משפחה

מה שהקשה על מ”ש (דברים כט י) וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך, ובילקוט פתרון תורה פי’ וגרך דהיינו גר תושב, וקשה מה שייך לעברך בברית ה’ ובאלתו.

דהנה ברש”י גיטין כ”ג א’ פי’ דחוטבי העצים עבדים הן ועלייהו כתיב לעברך בברית ה’.

תשובה – הנה באמת לפי’ רש”י הגרים כאן הם גרים ממש, וכן פי’ בבעל הטורים כאן שכתב דמהכא ילפי’ שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, וכן מוכח נמי ממה שהקדים גר לעבד, ואי בגר תושב מיירי הו”ל להקדימו לעבד כנעני קודם, לפרש”י דמיירי בעבד כנעני, אלא דרש”י חולק ע”ז.

ומיהו ע”ז יש לדחות כדדחי בעלמא דעבד עדיף מגוי שכן אחיך במצות וגוי עדיף מעבד שכן יש לו חייס.

עוד אפשר דגם לדעת הפתרון תורה יתכן דעבדים היינו עבדים גמורים, דלכאורה מ”ש לעיל מינה בפתרון תורה שהיו כעין הגבעונים היינו דטבלו לשם עבדות ממש ונחשבו נתינים, ומ”מ הקדים גרים להם כיון דבגרים נכלל גם גרי צדק וכמש”ש גרך זה הגר בקרב מחניך זה אוכל נבילות, ומשום גרים נזכרו יחד שניהם קודם עבדים.

ומ”ש לעברך בברית ה’ לדעת הילקוט פתרון תורה דקאי גם על גרי תושב, הנה עיקר מה שנזכר באותה הפרשה הוא קבלת איסור ע”ז, כדכתיב [דברים פרק כט, טו-יט] כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם.

(טז) ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם.

(יז) פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה’ אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה.

(יח) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה.

(יט) לא יאבה ה’ סלח לו כי אז יעשן אף ה’ וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה’ את שמו מתחת השמים.

וי”ל דז”ש ברית ה’ היינו לשמור שלא יעבוד ע”ז.

ואין צריך לדחוק כ”כ דמיירי בקיבל הכל חוץ מנבילות דמשמע בלשון השאלה, דא”כ אכתי אין נופל ע”ז הלשון למען הקים אותך היום לו לעם, ומתרגם בת”י לאומא ברירא פי’ לאומה מובחרת, כיון דאינו מישראל אלא ע”כ צ”ל דאין מפרש כך ה’לעם’ אלא עם כפשוטו שכל מלך יש לו עם, וגם מידת הקב”ה היא מידת מלכות ואע”פ שעם ישראל נחשבו עיקר עמו מ”מ כל מי שמקבל עליו צואות המלך וגזרותיו נחשב עם המלך.

ולגר תושב סגי שמקבל ע”ע איסור ע”ז למ”ד הכי, ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה.

עוד אפשר דגם להפתרון תורה שהאמירה נאמרה גם לגרי תושב מ”מ אין הכונה שכל הפרשה נאמרה אליהם אלא רק איסור ע”ז ותדע דע”כ מ”ש [דברים פרק כט, יב] למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב.

דע”כ איכא למ”ד במתני’ דבכורים דל”ש לומר כן על עבדים, ואסור לו לומר בתפילה אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, וזה יהיה קשיא גם אם נפרש גרים ממש, אלא ע”כ צ”ל דהעיקר נאמר לכולן אך חלק מן הפרטים נאמרו לרובן.

וכמו שכתבתי בדעת בעל הטורים דמיירי בגרים גמורים, וכמו שהיה מקום לפרש בדעת רש”י, כ”כ להדיא המהר”ם אלשיך שפי’ גם איהו דלא כהפתרון תורה, [וכנראה לא ראוהו], וז”ל: ואומרו וגרך כו’, יהיה, כי יש שני מיני גרים, אחד גרי הצדק שנית האספסוף על דרך וחוטבי עצים כו’ שבאו בערמה גם בימי משה כמו שאמרו ז”ל (תנחומא נצבים ב).

והנה הגרי צדק היה הענן קולטם כיתרו ודומה לו.

וזהו אומרו וגרך אשר בקרב מחנך שהם תוך המחנה בקרב הענן, מה שאין כן מחטב כו’ והערב רב שהיו חוצה לו.

ועל כן לא אמר גרכם לומר הגרים המתייחסים אל כללות ואחדות ישראל גוי אחד שהם בעלי נפש מהשכינה, מה שאין האחרים חוטבי עצים שהן מהחוץ כנודע.

ועל כן נאמר גרך לשון יחיד שהוא על גרי הצדק, עכ”ל.

[וכ”כ במלבי”ם דהיינו גרי צדק וכן מבואר בס’ פנים יפות ע”ש].

{עש”ק פ’ ניצבים תשע”ה}

אעיר הערה קצרה מה שלא זכיתי להבין ממ”ש כת”ר שליט”א לדייק מלשון המקראות דגזרת ברית ומלח יוכל להתקיים רק על חלק מן השבטים ולא על כולם, וביאר דהיינו בזמן שגלו עשרת השבטים ונשארו בני יהודה, שאז נתקיימה גזירת גפרית ומלח בארץ ערת השבטים.

יש להעיר דהנה גזרת גפרית ומלח באמת היתה רק כשגלו כולם, ז”ל הגמ’ יומא דף נד ע”א, והתניא רבי יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו בהמה בגימטריא חמשין ושתים הוו ותניא רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל ואמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי יוסי אתיא ברית ברית כתיב הכא והגביר ברית לרבים שבוע אחד וכתיב התם ואמרו על אשר עזבו את ברית ה’ אלהי אבתם.

ופרש”י חמשים ושתים שנה – היה מחרבות ירושלים בגלות צדקיהו עד פקידת כורש, שעלו לבנות הבית, שהרי לסוף שבעים לגלות יהויקים היתה הפקידה, כמו ששנינו במגילה (יא, ב), ושמונה עשרה שנה היה מכיבוש יהויקים עד חרבות ירושלים, דאמר מר: גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע עשרה, ופירושו: גלה יכניה בשבע לכיבוש יהויקים, שהוא שמונה לנבוכדנצר, גלו צדקיהו וגלותו בחרבות ירושלים בשמונה עשר לכיבוש יהויקים, שהוא תשע עשרה לנבוכדנצר, דאמר מר: שנה ראשונה כיבש נינוה, שניה עלה וכיבש יהויקים.

וכ”כ בחידושי הריטב”א חמשים ושתים שנה.

פי’ כי מן החורבן ועד תשלום שבעים שנה דפקידה שהיתה בימי כורש היו נ”ב שנה, כי מגלות יהויכין ועד גלות צדקיהו והחורבן הוי י”ח שנה כדאמרינן התם גלו בשבע גלו בשמונה גלו בי”ח גלו בי”ט וכדפירש רש”י ז”ל.

וז”ל הירושלמי מסכת כלאים פרק ט אמר ליה גפרית ומלח שרפה כל ארצה.

אמר רבי ברכיה מן הן שאל להן והן שאל להן לא שמעינן מינה כלום.

מיי כדון כיון שנשרפה א”י נעשה בהן מידת הדין.

תני בשם רבי יהודה שבע שנים עשת א”י נשרפת הדא הוא דכתיב [דניאל ט כז] והגביר ברית לרבים שבוע אחד.

כותים שבה מה היו עושים מטליות מטליות והיתה נשרפת, וכ”א בפסיקתא דרב כהנא.

ועוד דהנה לדעת הבבלי שלא היה בנ”א בא”י בזמן שהיה גזרת גפרית ומלח א”כ כשעדין לא גלו כולם הרי היו דרים הכותים בערי עשרת השבטים, ומבואר דגזרת גפרית ומלח לא היה כבר בתחילה וגם כשנחרבה שומרון לא חרבה בגפרית ומלח כסדום עד אשר גלו כולן.

וכמ”ש בברכות דף נח ע”א אמר רבי ירמיה בן אלעזר נתקללה בבל נתקללו שכניה נתקללה שומרון נתברכו שכניה נתקללה בבל נתקללו שכניה דכתיב ושמתיה למורש קפד ואגמי מים נתקללה שומרון נתברכו שכניה דכתיב ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם וגו’.

ומבואר שעדיין לא היתה גזרת גפרית ומלח.

וכן בפ”ק דמגילה גבי גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי ע”ש, ומבואר ג”כ לפו”ר שעדיין לא היה גזרת גפרית ומלח.

וכן ראיתי עוד בחזקוני [דברים פרשת ניצבים פרק כט פס’ כב], שרפה כל ארצה – וכי בעון יחיד יקצוף הקדוש ברוך הוא על כל העדה, תשובה לדבר מפסל מיכה שגדל שרשו שזנו אחריו שבט הדני ואחריו עשרת השבטים עכ”ל, ומבואר ג”כ מדבריו דהמכוון הוא על כל א”י.

ובהדיא אי’ ברש”י דברים פרק כט פס’ כח, הנסתרת לה’ אלהינו – ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו’, ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה’ אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים.

נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה [סנה’ מג ב].

ופי’ הרא”ם, ואמר, שמפני שמהמקראות הראשונות נראה שמעניש ה’ יתברך את הרבים על חטא היחיד, על שלא מיחו בידו ולא בערוהו, שהרי בתחלה אמר (פסוק יז): “פן יש בכם איש” וגו’ שהוא יחיד, ואחר כך אמר (פסוק כא): “וראו את מכות הארץ ההיא” שהם רבים, ויש להם לישראל להתאונן על זה: מי יוכל לדעת טמונותיו של חבירו עד שיעניש אותנו על שלא מחינו בידו ולא בערנוהו מקרבנו.

השיב בזה ואמר: איני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה’ אלהינו, והוא יפרע מאותו היחיד, אבל הנגלות, “לנו ולבנינו לבער הרע מקרבינו”, ואם לאו, יענשו הרבים בעבורו.

ומכ”ז מבואר לכאורה דהכונה לכל השבטים ולא לשבט ומשפחה מסוימין או לעשרת השבטים.

ואם דיוקו כמ”ש בלשון השאלה הוא ממ”ש הדור האחרון והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, דמשמע שהדור האחרון גופיה הוא מא”י, יש לציין דהכלי יקר עמד בזה ודייק דמ”ש על הנכרי מארץ רחוקה אתא ללמד מילתא אחרינא, ולפ”ד אין ראיה.

וז”ל הכלי יקר כך מה שנאמר כאן ואמר הדור האחרון וגו’ והנכרי וגו’ שניהם יאמרו דרך חידוש מה שקרה לאיש ההוא ודוקא הדור האחרון או הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה יאמרו וידברו זה לזה דרך חידוש מה שקרה לאיש הזה, אבל אותו דור וכן הגוים הקרובים אשר ראו בעיניהם אותן המכות ומכירין את האיש ואת שיחו ודאי ידונו אותו לכף חובה ויצדיקו עליו את הדין, אמנם הדור האחרון והנכרי אשר לא הכירוהו יאמרו זה לזה ממה שקרה לו ויהיה אצלם למשל ולשועי ע”כ.

עוד יש להעיר דהנה לפירושו ד’ארץ’ קאי על שבט מסוים, וכולה פרשה קאי על עונש שיהא לאותו שבט או משפחה, והביא פסוקים דשייך שיקרא ארץ שבט א’ ג”כ ‘ארץ’, א”כ מאי היא דכתיב ויחר אף ה’ בארץ ההיא ויתשם ה’ מעל אדמתם באף ובחמה וישליכם אל ארץ אחרת הא לא היה שום שבט שלם שגלה קודם גלות יהודה ובנימין, עיין בד”ה, וכן מוכח מדברי רבינו תם המובא בתוס’ ורשב”א בגיטין ל”ו ע”ש, [ועיין גם פסחים ג’ והבן].

ובעצם מה שהקשה למה לא הובטחו ישראל אלא דלא כלה שבטא [ב”מ קט”ו ב’] ולא הובטחו דלא כלה מקום שבטא מא”י הנה זהו מילתא דפשיטא, שכן בעוה”ז עד תחית המתים לא יוכלו המתים לשוב באופן רגיל, ולכך לא כלה שבטא, משא”כ א”י שחזרה מקצתה בעוה”ז וכמ”ש בירוש’ כמה חצופה א”י שעדיין עושה פירות, פי’ שכוחה גדול שעדיין יכולה לעשות פירות אחרי גפרית ומלח.

ועוד דשבט הרבה יותר חשוב מא”י שכל עצמה לא נבראת אלא לצורך ישראל.

ועוד דאם כלהחלק של שבט א’, עדין לא כלתה תקותם, שיכולים לקנות בית מדור ושדה תבואה מנחלת שאר שבטים.

{[ואבקש אם יוכל מכת”ר שכתב זה לשוב אלי וליצור עמי קשר שחשקה נפשי לדון ולפלפל בעניין כדרכה של תורה].

}

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו}

שאלה כתב ט”ז או”ח סי’ נ”ג סק”ג, וז”ל, בטור כתוב בשם הרא”ש שאין מעלות הש”ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ’ רש”ל מ”מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל ולעד”נ מדכתב הרא”ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש”מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ”ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ”ל עכ”ל.

וצ”ע דסוגיא ערוכה היא דאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לילת צדיק בן רשע [וכמו שפסקו מ”א ומ”ב].

תשובה אין כונת הט”ז שהוא עדיף עבור טובת הציבור, אלא שטוב לקרבו כדי לחזקו, והדבר מבואר בלשונו.

וזו א”צ לפנים.

וכן הפמ”ג משב”ז סק”ג כתב ע”ד הט”ז, ומ”ש הט”ז וכו’ עיין מ”א אות ח’, ובראש השנה ויום הכיפורים טוב ליקח ש”ץ צדיק בן צדיק ואין ראיה מבזוי משפחה דמכל מקום צדיקים הם ע”כ לשון הפמ”ג, וכנראה שבר”ה חיישי’ טפי לטובת הציבור שספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, אך מ”מ לעולם אי”ז טובת הציבור.

וכמו שביאר הפרישה את דברי הרא”ש הנ”ל המובאים בטור, וז”ל, ונראה דלגירסא שלפנינו הכי פירושו טוב לקרוב להשם יתברך אף שהוא מזרע רחוקים ומייתי ראייה ממה שכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב דהקדים רחוק לקרוב והיינו כשהרחוק איש צדיק והקרוב קרוב במשפחה ורחוק רחוק במעשיו ע”כ.

והנה בחידושי מהרש”ל לטור (הובא בפרישה) כתב וז”ל ומכל מקום בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס אם שניהם שוים וראוי אף לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל.

ואיני יודע אם הט”ז מודה לזה.

שאלה

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
נשאלתי ממאן דהוא איה מקום ‘ציפורי’ שהיתה בזמן חז”ל – בזמן הזה, ונפק”מ אי רוצה להוציא שבת במקום זה כדאמר ר”י יהא חלקי ממוציאי שבת בציפורי.

(מהג”ר יהודה שוארץ שליט”א)}

תשובה

יום חמישי אור ליום ו’ עש”ק פר’ אמור ה’ אייר תשע”ו

לכבוד ידידי היקר הג”ר יהודה שורץ שליט”א

שלום רב

קבלתי שאלתך [וכעת בתחילת הזמן אין בידי להשיב בכל עת כבבה”ז, ויסלח לי כת”ר על העיכוב], ומתוך הדברים יתכן כי השאלה היא היות ובכונת התלמידים הי”ו או משפחה שיחיו לצאת לשבת התאחדות, ואומרים שאם ידעו נאמנה היכן יהיה ציפורי בזמן חז”ל יוכלו לקיים דברי הגמ’ כפשטה ולשבות שם, והנה ציפורי היא בראש ההר כמ”ש במגילה ו’ א’, וטבריא היא בתחתית ההר, אכן בכאן אין צריך לעיכובא דוקא את ההרים הללו, אלא סגי להקדים לקבל שבת בכל עת ויבוא על שכרו מן השמים כדלהלן.

ראשית כל הנה בכונת מאמר זה פרש”י שם בשבת קי”ח ב’ וז”ל, ממכניסי שבת בטבריא – מפני שהיא עמוקה, ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בצפורי – שיושבת בראש ההר, ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול, ומאחרין לצאת עכ”ל.

והר”י מיגאש בתשובה סימן מ”ה כ’ יהא חלקי וכו’ היינו עם אותם שבתחלת שבת המה בטבריא ובאפוקי יומא הם בציפורי כי טבריא וציפורי תוך תחום אחד ומקדמי ומאחרי שבת, (הוב”ד ברבי עקיבא איגר שם בגה”ש, ובפתח עינים להחיד”א ובשבת של מי, ועיין במגיה שם מה שהקשה ממדרש איכה בפסוק בלע ה’, וכן הקשה הרש”ש בגיטין ע”ז ב’, ואולי י”ל דבעצם מצד המרחק היה כמה מילין, כמו גם בזמנינו כמדומה, אבל בזמן רבי יוסי עכ”פ, אז היה בורגנין או כל שאר חיבור המחברן זל”ז).

וברב ניסים גאון שם ביאר הענין עוד וז”ל, אמר ר’ יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבתות בציפורי.

לפי שטבריא היתה נמוכה והחמה שוקעת שם בעוד יומם והיו יושביה מקבלין עליהן השבת משקיעת החמה אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות הגבוהין ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח ומעולה מן היושבים במקומות הגבוהין ובהרים וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון ולפיכך הן משובחים בזה הענין יותר מאנשי טבריא ובמסכת ראש השנה בפרק יום טוב של ראש השנה (דף לא) משכחת וטבריא עמוקה מכולן שנאמר (ישעיה כט) ושפלת מארץ תדברי ובמסכת מגילה בפרק מגילה נקראת (דף ו) ולמה נקראת שמה ציפורי אמר רב פפא שיושבת בראש ההר כצפור והרי נתברר לך מיכן כי טבריא נמוכה וציפורי גבוהה ע”כ.

אכן נראה דבזמנינו יהיה היכן שלפי מקומו יכול להוציא מאוחר יותר, ואין צורך לשבות בחבורה דוקא בעיר זו של ציפורי, דציפורי היתה עירו של רבי יוסי שהיה ראש ישיבה שם כמ”ש בכמה מקומות, ולא היתה זו מבחירתו אלא משום שגזרה עליו המלכות יוסי ששתק יגלה לציפורי, ואם היה בעיר אחרת היה יכול למצוא במקומו את המקום שהלילה מוקדמת ואת המקום שהלילה מאוחרת.

וכבר כתבו כמה ראשונים דיש להקדים קבלת שבת ולאחר ערבית של מוצאי שבת, עיין אבודרהם מעריב של שבת וז”ל, ומקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום יותר משאר ימות החול כדאמרינן (שבת קיח) עיולי יומא מקדמינן ליה דאמר ר’ יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא.

שהיתה יושבת בעמק ובעוד יום גדול היה נראה להם ערב עכ”ל.

ושם סדר מוצאי שבת כתב, מה שמאחרין התפלה כדי להוסיף מחול על הקדש דאמר ר’ יוסי יהי חלקי עם מוציאי שבת בצפורי שהיתה יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במוצאי שבת ומ”מ זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא ג’ חלקי מיל וכו’ עכ”ל.

וכדברי האבודרהם הנ”ל כ”כ כבר בסדר רב עמרם גאון.

ולכך יסד הפייט דורשי ה’ זרע אברהם אוהבו המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא.

וז”ל הטור סי’ רצ”ג, סדר ערבית ומאחרין אותו כדי להוסיף מחול על הקודש דאמר ר”י יהא חלקי עם מוציאי שבת בציפורי שהיא יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במ”ש ע”כ.

ובבית הבחירה למאירי בגמ’ שבת שם כתב וז”ל, לעולם יזהיר אדם בביתו להקדים בקבלת שבת ולאחר ביציאתה דרך צחות אמרו יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאיה בצפורי והוא שטבריא היתה בבקעה והיה נראה להם כחשיכה ומקדימין וההפך בצפורי עכ”ל.

[ויש להוסיף עוד שבזמנינו שרבו הדעות א”כ בודאי יש יותר מעלה להחמיר בכל כה”ג, כגון מי שבמקומו נוהגין בשקיעה וצאת השבת כמנהג הגר”א ורוצה לעשות כר”ת, ואם יוסיף עוד אשרי לו].

אחר שכתבתי כ”ז ראיתי עוד במהרש”א בחידושי אגדות שם שכתב וז”ל, וממוציאי שבת בצפורי כו’.

ר’ יוסי עיקר דירתו בצפורי היה כדאמרי’ פ’ אד”מ אחר ר’ יוסי לצפורי אלא לזרז את אחרים אמר כן שיהו מאחרים לצאת מן השבת כמ”ש לעיל וק”ל.

והנה כל מה שכתבתי הוא אף להדעות דס”ל שהיה מן הדין חילוק בין בני ציפורי לבני טבריא, אבל יש מן הפוסקים דס”ל שלדינא אין שום חילוק ביניהם, ורק משום חומרא בעלמא נהגו להחמיר, ולדידהו פשיטא שיכול להחמיר בכל מקום כנ”ל.

(בענין הזה עיין ביראו עינינו להגר”ש דבלצקי מה שהביא לשונות הראשונים בזה ומה שהכריע שם, ועיין תפא”י ספ”ק דברכות ואג”מ ח”א סי’ מ’, ובשאר אחרונים, ולדידי נראה בעניותי שיש כאן מחלוקת הראשונים).

ומ”מ יתכן שדברי האבודרהם הנ”ל הם להדעות שאין חילוק ביניהם בדין, אבל אם סבירא לן שיש חילוק ביניהם בדין יש מעלה להיות בערים הללו, שבכך יוכל להאריך אצלו את יום השבת כמצווה ועושה, ולא כשאינו מצווה ועושה, אך גם לצד זה אין ענין דוקא בהרים הללו.

ומ”מ יש בזה איזו שהיא מעלה, הואיל ונפיק מפומיה דרבי יוסי, להיות דוקא בטבריה וציפורי, וכמ”ש בפסחים דף קיד ע”ב, מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא, וכן במסכת סוכה דף לב ע”ב, היכי דמי עבות אמר רב יהודה והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא רב כהנא אמר אפילו תרי וחד רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא וכו’ ע”כ, חזינן שיש ענין להדר אחר מה שיצא מפיהם.

אכן יש לדחות ראירות הללו ע”פ מ”ש הרשב”ם בפסחים קי”ד ב’ הואיל ונפק מפומיה – בשביל חיבתו להראות הלכה כמותו, וכאן לא שייך, אבל מ”מ נראה שיש בזה איזה ענין, ומיהו בר”ן שם בפסחים כ”ד ב’ מדה”ר כתב הואיל ונפק מפומיה – אע”ג דלא נקטינהו אלא לדוגמא בעלמא, וחזינן שיש ענין לעשות כפי מה שאמר הרב, ואמרינן בשבת ס”ג א’ כל העושה מצוה כמאמרה וכו’ (וע”ע סנהדרין ע”ב א’ וע”ש במאירי מש”כ ולכבודו של רב וכו’).

והגאון רבי עקיבא איגר בגהש”ס שם הביא עוד שברבינו יונה פ”ח דברכות דף מג ע”א כתב די”מ שבטבריא היו מגמרים הכלים בע”ש מפני כבוד שבת שיריחו ריח טוב ובציפורי היו מגמרים במ”ש והיו עושין כן לכבוד שבת שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש יתירה שהיה להם בשבת ועתה בפרידת השבת צריכין למוגמר להריח ריח טוב עיין שם.

ויעויין בחידושי האגודה מסכת שבת פרק טז סימן קמג אחר שהביא פירוש שאר הראשונים כתב, ויש מפרשים דבטברי’ מכבדין שבת בבגדים בכניסתו ובציפורי מכבדין ביציאתו, לכן יש ללבוש בגדי שבת בכניסת היום עד מוצאי שבת עכ”ל.

וא”כ יש מקום לכבד השבת בבגדים נאים בכניסת היום עד מוצ”ש כמ”ש האגודה, לקיים דברי רבי יוסי הללו, וא”צ לילך לשהות דוקא בציפורי.

ובעיקר השאלה היכן היא ציפורי כיום, הנה ישנה עיר כזו כיום והיא לא הרחק מנצרת, והשמות של עיר זו כמו ערים נוספות נשמרו ע”י הערבים (אור ישראל מאנסי ד תשנ”ו עמ’ קע”ד, ע”ש עוד), ועוד נראה להביא ראיה שהיא היכן שקורין המקום ציפורי, מדברי האלשיך, במש”כ בסנהדרין דף צח ע”א דמשיח יתיב אפיתחא דרומי, ותמה האלשיך (שה”ש פ’ ראשך עליך ככרמל, והובא בסדר הדורות ערך ר’ יוסי בן קסמא) דמכיון שישב משיח אשערי רומי, האיך הלך אליו ר’ יהושע בן לוי מפתח מערת רשב”י שבגליל לרומי וחזר למחרת כמבואר כאן, הלא ללכת לעיר רומי הוא ימים רבים.

ותירץ דעינינו רואות שליד העיר ציפורי יש עיר שקורין לה “רומי”, ששם הי’ מושב אנטונינוס, וקרא שמה “רומי” על שם מלכותו, ועליה אמר שמשיח יושב על פתחה עכ”ד, והו”ד גם בסה”ד, וא”כ הכונה למה שהיום ציפורי (וע”ע פעמי יעקב לב תשנ”ה יב – כא).

היוצא מכל זה שאין צורך לילך דוקא לשם [ויש בזה ג”כ ביטול תורה], אלא במקום שהוא – שם יקבל שבת מוקדם ויוציא מאוחר, ומ”מ יתכן שיש מעלה לקבל שבת מוקדם דוקא בעיר שהשקיעה מוקדמת שם לקבל בה שבת, ולהוציא שבת מאוחר דוקא בעיר שהשקיעה מאוחרת שם, ע”מ לקיים הדבר כמצווה ועושה, ומ”מ יש איזהו ענין בכך להכניס שבת וכו’ כדברי ר’ יוסי בגמ’ לקיים מצוה כמאמרה, [וי”ל שיכול לנהוג כן באופן שלא היה עושה שום מצוה אחרת בזמן זה], וציפורי היא העיר שנקראת גם כיום כך.

והג”ר חיים איזנבך ציין שבהגהות יעב”ץ על הש”ס כתב שציפורי הוא כיום באיזור העיר צפת.

וזה מתאים לשאר המקורות בש”ס, ובפרט שידוע שהעיר ציפורי של היום אינה יושבת על ההר כלל, וגם מיקומו של ציון של רבינו הקדוש שם, אינו מתאים עם הגמ’ שבמקום קבורתו הוא בבית שערים עכ”ד.