בראשית מט, טז, (מכתב) לבני היקר ישראל מאיר נ”י ע”ד שאלתך מדוע דן ונפתלי לא נסמכו יחד כתולדותיהם בברכות יעקב, יש לציין דבמקרא יש כמה פעמים שהשבטים לא נכתבו יחד כתולדותיהם, ועי’ בסוגי’ דסוטה לענין בגדי כה”ג באיזה סדר היו כותבין השבטים, ועי’ מה שדרשו לענין סדר שנשתנה במשה ואהרן וכן מצינו שדרשו בבנות צלפחד.

ולגוף הנידון כאן יתכן דהטעם שנזכר דן סמוך ליששכר מכיון שנזכר בו ידין עמו (בראשית מט, טז) שכלול בזה גם שהי’ מורה אותם, עי’ בספ”ג דר”ה, שהי’ פרנס הדור, ועי’ בסוכה כז ע”ב וברש”י שם, ועי’ בבראשית רבתי דדן ידין עמו היינו שכולם ישמעו לו וראה גם בתרגום יונתן.

ובזה דומה ברכת דן ליששכר דכתיב ביה ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם (דברי הימים א’ יב, לג).

ואילו הטעם שנפתלי נסמך לאשר משום שברכת שניהם דומה זו לזו, דבאשר כתיב והוא יתן מעדני מלך (בראשית מט, כ), ובנפתלי כתיב הנותן אמרי שפר (שם כא).

ע”ד השאלה למה נזכרו לגבי הר גריזים והר עיבל רק הארורים מפורשים בתורה ולא הברכות יתכן ליישב דעיקר הארורים הוא לפשט עקמומיות שבלב ועיקר ענין זה נעשה על ידי הארורים יותר מעל ידי הברכות וממילא העיקר נזכר בתורה.

ועי’ בראב”ע דעיקר ענין הקללות הוא כנגד חטאים שבסתר שאין כח ב”ד לענוש עליהם, (והובא בחזקוני וכלי יקר), ולפ”ז ניחא דהעיקר הוא הארורין ולא הברכות דהעיקר הוא כנגד עוברי עבירה.

והמהר”ל עה”ת כתב מעין הך דלעיל (בתחילת הדברים) דכיון שכרת הקב”ה ברית עמהם באלה לכך נזכרו הארורים בתורה ור”ל דנכרתו בשבועה כמבואר בגמ’ ושבועה זו בו אלה לכך נזכרו הארורין שהם האלה שהם עיקר הברית כאן.

והט”ז בחיבורו עה”ת כתב דמאחר שיש י”א ארורין כנגד י”א שבטים דשמעון שלא נתברך לא נאמר ארור כנגדו הלכך לא נכתב בלשון ברוך דאם היה נאמר בלשון ברוך לא היה ראוי להשמיט שמעון מן הברכה עי”ש.

ועי’ בכלי יקר שכ’ טעם אחר דהארורין הם בעוה”ז בגלוי והברכות הם לעוה”ב שהוא בהסתר הלכך נזכרו הארורין ודבריו הם לענין צדיקים (ועמך כולם צדיקים) דבגמ’ מבואר דלענין רשעים הוא אפכא שמקבלין השכר בעוה”ז ועיקר העונש שמור להם לעוה”ב [כדאי’ בספ”ק דקידושין דף מ’ וברכות ז ע”א ועוד].

שבועות ט ע”א, הביאו כפרה עלי וכו’, אע”ג שהתיקון התחיל רק ממתן תורה ולא היה קודם, אבל דבר ברור שכל המצוות באו לתקן העולם וחטא אדה”ר ושאר פגמים, ואעפ”כ הגיע זמן התיקון שלהם רק ממתן תורה, ולענין עצם התיקון ומה בא לומר, עי’ בגליון הגמ’ שכתב שהוא מסודות התורה, דהרי אין הכונה שהקב”ה עשה דבר שאינו הגון שצריך כפרה ע”ז ולא שייך חסרון בהקב”ה.

ועי’ בתוס’ הרא”ש שכתב דיש בזה דרך ארץ להראות שאם עבד סרח על רבו עד שרבו צריך לייסרו דרך ארץ ארץ הוא לרב לפייסו, (ועי’ גם בריטב”א שכפרה הוא גם לשון פיוס), ולפ”ז קרבן זה נכתב בתורה להראות וללמד דרך ארץ לישראל, וכל התורה הם פקודין לאהבה ויראה כמ”ש בזוהר, ועי’ במו”נ, הלכך דבר זה שנכתב רק ללמד לישראל (דהרי הלבנה עצמה אינה צריכה פיוס אלא רק בא ללמד דרך ארץ) מובן למה נכתב רק ממתן תורה.

לכ’ הגר”ג רבינוביץ בעמח”ס גם אני אודך, ע”ד שאלתו בסוגי’ דשמות גיטין ע”ד שם פלוני למי שקורין לו רק בשם זה בלבד, עי’ ברמ”א באה”ע ס”ס קכט שבשינויים בין המדינות יש לכתוב כמנהג המדינה ולכן כאן בא”י מי שקורין לו בשם זה יש לכתוב בלא עי”ן או יו”ד, עכ”פ לכתחילה ועכ”פ אם גם חותם בשם זה ועי’ ב”ש שם סקמ”ב וח”מ סק”ב (ועי’ בתשובתי ד”ה מי שקורין לה חנטשה ורגילים לחתום שמה בה”א האם יכולים לכתוב בכתובה בה”א), ומה ששאל כת”ר לגבי מי שאין קורין לו אלא שם העברי בלבד דינא דאין כותבין אלא שמו בלבד בכל מקום.

יש כאן ג’ שאלות, הא’ האם להלכה מותר לאכול בשר אחר חלב באותה סעודה, הב’ להסוברים שאסור לאכול בשר וגבינה באותה סעודה האם קודם ברכת על המחיה חשיב אותה הסעודה, הג’ האם מותר לברך ברכה אחרונה ולהפריד הסעודה או שיש בזה משום ברכה שאינה צריכה.

והנה מקור החומרא לבשר אחר חלב תוך שעה הוא מהזוהר פ’ משפטים קכה ע”א, ושם אי’ דלא לאכול שני המינים בחדא סעודת או בחדא שעתא ומזה למדו הפוסקים גם שלא לאכול בשר אחר גבינה (וכדלהלן).

ואמנם ביש”ש פ”ח דחולין סי’ ו’ לפ”מ שביארו בכנה”ג ביו”ד סי’ פט סי”ח נקט דשמא הזוהר איירי רק בחלב או גבינה אחר בשר כפשטות דין הגמ’, (ועי’ מלבושי יו”ט באו”ח שם סק”ה ובדברי חמודות על רא”ש פ”ח דחולין סקכ”ג), אולם פשטות הזוהר אינה כן, וכמו שלמדו בדבריו הב”י והד”מ והש”ך (ע”ש סקט”ז ומש”כ בסקי”ז על דברי המהרש”ל) והלבוש באו”ח סי’ קעג והגר”א ביו”ד סי’ פט והפמ”ג שם שפ”ד סק”ו וכך סוגיין דעלמא בפוסקים.

ובתשובה אחרת [ד”ה האם מותר לאכול בשר אחרי קפה באותה סעודה בלי הפסק ברכת המזון ביניהם] הרחבתי בנידון זה של חומרת הזוהר אם צריך להחמיר בזה בבשר אחר חלב באותה סעודה (ויש הנידון לאחר גבינה קשה ו’ שעות והוא נידון בפני עצמו).

ואכתוב עיקרי הדברים עם עוד דברים שנתחדשו לי אח”כ, דבמשנ”ב בהל’ חג השבועות סי’ תצד מבואר דהוה פשיטא ליה לקולא בזה מלבד בבשר אחר גבינה קשה, וכך המנהג (הגרח”ק), ומאידך גיסא בב”י באו”ח סי’ קעג הובאה עיקר חומרת הזוהר לענין בשר אחר גבינה וכן הוא בד”מ ביו”ד סי’ פט ושם הזכיר דברי הזוהר גם לחוששים שעה אחת מחלב אחר בשר שהוא מטעם הזוהר, וגם בש”ך ובבהגר”א ביו”ד שם נזכרו דברי הזוהר, וצ”ע למה לא חש המשנ”ב לחומרא זו, דהרי אם הדבר נלמד מלשון הזוהר הנ”ל א”כ יש לאסור כל מצב שאוכל בשר וחלב באותה שעה באותה סעודה בין בגבינה קשה או חלב ובין בחלב אחר בשר או בשר אחר חלב.

והיה מקום לומר דאולי בשבועות הקילו יותר כמו שאולי יש קולות שנקטו הפוסקים להקל בשבועות יותר, אבל המעיין במשנ”ב שם יראה דלא מיירי רק בשבועות ולהדיא כתב שם המשנ”ב סקי”ז בשם הפמ”ג שיש ליזהר בענין מאכלי בשר וחלב בכל מה שנזהרין בכל השנה המבואר ביו”ד סי’ פ”ח ופ”ט ושלא לצאת שכרם בהפסדם עכ”ל, וגם בסקט”ז בדברי המשנ”ב על בשר אחר חלב ציין לדברי הפוסקים ביו”ד סי’ פט, א”כ לא אמר דבריו כקולא מיוחדת בחג השבועות אלא בכל השנה, דהרי בסי’ פט ביו”ד מיירי בכל השנה, וגם במשנ”ב סי’ קעג סק”ב משמע שלא הצריך המתנת שעה בכל השנה כולה בין חלב לבשר שלאחריו עכ”פ בין תבשיל של זה לתבשיל של זה.

וא”כ י”ל דאולי סבר המשנ”ב שמה שהביאו הפוסקים דברי הזוהר לענין המתנת שעה לחלב אחר בשר יפרש המשנ”ב שהוא רק אסמכתא למנהג שהנהיגו להפסיק ביניהם מחמת שבגמ’ מבואר שלא לאכול באותה הסעודה ולכך נהגו בהפסק שעה וסמכו על הזוהר ששעה חשיב הפסק (אף דיש מרבוותא שנקטו דסגי בבהמ”ז בלבד מ”מ יש שנקטו דמדינא דגמ’ בעינן שעה כדלקמן ובזה סמכו עליהם בצירוף הזוהר), ולענין בשר אחר גבינה קשה עי’ בש”ך וט”ז ופר”ח ופמ”ג שהביאו כמה טעמים להחמיר בזה יותר משאר חלב אחר בשר עי”ש וא”כ נקטו דברי הזוהר רק בדברים שיש להם סייעתא קצת מסברא או מדינא דגמ’ (אף שבב”י באו”ח סי’ קעג ובד”מ ביו”ד שם שהביאו משמע בחלק זה שתפסו לגמרי דברי הזוהר להלכה), כך יתכן לבאר הכרעת המשנ”ב בזה.

[ובתשובה הנ”ל ד”ה האם מותר לאכול בשר וכו’ כתבתי דפשטות הש”ך והגר”א שם היא דלא כהמשנ”ב ורק שאפשר ליישב דבריהם כן, ושוב חוזרני בי ונ”ל דגם פשטות דבריהם כן הוא וכמבואר להלן].

והנה אף שבד”מ הביא דברי הזוהר ואולי גם נסתמך ע”ז מ”מ בהגהותיו לשו”ע יו”ד ריש סי’ פט מוכח דלא חש לחדא סעודתא ולא לחדא שעתא אלא רק לענין חלב אחר בשר (או לכל היתר בבשר אחר גבינה קשה), ולא הזכיר להיפך.

ואולי חזי’ לזה שפסק כהזוהר רק כשיש עוד צירוף (ויתכן עוד דיש צד דגם הזוהר מיירי רק באופנים שאסורים מדין הגמ’ ואף שפשטות דברי הפוסקים לא נקטו כן מ”מ מדוחק הדברים ובצירוף דברי הגמ’ סמכי’ גם על צד זה, או יתכן לומר באופן אחר דבאמת הזוהר מחמיר בכל האופנים רק שהפוסקים נקטו כדברי הזוהר רק באופנים ששייך ליישבו עם סוגיית הגמ’ כגון בחלב אחר בשר או לכל היותר בבשר אחר גבינה קשה אבל לא בבשר אחר חלב).

וגם בב”י באו”ח סי’ קעג כתב על דברי המהר”ם (ד”פ סי’ תרטו והובא במרדכי פ”ח דחולין סי’ תרפז) דמה שהחמיר בבשר בהמה וחיה אחר גבינה משום שגזר על עצמו  לפי שפ”א מצא גבינה בין שיניו מסעודה לסעודה, וכתב הב”י שאם היה רואה דברי הזוהר היה מחמיר גם בבשר עוף אחר גבינה, והביא דבריו הד”מ ביו”ד סי’ פט, וכן כתב גם להלכה הרמ”א בהג”ה בשו”ע ס”ב דטוב להחמיר, אבל גם בב”י באו”ח שם וגם בהגהת הרמ”א ביו”ד שם לא נזכר בשר אחר חלב, למרות שבזוהר כן נזכר בזה (לפי מה שהבינו רוב הפוסקים והב”י והרמ”א גופייהו), והוא מיושב לפי החילוקים שכתבתי כאן.

גם הש”ך בסי’ פט סקט”ז דמיירי בשיטת הזוהר איהו גופיה לא בא אלא לפרש דין הגבינה הקשה שנזכרה ברמ”א שם בסוף סעי’ ב’ ולהדיא מבואר דחומרא זו היא רק בגבינה קשה.

גם הגר”א בסק”ו שכתב דהמנהג שהובא ברמ”א בסעי’ א’ מיוסד על הזוהר דאסר בשעתא חדא או בסעודתא חדא מ”מ הרמ”א שם לא הזכיר מנהג אלא בחלב אחר בשר, וצ”ל דהמנהג סובר דהזוהר מיירי רק היכא דאסור מדינא דגמ’ או כאחד מהנוסחאות שנתבארו לעיל (היינו דנקטי’ כהזוהר רק היכא דאינו חולק על הגמ’ כמ”ש הפוסקים או דעדיפא לן לדחוק דברי הזוהר גופא רק היכא שאין חולק על הגמ’, או דנקטי’ דברי הזוהר כצירוף רק כשיש עוד צד כזה מדינא דגמ’).

ועי’ בתשובתי הנ”ל דיש דעה בכמה פוסקים דכבר מדינא דגמ’ חלב אחר בשר אסור בסעודתא חדתא ויש איזה אופן שאף בשעתא חדא יהיה אסור, יעוי’ שם שציינתי כמה מקורות לזה ולא אכפול הדברים, ושם נתבאר היטב.

גם בסקי”א הביא הגר”א דברי הזוהר על מנהג הרמ”א בסוס”ב לגבי גבינה קשה ושייך לזה מה שכתבתי לעיל ע”ד הש”ך בזה, אבל יותר נראה מלשון הגר”א שם דבאופן ההוא היה ברור לו שאין כוונת המנהג שגבינה קשה אסור לאכול אחריה בשר מדינא אלא חומרא בעלמא שמקורה מן הזוהר, ויש לומר שקבלו חומרת הזוהר רק כשיש טעם גדול להחמירה ועי’ בב”י סי’ קעג מאו”ח בשם מהר”ם, וכאן באחרונים הובאו טעמים למה בגבינה קשה יש יותר טעם להחמיר וכמשנ”ת.

אבל מוכח מהגר”א שלא קבלו כל הזוהר לגמרי דהנה לו יצוייר שקבלו כל דברי הזוהר כפשוטו בין בבשר אחר חלב ובין בחלב אחר בשר א”כ סגי במה שכתב הגר”א לעיל שהמנהג שלא לאכול שעה חלב אחר בשר מיוסד על הזוהר וממילא נימא דה”ה כל בשר אחר חלב ולמה הוצרך לכל האריכות בסקי”א לענין גבינה, ועוד דמה שנתקשה הגר”א לענין בשר אחר גבינה קשה בס”ב בסקי”א היה צריך כבר בס”א להתקשות אם למד דברי הרמ”א שם לענין בשר אחר חלב, ולמה לא נתקשה בזה אלא דבאמת המנהג תפס דברי הזוהר רק כשיש טעם גדול מסברא להחמיר.

ולעיל כתבתי ג’ נוסחאות למה תפס המנהג כהזוהר רק בחלק מהדברים ועכשיו מדברי הגר”א למדנו נוסחא רביעית דבאמת הזוהר אפשר דפליג על הגמ’ רק דאין איסור להחמיר על הגמ’ כמ”ש הגר”א בסקי”א דגם בגמ’ מצינו שהיו אמוראים שהחמירו יותר, וממילא המנהג קיבל דברי הזוהר רק כשיש טעם גדול להחמיר וכנ”ל (ובנוסחא חמישית אפשר לבאר כעין הנ”ל אבל להוסיף דגם הזוהר גופיה לא מיירי מדינא ולא פליג על הגמ’).

המחמיר אפי’ בבשר אחר חלב (לאו דוקא גבינה) שלא לאכול באותה סעודה יש לו ג”כ על מי לסמוך (ראה פמ”ג יו”ד סי’ פט שפ”ת סק”ו בשם האחרונים ע”פ הלבוש באו”ח סי’ קעג), אולם לא נזכר שם בפמ”ג המתנה שעה אלא ברכה אחרונה (אבל אפשר דסמיך בזה על לשון הרמ”א גבי הנידון אם לסמוך על הפסק בהמ”ז דגם שם ע”כ מיירי שכבר הפסיקו שעה והנידון אם בהמ”ז מהני להפסק בין הסעודות ועי’ בט”ז מש”כ בזה, אבל כאן אפשר דסגי בברכה אחרונה גם בלא סילוק דמקילינן כאן כהדעות דסגי בברכה אחרונה כיון דהוא רק חומרא, ומ”מ דומיא דהדעה דמיירי הרמ”א בברכה אחרונה דמיירי עם המתנת שעה).

לגבי אם חומרת הזוהר שייכת בברכה אחרונה שאינה דוקא בהמ”ז בפמ”ג שם בשם האחרונים משמע שכן.

לגבי אם יש איסור ברכה שאינה צריכה בברכה אחרונה נתבאר בכמה תשובות דיש בזה כמה דעות בכמה אופנים ועי’ במחה”ש סי’ רצא שהביא פלוגתת התוס’ והרא”ש באופן שמפסיק בין ב’ סעודות לברך ברכה אחרונה כדי להרויח ב’ סעודות לשבת [לפי הצד ששייך להרויח בזה], ועיקר הדעה בזה להלכה דבמקום שיש רווח להלכה אפי’ בדבר שאינו חיוב מדינא אין בזה איסור להתחייב בברכה בחיוב גמור אף אם הי’ בזה ברכה שאינה צריכה (ע”פ דברי השו”ע בברכת משקין בסעודה), אבל לגבי לעשות ברכה אחרונה באמצע סעודה ושוב ברכה ראשונה משמע שנקטו האחרונים בסי’ תמד שיעשה הפסק ביניהם [עי’ בהרחבה בספר בירור הלכה שם מה שהובא בזה בשם הרבה ראשונים ואחרונים], וכמו שנתבאר בכ”מ שכאן החשש חמור יותר [משום שיש בזה צד ברכה לבטלה לפ”ד קצת פוסקים וגם שאין בידו להביא עצמו לידי מצב מחוייב בברכה שבשעה שמברך הוא עדיין פטור כשמתכוון להמשיך לאכול], ועניינים אלו נתבארו בכמה תשובות ולא אכפול כאן הדברים [ראה ד”ה מי שצריך לצאת לצורך תפילה עוברת באמצע סעודת פת שאוכל לבדו האם מוטב שלא יברך עד הסוף או שעדיף יותר שיברך ברכת המזון וילך למצוה וכשיחזור יברך שוב המוציא, ועי’ בד”ה השלמה לתשובה על תנאי בברכה”ת, וכן הזכרתי בד”ה אדם שסועד שוב מיד לאחר ברכת המזון או אוכל דבר שטיבולו במשקה או מתפלל האם צריך ליטול שוב ידיו ובד”ה מי שרגיל להזהר שלא לאכול חמץ בימים שסמוך לפסח מה יעשה בערב פסח שחל בשבת], ולכן בניד”ד שרוצה לברך על המחיה ושוב לברך בורא מיני מזונות א”כ לכאורה יצטרך לעשות הפסק.

ומ”מ בניד”ד יש מקום לטעון שאינו יכול להמשיך לאכול לפי מנהגו שהרי אינו נוהג לאכול בשר בסעודה לאחר בשר ולכן יש מקום לטעון שבניד”ד גם בלא הפסק מותר לברך ברכה אחרונה שהרי נצרך כדי לאכול שוב, וכן נראה בפמ”ג ביו”ד שם בשם האחרונים שכך יכול לעשות וצל”ע.

ולפי הצד שצריך הפסק א”כ מה שהובא בשם החזו”א בהפסק בין סעודת פת לסעודת פת להפסיק בחצי שעה היה מקום לטעון דאי”ז עד כדי כך בסעודת מזונות, ומאידך גיסא יש לטעון דמצינו גדרי חצי שעה גם בסעודת מזונות כגון בחצי שעה שקודם שחרית (להסוברים דמזונות דינו כפת והמשנ”ב דן בכ”מ בזה, עי’ מה שציינתי בזה בתשובה אחרת לענין אכילת פת בליל תענית סמוך לעה”ש), וכן מצינו לגבי ברירה קודם הסעודה ששיעור קודם הסעודה להחזו”א הוא חצי שעה וי”ל דה”ה בסעודת מזונות לגבי דיני ברירה, אולם אם תמצי לומר דשייך שיעור עיכול במעט מזונות בפחות מחצי שעה א”כ לא יתכן שאינו מועיל להחשב הפסק.

א) יש להקדים בזה דעיקר הדין להלכה שיש לעשות פרשה רביעית של תפילין שהיא והיה אם שמוע סתומה (עי’ טושו”ע סי’ לב סל”ו ובמשנ”ב שם ס”ק קנח וס”ק קס), ולדעת רוב ככל הפוסקים סתומה ופתוחה נמדד רק לפי תחילת הפרשה (עי’ משנ”ב סי’ לב ס”ק קנט), והסתומה היינו בין שלישית לרביעית, ומבואר בב”י ובחלק מהאחרונים (עי’ בבה”ל סי’ לב סוף סעי’ לו) דאי אפשר לצאת בזה ידי חובת שני הדעות הרמב”ם והרא”ש יחד בביאור ענין פתוחות וסתומות.

והאופן דחשיב פתוחה בס”ת לכו”ע הוא כשמסיים פרשה שלפניה באמצע שורה ומתחיל פרשת והיה אם שמוע בתחילת שורה, וזה א”א לעשות מכיון שפרשה זו צריכה להיות סתומה.

והאופן דחשיב סתומה בס”ת לכו”ע הוא כשמסיים פרשה שלפניה בתחילת שורה ומתחיל פרשה שלאחריה בהמשך אותה שורה אחר רווח ט’ אותיות, וזה א”א לעשות כאן בפרשיות של תפילין מכיון שאין ב’ פרשיות בתפילין יכולין להכתב יחד בשורה אחת (שכל פרשה מתחילה בפני עצמה בראש הדף).

ולכן ע”כ מוכרחים לעשות באופן שיהיה כשר רק לפי הרמב”ם או רק לפי הרא”ש.

וכדי לצאת דעת הרא”ש בסתומה יש לסיים פרשת שמע בסוף שורה ולהשאיר שורה חלק ובשורה שלישית להתחיל והיה אם שמוע.

ולהמחבר עבדי’ בסתומה כהרמב”ם דהיינו שמתחיל פרשת והיה אם שמוע מתחילת השורה אחר רווח חלק ט’ אותיות [ולכתחילה בשורה הקודמת לא יהיה רווח ט’ אותיות בסופה, עי’ בשו”ע סעי’ לו ובבה”ל ד”ה ואם מניחים].

ומשמע דלרווחא דמילתא מצרפי’ דעת הרמב”ם עם הסוברים שפתוחה בדיעבד כשר כדי שלדעת הרא”ש ג”כ יש לטעון להכשיר (עי’ בב”י וכן מוכח גם מדברי השו”ע גופא, שהרי כתב השו”ע שעושה ג’ פרשיות שהם פתוחות להרא”ש ג”כ, ולכאורה יוקשה מה מרויח בזה להרא”ש, כיון שפרשה רביעית אינו עושה כדין ולכאורה התפילין בלאו הכי פסולות להרא”ש והרי תפילין חצי פסולות או פסולות לגמרי הם אותו דין ממש, אבל התירוץ להנ”ל א”ש, דהרי ג’ פרשיות הראשונות פתוחות לעיכובא ואילו פרשה אחרונה י”א דאין סתימותה לעיכובא כמבואר לעיל במשנ”ב ס”ק קנח וס”ק קנט, ואף דהמחבר סובר דהכל לעיכובא מ”מ מצרפי’ דעת הרמב”ם דחשיב סתומה עם דעת העיטור דאין סתומה לעיכובא שלדעתו יהיה כשר גם להרא”ש המחשיבו כסתומה, ובפרט שהעיקר סבר כהרמב”ם בסתומה, והיה מקום לדחות ולומר באופן אחר דמספקא לן שמא יש צד שהלכה כהרא”ש בפתוחה ואין הלכה כמותו בסתומה, ולכן טוב שיש רווח בפרשיות הראשונות כדעת הרא”ש, וצל”ע אי הא בהא תליא כשדרה וגולגולת בעירובין ז ע”א, אבל בלא”ה בב”י מבואר כהצד הראשון).

והמנהג שהביא הרמ”א עושה פתוחה לגמרי, ומשמע דהוא באופן שהיא פתוחה בין להרמב”ם ובין להרא”ש (ומ”מ מדינא אף דפתוחה עדיף מהמשך הפרשה הקודמת בלא שום הפסק שפסול, מ”מ גם סתומה דהרמב”ם הוא פתוחה להרא”ש ולא כהמשך פרשה, ולכן מנהג המחבר עדיף לדינא ממנהג זה, וגם בד”מ נראה דלעיקר הדין לא סבר כהמנהג וכן מבואר ברמ”א ביו”ד שסבר שהעיקר כהרמב”ם בפתוחות וסתומות, וטעם המנהג עי’ במג”א ובמשנ”ב ס”ק קס ובשו”ת מהרש”ל סי’ לז).

ב) ונשאלתי מחכ”א מלומדי בית מדרשנו להציע פתרון בזה על ידי שיעשה בין פרשה שלישית לרביעית שורה אחת חלק ושורה שלאחריה נכנסת קצת, וכוונתו בזה דבאופן זה לדעת הרא”ש יש לומר דחשיב סתומה מחמת השורה החלקה ומה ששורה שלאחריה נכנסת קצת יש מקום לטעון דלהרא”ש לית לן בה (ור”ל שאינה נעשית פתוחה מחמת זה), ואילו לדעת הרמב”ם יש לומר שאין מתייחסים לשורה שלפניה ואז מה שנכנסת קצת חשיב סתומה.

[וכדי שלא לדון בדברים שאין לנו רשות בהם הרי שכל הנידון מכאן ולהלן הוא רק מה הדין אם באו לפנינו תפילין הכתובים באופן זה מה יהיה דינם אבל לא לשנות ח”ו מהמנהגים שנקבעו ע”י הפוסקים].

ג) והיה מקום לטעון דבאמת שורה רווח בין פרשה לפרשה לא מעלה ולא מוריד מאחר שכותב שורה שניה בראש הדף, ואולי יש מקום לדייק כן מהמשנ”ב ס”ק קנט דרק שורה שמסיים בה שמע ושמתחיל בה והיה אם שמוע קובע בניד”ד, וממילא לפ”ז אין פתרון זה אלא ככל מי שסיים שמע בסוף השורה והתחיל והיה אם שמוע קצת אחר כך, אבל בבה”ל ד”ה מניחים חלק (והאחרונים שהזכיר שם) מוכח לא כן אלא דעצם מה שלא התחיל בראש הדף חשיב שהניח שורה חלק, וכן יש להוכיח מעצם דעת הרא”ש דאיך יתקיים בתפילין סתומה לשיטתו אם לא באופן זה שמשאיר שורה חלק בלבד בין הפרשיות, וכ”כ להדיא בטור יו”ד סי’ ערה בשם הרא”ש ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה העליונה של ראש הדף חלק ויתחיל בשנייה, (ועי’ גם בהרא”ש בהל’ ס”ת סי’ יג מה שהביא בשם המס’ סופרים בביאור ענין סתומה לשיטתו גמר כל הפרשה בסוף הדף צריך לשייר שיטה אחת מלמעלה.
ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של ג’ אותיות מתחיל מלמעלה ע”כ, וגם בזה מבואר כן).

ד) והנה כדי לדון בפתרון זה יש לחלק הנידונים לב’ נידונים עיקריים, הא’ האם בכה”ג חשיב סתומה לדעת הרמב”ם, והב’ האם חשיב סתומה לדעת הרא”ש [וכמו”כ יש לדון לכל דעה מהדעות הנ”ל לדעת הט”ז וסייעתו ולדעת החולקים עליו].

ה) וברמב”ם פ”ח סוף ה”ב מהל’ ס”ת כתב שפרשה פתוחה לעולם מתחלת בראש השורה ופרשה סתומה לעולם מתחלת באמצע השורה, ואמנם היה מקום לטעון דמיירי רק לכתחילה באופנים המדוברים שם, אבל בדיעבד שמא שייך שיתחיל מאמצע שיטה ועדיין ייחשב פרשה פתוחה, וכגון שהשורה שלפניה פתוחה,  דמנ”ל דניזיל בתר מה שיש חצי שורה ריקה דילמא ניזיל בתר השורה חלק שלפניה דלפי דעת הרמב”ם בכה”ג חשיב פתוחה כמ”ש שם סוף ה”א, אבל במהר”י אבוהב (הנדפס בסוף הטור) בדעת הרמב”ם וכן מבואר בבה”ל ד”ה ואם מניחים בשם כמה פוסקים מבואר דאין מצטרפין אפי’ ט’ וט’ בב’ השורות להחשיבן כפתוחה כיון דלדעת הרמב”ם בפתוחה וסתומה אזלי’ רק לפי השורה שמשם התחילה הפרשה להכתב וממילא לפי הגדרה זו חשיב כסתומה.

וא”כ גם בניד”ד שיש כאן חלק לגמרי בשורה הקודמת ופחות מט’ בשורה זו יש מקום לומר ג”כ דחשיב כסתומה לפ”ז.

רק דבאמת אין דומה ממש הנידון שם לכאן דשם סו”ס יש רווח ט’ אותיות בתחילת שורה וכאן אין, וממילא יש להסתפק האם רווח בתחילת שורה פחות מט’ אותיות מחשיבו לסתומה או לא, ולהלן יתבאר.

[ואם נימא דסגי בפחות מט’ אותיות רווח בתחילת שורה יש לבאר בב’ אופנים, או שנאמר דסגי שייכנס בפחות מט’ בשורה שניה כדי להחשיבה כסתומה ולא משגחי’ בשורה קודמת, או שנאמר דמשגחי’ בשורה קודמת רק לענין שמפסקת בין הפרשיות שאינן פרשיות רצופות אבל הפתוחה וסתומה נקבע בפרשה עצמה אם מתחלת בראש השורה או לא, והנפק”מ אם אין פתוחה כלל בשורה הקודמת אלא מסתיים בסוף השורה, האם אמרי’ דסגי בפחות מט’ אותיות בשורה שלאחר זה כדי לעשותה סתומה, ועי’ לקמן בכ”ז].

ו) אולם גם המהרי”א יש להקשות לפי דעתו על ההצעה הנ”ל לאידך גיסא דהרי משמע בדבריו שא”א להשאיר פחות מט’ אותיות בתחילת השורה כדי להחשיב הפרשה כסתומה ואין מצרפין לזה הט’ אותיות רווח שבסוף השיטה הקודמת, ואם נימא דסבר כן גם בדיעבד [והיה מקום לומר שכך סברו כמה פוסקים שהובאו בבה”ל ד”ה לדעת אבל הם מיירו לענין פחות מט’ בשני השורות והמהרי”א מיירי לענין ט’ בשורה הקודמת ופחות מט’ בשורה זו שזה יותר דמי לניד”ד, דהרי האחרונים מיירי באופן שרוצה להוציא הפרשה מכלל לא פתוחה ולא סתומה והמהרי”א מיירי שרוצה להוציא מכלל פתוחה לסתומה וזה דומה לענין זה לניד”ד, ובעיקר דעת הבה”ל לענין פרשה שהיה ט’ אותיות בסוף השורה הקודמת ועוד פחות מט’ אותיות בפשה זו עי’ להלן מדברי הבה”ל בד”ה ואם מניחים ובמשנ”ב ס”ק קסב דמשמע שעיקר דעתו להלכה בשם רוב האחרונים דבאופן כזה חשיב סתומה להרמב”ם], א”כ ה”ה שהפתרון המוצע כאן לא יועיל להרמב”ם להחשיב הפרשה כסתומה.

[ויש לציין שבמהרי”א הנדפס חסר קצת תיבות אבל המשמעות שכך כוונתו].

ז) ויש להוסיף עוד דגם לדעת המאמ”ר סקל”ה בפתרון באופן זה (הנידון בתשובה זו) חשיב פתוחה לדעת הרמב”ם ולא סתומה כיון שמשאיר בתחילת השיטה פחות מט’ אותיות, א”כ אזלי’ בתר מה שהיה בשורה הקודמת וכדברי המהרי”א הנ”ל, ורמז לו בבה”ל סוד”ה ואם מניחים (דעת רוב האחרונים וכמעט כולם וכו’ ור”ל לאפוקי המאמ”ר) ועיקר שיטתו הובאה גם לעיל במשנ”ב ס”ק קסב דלהמאמ”ר בדיעבד בכה”ג לא חשיב סתומה היכן שצריך פתוחה וכשר בדיעבד.

ח) ועיקר הנידון אם לדעת הרמב”ם בעינן דוקא רווח ט’ אותיות בתחילת פרשה בשביל להחשיבה כסתומה, כגון בהשאיר רווח פחות מט’ אותיות בתחילת שורה או ג’ אותיות וט’ אותיות קטנות עי’ במשנ”ב ס”ק קסב ובאחרונים שהובאו שם דיש כמה דעות בזה, באופן שהפרשה צריכה להיות פתוחה והשאיר חלק מעט בתחילת הפרשה, אם חשיב מחמת זה סתומה או לא, ומשמע דעיקר דעת האחרונים להחשיבו כסתומה באופן זה להרמב”ם משום דאזלי’ בתר תחילת הפרשה וסגי בזה שיש פחות מט’ אותיות רווח בתחילת הפרשה להחשיבה כסתומה [והיה מקום להעלות צד לתלות נידון זה באותיות שתולים בצידי השיטה דבפחות מרווח כזה אפשר דלא חשיב רווח ניכר בשיטה ולהלכה עי’ שם במשנ”ב דעת האחרונים בגדר בזה], וכדבריו בבה”ל הנ”ל סד”ה ואם מניחים.

(ובגוף המשנ”ב הנ”ל לכאורה יש לטעון להכשיר מכח ס”ס דהרי להרא”ש כשר ואפי’ להרמב”ם יש לסמוך על המאמ”ר דמכשיר בדיעבד, אבל לדינא אינו פשוט כלל דיש כאן ס”ס, שהרי העיקר כהרמב”ם כנ”ל ורוב האחרונים לא ס”ל כהמאמ”ר כמ”ש בשעה”צ ס”ק קסא ובבה”ל הנ”ל, ממילא המשנ”ב לא סתם להקל בזה בדיעבד).

היוצא להנ”ל דיהיה תליא במחלוקת הנ”ל דלהמאמ”ר [והמהרי”א] יוצא דלהרמב”ם חשיב פתוחה בניד”ד ופסול, ואילו לשאר האחרונים לכאורה לא גרע מהאופן המדובר שם דאם הניח רווח פחות מט’ אותיות אחר שורה קודמת שהיה בה רווח ט’ אותיות חשיב סתומה לדעת הרמב”ם וה”ה בניד”ד אם השאיר פחות מט’ אותיות אחר שורה חלק חשיב סתומה לדעת הרמב”ם [ולא דמי להשאיר פחות מט’ אותיות אחר פחות מט’ אותיות בסוף שורה קודמת שאינו מוסכם, דאילו באופן זה האחרון שאין בשום מקום רווח שלם ביחד ס”ל להאחרונים החולקים על הט”ז דהכל פרשה אחת ואין כאן לא פתוחה ולא סתומה, אבל כשיש רווח בזה עדיף מהאופן המבואר שם].

ט) היוצא לפ”ד המשנ”ב ובה”ל דבאופן שיש רווח ט’ אותיות בשורה הקודמת ויש פחות מט’ אותיות בשורה זו מבואר בבה”ל (ד”ה ואם מניחים) דהעיקר לדינא דחשיב סתומה.

והטעם בזה הוא משום שיש ב’ דינים בהפסקים בין הפרשיות, הא’ לחלק בין הפרשיות והב’ להשוותה פתוחה או סתומה או לא, ובנידון כזה הט’ אותיות בפרשה הקודמת כבר חילקו בין הפרשיות, ומהני פחות מט’ אותיות בפרשה השניה כדי לעשותה סתומה, אבל בנידון שאין ט’ אותיות בסוף הפרשה הקודמת שאז אנו נזקקים לפחות מט’ אותיות בתחילת שורה הראשונה בפרשה החדשה כדי לעשותה פרשה נפרדת וגם לעשותה פרשה סתומה, בזה לא מהני פחות מט’ אותיות [וכן דייקו האחרונים בלשון הרמב”ם שם לחלק בזה], וחידושו של הט”ז דמהני ט’ אותיות בצירוף בין ב’ שורות יחד בשביל להפריד בין ב’ פרשיות ובזה חלקו עליו חלק מהאחרונים שהביא בבה”ל בסוף סעי’ לו.

ולכאורה להנ”ל הוא עדיף ממנהג העולם דמנהג העולם הוא רק להט”ז ולא להחולקים עליו (שהביא בבה”ל בסוף סעי’ לו) אבל כאן אתיא גם להחולקים על הט”ז מלבד שי’ המאמ”ר [ומהרי”א].

ואין להקשות למה אם כן לא נהגו העולם רווח ט’ אותיות בסוף שורה קודמת ופחות מט’ רווח בשורה חדשה, דהרי בזה מרוויחים דעת החולקים על הט”ז, אין להקשות כן, דזה מגרע גרע להרא”ש להחשיבו כפתוחה.

אם כן מה שיש לברר בהצעה זו האם היא סתומה וכשרה לשי’ הרא”ש או לא.

י) ולאור הדברים הנ”ל יש לדון לפ”ז להרא”ש בפרשת והיה אם שמוע הצריכה להיות סתומה והשאיר לפניה שורה חלקה ואם היה מתחיל בתחילת השורה שלאחריה היתה סתומה ומאידך אם משאיר רווח ט’ אותיות בתחילת השורה החדשה הו”ל פתוחה [עי’ רא”ש הל’ ס”ת סי’ יג וטור יו”ד סי’ ערה], אבל בענייננו התחיל ברווח קצת פחות מט’ אותיות.

ובזה יש להסתפק, האם נימא בדין זה דט’ אותיות לעיכובא שבפחות מהם אינו משנה הפרשה מסתומה לפתוחה או דילמא ט’ אותיות לאו לעיכובא וכמו שנתבאר לדעת הרבה אחרונים בדעת הרמב”ם ואז גם בפחות מט’ אותיות ישתנה הדין מסתומה לפתוחה.

והנה זה ברור שפחות מט’ אותיות גרידא להרא”ש אינו משנה את הפרשה לפתוחה מחמת זה כמבואר בטור יו”ד שם.

רק דיש לדון כאן בצירוף עם השורה החלקה האם מצטרפים לשנות מסתומה לפתוחה או לא.

והנה להחולקים על הט”ז שאין מצטרף פחות מט’ אותיות בשורה זו ופחות מט’ אותיות בשורה זו א”כ בניד”ד ה”ה שפחות מט’ אותיות בשורה ראשונה של פרשת והיה אם שמוע לא ישנה הפרשה מסתומה לפתוחה מחמת זה וצל”ע.

אבל לדברי הט”ז וסייעתו (המובאים במשנ”ב ס”ק קסד, ועי’ בבה”ל ד”ה לדעת) אין מצטרף אותיות בתחילת שורה עם אותיות שבסוף שורה הקודמת לשווייה פתוחה להרא”ש כיון שאין כאן ט’ אותיות ברצף בסוף הפרשה הקודמת או בתחילת הפרשה הזו אבל מצטרף להפרידה לפרשה בפני עצמה, ויל”ע לפי שיטתם אם הרווח בתחילת והיה אם שמוע מצטרף לשורה החלק כדי לשוותה פתוחה כיון שכבר יש כאן שיעור רווח גמור במקום אחד א”כ סגי בפחות מט’ אותיות כדי לומר שיש כאן יותר משורה אחת רווח, או דילמא כל פחות מט’ אותיות אינו משנה הפרשה לפתוחה.

יא) ובטור יו”ד סי’ ערה בשם הרא”ש נזכר בתוך הדברים דאם יש פחות מג’ אותיות עד סוף השורה יעשה רווח שורה שלמה ויתחיל משורה שלאחריה, ומשמע דהב’ אותיות בשורה הראשונה אינם מצטרפים לשורה חלק כדי להחשיבה פתוחה מחמת זה.

ולכאורה יש להוכיח כמו שביארתי בטור יו”ד הנ”ל גם מדברי הבה”ל כאן בסעי’ לו ד”ה מניחים שמבואר מתוך דבריו ומדברי הא”ר סקנ”ה שהביא דבהניח בסוף הפרשה הקודמת פחות מט’ אותיות ושורה חלק והתחיל הפרשה הקודמת מבואר דלהרמב”ם חשיב פתוחה ולהרא”ש חשיב פתוחה (כך מוכח מדברי הבה”ל שם) ומבואר מזה דלהרא”ש אין מצרפין השורה חלק עם הרווח פחות מט’ אותיות.

ואולי עדיין יש מקום לחלק דכשהב’ אותיות רווח בתחילת הפרשה השלישית מצטרפים וצל”ע.

אבל מסברא יש להשוות ב’ אלו זה לזה (היינו בין אם היה רווח ב’ אותיות בסוף פרשת שמע ושורה חלק לאחריהם ובין אם היה שורה חלק וב’ אותיות רווח לאחריהם בתחילת והיה אם שמוע) דהרי מקור הרא”ש בהל’ ס”ת סי’ יג הוא מהירושלמי דקאמר פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה ולמד מזה הרא”ש דבשני הצדדים שייך פתוחה (דהיינו בין ישאיר רווח בסוף הפרשה הקודמת ובין בתחילת פרשה זו) וביאר הענין בסברא ומשמע שדינם שווה.

ולגוף דברי הטור שם בשם הרא”ש יל”ע דבהרא”ש שם כתב ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה הג’ והויא פרשה סתומה כיון דאין פתוחה לא בסוף שיטה ולא בתחלת שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח שבאמצע השיטה עכ”ל, ולמה נקט בסוף שיטה דוקא דמשמע שאם לא היה בסוף שיטה אי”ז סתומה באופן זה שיש שיטה חלק, ואולי צ”ל דלאו דוקא סיים בסוף שיטה אלא כל פחות מג’ סמוך לסוף שיטה חשיב כסיים בסוף שיטה.

יב) ובבה”ל ד”ה מניחים הביא בשם משנת אברהם דגם להרא”ש שאם הניח שורה אחת הו”ל סתומה וחולק בזה על הרמב”ם, מ”מ אם הניח ב’ שורות מודה הרא”ש להרמב”ם דחשיב פתוחה, וכך מבואר בבה”ל שנקט כדברי המשנת אברהם עכ”פ באופן המבואר שם, ויש לדון לפי דבריו בשורה חלק ורווח מעט, דאפי’ אם נימא דאין מצטרף רווח מעט בתחילת שורה זו עם רווח מעט בסוף שורה הקודמת להחשיבה כפתוחה מחמת זה, מ”מ אפשר דעם שורה שלמה מצטרף כעין סברת הבה”ל בשם המשנ”א.

ועיינתי במקור המשנת אברהם בפנים [והוא למהר”א יפה סי’ לג ס”י] ולא מצאתי שם מפורש יותר ממה שהביא הבה”ל בשמו אבל נראה דהביאור בזה דהרי בעצם כל מה שמתחיל בתחילת שורה החשיבו הרמב”ם פתוחה, (ואף מחמת זה נהגו להחשיב כל פרשה בתחילת ס”ת או בתחילת התפילין כפתחה ועי’ בב”י מה שהביא בזה ובמשנ”ב לעיל), רק דחידש הרא”ש וסייעתו דשורה חלק חשיב כפתוחה, משום שיש שורה העומדת בין פרשה לפרשה ממש, אבל יותר מזה כבר לא נזכר, דכל ענין שורה אחת חידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה, אלא אדרבה ביותר מזה יש להחשיב הפרשה השניה כעומדת בפני עצמה וזו הגדרת פרשה פתוחה שעומדת בפני עצמה (וכמש”כ הפוסקים שזו הגדרת פרשה פתוחה עי’ שו”ת מהרש”ל סי’ לז ומחה”ש סקמ”ח).

וסברא זו אינה בהכרח שייכת בשורה חלק ורווח מעט.

יג) והנה בב”י שם הביא לשון הקדמונים שכתבו דלדעת הרמב”ם הוא הכרח שיתחיל והיה אם שמוע מאמצע שיטה ולדעת הרא”ש זהו ציור פתוחה ויצטרך לדעתו שבעמוד והיה אם שמוע יניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח”כ בשיטה שניה (לא, תיבה זו ט”ס כמ”ש המחה”ש והאחרונים) יתחיל בראש שיטה והיה אם שמוע עכ”ל, והדברים הובאו בהרבה אחרונים (עי’ מג”א ומחה”ש ומאמ”ר ויד אפרים).

ומבואר בלשון זו דלפי דעת הרא”ש אם יניח שורה חלק לא יוכל להחשיב הפרשה שלאחריה סתומה אלא אם כן יתחיל בתחילת העמוד ויתכן דמשמע דאם יתחיל קצת אחר התחלת העמוד לא ייחשב סתומה אלא פתוחה.

ובאמת יש מקום להשיב על ראיה זו דלעולם אין כוונתו שאם ישאיר מעט רווח ייחשב פתוחה להרא”ש, דלא מיירי אלא ברווח ט’ אותיות שאם ישאיר ייחשב פתוחה להרא”ש, אבל אם ישאיר רק רווח קטן לא יהיה פסול להרא”ש, וכי תימא מאי פסקה דמיירי בט’ אותיות (רצוני לומר למה אמר בסתם ונתכוון לט’ אותיות ומנ”ל דמיירי בשיעור זה שרק בשיעור זה נעשה פתוח להרא”ש), יש לומר משום שזהו הנצרך לדעת הרמב”ם, וכנ”ל בשם המאמ”ר [והמהרי”א].

אולם גם אם נדחה כן עדיין אין הפתרון הנידון כאן טוב שהרי סו”ס לפי דחיה זו להרמב”ם בעי’ רווח ט’ אותיות בתחילת השורה כהמאמ”ר [והמהרי”א], וליכא, (אבל מ”מ הדחיה קצת מקילה מהגריעותא של הפתרון כיון שהמשנ”ב נקט שרוב האחרונים אינם סוברים כדעת המאמ”ר, וממילא אם תמצי לומר דזה כוונת הדברים בב”י כאן א”כ אין מדברי הב”י הוכחה כנגד פתרון זה דהחסרון הוא רק מצד שאין ט’ אותיות בתחילת השורה השניה וזה הרי אינו לעיכובא לרוב האחרונים כדי להחשיבו כסתומה).

אולם שוב נראה דבאמת כבר בלשון הרא”ש גופא כבר דחקתי לעיל כעי”ז ליישב עם מה שהביא בשמו הטור דתחילת שורה לאו דוקא אלא כמעט תחילת שורה, וממילא גם בלשון הב”י יש לפרש כן.

אולם לכאורה קושיית הבה”ל על הט”ז למה לא כתב הב”י את הצעת הט”ז קשה גם ע”ז דלמה לא הביא יישוב זה, ובשלמא לענין הט”ז תי’ הבה”ל דהב”י קים ליה כהחולקים על הט”ז, אולם לפי מה שנתבאר ההצעה בניד”ד יהיה כשר גם להחולקים על הרא”ש, ממילא צ”ב למה הב”י לא כתב פתרון זה, אלא אם כן נימא דהב”י אכן ס”ל כהמאמ”ר ואז מתיישב למה לא תי’ כן.

ואם נימא דהב”י לא ס”ל כהמאמ”ר צ”ע דבב”י אם נפרש כן נמצא שיש אופן להכשירו לפי הרמב”ם והרא”ש, ואולי בכ”ז יש לומר דלא מיירי בזה כיון דלהרא”ש בלאו הכי כשר רק בדיעבד (ולגבי בדיעבד סמכי’ בצירוף הסוברים דבדיעבד כשר גם בפתוחה עכ”פ להב”י בכה”ג שלהרמב”ם חשיב סתומה), כיון דלהרא”ש לכתחילה יש להתחיל בתחילת השורה.

יד) ואם נקבל דלהרא”ש באופן של הפתרון הנידון כאן כל רווח בתחילת השורה של והיה אם שמוע ישנה את הפרשה מסתומה לפתוחה יש לדון כמה שיעור הרווח שייחשב בזה, דיש מקום לומר דאות אחת כל דהוא אינו בכלל זה מסברא דלעיל דכל מה שאפשר לתלות בין שיטין אינו בכלל זה (ויש בזה חילוק לכתחילה בדיעבד) אבל אפשר דעכ”פ הפמ”ג המשנ”ב ס”ק קסב לא קיבל סברא זו באופן ההפוך לדעת הרמב”ם כנ”ל, יש מקום לתלות הנידון כאן בנידון האחרונים דלעיל מהמשנ”ב בס”ק הנ”ל כמה רווח ישנה מפתוחה לסתומה לפי שיטת הרמב”ם, אם כי אינו מוכרח וצל”ע.

טו) ואם נקבל כפשטות מה שנלמד לעיל (ע”פ הטור והבה”ל) שבאופן המוצע כאן כשר להרא”ש יש לדון למה החולקים על הט”ז לא הנהיגו לעשות כן, דבשלמא האופן המובא בט”ז יש חשש שלא נקרא הפסק פרשה כמו שהביא הבה”ל בשמם, אבל באופן זה כיון שיש שורה חלק א”כ ממ”נ הוא או פתוחה או סתומה, ממילא צריך בירור למה לא הנהיגו בפתרון זה, ואולי משום דבין להרמב”ם ובין להרא”ש אינו לכתחילה לדלג שורה או שלא להתחיל בתחילת שורה כשאין צורך מדינא לכל מר כדאית ליה (דהיינו להרמב”ם אין לדלג שורה לכתחילה ולהרא”ש אין להתחיל בתחילת הפרשה השניה שלא בתחילת השורה כשאין צורך) א”כ כיון שהוא בדיעבד לכו”ע א”כ עדיף לן לעשות לכתחילה כהרמב”ם ולענין דעת הרא”ש לסמוך על מה דקי”ל שמעיקר הדין גם פתוחה כשרה מלעשות הרמב”ם בדיעבד [ועי’ בדברי החזו”א מש”כ נוסח קצת מעין חלק מדברים אלו בענין ההנהגה למעשה כדעת הט”ז].

ומצד ענין זה אפשר דבהצעת הט”ז עדיף כיון דלהרא”ש בעי’ ט’ אותיות רווח והרי מפסיק ט’ אותיות ולא פחות ולא יותר ולהרמב”ם נמי לאו איסורא קעבד כיון דא”צ ט’ אותיות בתחילת שורה לדעת הרמב”ם [כמו שנראה במאמ”ר בדעת הט”ז] ומה שמשאיר קצת רווח קודם לכן משום שסיים הפרשה שם ואין ניכר שעושה דבר בדיעבד.

טז) שוב מצאתי שי’ האג”מ או”ח ח”ד סי’ ט שכתב לכאורה דלא כהבה”ל שהובא לעיל [והוא גם דלא כהגר”ז קו”א יב ובשו”ת סי’ א עי”ש], אלא נקט שאם הניח ט’ אותיות בצמצום בסוף שמע ועוד בתחילת והיה [ואפשר שדן שם בט’, אבל להכרעת המשנ”ב בדעת הרמב”ם גם בפחות מט’ הוא כט’ לענין זה וכנ”ל דלא כהמאמ”ר], חשיב גם פתוחה וגם כסתומה ופסול, וגם אם נפרש דדינו נאמר רק בצמצום כיון שמתכוון לעשותה והיה אם שמוע פתוחה בזה, א”כ בשורה רווח ועוד קצת רווח בתחילת והיה אם שמוע כ”ש שיש לפסול, והטעם דאפי’ אם תמצי לומר דבט’ אותיות בצמצום באופן הנ”ל של האג”מ כך אירע שנשאר לו בדיוק רווח זה בסוף השורה מכל מקום בניד”ד הרי בודאי שלא היה לו להשאיר שורה שלמה רווח ושם להתחיל אא”כ רצה לעשותה פתוחה [להרמב”ם דהכי הלכתא], ויש מקום לטעון דגם החולקים על האג”מ יסכימו לסברתו בנידון דנן, אף שאפשר שאין מקור מפורש לזה, מ”מ אולי יש לטעון בצירוף טענת המשנת אברהם שהביא הבה”ל לעיל כמשנ”ת, ואם נימא הכי מצאנו יישוב למה לא נהגו כן.

ועכשיו מצאתי בפמ”ג משב”ז סקכ”ו שכתב בזה”ל, והוי יודע דיש תמונה שיניח שיטה שלימה פנויה בראש והיה אם שמוע ויתחיל והיה אם שמוע קצת באמצע שטה שתחתיה, וממה נפשך להר”מ סתומה שמתחלת באמצע, כי פתוחה דוקא בראש, ולהרא”ש שיטה שלימה מורה על סתימתה, ובזה י”ל קצת דברי הט”ז לעיל, אלא דאין לעשות הפכיים, ותמונה זו י”ל לא צורת פתוחה ולא סתומה עליה, וכדכתיבנא, והבן עכ”ל, ואולי כוונתו לדברים הנ”ל.

אלא דעדיין צ”ב מלשון הטור דלעיל לגבי רווח פחות מג’ ושורה רווח ואם נחלק כהחילוק דלעיל אולי לאחר דברי האג”מ יש לומר סברא בזה דכל היכא שניכר שבא לשנות דבר אזלי’ בתר מחשבתו ולכן שורה רווח ועוד קצת רווח חמיר כיון שלא עשה המוטל עליו להתחיל בשורה השניה אחר הפסק רווח והפסיק עוד שורה ובכה”ג לפי הגדרת הפמ”ג היא תמונה חדשה שאינה פתוחה ולא סתומה.

ושוב עלה בדעתי דאולי כוונתו של הפמ”ג אינה להרא”ש אלא דלהרמב”ם פסול בכה”ג ואפי’ אם רווח ט’ אותיות בשורה ראשנה וט’ אותיות בשורה שניה כשר מ”מ בניד”ד שיש ריחוק גמור בין ב’ הפרשיות אפשר דבזה סובר הרמב”ם דאי”ז סתומה דסתומה הוא מה שמקושר עם הפרשה שלפניה והתנאי בזה שלא יהיה שורה אחת ביניהם.

ויתכן דהפמ”ג פוסל בין להרמב”ם ובין להרא”ש.

יז) ולסיכום הדברים, אם באו תפילין כאלו לפנינו הדין הוא כדלהלן:

לדעת המאמ”ר וסייעתו בדעת הרמב”ם התפילין פסולות, אלא שלהמשנ”ב אין הלכה כן, ועכ”פ להט”ז בדעת הרמב”ם כאן לכאורה כשר וגם לאחרונים החולקים על הט”ז בדעת הרמב”ם כאן יהיה כשר [מלבד המאמ”ר וסייעתו ע”פ החילוקים שנתבארו] ולפי המבואר בפוסקים [ובפרט לפי האחרונים המובאים בבה”ל בסוף הסעי’] עיקר הדין כהרמב”ם ובצירוף הסוברים שבדיעבד גם כולם פתוחות כשרות שכך דעת הרמ”א והלבוש להלכה א”כ כשר.

לדעת הט”ז בדעת הרא”ש וגם לדעת החולקים בדעת הרא”ש יש לעיין בתפילין אלו מכמה אנפין, ופשטות הטור ביו”ד שאם הרווח מועט אינו מצטרף לשורה חלקה יחד לעשותה כפתוחה אלא כסתומה, אבל מה שהט”ז גופיה לא קיבל פתרון זה בדעת הרא”ש אפשר משום שאם יש שורה שלמה ועוד רווח לא חשיב סתומה כיון שיש כאן רווח יותר מט’ אותיות ואין כאן ב’ שורות שלמות לפני ואחרי רווח זה, ונתבאר שיש מקום לפרש גם בכוונת לשון הב”י בדעת הרא”ש כן אבל אינו מוכרח כלל מכמה צדדים שנתבארו בזה.

אבל יש מקום לטעון בפירוש דברי הפמ”ג דבין להרמב”ם ובין להרא”ש פסול וכמשנ”ת.

השלמה לתשובה על פתוחות וסתומות

הבה”ל בשם המשנת אברהם דב’ שורות ריקות הם פתוחה גם להרא”ש יש מקום לדון דכיון שלא אמר שהיא תמונה חדשה א”כ גם באופן המבואר בפמ”ג שמא יסבור שאינה כתמונה חדשה, ויל”ע.

אפשר ליישב הפמ”ג שלא יסתור להבה”ל לפי סברת האג”מ דהחסרון רק כשהתכוון לעשות גם פתוחה וגם סתומה, הלכך כשעשה ב’ שורות מאחר וצריך את ב’ השורות לצורך הפתוחה (לפמש”כ הבה”ל בשם המשנת אברהם) אין כאן דבר מיותר שעשה לצורך הסתומה, ולכן אינו סותר דברי הפמ”ג דמיירי כשיש כאן עוד תוספת נפרדת לצורך הסתומה בין להרמב”ם ובין להרא”ש (אם עשה רווח ט’ אותיות אז ודאי להרא”ש הוא גם סימן של פתוחה ואם לא עשה יש ג”כ מקום לדון מצד צירוף כנ”ל).

השלמה לענין פתוחות וסתומות

במג”א סי’ לב סקמ”ט כתב בשם הב”י אבל לדעת הרא”ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח”כ בשיטה שניה יתחיל בראש שיטה והי’ אם שמוע ואז היא סתומה ואין לעשות מפני זה ב’ זוגות תפילין עכ”ל המג”א.

וכתב עלה הלבושי שרד בזה”ל, יתחיל באמצע שיטה, לשון זה קצת צ”ע, דאם יתחיל באמצע שטה הוי סתומה לכולי עלמא, ואין שייך על זה מה שסיים ואין לעשות מפני זה ב’ זוגות תפילין, ועיין בב”י [שם] בשם מהר”י אבוהב, ונראה להגיה בראש השטה וגם בב”י יש להגיה כך עכ”ל הלבושי שרד.

והנה במג”א שלפנינו איתא כהוגן בראש שיטה וכ”ה בב”י שלפנינו, (רק דשם אי’ לא יתחיל בראש שיטה והאחרונים מחקו תיבת “לא”, ראה מחה”ש ועוד כמה אחרונים שציינו בהערות על הטור הוצ’ המאור).

והיה מקום לבאר בכוונת הלבושי שרד דאם מתחיל שורה שניה באמצע השורה אחר שורה חלק הוא סתומה גם לדעת הרא”ש, אבל יש להעיר דמלבד מה שיש מן האחרונים כתבו לא כן (וכמו שנתבאר בפנים התשובה) מלבד זה גם דברי הלבושי שרד לא בהכרח נאמרו הלכה למעשה.

דהנה דברי הלבושי שרד מיוסדין על לשון המג”א בשם הב”י שכ’ בדעת הרא”ש דבשורה חלק ובשורה שניה מתחיל באמצע בכה”ג הו”ל סתומה, וע”ז בא הלבושי שרד להוסיף דלפי הרמב”ם הוא ודאי סתימה, והכי קאמר ליה להמג”א דקאמרת שלהרא”ש הוא חשיב סתומה א”כ הרי אף להרמב”ם בכה”ג חשיב סתומה כיון שהשורה השניה מתחלת באמצע שורה ובכה”ג חשיבא סתומה להרמב”ם, וא”כ נסתר מיניה וביה דקאמרת שיש צד רווח למי שעושה ב’ זוגי תפילין, והרי זה אינו דהרי בכה”ג יוצא מדבריך שיש כאן סתומה לכולי עלמא וא”כ בלאו הכי אין שום רווח בב’ זוגי תפילין ע”כ עיקר קושייתו של הלבושי שרד על הגי’ שהי’ לפניו במג”א ולכך תיקן דברי המג”א והב”י דהאופן שלפי הרא”ש חשיב סתומה הוא כשהוא בתחילת שורה והשתא מיישב בזה דברי המג”א בשם הב”י למה היה צד רווח בב’ זוגי תפילין כיון שלפי שי’ הרא”ש בעי’ שוהיה אם שמוע יתחיל דוקא בתחילת שורה.

היוצא בזה דלמסקנת הלבושי שרד בעי’ להרא”ש דוקא בתחילת שורה ויש להוסיף דגם לפי הרבה אחרונים שהגיהו דברי המג”א והב”י כנ”ל נמצא דג”כ סברו כמו שכתבתי במסקנת הלבושי שרד דעכ”פ להרא”ש פסול בכה”ג.

אם כי הלבושי שרד גילה דעתו דעכ”פ להרמב”ם בכה”ג חשיב סתומה, וע”ז כתבתי דאפשר שהפמ”ג פליג ע”ז, ויעוי’ בב”י שכ’ שמה שהוא בתחילת ספר לא חשיב פתוחה ולא סתומה וכנראה שהפמ”ג חשיב לשורה וחצי להרמב”ם [אם הפמ”ג מיירי לשי’ הרמב”ם] כעין תחילת ספר, ויעוי’ בפנים התשובה מה שכתבתי עוד צדדים בזה.

אולם לעיל מינה בסק”נ כתב הלבושי שרד על הט”ז סקכ”ו וז”ל, ומכל מקום היה אפשר להניח חלק שטה ולהתחיל באמצע שטה שניה ויהיה סתומה לכולי עלמא, אלא שלא נהגו כך וכו’ עכ”ל, ועי’ עוד בהמשך דברי הלבושי שרד סקנ”ד (וציין לו לעיל בסק”נ) על הט”ז במש”כ הא להרא”ש לא תלי בהכי וכו’ דגם שם אפשר דאזיל לשיטתו דלהרא”ש עדיין הוא בכלל סתומה גם כשמתחיל שורה שניה באמצע השורה, ואמנם בדבריו בסקנ”ה על הט”ז שם משמע דמודה דמ”מ ברווח ט’ אותיות בתחילת שיטה בודאי יהיה פתוחה להרא”ש וצ”ל דלעיל באמצע שיטה הכונה פחות מט’ אותיות.

ויתכן דהלבושי שרד סבר דלדעת הט”ז בדעת הרא”ש יהיה כשר אבל לדעת הב”י בדעת הרא”ש יהיה פסול וזה מיישב הסתירה דכשבא לבאר שי’ הט”ז הוסיף דה”ה באופן זה יהיה כשר משא”כ כשבא לבאר לשון המג”א בשם הב”י דשם משמע שהוא פסול לפי הגהתו וכמשנ”ת.

יו”ד סי’ שצא ס”ב, ומיהו שמחת מריעות שהיה חייב לפורעה וכו’, יש מקום לדון בשמחות שלנו בקרובים וידידים מובהקים שרגילים לבוא לשמחה ושכנגדו בא אח”כ לשמחה שלו והרגילות שמשתדלים לבוא בשמחה של השני כעין החזרת חוב, וכשנמנעים מזה לפעמים עלול להתפרש כפגיעה, אם יש לדונו כשמחת מריעות שהיה חייב לפרוע, דגם בשמחת מריעות אין הכונה שהתחייבו להדיא, די”ל שהוא כדין שושבין עי’ ב”ב קמ”ד ואה”ע סי’ ס, ולע”ע לא ראיתי מי שעורר נידון זה, ואולי משום דהחוב שנזכר כאן הוא דוקא חוב ממון שאפשר להוציאו בדיינים כמבואר בב”ב שם, אבל חוב של כבוד בלבד אינו בכלל זה כיון שאין רגילות לתבוע ולחייב הדבר אלא רק בגדר השתדלות והכרת הטוב, ובדיני שושבינות לא נהגו השתא בתורת חוב עי’ בשו”ע אה”ע שם, וי”ל דכ”ש בזה שמעיקרא לא היה מנהג לתבוע החזרה בזה, ומ”מ גם לפי הצד להתיר בניד”ד יהיה ההיתר רק בין ז’ לשלושים ורק בשאר קרובים שאינם אביו ואמו, וכמו”כ גם לפי צד זה ההיתר בנישואין לא יהיה כיון שיש בו שמחה ובנישואין לא נאמר היתר זה (עי’ בטור כאן) וברית מילה ופדיון הבן משמע שדימהו הרמ”א כאן לסעודה שאין בה שמחה, והיא אחת מהדעות שהביא בד”מ כאן עי”ש.

נראה דאף שיש סוברים שאם לא בירך על הבדיקה מברך על הביעור למחרת (עי’ סי’ תלב משנ”ב סק”ד הדעות בזה), מ”מ באופן שבירך על הבדיקה גם אם בא אליו אחר כך חמץ חדש שלא היה כלל בדעתו על ביעורו מ”מ אינו מברך עליו.

דיש משמעויות בפוסקים שהברכה היא על מעשה הכילוי והמניעה של החמץ מהעולם ולא על השחתת כל אחד מהחמץ בפני עצמו, חדא דהרי בהפסק באמצע הבדיקה אין מברכין, ועוד דהט”ז גופיה דסובר שאם לא בירך בליל בדיקה מברך למחרת על הביעור סובר כהדעה שהובאה בהרא”ש שיש איסור לדבר באמצע הבדיקה מעיקר הדין מחמת הפסק בברכה ועם כל זה סובר דלא שייך ברכה נוספת כיון דכל הכילוי של החמץ מצוה אחת, ועוד דבפוסקים בס”ס תלב (עי”ש רמ”א ובהגר”א ומשנ”ב) מבואר דעיקר הדעה שאף אם בדק ולא מצא חמץ כלל אין בזה ברכה לבטלה וחזי’ דאין הברכה מתייחס למעשה ביעור החמץ אלא לעצם לקיחת האחריות לנקות את רשותו מחמץ.

ועוד דמשמע במשנ”ב שם סק”ז דעיקר הדעה (כהמאמ”ר דלא כהחי”א) דאם יש כמה בתים ובודק כולם אפי’ בהליכה למ”ד דחשיב הפסק בשאר דוכתי לענין הברכה מ”מ כאן לא חשיב הפסק דכולהו מצוה אחת היא שמחוייב לילך לבדוק כל המקומות שיש בהם חמץ ואין שייך לומר דהליכה הוה הפסק בזה ועד”ז י”ל דה”ה מחוייב לבער כל חמץ שיקבל אח”כ ואין שייך לומר דמחייב ברכה חדשה, ואע”פ שיש לחלק ולומר דמ”מ רק הליכה שהיא הכרח ידוע בזמן ברכה משא”כ קבלת חמץ חדש מ”מ סגי לזה שאר הראיות דלעיל.

ועוד יש להביא  ראיה דמבואר במשנ”ב סקי”א שאם אדם בדק ואינו יכול לסיים בדיקתו יכול ליתן לאחר לסיים ואותו אחר א”צ לברך דהכל מצוה אחת וכבר בירך בעה”ב עכ”ד בקיצור, ומבואר אותו היסוד דהברכה על המניעה של החמץ ואין כאן דבר חדש בזה שאיש אחר לקח על עצמו שאר הביעור של ראובן מכיון דהכל ביעור החמץ של ראובן, אע”ג דבכל דוכתי חילופי גברי אין לך הפסק גדול מזה.

ועוד יש להביא ראיה מהמשנ”ב בסי’ תלג בשעה”צ סק”ה דאין לבדוק כל הבית באופן שמפסיד הברכה עי”ש, ומ”מ במשייר חדר אחד י”א דמהני (עי’ ביאורים ומוספים, ואמנם עי’ שעה”צ להלן סקנ”ו, באופן אחר, וילע”ע בענייננו דיש חילוק בין בודק ביום י”ג לליל י”ג עי’ במשנ”ב סק”א ואחר זה בדברי המג”א), והיינו אע”ג דמפסיד הברכה על אותם החדרים, ונראה דמכיון שמבחינתו מקיים הבדיקה על חדר אחד סגי בזה דהכל מצוה אחת הבדיקה המחייבת ברכה בליל י”ג בין אם היא מצוה גדולה או קצרה.

ואפי’ אם נימא דלדעת החי”א דלעיל (דלא כהמאמר מרדכי) יש חשש מ”מ הוא ס”ס דבלאו הכי יש סוברים דרק על הבדיקה יש ברכה ולא על השריפה.

השלמה לנידון על מי שקיבל חמץ בשעת שריפת חמץ אם נכנס לחשש ספק ברכה

הנה במשנ”ב ס”ס תלה סק”ה דן לגבי בדיקת חמץ לאחר זמן איסורו ומסיק שם דאפי’ ביטל צריך לברך אם מצא חמץ, וע”כ כוונתו בלא בדק, חדא דהרי בזה קאי בכל דבריו בסמוך קודם לכן במי שלא בדק קודם הפסח, ועוד שכאן במשנ”ב מסיים אח”כ ואם כבר בדק וביטל וכו’ ומבואר דעד השתא מיירי באופן שלא בדק וביטל, (וכן מבואר בא”ר שציין לקמן בשעה”צ), א”כ אין להוכיח דבר לענייננו במי שכבר בדק ובירך וקיבל אחר כך חמץ.

אבל יש לדון ממה שכ’ המשנ”ב אח”כ לענין בדק וביטל קודם פסח דבזה יש פלוגתא אם מברך אם מוצא חמץ, ומסיק המשנ”ב דספק ברכות להקל, ויש לדון אם ה”ה קודם זמן ביעורו אם מוצא חמץ אם צריך לברך שוב.

והתשובה לזה פשוטה שא”צ, דהרי בכל שעה ושעה בערב פסח הוא מוצא והולך עוד חמץ, והרי ודאי שא”צ לברך על כל חמץ שמוצא ומבער.

ובאמת במשנ”ב כאן הביא הך פלוגתת אחרונים לגבי מי שמוצא תוך הפסח והזכיר בלשונו ב’ פעמים דמיירי שמוצא תוך הפסח, ומשמע דעכ”פ קודם זמן ביעורו לא מיירי בזה.

ונראה דהביאור בזה הוא דלפמשנ”ת הברכה בביעור חמץ הוא על מה שפועל כאן העדר ומניעת חמץ, וכל זמן שעסוק בזה עד זמן ביעורו הרי הוא עסוק באותה המצוה, אבל בפסח כשבא אליו חמץ נתחייב במצוה מחדש, ולכן יש מחייבים, ומ”מ יש פוטרים גם בזה, דדעתו בברכה היתה גם על מה שימצא בפסח, משא”כ כשלא בדק ומצא עכשיו חמץ, ובא לבערו, מברך כדין מי שלא בירך בתחילת הבדיקה דמברך כל זמן הבדיקה וי”א אף קודם הביעור.

ובשונה הלכות הביא בשם הפמ”ג והמגן האלף דבנתחמץ בפסח מברך, והם מהמקילים באופן שהביא המשנ”ב פלוגתא (כמבואר בשעה”צ סקי”ב), ומקור דין זה מהמג”א דלקמן (רק דבמג”א יש סתירה והא”ר מיישב באופן שמחלקים אם בדק כבר או ביטל ולא בדק, וכמו שפסק המשנ”ב), וצל”ע למה לא הביא המשנ”ב פרט זה, ואולי משום דהא”ר מסיים עלה וצ”ע, ומ”מ אינו שייך לניד”ד לגבי מי שמצא או יצר חמץ בערב פסח קודם זמן ביעורו כשעדיין מצוותו בכילוי ומניעת החמץ של אז ועדיין לא סיים קיום המצוה כל עוד שלא בא זמן ביעורו.

עוד יש להוסיף בטעם מה שלא הביא המשנ”ב הדין דבהחמיץ מחדש צריך לברך אולי דסמיך בזה על מה שנתבאר לעיל בסי’ תלב סק”ד דאפי’ בלא בירך כלל ובא לברך על הביעור יש דעות שלא לברך ופשטות דעת המשנ”ב שם נוטה דעכ”פ לכתחילה יותר טוב שלא לברך משום ספק ברכות, וכ”ש בניד”ד שאולי גם היה מקום לצרף עוד צד קצת שהיה דעתו על כל מה שיצטרך לבער (ובדעתו לכאו’ מהני אף דעדיין לא בא לעולם וכדמוכח בשו”ע יו”ד גבי כיסוי הדם דיכול לברך על כיסוי ולהוציא בברכה זו גם בהמה שעדיין לא נשחטה ותישחט אח”כ, אם כי שם הגורם שם עומד השתא לפנינו אבל גם כאן דברו הפוסקים המחייבים ברכה גם באופן זה רק דמהני מה שלא היה דעתו להחמיץ משא”כ גבי שחיטה דהיה דעתו לשחוט ולכסות הדם).

ראיתי בזה פלוגתא דבחידושים וביאורים על יו”ד סי’ שמ סקכ”ז כתב שא”א כיון שכבר קם מאבלותו ביום הז’ ומקצת היום ככולו ובעל אבן ישראל (פני ברוך עמ’ תסא) נקט שאפשר.

ויש לציין בזה למש”כ הגר”א בשם הרמב”ן דאם רוצה לנהוג אבלות כל יום השביעי יכול, ויש להטעים הדברים דמבדרא בשם הבית הלוי דרובו הוא ככולו אבל כולו הוא ג”כ ככולו (לגבי הגרים בשליש אחרון) וכה”ג הוא כאן.

אבל לעצם הענין לא דמי, דהרי אחר שכבר סיימת האבלות תחזור ותחייבו.

ובפ”ק דתענית ד ע”ב גבי להפסיק הזכרת גשם ביום טוב ראשון ולחזור בשני אחר שעשיתו קודש תחזור ותעשהו חול, ועי’ ברכות כז ע”ב מי בדלת א”ל אין בדילנא וכו’, ומ”מ כאן אינו ממש כמו שם באופן האחרון הנ”ל כיון שכאן אינו אומר שנסתיים היום ומ”מ דמי לזה קצת כיון שרוצה לחזור בו.

אבל יש להביא ראיה לדעת החו”ב דהרמב”ן בתוה”א (עמ’ רלט) כתב דבשמע שמועה רחוקה ברגל נוהג דברים שבצנעא כל אותו היום ולא אמרי’ בזה מקצת היום ככולו כיון שיש עליו חוב ליום שלאחריו שעה אחת היאך נאמר שיפסיק מאבלותו ויחזור לו ע”כ והובא בט”ז סי’ תב סק”ד, ומבואר מזה דלהפסיק ולחזור לאבלותו לא אמרי’, ועי”ש בגליון מהר”ש אייגר דשם חמיר מסתם הפסקה באמצע אבלות כיון דאם מקצת היום ככולו כבר כלו ועברו לו ימי האבלות, ולענין זה בניד”ד הוא כמו שם.

ואע”ג דשם הוא לכתחילה וכאן הוא בדיעבד מ”מ גם בענייננו אם קורע נמצא שרוצה לגלות שעדיין לא סיים אבלותו (אפי’ אם נימא דמהני חזרה) וא”כ ממ”נ נהג איסור, ולכאורה לפ”ז יותר טוב שלא לקרוע.

השלמה לנידון על קריעה ביום ז' אחר שעמד וקם מאבלותו

ברמ”א יו”ד סי’ שעה כתב דכשבא אחד מן האחין לבית ועדיין נוהגין בקצת אבלות מצטרף עמהן כדינים המבוארים שם, והיה מקום להבין דהוא מין אבלות של רשות שיכול לנהוג קצת מזה, וכל עוד שעדיין נוהג צת אע”פ שצת כבר ביטל מ”מ הוא בכלל האבלות.

אולם האמת היא דאין הכוונה לזה אלא הכוונה שעדיין נוהג משהו מן האבלות שניכר שעדיין לא בטלה אבלותו, כגון מה שיש מנחמין אצלו כמ”ש בגמ’ ובשו”ע שם, ויתכן שבא הרמ”א להוסיף דה”ה אם ניכרת האבלות ע”י ענין אחר, אבל לא שבטל אבלותו על ידי שנעל סנדלו, דאם כבר ביטל אבלותו באיזה דרך כבר אינו בכלל אבלות.

וכן מבואר להדיא במקור הדברים בב”י שם בשם הרמב”ן בתורת האדם בזה”ל, ודאמרינן והוא שבא ומצא מנחמין אצלו שמצאן באבלות בחליצת סנדל ועטיפת הראש והרבים מתעסקים עמהם כבתוך שבעה לפי שמקצת יום שביעי ככולו אם רצה נוהג אבלות כולו או נוהג מן המקצת כמו שירצה (והיינו מה שהביא הגר”א בשם הרמב”ן וכמו שנתבאר בפנים הדברים), הילכך כל זמן שמצאן נוהגין אבלותם מונה עמהם הא לאחר שנעלו סנדל ופרעו ראשם כבר בטלו מהם גזירת שבעה וכבא ביום השמיני דמי ומונה לעצמו ואפילו היו מנחמים עמו שאין מנחמים לאחר שבעה ע”כ.

היוצא מזה דאדרבה אחר שכבר עשו מעשה של עקירה מן האבלות שוב כבר אינם בכלל האבלות לדין זה וה”ה לענין שאר דינים דבאבלות אין מקום לחלק בין קולא לחומרא להחמיר יותר מלהקל כיון שהוא דרבנן.