בגמ’ סוכה מב ע”א אי’ שקטן היודע וכו’ אביו מלמדו וכו’ וחזינן שלכל אחת מן המצוות שיעור המצוה היא כשיודע לעשות המצוה, ומבואר ברמ”א ע”פ המרדכי [אף שבמרדכי עצמו אינו מוכרח] דגם בציצית צריך שידע להחזיק ב’ ציציות וכו’ בזמן ק”ש והי’ אפשר לפרשו דגם בזה יש לחנך את הקטן אם יידע, אבל פשטות הדברים היא שקודם שיידע לכוון המצוה כתיקונה א”צ לחנכו, ואולי יש מקום לומר טעם בדבר דאדרבה אם יחנכו בחצי מצוה אתי למסרך ולקיים חצי מצוה גם בגדלותו.
אולם באמת בגוף דברי הרמ”א הנ”ל צ”ע האם אין מה לחנכו או שהוא רק פטור, ועוד צ”ב דהרי אפי’ גדול בכה”ג לא חשיב פושע אם לא יחזיק הציציות דהרי למצוה נאמר ולא לחובה ואולי מדוחק הדברים צ”ל דבאמת כוונת הרמ”א רק דיש לחנך את הקטן גם על החזקת הציצית ובזה ניחא דבאמת גם במרדכי גופיה אין מקור מוכרח לדין הרמ”א.
אבל גוף הענין דאין לחנך הקטן בחצי מצוה כן מבואר בריטב”א בסוכה ב’ דאתי למסרך לגבי לולב פסול לקטן (ודלא כהמקילים שהביא הריטב”א שם) וכן מוכח מהגמ’ שם, ובפוסקים מצינו דעות בזה, והכרעת המשנ”ב ג”כ לגבי ציצית להחמיר בזה והרחבתי בדבריו בתשובה לגבי ציצית.
אולם בכל זאת מצינו דלגבי ק”ש אמרי’ בסוכה מב ע”א שמלמדו פסוק ראשון של שמע כשכבר יודע לדבר ויש מקום לפרש דאי”ז בתורת ק”ש דלא נזכר שמלמדו לקרות הק”ש ערב ובוקר וכ”ש לפשטות מתני’ שקטן פטור מק”ש לגמרי אלא שמלמדו בדרך לימוד או קבלת עומ”ש, ומש”ה ניחא מה שהובא דין זה בהל’ ת”ת (בשו”ע יו”ד סי’ רמה ס”ה), ואילו בדיני ק”ש באו”ח סי’ ע ס”ב אי’ ב’ הדעות דלקמן.
ולכאורה יהיה תליא בפלוגתת רש”י ותוס’ בברכות כ’ דלפרש”י שם יהיה צ”ל כנ”ל [ושו”ר כעי”ז בפנ”י ובנחלת דוד בברכות שם דלפרש”י דין פסוק ראשון בקטן היודע לדבר הוא מעין מצוות לימוד ולא מצוות ק”ש, וכעי”ז בביאור הגר”א סי’ ע, ועי’ בביאורו סי’ לז, ויתכן להוסיף עוד דהא כוונה מעכבא ומאי מהני ביודע לדבר ומ”מ אפשר דהתוס’ ס”ל דיודע לדבר כבר שייך בחינוך דאמירה], וכן ברמב”ם פ”א מהל’ ת”ת ה”ו מבואר דס”ל שלימוד זה הוא מדין ת”ת, אולם להתוס’ שם נראה דהבינו דמיירי כאן בחינוך לחיובי ק”ש.
וא”כ לכאו’ להתוס’ דשייך לחנך בפסוק אחד בק”ש מיד כשיודע לדבר (ובפשטות היינו אפי בלא כוונה אבל יהיה זה תלוי בנידון מה הכוונה לדבר דיש שפירשו דאין הכונה כפשוטו שיודע לדבר אלא יותר מאוחר מהמשמעות הפשוטה והארכתי בזה היטב בתשובה אחרת) א”כ סגי לחנך בחלקי ברכה ואפי’ אם נימא דס”ל להתוס’ דמדאורייתא יוצא בפסוק ראשון הא מדרבנן מחוייב בכל הפרשה ואפי’ אם תמצי לומר דמ”מ במלמד לרבים ס”ל דסגי בפסוק ראשון כר’ יהודה הנשיא הא מ”מ בלא זה לא סגי בזה ורק שאין דוחה ת”ת דרבים גבי ר”י הנשיא והרי גם החזקת הציצית הנ”ל אינו דוחה מצוות אחרות ומיהו יעוי’ ברמ”א בס”ס מו בשם הס”ח וצע”ק.
ואילו להרמב”ם דס”ל שאין זה מצוות חינוך אלא ת”ת אולי סבר דאין חינוך כשאינו יכול לקיים המצוה כתיקונה ועכ”פ באופן שיקיימה באופן שגדול אינו יוצא יד”ח אין בזה מצוות חינוך וכפשטות הגמ’ בסוכה שם בדף מב לענין דינים אחרים [אלא אם כן נימא דהטעם שפי’ הרמב”ם דין הגמ’ בסוכה שם לענין ת”ת בלבד הוא מטעם רש”י בברכות שם ולא מטעם דנן ואז אין ראיה], ועדיין אין ראיה לומר דאין לחנך הקטן בדברים שבהם לא יצא לכתחילה בלבד.
ואולי יש מקום לומר דבדבר דאמירה החינוך מתחיל מהלימוד של הדברים ולהכי להתוס’ סגי בחינוך לק”ש וגם להרמב”ם יש חינוך בפסוק ראשון של ק”ש יותר מהרבה פסוקים שבתורה, ובאמת מצינו כמבו’ בסי’ רטו ובסי’ תפד דבדרך לימוד מותר אפי’ להמלמד לומר הברכה בשם וא”כ כ”ש להלומד מותר לומר אפי’ חצי ברכה עד שילמד אבל לא בדרך ברכה ממש אלא בדרך שיתלמד עד שידע הברכה, אבל ה”ה בכל מצוה שצורת החינוך היא להתלמד ולא לקיים המצוה בפועל אפשר דג”כ יש לעשות בדרך זה, וצריך לשים לב לגבול בזה שהוא צורת התלמדות ועדיין אינו מקיים המצוה (ויעוי’ במנחת אשר עה”ת פ’ וירא דעיקר הרעיון לחלק בין דיבור לשאר מילי נזכר שם).
ובמשנ”ב סי’ קפז סק”ד כ’ דשייך לחנך הקטן בבהמ”ז הקצר ומבואר דבדבר שגדול יוצא בו בדיעבד שייך לחנך הקטן ביותר בו אבל בדבר שאין הגדול יוצא כלל משמע שא”א לחנך הקטן, אבל אפשר לחנכו בדרך לימוד וכנ”ל (ובשו”ת ארץ צבי סי’ כט כ’ דהמחנכים לקטן לברך בורא נפשות אחר הפת אי”ז ברכה לבטלה וזה יהיה תלוי בצדדים דלעיל).
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 117
מק"ט התשובה הוא: 149526 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/149526
