מה גדרי נזיר לענין איסור התעסקות בענבים או התקרבות לענבים ומה דינו לענין רפואה וסחורה ביין

הסוגיות כאן הם רחבות מאוד מכיון שיש הרבה ספרי שו”ת שדנו בדין האם מותר לעבוד באיסורי אכילה והאם איסור סחורה באיסורי אכילה הם דאורייתא לגמרי או חלק, ומ”מ מכיון שהדברים כאן בהקשר לגבי נזיר אינם נוגעים בד”כ הלכה למעשה אפשר להסתפק בתמצית הדברים שיתבארו להלן:

בכ”מ בגמ’ הביאו דינא דאמרי’ על נזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב (ב”מ צב ע”א, ע”ז נט ע”א ועוד), והיה מקום לומר שהובא רק כמשל על מה שראוי שיהיה כדי ללמוד מזה לאסור דברים אחרים בהרבה סוגיות שהן קרובים לאיסור, ולא שיש גזירה לאוסרו, (אף שהובא כמשל על דברים שאכן נאסרו כמ”ש בר”פ במה אשה בשבת ועוד הרבה מקומות בגמ’), דהרי באיסורי אכילה לכאורה לא מצינו שגזרו עיסוק בהם, אלא רק באיסורי הנאה כגון יין נסך בע”ז סב ע”א, או בשביעית (בע”ז שם ובשלהי הניזקין) שהעיסוק עצמו שלא לצורך אכילה אלא לסחורה הוא איסור משום דלאכלה ולא לדבר אחר, או באופן שמסייע על ידי זה את הע”ה לעבור עבירה (גיטין סא ריש ע”ב וברש”י שם), או משום שמטמא את חלת התרומה בזמן העיסוק  (עי’ רש”י גיטין סא סע”א), או אם טוחנת עם אשת ע”ה שאז יש חשש שאשת הע”ה תתן לה לאכול (עי’ גיטין סב ע”א), ואדרבה באיסורי אכילה מצינו במשנה בשביעית פ”ז מ”ג שרק מסחר קבוע אסור ומקרא ילפי’ לה, וכן מבואר בחולין קח שרק כשעוסק באכילה גזרו שלא יתקרב לאיסורי אכילה כשהם עמו על השלחן ורק מטעמים שנתבארו שם, ומשמע שהעיסוק או הקירבה לאיסורין אינו אסור בשאר איסורין מלבד נזיר.

אולם בגמ’ בב”מ שם (עכ”פ בתי’ לדעת הסלקא דעתך שם) משמע שקונסים נזיר שהשכיר עצמו לעסוק בכרם, ואעפ”כ עדיין היה מקום לומר דהקנס הוא על מה שנהג שלא כשורה וכמו שמצינו בכמה מקומות שקנסו חכמים במי שלא נהג כשורה גם בדברים שלא נאמר בהם איסור ברור, ועי’ שואל ומשיב (מהדו”ק ח”א סי’ קכב) שמשמע שהבין שהוא רק קנסא ולא דעבד איסורא, ויעוי’ בחלקת יואב (יו”ד סי’ יח) דמשמע דמצד הפעולה באיסור לא עבד איסורא והקנסא הוא מצד מה שקרב לכרם, ויעוי’ באמרי יושר (ח”א סי’ קיח וח”ב סי’ קט) ובח”א שם משמע שהבין בהו”א סברו דעבד איסורא ולמסקנא לא, ועי’ גם קהלת יעקב למהרי”ט אלגזי (תוספת דרבנן אות רלב) וספרי דבי רב (נשא פ’ כג) וחת”ס (יו”ד סי’ קד) מש”כ בנידון זה אם מותר להשכיר עצמו לאיסורי אכילה.

אולם ברמב”ם בפ”ה מהל’ נזירות ה”י איתא מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב עכ”ל.
ומשמע שתפס שהוא איסור גמור ותקנה דרבנן.
ואולי הוא דין מיוחד בנזיר כיון שאין לו שום אפשרות להגיע להיתר בזה, אבל יל”ע דאם זהו הטעם א”כ למה הובא בהרבה מקומות בגמ’ לראיה לגזור על עניינים אחרים כההיא דפרק במה אשה.

ובערוה”ש העתיד הל’ נזירות ס”ס יד כתב ג”כ דס”ל להרמב”ם דאין זה רק מאמר כדאמרי אינשי אלא דין גמור הוא מדרבנן ואע”ג דאין להתרחק מכלן האיסורים זהו מפני שאינו רגיל בהם ולא יבא למכשול משא”כ יין שרגיל בו עד עתה וכן ענבים ועשאוה כחמץ בפסח שכתבו התוס’ ריש פסחים דאע”ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי הצריכו בדיקה שלא יבא לאכול מפני שהוא רגיל בו כל השנה וכן בספ”ק דפסחים חיישינן לתקלה והא דתנן ברפ”ג דעירובין מערבין לנזיר ביין באמת אינו רשאי להיות ממש אצל היין אלא שברשותו מונח וקונה שביתה בזה ורש”י לא פי’ על זה בשום מקום עכ”ל.

ויש לציין על דבריו סוגי’ דפסחים יא על החילוקים בין דבר דבדיל מיניה לדבר דלא בדיל מיניה.
ומה שכתב שרש”י לא פירש על זה בשום מקום, אפשר שכוונתו בזה דרש”י אפשר דלא ס”ל כהרמב”ם שהוא איסור גמור.

ועי’ בשו”ת בית יצחק חיו”ד סי’ קמג אות ח שדן והביא צדדים בדברי הגמ’ שם דאפשר שהוא רק עצה טובה ולמסקנא הביא דברי הרמב”ם הנ”ל דמבואר שהוא איסור גמור.

ויש להוסיף בזה דברי החזו”א (הבאתי בתשובה אחרת בשם הגרח”ג) שכל דבר שהוא קרוב לאיסור הוא גזור ועומד, אולם עדיין בגדרי קרוב לאיסור צריך אומדן חכמים לזה מה נחשב קרוב לאיסור, וכמו שנתבאר שבאיסורים אחרים מצינו שלא נאסר להתקרב לאיסור עד כדי כך באופן שנאסר לנזיר.

ולגבי איסור סחורה הנזכרת לגבי איסורי הנאה במתני’ דשביעית פ”ז מ”ג ויו”ד סי’ קיז יש לדון מצד כמה נידונים, א’ האם גם באיסורים שאינם אסורים על כל העולם יש איסור כזה, וב’ האם גם באיסורים שישנם בשאלה, וג’ אולי אף נימא דנזיר אסור רק להתקרב לאיסור אבל אם עושה סחורה על ידי שלוחיו שמא שרי, ד’ גם אם נימא דנזיר לא עדיף משאר איסורים, מ”מ יש לדון דאולי חמיר דבשאר איסורין מותר באקראי ובנזיר אפי’ באקראי אסור.

יעוי’ בפסחים כג ע”א דהנאה בנזיר מותרת, ולענין סחורה ורפואה יעוי’ בספרי פרשת נשא פיסקא כג מיין ושכר יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר, מותר הוא בסחורתו ורפואתו עכ”ל.
ויל”ע אם הוא רק מדאורייתא או גם מדרבנן ובפשטות מסתימת הדברים משמע שההיתר הוא גם מדרבנן, וכן למד בחלקת יואב שם, אמנם בחסדי דוד שם נקט בפשיטות דההיתר בסחורה הוא רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, ע”פ דברי המהרי”א אלגזי בקהלת יעקב שם (והמהריט”א מסתמיך על רבינו הלל שם), ועי”ש בחס”ד שציין למתני’ דשביעית הנ”ל ולדברי הפוסקים ע”ז, וצ”ע דשם הנידון רק בדרך קבע כמבואר במשנה שם ובשו”ע יו”ד שם, וכאן הנידון מעיקרו הוא בתורת איסור דרבנן ואפי’ באקראי, דדין זה של בכרמא לא תקרב הוא נידון אפי’ באקראי, ושמא אה”נ לא מיירי מצד נידון זה, אבל עי”ש שכתב דמה שלא הזכיר הרמב”ם איסור סחורה ורפואה מדרבנן הוא משום שנלמד במכ”ש ממה שהזכיר הרמב”ם דין הנ”ל דמכרמא לא תקרב ויל”ע בדבריו, ואולי כוונתו דכיון שאסור להתקרב בדרך אקראי למקום שותי יין כ”ש שסחורה קבועה הוא בכלל קריבות ליין ועדיין צ”ע.

ומ”מ לענין סחורה עדיין יש ליישב להתיר גם מדרבנן ובאופן דאקראי או דנימא אפי’ שלא באקראי שגם רבנן לא גזרו בדברים שלא היה להם שעת הכושר להסוברים שהם רק מדרבנן, אלא רק בדברים שאסורים אכו”ע, שלא להרבות את התפלה, אבל לא בדברים שלא אסורים אכו”ע, ואע”ג שאין עושין סחורה בתרומות, אולי יש לחלק בין דבר שעיקרו אסור לדבר שעיקרו היתר ורק אדם אחד אסר על עצמו ולרוב העולם מותר, ויש בנותן טעם בזה דבדבר שהוא אסור לרוב העולם ולפעמים אין דרך להשתמש בו בהיתר כלל במקום שאין כהן שייך יותר לחשוש לתקלה משא”כ בדבר שהוא מותר לכל העולם פחות שייך תקלה כיון שרוב שימושו הוא בהיתר, וממילא הענין של דילמא משהי ליה יותר שייך בדבר שלפעמים מצוי שאין לו תקנה בהיתר.

ומצאתי שבשו”ת ברית יעקב סי’ מג נקט שמה שאדם אוסר על עצמו בנדר אינו בכלל איסור סחורה וחילק שם בין תרומות לנדר דבתרומות קי”ל שאסור לעשות סחורה משום שכאן ישנו בשאלה ועי”ש מ”ש לגבי תרומה, ויש שחלקו עליו, ומדברי הרמב”ם אין ראיה דהרמב”ם מיירי באופן של קירבה וכל הנידון כאן בסחורה הוא רק באופן שאין קירבה דלא מיירי באופן שנוגע ומתעסק בהם עצמם אלא כגון על ידי שליח.

אבל לענין רפואה ע”כ שמתקרב אליהם, ויש ליישב ע”פ מ”ש הרמ”א סי’ קנה ס”ג דכל דבר שאיסורו מדרבנן (וה”ה אפי’ נימא שנזיר יש לו איסור מדרבנן להתקרב לענבים וליין) אין בו איסור התרפאות אם הריפוי הוא שלא בדרך אכילה, אפי’ אם הריפוי הוא כדרך הנאתו (דמה שמתיר בספרי הוא מסתמא אפי’ כדרך הנאתו, אבל יעוי’ בחיד’ ספרי דבי רב על הספרי שם להר”ד פארדו בעל החסדי דוד שכ’ ע”פ הרמב”ם פ”ח מהל’ מאכ”ס דכל דבר שעיקרו לאכילה כל הנאה אחרת בגוף האיסור חשיב שלא כדרך הנאתו, ולפ”ז הכתוב בא להתיר שלא כדרך הנאתו ועי”ש מה היה ס”ד בזה ומה שכ’ שם לגבי דרך הנאתו, ולמסקנא מדרבנן שם אסר להתרפאות מהם וצ”ע, ואולי מיירי שלא בחולה ודוחק).

אולם יש לומר דדברי הרמ”א לא שייכי לאיסורי נזיר שנאמר בהם דין מיוחד שאסור להתקרב אליהם, כמבואר בערוה”ש הנ”ל שהוא דין מיוחד רק בנזיר, וממילא להתיר רפואה בדבר כזה אפשר דאין היתר, כיון שאינו כמו איסור אחר שההתעסקות בו אינו עיקר האיסור, דבנזיר כיון שההתעסקות בו הוא עיקר איסור בפני עצמו מדרבנן אפשר דאין היתר מדרבנן.

ויש להביא סמך למה שנקט החסדי דוד דהספרי מיירי רק מדאורייתא, דבספרי זוטא אי’ שומעני לא ירד לתוך הגת וכו’, וזה הרי ודאי אסור מדרבנן כמו שנתבאר, א”כ גם הספרי דידן אפשר לפרש רק מדאורייתא מותר סחורה ומדרבנן אסור, וזה יהיה או בסחורה בדרך קבע כדברי החסדי דוד הנ”ל או אפי’ באופן של אקראי באופן שנפגש עם הסחורה.

ובעלי תמר על הירושלמי שביעית פ”ז ה”א יצא לטעון בדבר החדש (וכנראה ע”ד הספרי הנ”ל שהובא שם מקודם לכן ובזה רצה ליישב גם הספרי זוטא הנ”ל), ולומר דכל מה שנאסר ליקרב לנזיר ביין הוא רק שלא לצורך סחורה אבל לצורך סחורה התירו, ודבריו תמוהין, דהרי כלל זה של לכרמא לא תקרב נאמר בב”מ שם גופא לגבי פועל, וממ”נ אם נקבל דברי קצת אחרונים שזה לא נאמר מדינא א”כ לעולם הוא מותר מעיקר הדין, ואם נפסוק כהרמב”ם וסייעתו שכלל זה (דלכרמא לא תקרב) נאמר מדינא, א”כ מצינו שנאמר כלל זה להדיא לגבי פועל.

ובערך השלחן ביו”ד סי’ קיז הביא דכבר נחלקו הראשונים אם הספרי מיירי מדאורייתא (כדעת החס”ד והמהריט”א) או אף מדרבנן כדעת החולקים, ושנחלקו בזה רבינו הלל והיראים עי”ש.

הנה יש לדון מצד איסור סחורה בקביעות ומצד התקרבות לתספורת.

ונראה לכאורה דבזה אין לאסור כיון שמצד הסחורה לגבי הנזיר אין כאן שום איסור בעין והאיסור נוצר על ידי מעשה התספורת והרי לגבי מעשה תספורת זה שהיא תספורת של אחרים אין איסור כלל.

ויש לדמותו למי שמוכר לגוים מאכלי חלב ובשר יחד (שלא בתערובת) באופן של קביעות שלא שמענו לאסור בזה, מאחר שלגביו המאכלים הם כשרים, דלא נזכר במתני’ בשביעית פ”ז מ”ג אלא דברים שהם איסור בעין כגון שקצים ונבלות וכגון תרומות.

ויש להביא ראיה לזה ממה שנחלקו רש”י ותוס’ כמ”ש בתוס’ ס”פ הניזקין האם מותר לעבוד בשדה גוי בשביעית ועד כאן לא פליגי אלא אם נאמר איסור לישראל לעבוד בשדה גוי בשביעית או לא, אבל זה ברור דלפי הצד שהדבר מצד עצמו אינו איסור, אין כאן טעם לאסור עוד מחמת שאם היה שדה ישראל עצמו היה איסור.

ויש לציין עוד דעיקר האיסור בסחורה באיסורי אכילה הוא בדברי מאכל עי’ ביו”ד סי’ קיז ס”א [ואף ששם המדובר לגבי דבר שאסור באכילה שאם הוא מיוחד לאכילה אסור למוכרו לאכילה ולא נידון שם להדיא על דבר המיוחד לשימוש אחר ואסור לאותו השימוש, מ”מ לא מצינו שנאמר לאיסור, ועי’ במשנה דשביעית והובא בגיטין ס”פ הניזקין לגבי כלים המיוחדים לדבר איסור, אבל שם מיירי שנותנו לישראל חשוד ואדרבה לגוי לא נזכר שם איסור אלא רק בדברים שגם לגוים הם איסור או נזק כמו שאין מוכרים לגוים כלי מלחמה ודברים שיש בהם נזק, ואדרבה לענין מכירת בהמה גסה לגוים נקטו שהאיסור הוא רק משום שעל ידי המכירה גם הישראל יכשל באיסור אי משום שאלה ושכירות ונסיוני משום מחמר, אבל בעצם לקבוע עצמו למכור דבר שהוא עצמו אין לו איסור בזה והאיסור נוצר על ידי המשתמש לא שמענו], וגם האיסור המיוחד לנזיר להתקרב ליין נאמר רק לגבי יין וענבים שהם מושכים לבו של אדם אבל תספורת אין בה שום תענוג או הנאה לזמן, ולא מצינו שנזכר בה איסור, ולכן לא מצינו שאסור לנזיר להתקרב למקום תספורת או לכלי תספורת, והבו דלא לוסיף עלה.