רוב העולם

הנה זה פשיטא שהחושש לכל השיטות יש בזה טעם לשבח וכמ”ש הר”א סגינהור בן הראב”ד דבכלל הרגיל בנר הוא מי שמהדר יותר מן החיוב, וכל הידורים אלו בכלל זה, אבל למעשה מעיקר הדין אין חיוב להחמיר כיון דלענין זמן ההדלקה מעיקרא מצרפים הדעות שמועיל הדלקה מפלג המנחה כמבואר בסי’ תרעב ס”א בשם מהרי”א.

ובכלל הידור מצוה לחשוש לשיטות כמבואר בבה”ל ריש סי’ תרנו.

וכן מבואר מדברי המשנ”ב שם סק”א שהמתפללין אחר צאה”כ ידליקו קודם אבל יניחו שמן שידלק עד חצי שעה שאחר צאה”כ, וכנראה מיירי שמדליקים קצת קודם צאה”כ וידליקו באופן שיישאר עד חצי שעה אחר צאה”כ להרויח גם שי’ מהרי”א הנ”ל, ומוכח שם דמיירי במדליק קודם צאה”כ דא”כ פשיטא שיניח שמן וכו’, ועוד דאל”כ מהו מש”כ אח”כ שאם המתין עד צאה”כ יתפלל קודם, אלא ע”כ דעד השתא מיירי במדליק קודם לכן.

ובאיחור ההדלקה מצרפים הדעות שתכלה רגל מבחוץ הוא מאוחר בזמנינו עכ”פ בדיעבד (וגם הסוברים שאחר חצי שעה בזמנינו מותר להשתמש בנר אינו בהכרח שחולקים דמהני להדליק אחר כך רק שסוברים שמעולם לא תקנו חיוב הדלקה יותר מחצי שעה), וכן לגבי מקום ההדלקה מצרפים הדעה שיוצאים בד”כ בכל מקום (כעי”ז מבואר בדברי הרבה פוסקים מי פחות ומי יותר, ראה פנ”י שבת כג ע”ב ושפת אמת שבת שם ודעת תורה סי’ תרעה ס”א ואג”מ או”ח ח”ד סי’ קה סק”ז והליכ”ש פי”ד סט”ז ובארחות הלכה שם אות נד כ’ שכן משמע מכמה ראשונים, והגריי”ק בארחות רבינו ח”ג עמ’ י ויב, ועי’ דעות אחרות בזה במשנה אחרונה סי’ תרעא הערה קע), ובפשטות למדו דשעת הסכנה אינו א'ו'נ'ס אלא תקנה לשעת הדחק כמו שהרחבתי עוד בביאור הדבר בתשובה אחרת [ד”ה מי שגר בעלייה ואין לו חלון פונה לרחוב ולא שער הפונה למעבר אנשים כיצד ידליק נר חנוכה], ובפרט שהוא דרבנן, ולכן לא נהגו לחשוש לכל השיטות לא בזה ולא בזה.

וכבר הוכחתי בתשובה אחרת מכמה מקומות שמצינו דיר”ש מחמיר גם בדרבנן וגם דעה שאינה עיקרית אבל בספק ספקא גם יר”ש אינו מחוייב להחמיר.

יש סוברים שתלוי במנהג האדם עצמו שאם אינו אוכל עצמות מותר לו להחזיר, והיינו כשאין דעתו לענין העצמות (ראה באריכות במאור השבת בשם הגרנ”ק והגרח”ק, ואג”מ ח”ד סי’ עז, ובארחות שבת פ”א הערה עה בשם הגרנ”ק, והגרח”פ שיינברג האריך בזה בספר הזכרון לר”ב ז’ולטי עמ’ תרמג וע”ע במנח”י ח”ח), והיינו בודאי במקום שאין אוכלים העצמות עכ”פ רוב העולם (ראה בהרחבה מחשבת השבת עמ’ קיא ואילך).

ויש שכתבו דאם רגילים במקום לאכול עצמות יש לחוש בזה משום בישול גם אם הוא עצמו אינו אוכל (הגרי”ש אלישיב ארחות שבת פ”א סל”ג, מנח”ש ח”א סי’ ו, שלחן שלמה סי’ רנג יא ב, שש”כ פ”א ריש סי’ כ בשמו, תבנית השלחן סי’ שיח ס”ד אות ב בשם הגרנ”ק, ועי’ חוט שני ח”ב פכ”ו סק”ב, והגר”ש דבליצקי הסתפק בזה, הובא אליבא דהלכתא סג עמ’ קעה, עי”ש).

והיה מקום לומר דעיקר הנידון מתחשב לפי מנהג העולם באותו מקום לכו”ע דאם ידוע שבאותו מקום אין אוכלים כלל דבר זה א”כ לא חשיב אוכל שם (ע”ע מחשבת השבת שם ובאמת ע”ע חכו ממתקים מה שהובא בשם הגרשז”א בהקשר לענין זה), ומאידך גיסא בסוגי’ דמצא עצמות קדשים חולצן משמע דיש להם דין אוכל ולא נזכר שם דתליא במנהג הזמן, וגם בשאר דיני עצמות דקדשים וקרבן פסח ועורות דטומאה והדעות בזה לא נזכר שיש שינויים בזמן (אא”כ נפטור מצד מתעסק בעלמא או פס”ר דלא ניח”ל אבל להלכה לא אמרי’ לה להיתרא עכ”פ באופן רגיל), וגם עי’ בסי’ צה ביו”ד בדין צירוף מוח בעצמות בתערובת עי”ש.

ולפי הצד שתלוי במקומות יתכן שעיקר הנידון כיצד להחשיב הדבר במקום שאין מוחלט המנהג כגון במקום ספק מנהג שלא הוברר מנהג הרוב או רוב מצומצם או במקום שיש כמה מנהגים קבועים של כמה עדות וקהילות וכיו”ב, אולם בארחות שבת שם בשם הגריש”א והגרשז”א משמע שהחמירו גם במיעוט שאוכלים כן, עכ”פ מדרבנן, ויש להוסיף דגם לענין מוקצה לכאורה סגי במיעוט שאוכלו כדאשכחן בבשר תפל (אם כי לענין פירורים לכאורה אינו כן, דלכאורה פירורים ראוי למיעוט המצוי ועי’ בהל’ סעודה, ולענין מוקצה עי’ בהרחבה בתשובתי על פירורים, וילע”ע בנידון זה של מיעוט המצוי במוקצה), וגם יל”ע אם אמרו כן גם במיעוט שאינו מצוי וא”כ אם נאמר גדר בזה, ואולי הגדר אם אוכל המוח נראה משונה ומילתא דתמיהה או לא.

ומ”מ מי שאוכל בעצמו העצמות שבזה לית מאן דפליג (עכ”פ למסקנת הדברים) שאסור לו לבשל העצמות למאכלו בשבת.

ולענין אם יש מהאנשים שלהם מיועד הסיר שמעוניינים באכילת העצמות ויאכלו את העצמות יל”ע אם אומרים דלגבי המבשל לא חשיב בישול, ולכאורה לא שייך הנידון לגבי המבשל עצמו אלא לגבי אלו שבשלו להם, דהמבשל יש לו טוה”נ שמכין אוכל מבושל לנצרך למאכל זה ולא גרע ממבשל יתד בתנור שלא לצורך אכילה, ואע”פ שפשטות לשון הארחות שבת שם בשם הגרנ”ק משמע שהולכים בתר האדם עצמו אולי יש לומר דלא מיירי באופן שיש עוד שאוכלים עמו והיינו הך כמו האדם עצמו.