מתנה יוקרתית או משמחת שיש בה שהחיינו אסור גם מצד שהחיינו וגם מצד משא ומתן של שמחה לחלק מהפוסקים (וע"ע אג"מ או"ח ח"ג סי' פב), מתנה רגילה יש לדון בזה מצד הדין ויש מהאחרונים שהזכירו שהמנהג שלא לתת.
לקבל לכאורה מותר בכל גוני משום דבר האבד.
וכן הורו הפוסקים לגבי נתינת מתנה בבר מצוה שהמנהג להקל.
בתשעה באב כל מתנה שנשלחת דרך דורון אסורה כשאלת שלום, ונתינת צדקה מותרת ואגרא דתעניתא צדקתא.
מקורות:
בגמ' אי' דממעטין במשא ובמתן, ובמשנ"ב סי' תקנא כתב ללמד זכות על מה שלא נהגו למעט בזה משום שהכל נחשב עכשיו כדי פרנסתינו, ובשם הגרח"ק (נחמת ישראל פ"ט הערה יב) הובא דמי שיודע שאי"ז לצורך הפרנסה ראוי למעט.
ויש לדון דיתכן שהמתנה עצמה נחשבת משא ומתן של שמחה ובזה הוא חמור יותר כמבואר שם, ובפרט כאשר כל מטרת המתנה היא למטרת לגרום קורת רוח להמקבל, ומה שנקטו כגון בית חתנות היינו אפי' אם בונה לצורך בנו שאינו מוגדר כמתנה עכ"פ בסמוך על שלחנו כיון שמספק לו צרכיו וצרכי נישואיו ג"כ, מ"מ מאחר שהוא למטרת נישואין חשיב של שמחה.
אולם במג"א סי' תקנד סקכ"א כתב דאסור לתת דורון בת"ב דהו"ל כשאלת שלום, וכן הובא במשנ"ב שם סקמ"א, ומשמע מזה שמותר לתת מתנה בכל תשעת הימים.
והנה זה ודאי שבגד יקר וחשוב שהובא בפוסקים (עי' אג"מ ח"ג סי' פ) שחשיב כדבר של שמחה מה שאסור לקנות יתכן שיהיה אסור גם לתת מתנה, אבל הנידון על מתנה צנועה שבאה לגרום קורת רוח וקירוב הדעת.
ואולם יש לומר דהמג"א והמשנ"ב הנ"ל קיימי לפי השיטות שאין חיוב למעט במשא ומתן (עי' בב"י ומשנ"ב ריש סי' תקנא) דבת"ב ודאי אסור, וגם יש לומר דמיירי שנותן דורון כשיודע שהמקבל צריך לזה, דבזה בתשעת הימים מותר אבל בת"ב גם זה אסור מאחר שנותן לו הדבר דרך דורון (ולא דרך צדקה דאדרבה אגרא דתעניתא צדקתא, כמ"ש בברכות ו ע"ב) דבדרך דורון הו"ל כמו שאלת שלום.
ויש בזה עוד בעיה נוספת של מתנה מחמת ברכת שהחיינו (עי' סי' תקנא משנ"ב סקמ"ה), ומ"מ מצד זה יש לטעון דהנותן שאינו מברך שהחיינו לא חשיב שעושה כנגד המנהג, והמקבל שכבר נתחייב שהחיינו יקבל ויברך דא"צ שלא לקבל דהו"ל דבר האבד [עי' מה שציינתי בזה בתשובות אחרות לענין דבר האבד בתשעת הימים], ועי' בשע"ת סי' תקנא ז בשם סידור היעב"ץ דאם נתנו לו מתנה שיקבל ויברך הטוב והמטיב, וצל"ע.
אולם הרבה אחרונים התירו לתת מתנה לבר מצוה (ראה מקו"ח להחו"י סי' תקנב, ושם מיירי לגבי לקבל שהוא קל יותר משום דבר האבד כנ"ל, ומ"מ אם היה איסור על הנותן לא היה מתיר לסובב ולקבל, אלא דהדבר האבד הוא שמא לא יתן אחר כך וממילא מותר בין למקבל בין לנותן, וממש"כ שם ולעשות סעודת חינוך נראה דכוונתו לבר מצוה, וז"ל שם, מנהג פשוט שנוסעין מבית לבית בט' ימים ולקבל דורונות כנהוג ולעשות סעודת חינוך, ע"כ, וזה מיירי שם אחר נידון לענין סעודת מצוה, ובהליכ"ש יד דבר הלכה אות יא, מבית לוי יג עמ' כד בשם הגר"ש ואזנר, קרא עלי מועד ד הערה לה, בשם הגרנ"ק, וכ"כ הגרח"ק מועדי הגר"ח ח"א שכט שהמנהג להקל).
אולם הביא שם הגרשז"א שהמנהג שלא לתת מתנות באופן שאינו בר מצוה, וגם מלשון היעב"ץ הנ"ל משמע שההיתר הוא לקבל אם בדיעבד נתנו לו, וגם בלשון החו"י הנ"ל משמע שהוא מנהג מיוחד שהקילו בבר מצוה, ומשמע שאינו פשוט ומובן מאליו להתיר ושבבר מצוה יש מנהג להתיר, א"כ היוצא מכ"ז שאינו פשוט להתיר.
(ועי' עוד מ"מ בזה בשו"ת אבני דרך חי"ב, ומה שהביא שם בשם מו"מ בעל המשנת יוסף, מצד דברי המשנ"ב על מתנה בת"ב ומצד המנהג בבר מצוה, עי' מה שכתבתי לעיל).
והנה בשמועות טובות קי"ל שאם מצא מציאה חשיב בשורות טובות ומברך על זה כמבואר בסי' רכא, אבל הוא רק בשמועות ששמח בהם ביותר כמ"ש העה"ש שם, וא"כ לא כל סכום שמוצא מברך עליו שהחיינו או הטוב והמטיב, וה"ה לא כל מתנה שקיבל מברך עליו שהחיינו או הטוב והמטיב גם אם כוונת המתנה לגרום קורת רוח, ומ"מ כאן נאמר שמשא ומתן של שמחה נאסר, מה שלא נזכר לגבי ברכת שהחיינו והטוב והמטיב.
מק"ט התשובה הוא: 122249 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/122249