משפחה

{שלום רב, רציתי לברר האם מותר להזמין לערב שבת אורחים שבוודאות יגיעו עם רכב, במקרה שגם אם לא נזמין אותם, יתארחו אצל משפחה אחרת ויגיעו לשם ברכב.

תשובה: אין להזמינם אלא אם את מניחה שזה יוסיף להם לחיזוק}.

בעצם בפשטות איסור לפני עור אין כאן, משום שיכול להגיע לאיסור בלי האירוח הזה, ולכן לא נחשב לפנ”ע שזהו בתרי עברי דנהרי, אמנם יש איסור מסייע לדבר עבירה, שיש מן הפוסקים שאסרו מדרבנן גם במומר.

כתב הרמ”א יו”ד סי’ קנ”א ס”א וז”ל, י”א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.

(מרדכי דפ”ק דע”ז).

ויש מחמירין.

ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.

(ר”ן שם ובתוספות ואשיר”י והגמ”ר פ”ק דשבת לדעת הרב) עכ”ל.

ודעת הש”ך שם סק”ו שבמומר א”צ להחמיר.

ויעויין מה שכתב במשנה ברורה סימן שמ”ז ס”ק ז וז”ל, פטור אבל אסור לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ או להכניסו ויש בזה איסור תורה משום לפני עור ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ”מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב”ד מצווין להפרישו כ”ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג”כ דבר איסור כמו לשאר ישראל.

ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ”א) עכ”ל המשנ”ב.

ועיין בדגמ”ר וגליון מהרש”א ביו”ד שם מה שתמהו על הש”ך והסכימו לדעת המ”א להחמיר.

א”כ אם הדבר נוגע לדרכי שלום אפשר להקל לכו”ע, אבל אם אין הדבר נוגע לכך לכאורה יש בזה איסור מסייע לדבר עבירה, ואמנם יש עוד צדדים להקל בזה לדעות מסוימות, עיין במשפטי השלום לאאמו”ר שליט”א פרק י”א סעיפים י”א י”ב י”ג י”ט, ועיין אג”מ אה”ע ח”ד, וע”ע שם יו”ד ח”א סי’ ע”ב ואו”ח ח”ד סי’ ל”ה, אינו בדבר שאינו מיוחד לאיסור, עיין במשנה בשביעית שמוכרין להם וכו’, ולכן כאן אם לא מדובר במרחק נסיעה אולי אין איסור להזמינם, אמנם יל”ע בכ”ז ואין כאן המקום.

ועי’ או”ח סי’ קס”ט ס”ב ובמ”ב סי’ קס”ג סק”ב.

וכן לצורך קירוב יש מן הפוסקים שהקילו באופנים מסויימים, שלא יעברו עבירות חמורות יותר, ועי’ אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג סק”ט ובמנחת שלמה ח”א סי’ ל”ה סק”א.

וחשבתי אולי יש להקל דאולי כ”ז הוא בנותן לרשע חפץ שיעבור בו איסור אבל בנותן להם רשות לבוא לביתו אינו נותן בידם שום חפץ לעבור איסור, ועיין מה שכתב בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יג סק”א, וז”ל, הנה נראה דלהרשותו ליקח בעצמו מה שירצה לאכול ולשתות, ליכא איסור, אף שהיה יכול לעכבו מליקח כשלא היה נותן לו רשות.

דלעכב מלעשות איסור מסתבר שהוא מחיוב מצוות הוכח תוכיח, שאם ידוע שלא יקבל, פטור, אף כשהוא איסור דאורייתא.

וכשאמר לו שלא ישמע לו ולא יאמר לו כלום הוא עוד יותר מנזיפה.

ולכן אם אמר לשותפו שאסור לו ליתן לו דבר אוכל ומשקה, מאחר שהוא אינו רוצה לברך, סגי בכך.

ואינו מחוייב לעכבו, אף רק בזה שלא יתן לו רשות ליקח מצד דין הממון שהוא שלו, כיוון שמדרך השותפין שאין מקפידין ע”ז, ואדרבה עוד עושין הרבה טירחא והשתדלות להאכיל השותף כשבא אצלו, וכ”ש שיניחנו ליקח בעצמו.

ולא שייך שיאסור על שותפו לקחת האוכל מצד דיני ממון, משום הקפידא דאינו רוצה ליתן לו בשביל חיוב ברכה, מאחר שבעצם הא אינו מקפיד מצד ענין הממון.

וכ”ש כשידוע לו שלא ישגיח על דבריו ויעבור, אם נימא דקפידתו הוויא קפידא לדיני ממון, הא יגרום לו עוד איסור גזל, ולכן אין לו להקפיד להחשיב גזל בשביל זה עכ”ל.

אף שיש לחלק לענינינו, ומצד שני יתכן שכאן קיל יותר משום שבעצם אינו עושה שום איסור בחפץ שלו, וגם יכול לבוא לביתו שלא באיסור, ומאידך יעבור איסור בכל מקרה, ולכן אולי יש לצרף סברא זו בצירוף הנ”ל.

אכן שוב ראיתי שנקטו האג”מ גופיה וכן הגרי”ש אלישיב דאפילו אם ע”י שיזמינו אליו יחזור בשבת הר”ז לפני עיור, [אא”כ יש במה לתלות, וכמו שכתבתי כבר בתשובה שאח”ז].

לכאורה מתוך דברי הפוסקים נראה קצת דההיתר משום קירוב אינו ברור שיועיל באופן זה לכל הדעות, אם אין גם את הסיבה להתיר מפני דרכי שלום, ומ”מ הכל לפי הצורך ולפי ראות עיני המורה, ומצינו שהקילו רבותינו בכגון דא באופנים מסויימים.

ולכן במקרה שאין ידוע קירוב לדת על ידי ההזמנה ודאי שלא ראוי להביא יהודי למצב חילול שבת, גם אם מצד הדין לפי פוסקים מסויימים יתכן שאין בזה איסור, אבל אם ניתן לתלות במצב משמעותי שהוא לא יבוא לחלל שבת כגון שגר קרוב מאוד ולפעמים מגיע גם בלי רכב, כמו כן אם מזמין אותו לפני שבת לשהות בביתו כל השבת, או שמזמין אותו ליום באופן כללי ולא לשבת והוא מצד עצמו בוחר לבוא לשבת, במצב כזה לכאורה יש להקל מצד המשנה בשביעית הנ”ל (ועיין בספר נחלת אליהו להגר”א דושניצר).

קרא פחות

{בע”ה פ”ק קרית ספר יע”א
נר ה’ לחנוכה עש”ק פ’ מקץ ער”ח טבת תשע”ו}

בנביאות יוסף דהא אין הנבואה שורה אלא בא”י

א) מה שהקשה ע”ד הגרי”ז בפ’ מקץ שפתרון החלום של יוסף היה ע”פ נבואה, דהא אין הנבואה שורה אלא על עשיר כמ”ש בנדרים ל”ח א’.

תשובה יתכן כי היה ליוסף נכסים במרחק, וזה סגי כדי להיות עשיר מן הדין.

בהנ”ל בענין נבואה בחו”ל

ב) ומה שהקשה מן הספרי פ’ שופטים פיסקא ל”ב נביא אקים וכו’ ולא מחו”ל, א”כ היאך היה יוסף נביא בחו”ל.

תשובה יתכן שכבר נתנבא בא”י לפני כן, עי’ מו”ק כ”ה א’ שכ”כ על יחזקאל, וכן בס’ הכוזרי מאמר ב’ כ”כ על עוד נביאים שנתנבאו בחו”ל שהיה מטעם זה, וכן השיבני הגרח”ק שליט”א על מה ששאלתי על נביאים מסוימים שנתנבאו בחו”ל, ועי’ מה שהארכתי בכל זה בחיבורי על המכילתא דרשב”י פרק י”ב א’, וע”ע מ”ש במכילתא הנ”ל שם דבנבואה קודם שנתקדשה א”י שרתה נבואה בחו”ל, ורק אח”כ לא שרתה, א”כ לפ”ז לק”מ כיון שהיה קודם שנתקדשה א”י (ועיין כעי”ז במגילה י”ד א’ ע”ש), וע”ע במכילתא דר’ ישמעאל שם דכשהיה זכות אבות שרתה, וי”ל ה”נ שהיה זה לטובת ישראל, כמ”ש אלהים חשבה לטובה וגו’ להחיות עם רב, א”כ יש לנו כבר כמה תירוצים ע”ז, ועיין בחיבורי הנ”ל מ”ש בכל הפרטים הללו.

עין הרע בכמה אחין יחד

ג) מה שהביא מתנחומא בפ’ מקץ שחשש יעקב מעין הרע אם יכנסו כל האחין בשער א’, ושאל מ”ט לא מצינו שחוששין לזה.

תשובה נראה שלא חששו אלא בשבטים שהיו גיבורים טובא, כמבואר בב”ר ר”פ ויגש, ובארוכה בס’ הישר בפ’ מקץ ויגש וכן לעיל פ’ וישלח, ועל גיבורים הללו שאדם מתמיה כ”כ כשרואה אותם, יש עין הרע טובא וצריך לחשוש יותר, ובפרט שהלכו למצרים ששחורים הן, ולא הרגלו באשה יפה, כ”כ רש”י ר”פ לך, ולשון התנחומא (אות ח’) הוא, ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, אמר יעקב לבניו, אתם גבורין, אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד ואל תעמדו במקום אחד, שלא ישלט בכם עין רע ע”כ.

וא”כ השבטים שהיו נאים טובא היו תמהין עליהן בנ”א, והיה עה”ר, משא”כ בסתם אחין, ומיהו מצינו בפוסקים שחששו לעין הרע כשעולין לתורה ב’ אחין זאח”ז, וכתב בשו”ע או”ח סי’ קמ”א ס”ו, יכולים לקרות ב’ אחים זה אחר זה והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע ואפי’ אם א’ הוא השביעי וא’ הוא המפטיר לא יקראו השני בשמו משום עין הרע.

ובמשנה ברורה שם ס”ק יט כתב ואין נ”מ בין אחים מן האב או מן האם ואפילו אומרים שאין מקפידים על עין הרע ויש שמחמירין אפילו אב עם בן בנו משום עינא בישא ובמקום הצורך יש להתיר עם בן בנו ע”ש.

והגאון החיד”א בברכי יוסף שם סק”ו כתב ואין מניחים אלא בשביל עיה”ר, מדקאמר ואין מניחין משמע אפילו אם הם לא חיישי לעין הרע אנוחי לא מנחינן להו שיעלו כיון דאיכא עיה”ר והרב יד אהרן האריך להוכיח כן ע”ש.

א”כ חוששין לעין הרע רק בעליה לתורה או בכה”ג, אבל בסתם לא חיישינן, ומ”מ הכל לפי הענין, דפעמים הלב יודע שיש לחשוש לעין הרע ואכמ”ל, [ופ”א הורה מרן הגרח”ק שליט”א שלא יסעו כל נכדי משפחה א’ במטוס א’, שיש לחשוש אם יתרסק המטוס לא תשאר פליטה ממשפחה זו].

ב’ אחין בגלילה והגבהה

ד) מה שנסתפק אם מותר לתת הגבהה וגלילה לב’ אחין זאח”ז, בידוע שלא נהגו לחשוש לזה, והכי הוה עובדא אצל אאמו”ר שליט”א, אח”ז ראיתי עוד שכ”כ הגרי”ש אלישיב (אשרי האיש פכ”ב המ”א) והגר”נ קרליץ (חו”ש פסח, קובץ ענינים סקט”ו).

מה הקשר בין סעודת יוסף לסעודת חנוכה

ה) מה שתמה ע”ד השלה”ג בהגמ”ר פ”ב דשבת (דף ע”ט במהדו’ וילנא) שרמז את סעודות חנוכה בפסוק דמיירי על סעודת יוסף כשבאו אליו אחיו, וסיים שמכאן סמך לסעודות שעושים בחנוכה, ותמוה דמה ענין זל”ז.

הנה זה פשיטא שלא היתה סעודתו סעודת חנוכה, שעדיין לא היה על מה להודות, ובחז”ל בכמה מקומות (וא’ מהם במכילתא דר”י ומכילתא דרשב”י פ’ בשלח מסכתא דויהי בשלח) מבואר שהיה זה לסעודת שבת, אלא כונת השלה”ג שיש כאן רמז בתורה לסעודת חנוכה שנזכרה אצל סעודה, וחלק מל”ב מידות שהתורה נדרשת בהן הם גימטריא ונוטריקון, כמ”ש בברייתא דמשנת ר”א פ”א, ואף שאין רמזי הקדמונים כדרשות רז”ל ממש מ”מ הם דברי אמת, והא קאמר שיש כאן רמז בכתוב.

ובאמת בזוהר תמצא כמה דרשות או רמזים שאין בהן שייכות לפשטות המקרא כלל.

ומה שנרמז דוקא בפ’ מקץ הוא משום שברוב השנים חל אז חנוכה כמ”ש בשלה”ג שם.

דקי”ל דכתיבא באורייתא מילתא אמאי דעתידין רבנן דמתקני כמ”ש בכתובות י’ ב’.

ומ”מ יש ליתן טעם שיש איזו שהיא שייכות בין סעודת יוסף לסעודת חנוכה, דמשמע קצת בחז”ל שהיה זה סעודה מיוחדת, וכמ”ש בשבת קל”ט א’ וישתו וישכרו עמו, אבל עד האידנא לא, וכ”כ בב”ר פרשה צ”ב ה’ דא”ר לוי כל כ”ב שנה שלא ראה אותן לא טעם טעם יין אף הן לא טעמו טעם יין עד שראו אותו הה”ד וישתו וישכרו עמו עמו שתו חוץ ממנו לא שתו ע”כ.

וי”ל שהיה ליוסף כאן שמחה יתרה שראה את אחיו קריבים לכאן, והבין בזה שגאולתו קריבה וממשמשת ובאה, וגם אינהו שחיפשו את יוסף כמ”ש במדרשים, ונצטערו בצער הזקן, עי’ בס’ הישר על זה, ואע”ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזא (מגילה ג’ א’), ולכך התחילו שמחין, וסעודה זו היא סעודת שבח והודאה, ועכ”פ מצד יוסף ביותר, וזהו הדמיון לנס חנוכה, דאמרינן בשבת כ”א ב’ לשנה אחרת קבעום להלל והודאה, וא”כ שייכא גם סעודה בהלל והודאה כדאשכחן ביוסף.

בשינוי הלשונות בתרגום

ו) מה שמצא כת”ר שפעמים תרגם אונקלוס שילוח לשון שילוח ופעמים לשון פיטורין [וכמו שיבואר בתשובה].

תשובה נראה החילוק בזה בין לשון שליחות רגיל, דהיינו שהמשלח צריך את השליחות של השליח, ויש עוד מין שליחות שהוא ל’ פיטורין, היינו במקומות שהשליחות אינה עבור המשלח, אלא דל’ שליחות בלה”ק כוללת גם מה שאדם פוטר או מגרש חבירו מאצלו, אבל בל’ תרגום אינו שייך.

וכן בלשונינו לא הורגלנו לומר שילוח במקום שהוא פיטורין.

ולכך ברוב דוכתי נזכר ל’ שילוח בתרגום כשהוא שייך לזה, [וגם כשאינו שייך לזה יתכן שמתרגם כן, אף שאיני זוכר כעת, משום שפעמים מתרגם אונקלוס אחר ל’ העברי], אכן מה שהביא כת”ר, א.

הבקר אור והאנשים שולחו, דהיינו שלא היה ליוסף שליחות אליהם, אלא פיטרם מביתו, וכן ב.

אחר שילוחיה, ג.

ושלחה מביתו, דכל אלו ל’ גירושין הן, דגם את ציפורה גירש, עיין במכילתא ר”פ יתרו מחלוקת תנאים בזה, מ”מ להנ”ל לק”מ, כיון דאין הכונה כאן ששלח אותה לאיזו שהיא שליחות, ולהכי תרגם אונקלוס בכ”ז בלשון פיטורין, ופשוט.

וזוהי כונת רש”י (בראשית מ”ג י”ד) שכתב, ושלח לכם ויפטר לכון תרגומו יפטרנו מאסיריו לשון שמות כא כו לחפשי ישלחנו ואינו נופל בתרגום לתרגמו לשון וישלח שהרי לשם הם הולכים אצלו עכ”ל.

והנני מוכרח להמנע מלהמשיך כעת במכתב הזה משום שב”ק הממשמשת ובאה אלינו.

קרא פחות

מה שהקשה על מ”ש (דברים כט י) וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך, ובילקוט פתרון תורה פי’ וגרך דהיינו גר תושב, וקשה מה שייך לעברך בברית ה’ ובאלתו.

דהנה ברש”י גיטין כ”ג א’ פי’ דחוטבי העצים עבדים הן ועלייהו כתיב לעברך בברית ה’.

תשובה – הנה באמת לפי’ רש”י הגרים כאן הם גרים ממש, וכן פי’ בבעל הטורים כאן שכתב דמהכא ילפי’ שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, וכן מוכח נמי ממה שהקדים גר לעבד, ואי בגר תושב מיירי הו”ל להקדימו לעבד כנעני קודם, לפרש”י דמיירי בעבד כנעני, אלא דרש”י חולק ע”ז.

ומיהו ע”ז יש לדחות כדדחי בעלמא דעבד עדיף מגוי שכן אחיך במצות וגוי עדיף מעבד שכן יש לו חייס.

עוד אפשר דגם לדעת הפתרון תורה יתכן דעבדים היינו עבדים גמורים, דלכאורה מ”ש לעיל מינה בפתרון תורה שהיו כעין הגבעונים היינו דטבלו לשם עבדות ממש ונחשבו נתינים, ומ”מ הקדים גרים להם כיון דבגרים נכלל גם גרי צדק וכמש”ש גרך זה הגר בקרב מחניך זה אוכל נבילות, ומשום גרים נזכרו יחד שניהם קודם עבדים.

ומ”ש לעברך בברית ה’ לדעת הילקוט פתרון תורה דקאי גם על גרי תושב, הנה עיקר מה שנזכר באותה הפרשה הוא קבלת איסור ע”ז, כדכתיב [דברים פרק כט, טו-יט] כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם.

(טז) ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם.

(יז) פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה’ אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה.

(יח) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה.

(יט) לא יאבה ה’ סלח לו כי אז יעשן אף ה’ וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה’ את שמו מתחת השמים.

וי”ל דז”ש ברית ה’ היינו לשמור שלא יעבוד ע”ז.

ואין צריך לדחוק כ”כ דמיירי בקיבל הכל חוץ מנבילות דמשמע בלשון השאלה, דא”כ אכתי אין נופל ע”ז הלשון למען הקים אותך היום לו לעם, ומתרגם בת”י לאומא ברירא פי’ לאומה מובחרת, כיון דאינו מישראל אלא ע”כ צ”ל דאין מפרש כך ה’לעם’ אלא עם כפשוטו שכל מלך יש לו עם, וגם מידת הקב”ה היא מידת מלכות ואע”פ שעם ישראל נחשבו עיקר עמו מ”מ כל מי שמקבל עליו צואות המלך וגזרותיו נחשב עם המלך.

ולגר תושב סגי שמקבל ע”ע איסור ע”ז למ”ד הכי, ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה.

עוד אפשר דגם להפתרון תורה שהאמירה נאמרה גם לגרי תושב מ”מ אין הכונה שכל הפרשה נאמרה אליהם אלא רק איסור ע”ז ותדע דע”כ מ”ש [דברים פרק כט, יב] למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב.

דע”כ איכא למ”ד במתני’ דבכורים דל”ש לומר כן על עבדים, ואסור לו לומר בתפילה אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, וזה יהיה קשיא גם אם נפרש גרים ממש, אלא ע”כ צ”ל דהעיקר נאמר לכולן אך חלק מן הפרטים נאמרו לרובן.

וכמו שכתבתי בדעת בעל הטורים דמיירי בגרים גמורים, וכמו שהיה מקום לפרש בדעת רש”י, כ”כ להדיא המהר”ם אלשיך שפי’ גם איהו דלא כהפתרון תורה, [וכנראה לא ראוהו], וז”ל: ואומרו וגרך כו’, יהיה, כי יש שני מיני גרים, אחד גרי הצדק שנית האספסוף על דרך וחוטבי עצים כו’ שבאו בערמה גם בימי משה כמו שאמרו ז”ל (תנחומא נצבים ב).

והנה הגרי צדק היה הענן קולטם כיתרו ודומה לו.

וזהו אומרו וגרך אשר בקרב מחנך שהם תוך המחנה בקרב הענן, מה שאין כן מחטב כו’ והערב רב שהיו חוצה לו.

ועל כן לא אמר גרכם לומר הגרים המתייחסים אל כללות ואחדות ישראל גוי אחד שהם בעלי נפש מהשכינה, מה שאין האחרים חוטבי עצים שהן מהחוץ כנודע.

ועל כן נאמר גרך לשון יחיד שהוא על גרי הצדק, עכ”ל.

[וכ”כ במלבי”ם דהיינו גרי צדק וכן מבואר בס’ פנים יפות ע”ש].

{עש”ק פ’ ניצבים תשע”ה}

אעיר הערה קצרה מה שלא זכיתי להבין ממ”ש כת”ר שליט”א לדייק מלשון המקראות דגזרת ברית ומלח יוכל להתקיים רק על חלק מן השבטים ולא על כולם, וביאר דהיינו בזמן שגלו עשרת השבטים ונשארו בני יהודה, שאז נתקיימה גזירת גפרית ומלח בארץ ערת השבטים.

יש להעיר דהנה גזרת גפרית ומלח באמת היתה רק כשגלו כולם, ז”ל הגמ’ יומא דף נד ע”א, והתניא רבי יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו בהמה בגימטריא חמשין ושתים הוו ותניא רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל ואמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי יוסי אתיא ברית ברית כתיב הכא והגביר ברית לרבים שבוע אחד וכתיב התם ואמרו על אשר עזבו את ברית ה’ אלהי אבתם.

ופרש”י חמשים ושתים שנה – היה מחרבות ירושלים בגלות צדקיהו עד פקידת כורש, שעלו לבנות הבית, שהרי לסוף שבעים לגלות יהויקים היתה הפקידה, כמו ששנינו במגילה (יא, ב), ושמונה עשרה שנה היה מכיבוש יהויקים עד חרבות ירושלים, דאמר מר: גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע עשרה, ופירושו: גלה יכניה בשבע לכיבוש יהויקים, שהוא שמונה לנבוכדנצר, גלו צדקיהו וגלותו בחרבות ירושלים בשמונה עשר לכיבוש יהויקים, שהוא תשע עשרה לנבוכדנצר, דאמר מר: שנה ראשונה כיבש נינוה, שניה עלה וכיבש יהויקים.

וכ”כ בחידושי הריטב”א חמשים ושתים שנה.

פי’ כי מן החורבן ועד תשלום שבעים שנה דפקידה שהיתה בימי כורש היו נ”ב שנה, כי מגלות יהויכין ועד גלות צדקיהו והחורבן הוי י”ח שנה כדאמרינן התם גלו בשבע גלו בשמונה גלו בי”ח גלו בי”ט וכדפירש רש”י ז”ל.

וז”ל הירושלמי מסכת כלאים פרק ט אמר ליה גפרית ומלח שרפה כל ארצה.

אמר רבי ברכיה מן הן שאל להן והן שאל להן לא שמעינן מינה כלום.

מיי כדון כיון שנשרפה א”י נעשה בהן מידת הדין.

תני בשם רבי יהודה שבע שנים עשת א”י נשרפת הדא הוא דכתיב [דניאל ט כז] והגביר ברית לרבים שבוע אחד.

כותים שבה מה היו עושים מטליות מטליות והיתה נשרפת, וכ”א בפסיקתא דרב כהנא.

ועוד דהנה לדעת הבבלי שלא היה בנ”א בא”י בזמן שהיה גזרת גפרית ומלח א”כ כשעדין לא גלו כולם הרי היו דרים הכותים בערי עשרת השבטים, ומבואר דגזרת גפרית ומלח לא היה כבר בתחילה וגם כשנחרבה שומרון לא חרבה בגפרית ומלח כסדום עד אשר גלו כולן.

וכמ”ש בברכות דף נח ע”א אמר רבי ירמיה בן אלעזר נתקללה בבל נתקללו שכניה נתקללה שומרון נתברכו שכניה נתקללה בבל נתקללו שכניה דכתיב ושמתיה למורש קפד ואגמי מים נתקללה שומרון נתברכו שכניה דכתיב ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם וגו’.

ומבואר שעדיין לא היתה גזרת גפרית ומלח.

וכן בפ”ק דמגילה גבי גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי ע”ש, ומבואר ג”כ לפו”ר שעדיין לא היה גזרת גפרית ומלח.

וכן ראיתי עוד בחזקוני [דברים פרשת ניצבים פרק כט פס’ כב], שרפה כל ארצה – וכי בעון יחיד יקצוף הקדוש ברוך הוא על כל העדה, תשובה לדבר מפסל מיכה שגדל שרשו שזנו אחריו שבט הדני ואחריו עשרת השבטים עכ”ל, ומבואר ג”כ מדבריו דהמכוון הוא על כל א”י.

ובהדיא אי’ ברש”י דברים פרק כט פס’ כח, הנסתרת לה’ אלהינו – ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו’, ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה’ אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים.

נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה [סנה’ מג ב].

ופי’ הרא”ם, ואמר, שמפני שמהמקראות הראשונות נראה שמעניש ה’ יתברך את הרבים על חטא היחיד, על שלא מיחו בידו ולא בערוהו, שהרי בתחלה אמר (פסוק יז): “פן יש בכם איש” וגו’ שהוא יחיד, ואחר כך אמר (פסוק כא): “וראו את מכות הארץ ההיא” שהם רבים, ויש להם לישראל להתאונן על זה: מי יוכל לדעת טמונותיו של חבירו עד שיעניש אותנו על שלא מחינו בידו ולא בערנוהו מקרבנו.

השיב בזה ואמר: איני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה’ אלהינו, והוא יפרע מאותו היחיד, אבל הנגלות, “לנו ולבנינו לבער הרע מקרבינו”, ואם לאו, יענשו הרבים בעבורו.

ומכ”ז מבואר לכאורה דהכונה לכל השבטים ולא לשבט ומשפחה מסוימין או לעשרת השבטים.

ואם דיוקו כמ”ש בלשון השאלה הוא ממ”ש הדור האחרון והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, דמשמע שהדור האחרון גופיה הוא מא”י, יש לציין דהכלי יקר עמד בזה ודייק דמ”ש על הנכרי מארץ רחוקה אתא ללמד מילתא אחרינא, ולפ”ד אין ראיה.

וז”ל הכלי יקר כך מה שנאמר כאן ואמר הדור האחרון וגו’ והנכרי וגו’ שניהם יאמרו דרך חידוש מה שקרה לאיש ההוא ודוקא הדור האחרון או הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה יאמרו וידברו זה לזה דרך חידוש מה שקרה לאיש הזה, אבל אותו דור וכן הגוים הקרובים אשר ראו בעיניהם אותן המכות ומכירין את האיש ואת שיחו ודאי ידונו אותו לכף חובה ויצדיקו עליו את הדין, אמנם הדור האחרון והנכרי אשר לא הכירוהו יאמרו זה לזה ממה שקרה לו ויהיה אצלם למשל ולשועי ע”כ.

עוד יש להעיר דהנה לפירושו ד’ארץ’ קאי על שבט מסוים, וכולה פרשה קאי על עונש שיהא לאותו שבט או משפחה, והביא פסוקים דשייך שיקרא ארץ שבט א’ ג”כ ‘ארץ’, א”כ מאי היא דכתיב ויחר אף ה’ בארץ ההיא ויתשם ה’ מעל אדמתם באף ובחמה וישליכם אל ארץ אחרת הא לא היה שום שבט שלם שגלה קודם גלות יהודה ובנימין, עיין בד”ה, וכן מוכח מדברי רבינו תם המובא בתוס’ ורשב”א בגיטין ל”ו ע”ש, [ועיין גם פסחים ג’ והבן].

ובעצם מה שהקשה למה לא הובטחו ישראל אלא דלא כלה שבטא [ב”מ קט”ו ב’] ולא הובטחו דלא כלה מקום שבטא מא”י הנה זהו מילתא דפשיטא, שכן בעוה”ז עד תחית המתים לא יוכלו המתים לשוב באופן רגיל, ולכך לא כלה שבטא, משא”כ א”י שחזרה מקצתה בעוה”ז וכמ”ש בירוש’ כמה חצופה א”י שעדיין עושה פירות, פי’ שכוחה גדול שעדיין יכולה לעשות פירות אחרי גפרית ומלח.

ועוד דשבט הרבה יותר חשוב מא”י שכל עצמה לא נבראת אלא לצורך ישראל.

ועוד דאם כלהחלק של שבט א’, עדין לא כלתה תקותם, שיכולים לקנות בית מדור ושדה תבואה מנחלת שאר שבטים.

{[ואבקש אם יוכל מכת”ר שכתב זה לשוב אלי וליצור עמי קשר שחשקה נפשי לדון ולפלפל בעניין כדרכה של תורה].

}