קנין

ואין להקשות דאטו ברשיעי עסקינן דאה"נ ברשיעי עסקינן שהקדימו את השטר שלא כדין וקנסום, וראה שו"ע חו"מ סי' מג ס"ז.

ב"ב קמג ע"ב ברשב"ם ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור וכו', ויש דעות בראשונים אם מועיל בפני עדים או לא, דברא"ש סי' ט משמע דעדים לא מהני, והתוס' עי' מה שכתבו בזה וביעב"ץ כתב דהתוס' לא פליגי ארשב"ם, אבל יעוי' באילת השחר דלהרשב"ם יש חילוק בין אמירה לב"ד לאמירה בעדים דאמירה בעדים בעי' בפני הקטנים ואמירה בב"ד אין צריך שיהיה בפני הקטנים, ועי"ש מ"ש בדברי המהר"ח שבתוס' דסובר דגם בפני הבנים צריך ב"ד.

עכ"פ מש"כ הרשב"ם "או בציבור" העירו דהוא מיותר, וביתר ביאור דלא נתברר מה נוסף בזה, דהנה ברשב"ם מבואר דבעדים מהני וא"כ למה צריך ציבור, דהניחא יש לומר דהוצרך לומר עדים משום דס"ד דבעי' דוקא ב"ד משום מה כח ב"ד יפה (וע"ע בהרא"ש הנ"ל), אבל ציבור הרי בכלל עדים, וצ"ע.

ויתכן ליישב בכמה אופנים, דיש ליישב דשמא לענין ציבור מהני אפי' ציבור של פסולים ונשים כל שנתפרסם הדבר (ועי' בפוסקים שדנו לענין אלונטית בשבת אם מהני עשרה נשים ואכמ"ל וכן לענין עוד דינים של פרסום אם מהני עשרה נשים).

ויתכן ליישב באופן אחר דה"ק הרשב"ם אפי' אם לא תקבלו דברי לענין עדים (כפשטות דעת הרא"ש ומהר"ח) מ"מ אודו לי מיהת דבפני ציבור כבפני ב"ד דמי.

או יתכן ליישב דבעדים צריכים שהעדים עצמם יבואו לב"ד אבל באומר בציבור כל שנתפרסם הדבר בלא עוררין ונודע בציבור שכך אמרו בקלא דלא פסיק סגי בזה גם בלא שיש עדים עכשיו לפנינו ששמעו הדבר.

וראיתי להרב יוסף שלמה שוב שכתב ליישב (והוא מיוסד כנראה ע"פ חילוק האיה"ש הנ"ל) דבציבור א"צ להרשב"ם שיהיה בפני הקטנים דחשיב כמו בפני ב"ד, ויש לציין דלפעמים חזינן דבציבור יש לזה כח כמו מש"כ הפוסקים לענין חרם בציבור, (ובכל חילוקים אלו צל"ע למסקנא).

אם היה חשיכה שקשה לזהות נראה דפטור.

מקורות:

לכאורה אם בחשיכה בהסתכלות רגילה לא היה רואה את זה הוא פטור גמור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ודמי לא'ו'נ'ס גמור שבזה פסק הרמ”א בחו”מ ריש סי’ שעח לפטור, ואין דינו כאדם מועד לעולם  (ולדעת הש”ך שם הוא סק”א הוא דלא כהרמב”ם והמחבר שמחייב גם בא'ו'נ'ס גמור, ועי’ בטור וב”י מה שנתבאר שם בדעת הרמב”ם, ומ”מ גם להמחבר שם בס”ג יש א'ו'נ'סין גמורים ממש כגון נשמטה שליבה באופנים המבוארים שם שבזה פטור, ועי’ בערך לחם, והנה בש”ך סי’ שעח שם נקט דלהשו”ע א'ו'נ'ס חייב ולא חילק, ולהרמ”א א'ו'נ'ס גמור פטור, אבל עי’ בסמ”ע סי’ תכא סק”ח דגם להמחבר א'ו'נ'ס גדול אינו חייב, עי”ש מש”כ המחבר לענין ישן).

ואמנם הוא פלוגתא דתוס’ ורמב”ן אם בא'ו'נ'ס גמור פטור או לא, מ”מ להלכה נפסק להרמ”א דא'ו'נ'ס גמור פטור [סי’ שעח שם, ועי’ עוד בסוגי’ דישן בסי’ תכא ס”ד דאם ישן השני בצד הראשון והוזק מהראשון פטור הראשון, וכ’ הרמ”א דה”ה בכל א'ו'נ'ס גדול כזה פטור], וגם לשיטתו של הרמב”ן יש לדון לענייננו דמצינו אופנים שהמזיק פטור באופנים דלא הוה ליה לאסוקי אדעתא.

ואמנם אינו בהכרח שייך לנידון של אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים [סי’ תיב ס”א], ולנידון של עמד אחד (סי’ שעט ס”ב) או רץ אחד (סי’ שעח ס”ח) שעשה שלא ברשות או ששינה באופנים הנ”ל אין המהלך כדרכו חייב, וכעי”ז בסי’ שפט ס”כ שאם הפרה רבצה ופרה אחרת הלכה כדרכה והזיקתה כדרכה פטור, [והש”ך שם ציין לסי’ שצה ס”א עי”ש ולניד”ד אינו שייך ממש], אבל כאן שלא היה זה במהלך הליכתו, אלא פעולה נוספת שעשה לפי דרכו, צריך בירור אם ניתן להקיש דינים אלו לגבי פעולות נוספות שיש לו רשות ועושה כדרכו.

ובסי’ תיב ס”ג משמע דלגבי דברים שנמצאים בגובה העיניים מול האדם פחות שייך לומר אין דרכו להתבונן בדרכים, דמבואר שם דלגבי בהמה שעיניה למטה לא אמרי’ שאין דרכה להתבונן בדרכים.

ומ”מ בענייננו אם היה חושך ולא היה יכול לראות יש שוב לדון בזה דהרי כאן לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שאדם קשר את דלתות בית הכנסת בחוט בעל ערך ממוני, וגם לכאורה לא הוה ליה לבדוק מכיון שאין שום דרך אדם לקשור דלתות בית הכנסת עם חוט חשמל שבפתיחה רגילה נשבר, ומבואר בסי’ שפח ס”א וברמ”א שם שהיכא דהבעלים הניח דבר בכלי שלא היה יכול השני לשער שהוא בכלי זה חשיב פשיעה של המניח והמזיק פטור.

והנה מכיון שלכל אחד יש רשות לפתוח דלתות בהכנ”ס בשעות שהם לא אמורות להיות נעולות יש לדון לפטור גם מצד שהוא דרך שימוש רגיל בשואל שיש לו רשות שמותר לו להשתמש בדרך שימושו ככל שניתן לו רשות בשאלה ואם יהיה נזק מזה אינו מתחייב כמבואר בסוגיות במשנה וגמ’ [ב”מ עח ע”א] ושו”ע [סי’ שמ ס”א, ועי’ חו”מ שט ס”א עד סוף הסימן], וכ”ש שאדם אחר שינה כאן, וממילא ככל ולא היה צריך לחשוש לדבר כזה לכאורה אין בזה חיוב.