נשלח להרב יהודה ב

הנה השאלה כאן מצד מזומן האם מוגדר כמזומן כיון שהוא שמור לו וממילא אין בזה דין שילוח או דמאחר שאינו רוצה לזכות בזה ואינו זוכה בע”כ א”כ אין בזה מזומן, וגם אם תמצי לומר שאינו זוכה בעל כרחו שמא הוא רק אם התנה מראש שלא לזכות, ואם תמצי לומר שכבר זכה בזה יש לדון אם יכול עכשיו להפקיר ואם צריך דוקא הפקר בפני ג’, והתשובה לזה שיש בזה דעות בפוסקים בכ”ז (עי’ ליקוט מורחב בזה מדעות הפוסקים באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד סי’ רצב ס”ב בתחילתו).

ולכן מכיון שבלאו הכי נקטינן כדעת רוב הראשונים שאין ברכה על שילוח הקן לכך ראיתי מנהג שמשלחים גם קן כזה מספק לרווחא דמילתא.

ומכיון שיש דעות ששייך הפקר כדי להתחייב בזה כרגע לכן יש מעלה נוספת אם יפקיר הקן לפני שעושה שילוח הקן.

וביונים שלנו יש לקיים המצוה בלילה משום שביום הזכר רובץ (עי’ שם בשו”ע ס”ו) וכן הובא שם בשם הגרח”פ שיינברג וכך פשוט שנוהגים.

ולענין השאלה אם אחרי שזכה בביצים והאם חוזרת אם קיים המצוה עי’ בשו”ע שם ס”ה שכן, (ולענין אם שייך לקיים המצוה שוב אחר שהפקיר הביצים תליא בדעות, עי’ בהנ”ל), רק דבזוהר מבואר דיש ענין שהאם תחזור כשהביצים אינם שם (ועי’ מנחת אשר פ’ כי תצא).

הנה מאחר ואסור לברך ברכות על יד מי שמפיח כל זמן שיש ריח [ראה משנ”ב סי’ עט סקל”א בשם הרמב”ן דה”ה כל ברכה אסורה אפי’ בהפחה דחבירו] הלכך צריך לעבור למקום אחר כמ”ש בשו”ע ורמ”א באו”ח סו”ס צ סכ”ז, אע”ג דהמשנ”ב [סי’ קד ס”ב וס”ג] דן לגבי הפסקה בהילוך בתפילה מ”מ בכה”ג דמי לדברי השו”ע בסי’ צ שם שמותר וכן בסי’ קד ס”ב כתב המשנ”ב דטעם ההיתר בסי’ צ משום שהוא לצורך התפילה וה”ה לענייננו.

ובאופן שירגישו שמרחיק ממנו באמצע שמונ”ע ויש כבוד הבריות בזה מצאתי כתוב בשם הגרנ”ק דא”צ להפסיק ואע”ג דעיקר דבריו בחזהש”צ שהיא חובת ציבור מ”מ מכיון שהטענה היא מצד כבוד הבריות בדרבנן אפשר דגם בחובת יחיד שרי.

ואע”ג דבהתפלל במזיד במקום שאסור מדרבנן הובאו במשנ”ב [עי’ בסו”ס עו סקל”ג ובה”ל סי’ פג ס”ה ד”ה וכל ובבה”ל סי’ קפה ס”ה ד”ה אם ושם במשנ”ב סק”ח] דעות בזה אם יצא בדיעבד או לא, ועיקר הכרעת המשנ”ב נראה שלא יצא, מ”מ בהפחה שהוא ריח רע שאין לו עיקר הקל הגרח”ק בדיעבד (בתשובתו לידידי הגר”ג רבינוביץ בעמח”ס גם אני אודך), ויש לציין דמצינו קולות בהפחה שלא מצינו בדיני צואה ומ”ר אפי’ בדרבנן, דמצינו שבמקום הפחה בד”ת שרי, וכן שא”צ להרחיק ד’ אמות משכלה הריח כמ”ש המשנ”ב בסי’ עט סקל”ב בשם הא”ר אלא סגי שאינו מריח, ויש מקום לומר דאפי’ מי שהוא עצמו אינו מריח סגי בזה לענין הפחה (והרחבתי בזה בתשובה אחרת).

ואם כדי להרחיק יצטרך לעבור כנגד המתפלל יש בזה דעות באחרונים, והפשטות דלא אמרי’ עשה דוחה לא תעשה דגם אם נקבל שיש כאן עשה דרבנן ועכ”פ להרמב”ם שיש לטעון בדעתו דכאן מתייחס על העשה דאורייתא שנאמר בלשון עשה, מ”מ כאן לא בעידן דמיעקר לאו מקיים עשה, ועי’ במשנ”ב סי’ צ סקפ”ה מש”כ בשם החי”א דגם מדבריו חזי’ שלא סבר להיתר זה, ועכ”פ במש”כ שם דיש לסמוך על הרשב”א במ”ר להמשיך במצב זה יל”ע מה סבר לענייננו.

נשאלתי דטטפת כל תיבה שתי תיבות וא”כ מצטרפות לרמ”ח תיבות ולמה אומרים ה’ אלהיכם אמת, אבל הפוסקים לא נקטו כן.

והשבתי דראשית פלוגתא דתנאי היא אי דרשי’ לטט פת או לא כמ”ש בסנהדרין ד ע”ב ומכילתא ס”פ בא, ושנית לא נאמרו ג’ טטפת בק”ש אלא רק ב’ וחסרות ג’ תיבות כמ”ש הפוסקים, ושלישית מנין שתיבה שכוללת ב’ תיבות חשיבן ב’ תיבות דהרי כל ל’ השימוש ג”כ ראויה להכתב בתיבה בפני עצמה “אל” אלא דאזלי’ בזה בתר התיבה שנכתבה (ומסתבר ששמע השואל מאיזה חכם הדברים דרך דרוש ומזה הוקשה לו אלא שלא עמדתי על כוונת הדרוש).

והואיל דאתאן לזה הנה הפוסקים בכרו עכ”פ לכתחילה לומר דהשלמת ג’ תיבות הוא בלא הפסק, דהיינו ע”י עניית אמן על אהבה רבה שהוא ר”ת אל מלך נאמן או ע”י שמיעת ה’ אלהיכם אמת מהש”ץ, דלהש”ץ אינו הפסק כיון שהוא לצורך הציבור שיתחילו יחד ואמונה כל זאת, שיש מצוה שיתחילו יחד כמ”ש הב”י בשם המדרש לענין ק”ש, אבל אמירת ה’ אלהיכם אמת ביחיד אמנם יש מהאחרונים שהתירו אבל בגמ’ המשמעות שלא חזרו לא אמת ולא ה’ אלהיכם אמת, וגם הצד דחוזר ואומר אמת לא משמע דהוא גם למי שאמר ה’ אלהיכם אמת או ששמע מהחזן לצאת ידי חובת אמירה המוטלת על היחיד, ומ”מ כ”ז להוכיח שלא נהגו בזה, אבל לגבי אם יש להוכיח מהגמ’ לאיסור הוא נידון נוסף ואכה”מ.

בב”ר פרשה פד אות יג אי’ בזה”ל, ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, את שלום אחיך ניחא אלא מאי ואת שלום הצאן, הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה ממנו ע”כ.

וכעי”ז בתנחומא (ישן וישב יג) עה”פ וירד יהודה, מה כתיב למעלה מן הענין, ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית לז יד), וכי הצאן יודעות, מהו שלום שאמר לו את שלום הצאן, אמר ר’ אייבו צריך אדם שיהא מתפלל על מי שהוא משביר אותו, לפי שהיה יעקב משתכר מצאנו ואוכל החלב ולובש הגז, לפיכך נצרך לשאול בשלומן, לכך נאמר את שלום אחיך ואת שלום הצאן ע”כ.

ומבואר בתנחומא דענין השלום האמור כאן הוא תפילה על הדבר לכבוד הדבר כעין הכרת הטוב והבעת חשיבות לדבר שהוא נהנה ממנו.

ונראה דהנה יש מילים וביטויים שיש בהם ב’ משמעויות שונות זמ”ז המשתנים לפי הקשר המילה או הביטוי, וכאן גבי שאלת שלום ג”כ יש בו ב’ משמעויות, דיש משמעות של דרישת שלום וברכה כעין מה דתנן בספ”ט דברכות שהתקינו שיהא שואל שלום חבירו בשם ומייתי קרא דכתיב ה’ עמך ויברכך ה’, ויש משמעות של בדיקה על הדבר שהוא נקי מדאגות וצרות, ומכיון שכאן בענינינו נזכר בסמוך ב’ ענייני שלום יחד נלמד הדבר ממשמעות הכתוב או מהקישא שהם שוים ששניהם עניין של כבוד וברכה.

ויש להזכיר בזה דברי הגמ’ בקידושין ע’ לגבי שאלת שלום לאשה דמבואר בגמ’ שאסור לשאול השלום לאשה אבל על ידי בעלה ששואל שלומה אין בזה איסור ואע”פ שאין צריכה האמירה להישמע לאשה אלא לבעלה ואף אסורה להישמע לאשה אעפ”כ יש בזה כבוד לנשאל בזה שנשאל עליו, ואף לענייננו היה בזה ברכה מיעקב על הצאן כאות הכרת הטוב על הנייתו מצאן זה.

ומבואר במדרש הגדול ורבינו בחיי דשמות א’ עה”פ ויקם מלך חדש וגו’ אשר לא ידע את יוסף דכל הכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של מקום, ומבואר מזה הענין דיש לאדם להכיר טובה לכל דבר שיש לו הניה דאל”כ יכשל בכפירה בטובת ה’ ואורחא שמעי’ שהיא מידה טובה להכיר בטובתו של כל אחד וכדאמרי’ בס”פ החובל בב”ק צב בירא דשתית מינא לא תשדי ביה קלא וכעי”ז בתנחומא בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.

ומה שנזכר הלשון תפילה בתנחומא שם משום דברכה ג”כ נקראת בשם תפילה וכמו שמצינו במדרש עה”פ דבועז ברוך טעמך וברוכה את שהתפלל אותו הצדיק על אותה הצדקת וכו’.

אמנם במדרש הגדול עה”פ לך נא ראה הנ”ל נראה שהיו לפניו אז רק דברי הב”ר הנ”ל הובא המאמר דשמואל בחולין קה ע”א האיי מאן דסר נכסיה בכל יומא מרוח אסתירא ע”כ, ומשמע שהבין ענין דרישת השלום כעין דאגה ולקיחת אחריות כעין מה שמצינו שחזר יעקב על פחים וקטנים וה”ה גם כשאינו יודע שיש נזק צריך לדאוג ולבדוק.