול אחר בישול בלח שנצטנן [פי’ אפי’ נצטנן לגמרי], ובאופן ששאלת שהוציא בכף מתוך סיר המרק לתוך קערת מרק שהתקררה חלקית, בודאי שאין לאסור בדיעבד שיש לצרף הדעות הנ”ל, ובאמת גם בצירוף הדעה האחרונה הזו בלבד סגי, עיין מ”ב סי’ רנ”ג סקצ”ה ושה”צ שי”ח ק”ח, וכ”ש שכאן שייכי צירוף תרוייהו, וגם דלא נתקרר לגמרי ויש לצרף עוד גם דעת הרמ”א שהיא נהוגה בפועל אצל בני אשכנז, [ובאול”צ ח”ב פ”ל סי’ י”א הוסיף ע”ד הנה”ש הנ”ל שיש לצרף גם עוד דעה ע”ש].
וכמדו’ שאין צורך להוסיף עוד בזה.
ב) מה ששאלת האם מה שמכסין הכלי שנטלו לתוכו מים אחרונים, האם מהני לכסות ג”כ בכוס שקופה.
הנה ראשית כל ענין זה של כיסוי המים אחרונים אין לו מקור כ”כ מן הגמ’ והשו”ע, ואינו חיוב מצד עיקר הדין, ועיין דינים והנהגות חזו”א פ”א ה”ו, (אכן יש שהקפידו ע”ז, עיין שע”ת סי’ ד’ סק”ח וארחות רבינו ח”א עמ’ פ”ג), ובין כך כתב בשו”ת שה”ל ח”ח סי’ קס”ח ס”ק ג וז”ל, להוריד סכינים בבהמ”ז, וכן מים אחרונים מעל השולחן בודאי רק דין לכתחילה הוא ואינו מעכב וז”פ ע”כ.
ועוד יש לידע דדעת רוב הפוסקים שכאשר נטלו לתוך כלי נתבטלה הרוח הרעה מן המים (ביה”ל סי קפ”א ד”ה אלא וע”ש בשעה”צ סקי”ז שכן פשטות דעת רש”י).
אכן לענינינו יש לידע אחר שנהגו להקפיד ע”ז, על מה הקפידו בזה ועל מה לא, דהנה גבי ערוה וצואה קי”ל בברכות כ”ה ב’ אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא, וכ”פ בר”מ ובשו”ע סי’ ע”ה וע”ו, ויש לידע כאן כשקבלו עליהן מנהג זה למה דימוהו האם לערוה או לצואה.
ונראה שדימו זה לצואה ולא לערוה, דבערוה הוא דין מיוחד דתליא בראיה משום הרהור, אבל בכל מידי אחרינא שהוא משום הרחקה והפסק אין שום איסור שלא יהא נראה, וכן משמע ממה שכתבו הפוסקים (א”א להרב מבוטשאטש סי’ ד’ ס”ט, נדפס בסוף שו”ע מכון י-ם, כה”ח שם סקל”ג בשם רוח חיים לרבי חיים פאלאג’י סי’ ע”ז) שמועיל לבטל מים אחרונים ע”י הטלת רביעית מים אליהם, ובערוה לא אשכחן דין כזה כיון דתליא בראיה, אלא הוא מצד מיאוס מים ששורה עליהן הרוח רעה שמדמינן זה לצואה ומ”ר, אבל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.
וכמדו’ שהמנהג ג”כ שאין מקפידין בכוס שקופה שלא לכסות מים אחרונים בכוס שקופה.
ג) מה שהסתפק לגבי מי שהלך לבהכ”ס ויצא קודם ברכת המזון, האם מחויב ליטול ידיו ב”פ, או דסגי בנטילה אחת ועולה לו לנטילה של בית הכסא ולנטילה של מים אחרונים.
הנה זה ברור שלא יתכן חיוב של ב’ נטילות, דעד כאן לא דנו האחרונים בכה”ג אלא לגבי מים ראשונים שיש בעיה שאין ידוע איזה ברכה מחויב להקדים קודם, אבל בלאו הכי אין בזה איסור.
וכן מי שנזקק לילך לבית הכסא קודם נטילת ידים של שחרית, א”צ ליטול ידיו ב’ פעמים דנטילה א’ עולה לו לשניהן, ובפרט לדעת המחבר באופן שלא שפשף שאינו אלא משום היכון.
[ובאופן ששפשף חיוב הנטילה הוא מדינא ע”ש בב”י סי’ ה’ מ”ש בשם הגמ’ ביומא, ובראשונים שהביא ההג”מ והא”ח, ויש הרבה ראשונים המחייבן ברכת ענט”י ביוצא מבית הכסא ושפשף, וגם כשלא שפשף י”א שיש נטילה משום רו”ר, עי’ מ”ב סי’ ד’ סק”מ].
ורק קודם שיצא ממיטתו יטול אם אין נזקק כ”כ לבהכ”ס, כדל שלא ילך ד”א.
וכן מי שהלך לבית הכסא ב”פ עד כאן לא דנו הפוסקים אלא מצד הברכה אם צריך לברך ב”פ אבל כו”ע ל”פ שא”צ ליטול ב”פ, וכן באופן שנטל ידיו מבהכ”ס אפי’ שפשף ומיד מתפלל א”צ ב”פ [כך מפורש בראשונים וגם במ”ב], הגם דאם היו ידיו נקיות כגון ע”י קינוח היה מוטל עליו שוב ליטול מ”מ אם כבר נטל במים א”צ שוב.
אכן מה שיש להסתפק כאן, וטוב שאלת, הוא בענין הברכה של אשר יצר, האם מותר לו לברך קודם ברכת המזון, או דהוי הפסק בין המים אחרונים להבהמ”ז.
ונחלקו בזה האחרונים, דדעת האשל אברהם מהדו”ת [לבעל הדעת קדושים מבוטשאטש, מודפס בסוף שו”ע מהדורת מכון י-ם] או”ח סי’ קפ”א, לצדד דאי”ז הפסק, ואילו בשו”ת שלמת חיים [שבעיקרו הוא להגרי”ח זוננפלד] כתב בסי’ ק”פ דהוי הפסק, ויש ליטול לדבריו ב”פ, א’ לברך ברכת אשר יצר וא’ לפני בהמ”ז.
ולמעשה יתכן שיש להקל כיון שמחשש סכנה דמלח סדומית בודאי יצא, והנידון כאן בספק דרבנן, ובפרט דדעת התוס’ ספ”ח דברכות דנ”ג ובספ”ק דעירובין שאין נוטלין מים אחרונים בזמננו, הובא בשו”ע ס”ס קפ”א [וכך נהגו הרבה באשכנז].
ובפרט שנתברר ג”כ דעת רע”א דס”ל להקל בזה, וז”ל הרע”א בהגהות השו”ע או”ח סי’ ז’ ס”א, ואם הטיל מים קודם ברהמ”ז צ”ע אם לא יקדים בהמ”ז שהוא דאורייתא.
או דמ”מ תדיר עדיף.
ואפשר דתליא באיבעי דהש”ס בזבחי’ תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף.
די”ל דאורייתא לגבי דרבנן הוי כמו מקודש ופסק הרמב”ם דמקודש ותדיר יכול להקדים איזה שירצה.
וע’ צל”ח ברכות ד”ד ב’ ד”ה ריב”ל וברפ”ח ד”ה שהיין גורם.
ובת’ נודע ביהודא סי’ ל”ט.
וצ”ע לדינא עכ”ל.
והגם שנסתפק איזה מהם קודם מ”מ מבואר לענין הנידון בכאן יש להקל שאין מחוייב ליטול ב”פ.
אכן יתכן דדוקא משום שספק זה לא נפשט יצטרך בפעם הראשונה לכוון לנט”י דבהכ”סגרידא וליטול מים אחרונים ורק בנטילה של אח”כ לכוון למיםם אחרונים ע”מ לצאת מידי ספק, אך ג”ז לא נראה שנפטר עי”ז דחיובא דרמיא עליה מתחילה הוא ליטול מים אחרונים ולברך, ואם אינו נוטל לא נפטר ע”י זה מן החיוב, ורק אם רוצה להמשיך בסעודה שבזה אין כבר חיוב עליו ליטול ולברך מיד, בזה לא נכנס לספק זה, אך לא משמע שתהא בכונת הרע”א שיהא מחויב לצאת מן הספק עי”ז.
{שמחתי מאוד לקבל ממך מכתבך, ותסלח לי אם קצרתי מדי שלא נתכונתי לא לקצר ולא להאריך אלא הכל כפי מה שמסייעין מן השמים.
}
קרא פחותכן. מקורות: הנה ידוע שיש דינא דמהדרין מן המהדרין שאע”ג שכבר יצאו ידי חובה בהדלקת הנר של חנוכה מדליקין עוד נרות כדי לרמז הנס של אותו היום כמוסיף והולך או כנגד פרי החג כמבואר בגמ’, ומבואר מזה דאע”ג שכבר יצאו יד”ח מ”מ ...קרא עוד
כן.
מקורות:
הנה ידוע שיש דינא דמהדרין מן המהדרין שאע”ג שכבר יצאו ידי חובה בהדלקת הנר של חנוכה מדליקין עוד נרות כדי לרמז הנס של אותו היום כמוסיף והולך או כנגד פרי החג כמבואר בגמ’, ומבואר מזה דאע”ג שכבר יצאו יד”ח מ”מ יש ענין הידור דפרסומי ניסא, וכ”ש בנר אחד שכבה שיש ענין לחזור ולהדליקו, ועי’ גם בארחות רבינו שלמד הגריי”ק מדברי התניא רבתי דיש הידור להמשיך שידלק אחר השיעור וביאר דעתו דהוא משום פרסומי ניסא ולא מן הדין, (והרחבתי בנקודה זו בתשובה על שתכלה רגל מן השוק בזמנינו), עכ”פ משמע לכאורה דיש ענין להדליק גם דקי”ל דמעיקר הדין כבתה אין זקוק לה.
ואע”ג דבגמ’ מקשר דין זה לנידון אם מותר להדליק בפתילות ושמנים הפסולים לשבת, מ”מ שם מיירי מן הדין דלכתחילה אפי’ נר חנוכה יש להדליק בשמן זית כמו שפירשו התוס’ הא דריב”ל.
והנה בבה”ל סי’ תרעג ס”ב כתב דאף אם כבו כולם אין זקוק לה דהפרסומי ניסא הוא בשעת הדלקה מ”מ הנה הבה”ל מודה דיש מצוה של פרסומי ניסא גם במה שדולק אח”כ וכמ”ש המג”א בסי’ תרעא לגבי הדלקה בבהכנ”ס דיכול לברך משום פרסומי ניסא שיהיה אחר כך כשיהיה מנין יראו הנרות והביא ראיה ממדליק בפתח ביתו כשאין עשרה ואחר כך עוברים שם עשרה, והמשנ”ב פסק כשיטתו דלא כהמור וקציעה שם ובסי’ תרעב, וא”כ ודאי יש מעליותא לפרסומי ניסא כעיקר התקנה שידלק עד שתכלה רגל מן השוק.
(וגם היעב”ץ מיירי רק בבהכנ”ס והרחבתי בביאור שיטתו בתשובה אחרת).
אלא דיש לדון שם דהבה”ל שם כתב בריש דבריו דכדי לצאת ענין המהדרין מן המהדרין צריך שכל הנרות בשעת ההדלקה יהיו דלוקות ולענין המהדרין מן המהדרין סגי שיש מנין הנרות בשעת ההדלקה, ולכן אם כבו קודם שסיים הדלקת כולם יחזור וידליקם כדי לקיים המהדרין מן המהדרין בשעת ההדלקה ואם כבו אחר שסיים להדליק אינו זקוק עכ”ד, א”כ הבה”ל מתייחס להדיא לטענתינו דלעיל דהמהדרין מן המהדרין ומעמיד כל הידורם רק לענין שעת ההדלקה.
ומ”מ עדיין יש לומר דכיון שנתבאר בפוסקים שיש פרסומי ניסא גם לאחר ההדלקה וכמו שנתבאר בגמ’ וכנ”ל ממילא יש הידור לחזור ולהדליק.
והנה ברמ”א בסי’ תרעג ס”ב בשם רשב”א ור”ן כתב ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה אינו מברך עליה ומבואר שדבר פשוט הוא שיש בזה חומרא שמחמיר על עצמו, ובבא”ט ובמשנ”ב שם דהסכמת האחרונים דיחזור להדליקה בכל ענין בין אם כבה בשוגג או במזיד.
והנה עיקר דברי האחרונים הוא בכיבה במזיד שבזה דעת הפמ”ג (א”א סקי”ב שהובא בשעה”צ שם) והיעב”ץ (מור וקציעה) ואבנ”ז (או”ח סי’ תקג סק”ב) שצריך מדינא לחזור ולהדליקה, או בכיבה הוא במזיד שבזה דעת מהרש”ל (בתשובה סי’ פה) שצריך לחזור ולהדליקה, וגם תשובת הרשב”א גופיה (שהוא מקור הרמ”א) מיירי באופן זה, וגם הרמ”א גופיה קאי על סיום דברי המחבר דמיירי במי שכיבה אותה בשוגג, אבל יש לדון בכבתה מאליה (באופן שלא היתה עומדת ליכבות קודם לכן כגון שכבתה על ידי עוף הפורח).
אולם המעי’ במהרש”ל בפנים דבריו (שהוא מקור דברי הנו”כ על השו”ע לחזור ולהדליק גם בכבתה בשוגג) ימצא דמוכח בדבריו שכבה בשוגג מחוייב לשיטתו לחזור ולהדליק וכבתה מאליה טוב לחזור ולהדליק, וז”ל שם, הא דכבתה אין זקוק לה (שם) היינו לחיוב אבל הרוצה לזכות במצוה שלימה יחזור וידליק דלא גרע מן המהדרין ואם כבתה בע”ש צריך לחזור ולהדליק ולא כמהרא”י ואם בא לתקן הנרות וכבה נראה דצריך לחזור ולהדליק אפי’ אם כבה בשוגג ע”כ.
הרי שכלל ענין כבתה לחוד וכיבה בשוגג לחוד, ומבואר מזה דמש”כ שכבתה טוב לחזור ולהדליק מיירי בכבתה בשוגג וגם למד כן מדין המהדרין כמו שכתבתי בריש התשובה, ואין צריך לדחוק בדבריו דמיירי שכבה אחד קודם שסיים להדליק שאר הנרות דלא מחלק דוקא באופן זה ולא מחלק לומר שדינו אינו נוהג ביום הראשון וגם דינו של כבה בשוגג שצריך לפי שיטתו לחזור ולהדליק ע”כ בכל גוני מיירי וכ”ש דינו לענין ע”ש ע”כ בכל גוני מיירי.
קרא פחות{הנה מקטנותי היה אאמו”ר הגאון שליט”א הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע”ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ”ש החזו”א, וגם אם אין החידושים אמת כמ”ש החת”ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד ...קרא עוד
{הנה מקטנותי היה אאמו”ר הגאון שליט”א
הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע”ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ”ש החזו”א, וגם אם אין החידושים אמת כמ”ש החת”ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד היום לא היה בידי למצוא מי שיקליד כ”ז, וכמ”ש בספר חסידים שמלמעלה נגזר על האדם כמה חיבורים יזכה, [מלבד כמה עלין ממס’ יומא שיבואו אי”ה במקו”א, וזכור לטוב מי שהשקיע כחו על זה], אכן עכ”פ כמה חידושים שזיכני הקב”ה להקלידן אדפיס בכאן, ונער יספרם, ולא אמתין עד שיוקלדו שאר החידושים, משום שאין נראה שענין זה קרוב, ותפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת.
ואולי ירא ה’ ויסייע מכאן ולהבא.
}
מסכת סוטה דף ד עמוד ב, א”ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביהה שמיע ליה ואיבעית אימא סוד ה’ ליראיו.
הנה ב’ תירוצים הללו האחרונים אינם מיישבין דעת ר”י, אלא דעת בפ”ע הן, אבל דוחק הוא דהא בעי ליישב דברי ר”י, דלולי דבריו לא הוי מקשי לה להא, דמסתמא מרביה גמירא ליה ככל שאר התורה, ודוחק לומר דלר”י אין למדין מן הכללות כדאמר איהו ברפ”ג דעירובין, וכוונת התי’ דכונתו רק על הנך ולא על ב”ע, וי”ל דבעצמו שיער היינו בעל השמועה, ומהני לזה דרביה הוה ששיער בעצמו, או סוד ה’ ליראיו שראה ברוה”ק אופן המעשה ועי”ז שיער כמה היא, ואי”ז לא בשמים היא כיון שרק המציאות נתגלתה לו, ועדיין טעון שיקול הדעת לידע מה דרך אדם בינוני שאינו ממהר מדי ולא מאריך מדי, (ועיין בס’ נפלאות מתורתך לר”י לורנץ בענין לא בשמים היא).
והנה במד”ר פ’ נשא הובאה עוד שיטה בזה בביאור מקור דברי ב”ע, דאיכא דאמרי נתחמם, ומה דבגמ’ דידן לא נזכר תירוץ זה פשוט דדורשין לשבח ואין דורשין לגנאי, דמ”ט לא נימא שהיה כיעקב שלא יצאה ממנו טיפת קרי או כההוא אמורא שהעידה שפחתו עליו, ועוד דאי איתא שהיה לו הרהורים היה מחוייב לישא אשה אע”פ שנפשו חשקה בתורה, יעויין בפוסקים באה”ע סי’ א’, ומיהו ע”ז יתרץ המד”ר דכיון שהיה רק פ”א א”צ לחוש לזה כיון דלא אתחזק, אך מה שקשה ע”ד המד”ר איך מחשב שיעור ביאה כשיעור חימום, דהניחא יש לחשב בזה חלק זה שבמעשה, אבל כל שאר המעשה גופיה ליתיה בחימום, והיאך חישב לה דהא לא נסיב איתתא, וצ”ל דלהא לא היה צריך למינסב איתתא, שהוא חישוב פשוט, וכן מתחיל רק אחר ההתרה כמ”ש בתוס’ בע”א ד”ה כמה בשם הירוש’ פ”א ה”ב, משא”כ החימום זה צריך לשער בעצמו.
חולין קל”ג א’ אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו וכו’ משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני ולפרוס ידיה אנסיה ליה עידניה.
פי’ כדאי’ בפ”ק דברכות דף ח’ א’ דלבסוף לא הוי מצלי אלא היכא דגרס, והיינו בביתיה כדאי’ התם, ושמא לא הוי מצלי אלא א’ לל’ יום או כעי”ז, וכדאי’ בר”ה ל”ה א’ גבי רב יהודה.
ב”מ ל’ א’, לא דחינן איסורא מקמי ממונא.
פי’ משום דאתיהיב למחילה, וכ”כ התו’ בשבועות ל’ א’, ומשמע שכך גרסו בגמ’, הלכך אמרי’ ליה עליך למחול כדי שלא יעבור חברך על איסור, כיון דאתה ג”כ אין לך לעבור איסור לצורך ממונך, מיהו ק”ק מפ”ק דיבמות דף ה’ דבעינן התם קרא שלא ידחה כבוד או”א שבת, וקשה דתיפוק ליה מהך סברא, ושמא כאו”א שאני דהוקש כבודן לכבוד המקום.
ב”מ דף ל ע”ב, אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.
אע”ג דקרא לאו גבי השבת אבידה מיירי, מ”מ ממילא שמעת מינה דגם בהשבת אבידה שלך קודם, א”נ גבי שאר דברים לא אצטריך קרא, כגון אם יש לו מעות לסחורה פשיטא דיש לו להתפרנס בעצמו מהן אם צריך להן, מליתן לחבירו להתפרנס בהן, ואצ”ל שא”צ ליתן לו מתנה [ולא מיירינן בעני ובחיובי צדקה דאורייתא וחומש], ואפי’ אם מוצא מציאה פשיטא שיכול ליטלה לעצמו וא”צ ליתן לחבירו את המציאה, ואדרבה חבירו הו”ל רשע אם יטלנה לעצמו לדעת רש”י בר”פ האומר בקידושין, ולפירושא קמא צ”ל דשקולין הן כיון דגם בהלואה איכא חיובא דאורייתא כשיכול להלות, והנה בפסחים דף נ’ ב’ אמרי’ שנותן עיניו במנה יפה ראשון אינו רואה סימן ברכה, ושמא יש חילוק בנותן עיניו במנה יפה שרואה לעצמו טובה מרובה יותר מאחרים ומדקדק כ”כ אפי’ בכה”ג, משא”כ הכא ובשאר דוכתי שהוא דבר בעצם כגון אם יחזיר האבידה או ימשיך במלאכתו, ורוצה להמשיך במלאכתו, וכ”ש דלא דמי להא דקי”ל חייך קודמין דמיירי בחיי נפש ממש, דבזה ג”כ הדעת מכרעת שחייו קודמין.
וכן לקמן ל”ג עמוד א’ ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך, ופרש”י כל המקיים בעצמו כך – אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק – פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות ע”כ.
חולין קלד ע”ב, לוי זרע בכישר אתא לקמיה דרב ששת.
נראה דלוי אחר היה, ולא לוי תלמידו דרבי, שלא מצינו שהיה בזמנו דרב ששת, ובודאי לא היה בא לשואלו דבר הלכה.
ויש לברר אם מצויה גירסא אחרת בזה.
קידושין דף סט ע”ב כל הארצות עיסה וכו’.
וטעמא כדמפרש שהעלה עזרא את כל הפסולין לא”י, וקשה דא”כ כל הארצות עדיפי מא”י דעכ”פ מיהא לא הוחזקו שם פסולין, ודוחק לומר דקים להו שבכל העולם נתערבו פסולין, ונימא לפ”ז דה”ה לא תמצא מדינה א’ בסוף העולם שלא הוחזקו שם פסולין, דוחק לומר כן, אלא י”ל דנהי שבא”י שכיחי פסולין, מ”מ כיון שהן בני תורה יודעין לפרוש משא”כ שאר ארצות שאינן בני תורה אע”פ שלא הוחזקו פסולין יותר מא”י מ”מ מעט הפסולין שעכ”פ יש נתערבו בהו ואין יודעין לפרוש.
ולפ”ז ה”ה האידנא אפשר דארצות שהיו בהן בני תורה ייחוסן עדיף משאר ארצות.
סנהדרין ק”ה ע”ב א”ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות וכו’ קללה ולא קללות.
הנה בכל פרשת בלעם ובלק משמע שלא היה קללה כלל, וכמ”ש אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה’ מכבוד, וכתיב לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך, וכתיב מה אקוב לא קבה אל, וכתיב לא תאור את העם, וכן כתיב ואך את הדבר וגו’ אותו תשמור לדבר, וכל הענין כולו משמע שלא קילל כלל, וכן מדקאמר הכא מה היה בלבו מבואר שלא הוציאו בפיו.
ודוחק להעמיד כל המקראות על אותה קללה דבתי כנסיות ובתי מדרשות.
וא”כ תמוה מ”ט נימא שיחולו קללות על ישראל ממה שלא קילל בפועל ורק בלבו היה לקלל, דהא קי”ל הרהור לאו כדיבור, בפרט דאין כוחו של בלעם אלא בפיו כדאי’ בחז”ל, וגם אי ס”ל הרהור כדיבור ג”כ ושייך לקלל בהרהור, אך לא נראה שהי”ל רשות לקללן בבהרהור כיון דהו”ל כדיבור, [וגם צ”ב אי שייכא כאן סוגיא דהרהור כדיבור או לאו כדיבור הכא], ואפשר דכל התעוררות בלעם ובלק היה ע”י איזה קטרוג שנתעורר על ישראל למעלה [כמ”ש רז”ל בדומה לזה עה”פ ראו כי רעה נגד פניכם], וברחמים גדולים ביטל הקב”ה שלא יהא חילול כבוד שמים, למען דעת צדקות ה’, אכן עיקר הקטרוג נשאר על ישראל ובדורות מאוחרים שעבדו ע”ז קבלו את הקללות.
אבל עדיין צ”ע.
ב”מ טז ע”א אמר רבא וכו’ שלחוה לקמיה וכו’ אמר רבא זו צריכה לפני ולפנים.
חזינן דפעמים ראוי להשיב שוב תשובה, גם שכבר השיב זה ממש קודם, שלא יהיו השומעין סבורין שכנגדו אמר תשובה ניצחת, ויקבע הלכה כמותן, ועיין ביצה כ ע”ב, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה שתקו בנזיפה והלך לו אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה וקא מהדר ליה מה זו שתיקה ע”כ.
ומ”מ חזינן דהיה ראוי לו להשיב תשובה כי היכי דלא ליתחזי שהאמת עם חבירו.
כתובות דף קיא ע”א ואלא הכתיב נבלתי יקומון ההוא בנפלים הוא דכתיב.
הרמ”א באו”ח סי’ קכ”ד פסק דמייד כשהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעוה”ב, ומצינא למימר דלק”מ דימות המשיח לאו היינו עוה”ב, אמנם גרסי’ בירושלמי ספ”ד דשביעית, מאימתי קטני ישראל חיין רבי חייה רובה ור”ש ברבי חד אמר משיולדו וחד אמר משידברו מ”ד משיולדו [תהילים כב לב] יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה מ”ד משידברו [שם לא] זרע יעבדנו יסופר לה’ לדור תני בשם ר”מ משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת מ”ט [ישעי’ כו ב] פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.
תמן אמרי משימולו [תהילים פח טז] נשאתי אימך אפונה ורבנן דהכא אמרין משיולדו [שם פז ה] ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון רבי אלעזר אומר אפי’ נפלים מה טעם [ישעי’ מט ו] ונצורי ישראל להשיב ונצירי ישראל להשיב ע”כ.
ומבואר דכ”ז מיירי על תחה”מ וימות המשיח יחד.
ועצם מה שהכריע הרמ”א כדעת זו בירוש’ נראה לי משום דכל הנך אמוראי נינהו ור”מ לבד תנא הוא, ותנא ואמורא הלכה כתנא, אבל קשה דלכאורה בגמ’ דידן מבואר לא כן ומאי דוחקיה לחלק בזה ענין תחה”מ מהעוה”ב אחר דבירושלמי מבואר לא כן, והא לקמן דקא”ר ירמיה בר אבא א”ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ודריש לה מ’ורוח להולכים בה’, משמע דמשוי להו להעוה”ב תחה”מ.
וי”ל דס”ל באגדה הלכה ככולהו [דה”נ אשכחנא כמ”פ באגדה מחלוקת תנאים עם אמוראים מה שלא מצינו כ”כ בהלכה], והכא בסי’ קכ”ד נקט זה שהוא מענין אמן.
קידושין ס”ח א’, עם הדומה לחמור.
ניקודו בפתח תחת העי”ן ולא בחירק, כדמוכח בכתובות קי”א א’ דדריש לה אקרא דהעם עליה.
נדרים ב ע”א ר”ן ד”ה כל, ואפי’ לר”ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג”כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז”ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא.
אע”ג דכל הלשונות באו מן השמים, כמ”ש רז”ל בפ’ נח עה”פ כי שם בלל ה’ שפתם, ולא הי’ מרצונם כלל, ועיין בס’ הכוזרי מאמר א’ דלא יתכן שימציאו בנ”א לשון מעצמם, מ”מ החלות של הנדר הוא משום שהוא ל’ של בנ”א ולא משום שהוא לשון בעצם.
וג”כ כונת הר”ן לתיבות הנוספות על הלשונות, ואינם מעיקר הלשון, דגם בהם חייל הנדר.
נדרים ב ע”א בר”ן ד”ה כל, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי’ החכם הגדול ר’ יהודה בר’ חסדאי ז”ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי’ בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד”א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ”ע, קמ”ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ”ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי.
האחרונים הביאו בשם החזו”א שסבר דהברה אחרת לדידן דינה כלעגי לשון ולא כלשון אחרת (הובא באעלה בתמר), ונפק”מ דלכתחילה אסור לומר דברים שבקדושה שלא בהברת אבותיו, כיון דקרא ולא דקדק באותיותיה יצא (מגילה י”ז ב’) הוא בדיעבד, וקוראין אותה ללועזות בלעז (מגילה י”ז א’) הוא לכתחילה.
ולכאורה יש להקשות ע”ז מדברי הר”ן כאן בשם הר”י ב”ר חסדאי דגם בכל כה”ג חשיב כלשון אחרת, ויש לחלק בין לשון אחרת שמשתמשין בה בתיבות שנשתבשו מלה”ק, דחשיב שנשתקע באותו הלשון ואינם מלה”ק כבר אלא מהלשון שמדברים בו, לבין המדבר בלה”ק וגם כונתו לדבר בלה”ק אלא שמדבר בלעגי לשון, דבזה אין להחשיב דיבורו ללשון בפנ”ע.
ומ”מ סברת הר”י ב”ר חסדאי דס”ד להחשיבן כלעגי שפה ולבטל הנדר עי”ז צ”ע, דבכל התורה קי”ל קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, וכ”ש נדרים דאזלי’ בתר לשון בנ”א כיון שדרך בנ”א לשבש תיבות אלו ודאי נחשיבם כלעגי שפה, ומאי ס”ד למימר דלא חשיב נדר, ומ”ט הוצרך לזה שדינו כבר כלשון אחרת, אטו הנודר בלעגי שפה שאינו בשום לשון לא חשיב נדר, וי”ל דשאני לעגי שפה הקרובין לשורש הלשון לבין לעגי שפה שאינן קרובין ללשון, דלאו כל כמיניה לומר שכונתו לתיבה השרשית כיון שאומר דבר אחר לגמרי, ודוקא משום שדרך בנ”א לשבש תיבות אלו חשיבי עכ”פ כלשון אחרת.
ולפ”ז גם דברי החזו”א מבוארים יותר, דכיון שהחילוקים בין בני אשכנז לבני ספרד בהברותיהן קרובין זל”ז, בזה ודאי חשיב כלעגי שפה קלים וכלא דקדק באותיותיה גרידא, ולא על כה”ג ס”ד הר”י בר”ח שלא חשיב כאומר התיבה בעצמה בלה”ק, וגם אי”ז כקרא בכל לשון וכנ”ל, ובענין הברת בני פולין ששונה מאוד שמענו סברא (מהר”ש צביון נכד הגרח”ק) לומר דזה ודאי יותר מלא דקדק באותיותיה, אלא הברה אחרת לגמרי, אבל בפוסקים לא חלקו בזה, והנה אנו דברנו מצד עניין זה אמנם יש הרבה מה להאריך בזה.
[ובצאתי מנושא זה אחר שראיתי שהארכתי בו מאוד ויותר מן הצורך עלי לציין כמה דברים: א.
הכרעת רוב פוסקי זמנינו שיוצא גם בשמיעת הברה אחרת (ויעויין בספרי המלקטים שהביאום), וכן המנהג, אם לא בפ’ זכור וכדו’ שיש מקפידים לכתחילה.
ב.
לא תמיד האדם עצמו יהיה מחוייב לקבוע מנהגו כמנהג אבותיו, ופעמים שמשתנה לפי המקום והמצב, ויעשה שאלת חכם.
ג.
לאחרונה נתחדשו הוכחות בחקר ענין זה, ויתכן שהדין נשתנה, ויש”ח].
נדרים ד ע”א בר”ן ד”ה ופרכינן הרי חטאת חלב – כלומר כל החטאות דהכי מיקרי כולהו חטאת חלב אית בהו הך קולא עכ”ל.
לשון הר”ן לכאורה אינו מדוקדק דאה”נ שכל חטאת יחיד עובר עליה בבל תאחר, אבל מ”מ לא מקרו כולהו חטאת חלב בעלמא, דכמה חילוקים יש ביניהם כגון עולה ויורד ומצורע, ורק דכל חטאת סתם נקראת חטאת חלב גם אם היה על עבירה אחרת, אבל לא כל החטאות, וצע”ק.
קרא פחות
נשאל: י׳ באב תשפ״דב: שבת
כ’ הרמ”א יו”ד סי’ קכז ס”ג, קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין, מכל מקום בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור עכ”ל. ויעוי’ ברמ”א לעיל מינה מה שדן על עד אחד גדול ...קרא עוד
כ’ הרמ”א יו”ד סי’ קכז ס”ג, קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין, מכל מקום בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור עכ”ל.
ויעוי’ ברמ”א לעיל מינה מה שדן על עד אחד גדול דבכללות דיניו נזכר שבאופן שמעיד לאסור על דבר שאפשר לבררו יש לו נאמנות יותר (באופנים שלולא כן לא היה נאמן כמבואר שם).
ולפ”ז בקטן ג”כ נראה דיש יותר לחוש לפי הענין בקטן שאומר שנקרע חוט הערוב כיון שהוא דבר שאפשר לבררו, ובמקרה שאפשר לברר יש יותר רגלים לדבר לעתים קרובות ויותר דומה לאופן שנקט הרמ”א שיש לסמוך עליו לאסור עכ”פ לחייב בירור.
אע”פ שקטן ביותר כגון שיודע שאינו מבין או שעדיין לא הורגל להקפיד שלא לשנות בדיבורו יתכן שיהיה לפעמים אפשר להקל לפי הענין אפי’ בזה שהוא דבר ששייך לבררו.
וכדברי הרמ”א הנ”ל כ”כ גם המחבר ביו”ד סו”ס מח קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוון בדברים אלו עכ”ל, ור”ל דבדברים אלו של טרפיות צריך יותר חריפות כדי להיות בקי בהם כדי לידע לכוון בהם עדותו.
אולם במקור הדברים ברשב”א בתשובה סי’ רד [שציינו לו בט”ז ובביהגר”א שם] משמע דדוקא בנידון המדובר שם שכיון שנמצא מחט רגליים לדבר ומ”מ גם דברי הרמ”א הנ”ל בסי’ קכז הם ג”כ מהרשב”א בתשובה שם, ובפנים הרשב”א נזכר יותר מזה דגם בדיני ממונות מצינו לפעמים נאמנות של קטן כמו שהביא דבריו בב”י בסי’ מח ובגליון מהר”ש אייגר עי”ש מה שהוסיף על זה, הלכך אין שום הכרח שהמחבר חולק על הרמ”א בזה, שהרי גם הרשב”א שהוא מקורו של המחבר מסכים לדין שהזכיר הרמ”א בסי’ קכז.
[ולגוף קושייתו של המהר”ש אייגר על הרשב”א עי”ש בפנים דבריו, הנה לפו”ר אינו קשה כ”כ דהא גם נאמנות בגדלו מה שראה בקטנו הוא מצד שיש לקטן איזו נאמנות דלולא זה שיש לו נאמנות כל דהוא לא היה נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו דהרי כל ידיעתו רק מכח דעת שהיה לו בקטנותו, אם כי כאשר דנים מצד חשד לשקר במזיד יש עדיפות לגדול המעיד מה שראה בקטנו שכן בזה אין חשד שישקר במזיד ולכן שפיר הוסיף מהר”ש אייגר מה שהוסיף, אבל מעצם מה שטועה בראייתו בדדמי בזה כבר ראיית הרשב”א טובה, וזה הביא הרשב”א לראי’ שמצינו איזה צד נאמנות לקטן אפי’ בדיני ממונות, רק דאכתי אינה ראי’ גמורה לניד”ד דכאן יש חשש שקר שזה אין במקרה של הרשב”א, ולכן הוצרך מהר”ש אייגר להוסיף הראיה שהביא לענין דיני ממונות].
ויש להוסיף דבנקרע החוט של העירוב שהוא בידו של הקטן, דבפוסקים מצינו (לגבי אופנים מסויימים להתיר שלולא שהוא בידו לא היה נאמן) דבאופן שהוא בידו של הקטן יש יותר נאמנות באופן כללי לקטן, עי’ ברמ”א ונו”כ בסי’ קכז שם ובחכמת אדם כלל עב סט”ז.
ובמהר”ש אייגר בס”ס מח הביא בשם שו”ת צמח צדק הקדמון סי’ צא דהיכא שהקטן אינו נאמן גם דבר שהורה בו חכם אינו, ור”ל שאין צריך להחמיר בזה כלל אפי’ ליר”ש, ויל”ע באיזה אופן מיירי שאינו יוצר אפי’ ספק קל שיר”ש לא יצטרך להחמיר, ואולי בקטן ביותר שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, אבל לא נראה שלזה הכונה.
וראיתי אחד מהמחברים שציין למש”כ הש”ך בסי’ קטו סקי”ב בשם האיסור והיתר דנאמנות קטן הוא מבן ט’ שנים ושכ”כ התורת חטאת ובחיבורו ד”מ ובט”ז שם, אבל אין הנידון בהכרח דומה לראיה דשם הנידון מצד מאיזה גיל חשיב מירתת לגבי גוי, וזה אינו בהכרח הנידון לדין נאמנות דאפשר דנאמנות גרידא בלי שהגוי מירתת בפניהם שייך כבר קודם לכן, ויל”ע.
וכן מבואר בש”ך סי’ קיח סקל”ג דמירתת הם גדרים אחרים מנאמנות דנקט שם שאע”פ שקטן אינו נאמן בדאורייתא להתיר (עכ”פ בחלק מהאופנים) מ”מ במירתת מהני משום שיש לזה גדרים אחרים, ואע”ג דכאן הוא לאידך גיסא להאמין לקטן יותר בנאמנות בגיל שעדיין אינו נאמן במירתת, מ”מ יש מקום לטעון דאינו שייך זה לזה דהם סברות שונות, דבמירתת שייך בעיקר בגיל וכאן שייך בחכמה.
ובתשלום התשובה יש לציין דיש סברא דאיבדרא בבי מדרשא לומר דבנקרע עירוב א”צ להודיע כיון דהו”ל מתעסק לענין הוצאה דאינו מתכוון להוציא מרשות לרשות ואמנם לא בדקתי אמיתת מקור סברא זו אבל יש לציין דסברא זו צ”ב מנ”ל לחדש דבר כזה, דהרי הוא מתכוון למעשה שעושה ולא אכפת ליה בגדרי הדין אם מוגדר מקום זה כהוצאה או לא, וכעין מי שסבור טריפה הרג והרג בריא דלא חשיב מתעסק, מלבד מה שא”א לסמוך על עירוב כשלא מודיעים שנקרע (שהוא שכיח מאוד), וכן אינו מוסכם לכו”ע דמתעסק מותר לכתחילה ואכה”מ.
קרא פחותיש בזה דעות רבות לקולא (ערוה”ש יו”ד סי’ רעז ושואל ומשיב בידות נדרים סי’ רעז ועוד) ולחומרא (כה”ח למהרח”פ סי’ כ סקי”א ועוד), ולהלכה נקט הגרנ”ק שאפשר להקל בזה (גנזי הקודש פ”ב סכ”ט בהערה), ויש להוסיף דהמקילים בזה רב גוברייהו ...קרא עוד
יש בזה דעות רבות לקולא (ערוה”ש יו”ד סי’ רעז ושואל ומשיב בידות נדרים סי’ רעז ועוד) ולחומרא (כה”ח למהרח”פ סי’ כ סקי”א ועוד), ולהלכה נקט הגרנ”ק שאפשר להקל בזה (גנזי הקודש פ”ב סכ”ט בהערה), ויש להוסיף דהמקילים בזה רב גוברייהו להלכה לבני אשכנז, וכמובן שגם המקילים אין בהכרח שוין בדרגת הקולא בזה בכל מקרה (ועי”ש בגנזי הקודש בשם הגריש”א והגרח”ק לחלק בין הולך לארון להביא ספר לבין יוצא לבהכ”ס, וכך רבים מחמירים ביציאה לבהכ”ס), וגם אין כאן איסור דאורייתא וגם אינו ברור לגמרי שיש איסור דרבנן (עי’ מקדש מעט), ואף דהסכמת כל הפוסקים להחמיר בזה וכך פשטות הגמ’ בעירובין צח ע”א ושו”ע יו”ד סי’ רעז שלהשאיר ספר פתוח למשך זמן גדול הוא בזיון, מ”מ בנידו”ד רבו המקילים, וגם אינו ברור דכל המחמירים בזה סברו שהוא חיוב גמור מעיקר הדין (ועי’ להלן בדברי הגרשז”א, וע”ע עירובין צח ע”א), ובני ספרד הנוהגים ע”פ פוסקי ספרד יתכן שיחמירו בניד”ד.
ומ”מ הרוצה להדר בדברים שהם סגולה לזכרון, אדרבה תבוא עליו ברכה, ושמעתי בשם הגרי”י פישר שאמר שהטעם שהגיע למעלתו בידיעת התורה הוא מחמת שהיה מחמיר שלא לאכול זיתים בכל האופנים.
ובשם הגרשז”א הובא בגנזי הקודש שם לעניין מה הגדר ביציאה כשהספר פתוח המחייב בסגירת הספר (או כיסויו) דמכיון שהוא סגולה ולא דין לכן א”א לקבוע בזה פסק מה נחשב הפסק המצריך לסגור הספר ומה לא, אלא כ”א יעשה כפי מה שמרגיש עכת”ד בקיצור.
וכמובן שעיקר הענין להחמיר בזה הוא רק אם לא בא על חשבון רצף הלימוד דבזה יצא שכרו בהפסדו, ורצף הלימוד הוא ג”כ סגולה לזכרון כמו שדרשו בגמ’ עה”פ וקרעים תלביש נומה, גם דבענייננו ההפסק הוא לצורך מצוה, דהיא סברא פשוטה שלימוד רצוף הוא יותר מועיל לזכרון מהפסק לקיום המצוה היכא דאפשר (ועי’ מו”ק ט ע”א), ואם מדובר ביציאה משמעותית כמו לבהכ”ס אפשר להעזר בסימניה או בכיסוי הספר (כמו שציין שם בידות נדרים בשם מהר”י איבשיץ שהיה נוהג לכסות כשיוצא לאכול).
ופ”א שאלתי את מו”ר בעל הלכות חג בחג מ”ט נהגו קולא בישיבות להשאיר הספר פתוח בכל מהלך השיעור בעיון כאשר אין לומדים מהספר כמעט כל זמן השיעור, ואמר לי דכיון שעסוקים בענין הספר אין בזה ביזיון.
ועי’ עוד בגנזי הקודש פ”ב סכ”ט ובשמירת הגוף והנפש מה שהביאו בזה.
קרא פחותשאלה בס”ד רכשתי מיקסר חדש. שאלתי האם צריך להכשיר את הכלים הנלווים למיקסר כמו הקערה וחלקיה, ואם כן האם ניתן להכשיר בתוך סיר שבו מבשלים, ואם זה לא נכנס בבת אחת האם אפשר חלק חלק. והאם זה משנה הסדר טבילה והכשרה. תודה יחיאל פ. *** תשובה בע”ה ז’ ...קרא עוד
שאלה
בס”ד
רכשתי מיקסר חדש.
שאלתי האם צריך להכשיר את הכלים הנלווים למיקסר כמו הקערה וחלקיה, ואם כן האם ניתן להכשיר בתוך סיר שבו מבשלים, ואם זה לא נכנס בבת אחת האם אפשר חלק חלק.
והאם זה משנה הסדר טבילה והכשרה.
תודה
יחיאל פ.
***
תשובה
בע”ה ז’ חשון תשע”ז
שלום רב
ראשית כל עצם דין ההכשרה בכלי חדש כיום הוא אינו ברור, ויש כמה פוסקים שמקילין בזה (עי’ מה שהביא בס’ הכשרות פ”ג ס”ו הרבה מ”מ בזה), ואמנם החזו”א (או”ח קי”ט י”ט, יו”ד מ”ד סק”ד, ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ פ”ז) ועוד החמירו בכלי מתכות חדשים, אבל יעוי’ להגרי”א דינר (בס’ הבית בכשרותו עמ’ ק”צ) שכתב וז”ל, לאחרונה בדקו שנית ענין זה והוברר שרוב הכלים אינם נמשחים משומן בהמות טמאות אלא משומן סינטטי, ואף המשתמשים בשומן אינו אלא שומן פגום, וגם בטל בששים, וע”כ יש לברר חיוב הגעלה אצל המומחים והמבינים במציאות הנעשית במפעלים עכ”ל.
ובחוט שני (פסח פ”י סק”א) כתב שאף שבזמנינו רבים הם הכלים המשוחים בשומן צמחי ולא בשומן מן החי וא”כ א”צ להגעילם כלל, מ”מ כיון שישנם מקומות המשתמשים בשומן מן החי, ואין ידוע באיזה שומן נמשחו הכלים שרוצה להשתמש בהם, יש להגעיל את כל הכלים המשוחים בשומן עכ”ד.
ולכן אם אין מושחים בו שומן א”צ לחשוש.
ועוד הביא בהבית בכשרותו שם שהורה לו הגר”נ קרליץ שליט”א, שאם משתמש בכלי לצורך צונן א”צ הגעלה.
ולכן אם משתמש במיקסר רק לצורך צונן ולא מכניס בו חם א”צ להגעילו, ואין צריך לומר שהחלקים שאינם נוגעים באוכל שא”צ להגעילם.
ובכל מקרה בדיעבד גם מאכל חם אינו נאסר (חו”ש שם).
בענין ההגעלה בכלים הנלווים למיקסר, כמדומה שבפוסקים לא נזכר אלא כלי מתכת, אבל כלי פלסטיק וכדו’ אין חוששים שמושחים אותם בשומן כדי לאוסרן.
וכן אמר לי הג”ר דוד קולדצקי [מח”ס תורת המועדים] שלדברי המומחים אין חשש של משיחת שומן איסור בכלים שאינם מתכת.
אם אפשר להכניסו לסיר שמשתמשים בו – אפשר, ורק צריך שלא ישתמשו בו כ”ד שעות קודם, כדי שלא יפלוט הכלי החדש טעם אליו והכלי הישן יחזור ויאסור אותו, ולכן צריך כלי שעבר עליו כ”ד שעות שאינו בן יומו (ראה ס’ הכשרות פ”ג הע’ ל”ו).
ואם אפשר להגעיל חלק חלק – התשובה שאפשר כמבואר בשו”ע (או”ח סי’ תנ”ב סי”א).
ואם רוצה להגעיל ע”י שימלא במים חמים בפנים יש בזה פרטי דינים, אם יש חובה להגעיל גם מבחוץ או לא (עי’ חוט שני שם ושו”ת מנחת שלמה מהדו”ת סי’ נ”א שנחלקו בזה), וכמו”כ אם צריך הגלעה מבחוץ אפשר לעשות ע”י שיגלשו המים מבפנים לחוץ ע”י שמכניס אבן מלובנת בפנים כדי שיגלשו לדפנות הכלי (ארחות רבינו ח”ג עמ’ פ”ו), ויש שהתירו רק בעירוי רותחין ע”ג הכלי (מבית לוי ח”א עמ’ ל”ב).
בענין שאלתך האם זה משנה סדר הטבילה וההכשרה, הנה עיקר דין הגעלה הוא קודם טבילה, עכ”פ לכתחילה, וי”א גם לעיכובא להטבילו שוב אחר ההגעלה, אם הטבילו קודם הגעלה (שו”ע יו”ד סי’ קכ”א ס”ב ונו”כ), ומכיון וישנם דעות שבכלי שצריך הגעלה מן הדין הוא לעיכובא וכנ”ל, לכן לכאורה יש מקום להדר בזה גם כאן שלא לעשות הטבילה קודם ההגעלה, אע”פ שאינו ברור מצד הדין שצריך הגעלה מהטעמים הנ”ל, (ואם לא הגעילו קודם הטבילה יעשה שאלת חכם).
***
קרא פחותנראה שבמקרה כזה בודאי יש לסמוך על הפוסקים שמתירים. מקורות: הנה מקור הצד לאסור בזה הוא מצד שבטלו ברכות חול בשבת משום כבוד שבת, ובירושלמי שהביאו התוס’ בברכות מח ע”ב מהו לומר רענו זונינו וכו’, משמע דהאיסור הוא לא רק בשמונ”ע (מלבד ...קרא עוד
נראה שבמקרה כזה בודאי יש לסמוך על הפוסקים שמתירים.
מקורות:
הנה מקור הצד לאסור בזה הוא מצד שבטלו ברכות חול בשבת משום כבוד שבת, ובירושלמי שהביאו התוס’ בברכות מח ע”ב מהו לומר רענו זונינו וכו’, משמע דהאיסור הוא לא רק בשמונ”ע (מלבד היכן שהוא טופס ברכות קבוע כמו בבהמ”ז כמובא בירושלמי הנ”ל), וא”כ הספק הוא אם רק בקשות נאסר או גם וידוי.
והנה הרמ”א סי’ רפח ס”ב פסק דמי שיש לו מרגוע בשבת אם יבכה מותר לבכות בשבת להסיר הצער מלבו, וכעי”ז בא”ר סק”ג, ובט”ז שם סק”ב חלק על זה ואסר בכיה באופן שהתיר הרמ”א עי”ש וכן דעת השל”ה (מס’ שבת ד”ה וכתב רבינו ירוחם).
אולם מ”מ השל”ה גופיה שם התיר הוידוי בשבת, וכ”כ הוא שם עוד כן גם בר”ה שחל בשבת (ריש מס’ ר”ה ד”ה כתב במהרי”ל), וגם בפתח הדביר דלהלן ציין דגם מהר”ם מינץ סי’ פז דעתו להתיר, וכן במג”א סי’ רח סקי”א הביא דברי המהר”ם מינץ הנ”ל להלכה, וכ”כ בשוע”ר סי’ רפח ס”ח שיכול להתוודות בשבת ואינו בכלל תחנונים האסורים בשבת, ומשמע שם שהתיר גם וידוי הקבוע ולאו דוקא באופן שאירע שנכשל בשבת בחטא שצריך להתודות עליו, ומשמע שכך למד במג”א בשם המהרמ”מ.
ואמנם במשנ”ב סי’ רפח סקכ”ב משמע שלמד דברי המהרמ”מ רק לענין חרטת עונות שלא בלשון וידוי, וכך פסק שם ובסק”ז לאסור וידוי גרידא בשבת ע”פ סדר היום שהתיר רק במקום צורך מיוחד, עי”ש, (וכן בשד”ח דלהלן מה שהביא בשם החיד”א בביאור דברי הסדר היום), אבל גם המשנ”ב שם בסק”ז ושם בשעה”צ סקכ”א הקיל בתענית חלום להתודות עכשיו משום שהוא מקום צורך, וא”כ בניד”ד שהוא מקום צורך ובראשונים משמע שהוא חיובא דאורייתא דרמיא עליה, א”כ אין לנו ראיה מהמשנ”ב לנקוט לאסור.
וציינו בזה גם לדברי הלק”ט ח”ב סי’ קעב שנקט דמצוה להתודות גם בשבת, ואמנם לגבי מה שהתיר שם אמירת והוא רחום בשבת אנן קי”ל ככל הקודמים והזוהר ששללו דבר זה מכמה טעמים כמו שהרחבתי בתשובה בפני עצמה, וכמנהג רוב ככל ישראל, אבל גוף מה שהתיר וידוי בשבת זה מצטרף לעוד כמה רבוותא שהתירו הוידוי בשבת מעיקר הדין (ואולי גופא מה שבזוהר ובקדמונים יש עוד טעמים למה אין אומרים והוא רחום בשבת יש ללמוד שהתירו וידוי לפי שי’ אותם טעמים, אבל אינו מוכרח דיש לומר שוידוי מפורש חמור יותר, ואולם במחב”ר סי’ רסז פירש דברי הלק”ט לענין והוא רחום בפסוקי דזמרא, ועי’ בשע”ת שציינתי בתשובה הנ”ל).
עי’ בברכ”י סי’ תקפא בשם רמ”ז סי’ ל שאסור לומר וידוי עד חצות של מוצ”ש ע”פ סוד, וכן הביאו שוב במחזיק ברכה סי’ ש הובא בבאר היטב שם, ומ”מ לגבי מוצ”ש יש לומר דהוא ענין ע”פ סוד אע”פ שנזכר במחב”ר שם הלשון אסור, דהרי כבר אומרים סלח לנו כי חטאנו במוצ”ש בשמונ”ע, ולכן יתכן שעיקר הקפידא במוצ”ש קודם חצות הוא רק באופן שאינו מחוייב ע”פ דין כגון וידוי קבוע על חטאים שכבר התוודה עליהם, כגון מה דמיירי שם רמ”ז על סליחות קודם חצות.
ובשדי חמד אסיפת דינים מערכת ו אות ג’ בשם פתח הדביר או”ח סי’ רפ דוידוי אסור בין לפי הפשט ובין לפי המקובלים מלבד חולה שנוטה למות, ויש לציין בזה לדברי הראשונים בשלהי גיטין ובשו”ע הל’ גיטין לגבי היתר גט בשבת לשכיב מרע הנוטה למות.
וע”ע בשד”ח שם מה שהביא מסדר היום ומה שהביא ע”ז דברי החיד”א.
והנה מאחר שהשל”ה ומהר”ם מינץ סי’ פז ומג”א ושוע”ר מתירים בכל גוני ומאידך משמע ברמב”ם ריש הל’ תשובה וברבינו יונה שוידוי הוא חיוב גמור מדאורייתא המוטל על האדם מיד אחר החטא (ועי’ במד”ר פרשת בלק עה”פ חטאתי), והרמ”א מתיר גם בכיה בשבת אם מועיל לו ויש מקום לומר שיתיר גם וידוי אם מועיל לו להרגיעו מדאגתו קצת שיש בזה משום שמחת שבת וגם לתקנו מחטאו, וכן יש לצרף הלק”ט שמתיר יותר מזה והתיר גם וידוי להדיא, וגם להאוסרים אינו איסור דאורייתא, וגם האוסרים התירו במקום צורך גדול (כגון שכיב מרע כהשד”ח בשם חיד”א בדעת סדה”י ובפתח הדביר הנ”ל, או תענית חלום כהמשנ”ב סק”ז הנ”ל בשם סדה”י), ולא נתברר שאינו מוגדר כצורך גדול גם בענייננו, ממילא אין לאסור במקום הצורך ובמקום מצוה.
קרא פחותשאלה {בס”ד שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הרה”ח הג”ר עקיבא משה שליט”א, רציתי לשאול שאלה השקפתית: האם האב מרחם על הבן יותר מהאם? שנאמר על הקב”ה: “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו” (תהלים קג, יג). ובמקביל נאמר: ...קרא עוד
שאלה
{בס”ד
שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הרה”ח הג”ר עקיבא משה שליט”א,
רציתי לשאול שאלה השקפתית: האם האב מרחם על הבן יותר מהאם?
שנאמר על הקב”ה: “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו” (תהלים קג, יג).
ובמקביל נאמר: “ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי” (איכה ד, י).
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים,
חודש טוב ומבורך וכתיבה וחתחימה טובה!
מיד’ ומוקירך הקט’ אהרון}
תשובה
בס”ד
יום חמישי כ”ח אב תשע”ו
לכבוד ידידי הרב אהרן שליט”א
שלום רב
איתא בפסיקתא דרב כהנא וז”ל, א”ר שמואל דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים (תהלים קג: יג).
ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).
א’ הקדוש ברוך הוא אנא עביד דידאב אנא עבד דידאם (אני עושה של אב ואני עושה של אם – ביאורי שם).
אנא עביד דידאב, כרחם אב על בנים (תהלים שם).
אנא עביד דידאם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).
א’ הק’ אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא: יב) (אנכי אנכי, כפל תנחומין אני מנחמכם, רחמים ותנחומין – ביאורי שם).
וכתבתי בביאורי שם, לרחם במעשים ולנחם בדברים, דהיינו שדרך האב לרחם על בנים במעשים, אבל האם לא תמיד יש לה את היכולת לכך, ולכן היא משתמשת בדיבורים, ומחזקת את רוח בנה, ולכך נמשלו רחמי הקב”ה על ישראל לרחמים של אב הפועל והיכול לפעול למען בנו, ולא לרחמים של אם שאמנם מרובים המה אך לא תמיד יכולים לסייע, מאידך גיסא התנחומים שמתבטאים ברגש ושידולים בזה יפה כוחה של האם משל האב, ולכן נמשלו תנחומי הקב”ה לתנחומין של אם.
ביאור נוסף הובא בבראשית רבה פרשת וישלח פרשה עח [וכן בפסיקתא שם], וז”ל, כרחם אב על בנים, תני ר’ חייא כרחמן שבאבות ואי זה הוא רחמן שבאבות, ר’ יהודה אמר זה אברהם, אמר אברהם (בראשית יח) חלילה לך מעשות כדבר הזה, ר’ לוי אמר יעקב והוא עבר לפניהם, אמר טב דיגע בי ולא בהון, ר”ל שיעקב העדיף שיפגע בו ולא בבניו ונשותיו.
לפי זה אין הכונה באופן כללי לרחמים של אבות שהם יותר משל אמהות, אלא לרחמים של אב המסוים שנתגלה ברחמיו הגדולים.
אכן יעוי’ מה שכתב בריקאנטי בראשית ל’ וז”ל, וידעת כי מדת הדין לאם שנאמר [משלי לא, א] משא אשר יסרתו אמו.
ומדת רחמים לאב שנאמר [תהלים קג, יג] כרחם אב על בני עכ”ל, ודבריו הם ע”פ הסוד.
ומבואר עוד ברבינו בחיי בראשית ב’ כ”ג וז”ל, וע”ד המדרש: (ב”ר יז, ג) עצם מעצמי, האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם, אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח.
ומפני זה תמצא באדם “וייצר”, כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר.
ובאשה נאמר בה “ויבן” כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים.
ומזה אמר הכתוב: (תהלים קג, יג) “כרחם אב על בנים”, יחס הרחמים לאב, ויחס מדת הדין אל האם, הוא שכתוב: (משלי לא, א) “משא אשר יסרתו אמו”.
ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן עכ”ל.
ומדבריו נראה שמבאר הדברים לחיי המעשה, וצע”ק דבעלמא אמרי’ נשים רחמניות הן, וצ”ל דיש הבחנות בזה.
מה שהובא ממגילת איכה זוהי פורענות, ואין מביאין ראיה מן הפורענות, כך שאדרבה רוב הרחמנות נהפכת כאשר ישנה פורענות.
***
המשך שאלות מהשואל הנ”ל
{בס”ד
שאלות מתשובתו של כבוד הרב שליט”א:
א.
מה ההבדל בין שאדם הושם בג”ע לבין האשה שנבנתה בתוך ג”ע?
ב.
האם יש הלכה למעשה שניתן ללמוד משאלתי (לא רק להשקפה)?
ג.
מדוע לא ניתן להביא ראיה מן הכתוב אפילו הכי שזה פורענות?
ד.
האם האבות לא היו רעבים בזמן הפורענות והם לא בשלו ואכלו בשר אדם שהם ילדיהם?
ה.
איך קרה מצב כל כך גרוע שהאימהות בשלו בשר ילדיהן (גם בשואה האיומה לא שמענו על כך)?
ו.
למה בשלו בשר ילדיהם האם לאכול או מדובר במעשה לימודי עבור הלומד?
לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכה עצומה!
הקט’ אהרון}
תשובה
יום חמישי כ”ח אב תשע”ו
לכבוד הרב אהרן שליט”א
שלום רב
א.
יתכן כי כונת רבינו בחיי בפרט זה אינו מצד ענין הקשיות שיש באשה, אלא מצד ביאור המשך הפרשה שם בבראשית, ומ”מ ראה בנדה ל”א ב’ וז”ל, ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, ודומה למדרש שהחוה”ל הביא, ושם ג”כ אין הכונה לג”ע.
ב.
אם שאלת כבר אביא בזה מה שכתב בשו”ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ’ איסורי יחוד פרק כ”ז ס”ק כ’, וז”ל, אזכיר בזה גם מה שראיתי בספר אפי זוטרי על אה”ע סי’ כ”ב שכותב נמי ליישב טעם חילוקי הטעמים בין איש לבאשה בדרך זה, דבאיש משום שהאמהות הן המביאות לבניהן לבית הספר וידוע דרחמי אב ואם על הבנים ובפרט נשים וכדכתיב ידי נשים רחמניות ולעולם יראות על בניהן שלא יכו אותם המלמדים ע”כ ודאי באים להרבות דברים עם המלמדים להשגיח על בניהן בעין החמלה וממילא באות לידי קירוב דעת עם המלמד דסברי למימר מתוך כך יאהבו גם את בניהן אהבה יתירה ולא יכבידו עולם עליהם ומן השיחה יוכל לבא לידי הרהור ומהרהור למעשה, וזהו מ”ש הרמב”ם ומרן ז”ל שנמצא מתגרה בנשים שע”כ הזהיר התנא ואל תרבה שיחה עם האשה וכל המרבה דברים וכו’, משא”כ באשה המלמדת תינוקות שאף אם באים אבות הבנים להביאם ללמוד אין טבעם רך כמו בנשים וגם כי האב יודע קרא דכתיב חושך שבטו שונא בנו ואין טבע האבות לצוות על המלמד שלא יכה אותם אדרבא רוצים שילמדו תורה כי חייב אדם ללמד את בנו, ואף אם ירצה לחלות פניה שתשגיח על בנו בעין החמלה אין דרך שהאב כדי שתרחם על בנו תתבענה לשם ניאוף אדרבא אפ’ שאם היא צנועה תשפוך חמתה על בנו א”כ אין לך טעם אחר לחוש ולאסור אלא כדי שלא יבא לידי יחוד עם האבות.
ג.
מכיון שבפורענות המושגים משתנים, וראה מה שכתב בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) איכה פרק ד סימן י וז”ל, ידי נשים רחמניות.
מקודם, עכשיו בשלו ילדיהן, כלומר שכעת הן כבר לא נשים רחמניות, משום שהרעב מעביר אותן על דעתן.
ובעצם מה שהפסוק מביא הוא לומר חידוש שאע”פ שהם נשים שהיו רחמניות מ”מ בשלו ילדיהן.
והנה בעצם ענין זה שגם האבות יאכלו בשר בניהם נזכר במקומות בתנ”ך, כמו בדברים כ”ח נ”ד ועוד, וביאר הענין הרא”ם דברים כ”ח וז”ל, פירוש: תדע ש”הרך והענוג” אחד הוא, שהרי אחר שכתב “הרכה בך והענוגה”, כתב “מהתענג ומרוך”, דמשמע, דרכה וענוגה חדא היא, שאילו היתה הרכה לחוד והענוגה לחוד, מהתענג הענוגה ומרוך הרכה מבעי ליה.
אחר כך פירש ואמר: “ואף על פי שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מיאוס, ימתק לו מרוב רעבונו בשר בניו ובנותיו”, הוכרח לפרש “תרע עינו” ו”תרע עינה”, מרוב מתיקתו, שיומתק להם לרוב רעבנותם, תרע עינו ועינה על בניהם הנשארים מאחיהם השחוטים, מלתת להם מבשר אחיהם השחוטים.
ולא פירש אותו, שמרוב רעבנותם יתאכזרו עד שלא יתנו מבשר אחיהם השחוטים לבניהם הנשארים, על דרך (איכה ד, י) “ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן”, מפני שענין הפנוק, שהוא הרך והענוג, אינו נופל בו, אלא הפכו, שבמקום הפנוק, שנפשו קצה המיאוס, שדרכו יותר מכל שאר בני אדם, אלא אף על פי שהם מפונקים והיה להם למאוס בשר בניהם השחוט, מרוב רעבנותם לא ימאסוהו, אלא ימתק להם כל כך, עד שתרע עיניהם, מלתת ממנו לבניהם הנשארים עכ”ל, ומבואר הענין כנ”ל דבפורענות הכל משתנה.
ה.
זהו קללה ככל הקללות הכתובות בספר התורה, וגם מש”כ ובנים יאכלו בשר אבות הוא קללה הכתובה בתנ”ך, ואע”פ שלא שייך לעשות דבר כזה גרם הקב”ה שיבוא לידי כן כמבואר המעשה בחז”ל.
ו.
בשלו בשביל לאכול, ראה למשל במדרש זוטא איכה, וראה עוד ביוסיפון הסיפור על האשה שבישלה את ילדה לאכלו, וזה מזמן מאוחר יותר.
בהצלחה רבה
קרא פחותיש שהתירו כשלומד מזה ונצרך ללימוד ויש בזה דעות שונות. מקורות: הנה עצם הנחת דבר ע”ג ספר הוא פשוט לאיסור, כמבואר במגילה שאפי’ נביאים ע”ג תורה אסור, וכ”כ במשנ”ב סי’ קנד סקל”א שאפי’ להניח קונטרסים של חול בתוך ספר אסור, וכעי”ז בחי”א ...קרא עוד
יש שהתירו כשלומד מזה ונצרך ללימוד ויש בזה דעות שונות.
מקורות:
הנה עצם הנחת דבר ע”ג ספר הוא פשוט לאיסור, כמבואר במגילה שאפי’ נביאים ע”ג תורה אסור, וכ”כ במשנ”ב סי’ קנד סקל”א שאפי’ להניח קונטרסים של חול בתוך ספר אסור, וכעי”ז בחי”א כלל לא סמ”ח ע”פ מג”א בשם ס”ח, קצש”ע סי’ כח ס”ט, וכן הזהיר בשו”ת תורה לשמה סי’ שו בהנחת משקפיים בספר להשתמר בו, ודלא כמהרש”ג ח”ב סי’ עג שהתיר להניח ניירות בספר בדרך אקראי.
והנה בהנחת דברים ע”ג ס”ת מצינו ב’ אופנים של היתר, האחד היכא דלא אפשר, כדאמרי’ בפ”ג דמגילה דהיכא דיתיב דפא אחבריה שרי (גם לפי הצד שס”ת ע”ג ס”ת היה צריך לאסור מעיקר הדין) משום דלא אפשר ומחמת זה הותר להניח ס”ת ע”ג ס”ת לכל הצדדים בגמ’ שם (דהיינו גם לפי הצד שתורה בתורה אסור למכור), והאופן השני הוא כשהוא לטובת ולצורך הספר, כמו מעיל של ס”ת שמונח בחלקו ע”ג הס”ת.
ובשו”ת אג”מ ח”ד סי’ עב התיר להניח דפים לצורך כתיבה בתוך הספר גם כשעדיין אין כתוב בהם ד”ת.
ולפני כמה שנים אמר לי מו”ר בעל הלכות חג בחג דמה שצריך לצורך הלימוד כגון עט או מכשיר כתיבה (כגון מחשב נייד) וכיו”ב אין בזה איסור להניחו ע”ג הספר כשמשתמש בו לצורך הלימוד, ואפשר לציין בזה לדברי רש”י ברפ”ז דיומא גבי בגדי כהונה שנתנו ליהנות בהם משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומבואר בזה דגם הצמצום בזמן לא נתנה תורה למלאכי השרת לצמצם בזמן שרק בזמן השימוש בפועל ממש יהיה מותר להניחו ע”ג הספר (וע”ע רש”י ברכות כד), וגם יש מקום לומר דכל מה שעסוק בלימוד ונצרך ללימוד חשיב כתועלת הלימוד כל שנזהר מה שיכול שלא להניחו לחינם וא”א לצמצם.
וכנ”ל יש מקום לומר ג”כ לענין ההיתר לישב סמוך למתפלל כשאומר דברי תיקון תפילה או לומד לכל מר כדאית ליה דגם בזה א”א לצמצם דלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכל שמתיישב ובא להתפלל או ללמוד גם אם ייקח כמה שניות עד שיתחיל אינו עובר בזה איסור ואינו צריך להתחיל באותו הרגע ממש.
ועי’ בספר אהל יעקב כבוד וקדושת הספרים עמ’ פו ואילך תשובות בהרחבה בענין הנחת מחשב נייד ע”ג ספר, והביא שם כמה דעות בזה מפוסקי זמנינו, וציין שם גם הנידון על הנחת כלי ברזל ע”ג ספר שהוא חמור יותר לדעות מסויימות גם כשהוא לצורך הספר או לצורך לימוד.
קרא פחות
נשאל: י״ח באייר תשפ״דב: ממונות
נראה דלהלכה אי אפשר. מקורות: יש לציין דמצינו כמה דברים שהריגת אבר בהן או הכאה הוא מעין מיתה, חדא בגמ’ בפ”ח דיומא מנין שפיקוח נפש דוחה את השבת ומה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם ודוחה את השבת ק”ו לפקו”נ שדוחה ...קרא עוד
נראה דלהלכה אי אפשר.
מקורות: יש לציין דמצינו כמה דברים שהריגת אבר בהן או הכאה הוא מעין מיתה, חדא בגמ’ בפ”ח דיומא מנין שפיקוח נפש דוחה את השבת ומה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם ודוחה את השבת ק”ו לפקו”נ שדוחה את השבת.
שני בדין סכנת אבר שדוחה שבת מדין פקו”נ.
ג’ בפרק ר”א דמילה בשבת קלו ע”א דמבואר שם שהחובל בנפל כיון שהוא ודאי מת הוה ליה מחתך בבשר בעלמא, ומבואר דכיון שסופו למות ממילא חבלה בו אינה קרויה חבלה לדיני שבת, ומיהו משם א”א להביא דמיון כי בן ח’ דינו כמת משום שמעולם לא היה עומד לחיים.
ד’ בגמ’ בסנהדרין י ע”א ומכות ה ע”א מלקות במקום מיתה עומדת ועי’ כתובות לג ע”ב.
ה’ בגמ’ בב”ק מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא.
ואע”פ שיש להשיב על הראיות וחלק מהם הם רק זכר לדבר, מ”מ המסתמן לכאורה שאם יש לו זכות להרגו ממילא יש זכות גם להרוג בו איבר.
אולם יעוי’ בסנהדרין פה ע”א וברמב”ם פ”ה מהל’ ממרים הי”ב שמי שיוצא ליהרג על ידי בית דין שאדם החובל בו פטור הואיל והוא הולך למיתה, ומשמע שאסור מלבד בנו שאם חבל בו שחייב, והיה מקום לומר גם לענייננו שמה שהותר הוא רק הריגה אבל לא חבלה, ומאידך גיסא אולי יש לחלק דשם מיתתו בבית דין וכאן מיתתו ביד גואל הדם, מאידך גיסא גם מי שמיתתו בבית דין מצוותו בכל ישראל, ואעפ”כ לא הותר אלא הריגה אבל לא להכותו, מאידך גיסא יש לומר דאע”פ שמצוותו בכל ישראל מ”מ כל עוד שלא עשו כסדר מתחילה העדים וכו’ עדיין אסור לכתחילה לשאר ישראל להרגו, (*) וכמבואר ברמב”ם פי”ד מהל’ סנהדרין ה”ז דאין רשות לשאר העם להמית אותו תחילה.
ומאידך גיסא אולי יש לומר דגם שם אינו פטור ואסור אלא פטור ומותר, ולא נקט פטור אלא משום שבבנו חייב ולכך נקט גבי אחר שפטור, ויל”ע בזה.
ויעוי’ שם בחי’ הר”ן שכ’ דלמסקנא דגמ’ דהתם דאמרי’ שטעם הפטור הוא לאו משום דגברא קטילא הוא אלא משום שאדם זה אינו עומד לחיות עי”ש בלשון הגמ’, ובי’ החי’ הר”ן שכל הפטור הוא רק מדינו ולא מתשלומין, אולם פשטות הגמ’ שם שגם מתשלומין, דהרי לעיל זה אמרי’ בקושי’ האי כי דיניה והאי כי דיניה ומשמע דלמסקנא נפטר בכל מה שנפטר (היינו אחר שמכה דלאו בנו) וכן כ’ בספר סנהדרי קטנה שם מדנפשיה דלא כהחי’ הר”ן שם.
ועכ”פ לפ”ד החי’ הר”ן ודאי שאין כאן היתר שהרי חייב בתשלומין, אבל לפי פי’ הסנהדרי קטנה שם יש לדון בזה.
ומ”מ בניד”ד עדיין יש לעיין בזה כיון דבני”ד אינו עומד למות אלא להיכנס לעיר מקלט (באופן שהוא רוצח בשוגג) וממילא לא שייך דברי הגמ’ שם לניד”ד.
וכמה אחרונים דנו מה הדין טריפה לפ”ז ויעוי’ שם בערל”נ שטען שרק בצירוף שהוא חוטא עי”ש ולפ”ד בשוגג ודאי שלא שייך בעניננו, אבל גם לפי דברים שכתבו שם אחרונים אחרים יל”ע בזה.
והנה קיימא לן לגבי רודף דאע”ג דגברא קטילא הוא מ”מ אם יכול להצילו באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, אבל כמובן שא”א ללמוד משם להתיר כאן דשם אינו קולא אלא חומרא שמחוייב לעשות הדבר הקטן במקום הדבר הגדול, אבל כאן הרי אין כאן נידון האם מחוייב לעשות הדבר הקטן במקום הדבר הגדול, אלא האם מותר לו לעשות מה שיבחר מהם כרצונו או שניהם יחדיו, וזה חומרא ולא קולא, וא”א ללמוד חומרא כאן מקולא שם.
ובגוף הסוגיא דסנהדרין שם יש להעיר דאין להביא שום ראיה משם לענייננו, דהרי אין אחד מישראל מותר להורגו כמבואר ברמב”ם פי”ד ה”ח מלבד מי שצריך להורגו ע”פ דין תורה, אבל לא נראה שבדיעבד שאם הרגו אדם אחר נהרג עליו כיון שיד כל העם באחרונה וקרא כדכתיב פסק הרמב”ם שהוא לא היכא דאי אפשר, וממילא בעבר אחד שאינו מן העדים וטיפל בענשו של זה שנגמר דינו א”א לחייבו, וכעי”ז מצינו שהנסקלין שנתערבו בנשרפין ידונו בקלה שבהן דהיכא דלא אפשר ממיתין אותובכל מיתה כדאמרי’ בגמ’ וברמב”ם בפרק הנזכר, (וע”ע מנ”ח מצוה רצו ד”ה ודע דאף אם לא ייחדו וכו’, דגם שם למד מדברי הרמב”ם דבדיעבד הרגו אחר אין נהרג עליו, אבל מהר”ן הנ”ל יש לדון אם סובר דאין שום שייכות לאדם אחר לטפל בעונשו של מי שנגמר דינו גם בלא בדיעבד אבל יש לדחות דכיון שבא רק לחבול בזה לא מיירינן), ממילא יש להבין שאם מישהו יחבול בו יתחייב בממון או עכ”פ יהיה איסור בדבר משא”כ הכא.
אולם באמת יש לדון מה הדין שם כשהעדים עצמם אינם יכולים להרגו אלא רק לכרות בו אבר, האם בכה”ג מותר לעשות בו כן או לא, ויעוי’ בסנהדרין מה ע”ב דמבואר שם שאם הב”ד אינם יכולים להרגו במיתה האמורה בו רשאין להרגו במיתה אחרת, ולדעת התוס’ היינו דוקא בד’ מיתות, וא”כ פשיטא שאינם מותרין לכרות בו אבר בלא להרגו, אבל לדעת הרמב”ם בהלכות סנהדרין שם שסובר שאפשר להרגו בכל מיתה ממש, יש לדון אם הוא הדין בכריתת אבר כנ”ל.
ונראה שאי אפשר, שהרי מסקנת הגמ’ שם דבעינן קרא כדכתיב ולכן אם נכרתה יד העדים וכו’ וכמו שפסק שם הרמב”ם גופיה, ומבואר בגמ’ שם דמצד מה דבעינן קרא כדכתיב לא היו יכולין להרגו בכל מיתה, אבל מאחר שיש ריבוי מות יומת מרבי’ שאר מיתות, וממילא עד כאן לא פליג הרמב”ם אתו’ אלא רק דא”צ לענין זה דוקא א’ מד’ מיתות שכן מבואר בתוספתא, אבל לענין שאר נזיקין לא נתרבה דלענין זה בעינן קרא כדכתיב וכן מצינו שהרוגי ב”ד נכסיהן ליורשין, דהרי לא הופקעו כל זכויותיהם מכל וכל, וגם לדעות דלעיל שחובל בהם פטור מתשלומין מ”מ הוא רק בעבר וחבל ולא הותר לכתחילה.
וממילא גם לענייננו בגואל הדם לא יהיה אפשר.
קרא פחות
נשאל: י״ג בתשרי תשפ״הב: תפילה
לכאורה במקרה שאמר טל ומטר בקיץ והמשיך ברכה שלאחריה, יצטרך לחזור לברכת השנים ואחר כך לומר של שבת, ואם סיים תפילתו יצטרך לחזור לראש ולהתפלל של שבת, ובמקרה שלא אמר טל ומטר בקיץ והמשיך בברכה שלאחריה או שאמר של שבת ...קרא עוד
לכאורה במקרה שאמר טל ומטר בקיץ והמשיך ברכה שלאחריה, יצטרך לחזור לברכת השנים ואחר כך לומר של שבת, ואם סיים תפילתו יצטרך לחזור לראש ולהתפלל של שבת, ובמקרה שלא אמר טל ומטר בקיץ והמשיך בברכה שלאחריה או שאמר של שבת באמצע לא יחזור.
מקורות:
בעיקר דינא של הזכרת טל ומטר בשבת למי ששכח והתפלל של חול בשבת ונזכר בברך עלינו, הנה נחלקו בזה האחרונים דדעת המג”א סי’ קיז סק”ב [עי”ש בדבריו לענין הנידון שם, ועכ”פ] משמע שביום רגיל יש שאלת מטר בשבת אם התפלל של חול בשבת ואמר ברכת ברך עלינו (כלומר אף אם אז נזכר שהוא שבת).
אבל בשו”ת חסד לאברהם תאומים מהדו”ת סי’ כ נקט שאין שם שאלת מטר בשבת עי”ש.
ופשטות הדין הוא ודאי כהמג”א והכי הלכתא, דמהיכי תיתי לומר ששבת אינו זמן שאלת מטר, דא”כ בכל ברכות של חול נימא הכי, ובברכה זו דברך עלינו גופא שעומד בה עכשיו למה לא נימא הכי דכל הברכה כולה אינה שייכת לשבת, וכך ודאי כל האחרונים דלהלן בסוף התשובה אין ספק שסוברים כהמג”א ורבים הם (וכן יל”ע אם הגרח”ס דלהלן יוכל להסכים עם החסל”א), וגם הב”ח והא”ר החולקים על המג”א בנידון המבואר שם מ”מ כ”ש שמודים לו שביום רגיל צריך לומר כמו הציבור עי”ש ופשוט וכן דעת הבה”ל בסי’ קיז שצריך לומר כמו הציבור (ולא נכנסתי כאן לנידון המיוחד שדנו בו שם הב”ח והמג”א והא”ר והבה”ל, אבל מדברי כולם חזינן דביום רגיל צריך להזכיר כמו הציבור).
עכ”פ מבואר דמעיקרו היה צריך לנהוג כמו הציבור ולומר ותן טל ומטר בחורף ולומר רק ותן ברכה בקיץ.
ובניד”ד הנה היה מקום ללמוד ממה שדנו ונחלקו הרשב”א [ברכות מט ע”ב] והטור ושו”ע [או”ח סי’ קפח ס”ז] לענין מי ששכח אזכרת חוה”מ או ר”ח בסעודת חובה של שבת, אם הסעודה נחשבת חובה גם לענין אזכרת חוה”מ ור”ח לענין שאם ישכח אזכרה זו יצטרך לחזור או לא.
דהנה לכאורה כל מה שנחלקו הוא רק באופן הנ”ל, מאחר ששם האזכרה היא מצוה, והיה מוטל עליו לומר כל הברכהמ”ז וגם לומר האזכרה, אבל כאן שהאזכרה מתחילתה אינה מצוה, שהרי כאן לא היה מוטל עליו כלל לומר תפילה של חול, נמצא דמעיקרא לא נתחייב באזכרה זו כלל.
ואמנם אי’ בפוסקים [ראה משנ”ב סי’ רסח סק”ב] דטעם מה שיסיים הברכה אם התחיל של חול בשבת בטעות [בחלק מהאופנים] הוא משום שברכה של חול שייכת בשבת וראויה לו מן הדין, מ”מ הרי לא היה מוטל עליו חיובא לאומרה בשבת.
וא”כ היה מקום לומר דעד כאן לא פליג הרשב”א התם אלא משום שיש מצוה באמירתו, אבל אם שינה בדבר שמתחילתו לא היה מצוה באמירתו לכאורה גם בזה גם הרשב”א מודה.
אבל אפשר דגם אם נקבל סברא זו לענין מקרה הפוך שאמר ותן ברכה (בלא מטר) בשבת שבימות הגשמים, שלא להצריכו לחזור, אעפ”כ בנידון דידן שאמר ותן טל ומטר בשבת בימות החמה יתכן לחייבו לחזור, כיון שאזכרת דבר שאין צריך להזכיר גריע יותר מהשמטת דבר שצריך להזכיר, לענין לחייבו לחזור, דהן אמת שבאופן שהזכיר של שבת בחול פסק השו”ע ס”ס קח [ועי”ש המשנ”ב הדעות בזה ומה שהביא בשם החי”א] שבדיעבד אינו חוזר, מ”מ שם אין בזה קללה, אבל כאן שיש בזה קללה במה שמזכיר של גשמים בקיץ א”כ יש לו לחזור.
ויש להוסיף דלענין מעביר הרוח ומפריח הטל שאין מחזירין אותו [תענית ג ע”ב], ומבואר במפרש שם בטעם מה שאינו לעיכובא הוא משום שבלאו הכי תפילתו לא תתקבל, משמע דלולי כן אע”פ שאינו שייך אליו כלל התפילה על טל ועבים [על עבים ודאי וגם טל מעיקר הדין אינו חובה] אעפ”כ כשמקלל בתפילתו היה צריך לחזור, לולא שבההוא לא שייך קללה, וא”כ גם לענייננו, ואין לטעון שברכתו לא חשיבא ברכה לענין זה, כיון דחשיבא ברכה כמו שנתבאר.
ואי’ שם עוד בגמ’ מוריד הגשם מחזירין אותו, ופירש שם המפרש דמיעצר, וכיון דבעא אמיטרא לא התפלל תפלתו כהוגן וחוזר לראש הברכה ואומרה בלא מוריד הגשם, לפי שהגשמים בקיץ סימן קללה הן מפני הקציר עכ”ל המפרש שם, ומבואר מזה דעיקר הטעם למה מחזירין אותו לאו משום ששיקר בתפילה (עי’ בלשון המשנ”ב ס”ס קח בשם האחרונים), אלא משום שאמר קללה בתפילתו, והוא היפך מטרת התפילה, ועי’ עוד באורל”צ ח”ד רפ”ו הל’ עשי”ת עוד נפק”מ שהביא בזה שחמור במוריד הגשם בקיץ לדעתו גם כשלא התחיל ברכה אחרת משום שקלקל באמירתו, ולא דמי להחסיר אזכרה, ובאמת יש לדון לפ”ז באמר קללה דשאלת הגשמים בברכה אחרת בשמונ”ע.
ובחידושי הגרח”ס הלוי בברכות כו ע”א חידש בענין פלוגתת הראשונים [תוס’ ברכות שם ותר”י שם יח ע”א מדה”ר בשם חכמי פרובינצא] לענין אזכרה בתשלומין באופן ששכח האזכרה ועכשיו בתשלומין אינו יכול לומר שוב האזכרה אם יש בזה מה לתקן או לא.
ונקט הגרח”ס דכל הנידון שם לגבי אזכרה, אבל אם שכח טל ומטר הו”ל כמשנה ממטבע שטבעו חכמים, ולפי דבריו גם לא יהיה הכרח לקבל סברא הנ”ל גם במקרה ששכח טל ומטר בימות הגשמים.
ועדיין יש להסתפק בזה דמ”מ אינו דומה ממש למקרה דמיירי הגרח”ס לגבי תשלומין דשם סו”ס יש עליו חובת תפילה עכשיו על תפילה של עכשיו לומר אזכרה זו, ובלאו הכי דבריו מחודשין קצת, דהרי בימות החמה יש ברכת השנים גם בלא טל ומטר, ש”מ שיש נוסח ברכה כזו, וא”כ מהיכי תיתי שהוא מעכב בברכה לומר שבימות הגשמים לא ייחשב ברכה כלל בלא טל ומטר יותר מברכה בלא אזכרה, וכבר העירו דיש פוסקים שלכאורה אין משמע בהם כדברי הגרח”ס, ועכ”פ לעניינו שמא לא גרע מימות החמה כיון שמעיקרו אינו מחוייב באזכרה זו כלל וכנ”ל.
והנה בהגהות זקני הרע”א על השו”ע או”ח סי’ קיד מפלפל דיש מקום לומר שבליל שבע אינו חוזר אפי’ לא אמר מוריד הגשם מידי דהוה אברכת מעין שבע שיוצא לפ”ד המג”א (דלא כהא”ר שסובר שיוצא בברכת מעין שבע רק מהש”ץ) והבה”ל שם ד”ה מחזירין הביא נידון זה אבל בסי”ג משמע בבה”ל שלא תפס כדברי הרע”א, עכ”פ גם אם לא נתפוס כדברי הרע”א לענין ז’ ברכות של ליל שבת שבהם עיקר התקנה לומר מוריד הגשם, ולכן שם נימא שהוא לעיכובא.
מ”מ עיקר סברתו של הרע”א שייכת עכ”פ לענייננו שכיון שיוצא בלא לומר ותן טל ומטר אם יתפלל של שבת, א”כ גם אם התפלל של חול ושכח ותן טל ומטר לא יצטרך לחזור, ובזה גם הא”ר שלא היה יכול לומר חידוש זה בנידונו של הרע”א יוכל לומר כן בניד”ד.
וכאן הוא יותר פשוט מנידונו של הרע”א דבנידון של הרע”א יש עדיין לטעון דמ”מ עיקר החיוב המוטל עליו הוא לומר מוריד הגשם והיאך ייפטר מזה, אבל כאן עיקר החיוב המוטל עליו הוא שלא לומר לא ברכה זו (ד’ברך עלינו’) ולא אזכרתה (ד’ותן טל ומטר’), וכאן יש לטעון שמעולם לא נתחייב באזכרתה, וגם הבה”ל שלבסוף לא תפס כדברי רע”א אפשר דבניד”ד יסכים לחידושו של הרע”א לענין זה.
ועדיין כל הראיה מפלפולו של הרע”א הוא רק בשכח מטר בחורף אבל באמר מטר בקיץ אין ראיה כלל שא”צ להחזירו, ואדרבה אם נדמה כאן למה שנידון בדברי הרע”א, הרי שם אם יזכיר מוריד הגשם בימות החמה מודה הרע”א שצריך לחזור.
ובאמת בבאר היטב סי’ קיז בשם ההלק”ט ח”ב סי’ צא נקטו בפשיטות דאמר מטר בימות החמה אפי’ סיים ברכת השנים (ומסתימת לשונו דקאמר שם חוזר אפשר דר”ל אפי’ התחיל ברכה אחר כך ומסתמא כ”ה דמאי שנא) צריך לחזור ולומר ברכת השנים כתיקונה.
ובמאמ”ר בסי’ רסח כתב יותר מזה דהמתפלל של חול בשל שבת בימות החמה ואמר ותן טל ומטר וסיים תפילתו צריך לחזור ולהתפלל של חול עד ברכת השנים לתקן הברכה ושוב להמשיך בשל שבת, ועי’ להלן מה שאדון עוד בדבריו.
ולכשתדקדק תמצא דמה שנתברר לעיל ע”פ הרע”א אינו סותר הך דינא דהלק”ט כלל, דהרי ההלק”ט לא מיירי באופן שהשמיט אלא באופן שקלקל, ובזה צריך לתקן מה שקלקל.
וכן מצאתי שכ’ בקצה”ש סי’ כא סקכ”ח דפשוט דלא דמי הנידון ההפוך (שהשמיט מטר בימות הגשמים) לנידון ההלק”ט הנ”ל, ותמה על בעל מתת ידו ח”ב סי’ יד שהשווה דינם זל”ז.
אולם גם בשו”ת פלא יועץ (מבעל הפלא יועץ וחסד לאלפים) ח”ב סי’ נב כתב כדברי בעל מתת ידו הנ”ל ונימוקו דכיון שכבר נתחייב בשאלת מטר צריך לומר ולפי דבריו דמי למש”כ ההלק”ט הנ”ל.
ויתכן לומר טעם לשיטה זו המחמירה גם בהשמיט של מטר בחורף, דהנה בעצם מצד הסברא היה צריך לומר בשבת כמו בחול, רק דמשום כבוד שבת פטרוהו, (וכנ”ל מהמשנ”ב סי’ רסח סק”ב), ואדם זה שהלך ונתחייב בזה שהרי כבר עבר על כבוד שבת והתחיל הברכה ונתחייב בסיום הברכה כמבואר בשו”ע ממילא כבר מחוייב בכל מה שכלול בזה, והרי זה כמי שיאמר ברכה שאינה כתיקונה.
אבל גם לפי סברא זו עדיין צריך בירור דמהיכי תיתי שצריך לחזור, דהרי לכאורה חיובא רמיא עליה כל זמן שעומד שם, דהחיוב המוטל עליו הוא רק לגמור הברכה שאוחז בה, ולמה נאמר לו להתחיל ברכה חדשה (דהיינו להתחיל מתחילת התפילה) דהרי לא אמרו לו חכמים להמשיך ברכות אחרות, א”כ רק מפני כבוד הברכה אמרו לו להשלים הברכה.
וביתר ביאור צריך תלמוד דהרי דינא כמעט לכל הראשונים שאין חיובא מה”ת לומר כל ברכה כל עוד שלא תקנו חכמים לאומרה, (חוץ מברכהמ”ז ולחלק מהדעות גם ברכה”ת), והכל תלוי במטבע שטבעו חכמים, (וכמו שהרחבתי בכמה מקומות דעיקר הדין הקובע בברכות לא תליא אלא בקביעת חכמים ולא בסברא כדמוכח מכמה דוכתי כמו שהסברתי במקומותם), וא”כ היאך שייך לומר שחזר לדין העיקרי של תפילת חול, כיון שמעולם לא תקנו עליו תפילת חול בזמן זה, וגם מה שנתחייב לסיים הברכה מפני כבוד הברכה, הרי לא מצינו שחייבוהו יותר מזה ומהיכי תיתי.
והנה למעשה בשכח מטר בימות הגשמים מאחר דלרע”א וקצה”ש א”צ לחזור וגם הבה”ל מתחילה נסתפק בדברי הגרע”א ויש מקום לומר דבניד”ד מודה, וכך יוצא מסברא כנ”ל, א”כ בודאי ספק ברכות להקל, בפרט בשבת שלא שייך תפילת נדבה.
אבל לענין אמר מטר בימות החמה מאחר שאמר דבר קללה ומסברא נראה שקלקל תפילתו כמו שנתבאר וכן מבואר בכמה פוסקים ולא מצינו כ”כ שחלקו על דין זה להדיא, לכך יש לחזור באופן זה, אבל מאחר שדברי המאמ”ר מחודשין כמו שכתב הוא גופיה שכמה לא יסכימו עמו, וגם מסתימת שאר פוסקים שהביאו דין זה רק כשאוחז בשמונ”ע ולא כתבו חידוש גדול זה א”כ אפשר דמשמע לפו”ר שלא תפסו כהמאמ”ר (ועי’ גם להלן בשם התהלה לדוד ועוד) א”כ כשחוזר לא יאמר שוב הברכות של חול.
ואולי המאמ”ר סובר שאם התפלל שוב תיקן התפילה הקודמת ולכך יתפלל שוב עם ברכת השנים כדי לתקנה, אבל גם זה מחודש מאוד, דמהיכי תיתי שתיקן, דשמא תפילה ראשונה נתקלקלה ועכשיו מתפלל תפילה חדשה, ולכן גם אם יתפלל של שבת בלבד יוצא יד”ח חיובא דרמיא עליה.
ובאמת בתהלה לדוד סי’ רסח סק”ה נקט בפשיטות שאם התחיל של חול באופן שמחוייב לסיים הברכה ועבר ולא סיים הברכה והמשיך ברכה של שבת אינו חוזר לשל חול דכבר עקר ממנה והפסיד אמירתו, ונקט שם אפי’ לא סיים מקדש השבת, (ולא נקט כן בדעת הלק”ט הנ”ל דאילו בדעתו נקט שם בסק”ב שאפי’ טעה בברכת השנים והמשיך ואמר תקע בשופר צריך לחזור לברכת השנים ונקט עוד בדעתו שאפי’ סיים התפילה צריך לחזור לראש ולומר ברכות אמצעיות של חול שכבר נתחייב בהם וצ”ע, והוא דומה למש”כ במאמ”ר הנ”ל בדעת הברכ”י, אולם השע”ת סק”ג כ’ בשם הברכ”י במחב”ר סק”ג דגם להלק”ט אם לא הזכיר גשם בברכת השנים אם כבר אמר של שבת א”צ לחזור לברכת השנים).
ולפי השע”ת הנ”ל לכאורה ג”כ צריך לצאת כן עכ”פ היכא שסיים מקדש השבת שיצא ידי חובה גם אם עצר באמצע ברכה וכנ”ל, וצ”ע שהמאמ”ר הסתפק בזה דהרי לפי סברתו דלעיל היה צריך לצאת שהחיוב לא פג.
ובחי”א כלל כח ס”ז כתב דאם עומד בברכת השנים ואמר גשם בימות החמה צריך לסיים הברכה כתיקונה אבל אם כבר סיים הברכה שלא כתיקונה א”צ לחזור לראש הברכה, ובתהלה לדוד סק”א כ’ דאם אמר גשם בימות החמה, אף אם לא סיים הברכה, הפסיד כבר ברכה זו דהו”ל כטעה בברכה וכמי שלא אמרה כלל ואומר מיד של שבת בלא לסיים הברכה.
קרא פחותוידוי לא מועיל בלא קבלה לעתיד כמ”ש הרמב”ם בפ”ב מהל’ תשובה ה”ג ואף איסורא אית ביה כשאדם מתודה בעצמו בלא קבלה לעתיד כמ”ש החי”א בסוף כלל קמג, וכמו שאנו אומרים בנוסח ועל חטא שמזכירין גם על חטא שחטאנו לפניך בוידוי ...קרא עוד
וידוי לא מועיל בלא קבלה לעתיד כמ”ש הרמב”ם בפ”ב מהל’ תשובה ה”ג ואף איסורא אית ביה כשאדם מתודה בעצמו בלא קבלה לעתיד כמ”ש החי”א בסוף כלל קמג, וכמו שאנו אומרים בנוסח ועל חטא שמזכירין גם על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה, ולכן אין שייך וידוי מדין זכין דהרי חולה זה לא קיבל על עצמו שלא לחטוא עוד, ועוד דוידוי גופיה אינו רק זכות דיש בו הרי גם חובה בין מצד הקבלה לעתיד ובין מצד ההודאה בחטא, ואע”ג שהוא מחוייב בלאו הכי מ”מ הרי הוא נהג בזה כמו שאינו מחוייב עד עכשיו, ועוד דהרי אם החולה ירצה רק וידוי בלא קבלה לעתיד יש כאן רק חובה ולא זכות כמבואר בהנ”ל בשם החי”א וממילא אין חבין לאדם אלא בפניו.
ויש לציין דלגבי גיטין בשכיב מרע מצינו דיש אופנים דאמרי’ זכין עי’ רש”י יבמות קלז ע”ב, וכן לגבי בעיגון מחמת שמד בגט יש אופנים דאמרי’ זכין כמ”ש בתה”ד סי’ רלז ושו”ע, ועי’ אה”ע סי’ קמ ס”ו ובבהגר”א סקי”ג, ולכן היה מקום לומר דגם כאן היה שייך זכין, אבל למעשה א”א להתייחס לזה כיון דעיקר מעשה התשובה הוא העקירה מן החטא כמבואר ברמב”ם שם, וביתר דגש בהנהגות הר”ח מולוז’ין וכמדומה שבחלק מהנוסחאות הוא שם בשם הגר”א, ובהרחבה בבית אלהים להמבי”ט, והרי כאן חסר עיקר מעשה התשובה שהוא העקירה מן החטא שחסר גם החרטה וגם הוידוי ומה מועיל כאן זכין.
וכמו שהבאתי ראיות בתשובה אחרת שאחר שנטרפה דעתו של החולה לא שייך אמירת וידוי.
ובחינוך מצוה שסד מבואר דעיקר מטרת הוידוי הוא לגלות מחשבותיו מן הלב אל הפה שמכיר בחטאו, וכמובן שפה בלא לב העיקר חסר דבפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ועי’ בתנחומא ריש בלק דכל החוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך לפגוע בו, וכמובן שהוא דין בחוטא עצמו ואינו שייך לדין זכין.
ואמנם מצינו בכה”ג ביו”כ שמתודה בשביל ישראל אבל שם הוא בשליחותם כמ”ש ומאת עדת בני ישראל יקח וגו’ (בר”פ אחרי מות).
וברז”ל מבואר דיש איזה בחינה שהקב”ה משיב את ישראל אליו, כמ”ש בר”ה לב על חי אני וגו’ כי אם ביד חזקה וגו’ אמלוך עליכם, וכמ”ש בקידושין ע ע”ב דאילו בישראל כתיב והייתי לכם לאלהים וגו’ עי”ש ברש”י ובסוף איכ”ר [איכה ה, כא] עה”פ שובו אלי ואשובה אליכם עי”ש, אבל בכל המקומות הכונה שהקב”ה מזרז את ישראל לשוב אליו ומקרבם אליו לזה ומוליכם בדרך ישר אבל לא שעושה התשובה במקום ישראל.
ואיני מדבר אלא מצד הדין אבל ודאי שאין למחות במי שאומר וידוי כזה מצד מהיות טוב או מצד מנהג שכן אין שום הפסד בזה.
ובמקרה שהחולה שומע בודאי שיש לומר לו הוידוי כמבואר בפוסקים גם אם אינו מגיב.
קרא פחותשאלה {ע”ד מש”כ בפיה”מ להרמב”ם מסכת סנהדרין פ”י מ”א בנוסח החדש בזה”ל, והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, ...קרא עוד
שאלה
{ע”ד מש”כ בפיה”מ להרמב”ם מסכת סנהדרין פ”י מ”א בנוסח החדש בזה”ל, והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין.
ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי.
ומי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם נצבים.
ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא.
וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בה’ ובדברי נביאיו.
והיסוד השלשה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוהו עכ”ל.
מה זה האהבה שמדבר עליו בגירסא החדשה – שכל העולם יאהבו אותו וישתעבדו לו מאהבה ולא מיראה.
א”כ מנ”ל הא}.
{(נשלח מהרה”ג מתתיהו הלברשטט – בני ברק)}
תשובה
הנה הגירסא במהדורת קרח {והפה”מ מהדורת תרגומו הוכנסו בעוז והדר [חלקית] ובמהדורת המאור, וכמדומה שזהו הנוסח המדוייק ביותר, ומקובל שהגריש”א סמך על עבודתו}, מבואר יותר, וכתוב שם: ולהאמין בו שיהיו בו עצמה ואהבה ודרישה אליו ע”כ.
ובביאור מקור הרמב”ם הנה כתוב בישעיהו י”א, י’ וז”ל, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.
וכתב באלשיך שם וז”ל, והיה ביום ההוא שרש ישי כו’.
אחרי אומרו משלום הבריות לעתיד, ראה והנה לא תבצר קנאה ממשיח בן אפרים על משיח בן דוד, כאשר היתה בין רחבעם ובין ירבעם, מדאגת ירבעם פן תסוב המלוכה לזרע דוד, על היות רחבעם יושב בעזרה ומלך ישראל מעומד, אמר כי גם זה יהיה שלום, כי הנה ביום ההוא שורש ישי יהיה אשר עומד לנס עמים כלם, הם שנים עשר שבטים, כד”א עמים הר יקראו, והיית לקהל עמים, ולא בלבד שבטי ישראל, כי אם גם כל גוים אליו ידרושו, עד גדר שוהיתה מנוחתו כבוד, שדרך מלכים לקנות כבוד מזולת עמים על תוקף מלחמותיו, משא”כ אם יהיה איש מנוחה, אך זה מנוחתו תהיה לו לכבוד, כי יאמרו גדול כבודו לפני ה’, כי בלי עשות מלחמות, כלם נשמעים ודורשים שלומו ומשתחוים אליו, ולא העדר מלחמותיו יהי לו לחולשה וגריעות עכ”ל האלשיך [וראה רש”י שם יותר בקיצור].
כלומר שהאמונה במלך המשיח צריכה להיות כמתואר עליו במקראות שאליו גוים ידרושו ושבכבוד הטבעי שלו הוא יזכה לאהדה ועי”ז למלכות ללא צורך במלחמות.
והנה בעוה”ז יש לפעמים צורך להחניף, אבל לעתיד לבוא יהיה זה ממש אהבה.
וכתוב עוד בישעיהו פרק ס’, ט’-י”ב וז”ל, (ט) כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה’ אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ: (י) וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ: (יא) וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים: (יב) כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וגו’.
{בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו} שאלה – גרסי’ בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ...קרא עוד
{בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו}
שאלה – גרסי’ בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה וסמך לדבר [ישעיה א ב] שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ.
דבר אחר לפי שהשמים מרובים פתח להם בלשון מרובה ולפי שהיתה הארץ מועטת פתח לה בלשון מועט ותשמע הארץ אמרי פי בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן את המרובה למרובים ואת המעוטה למעוטים וחכמים אומרים אין הדבר כן אלא בזמן שבאים העדים ומעידים אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד עדותם קיימת ואם לאו אין עדותם קיימת כך אילו אמר משה האזינו השמים ושתק היו שמים אומרים לא שמענו אלא בהאזנה ואילו אמר ותשמע הארץ אמרי פי היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ, עכ”ל הספרי, ותמוה דמאי אהני לן שהיה קרוב לשמים הא אמר הדברים כשהיה בארץ.
גם יש לדקדק מ”ט כלפי השמים נקט ל’ הוה וכלפי הארץ נקט ל’ עתיד ‘ותשמע’ דוי”ו מורה על עתיד.
תשובה – הנה מלשון השואל מבואר שלא הבין יפה הכונה בפי’ רחוק וקרוב בספרי [וכ”ה בת”י ובמדרש פתרון תורה ובילקוט כאן], דהנה השואל מקשי דמאי אהני שהיה קרוב לשמים הא היה בארץ, והיינו דפי’ קרוב לשמים משום שהי’ הולך למות, או מטעמא אחרינא, וא”כ קשה כנ”ל, אכן לטעמיך תקשי לך ברייתא דספרי גופיה דקאמר רחוק מן הארץ, והרי זהו דבר שאינו נכון לפי הבנת השואל, אלא דיש כאן הבנה אחרת בענין ונעתיק כאן ל’ לקט יושר לתלמידו של בעל התה”ד ז”ל, חלק א (אורח חיים) עמוד קמג ענין א, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, ותימה למה אמר ישעיהו להיפך, שמעו שמים והאזיני ארץ? ודרש הגאון זצ”ל [הוא התה”ד], רבותינו אמרי’ משה רבנו ע”ה היה דומה למלאך והיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, משום דבקל יכול לקבל דבריו [מן] השמים והיה רחוק מן הארץ, לכך אמר לארץ שמעו, כלומר הוי מדקדק לשמוע דברי.
וישעיה היה קרוב לארץ אמר להיפך.
ועוד י”ל שמים הוא דמי לגיא’ והארץ לעניו, משה אינו ירא מן הגיאות אמר להם באזנם כדי שישמעו שפיר, משום דהאזינו לשון אזן, אבל לענוים כיון ששמעו קצת מן התוכחה היה די להם, לכך אמר ותשמע הארץ כנגד הענוים.
אבל ישעיהו היה ירא מן הגאים לכך אמר להיפך.
ד”א השמים דמי לצדיקים שעשו תשובה, משום ששמים לפעמים הוא שחור ולפעמים הוא צליל כמו אחד שעושה תשובה ושנ’ השמים לא זכו בעיניו, כמו שנאמר לא יאמין בקדושיו, והארץ דמי לצדיקים שלא חטאו, כמו שנאמר והארץ לעולם עומדת.
ד”א השמים דמי לאיש והארץ דמי לאשה כדאמרינן במס’ תענית מטרא בעלה דארעא וע”י שמים נעשה פירות כגון אתרוג ולולב, משה פורש מן האשה לכך אמר ותשמע הארץ מרחוק אמר לנשים ותשמע, אבל לאנשים מדבר בקרוב אצלם לכך אמר להם האזינו לשון אזן אבל ישעיהו אינו מתרחק מן האשה אמר להיפך.
אין לפרש כל סימני הדרשה בנקודות, אבל בודאי אכתוב בעזרת ה’ אחר הדרשה מקצת דינים שדרש, אבל לא אכתוב אותם בנקודות כיון שלא ידוע לי בודאי שדרש אותם עכ”ל הס’ הנזכר.
והנה העיקר סובב לפי פירושו הראשון דקרוב לשמים היינו קרוב אל הקדושה ורחומן הארציות, ולכך כשמדבר הריהו הוא מדבר אל נשמת השמים והארץ, או אל שר שלהם, דמ”ר לא היה שוטה ח”ו לדבר מול הארץ היבשה אשר אזנים אין לה, ומציאותו של משה קרובה למציאות השמים ורחוקה ממציאותה של הארץ.
וגם לפי’ הב’ דהשמים היינו צדיקים, פשוט שיש למשה להקדים צדיקים כיון ששמיעתן קרובה אליו.
וכתב האלשיך על דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א וזה אומרו האזינו והשקיטו השמים אפילו יושביהן תחלה כדי שואדברה אני, כי צדיק מושל על כל הבלתי בחיריים, ואפילו כי אדבר עליהם קושי שהוא ענין דבור.
אך על בני אדם שוכני ארץ, למה שבעלי בחירה הם, הוא אומר ותשמע הארץ, אך לא דרך צווי לומר שמעו הארץ כי בחיריים הם, וגם לא אומר שיקדימו לשמוע טרם אדבר, רק בעת צאת אמרי מפי עוד אני מדבר והם שומעים.
וגם לא ישיתו לב אל עצמי שישמעו להיותי המדבר, כאשר אמרתי אל השמים שיאזינו כדי שאדברה אני, כי הלא יושבי הארץ בחיריים כמוני, ולא יעשו רק בעד המאמרים בעצמם היוצאים מפי כי מאתו יתברך המה, ולא אל עצמי להיות אני הדובר.
וגם לא בדרך קושי, כי אם בדרך חבה שאפילו אמרי מוסר והתראה בבחינת חבה כאב את בן ירצה ולא בבחינת קושי.
והנה כל זה היה במשה, אך ישעיה הנביא לא ערב אל לבו לומר כמשה, שלהיותו הוא המדבר ראוי יאזינו השמים ואפילו הארץ.
על כן מה עשה, שיתף שניהם ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, אך לא למעני רק כי ה’ דבר, ומלפניו תחתו כאחד שמים וארץ.
וגם בדרך צווי לומר שמעו והאזינו.
אך להיות הוא הקורא אותם, שינה לומר שמיעה במי שהוא יותר רחוק ממנו כמאמרם ז”ל, עכ”ל האלשיך.
וז”ל ס’ אור החיים הק’ פרשת האזינו, וראיתי לרבותינו ז”ל (ספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו’ ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר (א’ ב’) שמעו שמים ע”כ, ולדבריהם נתישבו קצת מהדקדוקים לא כולם, וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד הטה אזן, והשני תאזין אזנך, לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע שבלא הטית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן, ודרך זה בו בחרו חז”ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך ראשון ואין הכרע אנו נלך בו ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון, והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שע’ פנים לתורה, ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך, הנה הדרך שאנו מישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין לזה קרא להם משה שיטו אזנם ואמר להם האזינו פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן כי לפניו היא עומדת ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי להיותה כל כך קרובה אצלו.
ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל א’ כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו והתנה על עצמו לקרא בקול גדול והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו, העירו שגם אליו ידבר אלא שאינו צריך לקריאה כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו.
ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ שנתן שמיעה לשמים הגם שהם רחוקים ממנו והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה, הטעם הוא כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה’ דבר פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה’ דבר ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים דכתיב (תהלים קט”ו) השמים שמים לה’ וכתיב (ישעי’ ס”ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדבר ה’ כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה צריכה להטיית אזנה לשמוע.
ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים על זה הדרך בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכונה כדברי רבותינו ז”ל, והדברים מוכיחים כן שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז”ל לפי שהיה קרוב לשמים כי עצמותו בארץ ידבר ואין להכחיש המוחש.
עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז”ל (סנהדרין צ”א ב) בפסוק (תהלים נ’) יקרא אל השמים מעל וגו’, וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר ותשמע הארץ פירוש חלקי הארץ אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.
עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב’ המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדרגה גדולה, והקדימם, ודבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז”ל (זוהר ח”ב לו ב) וזה לשונו אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן.
עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פ”ב) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית (י’ ג’) שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר, וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים והחומר יתיחס בשם ארץ עכ”ל האוה”ח הק’.
והנה לפמ”ש דיש שני חלקים באדם לק”מ, וא”צ להוסיף עוד על דבריו הק’.
וראיתי בחי’ הרש”ר הירש זצ”ל פרשת האזינו שכתב וז”ל: בספרי השוו את פתיחת שירת משה לפתיחת נבואת ישעיה: “שמעו שמים והאזיני ארץ” (ישעיה א, ב), וכך אמרו שם: “לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי; בא ישעיה וסמך לדבר ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ”.
כבר עמדנו לעיל על היחס שבין שמים לארץ, ומסתבר שיחס זה מונח ביסוד מאמר זה שבספרי.
בשרות מטרות ההנהגה האלוהית “השמים” הם פעילים, מעניקים, ואילו הארץ היא בעיקרה סבילה ומקבלת.
משה היה רשאי לראות את עצמו קרוב לשמים, שהרי שליחותו היתה דומה להשפעה הפעילה והמעניקה של השמים.
הוא נשלח להביא לשדה ההתפתחות של האנושות את זרע האור והחום, האמת והחיים.
וכן אתה מוצא מיד בפסוק ב: ההשפעה שיש לצפות לה מתורתו ומהבטחותיו משולה שם למתנות השמים המביאות לארץ פוריות ושגשוג.
משום כך משה היה רשאי לראות את עצמו “קרוב לשמים”, והרי הוא מכוון את דברו לאוזני השמים במישרין.
“בא ישעיה וסמך לדבר”: ישעיה נסמך ללשון רבו העולה עליו במעלתו היתרה, ובשליחותו הוא ראה את עצמו קרוב לארץ הסבילה – אף אין הוא אומר “כי אדברה” אלא “כי ה’ דבר” – ולפיכך הוא אומר רק “שמעו שמים והאזיני ארץ”.
בלאו הכי, כאשר משה אמר את דבר שליחותו היה דברו רק בגדר ייעוד, עדיין היה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ שהוא נועד להתגשם בה.
כנגד זה ישעיה פעל בתקופת ההגשמה וכל עצמו לא היה אלא שליח מתווך שבא להביא לידי ההגשמה.
משום כך דברו היה בקירבת הארץ.
וכן אתה מוצא גם כאן: כאשר משה פונה אל השמים, הרי הוא אומר ואדברה; הוא שולח אליהם רק “דברים”, ייעודים שהוא מבטא בפיו, ואפשר שהגשמתם עודנה רחוקה; רק כשיגעו בארץ הם יהיו “אמרים” – אמרי – פי – ההולכים ומתבצעים (ראה פי’ בראשית א, כב – כג).
עכ”ל החכם הנזכר ומבואר בכ”ז שהענין הוא מציאות השמים והארץ.
והנה בעיקר הקו’ לכשתמצי לומר אינו קושיא כ”כ דהרי איכא למ”ד בחגיגה ו’ שמשה קיבל התורה בהר סיני וחזר ושנאה אח”כ, ואת”ל דס”ל להך תנא דספרי שמשה קיבל פ’ האזינו ג”כ כשהיה בהר סיני, א”כ מובן מאוד שלא היה בארץ אז אלא בשמים.
ובענין השאלה הב’ הנה עיקר התשובה לזה הוא כדפרש”י בעלמא דכל דבר ההוה תמיד נופל בו בין ל’ עבר בין ל’ הוה בין ל’ עתיד, ולכך נאמר גם כאן ל’ עתיד, ולפי הדרש שהבאנו לעיל ניחא ג”כ דכיון שרחוקה היא ממנו אינה שומעת מיד ולכך נאמר בה ל’ עתיד.
קרא פחותבודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר”ז גרגרן וכו’ בפסחים פו ע”ב ועוד הרבה דברים במס’ דרך ארץ ובשו”ע או”ח, וכן לענין בגדים ...קרא עוד
בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר”ז גרגרן וכו’ בפסחים פו ע”ב ועוד הרבה דברים במס’ דרך ארץ ובשו”ע או”ח, וכן לענין בגדים אמרי’ בגדים שבשל בהם קדרה לרבו וכו’, ובגיטין ע’ לענין לאכול מעומד ולשתות מעומד, ועי’ ברמב”ם בהל’ דעות עוד ענייני דרך ארץ כגון שלא לרוץ וכו’, וכידוע שהרבה עניינים הם ממנהגי הע”ה שצריך להתנער מהם, וכן הזהירו שלא לילך בקומה זקופה שהוא ג”כ דרך גאוה ותן לחכם ויחכם עוד שלא להדמות לדרך גאוה וסכלות, ובגד אדום מבואר בפוסקים שהוא בגדד גאוה וחוצפה ופריצות, ומאידך גיסא כהנים לבשו בגדי לבן ללמד על מידת החסד כמבואר בספרים, ועוד מצינו בנזיר סד ע”ב שדרך גוים לקבור מיתיהם במיני אופנים משונים, ובערבי פסחים ידא אפותיא דרגא לשינתא ידע אוסיא דרגא לפחדא עי”ש במפרשים, ובירמיה מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו ומ”מ מלבד שהוא דרך פחד כמ”ש בירמיה שם מבואר שהוא גם דרך גאוה, ובסנהדרין ק ע”ב וברש”י שם הובא מספר בן סירא וכשאדם מנהיג עצמו בתנועות של ירא”ש הדברים נקבעים בלב, ועי’ בדברי הפוסקים לענין להתנועע בתפילה והבאתי חלק מהדברים בתשובות אחרות, ובגמ’ מצינו על ר”ע כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ועי’ בדברי הגרי”ס ללמוד המוסר בשפתים דולקות כדי שיכנסו הדברים ללב דפעולות החיצונות וכו’.
ואפשר לחלק שפת גוף לג’ חלקים, דיש דברים הבאים מתת מודע כשאדם מרגיש או רוצה לבטא דבר, ויש באים מהמודע דהיינו תנועות שדרך לעשות כן כשמבטאים משהו מסוים, כגון הליכה בקומה זקופה שמבטא גאוה, ויש תנועות שנעשים מדרך המוסר כדי להרגיל עצמו בדבקות בדבר מסוים או בהרגש טוב.
ובעבר קניתי חיבור בשם כל עצמותי תאמרנה ללקט מקורות לעניני שפת הגוף מדברי חז”ל אך אינו לפני כעת.
קרא פחותביבמות עז ע”א מבואר שרחבעם בן שלמה היה בחיקו של דוד המלך, ודוד חי שבעים שנה ושלמה היה במיתתו בן י”ב שנה (עי’ החשבון ברש”י מלכים א’ ג ז), וא”כ ילד את רחבעם קודם שהיה בן י”ג ועי’ בסנהדרין דף ...קרא עוד
ביבמות עז ע”א מבואר שרחבעם בן שלמה היה בחיקו של דוד המלך, ודוד חי שבעים שנה ושלמה היה במיתתו בן י”ב שנה (עי’ החשבון ברש”י מלכים א’ ג ז), וא”כ ילד את רחבעם קודם שהיה בן י”ג ועי’ בסנהדרין דף סט ע”ב שדורות הראשונים היו יולדים הרבה קודם לכן, ומבואר שם דמיירי בדורו של דוד המלך, ולפ”ז מש”כ ביבמות שם שהיה דוד אומר לו אפשר דלא היה כסתם מילדת הלוחשת לולד אלא שהיה אומר לרחבעם ומבין דאפשר ששלמה ילדו כבר כמה שנים קודם והספיק לגדול ולהבין, ודורות הראשונים היו גם בני דעת קודם לכן, דהרי לענין נקבה אמרי’ ביבמות יב בנים הרי הם כסימנים ולענין זכר ע”ע בסנהדרין שם וכן אשכחן בשמואל שהורה בן ב’ שנים כמבואר בברכות לא ע”ב עי”ש ונזכר שם גם שנענש משום שהיה בפני רבו, הלכך היה דוד אומר לו ומבין.
ויש להוסיף דנעמה העמונית אמו של רחבעם היתה נשואה לשלמה קודם לכן (ולית ביה משום משיא אשה לקטן דשלמה לא היה דינו כקטן וכמשנ”ת) והיא היתה עיקר זיווגו של שלמה כדאי’ בב”ק לח ע”ב ויבמות סג ע”א שכבר היתה מוכנת לו מן השמים כמה דורות קודם לכן, ואין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה (יבמות סג ע”ב) וזיווג ראשון העיקר (עי’ סוטה ב ע”א ובחי’ חת”ס שם) ומבואר עוד בחז”ל (באותיות דר”ע נוסח ג’ פכ”ז) שלא היו לשלמה בנים משאר נשותיו מלבד רחבעם שיצא מנעמה העמונית (והרחבתי בזה עוד בביאורי על האותיות דר”ע שם וכן בתשובה ד”ה למה לא נזכרו כל בניו של שלמה המלך במקרא) והוא היה ממשיך מלכות בית דוד.
ואולי מש”כ שלא היו לו בנים משאר נשותיו ר”ל שלא נתייחסו אחריו דהרי היו בנות גויים כמבואר במקראות שעכ”פ רבים מהם היו אדומיות וכו’, ולא נתגיירו, (ובמפרשים ביבמות דף עו נחלקו אם גיירן למסקנא או לא, עי”ש ברשב”א ורמב”ם פי”ג מהל’ איסו”ב הי”ד ומהרש”א ועוד, ועי’ ערול”נ יבמות עו ע”א סד”ה והא ושם ע”ב ד”ה בא”ד דהיאך), ויש במקובלים דנבוכדנצר נולד ממלכת שבא (הובא בשל”ה תענית פרק תורה אור סקצ”ב ובהג”ה ברש”י מלכים א’ י יג), משא”כ נעמה העמונית נתגיירה כדמוכח ביבמות שם ובנותיו שנזכרו במקרא אפשר מנעמה העמונית היתה או מאשה אחרת ישראלית (או גיורת כדין ועי’ להלן).
ויש להוסיף דלכל הצדדים מ”מ זה פשיטא שנעמה העמונית נתגיירה כדין דבהרבה מקראות המדברים במלכות בית דוד לדורותיה מוכח דנעמה העמונית נתגיירה דאל”כ לא היה רחבעם ישראל (אלא גר לכל היותר מחמת טבילת מצוה למאן דאי’ ליה הכי עי’ יבמות מה ע”ב ועי’ בבהגר”א ביו”ד סי’ רסח ס”ג, וטבילת קריין עדיין לא נתקן אז עי’ ברכות כב, אולם אמרי’ בברכות יח ע”ב גבי בניהו בן יהוידע שטבל לקריו עי”ש ברש”י והתוס’ בב”ק פב ע”ב חלקו ע”ז, ולרש”י צ”ל דיחידים היו נוהגים מעולם בזה מהטעם המבואר ברש”י ברכות כב דקרי הוא ע”י זחות הדעת ואינו כנתינתה עכ”פ קדשים היה שם ורחבעם טבל לקדשים ועכ”ז צל”ע אם הוא בכלל גר מחמת אהבה דבלאו הכי לא היה מלך, עכ”פ לאמיתת הענין היה ישראל ולא גר וכמשנ”ת), וגם צאצאיו יהושפט וחזקיהו דכתיב ביה למען דוד עבדי ויואש שהוחבא בחר המיטות למען היות ניר לדוד נמצא דכולם היו מתייחסים לדוד.
ואולי יש לבאר עוד דגרי שלמה איכא למ”ד אינם גרים (עי’ עוד יבמות כד ע”ב לשם עבדי שלמה) הלכך יש לומר דכל נשותיו של שלמה אמנם הוא עצמו החשיבן גיורות משא”כ להך מ”ד אינן גיורות כיון שנתגיירו לינשא לו או שלא היה בידן להימנע מן הגירות והנישואין (ושוב מצאתי כעי”ז במהר”ם שיק ביבמות שם ע”א ע”פ הרמב”ם שם דלבסוף נתברר שלא נתגיירו באמת), משא”כ נעמה העמונית שנישאה לשלמה קודם מלכותו לא היה בה חשש זה ולכן רק רחבעם נתייחס אחריו.
ויתכן להוסיף עוד בנוסח אחר (ע”פ המהר”ם שיק הנ”ל) דמתחילה שלמה וסנהדרין וכל ישראל סברו שהגרות היתה גמורה, אבל אח”כ עבדו נשותיו ע”ז כדמוכח בס”פ במה בהמה בביאור המקראות, ובזה נתגלה שלא היתה גירותן כדת, ואז כולם הודו שאין גירותן כשרה, משא”כ נעמה שהיתה צדקנית כדמוכח בב”ק ויבמות שם.
השלמה לתשובה על רחבעם
הגר”ש צביון העיר דיש להוכיח מן המקראות שרחבעם נולד שנה אחת קודם פטירתו של דוד דהרי שלמה מלך מ’ שנה ורחבעם היה בן מ”א במלכו עכ”ד.
ויש להוסיף דלפ”ז אפשר דהדר דינא דאומר לרחבעם הכונה בלא הבנת רחבעם דהרי גם בשמואל שמצינו שהי’ חכם בן ב’ שנים עדיין לא מצינו בן שנה (ומה שמצינו באברהם ובמשה כמבואר בחז”ל ובמדרשים יש לומר דנס היה היוצא מגדר הטבע).
קרא פחותדין מי רגלים של קטן הוא כדין צואתו שכל שאינו אוכל כזית פת (וההגדרה בזה לפי כל אחד מן הפוסקים לשיטתו), אין צריך להרחיק ממימי רגליו. ומ”מ יש צד בשער הציון [פא ה] באופן מסויים שנחלקו הפוסקים בהגדרתו (דהיינו בקטן שיכול ...קרא עוד
דין מי רגלים של קטן הוא כדין צואתו שכל שאינו אוכל כזית פת (וההגדרה בזה לפי כל אחד מן הפוסקים לשיטתו), אין צריך להרחיק ממימי רגליו.
ומ”מ יש צד בשער הציון [פא ה] באופן מסויים שנחלקו הפוסקים בהגדרתו (דהיינו בקטן שיכול לאכול כזית אך מעולם לא אכל) שיתכן שיש להקל כהמקילים בזה.
ויש מי שכתב שבני ספרד יצטרכו להחמיר גם בזה [יעוי’ במשנ”ב מהדורת אליבא דהלכתא מה שכתבו בזה], אך על דבריו יש להעיר דהרי יתכן לפרש דברי השו”ע רק לענין קטן סתמא שבקטן סתמא אזלי’ בתר קטנים אחרים בגילו, אך לענין קטן שידוע שלא אכל לא מיירי בזה השו”ע להדיא, ויעוי’ בלשון המשנ”ב שם סק”ב.
ולענין שאלתך מהו הגדרת קטן שאינו אוכל כזית פת יבואר בתשובה נפרדת.
נשאל: ו׳ בתמוז תשפ״דב: תפילה
צריך. מקורות: ספק זה שייך גם במי שאינו רוצה לומר עלינו לשבח מיד לאחר התפילה אלא לאחר ב’ או ג’ שעות, והנידון אם עלינו לשבח הוא לומר אחר כל תפילה או דסגי לומר ג”פ ביום כמו שמונ”ע ואשרי דמעיקר הדין דינם בג”פ ...קרא עוד
צריך.
מקורות:
ספק זה שייך גם במי שאינו רוצה לומר עלינו לשבח מיד לאחר התפילה אלא לאחר ב’ או ג’ שעות, והנידון אם עלינו לשבח הוא לומר אחר כל תפילה או דסגי לומר ג”פ ביום כמו שמונ”ע ואשרי דמעיקר הדין דינם בג”פ ביום כל אחד לפי הלכותיו [עי’ ברכות ד ע”ב לגב אשרי ועי”ש בפלפולא חריפתא על הרא”ש ובתשוה”ג שערי תשובה].
והראוני ראיה לזה להוכיח שעלינו לשבח הוא שייך אחר התפילה ולא שייך לכמות של אמירת עלינו כמה פעמים ביום, ממה שדנו הפוסקים לגבי קהילות שהיו מתפללים מנחה ומעריב יחד שיש צד שדי להם לומר עלינו רק לאחר שניהם יחד מאחר שמתפללים מנחה ומעריב יחד אינם צריכים להפסיק בעלינו ביניהם, ומבואר שהוא דין באחר התפילה ולא תלוי בכמה פעמים ביום, וגם לפי הצד שצריכים לומר עלינו בכה”ג הנ”ל בין מנחה למעריב אבל מודה שנתקן לומר אחר התפילה.
וכן יש קצת מקום שעלינו לשבח שייך לאחר התפילה שהרי אין שום דינא דגמ’ לומר עלינו לשבח א”כ אין לנו לילך אלא אחר המנהג שהונהג לאומרו אחר כל תפילה יחד עם שאר דברים שהונהגו לומר אחר התפילה כגון אחר תפילת שחרית.
קרא פחותא”צ לפשטות הסוגיות ולרוב הפוסקים וגם בצירוף כמה צירופים והרוצה לצאת כל השיטות והצדדים יטול ידיו. מקורות: לכאורה נראה דלא דהרי אמרי’ בברכות שהיו ידיו בבית הכסא איכא פלוגתא דאמוראי אם צריך להוציא ידיו משם או לא, וחזינן מהפוטרים בזה שאם ידיו ...קרא עוד
א”צ לפשטות הסוגיות ולרוב הפוסקים וגם בצירוף כמה צירופים והרוצה לצאת כל השיטות והצדדים יטול ידיו.
מקורות:
לכאורה נראה דלא דהרי אמרי’ בברכות שהיו ידיו בבית הכסא איכא פלוגתא דאמוראי אם צריך להוציא ידיו משם או לא, וחזינן מהפוטרים בזה שאם ידיו בבית הכסא לא חשיב שגופו בבית הכסא, וגם המחייבים להוציא ידיו משם אינו אלא משום כל עצמותי תאמרנה כמבואר שם שהוא טעם ומקור האיסור בזה, אבל לא משום שהגוף עצמו כמונח בבית הכסא.
ויש להוסיף דדעת הזוהר שהובא במשנ”ב סי’ א’ וסי’ ד’ שבחייב נטילה משום רוח רעה א”א להתפלל, ומבואר מדעה זו דהיו ידיו בבית הכסא אינו צריך ליטול ידיו, דהרי מבואר בגמ’ שהיו ידיו בבהכ”ס אין חסרון מצד רוח רעה על האדם, אלא לכל היותר כל עצמותי תאמרנה, עכ”פ כך מוכח להדעות שהיוצא מבהכ”ס הנטילה היא משום רוח רעה (עי’ משנ”ב וארצה”ח בסי’ ד), ואף דאינו מוסכם שאין הזוהר חולק על התלמוד ואכמ”ל, מ”מ מסתמא אפושי פלוגתא לא מפשינן (ומ”מ אפשר דהמ”ב בסי’ ד תפס דזוהר זה אינו כהגמ’).
אבל ראי’ זו (גם אם נימא דמסתימת הגמרא לכו”ע א”צ אלא להסיר ידיו מבית הכסא) אינה ראיה גמורה, דעדיין יש לטעון שהרוח רעה שורה על היד ולא על כל הגוף, ובזה גופא נחלקו הנך אמוראי אם צריך לחשוש לריעותא שיש במקצת הגוף משום עצמותי תאמרנה או שאין דין כזה, ולהזוהר שרוח רעה הוא כמו ריעותא על הגוף כמו שהגוף בבית הכסא, אה”נ אם יש רוח רעה על הידים בלבד יהיה תלוי בנידון זה.
ויש לדקדק דגבי צואה לא אמרי’ שהיתה על ידיו אלא על בשרו, וגם בהכ”ס אמרי’ היו ידיו בבהכ”ס, ולמה לא אמרי’ היתה צואה על ידיו, אלא ע”כ הטעם לזה משום דבכה”ג לכו”ע אסור להתפלל כיון שאין ידיו נקיות, א”כ כבר חזי’ דאין הגדרת אדם כזה (שהכניס ידיו לבית הכסא) כמי שידיו אינן נקיות, ואם נימא דלהזוהר רו”ר הוא כמו ידיים שאינם נקיות א”כ אפי’ אם נימא דרו”ר רק על ידיו בלבד (באופן שרק ידיו בבהכ”ס) א”כ היאך יכול להתפלל לשום מאן דאמר, דלכו”ע הרי צריך ליטול ידיו בידיים שאינן נקיות, אלא אם כן נאמר דהזוהר חולק על התלמוד ודעת הגר”א שאין הזוהר חולק על התלמוד, וגם אם חולק הרי בדבר שיש פלוגתא להדיא בין הזוהר לגמ’ קי”ל כהגמ’ כמ”ש במשנ”ב סי’ כה, ואע”ג דאינו מוסכם בראשונים דהלכה כהך מ”ד אבל עד כאן לא פליגי בפרט זה וק”ל, ויל”ע.
ובכמה סוגיות מצינו האם שָדינַן מקצת הגוף בתר כל הגוף או לא, כגון בסוגי’ בפ”ק דשבועות גבי הנכנס למקדש במקצת גופו, וכן בסוגי’ דפ”ק דמכות גבי אילן שנופו עומד חוץ לירושלים, ובסוגי’ דסוכות דף ג’ לענין מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושמעי’ שמקצתו היה בתוך הבית, ובסוגי’ דחולין ע’ גבי יצא רובו מן הרחם, וחזי’ שברוב המקומות שדינן עיקרו בתר רובו וביאה במקצת לא שמה ביאה, וא”כ לכאורה דבניד”ד א”א לחייב, ויש להוסיף דבהכ”ס דידן הוא קל יותר שיש קצת שהקלו בזה בבה”כ שלנו לגמרי עכ”פ כשהוא נקי אם לא עשה צרכיו (ראה הליכ”ש תפילה פ”כ סכ”ד, ועי’ חזו”א או”ח סי’ יז סק”ד שהסתפק בזה, אבל רוב האחרונים החמירו בזה) בפרט שגם עצם הנטילה אם לא עשה צרכיו לא ברירא כולי האי ופשטות השו”ע לעיל מינה שאפי’ עשה צרכיו ולא שפשף אינה חיוב גמור וגם במשנ”ב הל’ יו”כ הביא פלוגתא באיזה אופן דמשמע שיש אומרים שעכ”פ אז לא חששו לרוח רעה, ויש לציין דכל ענין רוח רעה ביוצא מבהכ”ס כשלא עשה צרכיו אין עיקר מוכרח מגמ’ שיש בזה נטילה כלל.
וכ”כ בצי”א ח”ז סי’ ב שבהכניס מקצת גופו א”צ נטילה, והביא שגם בדעת תורה סי’ ד סי”ח נטה להקל בזה, וע”ע פניני תפילה עמ’ סא בשם הגריש”א ושו”ת להורות נתן ח”ז סי’ א.
אולם מאידך גיסא יש לטעון דברוח רעה לא נתבררו הגדרים בזה, דלפעמים חזי’ דשריא רוח רעה אפי’ בלא כניסה כלל כמבואר בפוסקים, והרי ברוח רעה חמירא סכנתא להחמיר בספקות, כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז, ובחזו”א סי’ ד סקכ”ו משמע דלא ברירא ליה אם צריך ליטול ידיים בנכנס מקצתו, וכן בארחות רבינו ח”א עמ’ יד הובא שהקה”י הסתפק בזה והחמיר מספק.
ובכה”ח סי’ ד אות סו הביא פלוגתא אם ליטול ידיו ג”פ או דסגי בפ”א, וכ”כ בשו”ת אול”צ ח”ב עמ’ כד אות יג שטוב ליטול ב’ ידיו, ובתורה לשמה סי’ כג כ’ ליטול יד אחת.
קרא פחותיעוי’ בירושלמי דשקלים ספ”ב שמבואר שיש דעה שמותר מה שגבו למת בונים בזה מצבה, וכמובן שכו”ע מודו שיש בזה כבוד המת עי”ש בתקלין חדתין לבעל הפאת השלחן, וכמ”ש בתשובות הרשב”א סי’ שעה (וע”ע שער המצוות להאר”י פ’ ויחי), וכמבואר גם ...קרא עוד
יעוי’ בירושלמי דשקלים ספ”ב שמבואר שיש דעה שמותר מה שגבו למת בונים בזה מצבה, וכמובן שכו”ע מודו שיש בזה כבוד המת עי”ש בתקלין חדתין לבעל הפאת השלחן, וכמ”ש בתשובות הרשב”א סי’ שעה (וע”ע שער המצוות להאר”י פ’ ויחי), וכמבואר גם בסוגיות בסנהדרין על כמה דברים שיש דברים שיש בהם כבוד המת, וכמובן שיש בזה גם כיבוד אב של מכבדו במותו.
ומ”מ כבר ידועים דברי החפץ חיים בספרו זכור למרים שעיקר טובת המת אם רוצים להנציחו הוא בתורה כגון לקנות ש”ס ללומדי בהמ”ד ולכתוב עליו שיהיה לעילוי נשמת המת, והוא יותר טוב מלהשקיע במצבה עי”ש.
ויש להוסיף על זה דלמרות הכבוד שיש למת בהספד וכיו”ב שהוא ג”כ נחשב טובת המת כמבואר בגמ’ אחים בהספדא דהתם קאימנא וכו’, אבל מצד שני יש לזכור דמת שלא נספד וכו’ הוא כפרה לעונותיו כמ”ש בגמ’, ולכן הרבה צדיקים ביקשו שלא יספידום מטעם זה.
וכמובן שא”א לנהוג כפי זה כל עוד שזה נוגע לשני ורק המת עצמו יכול למחול על כבודו אבל בצירוף דברי הח”ח הנ”ל כאשר השאלה אם יותר טוב לכבדו במצבה או בש”ס לעילוי נשמתו יש לצרף גם דברי הגמ’ הנ”ל ובצירוף מה שבעולם האמת הוא בודאי מעדיף הטובה האמיתית מכבוד שגם יכול למעט בכפרתו אם יש לו במעשיו מה שצריך להם כפרה.
קרא פחותהגרח”ק דייק מהתוס’ בברכות ובפסחים דברכת לעולם יהא אדם מתחלת באתה הוא עד שלא נברא העולם. ואף הורה לי דבשעה”ד שייך לומר רק ברכה זו (הנידון היה לגבי בחור א’ שלא אמר הברכה כלל להורות לו שיכול להתחיל מאתה הוא עד ...קרא עוד
הגרח”ק דייק מהתוס’ בברכות ובפסחים דברכת לעולם יהא אדם מתחלת באתה הוא עד שלא נברא העולם.
ואף הורה לי דבשעה”ד שייך לומר רק ברכה זו (הנידון היה לגבי בחור א’ שלא אמר הברכה כלל להורות לו שיכול להתחיל מאתה הוא עד שלא נברא).
וכשאמרתי דעת הגרח”ק הנ”ל למו”ר בעל הלכות חג בחג תמה ע”ז והיינו דהרי בתנא דבי אליהו שהוא מקור הברכה איתא נוסח שלם ותחילתו רבון כל העולמים וכך סתימת הפוסקים לדורותיהם (ומה שבב”י הוסיף בשם שבה”ל בשם ר”ש לעולם וכו’ אינו מדינא), ומהיכי תיתי לומר שרק חלק מזה היא הברכה עצמה.
ויש להוסיף דגם מהתוס’ יש מקום לדחות הראיה דשמא קרי לה אתה הוא אע”פ שאין זה תחילת הברכה, אם כי יותר א”ש לפרש דקאי על תחילת הברכה ממש כיון שכוונת התוס’ לדון על דין תחילת ברכה ארוכה עי”ש ומשמע שנקטו תחילת הברכה.
ושוב יתכן להביא ראיה להגרח”ק בזה בראבי”ה ברכות סי’ קמו שכתב בזה”ל, ברכה דמקדש שמך ברבים לא מצאו לה סמך כלל ואינה מן החשבון, אך בירושלמי גרסינן בשעה שהקב”ה רואה וכו’ שמע ישראל וגו’, מתקבצים כל מלאכי השרת אצל הקב”ה ואומרים לפניו אתה הוא עד שלא נברא וכו’ ע”כ, ומשמע שזהו הברכה אתה הוא עד שלא נברא וכו’ וכעי”ז בעוד כמה ראשונים.
ומ”מ גם מזה אין להביא ראיה ברורה לענייננו דהרי בהרבה מקומות בחז”ל מצינו שפתחו מלאכי השרת ואמרו ברכה ובד”כ לא נזכר כל נוסח הברכה אלא רק סופה, וממילא א”א להביא הראיה שרק זה נוסח הברכה.
אולם בסידור הרוקח וחסידי אשכנז אי’ דלפי שאמרו קודם לכן שמע ישראל וגו’ לכך יסדו אתה הוא עד שלא נברא העולם, ומשמע שתקנו לומר הכל, וכ”ש שמשמע בסידור הנזכר שעיקר התקנה הוא הנוסח שקודם אתה הוא עד שלא נברא העולם, שאין לבטל העיקר.
קרא פחות
נשאל: י״א במרחשוון תשפ״דב: כשרות
מותר אפילו חלב ממש אחרי מאכל כזה, כמו שביארתי בתשובה הסמוכה. מקורות: רמ”א יו”ד פט, ג.
יום שישי י”ב אייר תשע”ו לכבוד הג”ר גבריאל יוסף לוי שליט”א ר”מ דבאר התורה, שלום רב מה ששאל כת”ר האם לפני מתן תורה קידשו ע”פ הראיה או ע”פ חשבון, הנה גרסי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ה’ (פ’ החדש) ובפסיקתא רבתי פ”ב (פ’ החדש), ר’ ...קרא עוד
יום שישי י”ב אייר תשע”ו
לכבוד הג”ר גבריאל יוסף לוי שליט”א ר”מ דבאר התורה,
שלום רב
מה ששאל כת”ר האם לפני מתן תורה קידשו ע”פ הראיה או ע”פ חשבון, הנה גרסי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ה’ (פ’ החדש) ובפסיקתא רבתי פ”ב (פ’ החדש), ר’ קריספא בשם ר’ יוחנן לשעבר אלה מועדי י”י (ויקרא כ”ג), מכאן והילך, אשר תקראו אתם (שם), אמר להם (נ”א א”ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי עכ”ל, ר”ל דדין קידוש החדש ע”פ הראיה נתחדש רק אז בזמן משה רבינו, אבל עד אז לא קידשו ע”פ הראיה אלא ע”פ חשבון, וכ”א בירושלמי בפ”ק דר”ה ה”ג, ר’ קריספא בש”ר יוחנן לשעבר אלה מועדי ה’ מכאן ואילך אשר תקראו אותם.
אמנם החזו”א באו”ח סי’ ק”מ סק”ג האריך להסתפק בזה, אם קודם יציאת מצרים קדשו ע”פ החשבון או על פי הראיה, ולא פשט לה.
ודבריו הביא תלמידו הגדול הגר”ח קניבסקי שליט”א בספר שקל הקדש הל’ קידוש החדש פ”ה ה”ג סקי”ב, וז”ל וקודם מ”ת אין אנו יודעין איך קבעו אם ע”פ הראיה או ע”פ חשבון ע”כ, וחזר ע”ז בבהה”ל פ”ט שם ה”ד גבי קביעת המועדים בזמן עקידת יצחק, וכתב שם י”ל דאז קדשו ע”פ הראיה וכו’.
אמנם נתבאר כאן לפשוט זה, והצעתי הדברים לפני מרן שליט”א והשיב במכתב ‘יש”כ’.
ואכן בהרבה מדרשים נגעו בזה, ועוד איתא בירושלמי וכעי”ז בפסיקתא שם, אמר ר’ סימון כתיב [תהילים מ ו] רבות עשית אתה ה’ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, לשעבר רבות עשית (פי’ את חשבונות קידוש החדש), מכאן והילך (פי’ מיצי”מ ומ”ת) נפלאותיך ומחשבותיך אלינו (פי’ מסרת חשבונותיך אלינו).
א”ר לוי למלך שהיה לו אירלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו.
(פי’ אף כאן כיון שנראו ישראל לכך ניתנה להם גדולה זו של קידוש החדש).
אמר רבי יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו.
אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו.
אמר רבי חייה בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו.
אמר ר’ יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו.
ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו.
(פי’ כ”א הי’ רגיל למשול המשל בדבר א’, עתוס’ פ”ק דמו”ק דף ה’ א’).
ובשמו”ר פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים אמרו לו לדוד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ במדרש שכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה.
ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וז”ל, בשמנה ועשרים באלול נבראו חמה ולבנה, ומנין שנים וחדשים וימים ולילות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורים היו לפני הקדוש ברוך הוא, והיה מעבר את השנה ואח”כ מסרם לאדם הראשון בגן עדן, שנ’ זה ספר תולדות אדם, מנין עולין בו תולדות בני אדם, וחוה מסר לחנוך ונכנס תוך העבור ועבר את השנה וכו’, ונח מסר לשם, ונכנס בסוד העבור, ועבר את השנה וכו’, ואברהם מסר ליצחק ונכנס בסוד העבור ועבר את השנה לאחר מיתתו של אברהם אבינו, שנ’ ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, על ידי שנכנס בסוד העבור ועבר את השנה וברכו ברכת עולם, ונתן ליעקב את כל הברכות, ומסר לו סוד העבור, וכשיצא יעקב לחוצה לארץ בקש לעבר את השנה בחוצה לארץ, הרי יצחק עבר את השנה וכו’, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור, והיו מעברין את השנה בארץ, מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל במצרים, שנ’ וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, וכשם שנתמעטו העבורים מישראל בארץ מצרים, כך הם עתידים להתמעט בסוף מלכות רביעית, שנ’ ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, מהו לאמר אמור להם עד עכשו היה לי סוד העבור, מכאן ואילך שלהן הוא עכ”ל.
ומבואר בהפרקי דר”א דמתחילה כבר היו מעברין את השנים.
ואמנם בזה י”לדלא פליג לגמרי על שאר המדרשים, דהנה נזכר מתחילה שנים וחדשים וימים ולילות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורים היו לפני הקדוש ברוך הוא, ואח”כ לא נזכר שמסר חדשים, וכמו שבאמת לא מסר ימים ולילות, א”כ אפשר דמודה הפרדר”א שלא נמסרו חשבונות חדשים לאבות הראשונים עד יציאת מצרים, ורק עיבור החדשים נמסר לאבות, וא”כ מסר רק שנים ולא חדשים, ומה שאח”כ גבי יציאת מצרים לא הזכיר הפרדר”א חדשים, היינו משום דכבר לא מיירי בזה אלא במה שנשתכח מישראל עיבור השנים במצרים.
אבל מ”מ ע”כ פליג הפסיקתא על הפרדר”א במידי, דהא איתא בפסיקתא התם בזה”ל, דאמר ר’ סימון בחשבונותיך אלינו, שכל אותן שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמנה שנה עד שלא יצאו ישר’ ממצרים היה הקדוש ברוך הוא יושב ומחשב חשבונות ומעבר עיבורין ומקדש את השנים ומחדש חדשים, וכיון שיצאו ישר’ ממצרים מסרן להם, הד”ה דכתיב ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר (שמות י”ב א’), מהו לאמר, אמר להם מכאן והלך הרי הן מסורין לכם, החדש הזה לכם (שם י”ב ב’), ע”כ.
ומבואר שם דגם את השנים הי’ הקב”ה מקדש, וכן מבואר שם דכל השנים היו כך ולא רק כמה שנים שנשכח הסוד מהם, ולהפרקי דר”א עכ”פ מיהא את השנים היו ב”ד שלמטה מקדשין עכ”פ עד שנשכח מהם, וא”כ בהכרח דהפרדר”א אזיל דלא כהפסיקתא, וכפי שכבר נתעורר ע”ז הרד”ל שם סק”ד.
ובאמת לא הבנתי הא דכתב אלי מו”ר הגרח”ק שליט”א כנ”ל שהרי הכל גלוי לפניו, ושגרתי מכתב נוסף לפניו דהשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.
וע”ז השיב שוב, ‘יפה העיר ויש”כ’ עכ”ל.
[כ”ז מחיבורי על המכילתא דרשב”י פי”ב א’ בפסוק החדש הזה לכם, ועיין עוד שם באריכות].
קרא פחות{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד} הקשה הג”ר שמאי הכהן גראס שליט”א במ”ש יד כג אם מחוט ועד רצועת סנדל אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם וברש”י – שהקב”ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך ...קרא עוד
{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}
הקשה הג”ר שמאי הכהן גראס שליט”א במ”ש יד כג אם מחוט ועד רצועת סנדל אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם וברש”י – שהקב”ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו’.
וצ”ע דהקב”ה מסובב הסיבות דאטו רצה שתיפול העשירות מן השמים.
תשובה – התשובה מבוארת שהיה בזה סרך של חילול ה’ אם יטול מן השלל, ולכך היה ברי לו שיקבל ממקו”א, ובפרט לדעת רש”י בסוטה י”ז א’ שהיה כאן גם גזל, וגם אפשר שהיה קים ליה לאברהם על מלך סדום שיאמר אח”כ אני העשרתי ויש בזה בזיון לא”א וגם המעטת כבוד שמים שהקב”ה הבטיח לעשרו [דיש בכח ליצנות לדחות], וכמ”ש המזרחי (רא”ם) כדי שלא תאמר אני הוא שהעשרתי את אברם ולא הקדוש ברוך הוא שהבטיחני להעשירני, שזהו הרמוז במלת “אני”, כלומר אני ולא הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן מאי “אני”, ‘ולא תאמר העשרתי את אברם’ מיבעי ליה.
עכ”ל.
וא”כ פשיטא שאי”ז רצון ה’ אלא יתן לו עושר באופן שלא יטעון אדם אחר אח”כ אני נתתי לו, והיה אברהם בטוח שיש באפשרותו לדחות הצעה הזו ולקבלה במקו”א.
ובפרט שבא ע”י מלחמה שיהיו שיטענו שעשה עושר שלא במשפט ויהיה גנאי בזה על כל עשרו.
ועוד ג”כ שבא לו עושר זה ע”י סיכון נפשו במלחמה, ויראה כאילו הבטחת העושר שהיתה לו הוא אם יסכן נפשו כך, וזהו חילול ה’ שיאמרו שלכך היתה הכונה בהבטחת הקב”ה.
ובגור אריה כתב, כי הקדוש ברוך הוא הבטיחני וכו’.
פירוש לא שהיה אברהם מקפיד על כבודו ולא היה רוצה שיאמרו “אני העשרתי את אברהם”, דזה אינו, שלא היה אברהם חס על כבודו, רק שהיה מקפיד על כבוד השם יתברך, שיהיה נראה כבודו יתברך שהוא יעשיר אותו.
ואם תאמר ומה בכך שהקב”ה הבטיח אותו לעשרו, שמא זה הוא העושר שיתן אליו הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן הרי קבל מתנות מפרעה (לעיל יב, טז) ולא אמר כי הקדוש ברוך הוא הבטיח אותו לעשרו, אלא על כרחך זהו העושר שהקב”ה הבטיחו לעשרו, ואם כן למה לא רצה לקבל אותו ממלך סדום, ויש לומר דהכא מפני שלא נתן לו מלך סדום רק מפני שנשבה, ומכח הפסד שהגיע לו – לא הוי זה בכלל “ואברכך” (לעיל יב, ב), ד’ברכה’ אינו רק דבר שבא מכח ברכה ולא מכח צרה, אבל פרעה שנתן לו לכבודו – זהו הברכה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שיהיה מכובד עד שיתנו הכל אליו מתנות, והוא בכלל “ואברכך”.
ואף על גב דגם פרעה נתן לו בשביל המכות שבאו עליו, זה לא יחשב קללה, כי היה בשביל כפרתו, אבל באלו מלכים שנשבו במלחמה לא נקרא זה ‘ברכה’ אם היה מקבל מהם עכ”ל.
קרא פחות
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב
שאלה לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א שבוע טוב ומבורך שאלה: ברכות דף ד ע”ב, כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל”ף בי”ת – וכו’. אמר רבי יוחנן: מפני ...קרא עוד
שאלה
לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א
שבוע טוב ומבורך
שאלה: ברכות דף ד ע”ב, כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים – מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל”ף בי”ת – וכו’.
אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו”ן באשרי, מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל.
וצ”ב דלכאו’ סתרי אהדדי, דפ”א אמר דאתיא באל”ף בי”ת ופ”א אומר דאין נו”ן באשרי.
אהרן אריה כהן
***
תשובה
בע”ה ליל נר א’ דחנוכה כ”ה כסלו ע”ז
שלום רב
הנה עיקר המזמור נסדר על סדר אל”ף בי”ת במכוון, וגם מה שנשמט אות נ’ הוא ג”כ במכוון מפני שיש בה ממפלתן של שונאי ישראל, ולכן מכיון ועיקר המזמור הוא בסדר א”ב, וגם מה שנשמט נו”ן הוא אינו בטעות אלא בדוקא, לכן אין זה חסרון שנאמר דחשיבא שלא נסדרה על סדר א”ב, בפרט דאמרי’ חזר וסמכה ברוה”ק דכתיב סומך ה’ לכל הנופלים, ויתכן ג”כ דהיינו שבתיבת הנופלים השלים את חסרון הנו”ן.
ומבואר במהרש”א דטעם הכ”ב אותיות משום שרומז לתורה שנתנה בכ”ב אותיות, וז”ל, וז”ש הכא אילימא משום דאתיא באל”ף בי”ת שהוא רמז ללימוד תורה שניתנה בכ”ב אותיות של תורה, וכ”כ הפנ”י ונראה שהכוונה בזה שע”י שיאמר זה המזמור ג”פ בכוונת הלב בתלת זימני הוי חזקה ותתחזק האמונה האמיתית בלבו שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה למי שעוסק בתורה שנתנה ע”י כ”ב אותיות הא”ב שיש בזה המזמור וכל הנבראים והנעשים לא נבראו אלא בשביל כך כנודע וכו’ עכ”ל ע”ש, וא”כ סגי לזה שמוכחא מילתא שהוא על יסוד סדר כ”ב אותיות.
ובס’ אמת ליעקב לבעל הנתיבות המשפט והדרך החיים, כתב על הגמ’ שם, וידוע שאי אפשר לדבר שום דיבור בלתי מהכ”ב אותיות, ולכך נסדר באלפא ביתא, לומר שאף אם נשבח השי”ת בכל השבחים שאפשר לשבח, וע”כ הם תחת הכ”ב אותיות, שבחו מי ימלל ע”כ.
וגם י”ל דלזה סגי ההכירא שהוא כ”ב אותיות.
***
קרא פחות
נשאל: ב׳ באב תשפ״ה
בגמ’ הוריות יג ע”ב אי’ שהאוכל ממה שאכל עכבר הוא קשה לשכחה. וכתב הגרח”ק (בספר זכרון הנדפס בשיח השדה) מסברא ושכן שמע מהחזו”א דפשוט שאם עכברים נשכו שק מלא חיטים אין בשאר החיטים שבשק שום חשש, וצריך להוריד רק מקום הנשיכה ...קרא עוד
בגמ’ הוריות יג ע”ב אי’ שהאוכל ממה שאכל עכבר הוא קשה לשכחה.
וכתב הגרח”ק (בספר זכרון הנדפס בשיח השדה) מסברא ושכן שמע מהחזו”א דפשוט שאם עכברים נשכו שק מלא חיטים אין בשאר החיטים שבשק שום חשש, וצריך להוריד רק מקום הנשיכה (הערת הגרח”ק בשולי הגליון הספר שמירת הגוף והנפש מהדו”ת סי’ טז ס”ג), וכן כתבו עוד כמה פוסקים (הוב”ד בספר שמירת הגוף והנפש שם) וכן הובא לעיל מינה שם ס”ב מהלקט יושר יו”ד עמ’ ו דכשאכל עכבר מחתיכה אחת אכל בעל התה”ד מחתיכה אחרת.
וכ”ש שבפירות גדולים אין חשש בפירות שלא נשך בהם העכבר, ומ”מ אם היו הפירות במקום שהיו עכברים ואכלו מקצת יבדוק בחתיכות הנשארות שאין שם רושם של נשיכות.
ומ”מ אותם פירות שאכל מהם העכבר יש אומרים שאין ראוי לאכול מהם (שם מהלקט יושר בשם התה”ד והגרח”ק ועו”פ), אבל הביא שם ב’ דעות בזה דיש אומרים דסגי בחיתוך המקום עי”ש פרטים בזה.
קרא פחות{בס”ד לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, הלכתי למרפאה אלטרנטיבית והוא אמר לי שם לאכול דבר מועט לפני תפילת שחרית לצורך הפעלת מערכת העיכול ולאחר התפילה לאכול את ארוחת הבקר בכדי שלא אוכל לאכול בצורה רעבתנית אלא רגועה, אני ...קרא עוד
{בס”ד
לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
הלכתי למרפאה אלטרנטיבית והוא אמר לי שם לאכול דבר מועט לפני תפילת שחרית לצורך הפעלת מערכת העיכול ולאחר התפילה לאכול את ארוחת הבקר בכדי שלא אוכל לאכול בצורה רעבתנית אלא רגועה, אני נמצא במצב של דיאטה לצורך שמירה בריאותית בס”ד.
שאלתי האם ניתן לאכול דבר במצב כזה לפני תפילת שחרית?}
בע”ה
שלו’ וברכה
כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז”ל, ואסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל ולא לאכול ולא לשתות ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אחר שנתגאה זה מקבל עליו עול מלכות שמים וכתב אבי העזרי [היינו הראבי”ה] שמותר לשתות מים דלא שייך בהו גאוה ע”כ.
וכתב בבית יוסף וז”ל, וכתב רבינו הגדול מהר”י אבוהב ז”ל דמשום הכי שינו הפסוק ואמרו אל תקרי גויך וכו’ מפני שאם היינו תופסים הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות מים שהרי צורך הגוף הן והשתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון שאין במים גאוה שרי.
וכן משמע מדברי הגהות מיימוניות.
ונראה לי שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו מדאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להם לגזור אלא במידי דהוי דרך גאוה דוקא וכי בעו לאסמוכי אקרא ראו שלפי פשטו משמע לאסור אף במים ולכך הוצרכו לומר אל תקרא גויך אלא גאיך.
וכתב רבינו הגדול מהר”י אבוהב ז”ל דלדעת אבי העזרי מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין לרפואה קודם שיתפלל דכיון דלרפואה הוא דאכיל ושתי להו ליכא משום גאוה עכ”ל.
[ומה שהביא שם אח”כ עוד דעות לא הביאם להלכה].
וכן פסק בשו”ע או”ח סי’ פ”ט ס”ג, וז”ל, וכן אוכלים ומשקין לרפואה, מותר.
וכתב במשנה ברורה ס”ק כד, וז”ל, אפילו אוכלין ומשקין טובים דשייך בהו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אף על פי שאינו חולה גמור שרי וכ”ש שמותר לשתות קודם התפלה הרקות ושיקויים לרפואה עכ”ל.
וכתב בביאור הלכה שם בד”ה וכן אוכלין, וז”ל, עיין בפר”ח ופמ”ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה ע”כ.
היוצא לפי זה דכל מה שאינו מכוין אלא לרפואה ולא לשם גאוה כלל מותר, אכן עדיין יש להתיישב לפ”ז האם מדובר באופן שיכול להמשיך לחיות את חייו כרגיל אלא שעושה דיאטה משום שרוצה להרזות, או שאכן מדובר בבעיה רפואית שיש צורך עֲבוּרָהּ לעשות דיאטה, דלכאורה מה שהותר הוא רק צורך רפואה ממש, ולא כל צורך לגוף, ומ”מ אין הדבר ברור בזה, דאולי באמת כל מה שאינו כשאר דרך אכילה והנאה לגוף, ולא לשם גאוה אלא לשם בריאות, אינו בכלל גאוה ומותר.
ויעויין מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן פט סכ”ד, וז”ל, וכתב רבינו הב”י דאוכלין ומשקין לרפואה מותר עכ”ל ואין כונתו בחולה גמור דמילתא דפשיטא היא אפילו אין בו סכנה אלא הכונה דלוקח לרפואה והוא אינו חולה אלא כדרך בעלי מיחושים או אפילו אין לו מיחוש כלל אלא כדי לחזק עצמו כמו בימי האביב שלוקחין רפואות לחזק הגוף והגידים ואם יש ברפואות האלו אפילו מיני אכילה ושתיה גמורים מותר דכיון שעושה זה לרפואה אין בזה משום גאוה ואפילו יכול לעשותה אחר התפלה מותר ולכן מי שיש לו חולשת הלב יכול לאכול קודם התפלה שזהו לרפואה עכ”ל, וגם בדבריו דמקיל מאוד, מ”מ לא מקיל אלא במקום מיחוש או כדי לחזק עצמו, ולכן לפי הנראה משאלת השואל שלפי המקרה בו נתון מותר לו לאכול לפני התפילה כל שאינו עושה כן אלא לצורך בריאות ורפואה.
והטעם בזה הוא משום שכל שאינו לצורך גאוה שרי.
וכמו שכתב בפרי חדש [הנ”ל המובא בבה”ל], וז”ל, ומ”ש לרפואה מותר.
מסתברא דאעפ”י שאינו מעלה ומוריד לשתותו קודם תפילה, ויכול לשתותו אחר תפילה, שרי דהא לית ביה גאוה ע”כ.
אמנם נסתפקתי הרבה האם שייך להעמיס כן גם בדעת המשנ”ב הנ”ל, שכתב בביאור הלכה עוד שם וז”ל, כתבו האחרונים דאיש חלש שאינו יכול להעמיד על נפשו עד עת שגומרים הצבור תפלתם בבהכ”נ טוב יותר להתיר לו שיתפלל לעצמו בביתו בבוקר ויאכל מעט ואח”כ ילך לבהכ”נ לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה משיאכל קודם התפלה וילך לבהכ”נ להתפלל עם הצבור (בה”ט בשם לקט הקמח והוא פשוט מברכות כ”ז ע”ב בגמ’ חלש ליבאי וכו’ ע”ש) עכ”ל הביה”ל, והנה לכאורה מה חשש יש שיאכל האדם החולה קודם התפילה, דהרי אכילה קודם התפילה אין בזה שום מיחוש אם הוא לצורך רפואה.
ובאמת כבר צ”ע מהגמ’ שם שהביא המ”ב, וז”ל הגמ’ בברכות דף כ”ח ב’, וז”ל, רב אויא חלש ולא אתא לפרקא דרב יוסף למחר כי אתא בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף אמר ליה מאי טעמא לא אתא מר לפרקא אמר ליה דהוה חליש לבאי ולא מצינא אמר ליה אמאי לא טעמת מידי ואתית אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דאמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין אמר ליה איבעי ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד ולטעום מידי ולמיתי אמר ליה ולא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור אמר ליה לאו אתמר עלה אמר רבי אבא בצבור שנו וכו’ עכ”ל, ובלי להכנס לדיני אכילה קודם מוסף, מ”מ אכילה קודם שחרית שהוא ודאי לא גרע מתפילת מוסף להך דעה, וא”כ לכאורה יש איסור גם בצורך רפואה, ומה שהקילו בחולה משום שיש בזה צורך גדול, אבל סתם צורך רפואה שאינו צורך גדול של חולה לא.
אבל לומר כן בדעת הביאור הלכה ג”כ צ”ע, דהרי כתב בביאור הלכה שם לעיל מינה, עיין בפר”ח ופמ”ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה עכ”ל, כמו שהבאנו.
ומתחילה רציתי לתרץ דהכא מיירי המ”ב דוקא באוכל פת יותר מכביצה שיש בזה איסור מלבד הך איסורא ד’אותי השלכת אחרי גוך’, ששייך בשאר מ”ע ג”כ, אכן לא שייך לתרץ כן, שהרי במקור בבאר הטב יש תוספת, ‘ולא שישתה הקאוו”ע או הגיקולאט”י בלא קבלת עומ”ש תחילה, כי ודאי ע”ז נאמר ואותי השלכת אחרי גוך, לקט הקמח, עכ”ל הבאה”ט.
ומבואר שא”א לתרץ כמ”ש.
ואולי כוונת הפר”ח והפמ”ג הוא באוכל דבר רק לצורך רפואה ממש, דאז כיון שאינו להנאתו לצורך אכילה אלא רק לרפואה אינו דרך גאוה כלל, אבל מי שאוכל לעצמו דרך אכילה, משום שחלש לבו וא”א להמתין, ואינו דרך רפואה, אמנם שרי, כדי שיוכל להתפלל כהוגן, אבל מ”מ זהו בגדר דחויה, ולכן כתב הבה”ל, ומקורו בגמרא, דאסור לאכול קודם התפילה אם יכול להתפלל ביחידות, ולא יאכל קודם התפילה, ולפ”ז כל היכא דהכוונה לרפואה ממש הרי הוא בכלל ההגדרה הראשונה שאין בזה דרך גאוה כלל.
ומ”מ בערוה”ש מתיר גם לצורך חולשת הלב, ואולי יש לדחוק דמ”מ א”א לצרף ב’ ההתרים שאם אוכל לחולשת הלב עכ”פ עדיף שלא יאכל, ומ”ש שיכול לאכול קודם התפילה גם אם יכול לאכול אחר התפילה זה קאי על אכילה לרפואה ממש, אבל האוכל לחולשת הלב יש לו לעשות טצדקי שלא לאכול קודם התפילה.
וזה אני אומר כי היכי דלא תקשי מהגמ’ הנ”ל שהביא הביה”ל על הערוה”ש.
[ומו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א אמר לי לחלק דהגמ’ הנ”ל קאי על מוסף, דזהו דין אחר, משא”כ שחרית שהוא מדין גאוה והא ליכא כשהוא לצורך רפואה, ואמנם הביה”ל לא ס”ל מחילוק זה אלא דתלוי בצורך הרפואה.
אבל עדיין לא הבנתי בעניותי איך מוסף דידהו יהיה חמור משחרית לדידן, דאמנם בשחרית יש דין ל גאוה שאין במוסף, אבל איזה דין שייך במוסף שאין בשחרית וצ”ע].
א”כ היוצא עד עתה מכ”ז הוא, שעכ”פ בערוה”ש ואולי גם בפר”ח ובפמ”ג המובאים בבה”ל מבואר בדבריהם שמותר בענינינו, ואילו לפי המשך דברי הבה”ל בשם האחרונים צל”ע אם ג”כ ס”ל כך.
ומ”מ זהו דוקא בנצרך לזה לרפואתו וכנ”ל.
ועתה נביא בזה לב’ פרטי דינים שראוי ליתן להחמיר בזה אם אוכל לפני התפילה, א) כתב במשנה ברורה סימן פט ס”ק כב [לגבי הנזקק לשתות משקה חשוב לפני התפילה], וז”ל, ומ”מ טוב שיאמר מתחילה עכ”פ פרשת שמע ישראל.
והיינו רק פרשה ראשונה (כמבואר בספרו מחנה ישראל פ”ב ה”ב).
וכ”ז הוא בטעימה בעלמא אבל באכילה מן הדין מחוייב להניח תפילין ולקרוא ק”ש קודם (הגרשז”א שיח הלכה סק”כ, ע”פ מ”ש במחנה ישראל פ”ח ה”א).
ב) אם יכול לאכול פחות מכזית, או שיהא בפחות מכדי אכילת פרס, לכאורה ראוי להקפיד ע”כ, ולא לאכול לפני התפילה כזית בכדי אכילת פרס כשיכול בלא זה (הליכ”ש פ”ב ס”א, וציין שם למקור חיים לחוות יאיר סי’ פ”ט ס”ג דבפחות מכזית לפני התפילה אין בו משום גאוה).
קרא פחות
שאלה {בחור ישיבה, האם בזמן שמקבלים בני הישיבה את השבת בהיכל הישיבה, הוא מקבל ממילא את השבת בעל כרחו, גם בלא שאמר בפירוש ובלא שישהה בהיכל הישיבה בזמן קבלת שבת. } תשובה יום ב’ כ”ו שבט תשע”ד איתא בשו”ע סי’ רס”ג סי”ב, אם רוב ...קרא עוד
שאלה
{בחור ישיבה, האם בזמן שמקבלים בני הישיבה את השבת בהיכל הישיבה, הוא מקבל ממילא את השבת בעל כרחו, גם בלא שאמר בפירוש ובלא שישהה בהיכל הישיבה בזמן קבלת שבת.
}
תשובה
יום ב’ כ”ו שבט תשע”ד
איתא בשו”ע סי’ רס”ג סי”ב, אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחן עכ”ל, ובמ”ב סקנ”א כ’, וכן בעיר שיש בה בתי כנסיות הרבה אין אחת נמשכת אחר חברתה עכ”ל, ומשמע דדוקא אין אחרת נמשכת אחר חברתה אבל כל חדא וחדא גופה נמשכת אחר עצמה, ויש ללמוד מזה שאם יע”בבה”כ שהציבור מקבלים שבת אע”פ שיש הרבה ב”כ בעיר, יקבל שבת בעל כרחו מצד היכן שהוא נמצא, וכן יש להוכיח מדברי הפמ”ג שהביא הביה”ל לקמן סט”ו במש”ש המחבר שאם קבלו הציבור שבת עדיין יכול לצאת ולהתפלל מנחה בחוץ וכתב לתרץ דתפילה שאני, ולכאו’ יוכל לתרץ ג”כ דהכא בשרוב בני העיר ורוב בתי כנסיות שבעיר לא קבלו שבת, אלא ודאי שכשעומד שם מקבל שבת כשהבית הכנסת קבלו שבת, מאחר שהוא עומד בבית כנסת זה, גם אם רוב בתי כנסיות בעיר מחוץ לבהכנ”ס לא קבלו.
ולענין אם נמשך אחר הישיבה כשלא היה בהיכל הישיבה מסתבר שדינו שוה לדין קהל בבה”כ א’ בעיר שקבלו שבת, כיון שתמיד מתפלל בישיבה וכפוף לכל סדריה, א”כ נמשך אחר קבלת השבת שלהם, וכ”כ המחה”ש ס”ק כ”ד דנגרר אחר בהכנ”ס שהולך שם אף שכעת אינו הולך לבהכנ”ס, והתם אפילו בחד מבני העיר מיירי שקבע לתפילתו בבהכנ”ס א’ [וכעי”ז כתב בשעה”צ סי’ תקנ”א ס”ק נ”ו לגבי סעודה שלישית בתשעת הימים לפמ”ש המג”א שנגרר אחר הקהל דנגרר אחר הקהל שרגיל להתפלל], אבל אם גילה דעתו שרוצה בשבוע זה להתפלל בב”כ אחר צ”ע אם מהני שלא יקבל שבת בקבלת הישיבה.
ולענין מה שנהוג בישיבת .
.
.
לקבל שבת חצי שעה קודם השקיעה בפרישה ממלאכה, ואם נאמר דחצי שעה קודם השקיעה איכא אומדנא שקבלו רוב בני הישיבה שבת, אפשר שיש לומר שיגרר גם היחיד אחריהם, כמ”ש המ”ב לקמן ס”ק ס”ד דסמוך לשקיעה אסור בעשית מלאכה דודאי קבלו שבת רוב הציבור עליהם, ולהכי היכן שברור שכבר קבלו רוב הציבור עליהם לפני כן יהא אסור משעה שיש אומדנא שקבלו רוב הציבור.
אבל אפשר שכונת המשנ”ב שקבלו רוב הציבור בבהכנ”ס אבל כ”א בפ”ע י”ל דלא מהני, ואף שהלשון דוחק במ”ב לפרש כך, אכן באמת ראיתי בשם הגרשז”א (שש”כ פמ”ו ה”ע לא) והגרנ”ק (חוש ח”ד פפ”ג סקי”ב) שכך כתבו דבקבל כל אחד שבת בפני עצמו אי”ז גורר אחריהם את המיעוט, אבל גם בזה יש לחלק דכיון שהוא מתקנות הישיבה חשיב כציבור שמקבל שבת, ולא כיחידים שקיבל כל אחד שבת בפני עצמו, ואע”ג דאי”ז תקנה גמורה כתקיעת שופר בזמן רז”ל מ”מ אלים כח ציבורא בזה ליחשב כקבלת שבת של צבור דניגרור יחידים בתרייהו, וגם צריך לידע המציאות אם רב בני הישיבה מקבלים שבת בפועל בזמן הנזכר, והנה הגם שיש כמה צדדים להקל בזה מ”מ לכתחילה צריך להחמיר משום שהוא מתקנות הישיבה, וגם דבזה [היינו אם נוהג בפרישה ממאכה חצי שעה קודם השקיעה], יוצא יד”ח תוספת שבת לכל הראשונים כמ”ש המ”ב לעיל.
קרא פחותיש בזה כמה חילוקי דינים וירקות שמשמשים לעיבוד הדבר הוא בעייתי בסלט ירקות, וההיתר הוא אם שופכים תיכף אחר המלח שמן או שופך חומץ מעט שמחליש כח המלח.
יש בזה כמה חילוקי דינים וירקות שמשמשים לעיבוד הדבר הוא בעייתי בסלט ירקות, וההיתר הוא אם שופכים תיכף אחר המלח שמן או שופך חומץ מעט שמחליש כח המלח.
בגמ’ נזכר לענין ק”ש שעל המיטה ואל תשב על מיטת ארמית דהכונה לא תיגני בלא ק”ש, ומשמע שצורת ק”ש שעל המיטה נאמרה לענין שינת קבע על מיטתו, וממילא מי שמניח ראשו בין ברכיו עליו לא נאמר דבר זה, וגם שינה ...קרא עוד
בגמ’ נזכר לענין ק”ש שעל המיטה ואל תשב על מיטת ארמית דהכונה לא תיגני בלא ק”ש, ומשמע שצורת ק”ש שעל המיטה נאמרה לענין שינת קבע על מיטתו, וממילא מי שמניח ראשו בין ברכיו עליו לא נאמר דבר זה, וגם שינה אקראית אפי’ ע”ג מיטה נראה שיקרא ק”ש שעל המיטה רק לפני הפעם השניה שהולך לישון.
והטעם שנקבע רק על מיטתו יעוי’ בברכות ה’ דמשמע שיש בק”ש שמירה מיוחדת לישן על מיטתו וכל’ הברכה (הובאה בברכות ס ע”ב) שנזכרו בה כמה ענייני שמירה הנצרכים לישן על מיטתו, משא”כ לשינת ארעי.
בשו”ע סי’ תרכז הובאו ב’ דינים לגבי שינה תחת גג בפנים הסוכה, דלגבי כילה בסעי’ ב’ הדין הוא שמותר לישן תחתיה גם אם יש לה גג ביושר אם אינה גבוהה י’ טפחים מותר לישון תחתיה ולגבי קינוף שם בסעי’ ג’ ...קרא עוד
בשו”ע סי’ תרכז הובאו ב’ דינים לגבי שינה תחת גג בפנים הסוכה, דלגבי כילה בסעי’ ב’ הדין הוא שמותר לישן תחתיה גם אם יש לה גג ביושר אם אינה גבוהה י’ טפחים מותר לישון תחתיה ולגבי קינוף שם בסעי’ ג’ הדין הוא שגם בפחות מי’ טפחים כשרה, והטעם משום שקינופות קבועים.
ויש להסתפק האם יש לדמות מיטת קומותיים לקינוף שהוא קבוע או לכילה שאינה קבועה.
והיה מקום לטעון דבמיטת קומותיים נחשב קבוע מכיון ששני המיטות מחוברות זה לזה, [ולפעמים ‘קבוע’ הכונה מחובר אולם כאן אינו הכונה מחובר אלא קבוע כפשוטו שהוא דבר רגיל והווה תמיד, כן מוכח מלשון הגמ’ סוכה יא ע”ב ‘לגבי קינופות לא קביעי לגבי כילה קביעי’ עי”ש].
אולם חזי’ בדין הישן תחת המיטה שלא יצא ידי חובתו רק אם המיטה גבוהה עשרה (סי’ תרכז ס”א), ומבואר מזה לכאו’ דגם שהמיטה היא דבר קבוע ולא ארעי כמו כילה, אעפ”כ אין בזה חשיבות של קביעות.
והטעם מבואר במשנ”ב שם סק”ח בשם הר”ן והריטב”א דאף על גב דמטה ג”כ קבוע מ”מ אינה עשויה לישן תחתיה אלא על גבה לכך לא חשיבה אהל להפסיק אם אינה גבוהה עשרה.
ולפ”ז גם במיטת קומותיים הדין הוא שכיון שהמיטה העליונה לא נעשית לתחתיה הישן במיטה התחתונה יצא ידי חובתו.
וכ”כ בשבט הלוי שמותר לכתחילה לישן במיטה התחתונה, ובשה”ל ח”ז סי’ לו כ’ דשינה תחת מיטה שאין גבוהה י’ הוא לכתחילה וכ”כ באשרי האיש פכ”ה ס”כ [באשרי האיש הנידון לגבי הישן תחת מיטה רגילה].
אולם בחוט שני סוכות פ”ג סק”א כתב דבמיטה שנעשית להדיא לתחתיה יש להסתפק בזה.
ומ”מ אפשר דלמעשה יהיה מותר מהטעמים דלהלן:
הא’ דהמעיין היטב בדברי החוט שני שם ימצא דעיקר הנידון במיטה שסידר שישנו גם תחתיה ואדרבה תחת שולחן כתב שם שמותר אם אינה גבוהה י’, [ובאמת שאינו מצוי כ”כ שירצה לישון דוקא תחת מיטה אבל הנידון שם שסידר את הסוכה באופן שהקצה מקום לשינה תחת המיטה ויש שם קצת משמעות דניחא ליה שיהיה מסודר באופן כזה, האחד שכתב שם “מיטה שמיועדת לישון מעליה וכו’ ולסוכות סידר שיוכלו לישון גם תחת המיטה” ומשמע דמייריש סידר לצורך תחתיה ג”כ את המיטה, ועוד כתב שם “ומניחה בסוכה על מנת שישן אחד מעליה כדרכה ואחד מתחתיה” ומשמע דגם לצורך השלתחתיה הניחה בסוכה, ועוד כתב שם “דכיון שהניח במכוון שיהא ישן תחתיה הוי כצריך לאויר שתחתיה דחמיר יותר” ומשמע דלצורך זה הניחה, ועוד כתב שם “וזה אין לומר דכיון דבדרך כלל המטה לא נעשית לאויר שתחתיה לא איכפת לן במציאות כזו שצריך את האויר תחתיה” ומשמע דלהדיא השימוש עכשיו במיטה הוא שלא לצורך כל השנה שאין המיטה משמשת עצמה משמשת למה שתחתיה, ומ”מ באמת סברא זו צריכה ביאור, דהרי סו”ס לא ניחא ליה שיש מיטה מעליו, ואולי החשש הוא דמ”מ יש לו קצת ניחותא במה שמסודר באופן כזה, ועדיין צ”ב דלא ביאר להדיא שזה כוונתו שם, וגם צ”ע דבמתני’ רפ”ב נזכר שטבי ישן תחת המיטה כדי שיהיה מקום לאחרים אף שתיחם את מקומו תחת המיטה לא מיגרע אלא מחמת שהי’ גבוה י’ וגם ר’ יהודה שהיה ישן בצעירותו תחת המיטה כדי שיהיה מקום לזקנים עשה כן לתחם מקומו ואעפ”כ לא פליגי עליה רבנן אלא בדגבוהה עשרה], ולכאו’ בסתם מיטת קומותיים הדבר מסתבר שעדיף למי שישן למטה לישון במיטה פרטית ובאופן שאין צריך מיטה לעוד אדם אין כלל רגילות לקבוע מיטת קומותיים ובזמנינו אפי’ לא גג גרידא למיטה וגם לא בסוכה [אם כי עדיין יש לדון דשמא לפי הסברא דניחא ליה לתחם את מקומו עי”ז שמא ה”ה במיטת קומותיים, אולם גם לפי סברא זו במיטת קומותיים יש לטעון דכבר מקומו מתוחם במיטה שתחתיה והמיטה שלמעלה אינה מעלה ולא מורדת].
הב’ דבשבט הלוי פשיטא ליה ובחוט שני מספקא ליה ובכה”ג מצינו כעי”ז בפוסקים דהיכא דמר פשיטא ליה ומר מספקא ליה יש לזה משקל, ובשד”ח מערכת ה’ אות קיג האריך בזה דבכל כה”ג אין ספק מוציא מידי ודאי ונקטי’ כמאן דפשיטא ליה.
הג’ דמסברא נראה דהתנאי הראשון בקביעות הוא שהאוהל יהיה קבוע אבל אם אין האוהל למטרת אוהל חסר כאן בקביעות של אוהל וכמ”ש הפוסקים דמטעם זה מיטה לא חשיב קבוע.
הד’ דמלבד כל הנ”ל יש לצרף בזה גם דעת הרמב”ם דאפי’ בקינוף אם אין גבוהה י’ מותר לישון תחתיה אפי’ יש לה גג ביושר וכ”כ להדיא בפהמ”ש להרמב”ם בפ”ק דסוכה ועי”ש בתי”ט שכן דעת הרי”ף וזו הדעה האחרונה בשו”ע סעי’ ג’ דיש אומרים שמותר בנקליטין (שאין להם גג) אפי’ בגבוהה עשרה, דה”ה ס”ל להרמב”ם גם בקינוף להתיר אפי’ בגבוהה עשרה [כמו שכתב הרמב”ם להדיא] אע”פ שלא הובא פרט זה בשו”ע, ועי’ בבה”ל דמה שנזכר בשו”ע אין מוסכם שכך סובר הרי”ף, אף שיש שלמדו כן בעת הרי”ף, אבל עכ”פ בניד”ד מפורש ברמב”ם להתיר וכן יש שלמדו בדעת הרי”ף, וממילא ה”ה תחת המיטה דלשיטתם לא נאמר כלל דין דבגג קבוע אסור באין גבוהה י’.
ולענין איך למדוד הי’ טפחים במיטת קומותיים הנה במשנ”ב סק”ה כתב לגבי כילה דמדדי’ י’ טפחים מארעא והטעם מבואר בשעה”צ לקמן סקי”א כיון שאינו מחובר למיטה וכן מבואר בביכורי יעקב, ולגבי קינוף ונקליטין שהם קבועין במיטה מבואר במשנ”ב להלן דמהמיטה מדדינן [היכא דשייך למדוד] ומבואר מזה דמה שמחובר מודדים מהיכן שמחובר ולכן במיטת קומותיים המדידה מהמיטה התחתונה.
ולכן במיטת קומותיים מותר לישן במיטה התחתונה אם אין ממנה עד המיטה העליונה י’ טפחים.
אולם אחרי שכתבתי כל הנ”ל ראיתי במשנה אחרונה סי’ תרכז שהביא כמה דעות בזה, דדעת הגרשז”א והגרש”ו כמו שנתבאר כנ”ל, אבל הביא שם עוד כמה דעות בזה [הביא שם בשם הגריש”א למדוד הי’ טפחים מהקרקע כדין כילה וצ”ב לאור הנ”ל דתליא אם קבוע בקרקע או ע”ג המיטה, ואולי טעם הגרי”ש למדוד מהקרקע כיון שמ”מ עמודי המיטה העליונה נוגעים בקרקע ורק מחוברים למיטה התחתונה ואין עומדים עליה, ואם נימא כן נמצא בזה חומרא גם בקינוף דאם העמודים נמשכין עד הקרקע יש להחמיר וצל”ע בפוסקים בזה, ועוד הביא שם בשם הגרח”ק והאול”צ ועוד להחמיר בזה, ובדוחק י”ל דאולי ס”ל דכיון שהמיטה קבועה וישנין תחתיה אע”פ שלא נעשית לתחתיה חשיב כקינוף, ודינא דמיטה מיירי במיטה שאין רגילין לישן תחתיה שבזה כתב המשנ”ב בשם הראשונים דאינה בכלל דין קינוף, אבל אם יש רגילות לישן תחתיה אע”פ שאינו צריך למיטה חוזר דינה כדין קינוף, ועדיין צריך ביאור בפרט דבמקור הדברים בר”ן י ע”א מדה”ר מבואר להדיא דתליא בעשויה לגבה או לא וז”ל הנ”מ בקנופות הואיל ולתוכן עשויות אבל מטה דלגבה עשויה אי גבוהה עשרה חשובה אהל ואי לא לא ע”כ], ולכך בדאורייתא טוב לחשוש להמחמירים והמקל יש לו על מה לסמוך לכתחילה כמו שנתבאר.
השלמה לנידון איך למדוד י' טפחים במיטת קומותיים
יש להוסיף על מש”כ דיש למדוד מלמעלה ולא מהקרקעית דנראה שזהו אף אם מחיצות המיטה העליונה המחזיקים אותה נוגעים בארץ מ”מ כיון שמחוברים למיטה התחתונה מודדים ממנה ולא כהצד לתרץ מי שהורה שמודדים מהקרקע אף אם נימא דמיירי באופן כזה ותדע דבסי’ תרל סי”ג מוכח דגם בכה”ג מדדינן מהמיטה ולא מן הקרקע ובדוחק י”ל דהתם לחומרא בלבד וצל”ע.
קרא פחותאיסוראיסוריםאסורגופי ישיבה.גמראגריםדתדתידתיותדתייםהלכההלכות סוכההסכמות פוסקיםחגיםחומרת החטאחוקי סוכהחרדיםחרדיתישיבהישיבה בהלכה.ישיבה בסוכהישיבתמותרמותרותמיטה קומותייםמיטת קומותייםמצוותמצוות סוכהמתן היתרנוהגיםנימוקים הלכתייםסוכהסוכה בחגיםסוכה בשבתענייני הלכהענייני חגיםענייני ישיבהענייני סוכהערךפירוש ההלכהפסיקות הלכהציות להלכה.ציציתקובץ סוכות וארבע מיניםקומותייםשבתשינהשנת לילהתורהתלמודתנאי שינה בסוכה
פטור מהרבה טעמים, אף שיש מי שמחייב בזה, וכן נקט החזו”א שפטור. מקורות: בגמ’ ב”ק לח משמע לכאורה שאין חילוק בדבר, משום דאי’ שם גבי עמד והתיר ממונם לישראל, אי’ שם בהמשך הדרשא שאפי’ מקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר אלא כאינו ...קרא עוד
פטור מהרבה טעמים, אף שיש מי שמחייב בזה, וכן נקט החזו”א שפטור.
מקורות:
בגמ’ ב”ק לח משמע לכאורה שאין חילוק בדבר, משום דאי’ שם גבי עמד והתיר ממונם לישראל, אי’ שם בהמשך הדרשא שאפי’ מקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר אלא כאינו מצווה ועושה, וזה נאמר שם לגבי הדרשא של עמד והתיר ממונם לישראל, וא”כ משמע שדין זה של התיר ממונם הוא גם בגוי שמקיים ז’ מצוות בני נח.
ויעוי’ עוד בריטב”א מכות ט ע”א שמבואר בהדיא בדבריו דמש”כ בסוגיין שאפי’ מקיימין וכו’ מיירי בגר תושב, וכן מבואר באור שמח בהל’ איסורי ביאה פי”ד ה”ז.
כמו כן יש להביא לכאורה ראיה שניה מגמ’ ביומא פה ע”א דאי’ שם שהאדם שהוא ספק גוי ספק ישראל שנגחו שור של ישראל הישראל פטור משום המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכאורה הרי אם אינו מקיים מצוות הרי בלאו הכי גם אם הוא ישראל פטור מלשלם לו אם נגחו שורו, דמשומד לא עדיף מגוי לענין זה, (ויש דעה ברמ”א שאף להזיק לו בידים מותר ומ”מ האחרונים לא נקטו כן להלכה, דילמא נפקי מיניה וכו’ בב”ק פרק הגוזל, אבל לענין תשלומין לא עדיף מגוי, וכדאשכחן שהמשומד מורידין והגוי אין מורידין) א”כ ודאי מיירי במקיים מצוות ואעפ”כ מחמת שהוא ספק גוי פטור מלשלם לו.
והיה מקום לדחות ולומר דאין ראיה משם, דיש לומר דמיירי בקטן שבזה צריך לשלם לו גם אם אינו מקיים מצוות, דהרי תחילת הסוגי’ שם בספק הנוצר על ידי שהיה תינוק מושלך וכו’.
אולם א”א לדחות דחיה זו, דהרי מיירי שם בחשבון זה גופא גם לענין שור של הספק שנגח שור של ישראל עי”ש, וא”כ ע”כ מיירי גם בגדול, שהרי קטן פטור מתשלומי נזקי שורו.
ודוחק לומר דהא כדאיתא והא כדאי’ כלומר דגבי שור ישראל שנגח שור של ספק מיירי שהספק קטן בלבד ובשור של ספק שנגח שור של ישראל מיירי שהספק גדול, וכמובן שדוחק גדול להעמיד כן.
וכמו כן יש להביא לכאורה ראי’ שלישית לזה, דהנה משמע מסתימת רמב”ם (הל’ נזקי ממון פ”ח ה”ה) ושו”ע (חו”מ סי’ תו) משמע שכל גוי הדין כן מדלא חלקו בזה.
עוד יש לומר לכאורה ראי’ רביעית בזה ממה שברמב”ם שם שינה מטעם הגמ’ עי”ש, ועי”ש בלח”מ ששינה מטעם הגמ’ או שהוא כלול בטעם וכו’, ויש לציין דידוע שהרמב”ם בהרבה מקומות לא הקפיד שלא להוסיף טעם על טעמים שהובאו בגמ’, וכעין מ”ש התוס’ והראשונים בהרבה מקומות שגם בגמ’ לא הקפידו להביא לימודים מן המקראות לדינים גם כשבסוגיין דעלמא מבואר שהלימוד הוא ממקום אחר למסקנא.
וא”כ ממה שלא הקפיד להביא טעם הגמ’ משמע לכאורה שסבר שאין דין היוצא להלכה מהטעם שהובא בגמ’.
עוד יש לומר לכאורה עוד ראי’ חמישית בזה דהרי דין כעין דינא דגוי איכא דינא דהקדש יעוי’ בב”ק לז ע”ב, א”כ גם גר תושב אמנם כשר הוא ומצווה להחיותו אבל אינו בכלל רעהו, ומאיזה דין יתחייב ישראל ששור שלו נגח שור של גוי.
אולם טענה זו אינה נכונה דהא מסקנת הגמ’ בדף לח ע”א ד”רעהו” לאו דוקא נאמר למעט גוי כמ”ש המהרש”א שם, ממילא א”כ אין ראיה לנידון דידן מדכתיב רעהו.
אבל עדיין יש מקום לטעון קצת דמההו”א נלמוד למסקנא, דהנה לפי ההו”א שהיה צד דרעהו דוקא ומזה נתמעט גוי, א”כ פשיטא דה”ה גוי שמקיים מצוות, ואמנם אינו ראיה ברורה אבל לכאורה קצת ניחא בזה, אם לא שנדחה ונאמר דאין מכאן ראי’ כלל, דזה גופא מה שנלמד בטעם מסקנת הגמ’ שהוא דבר התלוי בקיום המצוות בני נח עי”ש בטעם הגמ’ והובא בקיצור לעיל (ואע”פ שלעיל כתבתי דלפי החשבון מטעם הגמ’ יוצא ג”כ כדברינו אבל צל”ע אם אין מקום לומר לאידך גיסא דמש”כ בגמ’ אפי’ מקיימין ר”ל בגוי שאינו מקיים ופעם אחת קיים דבזה לא לצדקה תיחשב לו, ולא בחסיד מאו”ה שקיבל עליו לקיים החיובים דהו”ל גר תושב לפי חלק מהדעות, ויעוי’ במאירי בב”ק לח ע”א שכ’ דגם ישראל שפרק מעליו עול מצוות אינו מקבל שכר על מצוותיו כמצווה ועושה, ומ”מ לפי החשבון נמצא כאן דבגוי אפי’ מקבל המצוות שהוא מחוייב בהן ומקיימן דינן כאינו מצווה ועושה).
ועיינתי עוד בפירוש דברי הגמ’ למסקנא שם ומצאתי שנחלקו הראשונים בזה אם למסקנא רעהו דוקא או לאו דוקא, דרבינו פרץ מפרש כהמהרש”א, ואילו רבינו יהונתן (בשטמ”ק) והנמוקי יוסף פירשו דכל הנידון לגבי שור של גוי שנגח שור של ישראל, אבל שור של ישראל שנגח שור של גוי פשיטא דפטור, דלענין זה רעהו דוקא, וכן משמע בתוס’ מנחות סז ע”א ד”ה חד, וכ”כ במהרש”ל על דברי התוס’ בב”ק שם (דלא כהמהרש”א), ועי’ בתוס’ רעק”א על המשניות שם.
א”כ כל הנידון אם יש ראי’ או לא הוא רק לפי שי’ רבינו פרץ והמהרש”א, אבל לפי הרבה מן המפרשים דרעהו ממעט למסקנא שור של ישראל שנגח שור של הקדש נמצא דלמסקנא גם גוי שמקיים מצוות נתמעט מזה דהא אינו רעהו.
אמנם ראיתי בספר המפתח הנדפס מחדש על הרמב”ם שם (ובספר המפתח דפוס ישן אינו) בשם מרכבת המשנה שלמד מהרמב”ם לאידך גיסא שאם הגוי מקיים ז’ מצוות אין הישראל נפטר מלשלם לו.
ואמנם אין הספר מרכבת המשנה לפני כעת, אבל יש לעיין דלכאורה לאידך גיסא יהיה מטעם הרמב”ם גופא ראי’ ששית לדברינו, דהרי החיוב לקיים דינים בגוי מתוקף ז’ מצוות אינו לדון דוקא בדיני ישראל, והנה הרמב”ם שם כ’ הטעם לפטור שור של ישראל שנגח שור של גוי משום שהם פוטרים בדיניהם ואין אנו מחייבין את הישראל לשלם לגוי מה שהיה פטור בדיניהם של הגוי, והנה גוי שמקיים ז’ מצוות אינו מן המחוייב שיקבל עליו לדון בדיני ישראל, ואם הגוי קיבל עליו לדון בדבר זה כדיני ישראל (כמו שנזכר כעין זה בגמ’ בכ”מ) לאו כל כמיניה ובטלה דעתו ולמה יתחייב הישראל מכח זה, דהרי כל גוי יטען שרוצה לדון בדבר זה כדיני ישראל, ואולי המרכה”מ מיירי בגוי שקיבל עליו לדון בכל דבר בדיני ישראל, וצריך עיון ובירור.
ויעוי’ בחז”א ב”ק סי’ י סק”ה דמבואר בדבריו בפשיטות שסבר כדברינו שגם בגר תושב פטור מי שהזיק שורו את שור של גר תושב, וכדבריו אתיין גם דברי הריטב”א והאור שמח הנ”ל כפשטן שגר תושב ג”כ שור של ישראל שנגח שורו פטור.
קרא פחות
בפשטות לפו”ר אין ענין בזה כיון שאינו שומע ואינו מבין, אלא אם כן אפשר להראות לו בכתב או באופן אחר, אבל אם א”א כמדומה שאין ענין בזה אם לא מצד מנהג, דהרי כיון שאינו מבין הוידוי ואינו מתחרט על חטאו ...קרא עוד
בפשטות לפו”ר אין ענין בזה כיון שאינו שומע ואינו מבין, אלא אם כן אפשר להראות לו בכתב או באופן אחר, אבל אם א”א כמדומה שאין ענין בזה אם לא מצד מנהג, דהרי כיון שאינו מבין הוידוי ואינו מתחרט על חטאו ואינו מכוון בוידוי מה תועלת יש בוידוי והנשמה גם אם שומעת הוידוי (כמ”ש הקדמונים שלא יצעקו בשעת מיתה בפני הנשמה וכמ”ש במד”ר כל ג’ ימים וכו’ וכמ”ש בגמ’ אחים בהספדא דהתם קאימנא) מ”מ כמדומה שאינה שייכת בוידוי כלל, דהרי אין מתים בוידוי אע”פ שיש להם נשמה דבמתים חפשי ונשמה לבד הרי היא פורחת כציפור כמ”ש בריש חלק
.
ועי’ גם ברמב”ם בפהמ”ש על המשנה בסנהדרין מג ע”ב דמבואר שם שהוידוי נצרך להיעשות קודם שתיטרף דעתו של המת, ואינו שייך לנידון אם שוטה בר כפרה או לא (ועי’ נדרים לו ע”א, וגם הנידון שם אינו שייך לנידון של כפרה בחייבי מיתות ב”ד או במתים בידי שמים שאין תלוי המעשה באדם דשם הקרבן תלוי בדעת מקריב), דמבואר ברמב”ם שם שהוידוי הוא קודם שתיטרף דעתו גם אם המיתה תהיה אחר שתיטרף דעתו, והמיתה היא ג”כ כפרה.
ואף דיש לדחות שעכ”פ מה שאפשר בדעת שיהיה בדעת וגם דאפשר לדחות דלכתחילה ודאי בעינן דעת בוידוי, מ”מ הענין מובן דאין וידוי בלא עזיבת חטא וחרטה עם הוידוי.
ובתורת חיים כ’ שם להדיא דאחר שנטרפה דעתו לא שייך שיתודה, ואף דשם אינו ראוי ובחרש (עכ”פ בחרש מדבר ואינו שומע ועי’ שבת ר”פ מי שהחשיך לענין דעתא קלישתא בחרש) יש לטעון דאם יצליחו לומר לו יבין מ”מ זה פשוט שוידוי צריך דעת מתודה.
קרא פחותאע”פ שזה נאמר בגמ’ לענין נר המנורה בבהמ”ק ולענין נר שבת וכן נפסק בשו”ע סי’ רסד ס”ח לענין נר שבת, מ”מ מסתבר שאינו לעיכובא דאל”כ למה שתקו השו”ע ורוב הפוסקים מלפרש דין זה ולא הזכירו אלא שצריך להדליק הנר, וידענו ...קרא עוד
אע”פ שזה נאמר בגמ’ לענין נר המנורה בבהמ”ק ולענין נר שבת וכן נפסק בשו”ע סי’ רסד ס”ח לענין נר שבת, מ”מ מסתבר שאינו לעיכובא דאל”כ למה שתקו השו”ע ורוב הפוסקים מלפרש דין זה ולא הזכירו אלא שצריך להדליק הנר, וידענו לה מהבה”ל שהזכיר הנהגה זו ממהר”י ברונא, ועוד דהרי אשו משום חיציו וגם מה שדלק אח”כ חשיב מעשה דידיה כמו שנתבאר בתשובה אחרת, ועוד דהרי לו יצוייר שהפתילה היתה יוצאת מהשמן עשירית האצבע הרי היה יוצא יד”ח בהדלקה זו וא”כ אם יוצאת מן השמן שליש האצבע למה לא ייצא יד”ח בהדלקת עשירית האצבע דא”כ נתת דבריך לשיעורין, ולא מסתבר שהוא לעיכובא, וכן במקור הדברים במהר”י ברונא לא הזכיר לעשות כן אלא בנר הראשון, (גם אם נימא דהבה”ל גופיה לרווחא דמילתא עשה כן בכל הנרות), ואם היה לעיכובא לגבי הנר הראשון פשיטא שהיה מקפיד על זה בכל הנרות, אלא ע”כ שבנר הראשון נמי אינו אלא לכתחילה בלבד למצוה ולכן בשאר הנרות לא החמיר, וכעין מה שמצינו מש”כ המשנ”ב שיכול לומר הנרות הללו מיד אחר הנר הראשון והיינו משום שגם לגבי הנר הראשון מעיקר הדין תפילה זו אינה הפסק והברכה לא מעכבא (ולגבי שאר הנרות אין אפי’ חשש ברכה לבטלה כיון שכבר חלה על הנר הראשון) הלכך כל מה שאינו לעיכובא בנר הראשון לא חשו בשאר נרות אף לכתחילה, ולכן יש לומר דגם להדליק רוב היוצא אינו לעיכובא לכתחילה ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שחזר להדליק מחמת שלא הדליק הרוב היוצא גם ביום הראשון שיש רק נר אחד וגם האידנא שאין בני אדם רגילין ובקיאין כ”כ לאמן ידיהם בהדלקת נר ושכיח שאין מדליקין אלא מעט.
ויתכן לחדש עוד דדין זה להדליק הרוב היוצא אינו דין שהאדם עצמו יעשה כן אלא דינא הוא שאין לו לילך משם ולעצור ההדלקה עד שידליק הרוב היוצא, ואם נגע בקצה הפתילה ומיד כולה הובערה מאליה סגי בכך ויצא ידי מצוותו.
וגם אינו טוב להדליק שוב אם לא הדליק הרוב היוצא דבזה אינו עושה המנין הנרות וכ”ש אם מכבה נר שהדליק שתיקותיך יפה מדיבורך דמכבה נר של מצוה ומדליק נר של רשות (עכ”פ להסוברים דגם אם כיבה במזיד אינו זקוק לה מדינא), ואם מדליק במקו”א יש לעיין.
וכ”ש לפי סברא אחרונה שכתבתי בהגדרת הדלקת רוב היוצא דבזה אין כלל טעם לכבות כיון שסו”ס לאחר שהתלקח נמצא שהדליק רוב היוצא וכ”ש אם עדיין לא התלקח שיכול בידיים להמשיך להבעירו עד שבידיים ידלק רוב היוצא.
קרא פחותבשו”ע ומשנ”ב [ס”ס מז] משמע שמי שקם באמצע הלילה עכ”פ אם אינו עתיד לחזור לישון עד הבוקר יכול לברך אלהי נשמה כשקם, גם אם לא עלה השחר עדיין, ואם עתיד לישון עד הבוקר כ’ המשנ”ב שלא יברך אלהי נשמה בקימה ...קרא עוד
בשו”ע ומשנ”ב [ס”ס מז] משמע שמי שקם באמצע הלילה עכ”פ אם אינו עתיד לחזור לישון עד הבוקר יכול לברך אלהי נשמה כשקם, גם אם לא עלה השחר עדיין, ואם עתיד לישון עד הבוקר כ’ המשנ”ב שלא יברך אלהי נשמה בקימה הראשונה שלו, אלא יאמר בלא חתימה וכשיקום בבוקר יאמר עם חתימה, ואם בירך אלהי נשמה בקימה הראשונה וחזר לישון שוב הוא מחלוקת אם יחזור ויברך אחר כך, וכיון שספק ברכות להקל אינו חוזר ומברך אפי’ אם ישן בכוונה [ביאור הלכה שם].
והנוהגים כדעת האר”י גם אם קם מחצות ואילך ומתכוון לישון לאחר מכן יכול בקימה הראשונה לברך אלהי נשמה ואח”כ כשישן שוב הו”ל כישן ביום ואינו מברך שוב פעם [עי’ שער הכוונות דף א’ ע”ג ודף ב’ ע”ב ודף נח ע”ב ע”פ הרש”ש ראה במשנ”ב מהדורת אליבא דהלכתא ובמ”מ שהובאו שם], ויתכן שטעמו שכיון שחכמים קבעו לקום בחצות ליחידים הלכך יש חשיבות לקימה זו כשל שחרית, מכיון שמה שקם מתחילה עשה בזה עיקר מה שהיה מוטל עליו לעשות בהנהגת שנת הלילה, או בנוסח אחר ונכון יותר, שמכיון שהיא הנהגה נכונה וקבועה לקום בחצות כקימה משנת הלילה לכך יש להחשיב קימה זו כקימה מעיקר שנת הלילה.
אם אין כוונתו להשהות את הסוכר על מנת שיספוג את מי הפירות מותר לרוב הפוסקים. מקורות: ראה דברי הגרשז”א והגרנ”ק והאול”צ בביאורים ומוספים סי’ שכא.
אם אין כוונתו להשהות את הסוכר על מנת שיספוג את מי הפירות מותר לרוב הפוסקים.
מקורות: ראה דברי הגרשז”א והגרנ”ק והאול”צ בביאורים ומוספים סי’ שכא.
קרא פחות
נשאל: י׳ בתמוז תשפ״דב: שונות
ישא בת בנים אם יש בידו. מקורות: הנה עצם הדבר שאדם מבוגר שנושא צעירה הוא דבר העלול לגרום לחוסר שלום עי’ ביבמות מד ע”א, וכן עלול לגרום למכשולות, יעוי’ בסנהדרין עו ע”ב גבי למען ספות הרוה את הצמאה וברש”י שם. ויש לשים לב ...קרא עוד
ישא בת בנים אם יש בידו.
מקורות:
הנה עצם הדבר שאדם מבוגר שנושא צעירה הוא דבר העלול לגרום לחוסר שלום עי’ ביבמות מד ע”א, וכן עלול לגרום למכשולות, יעוי’ בסנהדרין עו ע”ב גבי למען ספות הרוה את הצמאה וברש”י שם.
ויש לשים לב דבמקרה של שאלתך יתכן שיוכל לישא אשה בהפרש של עד עשר מגילו כמו שמצינו שאברהם נשא שרה שהיתה קטנה ממנו בעשר שנים, ועי’ מה שהובא בשם הגרח”ק במנחת תודה תורה עמ’ תפ, ומ”מ הכל לפי הענין דיתכן שמכיר בעצמו שגם בהפרש כזה עלול לגרום קטטה ולב יודע מרת נפשו, בפרט אם כבר נכווה כבר, או שחושש שלא ימצא בצמצום שנים כ”כ שיהיה פחות מי’ שנים וגם תהיה בת בנים.
מ”מ לגוף הענין באופן שחושש לקטטה, יעוי’ בתרוה”ד סי’ רסג שדן בשאלה הדומה מאוד למקרה בשאלה ששאלת לגבי אדם שכבר קיים פרו”ר וכדלקמן, והכריע שיכול לישא האשה שאינה בת בנים שיחיה אתה בשלום יותר הוא ובניו, אבל שם דברי התרוה”ד נידונו לגבי אדם שכבר קיים מצוות פריה ורביה והנידון רק מצד מצוות ובערב אל תנח ידיך שדרשו מזה חז”ל שישא אשה בזקנותו, אבל לא מצד פריה ורביה, ומבואר להדיא מנידון זה שלגבי מי שעדיין אין לו בנים ויש עליו חיוב פריה ורביה עדיין, באופן זה אין לו היתר לישא אשה שיהיה עמה בשלום יותר, אלא ישא אשה צעירה בת בנים ויעשה כל מה שביכולתו למען השלום, ומן השמים ירחמו.
וכן פסק הרמ”א אה”ע סי’ א ס”ח דברי התה”ד הנ”ל, ומבואר מזה כנ”ל דבענייננו אין להתיר, וכמו שמבואר שם ג”כ שלהיבטל ולהיות בלא אישה מחמת חשש קטטה ג”כ אין להתיר, והיינו משום שאיסור אינו נפקע מחמת חשש קטטה, ונראה פשוט אין חילוק בזה בין קטטה דנפשיה לקטטה דאחריני, דכל ראייתו של התה”ד (כמו שהביאו הח”מ והט”ז) הוא מיבמות הנ”ל דמיירי בקטטה דנפשיה ומזה למד גם לקטטה דבניו.
ואמנם בב”ש על הרמ”א שם יש לשון תמוהה דמשמע שהיתר התה”ד הוא גם בביטול פרו”ר אבל כבר העירו המפרשים דלאו דוקא (עי’ ראש פינה בעקבי הבית ובלשכת הסופרים הנדפסים עה”ג שם בדפו”ח) ושבמהדו”ק של הב”ש כתוב בפשיטות כמו שביארו בדבריו, וכך מסתבר דהב”ש קאי על הרמ”א והתה”ד דלא התירו מחמת קטטה אלא מצות לערב אל תנח ידך ולא מצוות פרו”ר.
ויעוי’ בחלקת מחוקק שם שפקפק בגוף ראייתו של התה”ד, ואמנם הט”ז שם יישב הקושיא שפיר, אבל כאמור בניד”ד גם התה”ד מודה וכמבואר גם ע”פ חשבון הט”ז שם, ולהח”מ אצ”ל שבזה ודאי לא יוכל להניח משום קטטה.
ולענין אם כופין ע”ז בא”י ובחו”ל עי’ ברמ”א אה”ע סי’ א ס”ג ובנו”כ שם, אבל לכו”ע אם בא לשאול צריך להודיעו הדין.
ומה שכתבת שאם ימתין עד שישא צעירה יתכן שיאחר המועד ואז כבר לא יזכה לישא אשה כלל, הנה איני מכיר המציאות בזה, ועל מנת להתייחס לזה צריך לברר הסיכויים והסבירות שיש בטענה זו, וממבט כללי הדעת לכאורה נותנת שאם יתפשר ימצא בת בנים, וצריך לברר אצל המבינים בזה.
קרא פחותהכמות לאכילת פת שחרית קודם הלימוד היא כביצה או יותר מעט ולא אכילה רבה, אלא הסעודה העיקרית היא לאחר לימודו. קרא עוד
הכמות לאכילת פת שחרית קודם הלימוד היא כביצה או יותר מעט ולא אכילה רבה, אלא הסעודה העיקרית היא לאחר לימודו.
מקורות: יעוי’ סוכה כו ע”א כדטעים בר בי רב וכו’ שהיה טועם משהו קודם הלימוד ונכנס ללימוד, השמועות לא היו נמשכות אחר ו’ שעות של מאכל ת”ח.
וכמבואר בטור ס”ס קנה שפת שחרית הוא הכביצה פת הזה ואכילת פת שחרית היא רק מעט כמ”ש הבה”ל ס”ס קנה ואעפ”כ הוא באכילת פת, ואילו זמן הסעודה הוא בסי’ קנז אחר זה בשעות שאחר כך.
וכמבואר בסדר הסימנים וההנהגה בטושו”ע סימנים קנה קנז, ולהכי בסי’ קנה כ’ הטור קודם שילך לב”ה יכול לאכול פת שחרית וכו’ ובסי’ קנו כ’ ואחר כך ילך לעסקיו וכו’ ובסי’ קנז כ’ וכשיגיע שעה רביעית וכו’ ואם ת”ח הוא וכו’ ימתין עד שעה שישית.
והנה השיעור הזה של כדטעים בר בי רב וכו’ הנ”ל כ’ ברש”י שם שטועם מלוא פיו ושותה, ושיעור האכילה דמיירי שם הוא כביצה פת או מעט יותר וכמבואר ברמב”ם ופוסקים לענין הגמ’ סוכה שם.
ויעוי’ בביאור הלכה סו”ס קנה שכ’ דמשמע בטור שיאכל אז (היינו בפת שחרית שאוכל קודם הלימוד) רק מעט.
קרא פחותהנה נחלקו פוסקי זמנינו לגבי פח מגולה אם חשיב גרף של רעי או לא אבל במכוסה הסכימו רוב פוסקי זמנינו שהוא מותר (עי’ בספר וזאת הברכה שהביא דעות הגרנ”ק והגרשז”א ואול”צ בזה, וזכיתי ששאלתי להגרח”ק בסעודת שבת וג”כ אמר דבמכוסה ...קרא עוד
הנה נחלקו פוסקי זמנינו לגבי פח מגולה אם חשיב גרף של רעי או לא אבל במכוסה הסכימו רוב פוסקי זמנינו שהוא מותר (עי’ בספר וזאת הברכה שהביא דעות הגרנ”ק והגרשז”א ואול”צ בזה, וזכיתי ששאלתי להגרח”ק בסעודת שבת וג”כ אמר דבמכוסה מותר ובמגולה הוא שאלה, ויעוי’ בדעת נוטה מש”כ שם).
ויש לעיין דלכאורה חשיב גרף של רעי ולכל הפחות מחיצות בהכ”ס דבמחיצות בכה”ס דעת המשנ”ב בסי’ פג סק”ה נראה כהאחרונים דהמחיצות הם כצואה ממש, וכן בבה”ל שם ד”ה אם נקט דגם אין מחיצות אלו מועילות להיות הפסקה בפני ריח רע כשאין ד”א משכלה הריח מכיון שהם מחיצות בהכ”ס (היינו גם לפי מה שפסקו האחרונים כהדעות דסתם מחיצות מועילות להפסק כשאין לו ריח במקום הד”א משכלה הריח כמבואר בה”ל שם).
ואין ליישב דכיון דהמחיצות גבוהות עשרה הו”ל כרשות נפרדת דבמשנ”ב שם סק”ה הביא דעת הרבה אחרונים דגם בשכותלי בהכ”ס גבוהות עשרה טפחים עדיין חשיבי ממש כצואה.
אולם יש ליישב דבחזו”א סוף סי’ יז נקט דאין להחמיר בבתי כסאות שלנו בצירוף שאינו בהכ”ס ודאי ובצירוף שאין הצואה נוגעת בכתלים מבפנים ובצירוף מה שהכתלים החיצוניים משמשים לכל הבית הלכך יש לסמוך בזה על הדעות דמחיצה מועלת.
(וצל”ע אם הקולא האחרונה היא דוקא דאילו במשנ”ב שם משמע דהקולא הזו האחרונה מועלת גם בפני עצמה בלא הצירופים הנ”ל, ומאידך כמדומה שלא נהגו להחמיר בבתי כסאות שלנו שלא לקרות כנגדם גם כשעשויים בחצר ואין כותל שלהם משמש חדר אחר).
ועפ”ז יתכן דגם בפחי אשפה של רחוב שלנו מכיון שאינו ברור שנחשב גרף של רעי מכיון שמשמש גם פסולת יבשה וברוב המקרים הפסולת בתוך שקיות (ועכ”פ כשמשליכין צואה ממש הוא ודאי בד”כ רק בתוך שקית) הלכך לא החמירו בזה במכוסה עכ”פ כשהיא רשות נפרדת.
ובמקרה שדופני הפח עצמם מזוהמים נקט האול”צ שם להחמיר יותר מפח שאין הדפנות מזוהמים (ועי’ עוד חזו”א המובא על גליון הבה”ל ד”ה ויראה דדפנות המזוהמות חשיבי גרף), אם כי האול”צ שם אזיל לספרדים כדעת המחבר דביש מחיצה גמורה הו”ל הפסק אפי’ בכה”ג כל שאין מזוהמין מבחוץ, אבל להמשנ”ב שם בסק”ב שחולק ומחמיר בשאר בהכ”ס יש לדון בזה מתי מזכירים הצירופים כדי לומר הקולא דהחזו”א הנ”ל ומתי לא.
[מש”כ שהאול”צ כהמחבר היינו לפי הבנתו במחבר ועי’ במשנ”ב מש”כ בדעת המחבר על מחיצות פחות מי’].
ובמקרה שיש חור אם הוא לבוד משמע במשנ”ב סק”ד דסגי בזה (עכ”פ אם אין צואה נראית מתוכו), ובמקרה שאין לבוד בחור ויש ג’ מחיצות, הביא בבה”ל ד”ה אבל ספק בזה בשם הפמ”ג אי בעי’ ג’ מחיצות או ד’ מחיצות, ואפשר דלפי הצד דבעי’ ד’ מחיצות היינו ד’ מחיצות גמורות בלא נקב ג’ טפחים עכ”פ כנגדו.
קרא פחות{יום ה’ לסדר לך לך תשע”ו } בע”ה {לכבוד ידידי החתן היקר הרב אלישע כהן לוין נ”י וכו’} אציע לפניך את אשר נסתפקנו בעבר בענין ה’ שפתי תפתח [וכן באל מלך נאמן], האם הכונה מעכבת בו בדיעבד, ובקשת שאודיעך מה שיענה ...קרא עוד
{יום ה’ לסדר לך לך תשע”ו }
בע”ה
{לכבוד ידידי החתן היקר הרב אלישע כהן לוין נ”י וכו’}
אציע לפניך את אשר נסתפקנו בעבר בענין ה’ שפתי תפתח [וכן באל מלך נאמן], האם הכונה מעכבת בו בדיעבד, ובקשת שאודיעך מה שיענה לי מרן הגרח”ק שליט”א בזה.
והנה בגמ’ איתא שהוא כתפילה אריכתא ושמה”ט אי”ז הפסק בין גאולה לתפילה כיון שהוא כתפילה אריכתא, ומשום כך היה נראה כי יש לכוין בו לעיכובא כדין תחילת שמו”ע ברכה ראשונה שלשם הוא משוייך, אכן במ”ב מבואר דבדיעבד אף אם לא אמרו אין מחזירין אותו, ואין לומר דאם לא כיון גריעא דהו”ל כעין מזויף מתוכו שחמור, דמדברי המ”ב מבואר דאינו ממש כתפילה דהרי אם שכח ברכה חוזר, ובכל דוכתי אמירה בלא כונה מצד הלכה עדיף ממי שאינו אומר כלל, ועיין הוראות והנהגות לר”ח דולוז’ין.
וצ”ל דמ”ש כתפילה אריכתא היינו לדינים מסוימים, ועכ”פ אין דינו דוקא כברכת אבות אלא כחל משמו”ע, וברכת אבות היא ברכה מיחודת.
והנה השתדלתי להציע השאלה לפני מרן הגרח”ק שליט”א אך לא זכיתי לתשובה ברורה בזה, אכן לענין ברוך שם שכתב הבה”ל שאם המשיך כבר ואהבת והשמיט ברוך שם אינו חוזר, והובא בשם מרן הגרח”ק שליט”א שאם לא כיון ג”כ אע”פ שאם לא התחיל ואהבת חוזר אך מ”מ אם כבר התחיל ואהבת אינו חוזר על מה שלא כיון בברוך שם עכ”ד, ומדבריו למדנו לענינינו ג”כ דאם כשהשמיט ה’ שפתי אינו חוזר א”כ ה”ה אם לא כיון חוזר.
ונראה דכ”ש לענין אל מלך נאמן שאינו חיוב מעיקר הדין, וגם הרבה מהראשונים פקפקו בזה דבודאי אם לא כיון יצא, ובכל הפוסקים שדנו על ברוך שם לא מצאתי דאשתמיט חד מינייהו לדון בענינינו באל מלך, מכלל דפשיטא להו דיצא.
{ויה”ר שתקים בנין עדי עד, ושנזכה כולנו לשמחה האמתית בקרוב, כמ”ש ושמחת עולם על ראשם וגו’.
קרא פחותשאלה {שלום וברכה אמעכ”ת שליט”א סוכה שנעשית ע”י קטן האם היא כשרה או לא, בסימן תרל”ה מובא דסוכת גנב”ך כשרה, השאלה מה הדין בקטן, האם זה כמו גנב”ך, או יותר גרוע או יותר טוב. בביכורי יעקב מביא שלכתחילה לא יסכך ...קרא עוד
שאלה
{שלום וברכה אמעכ”ת שליט”א
סוכה שנעשית ע”י קטן האם היא כשרה או לא, בסימן תרל”ה מובא דסוכת גנב”ך כשרה, השאלה מה הדין בקטן, האם זה כמו גנב”ך, או יותר גרוע או יותר טוב.
בביכורי יעקב מביא שלכתחילה לא יסכך ע”י נכרי אשה- וקטן פחות מי”ג, ומשמע ממנו שקטן זה כמו גנב”ך, אבל צ”ע מדוע השו”ע לא הזכיר דין זה בקטן.
נ.
ב.
לפני כשבוע שלחתי אמכ”כ שאלה, מ”ט בפרשת בלק אי’ פעם אחת שמוזכר בלק בן צפר (ללא י’ ו-ו’) ועניתם לי בטוט”ד, וכסניף אציין שראיתי בספר טעמא דקרא בריש פרשת בלק שהרחיב בזה יעוי”ש.
יפוצו מעיינותיו חוצה אכי”ר, וזכותו של רבנו הקדוש אור החיים זי”ע שהיום יום פקודתו יעמוד לנו.
בהערכה.
(מהרב דוד ורטהיימר, מודיעין עילית)}
תשובה
בע”ה
ט”ו תמוז תשע”ו
לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א
שלום רב
גם ברוח חיים (סימן תרלה) הביא את דברי הבכורי יעקב שהזכרתם, דלכתחלה אין לסכך על ידי גוי ואשה וקטן פחית מי”ג שנה, וכתב דדוקא בדיעבד שעשויה כבר הסוכה בכשרות על ידי גוי ואשה וכיוצא בזה התירו, ע”ש.
כתב הפמ”ג סי’ י”ד א”א סק”ג “כל שהגיע לי”ג שנה אין מדקדקין בב’ שערות”.
ומבואר דבפחות מכאן א”א לסכך, ויש לעיין האם הכונה לכתחילה או בדיעבד.
דהרי גם בסוכת גנב”ך ורקב”ש דמפורש להתיר ג”כ כתבו כמה פוסקים שלכתחילה אין לסכך על ידן.
ובספר הערות לגרי”ש אלישיב [חולין י”ג א’] דן בכשרות קטן לסיכוך הסוכה, לפי שבסיכוך סוכה בעינן שיכוין שמסכך לשם צל, ואם מכוין מפני זרם ומטר או לשם צניעות, פסול.
והביא שכתב הגר”ז בשו”ע שלו, שאם מכוין לשם צל וגם מפני זרם ומטר או גם לשם צניעות פסול.
ואם כן לא יכול קטן לסכך, שהרי אין לנו ודאות שאין כוונתו לעוד דבר חוץ מלשם צל, אלא אם כן כשסיכך באופן שיהא רק צלתה מרובה מחמתה, שיש שם חללים פחות מג’ טפחים, שאין כאן מחסה מזרם ומטר, ומוכח שעשאו לשם סוכה, [ובקטן בעינן שיהו מעשיו מוכיחים בהחלט במציאות, ולא די במוכיחים מצד ההלכה].
אכן, אין לנו משנה מפורשת שקטן יכול לסכך, ואפשר שבאמת אינו יכול לסכך.
אמנם עיקר דברי הגר”ז שכוונה לשני דברים פוסלת בסכך, הוא דבר חידוש, וברא”ש מוכח שכשר.
עוד הביא, שהאבני נזר (סימן תעה) כתב לחדש שקטן יכול לסכך את הסוכה, וזאת, אף על גב שבסוכה בעינן כונה לשם צל, ואין כוונת הקטן כלום, שהיות והבעלים מתכוין לשם צל, מצטרפת כוונתם עם מעשה הקטן.
ומביא ראיה מהחוטט בגדיש, שכל פסולו הוא רק משום תעשה ולא מן העשוי, ואינו פסול משום שלא נתן את הסכך לשם צל אלא לשם גדיש, ובהכרח, שאם בשעה שנעשת הסוכה יש כונה שהיא תעשה לשם צל, מצטרפת כוונה זאת לעשיה שאין בה כונה, וכשר.
ועוד הביא האבני נזר שיש ראשונים הסוברים שגוי יכול לעשות עיסה של מצת מצוה אף על גב דבעינן שימור, לפי שמועילה שמירת הישראל העומד על גביו, וחזינן שמצטרפת כוונת הגדול עם מעשה הגוי והקטן.
וע”ע שו”ת חלקת יואב מהדורא תנינא (סימן ד) שמכשיר בסוכת קטן, ע”ש.
ובשו”ת שאלת שלמה חלק א (סימן צ) כתב דהנראה דקטן אסור לסכך סוכה של מצוה דקיימא לן דאינה כשירה אלא אם כן עשאה לצל סוכה (סוכה ח ב) ופרש”י לצל ולא לצניעות וכו’.
נמצא דאם אחד עשה סוכה להצניע בה חפציו פסולה דבעינן לשם צל, וקיימא לן דקטן אין לו מחשבה אפילו מדרבנן, ואפילו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו (חולין י”ג א’), ופרש”י אפילו פירש ואמר לא מהני רק כשגדול עומד על גביו ומלמדו לסכך לשם צל, נראה דכשר כמו בגט דמהני בגדול עומד על גביו (גיטין כ”ג א’), וס”ל לפסול בלא זה אפילו בדיעבד.
והאחרונים תמהו על דבריו מסוגיא דחולין שם, וע’ שו”ת לב חיים ח”ב סי’ רט, שפוסל אפילו בדיעבד סוכה שעשאה גוי, וע”ש מה שהביא מהחמדת ימים, ובאמת הספר חמדת ימים הוא ספר מפוקפק, ומפורש בגמ’ ושו”ע להתיר סוכת גוים.
ובסיום הדברים אביא מה שכתב בספר ארחות רבינו ח”ב עמ’ ר”כ אות כ”ד וז”ל, מו”ר שליט”א זצוק”ל הקפיד שלא יניח סכך רק אחד שיש לו זקן עליון והקפיד בכך גם על השחרת תפילין ורצועות ועשית ציצית וכן בעסק המצות בכל אלה הקפיד מו”ר שיעשה את זה אחד כזה שיש לו כבר זקן עליו.
ספר לי הגרח”ק שליט”א הוי עובדא בקטן כמדומה שהי’ גדול מחזקה דרבא אבל לא הי’ לו עדיין זקן עליון שזרק ג”כ ענפים על סוכתו של מרן החזו”א יחד עם הגדולים והסתפק מרן על כשרות הסכך ולמעשה הגביהו את הסכך וחזר וסכך גדול עכ”ל.
וכן ראיתי כתוב (פסקי תשובות הערות סימן תרלה, בשם ס’ הסוכה השלם מילואים לפי”א אות י’) על הגר”ח מבריסק זצ”ל שהקפיד בזה במי שלא נתמלא זקנו, ואמר שזה נוגע לדאורייתא.
מה שלא הזכיר השו”ע ענין זה עם גנב”ך ורקב”ש, [וכבר כ”ה בגמ’ סוכה ח’ ב’], לדעת האבנ”ז יש לתרץ מכיון שכל מה שמועלת מעשה הקטן הוא ע”י משלחו, ולא מצד הקטן עצמו, ולהכי לא שייך להזכירן עם כל הני שמועיל בכל גוני, ולסברא שהציע הגרי”ש אלישיב י”ל ג”כ הטעם שהשו”ע לא הזכיר זה, שכן אינו כשר בכל גוני וכנ”ל.
המשך הדברים בענין סוכת קטן
שאלה (נשלח כהמשך לתשובה דלעיל בענין סוכת קטן)
{כבוד הגר”ע סילבר שליט”א
כהמשך לנושא זה, בו נו”נ עם מע”כ לפני כשבועיים.
ייש”כ גדול על הדברים שהביא לגבי קטן אם כשר לבנית הסוכה, והנה בספר שלמי תודה הביא גם מהענין הנ”ל והוסיף עוד לדון לגבי קטן שהגדיל אם נאמן לומר שסכך בקטנותו כדין, והביא שלגבי אחרים אינו נאמן מפני שאין נאמן גדול להעיד על מה שהיה בקטנותו באיסור דאורייתא, ולכאורה גם לשיטות שהבאתם שאין ראוי לסכך, אבל בדיעבד יוצא ידי חובה, וא”כ מדוע שלא יהיה נאמן כשהגדיל להעיד שסיכך בקטנותו כדין, והרי אם נאמן באיסור דרבנן [כמבואר בכתובות כ”ח וברמב”ם פי”ד עדות ה”ג] כ”ש בזה שבדיעבד כשר.
ועוד הוסיף לדון בקטן עצמו כשהגדיל אם יכול לסמוך על מה שעשה בקטנותו.
אודה מאוד למע”כ אם יוכל להעיר עיני בנתינת מראה מקומות בזה.
}
תשובה
יום רביעי כ”ח תמוז תשע”ו
לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א
שלום רב
הנה אי”ז ברור שלכל הפוסקים בדיעבד כשר קטן לסכך, ועיין במה שהבאתי שם מדברי השו”ת שאלת שלמה ומדברי הגרי”ש אלישיב בצדדים שהביא שם [ואגב דברי הגרי”ש הובאו בהערות הגמ’ מהדורת חברותא בחולין שם שציינם בשם הערות הגרי”ש כת”י, ואיני יודע אם נדפסו כיום כבר], ואמנם לא ראיתי את ספר שלמי תודה, אבל אפשר דאיהו ס”ל כהסוברין שקטן פסול גם בדיעבד מדאורייתא.
ועיין מה שכתב בתוספות רי”ד מסכת מגילה דף כ’ א’ וז”ל, אין מביאין ראיה מן הקטן ואף על גב דתנן אלו נאמנין להעיד בגדלן על מה שראו בקטנן כי התם במילי דרבנן כדמוקמי’ לה בפ’ ב’ דכתובות אבל בדבר תורה אינו נאמן ומקרא מגילה דבר תורה שהרי מצאו לה רמז מן התורה כדאמרן בפירקין דלעיל עכ”ל.
ובענין הקושיא ממגילה עעו”ש בטורי אבן ומשמרות כהונה מש”כ בענין זה.
[וע”ע ברכ”י חו”מ סי’ ל”ה, מהרש”ם ח”ח סי’ רכ”ט, ושפ”א].
והנה באמת אינו ברור שנצטרך להעמיד בכך את דעת בעל השלמי תודה בכך, דהרי הנה אם הקטן עשה ודאי שלא לשם צל לא מהני מה שמכשרינן סתם קטן בסיכוך, ויתכן שע”ז לא מהני עדות הקטן.
ואפשר דהשלמי תודה מיירי באופן שמצאו בשוק סוכה מסוככת [באופן שאין הסוכה מוכחת מתוכה שנעשית לשם צל], ואומר הגדול אני עשיתיה בקטנותי ועשיתיה לשם צל, דבכה”ג ודאי לא מהני.
בס”ד אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק”מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה. וראיתי מי שהשיב ע”ז. . . וז”ל, כך מובא בגמרא במסכת קידושין (דף נט ע”א) שלא כדאי לאדם למכור את הקרקע הראשונה שקנה, ...קרא עוד
בס”ד
אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק”מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה.
וראיתי מי שהשיב ע”ז.
.
.
וז”ל, כך מובא בגמרא במסכת קידושין (דף נט ע”א) שלא כדאי לאדם למכור את הקרקע הראשונה שקנה, היות ולא מסמנא מילתא, ופירש רש”י, אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.
ועניין זה הובא להלכה בבן איש חי (שנה ב’ פרשת פנחס אות יג) ובכף החיים חלק יורה דעה (סימן קטז אות קפח).
וע”ע בשו”ת עטרת פז חלק א’ (חלק חושן משפט סימן ה).
***
תשובה
בע”ה
ח’ אלול התשע”ו
שלום רב
כן איתא בקידושין נ”ט א’ וז”ל, רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לרבי זירא אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמר ליה עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א”ל לא הוה ידענא השתא נמי ניתבה ניהליה מר א”ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא אי בעי במתנה נישקליה, וכתב רש”י, דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.
ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון ע”כ.
ובפי’ ר’ חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) נוסף עוד המשך לזה, וז”ל, ולא מסמנא מילתא.
פירוש ואינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון, דאמר מר מוכר נכסיו הראשונים וגו’ ע”כ, וכן כתב המאירי שם, דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם ע”כ וכעי”ז ברי”ף וברא”ש [פ”ג סי’ ב’].
והנה מהלשון נכסיו ראיתי מי שהוכיחו [עטרת פז ושדה צופים] דה”ה כל נכסים מה שמוכר פעם ראשונה אינו סימן ברכה, אבל אפשר לומר דלאו דוקא נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים, אלא נכסיו הכונה מקרקעי, דסתם נכסים הם נכסים שיש להם אחריות, ומה שהוכיח מרש”י דקאמר מקחו הראשון, אפשר דרש”י קאי על דברי הגמ’ דקאמר ארעא קמייתא היא, וע”ז קאמר מקחו הראשון וסמך על מה שנתבאר בגמ’ דהכונה לקרקע, והטעם בזה משום שקרקע הוא מקח חשוב ושייך טפי שיקבע המזל שלו לפי הקרק משא”כ מקח של שאר דברים, וכמו”כ איך אפשר לעמוד מה היה מקח ראשון בחייו שידע מעתה שלא למוכרו, [אם כי זו אינה טענה מכרעת], וצל”ע למעשה.
והנה מה שברמב”ם וטוש”ע לא העתיקו דין זה להלכה, אינו ראיה שלא סברו מדין זה, דהרי אין דרכם להעתיק כל הסימנא מילתא שבגמ’, ומה שהעתיקו העתיקו.
אבל באופן כללי באמת הרבה מן הדברים המובאים בגמ’ לניחוש וסימן [באופנים המותרים] יש מן הראשונים שלא נקטו כן למעשה, הן משום שנשתנו הטבעים או שֶּׁכֹּחַ הקליפות הוחלש מלהזיק, עי’ מה שהביא בספר הבית בכשרותו מדברי הראשונים בזה, וראה עוד מה שהובא מהחזו”א בספר אעלה בתמר דמה שאין אשה ניזוקת כיום להפיל עוברה הוא משום הסתר פנים, והן משום שלפעמים יש פרטים שלא נזכרו בגמ’, אם כי טעם זה פחות שייך כאן.
אכן ראיתי שכתב מרן הגר”ש וואזנר זצ”ל בשו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ ק”ה וז”ל, נשאלתי בהא דאמר בקידושין נ”ט ע”א א”ל זבוני לא מזבנינא לך דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא אם יש לחוש לה לדינא להזהר בזה, הנה ראיתי שאין דבר זה מובא לא ברמב”ם ולא בשו”ע, ואולי הם סברי דזה הי’ מחומרת וחסידות ר’ אבא בקידושין שם, אלא דראיתי במאירי קידושין שהעתיק הגמ’ בלשון זה א”ל זבוני לא מזבנינא לה וכו’ דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולא נמצא בש”ס שלנו ומ”מ מוכח דזה מתקנת והנהגת חז”ל שלא ימכור נכסיו הראשונים ומשמע קצת דלאו דוקא קרקע אלא כל נכסיו במשמע.
ובעיקר הדבר נלענ”ד למש”כ רש”י אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון דזה לא שייך בנכסים שקונים ע”מ למכור ולהרויח אלא בקרקעות שקנה להיות לו לנחלה ומפקיע נחלתו בראשונה.
ועוד יראה לענ”ד דאין לנו ראי’ דשייך בא”י כגון במוכר קרקע ע”מ לבנות עליו בית בא”י דעובדא דקידושין בבבל הוי והוא למש”כ הח”ס ביו”ד סי’ קל”ח בענין הסגולות שעושים כשנכנסים בבית חדש דזה דוקא בחו”ל דיש צד סכנה בבונה משכן קבע בחו”ל ונראה כמתיאש מן הגאולה משא”כ בא”י דאיכא מצוה ומגין מן הסכנה וכדאמר הנביא ירמי’ בנו בתים וכו’ יע”ש בח”ס, וכן בנ”ד אם מוכר ע”מ למכור עליו בית בא”י בודאי מסמנא מילתא לטובה, והרי מה”ט התירו בגיטין ח’ ע”ב וב”ק פ’ ע”ב לקנות מן הגוי אפי’ בשבת והתירו שבות דרבנן יע”ש בפוסקים, ואין להאריך בזה עכ”ל השה”ל.
ובדומה לדבריו הראשונים שכאשר קונה על מנת למכור אין בזה איסור, יעוי’ מש”כ בהערות הגרי”ש אלישיב, דבזמנינו שהדרך למכור הדירה כאשר היא קטנה ולקנות גדולה יותר לא שייך כאן ‘לא מסמנא מילתא’, שהרי קנאה על דעת כן שימכרנה כשיצטרך, משא”כ בזמנם שהיו קונים קרקע לדורות עכ”ד, [וע”ש שהוציא מזה חידוש לדינא].
אמנם מה שכתב השה”ל בהמשך דבריו דאינו נוהג בא”י, זהו דבר חידוש לומר דסתמא דמילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם קאי על חו”ל בלבד, וכמו”כ איני יודע אם הוא דבר מוסכם דמעשה דרב גידל ור’ אבא היה בחו”ל.
כתב הגר”י ניסים ז”ל בספר נחלת אבות (אסופה א’ ע’ 260) במכתבו להגר”ס דוד ששון ז”ל: ירשה לי הוד כבוד מעלתו לשאול ממנו אם יוכל להוכיח לי אם המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין דף נ”ט ע”א, אירע בא”י או בבבל, ואם יש להוכיח מהא דרבי חנינא בע”ז דף ט’ ע”ב דאמר אחר ארבע מאות שנה לחרבן, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח שהמעשה דרבי גידל ורבי אבא אירע בא”י.
ומה דעת מעכ”ת אם אדם שאין לו עוד קרקע בא”י, ורוצה לקנות עתה חלקה גדולה לשם מסחר, למוכרה בפעם אחת אם בחלקים, או משום שקונה אותה לכתחילה על מנת כן למוכרה, אין בזה חשש, או אעפ”כ יש לחוש וצריך לקנות לו מקודם חלקה לעצמו שלא ע”מ למוכרה, ואח”כ יקנה חלקות אחרות לשם מסחר ע”כ.
על הנ”ל השיב הגר”ס דוד ששון ז”ל (שם): א) לענ”ד המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין נ”ט ע”א, היה בא”י.
הנה כל החכמים הנזכרים במעשה דהיינו רבי גידל ורבי אבא ורבי זירא ורבי יצחק נפחא, כולם סליקו להתם כמבואר בסדר תנאים ואמוראים בערכיהם.
אלא שאין זו ראיה מכרעת.
אבל וכו’ דייק יפה בלשון של רבי יצחק נפחא שם: המתין לו עד שיעלה אצלינו לרגל, שלשון עלייה נופלת רק על א”י כידוע, ולו היה בבבל היה אומר עד שיבא אצלינו לרגל, וכיון שהיו עולים אליו ברגל, משמע שהיו אז יושבים בא”י כולם.
ב) מגמ’ ע”ז דף ט’ ע”ב לענ”ד אין להוכיח דבר, שהרי כתוב שם אחר ד’ מאות שנה לחורבן הבית, ואילין אמוראי הוו קדמי לד’ מאות שנה בכמה דרי.
ואפילו אם היינו מוצאים מעשה כזה אחר ד’ מאות שנה, לא היה אפשר להוכיח מכאן שהמעשה היה בא”י, מפני שגם בחו”ל היו קונים קרקעות אחר זמן זה של ד’ מאות שנה.
ג) אף על פי שאמרנו שהמעשה היה בא”י, מ”מ לענ”ד החשש של ארעא קמייתא לא מסמנא מילתא אינה תלויה בא”י דוקא, אלא ה”ה אם היה ענין כיו”ב בחו”ל ג”כ לאו מסמנא מילתא.
וראיה לדבר מצאתי בגירסת הרב המאירי ז”ל שם בקידושין, שאחרי המלים לא מסמנא מלתא, סיים בדברי רב גידל דאמר מר המוכר מנכסיו הראשונים אינו רואה מהם סימן ברכה לעולם.
הרי דלא חילק בין א”י לחו”ל, וא”כ לא מסמנא אינה מפני קדושת הארץ עכ”ד.
וע”ש עוד שהאריך.
ולהלן (שם ע’ 264) כתב עוד הגר”י ניסים ז”ל: הנה יפה כתב כת”ר דנראים הדברים לכאורה שמעשה זה אירע בארץ ישראל, ואולם אין להסיק מזה דהקפידה היא דוקא בארץ ישראל, אלא פשוט וברור דבכל מקום הוא אינו סימן טוב לאדם שימכור מקחו הראשון שלקח לעצמו, ורבי אבא היה קפיד על זה גם אילו אירע לו מעשה זה בחו”ל, ואף דנכסי חו”ל בכלל הם אינם בכלל הברכה כמ”ש בב”ר פ’ ויצא פר’ ע”ד.
נראה דאף על פי כן הקפידו על זה שלא לגרום בפרטות עוד סיבה להרחיק ברכה ממעשה ידיו, וגם זה פשוט וברור דאין להסיק ממונח זה שהמעשה אירע בא”י, דיש להקפיד גם על נכסים ראשונים שבא”י, אף על פי שהיה לו נכסים בחו”ל, דנכסים ראשונים שמענו, נכסים ראשונים שבא”י לא שמענו.
ולולא דנראה ברור דאין מי שיטעה בזה, הייתי אומר דלשלול טעות זו הוצרכו המפרשים (רש”י תוספות ר”י הזקן והר”ן) לפרש דארעא קמייתא ראשונה שלקח מעולם.
דיש שעמדו בזה דלמה הוצרכו לפרש זה שהיא ראשונה שלקח מעולם, הלא זה פשוט ומוכרח.
והיה אפשר לומר שהמפרשים הנ”ל מפרשים שמעשה זה אירע בא”י כמ”ש, וכדי שלא לטעות ולומר דרבי אבא קפיד על שהיא לו ארעא קמייתא בא”י, על כן הוצרכו לפרש דאינו כן, אלא היה לו קרקע ראשונה שלקח מעולם, ואם היה לו כבר קרקע בחו”ל לא היה מקפיד על זה עכ”ד.
וכתב בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג – חו”מ סי’ ה’) וז”ל, ובענין שאלת כב’ שיחי’ מדוע אנו רואים לרבים ושלמים, שאינם מקפידים ומוכרים את דירתם הראשונה שקנו, ולכאורה זהו נגד המפורש בגמ’ דקידושין (נט ע”א), ע”ש שהאריך, וסיים, עכ”פ לפי המתבאר לכאורה שפיר אומר כב’ שיחי’, כי באמת ענין זה דמסמנא מילתא שייך גם בענין מכירת בית וכדו’, ומדוע לא מצינו כלל וכלל שחוששים לזה.
[ואמנם עי’ להרב בן איש חי ש”ב (פרשת פנחס אות יג) שהביא שם לענין זה, וכתב, איתא בגמ’ דקידושין דלא ימכור אדם קרקע שקנה ראשונה דאינו סימן טוב, גם לא טוב לאדם למכור נחלת אבותיו וכמ”ש נבות לאחאב [מלכים א’ פכ”א פ”ג “ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה’ מתתי את נחלת אבותי לך”.
עכ”ד.
יעו”ש.
וכן הביא לענין זה גם הרב כף החיים סופר חיו”ד (סי’ קטז ס”ק קפח), וכתב, לא ימכור אדם קרקע ראשונה שלקח כי לא יהיה לסימן טוב.
ע”ש.
ואולם כאמור לא מצינו שמקפידים בזה עתה].
וכתב שם בהמשך דבריו וז”ל, אמנם אולי יש לומר, דעד כאן לא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע”מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו”ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז ע”ב) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב”ם: רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין.
ע”ש.
ולהכי קפדינן ביה שזה מראה על דוחק ולחץ.
משא”כ כשמוכר חפץ זה ע”מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון.
וכהא דהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא ע”מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה.
ואמנם שמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה’ לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי אכן בכה”ג שפיר מסמנא ליה מילתא.
וזכר לדבר יש להביא, מהא דחזינן התם בגמ’ דקידושין, דרבי אבא דהוה קפיד שלא למכור השדה משום דהוה מקחו הראשון וכו’, היה מוכן בכ”ז לתתה לרב גידל במתנה, כדי שלא לבוא למידה זאת של מכירת מקחו הראשון, הרי שאין כאן בעיקר הקפידה שלא יוציא קרקע זו מתחת ידו כלל, וצריך להשאירה אצלו לעולם, (ועי’ גם במהרש”א בחידושי אגדות (שם) שכתב, דהא דחזינן בגמ’ דבסוף הוה מתקריא ארעה דרבנן, צ”ל דרבי אבא הפקירה, דאל”כ לא הוו מצו רבנן להנות בה, דמתנה אינו לשון הפקר ולא ניתנה אלא לרב גידל, ולכן צ”ל שהפקירוה לכולהו רבנן.
ע”ש), אלא כאמור עיקר הענין הוא, שלא ימכור את הקרקע מפני שזה מראה על מחסור ודוחק שהוא זקוק ונצרך מאוד למעות, עד כדי שהוא צריך למכור נכסיו.
וממילא כל הקפידא היא כשעושה זאת בדרך הנראת כדוחק, אולם כשעושה זאת בדרך אחרת, שאדרבה יש בה משום הרחבה, כהא שנותן את השדה במתנה או שמפקירה, שנראה בזה שיש לו די והותר עד שנותן לאחרים במתנה, שפיר דמי ולא חיישינן.
ולהכי נמי יש לומר גם הכא בנידון דידן שמוכר את דירה זאת כדי לקנות אחרת טובה הימנה, לא קפדינן בהכי, דאדרבה סימנא טבא אית ביה דזה מראה על הרחבה, שיכול עכשיו לרכוש בית גדול ומרווח יותר ממה שיכל קודם לכן.
ועי’ ברמב”ם הל’ דעות (פ”ה הי”ב) שכתב, ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו וכו’, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו, ולהחליף הכלה בקיים.
ע”ש.
ובודאי אם מחליף ביתו הקטן, אף על פי שמוכר אותו, לצורך שיוכל לקנות בית אחר גדול ונאה ממנו, דבודאי זה בכלל מחליף כלה בקיים ושפיר עביד בהכי, ולכן גם הכא בנידון דידן נמצא דמאי דמוכר דירה זו לקנות גדולה וטובה ממנה, אדרבה בהכי איכא משום מסמנא מילתא לטובה ולברכה.
ועוד אולי אפשר לומר, דעד כאן לא קפדינן במכירת מקחו הראשון של אדם, אלא כי הא דהגמ’ בקידושין שם דהוה מיירי בקרקע, דהיינו דוקא דבר שאין אדם קונה אותו להשתמש בו לעצמו, אלא קונה אותו לצורך מסחרו ועיסקו להתפרנס בו, כקרקע שזורעה וקוצרה למכור התבואה ולהתפרנס בה.
אבל דבר שהוא לצורך שימוש כבית וכדו’, שאינו לענין מסחר ועסק אלא לצורכו שיגור וישכון בו, שפיר אמרינן שיכול למוכרו אף שהוא מקחו הראשון, דלא שייך כאן כ”כ ענין דמסמנא מילתא שזה שייך יותר בענין מסחר ועסק שפרנסתו תלויה בו.
[ואה”נ דלפ”ז יצא שאת חנותו הראשונה שקנה, אין לו למכור מה”ט ואפילו לצורך קניית חנות יותר גדולה.
משא”כ לפי ישוב קמא כיון שהוא להרווחה של חנות יותר גדולה שרי.
וק”ל].
אולם האמת היא דתורף פשט דברי רש”י והמאירי והרא”ש (הנ”ל) אינו מורה כ”כ ע”ז שהרי רש”י נקט “מקחו הראשון” וכו’, והמאירי וכן הרא”ש נקטו “נכסיו הראשונים” וכו’, ואם איתא הוה להו למימר “מסחרו הראשון” וכדו’, ומדסתמו בלשון מקחו הראשון ונכסיו הראשונים ש”מ דבכל גווני מיירי.
וק”ל.
ולכאורה עוד היה אפשר לומר, דלא קפדינן במכירת במקחו הראשון, אלא דוקא ראשון ממש, כלומר דלא קפדינן במקח ראשון של כל דבר ודבר, דהיינו קרקע ראשונה שבקרקעות, או בית ראשון שבבתים וכל כיו”ב ראשון של כל ענין וענין, אלא דוקא ראשון, ראשון שקנה בחייו, אבל מה שכבר מוכר אח”כ, אף על פי שהוא ראשון שבאותו ענין לא קפדינן בזה.
אמנם גם זה ק”ק כי אפילו נאמר שנדחוק כן בדברי רש”י שכתב מקחו ראשון וכו’, ונבאר דהיינו מקחו ראשון שבחייו, מ”מ בגירסת המאירי והרא”ש קשה להולמו, שהם גורסים “נכסיו הראשונים” שלכאורה משמע בלשון זה דבכל עניני הנכסים שהם ראשונים של אותו ענין איכא האי קפידא, קרקע ראשונה שבקרקעות, בית ראשון שבבתים וכו’, ומה גם שבלשון רש”י דבר זה נמי קשה, שהרי רש”י פירש שם, דארעא קמייתא, זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.
ולא מסמנא מילתא, אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.
ע”כ.
ומהא דנקט רש”י שזוהי קרקע ראשונה שלקחתי מעולם, משמע דהקפידה היא משום שהיא קרקע ראשונה שלו, והיינו ראשונה במקח קרקעות, ולא קפיד מצד שהיא מקחו הראשון שבחייו, דא”כ הול”ל זהו מקח ראשון שלקחתי מעולם, ומדקאמר קרקע זו היא ראשונה שלקחתי מעולם, משמע שלגבי הקרקעות היא ראשונה, ולשאר עניני מקחו אין זה מקח ראשון.
וק”ל.
עכ”ל הנ”ל, ועי”ש עוד שהאריך.
לסיכום הדברים לענינינו אמנם אין הכרח לומר שיש חילוק בין חו”ל לארץ בענין זה, אמנם מ”מ אם מוכר על מנת לקנות דירה אחרת לגור בה יש על מי לסמוך בענין זה, בפרט כאשר אין אפשרות אחרת כ”כ לקנות דירה נוספת בלי למכור הדירה הנוכחית.
***
קרא פחות
נשאל: כ״ז בשבט תשפ״דב: תפילה
במשנ”ב (סי’ קכד סק”ז וסי’ רלג סקי”ד) מבואר שסבר שכל התפילה צריכה להיות בזמנה אמנם יש אחרונים שחלקו על זה וכך נמצא להדיא בתשובת הגאונים לגבי מנחה של חול שאפשר להקל בזה, ויש שנקטו שאם מתפלל הכל ברצף לגמרי ...קרא עוד
במשנ”ב (סי’ קכד סק”ז וסי’ רלג סקי”ד) מבואר שסבר שכל התפילה צריכה להיות בזמנה אמנם יש אחרונים שחלקו על זה וכך נמצא להדיא בתשובת הגאונים לגבי מנחה של חול שאפשר להקל בזה, ויש שנקטו שאם מתפלל הכל ברצף לגמרי ואינו מפסיק תוך כדי דיבור יש להקל בזה ולהחשיב הכל כמו שהיה בזמן התחלת התפילה.
הלכך אם עומד לפני חצות והתחיל לפני חצות, יצא ידי חובתו, כיון שיש דעות שגם בחצי שעה שאחר חצות יכול להתפלל, והמ”ב סמך על זה בדיעבד, ויש אומרים שיכול להתחיל גם בלא זה אף אם יגמור אחר כך ושכ”א בתשוה”ג (עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ודוק), ועוד דאפי’ אם היה כאן רק ספק אחד לא שייך כאן ספק דאורייתא לחומרא כיון שמדאורייתא יכול להתפלל כל היום אף להסוברים שמחוייב מדאורייתא להתפלל כל יום ואכמ”ל, ממילא לענין חצות יש צד להקל בזה.
אבל כשעומד בסוף חצי שעה שאחר חצות לא יעלה על הדעת להקל עד כדי כך, שגם חצי שעה גופא א”א להקל להלכה לכתחילה כמו שביארתי בתשובה המיוחדת לזה.
ובכל גוני אם רואה אדם שאירע לו שאיחר זמן תפילה עד סמוך לחצות עליו להתאמץ ולעשות כל טצדקי כדי למנוע ממצב כזה שיגרם שוב.