בשו”ע ריש סי’ יג ובסי’ שא סל”ח מבואר דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת על פתילי הציצית שאין עשויין כהלכתה, והוא ע”פ הגמ’ במנחות לז ע”ב.
ובמשנ”ב סי’ יג סק”ג בשם הט”ז שם סק”א כתב דאם נפסקו כל החוטין ולא ...קרא עוד
בשו”ע ריש סי’ יג ובסי’ שא סל”ח מבואר דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת על פתילי הציצית שאין עשויין כהלכתה, והוא ע”פ הגמ’ במנחות לז ע”ב.
ובמשנ”ב סי’ יג סק”ג בשם הט”ז שם סק”א כתב דאם נפסקו כל החוטין ולא נשתייר בהם כדי עניבה פטור, דאז בטלים להבגד (ונפק”מ גם לכתחילה ברה”ר כשהוא נוגע לכבוד הבריות).
ונשאלתי לפ”ז מה הדין בנפסק חוט אחד בזמנינו שאין רגילות להשלים ומה הדין כשיש עוד ציציות שלמות בכנפות האחרות.
והנה קודם שנבוא לברר טעמי ושיטות דין זה, יש לחקור האם יש לדין זה תנאי מצד חשיבות המצוה והאיסור חל רק מחמת חשיבות פתילים של מצוה, או דילמא דכל דין זה הוא רק מצד דעתו להשלים דמאחר שדעתו להשלים את הפתילים או לתקנם חשיבי ולא בטלי לבגד (משא”כ כשמקיים בהם מצוה חשיבי יחד עם הבגד וכמ”ש הרמב”ם פי”ט מהל’ שבת ה”כ שהציצית מנוי הבגד ומתכסיסיו), ולפי מה שיתבאר להלן התשובה לחקירה זו אינה פשוטה כלל.
והנה בשו”ע סי’ שא סל”ח כתב בטעם דין זה שחייב על הוצאת פתילים אלו בשבת כיון שדעתו להשלים על החוטים ממילא חשיבי ולא בטלי לבגד, והוא דעת התוס’ בשבת קלט ע”ב והרמב”ם פי”ט מהל’ ציצית ה”כ והר”ח המובא בתשו’ הרא”ש שבב”י סי’ יג וכן הובא הר”ח בתשו’ המיוחסות להרמב”ן שהביא בב”י שם [ושם הביא במיוחס להרמב”ן גם דעת רש”י דלהלן], וכן במשנ”ב סי’ יג שם כתב לה בקיצור שדעתו עליהם, ובפשוטו דין זה שהזכיר המשנ”ב שם בשם הט”ז [והובא לעיל בריש המאמר] דאם נפסלו לגמרי פסול הוא רק משום שבזה אין דעתו להשלים עליהן אלא להחליפם לגמרי ואז אבד חשיבותן אבל אין בזה תנאי מצד עצם המצוה אלא מצד התייחסות האדם לחוטים והגורם הוא המצוה.
ומאידך מצינו בבגד שהוא חייב בציצית רק מספק אף שמחוייב בבגד ולא יוכל להמלט מלהטיל בו ציצית מ”מ אין יוצאין בשבת כמ”ש בשו”ע סי’ י ס”ז, ובפשוטו מבואר מדברי השו”ע שם דכל מה שיש ציצית כשרות ואין הבגד נכשר בהן אף שאינו עתיד לטפל בציצית או להסירן יש בזה חשיבות של חוטי ציצית ולא בטלי.
ובאחרונים מצינו לכאו’ ב’ דרכים בזה, דיש מהאחרונים שנקטו דברי השו”ע הנ”ל בסעי’ ז’ באופן שאכן דעתו לשנות הבגד או לתקן אותו, ולהלן יבואר.
אבל פשטות המשנ”ב שנקט שעצם מה שיש בבגד פתילי ציצית כשרות המונחות שלא בכשרות הוא סיבה להתחייב בשבת, שכן נקט המשנ”ב בסק”ב בשם הפמ”ג בא”א סק”ב דבגד שאין לו שיעור ויש בו ציצית חייב עליו בשבת [וכ”ד הגר”ח מולוזין בכתר ראש הל’ ציצית סי’ ד’].
ובמקור הפמ”ג למד זה מדין ציצית המסופקת הנ”ל בסי’ ז והי’ מקום לומר בזה בדעת המשנ”ב [ובדעת הפמ”ג גופיה עי’ להלן] דפתילי ציצית כשרים גם כשאין מתכוון לשנות דבר בבגד ורוצה להשתמש בה כמות שהיא ונהנה מפתילי הציצית כך מ”מ מאחר שיש כאן חוטי ציצית כשרים והבגד אינו כשר או שאין הפתילים מונחין כהלכתן הוא בכלל האיסור לצאת בו בשבת.
ולפ”ז יש מקום לטעון דגם באופן שפטר המשנ”ב בשם הט”ז כשלא נשתיירו גרדומין הוא בתנאי שהוא כמו האופן המדובר שהפתילים אכן נפסלו אבל באופן שהפתילים לא נפסלו למרות שמדובר באיזה אופן שאין בדעתו לשנות את מצב הציצית בבגד או שבדעתו להסיר לגמרי את הציצית שבבגד לא.
אבל כמו שנתבאר דפשטות הדין [לפי טעם השו”ע הנ”ל בסי’ שא ע”פ כמה ראשונים, ולהלן יובאו עוד דעות בטעם דין זה] דתלוי אם דעתו לעשות תיקון בפתילים אלו או לא.
וכך מבואר במשיב דבר להנצי”ב ח”ב סי’ א שבציצית שאין בה שיעור כיון שאין דעתו להשלים אין בזה חיוב בשבת, וכעי”ז בחזו”א או”ח סי’ ג סקכ”ח ד”ה ונראה, ואפשר שגם הערה”ש סי’ יג והמנח”י ח”ד סי’ ו נוטים לזה, וכן נראה כעי”ז דעת הרע”א בהגהותיו סי’ יג בטעם מה שבגד מסופק אסור בשבת משום שדעת האדם לתקן את הבגד (פי’ וחשיב כמו שדעת האדם לתקן את החוטים וכרגע הם מוגדרים כדבר שמעותד לשימוש וחשיבי ולא בטלי לבגד דכרגע אין בהם שימוש כלל), וכעין הרע”א צידד הגרשז”א מדנפשיה (הובא בספר שש”כ פי”ח הערה קנא), וגם בדע”ת כ’ על הפמ”ג שאם יודע שלא יעביר הציצית באין לו שיעור אין בזה חיוב שבת [משנה אחרונה], ובאמת כבר בפמ”ג גופיה בסי’ יג בא”א סק”ב כתב דהטעם באין לו שיעור שחייב עליו בשבת משום שיעביר משם הציצית והמעי’ היטב בדבריו של הפמ”ג יראה דגם את דברי השו”ע בסי’ י’ פירש הפמ”ג כהרע”א.
[וצ”ע דהמשנ”ב שהשמיט הטעם אולי לא ס”ל מטעם זה והכתר ראש ג”כ לכאו’ לא ס”ל מטעם זה, וגם לכאורה מהאחרונים שהביא המשנ”ב בסי’ י’ שדנו בכרמלית ועוד, בפשוטו לכאו’ משמע דלא ס”ל מחילוקים אלו שאם יודע בעצמו שאין דעתו לשנות או לתקן הבגד לא נאמר בו דבר זה, ולהלן יבואר עוד בדעת המשנ”ב דיש מקום לומר שחשש לדעה אחרת דלא כהשו”ע, ויש להוסיף דלמסקנא מה שנתבאר טעם המשנ”ב בזה אינו קושי’ אם נימא דהחמיר המשנ”ב יותר מהפמ”ג גם אם נימא דהפמ”ג הוא מקורו של המשנ”ב].
ובבה”ל סי’ שא סל”ח כתב דיש ג’ דעות בראשונים בטעם דין זה, דטעם השו”ע הנ”ל הוא אחד מן הטעמים, אבל יש ראשונים אחרים דמפרשי דמשום מצוות הציצית חשיבי ולא בטלי ולפי’ רש”י החשיבות מחמת התכלת.
וב’ הטעמים האחרונים הנ”ל שכתב הבה”ל יחלקו בניד”ד דלהטעם שהוא משום המצוה בניד”ד חייב ולהטעם שהוא משום התכלת יהיה תלוי דאם יש שם תכלת חייב ואם אין שם תכלת פטור.
ובמשנ”ב בסי’ יג שנקט דבלא נשתייר שיעור עניבה פטור משום שבזה אין דעתו ע”ז, ומצד הטעם של הדברים שהזכיר המשנ”ב, לכאו’ משמע שפסק כטעם השו”ע בסי’ שא שם, אף שיש כאן חשש דאורייתא להדעות האחרות.
אבל יותר נראה דגם להסוברים שהוא משום חשיבות המצוה הוא מ”מ דוקא אם שייך להשלים ע”ז לקיים בזה המצוה ואין נפק”מ במה שכבר קיים המצוה, דדעה זו היא מה שהביא הנשמת אדם כלל נו [שהוא מקור הבה”ל שם בדעות אלו שהביא בסי’ שא סל”ח] מהסמ”ק שהוסיף בשם רבינו יחיאל דציצית משום חשיבות דמצוה אפילו אינה תכלת, ודן שם לפ”ז בעוד רצועות חשובות והטור הביא דעתו בקצרה להחמיר בדברים הללו, וממילא מסתבר דסו”ס החשיבות היא שיש בזה תועלת, ואולי לאידך גיסא יש מקום לדון עוד דשמא להנך ראשונים חשיבות המצוה תליא במה שדעתו להשלים ולא אם דעתו להשליכן, דהרי חשיבות המצוה היא חשיבות התלויה בדעת האדם דמדמי לה לחשיבות רצועות משי, ואם האדם אין מחשיב חוטין אלו למצוה א”כ אנן למה נחשיב לזה לענין הוצאה, וצל”ע בזה.
אבל עכ”פ יש מקום להעלות צד בדעת המשנ”ב בביאור אותם השיטות כמו הצד הקודם (אבל יותר נראה דגם וכו’) דגם להדעה השניה בראשונים בטעם דין זה מודים שדינו של הט”ז נכון לדינא שאם החוטים כבר אין ראויין למצוה אין בהם חשיבות לענין הוצאה אבל אם ראויין יש להם חשיבות לענין הוצאה, ובאמת המשנ”ב חשש גם להדעה השניה דתליא במצוות ציצית, והטעם שחשש המשנ”ב לדעה זו משום דבדאורייתא חיישי’ לדברי המחמיר, ולכן הביא דעתם בבה”ל בסי’ שא סל”ח כנ”ל, ולכן חשש באופנים דלעיל אף כשאין בכוונתו להשתמש בחוטי הציצית למטרה אחרת, ודברי הט”ז על חוטים שנפסקו הנה לפי מה שנתבאר אינם סותרים דעה זו דגם לדעה זו רק אם יש חוטים כשרים לציצית חשיבי ולא בטלי.
ואמנם המשנ”ב כתב דטעם ההיתר באופן של הט”ז הוא משום שאין דעתו עליהם ואזיל לפי הדעה הראשונה משום שזו היא הדעה העיקרית שגם הובאה בשו”ע בסי’ שא וגם במקור דין זה בט”ז נזכר טעם זה לפי טעם התוס’ והרמב”ם [כ”ה בט”ז שם להדיא], אבל יש טעם לדינו של הט”ז גם לפי הדעה השניה לדינו של הט”ז וכמו שנתבאר שדין הט”ז נכון גם לפי הדעה השניה [ולפי הדעה השלישית שהיא דעת רש”י ועוד ראשונים שהביא הנשמת אדם שם יש מקום לטעון דבזמן שאין תכלת בציצית אין חשיבות אלא שאינו מוסכם לכו”ע עי”ש דיש ראשונים שנקטו דיש חשיבות מצד המצוה והיא הדעה השניה בבה”ל שהיא דלא כהדעה השלישית שהיא דעת רש”י], ומ”מ אינו סותר שחשש המשנ”ב גם להדעה השניה, כך יתכן לומר כדי שלא נצטרך לדחוק בטעם מה שלכאו’ חלק המשנ”ב על הנך אחרונים שסוברים שכל היכא שאין דעתו להשלים אינו בכלל דין זה ודבריהם כפשטות הדעה הראשונה שהוא משום שדעתו להשלים.
ויש לציין דמצינו דעה שג”כ אפשר לומר שסבר כדעת המשנ”ב בנקודה זו, והיא דעת השב יעקב סי’ ה שהובא במשנ”ב סי’ יג סק”ד שסובר דבגדים החייבים רק מדרבנן הציצית אינם מן הבגד וחשיבי ולא בטלי ולכאו’ היינו אף שבודאי ישאיר שם הציצית, אולם המשנ”ב גופיה ועוד כמה אחרונים שהובאו בדבריו לא ס”ל ממש כהשב יעקב להחמיר אפי’ באופן זה.
ומ”מ מצינו קצת תנא דמסייע להשב יעקב בתשו’ הרא”ש כלל ב’ סי’ ט (הו’ בב”י סי’ יג) שהביא מנהג רבותיו [והכונה למהר”ם כמש”כ הטור בסי’ שא והב”י בסי’ יג ועוד מהראשונים שהביא שם ובתשב”ץ סי’ מד] שפשטו הטלית בשבת קודם שיצאו לרה”ר וכ’ הרא”ש שהיא חומרא בעלמא, וי”ל דהיינו משום דחששו לסברת הרז”ה שפסק כמ”ד התכלת מעכבת את הלבן ואף דמדרבנן לבשי’ ציצית גם האידנא מ”מ לפי סברת השב יעקב אין הציצית בטלין לבגד זה, אבל הרא”ש גופיה שם האריך דהתכלת אין מעכבת את הלבן ואפי’ תימא שציציות שלנו אין כהלכתן [נראה דכונתו משום שאין תכלת] מ”מ מאחר שכוונתו להשאירו דמי לכילה וכסכסיה [היינו דסי’ שא סל”ט דלעיל] דבטלי לבגד כיון שאין דעתו לתקנן וה”ה בזה שדעתו להשאירן כך.
ולפי מה שנתבאר לכאו’ המשנ”ב והחזו”א (עם עוד אחרונים) נחלקו בפלוגתא זו האם קי”ל להלכה דהוא רק משום שדעתו להשלים או דחיישי’ להדעות שהוא גם משום חשיבות הציצית.
ויש להוסיף דמצינו עוד ב’ מקומות שהלכו בזה המשנ”ב לשיטתו והחזו”א לשיטתו [אף דאפשר דשייך בכל מקרה לגופו עוד צדדים].
הא’ דהמשנ”ב סי’ יג סק”ג כתב דאופן הפטור הוא אם “נפסקו כל חוטי הארבע ציצית” וכו’, אולם החזו”א או”ח סי’ ג סקכ”ט ד”ה במ”ב נקט דאם נפסק אחד מן החוטים סגי בזה [ולפמשנ”ת בזמנינו יש לדון גם על חוטי שאר הכנפות] והיינו משום שאין דעתו להשלים על חוטים אלו, וחזי’ מזה דהמשנ”ב אפשר דחשש להדעות דחשיבות כשרות החוטים נשארה אבל החזו”א לא חשש [אף שאינו מוכרח ומ”מ זה אינו ראיה ברורה לעניננו דאפשר דבמקומו של המשנ”ב הי’ חשיבות אפי’ לחוט אחד שנשאר חוט אחד ומאידך גיסא גם על החזו”א הי’ מקום לטעון דסגי במה שיש כאן כנף אחד שלם לחשיבות מצווה, ובפחות מזה לא, אבל הוא טעם שאינו מסתבר דממ”נ אם אין מועיל חוט אחד גם כנף אחד לא יועיל עד דאיכא ד’, ועכ”פ טעם החזו”א גופיה לא משום זה אלא משום שכנף שאין כל החוטים שלו שלמים אין דעתו על החוטים הנשארים בכנף זה].
הב’ דבמשנ”ב לעיל סי’ י’ סקכ”ז בנידון השו”ע שם ס”ז על ציצית מסופקת שאסור לצאת בה בשבת הביא המשנ”ב פלוגתת האחרונים לענין כרמלית ונראה דכיון שהחשש שם דרבנן המשנ”ב נוטה שם להקל במקום פלוגתא [דכמו שנתבאר דרק מטעם שהוא דאורייתא חשש המשנ”ב להמחמירים שהטעם הוא משום חשיבות המצוה], ואחד מהמקילים שהזכיר המשנ”ב שם הוא הארצה”ח בהמאיר לארץ שם סקל”ד, ובפנים הארצה”ח שם נזכרו כמה טעמים במה שהקיל בכרמלית, והם כעין עיקרי הדברים שנזכרו כאן דהוא דרבנן וגם שאין דעתו לתקן הבגד [והזכיר שם דעת השאילתות דטעם מה שחייב חטאת משום שדעתו לתקן הבגד] וגם דחשיבי ציציות הבגד שהם נוי לבגד כמו בציצית כשרה כיון שמשתמש בזה, עי”ש בפרטי הדברים, אבל החזו”א סי’ ג סקכ”ח צידד דמסברא טעמים אלו מספיקים גם בדאורייתא ולא רק בדרבנן, וחזי’ מזה שוב שנחלקו המשנ”ב והחזו”א האם סגי בטעם זה שמשאיר בגד זה גם מצד הדאורייתא או רק בדרבנן, דהיינו שהמשנ”ב בדאורייתא חשש להמחמירים והחזו”א לא חשש לדעתם [עכ”פ בצירוף שהוא נהנה להשתמש בחוטים כמו שהם עכשיו ועדיין אין מזה ראיה לאופן שאין רצונו להשתמש בחוטים כלל].
ולפ”ד הנצי”ב והחזו”א וסייעתם יש לדון דבדבר שאין דעת אף אחד עליו פטור אבל בדבר שיש בנ”א שדעתם עליו ויש בנ”א שאין דעתם עליו והוא עצמו אין דעתו עליו יש לדון, דמחד גיסא יש לטעון דכיון שכשר להצניע חייב עליו, ומאידך יש לטעון דאי”ז מדין כשר להצניע דבטל לבגד (כמו רצועות בסי’ שא סל”ט וכיו”ב דנו הפוסקים לגבי תוית וכפתורי רזרבה) אלא מתחייב על זה מחמת שדעתו שלא לבטלו לבגד אבל אם מתכוון לבטל ה”נ דבטל, ויל”ע בזה.
וממה שיש אחרונים שהזכירו לגבי בגדים מסויימים דאם דעתו שלא לשנות הבגד והחוטים אין בזה חשש זה [עי’ דע”ת הנ”ל ולכאורה גם הרע”א הנ”ל ועוד], א”כ יש לומר דבכל דבר יוכל להיות ג”כ תלוי בדעתו עכ”פ בדבר שיש בזה ב’ אופנים אצל בנ”א [דבאופן שאין בנ”א שמבטלים כלל יש לדון מצד בטלה דעתה ועי’ בסוגי’ דזרק טלית וכו’], ומאידך מהפמ”ג שדן בכמה מיני בגדים דאמרי’ שישנה הבגד כמש”כ שם ולא הזכיר דתליא בדעתו צ”ע דלכאורה זהו העיקר הגדול כאן מלבד הנידון על צורת הבגד ואולי יש ללמוד מזה שלא למד כן, וכן הארצה”ח שהזכיר צד זה רק כצירוף לגבי בגד הנידון שם, וכן שאר אחרונים שדנו לגבי כרמלית שהביא המשנ”ב שם צלע”ש ואפשר דמסתימת הדברים שלא הזכירו פטור כזה אה”נ שסברו שאין פטור כזה וצל”ע בכ”ז.
ואחר שנתבאר שיש צד לומר דגם להסוברים דתליא בחשיבות דציצית החשיבות היא רק במקום שהאדם נותן לזה חשיבות א”כ לפי צד זה נימא דעכ”פ חלק מהחומרות שהחמיר המשנ”ב וסייעתו חלק מן האחרונים שמא הוא באופן שאין ברור לו שאין דעתו להשלים אבל אם ברור לו שאין דעתו להשלים שמא אינו, (אלא דספק וציצית דרבנן צע”ק לפרש כן ומאידך גיסא בפמ”ג שהוא מקור המשנ”ב לגבי ספק מוכח דמיירי באדם שיש מקום לומר בו שדעתו להשלים, ואפשר דר”ל הפמ”ג דמסתמא אמרי’ ביה שדעתו להשלים כל שאין ידוע בו אחרת, ובדוחק יש לומר דר”ל דחיישי’ שמא עומד להשלים גם כשאינו חושב ע”ז להדיא או דלא פלוג, וצ”ע בכ”ז).
ולענין דעת רש”י שהיא הדעה השלישית בבה”ל בסי’ שא, יש לדון לענין תכלת של זמנינו שיש בו רגילות שמשתמשים בו שוב לטליתות חדשות ושומרים אותו עבור מי שאין סיפק בידו לקנות פתילים חדשים, ויש מקום לטעון דשייך שדמיה יקרין לפרש”י, ובפרט דיש דעות שכל דבר חשוב מחשבי’ לענין זה כמ”ש בנשמ”א שם, ואינו שייך לנידון אם הזיהוי של התכלת נכון או לא.
השלמה לענין נפסק חוט אחד בציצית בזמנינו אם היוצא בציצית בשבת חייב חטאת
ושוב העירני הרב קמפה דהחזו”א גבי נפסק חוט אחד מיירי רק כששאר החוטים אין בהם כדי עניבה דאז לא יוכל להשתמש בהם מחדש במקום מצוה, ואכן כך מוכח להדיא מדבריו, ומ”מ אפשר דהחזו”א מיירי לפי זמנו אבל בזמננו שמא אינו כן, והעירוני עוד דהחזו”א לעיל גבי שיעור כתפי הציצית (בצד הנקב) הזכיר חשש שבת וחשש דאורייתא, ונראה דשם החששות יותר רחוקים משום דמיירי במצוה מן המובחר מעיקר הדין, ולכן חשש לזה, כיון שיש צד בזה, משא”כ כשדן החזו”א לענין טלית קטן שאין בו שיעור דבלאו הכי הנידון שם רק מעיקר הדין, ובביאור מש”כ שהוא חשש דאורייתא יתכן משום דיש צד בפוסקים בס”ס י’ שא”צ ב’ לפניו ולאחריו ולדידהו כשהכתפיות אין בהם שיעור אין צירוף בין ב’ הצדדים ואז כל חלק מלפניו ומלאחריו מחוייב בפני עצמו עכ”פ כשיש בהם לכה”פ שיעור המסופק וק”ל.
ועוד העירני דהרמב”ן והרא”ש אפשר שנחלקו כעין הך פלוגתא אם אזלי’ בתר מה שהחוטים ראויין לציצית או בתר דעתו דהרמב”ן טען דלהרז”ה חייבין חטאת בלבן [ולכאו’ כן דעת מהר”ם כמשנ”ת בתשובה בפנים] והרא”ש חלק ע”ז.
קרא פחות
