לגבי שתיה בביה”ש של ע”ש או של מוצ”ש (או”ח צא ס”ב בהג”ה), ועי’ בשכנה”ג הגב”י סקי”ב בשם הב”ח דשכר שרי וכ’ שם ע”פ ספר המפה דה”ה כל משקין חוץ מן המים ושכ”ה גם כוונת הב”ח.
הנה לפו”ר היה מקום לטעון שדינו כמים שהרי גוזל את הנשמות ששותים אז (כמ”ש רשב”א בתשובה ח”א סי’ אלף קיט בשם ר”ת ע”פ הירושלמי וכ”ה במרדכי פסחים רמז תריא, ועי’ בבהגר”א ובתוספת שבת ובלבושי שרד על השו”ע שם דלהדעה השניה שאין לשתות מן הנהרות היינו משום שמתקררין בהם), וממילא מכיון שהגדרתם כמים ומה שהשתנה בהם הוא רק המרקם א”כ י”ל שגוזל המתים, דהרי כלפי מתים מסתמא שאין חילוק מבחינת המרקם של המים כל שדינם כמים, ויש להוסיף דמבואר בב”ח ובשכנה”ג שם דבספק מחמרי’ בזה משום סכנה, ושו”ר שכ”כ בשם הקה”י (ארחות רבינו סי’ קט הובא בדברי משה להגר”מ הלברשטאם סי’ יד במכתבו להגרח”ק) שהחמיר לעצמו בניד”ד.
ומ”מ להסוברים שהאיסור דדוקא מן הנהרות (עי”ש ברמ”א ומשנ”ב) כאן אינו נוגע.
ובאמת צע”ק למה המתים שותים רק ממים ולא משאר משקין המזומנים, ואם הוא משום שמים מצויים הפקר הא קמן דמבואר בפוסקים דלדעה ראשונה מיהא האיסור אינו רק במים של הפקר, ויש לומר דלשם צימאון הרגילות בשתיית מים וכאן הוא מחמת צימאון מחמת הגהינם (כעין הדעה השניה שנזכר בה שמתקררין מהגהינם וה”ה לעניננו לדעה ראשונה ששותין ממים אלו), או דמתים אין להם שייכות למשקין של תענוגות העוה”ז, ושותים רק מים משום שהם ההיפוך מאש הגהינם, ויל”ע לפ”ז לענייננו אם נימא דהמתים מחזרים אחר מים אם שייך לומר שמחזרים אחר הסודה ג”כ, או דיש לומר דיש בזה ענין מוגדר שמחזרין אחר מים דוקא ואין נפק”מ בצורת הדבר אלא בהגדרתו.
ועי’ שו”ת דברי מלכיאל ח”ד סי’ צד שנקט לענין שפיכת מים בשכונת המת שא”צ לשפוך מי סודה משום שיש בהם שם לואי, ועיקר טענתו שם משום דסתם מים היינו שלא נשתנו, וכעי”ז גם בדע”ת להמרש”ם יו”ד סי’ שלט ס”ה ועי’ שם באו”ח סי’ קנח ובתשובות ח”ג סי’ נ וכ”כ באר יצחק יו”ד ח”ב סי’ קנ בשם הגהות דעת קדושים, ולפי דבריהם גם במים של בה”ש יסבור שאין שותים ממים שיש להם שם לואי כמו שאין שותים שאר משקין.
ולמעשה מאחר דבלאו הכי יש אומרים שמותר לשתות מלבד מן הנהרות ובלאו הכי אין המנהג מצוי כ”כ בזמנינו (ועי’ פתח הדביר שנקט דהרמב”ם והמחבר לא סברו ממנהג זה) ובלאו הכי דעת הדברי מלכיאל יוצא שאין להחמיר א”כ בניד”ד אין חיוב להחמיר בסודה.
והגרח”ק בתשובתו לדבר משה שם (נדפס בסוף התשובה שם) ליישב מנהג אביו הנ”ל ציין לדברי המשנ”ב בסי’ רצו סק”ז לגבי קווא”ס ובארש”ט דכמים נינהו ולא אמרי’ שם לוואי ואף שיש לחלק מ”מ קשה להקל במקום סכנה עכ”ד, והיינו כמ”ש בגמ’ פירוקא לסכנתא, וכעין המבואר בב”ח ושכנה”ג הנ”ל שבניד”ד מחמרי’ בספקות, וכעין המבואר ברמ”א ביו”ד סי’ קטז דבסכנתא מחמרי’ בספקות, ומ”מ הראיה מהמשנ”ב לא זכיתי להבין דשם כוונת המשנ”ב שלא להחשיבו כחמר מדינה כיון שהוא כמים פחות או יותר, ובאמת לא ס”ד לומר שהסודה נחשב חמר מדינה, אבל לומר שדינו כמים בדברים התלויים בהגדרת מים מנ”ל שייחשבו הך בארש”ט וקווא”ס כמים כגון לגבי שתיה קודם הבדלה דהרי כל משקין אסורין קודם הבדלה ורק כאן דיש דינים ותנאים מיוחדים לחמר מדינה ולענין זה כל משקה שהוא כמיא בעלמא אינו ראוי להקראות חמר מדינה (ושו”מ דהרמה”ח דברי משה כבר עמד בזה כעי”ז), ויש לציין דהלשון מיא בעלמא נזכרו בהרבה מקומות בש”ס ופוסקים להפחית ערך הדבר בדברים שאין בהם שום צד שנחשבים כמים (עי’ יבמות סט ע”ב וזבחים מב ע”ב וחולין צז ע”ב).
היוצא מכ”ז דיש הרבה טעמים להתיר מי סודה בזמן זה לכתחילה, ומ”מ מאחר שאין ההיתר ברור לגמרי יש שחששו מצד סכנה.
מק"ט התשובה הוא: 129436 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/129436
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.