משנה

מכתב למרן שליט”א (ח”ב)

 {אור לנר ו’ דחנוכה א’ דר”ח טבת תשע”ה
לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א}

א) בפסחים צ’ א’ ומעות שבידו חולין שע”מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא, אבל בפסח לא משייר איניש, הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן, אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן { ר”ל דהנה המעות שקונין בהן מינוי בפסח הם חולין, ופי’ אביי משום שמשייר בקדושת המעות כשמקדישן, אבל לא משייר בקדושת הקרבן, ולהכי מתרץ הכי מילתיה דרבי בברייתא לפרש ג”כ דמיירי על המעות.

}, וק”ל דבמכילתא דרשב”י הגירסא בדברי רבי ‘שמתחילה לא לקחו אלא ע”מ כן’, פי’ להפסח, וכאן ליכא לשנויי דמיירי על המעות { דבשלמא גירסת הברייתא שבגמ’ שייך לתרצה, אך גירסת המדרשב”י קשה לשנותה כ”כ.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: למה לא} ע”ע בחיבורי על המכילתא דרשב”י מש”ש.

 {.

}

ב) בהגמ’ הנזכר.

לעיל מינה איפליגו רבא ור’ זירא ליקח חלוק וטלית ממעות הפסח, [וז”ל הגמ’ שם, רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן רבה ורבי זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכיון דתקנתא דפסח הוא כגופא דפסח דמי כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי וחד אמר במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי דכתיב (שמות יב-ח) על מצות ומרורים יאכלוהו דכיון דמכשירין דפסח נינהו כפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו לשה ורבי סבר החיה עצמך משה].

ונחלקו רש”י והרמב”ם אי מיירי על מעות שמקבל המוכר תמורת המינוי, או על מעות שנשארו ללוקח אחר שקנה חלקו, (לפי מה שפירשו הלח”מ והר”י קורקוס), וקשה לי על דעת הר”מ מהא דמקשי בגמ’ אח”ז תיכף מחלוקתם, וז”ל, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא אבל בפסח לא משייר איניש הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן עכ”ל, ומדקאמר הכי מוכח דעד השתא איירינן על מעות שניתנו תמורת הפסח, דאל”כ הרי עד השתא נמי מיירי במעות, ולא היה לו להקשות כך { ר”ל דכיון דמדברי מחלוקתן של רבא ור”ז מבואר דס”ל שהשיור במעות ולא בפסח, א”כ מהו הלשון ולאביי דאמר וכו’, הרי ע”ז גופא מיירו האמוראים עד כאן, וכל הסוגיא עד השתא אזלא לפ”ז, ומ”ט קשה רק על אביי.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא אמר בהדיא} ר”ל דעדיפא לן מ”מ להקשות על מאן דאמר הכי בהדיא, וי”ל עוד בכונתו דאף שדעת הרמב”ם דלהאמת אפליגו רבא ור”ז ג”כ בזה, מ”מ לולי דברי אביי מצינן לאוקמי פלוגתייהו כדעת רש”י, ורק למסקנא מוקמינן דבריו בכה”ג.

 {.

}

ג) איתא במכילתא דרשב”י פ’ בא פי”ב, ויקחו – מלמד שכל אחד ואחד לוקח לעצמו, האם יש מכאן ראיה לדברי הגרי”ז בהל’ קרבן פסח שצריך מעשה קנין למי שרוצה להתמנות [וכ”כ בפסקי תוס’ קידושין סי’ פ’].

ואם לא – א”כ מהי כונת המכילתא דרשב”י { מו”ר השיבני אח”כ עוד בענין זה, ועיין מ”ש בחידושי על המכילתא דרשב”י.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: מצותו בכך [אבל אין ראיה שמעכב].

}

ד) במש”כ בפ”ב דב”מ כ”ו ב’ על המשאיל ארנקי דלא מסמנא מילתא { ר”ל שהמשאיל ארנקו לחברו אי”ז סימן טוב, שנראה כמשאיל מזלו.

}, האם זהו ג”כ במשליך לאשפה או מי שנשבר ארנקו.

 {תשובת מרן שליט”א: דוקא במלא מעות לפנים.

}

ה) הרש”ש בב”ב קס”ט ב’ תמה על הרשב”ם שפי’ הבא לידון בשטר ובחזקה – חזקת ג’ שנים, ובהמשך הסוגיא כתב שאמר לו לך חזק וקני, ומשמע ששינה דעתו בפי’ החזקה, ולכאו’ תמיהת רש”ש אין לי לזה מובן, דודאי כיון שנפסל שטרו צריך טענה אחרת לתרץ החזקת ג’ שנים, וכמו שפי’ רמב”ן שיש לו טענת כסף, כך פי’ רשב”ם שיש לו טענת לך חזק וקני, ובזה מאמת החזקת ג’ שנים, וצ”ע.

 {תשובת מרן שליט”א: יאמר שלא ידע} פירוש שלא ידע את דברי הרמב”ן, אך עיקר הקושיא כאן היא מן הסברא, ויל”ע.

 {.

}

ו) מ”ש מ”ב ובבה”ל סי’ קכ”ה דיש לומר הכל בשוה קדוש וברוך עם הציבור, ודן אם ש”ץ צ”ל דוקא עם הציבור, לא הבנתי דברמב”ם מבואר בסדר התפילות שכל סדר הקדושה הוא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, והרי הכל ברכה א’, וכיון שאומרים צבור הקדושה מאי נ”מ היכן הם אוחזים אם באותו פסוק או לא.

 {תשובת מרן שליט”א: לכתחילה צריך שוה.

}

ז) בתו”כ ר”פ קדושים, מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ופי’ הר”ש והראב”ד שלא נשנו כסדר משנה אהרן תחילה וכו’  {ז”ל הגמ’ שם, ת”ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה ע”כ.

}(עירובין נ”ד ב’) אלא הכל בב”א, וכן עשה מ”ר על ר”פ תרומה ור”פ הפסח ע”כ, וק”ל דלגבי פרשת הפסח ילפינן להדיא במכילתא דרשב”י שנאמרה כסדר משנה הנ”ל, ואח”ז אמר התם דברו וכו’ מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ושניהן נשנו שם בסתמא { א”ה שוב נראה דאולי באמת אתיא הנ”ל רק לר”א דהתם.

}, וא”כ מבואר שאי”ז סותר, דיתכן שנאמר גם כסדר משנה וגם כהקהל עם הנשים והטף.

 {תשובת מרן שליט”א: מחלוקת התנאים} ר”ל דב’ תנאי נינהו ופליגי ב’ הברייתות אהדדי.

 {.

}

ח) ידידי ר”מ הכהן הלברשטט אמר לי שאמר לו מרן הגרנ”ק דדין נודר בשעת צרה הוא רק באופן שא”א ליתן צדקה כעת, כגון שמהלך במדבר ובאו עליו ליסטים, וק”ל דעיקר נודר בשעת צרה ילפי’ בב”ר פ”ע ובתוס’ רפ”ק דחולין מיעקב, ושם עכ”פ חלק מנדרו יכל לקיים עתה, ומבואר דאי”ז מוכרח שיהא באופן שא”א לקיים, וכן ראיתי אח”ז שכתב הח”ס שם בתוס’ להדיא לפרש בזה הא דיעקב דגם מה שיכול לקיים כעת.

וכן מבואר בריטב”א נדרים י’ א’ שכתב דבנו חולה הו”ל כנודר בשעת צרה, וכן ראיתי שכתבו גם בשו”ת מהר”ם מינץ סו”ס ע”ט, וביותר להדיא בשפ”א ביו”ד ס”י ר”ג ס”ה דאדרבה באופן שיש לו עתה טפי שרי.

ולפ”ז לא הבנתי פסקו של הגרנ”ק שליט”א.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל לפי היכולת.

}

ט) בחגיגה י”ג ב’ גבי כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה אלא וכו’ בן כפר וכו’, התוס’ לא ניח”ל כפרש”י וכנראה משום דלא משמע שהיתה נבואת יחזקאל פחותה, [וכדאמרי’ במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ראתה שפחה כו’], וק”ל ממ”ש במכילתא דרשב”י רפי”ב ר’ נחמיה אומר כתחלה היה דבר עם הנביאים בכ”מ (פי’ אף בח”ל) מה ת”ל הי’ הי’ דבר ה’ אל יחזקאל אלא מלמד שלא היתה רה”ק תדירה עליו.

לפה”נ מבואר שאכן היתה דרגת נביאותו פחותה.

 {תשובת מרן שליט”א: זה מעלה שא”צ רוה”ק על כל דבר אלא מבין מעצמו.

}

י) בתו”כ בהר פ”א ה”ז יליף השרשה לאורז ודוחן מקרא, ובירושלמי שביעית פ”ב ה”ה מבואר להדיא דברייתא זו היא בתחליף לסברא דרבה בר”ה י”ג ב’ ההובא שם בשם ר’ חונא בר’ חייא (וכמש”ש ג”כ מרן שליט”א), והיינו דלרבה ור”ח בר”ח ילפי’ שביעית מסברא דשיייכא במעשר בעיקר [ומזה ילפינן שביעית], ולתו”כ ילפינן מעשר מקרא דגבי שביעית, כן מבואר מדברי הירושלמי, אבל הר”ש כתב דרבה מיירי במעשר והתו”כ מיירי בשביעית ולא ילפי’ מהדדי וזהו כהתי’ השני בתוס’ שם, וצ”ע דבירוש’ מבואר לא כן.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל בכלל} לא זכיתי להבין התירוץ.

 {.

}

בע”ה אור ליום ב’ ג’ אדר ב’ ע”ו

לכבוד ידידי ר’ אלעזר קניג נ”י

{ע”ד מה ששאלת בענין מי שנכנס לבית הכנסת על דעת ללמוד שם, ונזכר שצריך לצאת לזמן מועט או מרובה חוץ לבית הכנסת, האם מחוייב לומר איזה פסוק כדין הנכנס לבית הכנסת לקרוא לאדם אחר שלא על מנת ללמוד (שו”ע ר”ס קנ”א), או דכיון שנכנס על דעת ללמוד לא נתחייב מעיקרא לומר איזה פסוק בכניסתו.

}

תשובה

נראה לי שא”צ לומר פסוק אז, וכן א”צ לשהות כדין הנכנס לביהכ”נ לקרוא לאחר, דהנה קי”ל בגמ’ (מגילה כ”ט א’) דהנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא, וכ”א בשו”ע או”ח סי’ קנ”א ס”ה וז”ל, וכן אם לא נכנס בו תחילה כדי לקצר דרכו מותר לעשותו דרך עכ”ל.

והנה ע”כ זה מיירי שלא נכנס על מנת ללמוד או להתפלל, דהרי קאמר אח”ז לאלתר דאם נכנס ע”מ להתפלל מותר לעשותו קפנדריא, והרי”ף והרא”ש גרסי בזה מצוה, וכמ”ש בהגהות הגר”א על הגמ’ שם, וכן פסק במ”ב על השו”ע שם סקכ”א, א”כ מעיקרא מיירי במי שלא נכנס על מנת להתפלל, ולא משמע מהלשון ‘מותר לעשות קפנדריא’ שאומר פסוק, ובפרט לדעת המ”ב דאם נכנס לעשות קפנדריא ואומר איזה פסוק שרי לכתחילה (ביאור הלכה ד”ה לקצר, וכ”כ הכלבו סי’ י”ז והארחות חיים הל’ בית הכנסת סי’ י”א, ודלא כהאו”ש פי”א מהל’ תפילה ה”י), א”כ לפ”ד באומר פסוק הו”ל כנכנס על מנת להתפלל, ולפ”ז ע”כ הכא מיירי שאינו אומר שום פסוק, ואעפ”כ מותר לעשות קפנדריא כיון שבשעה שנכנס לא היה בדעתו לעשותו קפנדריא, א”כ לכאורה כ”ש שמותר לצאת להיכן שנכנס משם וא”צ כלום.

ואין לדחות דבאמירת פסוק הותר ליכנס לבית הכנסת לעשות קפנדריא רק היכא דלא אפשר כמבואר בשעה”צ שם סק”ב, וא”כ הכא נמי לא הותר היכא דאפשר בענין אחר, אין לומר כן, דהרי בנכנס לבית הכנסת להתפלל בזה הו”ל ודאי מצוה לעשותו קפנדריא, ובנכנס שלא לעשותו קפנדריא לכאורה בזה עכ”פ מותר לכתחילה לעשותו קפנדריא, גם היכא דאפשר בענין אחר, ודוקא היכא שמתחילה עיקר כונתו היתה לצורך הקפנדריא בזה לא יעשה כן היכא דאפשר.

אכן לא ראיתי א’ מן הפוסקים שדיבר בזה.

מכתב מחכ”א בענין הנ”ל

והגאון רבי יואל לטס שליט”א [מו”ץ בבית הוראה דהגרש”צ רוזנבלט] כתב אלי וז”ל:

באמת צריך עיון, אמנם אוֹמַר מה שנראה לי פשוט בענין, בלי לעיין בראשונים, כך שזה לא יהיה הלכה למעשה.

יש דבר ראשון להבין, אם אסור להיכנס לבה”כ לצורכו, למה צריך להוסיף שאסור לעשותו קפנדריא, הרי פשיטא, זה גם צורכו.

לפי שיטת הביה”ל ד”ה לקצר, שאוסר לעשותו קפנדריא גם לצורך מצוה, מובן, שאיסור קפנדריא חמיר טפי, דאפילו לצורך מצוה אסור.

א”כ יש לנו שתי דרגות של זילזול בבהכ”נ, לצורכו, וקפנדריא.

מהלשון השו”ע נראה להוכיח ספקו של מר, דהרי כתב ”לצורכו כגון לקרוא לחברו .

.

.

כדי לא יהיה נראה כאילו נכנס לצורכו” ומתפרש כך: הלימוד הופך באמת את הכניסה לצורך ביהכ”נ, ורק למראית עין נראה שהכניסה היא לצורך קריאה לחברו, אז צריך לומר פסוק.

וקשה, הרי הפסוק הוא בשביל להפוך את הכניסה לצורכו, למה לומר שהיא רק כדי שלא יראה.

אלא יש לומר, שעצם זה שרוצה לומר פסוק מתיר את הכניסה, ולאחר שנכנס היה אפשר לומר שאין צורך לומר את הפסוק, במקרה שיש איזה סיבה למשל שבגללה צריך למהר, דהרי הכניסה היתה בהיתר, ועל זה בא השו”ע לומר שצריך לומר מפני מראית עין (או אולי נראה לעצמו, נ”מ שאין איש), וזה מבואר במ”ב ס”ק ד, שמפני החמה לא מהני לומר פסוק, כמו שנבאר בשעה”צ שהטעם כיון שיכול ללכת למקום אחר, ממילא הכניסה היא באמת לא מתפרשת לא נקראת לשם לימוד, ולא רק משום נראה (שם בשעה”צ).

לפ”ז יש לנו ג’ דרגות: 1) צורכו היכא שאי אפשר בענין אחר שהותר ע”י אמירת פסוק.

2) קפנדריא שלפי הביה”ל מותר ע”י פסוק, וצריך לומר שאי אפשר בענין אחר.

3) מפני החמה, שאסור כי אפשר בנענין אחר.

הצורך לומר פסוק הוא, כדי להפוך את המטרה של הכניסה מלצורכו, לצורך מצוה ולימוד.

הדבר מועיל ונצרך רק כשהכניסה בלתי נמנעת.

ולאחר שנכנסו באופן המותר, מותר לקצר דרכו, ממילא מוכח כמו שכתבת שלא צריך לומר פסוק.

שהרי הפסוק מועיל גם לכתחילה לפי הביה”ל, דהיינו אפילו אם הכניסה הייתה ע”מ לקצר את הדרך, כי היא הופכת את הכניסה למטרה שהיא לא צורכו.

א”כ מוכח שאם מותר להיכנס, אין צורך לומר פסוק, דאם היה צורך, חוזר להיות מיותר הדין של הקפנדריא.

נראה עכ”פ לחדש לדינא ולא למעשה, שאם אדם נכנס לשם לימוד, ומיד אחר כך נזכר שצירך לצאת, אם נראה שרצה לחפש מישהו כגון שמסתכל הנה והנה, יש להחמיר לקרוא פסוק ”שלא יראה”, אבל אם למשל פתח ספר, ומיד סגר כי לא הספיק ללמוד, אין צורך לומר פסוק כי אין בעיה של מראית עין.

יואל לטס

עוד מכתב מחכ”א בענין הנ”ל

ודודי הגאון רבי שמעון סילבר שליט”א [רב בארה”ב] כתב אלי וז”ל:

בס”ד

כבוד בן אחי המצויין ר’ עקיבא משה נ”י

ששאלת הנכנס לביהמ”ד ללמוד ומיד צריך לצאת אם עכ”פ ישהא או יקרא וישנה או שיצא מיד והבאת ראיה מקפנדריא ושאלת אם יש צדדים.

צריך לעיין בעיקר הדברים.

מהו מקור האיסור בכלל.

בפשוטו משום מורא מקדש ויש דנין אם יש כאן משום ומקדשי תיראו מה”ת או עכ”פ מדרבנן.

וי”ל ג”כ משום איסור הנאה כמעילה בהקדש.

ובקרית ספר פי”א דתפילה ביארו משום דעשאוהו כתשמישי מצוה בשעת המצוה ומשום בזוי מצוה ואבוהון דכולהו דם.

ומשמע ג”כ מה”ת.

ועוד הביא שם גבי שאר ההלכות דהורדה בקדושה דיש בביה”כ משום קדושת דמים וא”כ יש כאן משום מעילה.

וי”ל גם באלו הדברים ובמקצר דרכו משום זה.

וא”כ כמו שיש מעילה דהוצאה יש מעילה דהנאה.

ואף דאין מעילה בקרקעות היינו לקרבן אבל איסורא מיהא איכא.

וכדמשמע מהא דפסחים כו.

דהוה אסור ליהנות מצל ההיכל אי לאו דלתוכו עבידא.

ובברייתא מגילה כח.

: ת”ר בתי כנסיות כו’ ואין ניאותין בהן כו וכ’ רש”י אין מתקשטין לתוכו.

ופלא הוא דבש”ס נקטינן ל’ ניאותין פירושו נהנין כגון במותר שמן או בעצי סוכה ובבית הקברות וכדומה הרבה ולמה כ’ רש”י כאן ל’ מתקשטין כמו לשון נוי ומתנאה.

ונר’ דלרש”י לא נאסרו ביהכנ”ס בהנאה בעצם והכא משום מורא מקדש או משום בזוי מצוה ותשמישיה.

אבל רמב”ם העתיק ל’ ברייתא כלשונו ולא פירש וי”ל כפשוטו דאסור בהנאה.

ואף שהכ”מ הביא מל’ רש”י מ”מ אינו יוצא מידי פשוטו.

דס”ל דאסור ליהנות.

וכן הוא בערוך ערך את (ב) וי”ל משום דהוקצה למצותו וכמו שמן שבנר שויו”ט ועצי סוכה ונוי סוכה.

אבל י”ל ג”כ משום איסור הנאה דמעילה וכמשנה שקלים פ”ז בתנאי ב”ד לכהנים ע”ש.

וכ”כ להדיא ביראים סימן קד [שפו] וז”ל וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה ולדרשה שגם זה הקדש.

כדתניא במגילה פ’ אחרון בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש כו’ אין נאותין בהן כו’ כללא דמילתא אין נהנין בהן אלא לדבר מצוה עכ”ל ומשמע איסור הנאה ממש משום קדושה ולא משום דהוקצה למצותה.

(אלא די”ל דודאי הוקצה למצותה ג”כ.

)

ואי משום מעילה דהנאה צריך שוה פרוטה אפי’ לאיסורא דעלמא למי שאומר שבפחות משו”פ אין כאן הנאה כלל י”ל דאחשביה.

אבל בהוקצה למצותה לא מצאנו שצריך ליהנות שו”פ.

או י”ל זה הנ”מ בין מעילה לבזוי מצוה או מורא מקדש.

נ”מ בין אלו הטעמים אם אין לו צורך בביהכנ”ס אבל גם אין לו הנאה.

ברש”י (כח: ד”ה אי צריכא) כ’ מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך עכ”ל.

לא כ’ שאין נכנסין לצורך עצמן משמע דא”צ הנאה ועוד משמע דעיקר הכניסה שלא לצורך אסורה.

ולשיטתיה הנ”ל.

ברמב”ם (תפילה יא:ח) כ’ שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה ויש לפרש אבל לא לדבר הרשות כמקצר דרכו או אפי’ שלא לצורך כלל אבל שם (ה”ט) כ’ כדי שלא יכנס שם בשביל חפציו לבד.

דודאי משמע דלא כרש”י.

קולתו של רמב”ם כשאין לו צורך אבל אין לו הנאה.

ואינו בשביל חפציו.

עוד משמע דהאיסור לרמב”ם משום הנאה ואילו משום בזוי לבד לא הוה אסרינן אם אינו עושה חפציו והנאתו בזה.

ובסוגיא התם א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי איצטריך ליה לאיניש למקרי גברא מבי כנישתא מאי א”ל אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא כו’ א”נ נשהי פורתא וניקום ע”כ וצ”ב בשלמא הני תלת מקיים מצות ביהכנ”ס אבל ישיבה מאי עבידתיה וברמב”ם (שם ה”ט) כ’ שהישיבה מעסקי המצות היא שנא’ אשרי יושבי ביתך וגו’ [יש להקשות מאבות דשכר הליכה בידו לבד והא יש לו שכר מעשה ג”כ וי”ל כלפי הלך ועשה זה שהלך ולא עשה יש לו רק שכר הליכה או אפשר דמיירי שעשה צורכי עצמו ואעפ”כ יש לו שכר הליכה וחידוש הוא.

] דמשמע כמש”ש ה”ח דכל שנכנס לד”מ שרי.

אבל נר’ דצריך לכוון לד”מ וכמש”ש לח”מ שיעשה אלו הדברים קודם שיקרא לחברו כמדוייק בל’ רמב”ם דאל”ה הוה מצותו טפלה לצרכי חול שלו.

וצל”ד מה הועילו ישיבתו או לימודו להכשיר ביאתו שמה לצורכו.

למעשה מה נעשה במורא מקדש ובזוי מצוה והנאה שלא לצורך.

וכן במקצר דרכו למי שמתיר אם קרא ושנה כל שהוא.

וצ”ל דאם נהנה בשעה שמקיים המצוה אין כאן משום איסור הנאה ומשום פגיעה בקדושה ובמצוה כמו הנכנס להתפלל בזמן הגשמים וכדאיתא התם.

ואח”כ עושה חפציו דרך יציאתו.

או אפשר שאין לחוש להנאה אלא לבזוי מצוה וכרש”י וכל שעשה מצוה אין כאן בזוי ולא אמרינן שנכנס שלא לצורך.

ראיתי בצדקה ומשפט פי”ב הערה לח דאין איסור הנאה מצד קדושת ביהכנ”ס ע”פ סוגיא דפסחים הנ”ל.

והוכיח דהיכל תוכו אסור ואעפ”כ אין אוסרים תוכו של ביהכנ”ס מהא דפליגי מ”ב וערה”ש אי מהני שהיה או פסוק להתיר לקצר דרכו והא בלא”ה אסור ליהנות א”ו דאין איסור.

והערה שלו כבר הערנו ויישבנו שלא אסרו הנאה בשעת המצוה ואין לחייבו לצאת מיד.

ולדידן כל דבריו רק לרש”י.

ולענין שאלתך לכאורה תלויה על מחלוקת רש”י ורמב”ם ויראים.

לרש”י צריך כניסה לצורך וי”ל בכה”ג היתה כניסתו לצורך והותרה לו ומה בכך.

ואין כאן איסור הנאה אפילו אם נהנה וא”צ לשהות דוקא.

לרמב”ם יש לעיין אי מקרי בשביל חפציו למפרע ואם נהנה יש להכשיר ביאתו ע”י מקרא ומשנה או שהיה.

אך גם לרמב”ם י”ל כל שיצא לאלתר אין כאן הנאה וכמו נטמא במקדש שאם יצא מיד לא מקרי ביאה.

וכן כל שלא עשה חפציו אין כאן בזוי.

ונמצא דלב’ השיטות אין לחוש לשהות דוקא ואדרבה עדיף לצאת מיד.

תשובה לחכם הנ”ל

והשבתי לדודי שליט”א במכתב בזה”ל:

בע”ה אור ליום ג’ ה’ אדר ב’ תשע”ו

לכבוד דודי הגאון רבי שמעון שליט”א

קראתי את מכתבו בעיון וכו’, וממש הדברים נפלאים והם חידושים מאירים בבירור שיטות רש”י והרמב”ם ז”ל.

ובסייעתא דשמיא רציתי להוסיף בזה איזה הוספות:

א) מה שכתב בשם הקרי”ס הייתי תמה היאך שייך כאן מעילה, הרי מעילה זהו רק באופן של הקדש, וראיתי מלשון הקרי”ס שלא הזכיר מעילה, וכנראה כונתו שאת האיסור של שימוש בביה”כ ילפינן מאיסור השימוש בבהמ”ק, אבל לא דין מעילה ילפינן משם.

וז”ל הק”ס, בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהם כבוד ואין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול וגו’ דעשו אותם כתשמישי מצוה בזמן מצותן דאבוהון דכולהו דם ואפילו אחר חורבנן בקדושתן הן עומדים דכתיב והשמותי את מקדשכם אף ע”פ שהן שוממים בקדושתן הן עומדין ואפשר דקדושת בית הכנסת מדאוריתא דאף על פי דבבית המקדש משתעי קרא הא רבי מקדשכם בתי כנסיות ומדרשות ואם ב”ה של הקדש הוא יש לו קדושת דמים מדאוריתא ואם מוכרים אותו צריך להעלות בדמיו דמעלין בקדש דאוריתא הוא וכן אם גבו מעות הקדש לדבר של קדושה אין יכולים לשנות אלא מקדושה קלה לחמורה דמעלין בקדש ילפינן ליה בפרק שתי הלחם מדאוריתא עכ”ל.

וכן בלשון היראים שהביא כת”ר לא ראיתי שנזכר לשון מעילה, אלא רק דילפינן את איסור ההנאה שיש בבהמ”ק גם לבתי כנסיות, ואיסור הנאה יש בבהמ”ק גם בפחות מש”פ, ובזה מתורץ מה שהקשה בד”ה ואי.

והנה מה שכתב להוכיח דבמחובר איסורא מיהא איכא הדין עצמו ברור הוא, אכן מה שהביא ראיה מההיכל, הנה ההיכל הוא תלוש ולבסוף חברו, ושייך ביה מעילה כדקאמר רב במעילה י”ח א’, ומאי דדחי ליה התם דיחויא בעלמא הוא, אכן לפי הדיחוי שם בהקדש הדין הוא רק בהקדיש עצים ובנאן שיחשב תלוש, וכן פסק הרמב”ם הל’ מעילה פ”ה ה”ה, וא”כ בהיכל שבונין בחול ואח”כ מקדישין הו”ל כמחובר לקרקע (ועיין מל”מ פ”ה מיסודי התורה ה”ח).

ב) מה שתמה על מקור דברי רש”י, לכאורה מקורו מהגמ’ בפ”ק דיומא י”א א’ מאי ניאותות מתקשטות ע”ש.

וכתב שם הריטב”א ניאותות פירוש מלשון נוי עכ”ל.

[ועיין מאירי כאן מה שפי’ וע”ע בתוס’ חכמי אנגליה].

ויתכן שראיית דברי רש”י הם ממ”ש כאן ניאותין בהן ולא קתני ניאותין מהן, א”כ אין הכונה על ההשתמשות, ולכך גם הכ”מ פי’ כן את דברי הרמב”ם.

ג) מש”כ על הלימוד להכנס לבה”כ מפני הגשמים וכו’, מסתמא כונתו היכא דבאמת בעי צילותא ללימודו כמו המקרה בגמ’ שם, דאי לא בעי צילותא ועיקר כונתו שנכנס מפני הגשמים שכך נוח לגופו זה אסור ושרי רק היכא דלא אפשר כמ”ש בשעה”צ סק”ב.

והרי מה שהותר להכנס לקרוא לחבירו אי”ז מדין זה אלא מצד מה דלא אפשר כמ”ש בשעה”צ שם.

וכן במקצר דרכו צ”ל דה”מ בדלא אפשר, וכ”כ אלי הרה”ג יואל לאטעס מו”ץ של הגרש”צ רוזנבלט כאן בארה”ק, [ויעויין במ”ב מהדורת דרשו סי’ קנ”א הערה 39 מה שהביא בזה בשם הגר”נ קרליץ ועוד מגדולי ההוראה].

א”כ מה שכתב דבמקצר דרכו ובקורא לחבירו ההיתר הוא רק היכא דלא אפשר בע”א, ובנכנס מפני הגשמים לפ”ז צריך לומר דכונתו על מקרה שנכנס לעיקר כדי להגין מפני הגשמים דבכה”ג שרי רק היכא דלא אפשר, וכך הו”ל דומיא דהני שהביא לפני זה, דאם מיירי בעיקר כונתו להתפלל זה שרי גם היכא דאפשר בע”א, כמבואר בשעה”צ שם, ולא דמי להנך תרי קמאי, כ”ז נראה לי בכונתו.

אכן ההיתר שכתב בסוף דבריו על הנדו”ד היינו לכאורה גם בשאפשר בענין אחר, דהרי עיקר כניסתו היתה לצורך לימוד, מאידך יתכן שאין כונתו להתיר ביותר מהמקרים הנ”ל, דמאידך גיסא כאן גריעא שבפועל לא קרא ושנה כלום.

אשמח אם יבאר לי כת”ר את כונתו ברמת ההיתר בזה.

עוד תשובה מהחכם הנ”ל

וע”ז השיב שוב דודי וז”ל:

כבוד בן אחי היקר נ”י ויזרח וכו’,

נהנתי מאד במשא ומתן זה ובמה שמתחשבים עם דברי אבל באמת איני עוסק בסוגיות אלו כעת ואין כולן לפני אבל הנני רושם ההערות וכבודו יעיין ואם שדברי מרבים לימוד מה טוב וכו’.

(מסתמא כוונתו מעילה כ.

) צריך לדעת יסוד מעילה שמשנה דבר ממה שהוא שייך לו.

וכן בכל המעילות.

ובקודש משנה לחול.

א”כ יש חיוב מצוה ואיסור.

החיוב קרבן מצומצם למ”ש בתורה וכן המצוה.

אבל האיסור שייך גם בכל אופן שעושה השנוי.

וכן צריך לדעת עיקר חילוק שבין קרקע למטלטלין שמיטלטלין כמשמען יכולין ליקח ביד ומרשות משא”כ קרקע במקומו עומד ורק שיכולין לשנות מי שיושב שם.

ולכן חלוקים בקניינם שבמטלטלין לוקחין אותן מרשות זו לרשות זו אבל בקרקעות לוקחין המוחזק ממקומו על ידי שהאחר מחזיק שם.

במעילה דהוצאה צריך חידוש כדי לומר שאחד לקח “מקום” ע”י שהחזיק וקמ”ל שאין אומרים כן.

יכולים ליקח דבר המטלטל ולמעול בו ולקובעו בבנין ולדור תחתיה ובזה יש מעשה הלקיחה ויש מעשה ההנאה.

מעשה ההנאה קובע את מעשה הלקיחה להיות חייב בו.

מה שכתבתי שיש מעילה היינו לאפוקי הוקצה למצותה או ענין בזוי מצוה שהם שייכים במצוה וחפצא של מצוה ומעילה שייכת בקדושה אבל לא נכונותי שיהיה כאן חיוב קרבן או מצוה בעצם.

הקרית ספר בא לפרש ב’ חלקי הפרק שהרמב”ם חילק הלכות כבוד ובזיון ברישא והלכות הורדה מקדושה בסיפא היפך הגמ’ והקרית ספר בא לפרש מקור לשניהם.

מה שהדגשתי הוא שמפרש קדושת דמים לסיבה לאסור הורדה וכיון שהביא ענין קדושת דמים ודאי שייך ענין המעילה.

פשוט שלא כוון למעילה ממש שהביא לימוד מיוחד לאסור הורדה בקדושה אלא שהוא מביא ענין הקדושה ורציתי רק להשוותו לאיסור השתמשות חול שבראש הפרק.

היראים כלל דין ביהכנ”ס עם דיני איסורי הנאה ובתוך איסור הנאה מהקדש שהוא מעילה וכמו שכתב שם בראש הסימן שממנו הכל נמשך.

ודאי שהוא ג”כ ידע שאין מועלין במחובר לקרקע אלא הכל כמ”ש.

אין הגמ’ יומא לפני אבל כמדומני ששם לא אמרו לענין הוקצה למצותו אלא לענין תשמישי המקום.

אה”נ במקום לא שייך לשון מהם כ”כ כמו בהם וכנ”ל שאין לוקחין המקום אלא שבאין שם ועושין דבר שאינו שייך לעיקר תשמישו.

מה שהוכחתי רק שרש”י לא רצה לפרש כמו כל הוקצה למצותו שבש”ס או איסורי הנאה מפני שהוא לא סבר ליה ולכן הביא לשון מתקשטין שודאי יש לפרש כן כ”ג שהוא קרוב לענין הנאה ומקורן כמעט שוין [יעיין בערוך שציינתי שיש שם פי’ שני] ובתורה בפרשת וישלח במעשה דינה לשון ניאות יש לפרשו בב’ הפנים.

אבל רש”י לית ליה דין הוקצה למצותה או איסור הנאה ולכן לא פירשו כן.

כן מה שכוונתי הוא שנראה שנותנין הכשר למה שנכנס שם לצורך אחר היכא דלא אפשר בענין אחר רק ע”י שמשנין כוונתו כאילו עשה כדי לעשות המצוה ובפרט לפמ”ש לח”מ שכשעושה זה קודם עושהו עיקר וזה מחודש.

[מ”ש בנוגע עצה אחרת יעיין במ”ש צדקה ומשפט שם שציינתי וימצא נחת.

]

מה שכתבתי בנד”ד הוא שלפי הביאורים שעיקר האיסור מעשה הכניסה לשם צרכיו כאן לא עשה מעשה כניסה כזה ומה שעכשיו נמצא שם למפרע שלא לצורך מצוה כל שיצא מיד יציל עצמו משיאמרו ששהה שלא לצורך ויתחשב כנכנס לשם זה.

ומה לי אם מציל את עצמו ע”י שהיה או לימוד קצת או ששומר א”ע מכל הענין בכלל ע”י שיצא מיד ומה שדמיתי לשוהה בטומאה לדוגמא בעלמא אבל הענין דומה.

קרא פחות

{בע”ה נר ה’ לחנוכה עש”ק פ’ מקץ ער”ח טבת תשע”ו}

מה שהקשה איך ראה פרעה בחלומו שיבלים דקות בולעות שיבלים עבות, הא אמרי’ בברכות נ”ה ב’, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סלקו ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא.

ופרש”י, הרהורי לבו, מה שהוא מהרהר ביום, רעיונך מחשבותיך, וכן כל לשון רעיון שבמקרא אינו לשון רצון אלא לשון מחשבה וזה יוכיח ורעיוניה יבהלוניה דניאל ד’ וכי רצונו של אדם מבהלו אלא מחשבותיו מבהלין אותו.

דקלא דדהבא, דבר שלא הורגל לראות ולא הרהר בו מעולם.

קופא דמחטא, נקב המחט ע”כ.

תשובה הנה על עצם הקו’ יש לדעת דבגמ’ לא מנו כל הדברים שאין אדם רגיל לראותן, אלא רק כעין ב’ דברים הללו שא”א שאדם יחשוב עליהן, ומסתמא ישנם עוד דברים שא”א שאדם יחשוב עליהן, אבל באמת יתכנו חלומות שאינם מציאותיים, ויש להתבונן בהוה ובמציאות, שרוב החלומות שלנו הנם דברים שאינם מציאותיים, והיינו דשייך שאדם יחשוב גם על דברים לא מציאותיים, ומה שנזכר בגמ’ הם דברים שאין אדם מעלה אותם על דעתו, זהו לאמיתו של דבר, אבל בענינינו עיקר התירוץ הוא דכמה מיני חלומות יש; יש חלומות ע”י מלאך ויש חלומות ע”י שד, כמ”ש בגמ’, ויש חלומות מהרהורי לבו, עיין עוד במהרש”א שהבאתי בתשובה לעיל, וכתב ר”י החסיד בעל הספר חסידים שאם תרצה לעשות שא’ יחלום חלום תבוא אליו לפני קומו, ותלחש באזנו את דבר החלום והוא יחלום אותו, ויש עוד חלומות שבאין ע”י עשנים של מאכלות, כמ”ש הספרים וכן אמרו חכמי הטבעיים, ואין כלל גמור על כל החלומות שצריכין שיהיו מהרהורי לבו, אלא דעיקר החלומות הם ע”י הרהורי הלב, וגם מה שעיקרן ע”י מאכל או לחישת שד, מכל מקום הלך החלום ודרכו מתנווט ע”י האדם ומחשבותיו.

אבל אה”נ חלום הבא ע”י מלאך והוא כעין נביאות, ודאי שייך שיהיו בו אפי’ דברים שאין האדם חושב עליהן.

אבל בגמ’ לא הזכירו זה, משום שחלום זה אינו מצוי, וגדר הימצאות חלום זה הוא ‘נס’, ר”ל שאינו המציאות הטבעית.

ופעמים שנזכר בחז”ל אין כו’ אלא וכו’, ואין הכונה שאין יוצא מן הכלל, וכל בלשונות האחרים ג”כ כמו כל העושה וכו’, שאין הכונה תמיד לכל מי שעושה ללא יוצא מן הכלל.

וכן אמר הגריש”א על הלשון בהלכה ‘חייב’ שאין תמיד הכונה שהוא חיוב גמור.

ותהלה לאל מצאתי כביאורינו ממש [בתירוץ השני] בפי’ המלבי”ם ז”ל כאן וז”ל, לא ראיתי כהנה בל יאמר רעיונך על משכבך סליקו כמ”ש אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו עז”א לא ראיתי כהנה כמ”ש מעולם לא חזי אדם פילא דמעיילא בקופא דמחטא ע”כ.

ר”ל דזה גופא היה לפרעה ההוכחה שחלומו היה אמתי ממה שראה דבר זה, א”כ בודאי לא היה רק מהרהורי לבו.

אחר שכתבתי כ”ז עיינתי בתשובת שבות יעקב ח”ב סי’ ל”ד, ולפו”ר נראה דמה שכתבתי הוא מחלוקת האחרונים, בין הט”ז לתשובת חינוך בית יהודה, וז”ל השבו”י, מי שחלום לו חלום מג’ חלומות והרהר בו ביום אי מחויב להתענות או לא.

תשובה, הא מילתא כבר אמורה בספר ט”ז א”ח סימן רפ”ח ס”ק ג’ שכתב וז”ל ונראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו לחלום אח”כ אין כאן שייכו’ לומ’ מן השמי’ הראוהו אלא הרהר גרם לו וכמעשה דפ’ הרוא’ א”ל שבור מלכא לשמוא’ אמרית’ דחכימ’ טוב’ אימ’ לי מה חזינ’ בחלמא פי בלילה הבאה וא”ל דחזא רומא ושבו לך וטחנו בך קשיית’ ברחיים דדהבא הרהר כולי יומא וחזי הרי דבהרהור תליא מילתא ואין בזה הוראה מן השמים ע”כ לא יתענה בשבת בזה כנלע”ד עיקר למעלה עכ”ל הט”ז ולפי הראיה שהביא משמע דאף בחול אין להתענות תענית חלום כשהרהר בה בו ביום רק בשבת ס”ל שאסור להתענות לה”ק לא יתענה בו בשבת דהיינו איסורא איכא ובתשובת חינוך בית יהודא סי’ ג’ כתב וז”ל מה שאמרו רבים שאם מהרהר עליהם מבע”י שאין להתענות עליהם לא ידעתי הסמך שיש לאלו הדברים בגמר’ ובפוסקי’ ואדרבה יש להביא ראיה דמצינו בגמרא פ’ הרואה אמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו והביא שם מעשים לראיה ואין להביא ראיה מדאית’ התם הבא על א”א בחלום מובטח לו שהוא בן העה”ב וה”מ דלא ידע ולא הרהר בה מאורת’ דש”מ שאינו מתקיים אם הרהר בה התם טעמא אחרינא איכא לפי שחוטא בהרהור איך יאמר שהוא בן עולם הבא ע”כ אין בידי להקל והמיקל עליו להביא ראיה וכתב שם בהג”ה דבחול יש להחמיר ולהתענות משא”כ בשבת דאין ספק סכנה מוציא מידי ודאי ולעד”נ עיקר כדעת הט”ז דבשבת אסור ובחול א”צ להתענות כשהרהר בו באותו יום וכדמייתי הט”ז ראיה ברורה מהאי דפ’ הרואה בעובדא דשבור מלכא ומהא דאמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אין סתירה כלל דודאי אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו וכדאמר רבא תדע דלא מחזי לאינש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופה דמחטא דהיינו דבר שלא הרהר ולא ראה מעולם ודאי אין מראין לו וכן משמע להדיא מלשון פרש”י שם ברכות דף נ”ה ע”ב והא דאמרינן הבא על א”א בחלום מובטח לו שהוא בן עוה”ב והוא דלא הרהר בה מאורתא אבל מ”מ צ”ל שהרהר בה פעם אחת דאל”כ לא היה רואה כן בחלום כיון שאין מראין לו אלא מהרהורי ליבא נמצא שאין כאן סתירה בסוגית אלו דהיכי שהרהר בו באותו היום אין צריך להתענות כלל דהרהור יום ודאי גורם אבל לא הרהר באותו יום אף ע”פ שהרהר בו פעם אחרת הוי חלום גמור וצריך להתענות בו אם הוא מאותן חלומות שצריך להתענות בו, נ”ל הקטן יעקב, עכ”ל השבו”י.

אכן נראה עתה להביא ראיה ברורה לדברינו מדברי התשב”ץ ח”ב סי’ קכ”ח וז”ל, ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד כי הידיעה בכללים קודמת בטבע ובסדר לידיעה בפרטים וראינו כי יש מקומות שחכמינו ז”ל חוששין להם ויש מקומו’ שאין חוששין להם כלל וראוי לנו לחזר אחר טעמי הענין כי ידיעת הדבר בסבותיו היא ידיעה שלימה ובלא ידיעת הסבות אינה ידיעה רק מחשבה וכשיעלו בידינו הטעמים יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים במה היתה החטאת הזאת בענין דרושנו אשר אנחנו הולכים סביבו אמנם המקומות אשר ראינום שהם חוששין לחלומו’ הוא זה המקום אשר עליו הי’ זה המשא והמתן והוא שנדהו בחלום המוזכר בראשון מנדוים [צ”ל מנדרים ח’ ע”א], וכן במקומות אחרי’ מפורשי’ באחרון מברכות, וביבמו’ בפ’ האש’ רבה צ”ג ע”ב אחזיקו אקריין קנה רצוץ מאי לאו הכי קאמרי הנה בטחת לך על משענת קנה הרצוץ לא הכי קאמרי ליה קנה רצוץ לא ישבר וכו’ עד לאמ’ יוציא משפט אמנם במקומות שאין חוששין להם כלל הוא מה שהוזכר בפ’ זה בורר ל’ ע”א שאמרו שם הרי שהי’ מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו בא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקו’ פלוני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והרי כאן סתיר’ מפורשת ואפשר היה לפרש שאין בה סתיר’ ובכל מקום ראוי לנו לסמוך על החלום בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים אם הוא עצמו חלם החלום אבל אם אחר חלם לו אין לו לסמוך על חלומו בשום מקום זהו שאמרו בא בעל החלום כלומר האיש החולם חלום אמר לו כן ולפי פי’ זה יש לסמוך על החלומות אם הם חלמו אותם אבל אם אחרים חלמו להם אין לסמוך עליהם כלל והתבאר טעות המתענין לפי זה אחר שאחר חלם להם והם לא חלמו אבל מכיון שאמרו זה הי’ מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והוא מאמר כללי לכל חלומות אי אפשר לפרש כן ויש לנו עכ”ל התשב”ץ.

ושם בתשובה קכ”ט כתב וז”ל, אמנם מצד מה שהתירם מהנדוי אחר שנתקיים התנאי והתענו לא טעה כלל שאם היו צריכין היתר אם לא התענו אפילו התענו לא נפטרו כלל וזהו מתבאר ממה שאמרו שם בגמר’ נדרים ח’ ע”א אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שמתוניה ושרו ליה בחלמיה מאי אמר ליה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ודעתם לומר שחלום זה קצתו צודק וקצתו בלתי צודק ולענין הנדוי נחוש לו ולענין ההיתר לא נשגיח בו כלל כי אין זה החולם נביא שיצדק בכל דברי חלומו ואפילו נאמר שצדק במקצתו אינו מחוייב שנאמר שצדק בכלו וזה על מה שהשרישו שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים וכן בנדון הזה מה שראה החולם שאם לא יתענו יהיו מנודין צדק במה שאמר יהיו מנודים ולא צדק בהטלת התנאי ודעת בעל החלום הוא שיהיו מנודים בין יתענו בין לא יתענו ונתבאר בלא ספק שלא טעה מזה הצד אמנם מצד מה שהזקיקם להיתר והם לא חלמו ולא נאמר להם הנדוי בזה נראה ודאי שהוא כדבריך שאין לו סמך בתלמוד בזה כלל אלא שבני אדם הם חוששין לזה לפי שעונש הנדוי הוא גדול ממה שמצינו בנדויו של יהודה מכות י”א ע”ב ועל הספק הם רוצים להיו’ ניתרין ואתה שמעת את שמע החכם הרופא דון טדרוס אבן דאוואר נ”ע שהיה מחשובי קהל קלעת איוב שהיא עיר ואם בישראל ויצק מים על ידי הרב ר’ יצחק בר ששת זלה”ה ובהיותי מתגורר בבית מורי חמי הרב ר’ יונה ז”ל בארגון ראיתי שאמר לו מורי חמי ז”ל כדברים האלה דון טדרוס הנה חלמתי חלום שהייתי אומר לך קבע עתים לתורה שאם לא תקבע עתים לתורה אנדה אותך מיד נרתע לאחוריו ואמר לו אדוני התירני בעשרה אמר לו חמי מורי הרב ז”ל אינך צריך חדא שאתה לא חלמת ומפני חלומי אינך צריך התרה ועוד כי לא נדיתי אותך אלא אמרתי לך שאנדה אם לא תעשה כן ויאמר לו אעפ”כ התירני ונתקבצו כלנו בבית המדרש הרב ז”ל ובנו הרב שלמה ז”ל והחכם ר’ משה גבאי ז”ל ויתר החברים ואני והתרנוהו ואולי נאמר שיש לחוש וצריך היתר ויש לסמוך זה ממה שאמרו ז”ל ברכו’ נ”ה ע”ב ג’ חלומו’ מתקיימי’ ואחד מהם חלום שחלמו לו אחרים והרי אביי מת מפני חלומו של רבא (שם נ”ו ע”א) וכן אשתו של רבא ובניה בפתרון חלומו של בר הדיא (ברכות שם נ”ו ע”א) וכן כמה מעשים באיכה רבתי (פ”א) וכן בירוש’ במס’ מעשר שני כיוצא בזה וכיון שהשרישו לנו שזה המנדה בחלום הוא שלוחו של מקום וכמו שאמרו לשמותי שויוה שליח וכו’ מה לי אם אותו השליח אמר שליחותו אל המנודה עצמו או לאחרי’ אדרבה נראה שיותר קשה הוא כשחלמו לו אחרים ולא כשחלם הוא לעצמו שלפי שהוא נזוף הרבה לשמים הראו חלום זה לאחר ולא לו וכדאמרינן בחולין בפ’ הזרוע קל”ג ע”א אקריוה לרב ספר’ בחלמיה מעדה בגד ביום קרה וכו’ ואמרו שם דכלפי רבא אקריוה והקשו ולקריוה לרבא והשיבו נזוף הוא אלא שהי’ לו להתיר העשר’ שהתירו הצבור בעשרה אחרים שהם התירו לצבור ולא התירו לעצמן איני יודע אם עשה כן ואחר זה מצאתי בהלכו’ גדולו’ שכתוב שם שאפילו חלמו לו אחרים צריך היתר וז”ל והיכ’ דחזא בחלמ’ דקא משמתינן ליה צריך בי עשרה דתנו הלכתא דשרו ליה ואפילו חזו ליה אשה או עבד בחלמיהו עכ”ל זכינו להסכים לדעתו ז”ל וכן מצאתי בשאלתות בפ’ וישב ומזה השורש שהשרישו לנו שהמנודה הוא שליח ואפשר שיתערב בין החלום דברים בטלים עשיתי מעש’ באיש אחד בא אלי ואמר לי שהוא חלם חלום שהוא הי’ מבזה זקן אחד והוקש’ הדבר לאבי אביו של החולם ההוא ונדוהו והאיש שנתבזה והמנדה היה היו מתים ואמרתי שצריך היתר והחברים שהיו שם אמרו הרי זה לא נתבזה והמנדה אין לו כח לנדות שהרי הוא מת אמרתי להם זה נתנדה בשליחותו של מקום ושנדוהו אבי אביו מפני בזיון שעשה כל זה דברים בטלים שאם לא תאמרו כן אם הי’ המנדה עם הארץ היה צריך היתר וזה לא נזכר והתרנוהו בי’ זה עלה בידי בענינים אלו עכ”ל.

ומבואר דיש ב’ מיני חלומות, וז”ל משנה הלכות חי”ב סי’ קי”ב, ולפענ”ד הנה דבר זה מפורש בשו”ת תשב”ץ ח”ב סי’ קכ”ח וקכ”ט שמחלק בין ממון לאיסור דבאמת יש חלום שבא ע”י מלאך והוא חלום אמתי ויש חלום שבא החלום ברוב ענין והוא חלום של הבל וכמו שאמרו בגמ’ ברכות נ”ה ע”ב ר’ שמואל בר נחמני אר”י אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע דלא מחוו ליה לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא וע”ש מעשה דר’ יהושע עם הקיסר וכיון שיש שני מיני חלומות ואין יודע כדת מה החלום הזה אשר חלם ולכן הדין כך בספיקא דאיסורא אזלינן לחומרא ובספיקא דממונא אזלינן לקולא דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו’ עכ”ל.

ומבואר ג”כ דיש ב’ מיני חלומות, ומעולם לא נאמרו דברי רבא הללו על חלום שע”י מלאך.

והנה ראיתי שהחכם ר”י אברבנאל האריך בזה הרבה, וממש אין שייך להציג כאן אפי’ רובע דבריו, כי רבו מאוד, ומ”מ לא אפטור לזה בכדי ואביא כאן התחלת הדברים, וז”ל, השאלה הא’ אם החלומות כלם הם משפע העליון והודעתו אם לא ואם תאמר שהחלומות כלם שיחלמו בני אדם הפועל בהם הוא השכל הפועל או הגרמים השמימיי’ המשפיעים על הכח המדמה בלבד כמו שביארו החוקרים הנה יפלו על זה ספקות מהם מה שיורה עליו הנסיון בכל יום שיחלום אדם פעמים רבות חלומות שאין להם ענין כלל והם מהרכבות הדמיון מהיותו מתהפך בתחבולותיו פעם מפני המזג כי בהתגבר האדומה יחלום כאלו ישליכוהו בגו אתון נורא יקידתא ובהתגבר עליו הלבנה יחלום שנפל במים אדירים וכדומה לזה עד שבעבורו יקחו הרופאים פעמים אותות בחלאים מפאת החלומות ופעמים שממה שיתעסק האדם ביום יחלום בלילה וכמו שאמז”ל בפרק הרואה ברכות כה אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו אמר רבא תדע לך לא מחזי לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא אמר ליה קיסר לרבי יהושע אמריתו דחכמיתו טובא אמור לי מה דחזינא בחילמאי אמר ליה חזית דאתו פרסאי ושבו לך ורעו בך שקצי בחוטרא דדהבא הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא וכן אמר שם נו שמואל לשבור מלכא מה יחלום והרהר בו כל היום וחלם כן בלילה וכל זה מורה שהחלומות אינם משפע עליון כי אם מהרכבות הדמיון עצמו כפי הליחות והמחשבות עד שמפני זה אמר שלמה כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברי’ ששם החלום שם נרדף לכסיל ואמר כי ברוב חלומות והבלים ודברי’ הרבה וישעיהו אמר כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים ירמי’ כג וירמיה אמר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר וגו’ ואמר אל תשמעו אל חלומותיכם וזכריה אמר זכריה י’ ד’ כי התרפי’ דברו און וחלומות השוא ידברו הבל ינאמון והפסוקים האלו כלם מורים כי החלומות הבל המה ודבר שאין בו ממש וכן בדברי חז”ל דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין ובפרק הרוא’ אמרו שכל החלומות הולכים אחר הפה ואם היו משפע עליון איך יהפך אותם פה הפותר כרצונו אלא שהחלומות עצמם אין בהם דבר אמת ואם אמרנו הצד המנגד ר”ל שהחלומות השוא ידברו וששקר המה ודברים דמיוניי’ כוזבי’ ג”כ יפלו על זה ספקות מהם הנסיון שעינינו הרואות בכל יום אנשים יחלמו דברי’ עתידין ויצאו כלם לפועל ויתקיימו ומפני זה כתב הפלוסוף בחוש והמוחש שהיה דעת הקדמונים שהנבואה תבא מהאל והחלומות מהמלאכים והקסם מהשדי’ והנה התורה העידה שבאה הודעה אלדית לאבימלך בחלום הלילה על דבר שרה וכן ללבן על דבר יעקב והשוה הכתוב ענין החלומות לנבואה באמרה דברים י”ג א’ כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגדעון עשה לנצחון מלחמתו אות בחלום אשר שמע שהי’ מספר אדם לחברו במחנה האויבים וכן נתקיים החלום ההוא וענין שאול שאמר שלא ענהו השם בחלומות גם באורים גם בנביאים ואליהו שאמר כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום בחזיון לילה וגו’ וכו’ ע”כ תחילת דבריו, ושאר דבריו תמצא באריכות בפנים בפ’ מקץ.

ואכן היה מקום להקשות על הדברים, דהרי שר המשקים אמר לפרעה ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ומזה ילפי’ בגמ’ בפ”ט דברכות שכל החלומות הולכין אחר הפה, וא”כ אי”ז מן החלומות הרומזין אלא מן החלומות הנקבעין ע”י הפה של מי שנולד במזל זה כמ”ש התוס’ שם, וכמו שכבר הארכנו במקו”א, והרי שר המשקים יעץ כ”ז לפרעה, וא”כ משמעות המקרא שלא היה זה מן החלומות הרומזין, אלא היה תלוי בדברי הפותר, אכן זה אינו, דבהדיא כתיב את אשר האלהים עושה הראה את פרעה, שהיה זה מן החלומות הרומזין, אבל שר המשקים לא ידע זאת.

[אבל אין לתרץ ששר המשקים טעה אף בחלום של עצמו שבאמת לא נפתר רק ע”י הפה, אלא שכך היה הרמז, אין לומר כן, דהרי מדבריו ילפי’ בגמ’ שכל החלומות הולכין אחר הפה, ומ”ש רז”ל שכ”א מהם חלם פתרונו של חבירו אפשר דההוא פליגא, א”נ גם בחלום התלוי בפתרון יש איזה רמז מעיקרו אם ישכיל הפותר לפותרו לפי המכוון, ועיין בדברי המהרש”א שהבאתי בתשובה שם].

אכן אם נאמר שהם היו סבורין שחלום פרעה היה מן החלומות ההולכין אחר הפה לפ”ז יש להתבונן מ”ט לא נעתר פרעה לכל פתרונות החרטומים, שאמרו פתרונות שונים כמ”ש בב”ר ר”פ מקץ, ועיין באורך בס’ הישר שם, דהרי היו סבורין שהוא חלום ההולך אחר הפה, וגם לדעת התוס’ דבעינן א’ מבני המזל שיכול לפתור חלומות, אטו בכל החרטומים והחכמים ופותרי החלומות שבמצרים הכשפנית לא היה אחד מבני המזל הזה, ואפשר דאה”נ, אך י”ל עוד דמ”מ בעינן שיפתור דבר הדומה לחלום לפי כללים ידועים, ופרעה הוה קים ליה שכל מה שפתרו לא היה מן הכללים (עי’ בשפ”ח ובמפרשים), ומ”ש אח”ז גבי יוסף שאמר עליו איש אשר רוח אלהים בו, י”ל דפרעה תלה שאם יודע לפתור חלומות כך, שמא יוכל לפתור גם חלומות אמתיים שהם רמזין.

ולפי הצד שכתבתי שבכל חלום שבא לרמז שייך ג”כ פתרון כנ”ל, י”ל דרעה הבין שיוסף בא כאן לעיקר המכוון בחלום כאן.

א”נ דרק שר המשקים היה סבור כן, אבל פרעה הוה קים ליה שזהו חלום של אמת שע”י מלאך, דלדידיה י”ל דניכרין דברי אמת.

ואכן אע”פ שהעמדתי שהיה חלום פרעה ע”י מלאך, ועכ”פ היה חלום של אמת, מ”מ בודאי היה בחלום גם דברים שבאו מהרהורי לבו, דאין חלום בלא דברים בטלים, וז”ל מדרש לקח טוב [המכונה פסיקתא זוטרתי] ר”פ מקץ, אמרו רבותינו ז”ל אין חלום בא אלא מתוך הרהור האדם תדע דלא חזי אינש פילא דעיילא בקופא דמחטא כלומר דבר שאי אפשר אין אדם רואה לפי שאינו מהרהר עליו אין רואהו בחלום אבל פרעה היה מהרהר על היאור שהרי אומר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג) לפיכך ראה והנה עומד על היאור שהוא עומד על אלוהו ע”כ.

וכ”כ במדרש שכל טוב שם, [ועיין גם בפי’ הגרש”ר הירש ז”ל].

{הג”ר אברהם זלצמן שליט”א, עובד שנים על ההדרת החיבור ‘דולה ומשקה’ חלק ב’ – תשובות בהלכה ממרן הגר”ח קניבסקי שליט”א.

הרב זלצמן שלח כמה מן התשובות שהיה לו שאלות עליהם, וכדלהלן, [תשובות עם סגולה משולבות עם השאלות]} הרב זלצמן ביקש שלא לראות הדברים כחומר מן המוכן, שכן הדברים באמצע עריכה.

{:}

לכבוד האברך כמדרשו המופלג בתו”י ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

להלן כמה תשובות של מרן שר התורה אשר אני צריך לביאור, אולי תוכל לבארם לי ושכרו כפול מן השמים.

שאלה

א) שאלנו את מרן שליט”א בזה”ל: בכל ברכות הראיה, כגון שנמצא ליד הים ויכול בקלות לראות את הים ולהתחייב בברכת עושה מעשה בראשית, האם חייב לראות כדי לברך, או פטור, או יש עניין להתחייב והשיב מרן שליט”א: אין חיוב.

והנה בתשו’ הבאה נשאל בזה”ל: יש שמועה בשם א’ מגדולי הפוסקים שליט”א שיש חיוב לצאת לראות את החמה בשביל לברך ברכת החמה, האם גם דעת רבינו שליט”א כן.

והשיב מרן שליט”א: יש מצוה.

צ”ב מ”ש מברכת הים?

תשובה

מצוה הכונה רשות, כדמוכח בכמה דוכתי, עיין למשל בפרק כל הבשר חולין ק”ה א’ מצוה לגבי רשות – “חובה” קרי לה, וכ”ה בעוד מקומות רבים.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט”א בזה”ל: יש שמועה בשם רבינו שליט”א שאצל אשה שאין “ביטול תורה” כל יסורים שקיבלה באמונה תמימה נחשב יסורים של אהבה, האם זה נכון.

והשיב מרן שליט”א: נכון, אבל אני לא אמרתי.

והנה בברכות דף ה’ ע”א כתוב “יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה”, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ועי’ רש”י שכתב שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה.

וזה ל”ש באשה כי אינה חייבת בת”ת.

וצ”ב מדוע באשה לא שייך ביטו”ת, הרי שייך אם מפריעה לבעלה ללמוד, ועי’ שבת דף ל”ג ע”ב שכתוב ששייך שמבטלות את בעליהן מללמוד.

ואולי מדובר בבודדת או שאולי לא היה צריך לשמוע לה.

תשובה

ז”ל הגמרא במסכת ברכות דף ה ע”א, פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר: אלו הם יסורין של אהבה – כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו; וחד אמר: אלו הן יסורין של אהבה – כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר: ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי.

כלומר שאם אין ביטול תורה, זוהי ראיה שיש כאן ייסורי אהבה, אבל אם יש ביטול תורה אי”ז יסורי אהבה אלא ייסורי כפרה.

ולענינינו, אם היא מפריעה לבעלה ללמוד אי”ז כתוצאה דוקא מן היסורין, אלא שהיא החליטה לבטלו, ומה שכתוב שיסורין של אהבה היינו מה שאין ביטול תורה היינו שזהו הוכחה שהן יסורים של אהבה מכיון שאין בהן ביטול תורה, אבל עדיין יש לה בחירה להפריע לבעלה.

ואמנם יש להעיר שיתכנו פעמים נדירות שבהכרח בעלה יצטרך להתבטל מלימודו מחמת ייסוריה, ואולי ע”ז לא מיירי מרן שליט”א, והכל לפי הענין { והקשה שוב הנ”ל: אבל אולי נימא דקאי על תחילת הגמ’ שם, אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה’ פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ואם תלה ולא מצא – בידוע שיסורין של אהבה הם, עכ”ל, ולא הבנתי מה רצה להקשות בזה, דכונת מרן היא על הגמרא שהזכרתי בפנים כמבואר בדבריו.

}.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט”א: אם מתארחים אצלו אביו וכהן, למי נותן תחילה יין והמוציא, לאביו או לכהן, שהרי יתכן לומר שאתה ואביך חייבים בכבוד כהן.

והשיב מרן שליט”א: אביו.

וצ”ב הרי אתה ואביך חייבין וכו’.

ועי’ מ”ב ר”א סקי”ג ובמג”א.

תשובה

יתכן שסמך הגרח”ק על המבואר בדברי המג”א שם, דמה שאין נזהרין בזה הוא משום שאין אנו בקיאין בייחוסי כהונה, ועיין בשו”ת רב פעלים או”ח ח”ב סי’ ל”ט מה שכתב עוד כעי”ז, וא”כ עדיף לכבד אביו שבודאי חייב גם בזמנינו, ויל”ע אם הוראת מרן שליט”א בעצם היא רק לזמנינו.

וכעת ראיתי בספר חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין בכורות ו’ א’ שדן בשאלה זו, וז”ל: הנה מצד כיבוד אב צריך לכבד את אביו בברכת המזון, וראיה לזה, דכתב הרמ”א (יו”ד סימן רמב סט”ז) היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מרבו ואח”כ מאחרים.

וכתב הש”ך (ס”ק כז) ונראה דה”ה אם היה אביו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מאביו ואחר כך מאחרים, וכן הוא בנוסחאות ברכת המזון, וכן נוהגין, עכ”ד.

הרי שצריך ליטול רשות מאביו כדי לברך, משמע שמדינא היה צריך לכבדו.

וכעין זה כתב הערוך השולחן (יו”ד סימן רמ סעיף יא) כשהבן לוקח את אביו הזקן לביתו, החובה עליו ליטול ידיו ראשון, וליתן לו החלק הראשון, וגם שארי חלוקי כבוד שבשולחן נותנים להאב, עכ”ד.

כמו כן מצוה להקדים את הכהן, כמו שכתב השו”ע (או”ח סימן רא ס”ב) אבל כהן ת”ח מצוה להקדימו, שנאמר ‘וקדשתו’ לפתוח ראשון ולברך ראשון.

ונראה שצריך להקדים את אביו על פני הכהן, ואף שזה עשה של כיבוד אב, וזה עשה של ‘וקדשתו’, מ”מ עשה של כיבוד אב עדיף, כמבואר במהר”ם שיק (או”ח סימן נט) שעשה של כיבוד אב אפשר דעדיף מעשה של וקדשתו, כדאמרינן בירושלמי (פאה פ”א).

ולא ביאר היכן מצינו זאת בירושלמי.

ויתכן שכוונתו להא דמבואר בירושלמי שכיבוד אב חיובו הוא גם משום פריעת חוב לאביו שהטיב עמו.

ופריעת חוב, קודם לשאר המצוות, כדי שלא יהא בבחינת רשע ולא ישלם.

עוד יש לומר שלכן יש להעדיף את אביו על הכהן, כיון שיש אומרים שוקדשתו הוא אסמכתא בעלמא כמבואר בתוס’ בחולין (דף פז ע”א ד”ה וחייבו) וכן כתב הטור (יו”ד סימן כח).

אמנם המג”א (סימן רא סק”ד) מצדד לומר שהוא דאורייתא.

עוד טעם שיש לתת לאביו, שהרי כיבוד אב חמור יותר שהשווה כבודם לכבוד המקום, וכן המקללם חייב מיתה כמו המברך השם, משא”כ מקלל כהן.

כמו כן יש להביא ראיה שכיבוד אב חמור יותר מכבוד הכהן, דבהוריות (דף יג ע”א) מבואר שלגבי הצלה מהשבי, אביו קודם לכהן גדול, הרי שמוכח שכיבוד אב, גדול לגביו מכיבוד קדושת הכהונה.

ועוד שכהיום אין אנו בקיאים ביחוסי כהונה, ועל פי זה תירץ המג”א (שם) למה אין אנו מדקדקים כהיום לכבד את הכהן בכל דבר, ויעוין גם בשו”ת מהרש”ם (חלק א סימן ריד) בשם שו”ת מהר”י לבית לוי (כלל ד סימן כט) שסברא זאת חזי לאיצטרופי, שלא להקדים את הכהן עכ”ל הגריצ”ז שם, ותירוץ האחרון הנ”ל הוא כעין מה שכתבנו, וע”ש מה שדן עוד באביו ישראל ומיחו כהן את מי יכבד, וראיתי כעת עוד להג”ר זלמן נחמיה גולדברג שליט”א [חתן הגרשז”א] שדן בזה במאמר מיוחד { נדפס בכתב עת ת”מ כא, תשס”א, עמ’ 372-373.

}, והכריע שבמקום שאין מנהג בסעודה שתליא ברשות הבעה”ב יש לו לכבד את אבביו, ועי”ש שאר פרטי הדינים שכתב בזה.

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט”א: מצות שמחת חתן וכלה האם הוא דוקא מהחתונה או גם מהאירוסין, האם מצוה לשמח זוג “מאורסים”, והאם זוכה עי”ז לברכות רבות.

והשיב: מהנשואין.

אכן מצינו שיש שבת שמזמרים לו, עי’ ביה”ל סי’ קל”ו.

ועי’ שו”ת אבני ישפה ח”ב עמ’ ע”ב.

תשובה

מה שמזמרים לחתן בשבת שקודם הנישואין, ראשית כל י”א שכבר אז דינו כחתן, ואי”ז קושיא להוכיח על זמן האירוסין, ומ”מ גם אם אין דינו כחתן ממש אך בודאי שמה שכבר אז מזמרים אותו הוא מחמת הנישואין הקרבין, ובפרט ששמחתו בשעת הנישואין נקבעת ג”כ כפי שמחתו בימים הקודמים לזה, וכמו כל הדברים המצריכים הכנה.

וכמו”כ יעויין בחידושי אנשי שם עה”ת ס”פ פנחס שטעם זה הוא כדי שיבואו לברכו אז, ואינו דוקא כדי לשמח אותו { אח”כ הקשה עוד הנ”ל: ‘ראיתי בפוסקי זמנינו דנקטו שא”צ שמירה’.

ואה”נ יש שכתבו כן, אבל יש שחלקו ע”ז.

וגם אם לעיקר סבירא לן שא”צ שמירה מ”מ יתכן שדינו כחתן לגבי שמחה.

}.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט”א: הנמצא בלויה ויש הספדים, האם צריך משום כבוד הנפטר להקשיב להספדים, או שמספיק שרואים אותו בהספד ויכול לחשוב בלימוד.

והשיב: אין חייב.

וצ”ב כי בברכות דף ו’ ע”ב איתא אגרא דהספידא דלויי, וברש”י שם כתב להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, “שיבכו השומעים”.

וצ”ב, שם הכוונה שנשאר להם לפחות זה.

וקצ”ע משו”ע יו”ד שד”מ ס”א.

תשובה

הגרח”ק רק כתב שאין חייב.

אבל אה”נ מצוה להרים קול, וכן מצוה לבכות, וגם מי שא”א לבכות מצוה עכ”פ להצטער כמה דאפשר, אבל אין חיוב.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט”א: האם אפשר לשלוח “משלוח מנות” מפירות שביעית.

והשיב: אסור אבל רק עד שיצא השיעור.

מה הפי’ שיעור? שיש חיוב על כ”א לתת משלוח מנות ב’ מנות לאדם אחד, ומה שמחוץ לחיוב הזה מותר.

תשובה

כנראה ביאורך הוא נכון, והנידון לחילוק זה כבר הובא בפוסקים, ועיין עוד במו”מ להלכה על חילוק זה בשו”ת מנח”י ח”י סי’ נ”ז ושו”ת משנת יוסף ח”א סימן כז, ושו”ת חשוקי חמד מגילה דף כא ע”ב.

שאלה

ז) שאלנו את מרן שליט”א: שפיכת המים על ידיו בנטילת ידים, האם נאמר בו “מצוה בו יותר מבשלוחו” ועדיף שישפוך בעצמו, מאשר שאחר ישפוך עליו (ונפק”מ בזקנים).

והשיב: לא שמענו.

וצ”ב מ”ט.

תשובה

דמעשה מ”מ נעשית בגופו, וכמו שגם לבישה חשיבא מעשה בידים כל זמן זהוא עוד לבוש, כדמבואר בתוס’ בשבועות ל’ ב’ ד”ה אבל, ועיין תוס’ יבמות צ’ ב’, וא”כ כשנוטלין עליו חשיב מעשה בגופו גם אם אין הוא עושה השפיכה, וכמו”כ יש דעות בפוסקים שמצוה בו יותר מבשלוחו הוא רק במצוות מסיומות, כמו המהר”ח אור זרוע ועוד פוסקים, ועיין הערות הגרי”ש אלישיב רפ”ב דקידושין, ולכאורה לא מצאנו להדיא לע”ע פוסקים שכתבו שהוא בכל המצוות, אכן מהגרמ”מ קארפ שמעתי דפשוט שהוא בכל המצות, עיין רש”י קידושין שם, וכן שמעתי [כמדומה] מהג”ר אשר ווייס דג”כ לולי דברי הפוסקים הו”א שהוא בכל המצוות.

שאלה

ח) שאלנו את מרן שליט”א: במה שהחת”ס כותב: סגולה נפלאה להתפלל [בצד הצדיק] בתוך ד’ אמות של צדיק.

האם ניתן ללמוד מזה לענין להתפלל “בבית כנסת” של הצדיק שלפחות נהיה “סגולה קטנה”.

והשיב: עי’ תוספתא רע”ז { ריש ע”ז.

}פ”א ה”ג.

מה מבואר שם, דהנה איתא שם שתצא לדרך עם הצדיק כי מלאכה”ש מלוין אותו, וכנראה חזינן דלא”ד בד”א, ובפרט די”א דכולא ביתא כד”א דמיא.

[לכאו’ יש עוד ענין להתפלל באותו ביהכ”נ כי יש מושג מקום שצדיק התפלל שם ונענה עי’ דרך שיחה עמ’ נ”ג.

תשובה

בתוספתא שם מבואר שהיוצא לדרך יבדוק שיהא בסמיכות עם הצדיק ולא עם הרשע, על מנת שמלאכי השלום ילווהו ולא מלאכי שטן של הרשע, ובתלמוד ירושלמי סנהדרין פרק י: והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אדם שעבד ע”ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו’, וא”כ יש לראות שתעלה תפילתו בדרך ישרה עם תפילת הצדיק, ועיין עוד בזהר על הפסוק תפילה לעני, שתפילות כל ישראל עולים עם תפילת העני וממתינין לתפילתו, הנה יעויין בשל”ה מסכת תמיד פרק נר מצוה אות כ’ מה שכתב בכ”ז, ובמקו”א נשאל מרן שליט”א כשיש אצל הצדיק צפיפות גדולה, ויכול להתפלל במקום תפילתו הרגיל ביישוב הדעת, האם להתפלל עם הצדיק או במקום תפילתו הרגיל, והשיב מרן שליט”א אצל הצדיק.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט”א: בדולה ומשקה שאלתי את מרן שליט”א המוכר חמצו לגוי כמו שנהוג, ומצא חמץ בפסח, האם ישרפנו או שהוא גזל עכו”ם.

וענה לי מרן: “אין בזה גזל גוי”.

(המוכר חמצו במכירת חמץ ומצא חמץ בחוה”מ איך ישרפנו, והרי גוזל את העכו”ם וענה לי מרן שאינו גזל עכו”ם) וצ”ע מ”ט הוא כן.

והשיב מרן שליט”א: כיון שחייב ואין נוטל.

מה הפי’? ומצינו דהפקעת הלואתו כשלא יודע לו מותר (חו”מ שמ”ח ב’).

ועי’ בחו”ש פסח עמ’ ק”ג שודאי ראוי לשורפו ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר להתפשר עמו להרב המוכר ע”ז.

תשובה

יש לברר אם לא נפלה טעות במשלוח התשובה, מכיון שאירע לפעמים שבמשלוח נתחלפו תשובות לשאלות [כמבואר במנחת תודה], אך אי איתא שהכוונה היה לכך, אולי הכונה מכיון שע”פ הדין הישראל חייב לו את זה ואעפ”כ אין הגוי נוטל [וגם אין בכונתו ליטול], לכן בכה”ג לא חשיב גזל, וצ”ע.

לימוד זכות על המשתמשים במגבונים לחים סחוטים בשבת

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט”א בזה”ל: דנתי כמה פעמים עם מרן שליט”א בענין מגבונים לחים סחוטים בשבת, ותשובה האחרונה שקיבלתי (שהבאנו מ”ב הל’ יוכ”פ שאסור מחמת גזירה שמא לא יסחוט יפה) היתה “צריך עיון”.

וחשבתי סברא חדשה ללמד זכות על המשתמשים.

שכתוב שבקטנים לא גזרו איסור שימוש בתרופות בשבת, והנה המציאות מוכיחה שאם לא מנגבים עם מגבונים לחים ונשאר קצת לכלוך צואה אצל התינוקות, נעשים להם פצעים וגירוי אדום בעור (והדברים מפורסמים), וא”כ הניגוב הוא למניעת חולי, ובגדר פסיק רישא, למניעת חולי, ובכה”ג לא נגזור [מגבונים סחוטים אטו אינם סחוטים], וצ”ע.

ואולי לפי”ז נאסור מגבונים לחים סחוטים לשאר שימושים, ונתיר לצורך תינוקות קטנים שהוי כמו לצורך רפואה שלא גזרו.

וצ”ע.

והשיב מרן שליט”א: יש לברר אם אין סכנה.

מה הביאור של התשובה, – כמדו’ צריך להיות שאסור, כי אין בזה סכנה אם יהיו מלוכלכים קצת יום אחד בשבוע ואחכ ישים משחה.

תשובה

סכנה הכונה גם חולי שאב”ס.

ואמנם בגדול לא חיישינן לזה, באופן שהוא רק חולי אבר, אבל בקטן שאני.

שאלה

יא) שאלנו את מרן שליט”א: שאלתי פעם את מרן שליט”א, בענין החזקת תיק של טלית ותפילין בידו, כשהולך לבית כנסת האם באותה שעה יכול לברך ברכות השחר, או לא.

וענה לי מרן שליט”א שיש מקילים מכיון שהוא חפצא של מצוה.

(והבאתי זה בספר “דולה ומשקה” כמדו’ לא נכון).

והעירו שדברי מרן שליט”א צ”ע משו”ע שם סי’ צ”ו, שכתב שלא יחזיק תפילין בידו כשמתפלל ולא מקילים מטעם חפץ של מצוה.

רק אולי נחלק בין תפילין שדעתו עכשיו ללובשם, לתפילין שאין דעתו ללובשם, וצ”ע.

והשיב מרן שליט”א: תפילין מגולים ולא מכוסים.

מה הפי’, אולי שכאן שנוטל תפילין בתוך כיסן אינו מפחד שיפלו כל כך כי הם מכוסים ומוגנים ובסי’ צ”ו מדובר בתפילין מגולין שמחזיקן, ומה במ”ב סק”ד וסק”ה.

במ”ב סק”א כתב דה”ה פסוק”ד.

תשובה

אתה צודק בחילוק שכתבת, אמנם כמדומה שאינו לכל הדעות במ”ב שם, אבל ס”ל למרן לעיקר כחילוק זה.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט”א: על הדסים תימנים כתב לי מרן שליט”א לא שמעתי, (בדולה ומשקה עמ’ רכ”ד) והשנה חתם מרן שליט”א על כשרותם.

מה הביאור בזה.

והשיב מרן שליט”א: לא כולם שוין.

מה הכונה בדבריו.

תשובה

הכוונה שיש זנים שנבדקו ע”י מורי הוראה מוסמכים והוכחו ככשרים, אבל בסתם הדס הנמכר בשוקים בשם הדס תימני אין לו פשיטותא בזה.

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט”א: מי שבאמצע לימודו מוריד את הראש על הסטנדר לישון, האם צריך לסגור הגמ’, או לא.

ואת”ל שלא, יש להסתפק בלומד בביתו, ובאמצע נשכב במטה לישון קצת, האם צריך לסגור הגמ’.

והשיב מרן שליט”א: על הסטנדר א”צ לסגור.

וצ”ב בישן כך הרבה זמן.

תשובה

ראיייתו ע”פ דרך הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים יורה דעה סימן קסא וז”ל: מי שנתנמנם על הספר דרך לימודו, נסתפקתי האם צריך להקיצו שלא ישתמש בספר במקום כר לראשו, זכר לדבר בענין ברכת המפיל שצריך להקיצו עבור זה, או דילמא מאחר דהוה דרך לימודו הוי כצורך הלימוד.

תשובה, נראה דא”צ להקיצו, כיון דהוא דרך לימודו.

ועי’ בפיוט “להחיותך בטללי שינה” בפירוש מר’ יחיאל מפאריש, [פיוט לתפילת מוסף דיום א’ דר”ה.

וביאורו: שהקב”ה מחיה מתים בקצף היוצא מפי הנופל בשינה על הספר לאונסו], והביאו הגרח”ק להלכה בתשובה אחרת [בלי ציון המקור], וה”ה לענינינו.

וראיתי ברשימות אחרות של שאלות ממרן שליט”א בע”פ: האם מותר לישון בבהמ”ד כשספרו פתוח.

והשיב מרן שליט”א: לא ראוי, אא”כ הוי זמן מועט.

ויש לדון ע”ד זה במה שיש שנהגו היתר להניח ע”ג הספר דברים שהם משתמשים בהם לצורך הלימוד, כגון עט, מחשב כתיבה וכדו’, האם יש ללמד ע”ז זכות שנחשב דרך לימודו, ויל”ע.

ואמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א דבכל הני, כגון מניח עט או מחשב כתיבה, או ‘דופק’ על הגמ’, בכל הני הו”ל כדרך הלימוד ואפשר להקל.

אבל עיין מה שכתב מרן שליט”א בשם החזו”א, בספר אגרות וכתבים ח”ב.

גדרי ההשתדלות בפרנסה

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט”א: נסתפקתי שגדרי ההשתדלות בפרנסה הוא בדבר שכיח, אבל אין חובת השתדלות בפרנסה בלא שכיח, אבל צ”ע כשהולך לעשות השתדלות לפרנסת חבירו, האם גם בדבר שלא שכיח יש להשתדל, שכאן הוא מ”ע של חסד, וצ”ע, (נפק”מ למשל, שאפי’ אם אין חיוב לעשות ביטוח חיים וכיו”ב, על עצמו, אבל חבירו יש מקום לחייב).

והשיב מרן שליט”א: אם חבירו מבקש יש ענין.

מה המקור בלא שכיח אולי מיוסף.

תשובה

בשו”ת משנה הלכות חלק יג סימן כד האריך בענין שלילת ההשתדלות לצדיקים, ע”פ דברי הרא”ש בארחות חיים שכתב וז”ל, רצה באשר ירצה יוצרך שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה והתחנן לפניו תמיד להטות לבבך לעדותיו ובשאר דרכך השלך על ה’ יהבך.

ובתוך דבריו כתב וז”ל: וגדולה מזו כתב רבינו הרמב”ן עה”ת פ’ אחרי עה”פ (י”ח ד’) את משפטי תעשו וכו’ ע”ש בא”ד וז”ל, ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם וחשב שם ג’ מדרגות בעשיית המצות, שוב כתב מדרגה ד’ והעוזבים כל עניני עוה”ז ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד כאשר הי’ הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו ובידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים, ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך למען תחי’ והארכת ימים כי הלשון יכלול מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד ואחד עכל”ק ע”ש.

והנה ביאר לן דהכל תלוי בהכנת האדם לעבודתו כך מגיע לו ההשפעה מן השמים ויש זוכה ללא השתדלות כלל וכלל כרשב”י וחבריו.

וכמו אבותינו במדבר בירידת המן שלצדיקים בא המן עד פתח הבית ובינונים יצאו ולקטו והרשעים הי’ במקום רחוק כמבואר בחז”ל, וכיוצא בזה.

ועל זאת יתפלל כל חסיד לזכות להיות מאותן המיעוט אכי”ר עכ”ל המשנ”ה, ומ”מ דבר פשוט הוא שכל מי שאינו צריך להשתדלות עדיף טפי, וכמו שהבאת ג”כ ממ”ש רז”ל על יוסף הצדיק, וא”כ ממילא כל מאי שאינו בכלל ההשתדלות המועלת א”צ.

וכתב החזו”א שעיקר אי”ז ההשתדלות החמרית, דלזה צריך רק קצת, והעיקר היא התפילה.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט”א: לפי השיטות “שקברי צדיקים” אין מטמאין, איך הדין באדם רגיל (לא רשע ולא צדיק) שנהרג על קידוש ה’, האם קברו מטמא, או לא.

והשיב: עי’ סנהדרין דף מ”ז.

למה כונתו, אולי סוף ע”א, ובתחילת ע”ב.

“דהויא להו כפרה”.

תשובה

נכון.

שאלה

טז) שאלנו את מרן שליט”א: מדוע הח”ח הרעיש שילמדו הכהנים קדשים, הרי כשהמשיח יבוא, יהיה תחיית המתים ויהיו כהנים ת”ח מכל הדורות.

והשיב מרן שליט”א: כולם יצטרכו לעבוד עבודה.

מה הפי’ בדבריו ומה התשובה.

תשובה

התשובה היא שגם הכהנים בזמנינו יעבדו, ולא יכולו להתחיל בעבודה לפני שידעו ההלכות כראוי.

וללמוד את ההלכות לא יוכלו ביום אחד, אלא צריכים להתחיל כבר מתחילה.

מכתב שני מהנ”ל

א) שאלנו את מרן שליט”א: בזמן חז”ל כשירד גשם קודם ז’ חשון היה צער שפוגע בהולכי דרכים, האם בזמנינו כשיורד גשם קודם ז’ חשון צריך להצטער, או לשמוח, שהרי היום אין עולי רגלים.

והשיב מרן שליט”א: עדיין לא הוקבע זמנן.

מה הפי’? ולכן אין לשמוח כיון שזה עדיין לפני זמנם, ועדיין צ”ב.

תשובה

הכונה דאמנם לענין לשנות את התקנה לא משנים ממה שהיה בזמן תקנת חז”ל, אבל מ”מ אין ענין להצטער מכיון שאין בזה צער לע”ע בזה”ז כל עוד שלא הוקבע זמנן ואין עולי רגלים היום.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט”א: האם יש איסור לשתות מים באמצע התפילה, למשל כשכבר בירך ושתה לפני התפילה וא”צ ברכה, ואוחז בפסוד”ז.

והשיב מרן שליט”א: לא.

וצ”ב מ”ש מהגדה של פסח דמצינו בביה”ל תע”ג ד”ה הרשות?

תשובה

ז”ל הבה”ל שם ע”ד השו”ע ס”ה, אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו, וכתב הבה”ל, וכ”ז בין הכוסות אבל אם מזג הכוס והתחיל לדרוש עליו בהגדה אינו רשאי להפסיק באמצע כ”כ הרמב”ן בהשגותיו וכ”כ הר”ן.

ומשמע מדבריו עוד יותר דאפילו לא התחיל עדיין בהגדה רק שמזג הכוס והכין עצמו לאמירת הגדה ג”כ אסור ובעל המאור מתיר בכל גווני וכ”כ התוס’ בדף ק”ג דדוקא בהלל או בברכת אשר גאלנו אסור והמחבר סתם בסעיף א’ כדעת הרמב”ן ואפילו לענין כוס של מצוה ומכ”ש בכוס של רשות עיין בביאור הגר”א שם ס”ק ד’ עכ”ל.

ונראה שיש לחלק בין דבר שהוא חובה מעיקרו לבין דבר שמעיקרו הוא רשות (עיין שבת קי”ח ב’), אע”ג שלבסוף קבלו עליהם במנהג, אבל לא להחמיר עליו בכ”ז כבדבר שבחובה, ומ”מ צע”ק מכובע וחליפה שכתב בדעת נוטה ללבוש

לבקש עט מחבירו שבאמצע הלימוד.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט”א: כשצריך עט, האם מותר לבקש מחבירו, שבאמצע הלימוד, או לא, ומדוע לא נחשב מבטלו באמצע לימודו וזהו מעשים בכל יום.

והשיב מרן שליט”א: מותר.

וצ”ע מ”ט, ועי’ בארחות יושר בפרק על “ביטול תורה” בסופו מה נחשב דברים בטלים.

ועי’ ג”כ בס’ בתורתו יהגה (תשו’ ל”ח) ששאל למרן שליט”א על מה שאמרו חז”ל כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, האם הוא דוקא כשעוסק בשיחה ממש, או שגם לדיבור אחד אסור להפסיק, והשיב מרן שליט”א: “לצורך יש להקל”.

(ואולי זה גם מדויק ממילת “ועוסק” בדברי שיחה, ועי”ש בספר הנ”ל בעמ’ פ’א הערה 11 ועי’ דרך שיחה עמ’ תק’ו (שעוסק לא”ד, וכן גם כתיבה חשיב פוסק)

דברי שיחה הכוונה דברים שאין בהם צורך, כמו המקרה באבות שאומר מה נאה אילן זה וכו’, וכבר לפני שנים רבות שמעתי ממורה הוראה בירושלים להקל כששואל שאלה לצורך, דאי”ז דברים בטלים.

ועיין מ”ב סוף הל’ בהכ”נ.

[וגיסי המופלג הג”ר יהודה בלומנטל האריך בכ”ז במאמר].

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט”א: המ”ב כותב (בסי’ ס”ג סק”ה) שגם בק”ש של ערבית, לא יעמדו באמצע ק”ש, ולא הבנתי איזה טעם שהרי לב”ש בערבית “שוכבים”, ומה יחששו העולם בזה שעומד.

(ולא מובן הב”י).

והשיב מרן שליט”א: לא פלוג.

והוא פלא? וכנ’ הכוונה שלא יבואו לע”בשחרית וזהו לא פלוג.

עי’ בב”י “ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה”, ועי’ דרכ”מ, ולכאו’ כי לכו”ע מצותה בישיבה.

ועי’ בלבוש “וכל שכן בקריאת שמע של ערבית שאין לו לעמוד, שאפילו בית שמאי אינם מצריכין לע”בערבית רק בשחרית מדכתיב ובקומך שפירושו שיקום, ואין כן בערבית: ובסדר רב עמרם גאון “והני לא סגי להו דלא עבדי כבית הלל אלא אפילו כדברי בית שמאי נמי לא עבדי.

דאי כבית שמאי בצפרא מעומד ברמשא מוטה, ואינון לא שנא צפרא ולא שנא רמשא מעומד, יש לך כסילות גדולה מזו.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט”א: כשקונה אתרוג ויכול לקנות מהודר קצת ב100 ש”ח, והולך וקונה מהודר יותר ב200 ש”ח.

האם אין טענה עליו שיקנה במאה, ויתן המאה נוספים לצדקה, או לא.

והשיב מרן שליט”א: זה אינו טענה.

ויש לשאול מדוע זה אינו טענה, ועי’ מ”ב סי’ תרנ”ו סק”ו.

(בצוהר חי”ד עמ נ’ט שאלו למרן שליטא האם עדיף הידור מצוה ולתת כספו באתרוג מהודר או עדיף לתת הכסף לצדקה, וענה: בהידור מצוה עד שליש).

תשובה

איתא במס’ בבא קמא דף ט ע”ב, אלא אמר ר’ זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה.

ופרש”י, בהידור מצוה עד שליש במצוה – שאם מוצא ב’ ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.

ומבואר מדינא דגמ’ שאין כל חשש בזה במה שמהדר במצוה שהיה יכול לתת את הכסף לצדקה, ובפרט אם האדם בלאו הכי נותן חומש, שבזה א”צ להוסיף לצדקה.

ומ”ש הח”ח באהבת חסד [והובא ג”כ בדרך אמונה] שאם לובש מלבוש שרים ואינו צריך את הכסף לצרכיו יכול לתת גם יותר מחומש, מ”מ במצוה לא שייך לומר על האדם שהוא נוהג במותרות.

ויש להוסיף עוד, שיתכן שכונת השואל היתה דבצדקה מקיים מצוה גמורה, ומאידך גיסא בזה מקיים רק תוספת על המצוה, ויש לברר דמצות זה אלי ואנוהו היא מצוה בפ”ע, ועיין במעלות התורה במה שהביא מהגר”א ז”ל שאמנם התרי”ג הם העיקרים, אבל ההוראות והפרטים הם רבים מלסופרן.

ובלאו הכי ניחזי אנן, האם עדיף לעשות כמה מצוות או לעשות מצוה אחת בשלמות ובהידור, דרחמנא ליבא בעי ולא אפושי מתן השכר, וכ”א יראה מה חובתו.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט”א: מי שנוהג לעשות הבדלה ואח”כ הדה”נ חנוכה, ומטעם תדיר.

צ”ע כשעובר בפתח הבית והנרות מוכנים שם כבר להדלקה נאמר שאין מעבירין על המצוות קודם לתדיר.

והשיב מרן שליט”א: לא נהגנו כן.

והנה בביה”ל כתב דעביד כמר עביד.

והחזו”א נהג להבדיל קודם.

ומרן הגרי”ח זוננפלד זצ”ל נהג כן שהביאו לו הנרות על פתח ביתו, וכשהגיע לביתו פגע בנרות תחילה והדליקן משום אין מעבירין על המצוות.

וצ”ב מ”ט?, ובאמת לכאו’ משמע מכל הפוסקים דס”ל שקודם עושים הבדלה שאי”ז משנה אם עובר ליד הנרות.

תשובה

עיין שו”ת דברי מלכיאל ח”א סי’ ט’ שאם אין המצוה מוכנה רק צריכה עוד הכנה ותיקון, לא אמרינן אין מעבירין עכ”ד.

ומ”מ פעמים שגם כאן הנר מוכן לגמרי כבר ע”י בני הבית, ואולי באמת יש להזהירם שלא לתקן על מנת שלא להכין הנרות.

ואולי י”ל בעוד אופן, דאין מעבירין על המצוות הוא רק באופן שהמצוה עצמה מונחת לפניו, ולא שההכשר מצוה מונח לפניו, ואביא כאן ממכתב אחר שכתבתי לא’ ששאל מ”ט אין מעבירין על המצוות בספר שנזדמן לפניו לפני ספר שרוצה ללמוד בו כעת, וכתבתי וז”ל, כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה עכ”ל.

ובענינינו כ”ש היכא שאין השמן של הנ”ח באיסורי הנאה, דאולי מלכתחילה א”א לומר שהנר הוא חפצא של נ”ח כיון שיכול להשתמש בו גם להבדלה, [ולהשתמש להבדלה א”צ מדין אין מעבירין, מאחר שלא ייחד נר זה להבדלה ואין רצונו מעולם בכך].

והנה הבית יוסף אורח חיים סימן רצט כתב וז”ל, ודייק רבינו מדכתב ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס ולא כתב קודם שיבדיל בתפלה ועל הכוס אלמא כל שלא הבדיל על הכוס אסור במלאכה ואפילו אם הבדיל בתפלה עד שיאמר ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול וכן דעת הרמב”ם (פכ”ט ה”ו) שאע”פ שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ויאמר המבדיל בין קודש לחול אך לא נתבאר בדבריו אם צריך לומר שם ומלכות אם לאו והרב המגיד כתב שהגאונים כתבו שאם התפלל והבדיל בתפלה יכול לעשות מלאכה ואין צריך לברכה אחרת ולזה הסכימו מן האחרונים ועיקר עכ”ל וכן כתבו ההגהות שם (אות ד) וכן דעת רבינו ירוחם בחלק (ב’) [כ’] (ני”ב קב ע”ד).

ולענין הלכה כיון דהרמב”ם והרא”ש מסכימים שאף על פי שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה הכי הוה חזי למינקט אלא דסוגיין דעלמא דלא כוותייהו וכיון שהבדילו בתפלה עושין מלאכה וכדברי הגאונים והאחרונים וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר דמי למינקט כוותייהו לקולא.

והיכא שלא הבדיל בתפילה נראה לסמוך על דברי רש”י שאומר המבדיל בין קודש לחול בלא הזכרת השם כיון דמידי דרבנן הוא וגם ספק הזכרת שם שמים לבטלה הוא עכ”ל.

ומ”מ יוצא שאפילו אם הבדיל בתפילה, אך מכיון שלא הבדיל על הכוס, וגם בודאי לא אמר בשם ומלכות א”כ אי”ז לכל הדעות, ועיין שעה”צ שם סקנ”א, וא”כ יש עכ”פ איזה הידור לענין שלא יהא אין מעבירין עיל המצוות, [ועיין ביה”ל סי’ כ”ה ס”ו].

שאלה

ז) שאלו למרן שליט”א במתפלל אחרי שבועות במקום שנוהגים שלא לומר תחנון ולדעת החזו”א אומרים, וענה מרן שליט”א שיאמר בלי נפילת אפיים שאין ניכר, בהנ”ל, האם יאמר תחנון גם אחרי שהחזן אמר החצי קדיש, שיש שמועות מהחזו”א שאחרי קדיש אין אומרים.

והשיב מרן שליט”א: יאמר.

ועי’ חוט שני ריבית בקובץ ענינים עמ’ קלה (בטעה הש”ץ ואמר קדיש שוב אין לומר), וגם מרן שליט”א כתב לי (על יום רגיל) שש”ץ שאמר בטעות קדיש ודילג על תחנון לא אומרים תחנון אח”כ.

ואולי יש חילוק.

תשובה

כנראה שיש כאן סתירה בדברי מרן שליט”א, ואולי כונתו שהציבור אינם אומרים אבל היחיד יכול לומר, ויש כאן ב’ הוראות אחת ליחיד וא’ לציבור, ואולי י”ל דאם טעה לא קנסינן ליה אבל בדילג שלא כדין לא וצ”ע.

ואציין כאן מ”ש הגרשז”א [במכתבו שנדפס בעיון הפרשה] דבן אשכנז הנמצא בבכנ”ס ספרדי לא יפול על פניו אלא יאמר בלא נפ”א [וכמדומה שכ”כ באשרי האיש בשם הגריש”א], ואגב, גם לי הורה מרן שליט”א שבמקום שאין אומרים תחנון שלא כדין ישלים אח”כ, ומתוך השאלה שם לא היה ברור אם הכונה בתשובה להשלים רק תחנון או גם נפילת אפים.

שאלה

ח) הישן במיטה שאוסר אוכלים שתחתיו, כמה זמן צריך לישן כדי שיאסור, האם גם דקה אחת או רק חצי שעה.

והשיב מרן שליט”א: אפי’ רגע.

צ”ב מה הביאור בזה? הרי אי”צ נט”י וא”כ אין עליו רו”ר, ושמא שורה רו”ר בכל שינה אלא שלענין אם נשארת בידים זה תלוי בחצי שעה ועיין.

תשובה

א”א לדמות רוח רעה מא’ לחבירו, ובבית יוסף אורח חיים סימן ד מבואר שלמד ענין זה של שיעור שנת קבע מהזוהר שהביא שם ע”ש, וכתב ע”ד הזוהר הנ”ל, משמע בהדיא שכל שישן שיתין נשמי צריך ליטול שהרי כשישן שיעור זה קאמר דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא משמע דלא שאני לן בין ישן קודם לכן באותה לילה ללא ישן כלל וכיון דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא פשיטא שצריך ליטול ידיו כדי להעבירה שאף על פי שנטל ידיו להעביר הרוח רעה ששרתה על ידיו ראשונה מה יועיל לרוח רעה ששרתה על ידיו אחר כך עכ”ל הב”י, והיכא דאתמר איתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר, דאין אנו בקיאין ברוח רעה.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט”א: מי שרואה שחבירו עושה מעשה מסוים, ולרואה יש ספק האם מעשה זה אסור או לא, האם מצווה במצות תוכחה לגשת ולומר לו שאולי זה אסור.

והשיב מרן שליט”א: אין חייב.

מ”ט? לכאו’ אפי’ ברבו אם זה ספק לך שזה אולי אסור דאו’ או דרבנן זה גמ בעירובין סז עב ויו”ד רמ”ב כ”ב וצ”ע דמשמע שתמיד צריך, אולי כי בני אדם סתם מדמיין שאולי זה אסור.

הר’ שוב? ועי’ אשרי האיש ח”ג פי”ח א’ בספק’ יש לחייב מצד סד”א לחומרא.

תשובה

הנה זה פשוט שא”א להוכיח דבר על דבר שהוא עצמו אינו יודע שזה אסור, והדבר פשוט, ואם תמצא מי שמחמיר בזה יתכן שהוא דוקא באופן שדנו והכריעו גדולי הפוסקים שהדבר נחשב כספק ואסור לעשותו, או שהעובר עצמו אומר שידע שזה ספק, אבל בסתמא ודאי שא”א להוכיח, ובפרט שיש בזה מאידך גיסא חשש אונאת דברים שאסור לצערו מספק.

ומלבד זת מרן שליט”א מדבר למעשה, דס”ל כמדו’ שכמעט א”א לומר דבר הנשמע היום, וכמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”ב, תניא, א”ר טרפון: (תמיהני) [תמה] אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח עכ”ל.

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט”א: האם הציבור שאומרים מודים דרבנן צריכים להמתין עד שיכלה אמן מרוב הציבור [שעונים על ברכת המחזיר שכינתו לציון].

והשיב מרן שליט”א: ראוי להמתין.

וצע”ג.

ואולי יש ליישב שתיקנו לומר מודים עם הש”ץ והש”ץ הרי צריך להמתין לרוב הציבור.

תשובה

לכאורה דבריך נכונים, אכן יש להעיר עוד ע”ז, דהרי ממ”נ אם הש”ץ לא התחיל, א”כ ודאי ימתין להש”ץ, ואם הש”ץ התחיל כבר, אמנם עשה שלא כדין, אבל כל עוד שיוצא יד”ח א”כ מצוה לומר עם הש”ץ, ומה זה קשור להציבור, ואולי המצוה על כל יחיד מן הציבור שלא להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי רוב הציבור.

ובכלל זה ג”כ שלא יאמר מודים דרבנן ששייך לברכה שאח”ז.

שאלה

יא) ראיתי בכתבי תלמיד כתב בשם מרן הגראי”ל שטינמן שליט”א שלא ממליץ לעבור למטפחת כי הנשים מתביישות בזה ועלולות אח”כ להתחרט.

מה הביאור? אולי כי התורה חסה על כבוד הבריות [אם לא במקום חשש איסור, ונקטי’ שאין בזה איסור] או כי אם אינו בדרגא הזו אל לו לקפוץ ועי’ באבן שלמה לרבינו הגר”א זיע”א (בפ”ד י’) שלפעמים האדם מתחיל לילך בדרך הישר ואח”כ פורש מפני שקשה לו מאד והוא מתרעם שלא היה לו סע”ד.

אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה עליונה עכ”ל.

וזהו “איוֶלת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו”.

תשובה

הגראי”ל שליט”א לא סובר מכל התעמולה שעושים כנגד הפאות, שהרבה מגדולי ישראל הלכו נשותיהם בפא”נ, וכפי ששמעתי ג”כ מנכדו המופלג רבי יהושע כהן שליט”א בדעתו, ואין ברצוני להאריך כעת בכ”ז וכתבתי הדברים במאמר נפרד.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט”א: בברכת החודש של ניסן ידוע שאומרים “ולגשמים בעיתם” (והולך על החצי חודש הראוי לגשמים) האם רבינו שליט”א מורה לאחרונה שאין לאומרו

והשיב מרן שליט”א: כמדומה שאין לאומרו.

[עי’ אשרי האיש בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל שאומרים, וכ”כ באיש על העדה.

וקצ”ע טעם רבינו הרי אומרים “בעיתם” וא”כ מה הבעיה לומר זאת.

ובאמת באש”י כתב מרן שליט”א שאומרים, וכנראה מרן חזר בו, וצ”ב מ”ט.

(ואולי הטעם כדי שלא להרבות בבקשות בשבת עי’ אגרות וכתבים דרך אמונה עמ’ י’ז).

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט”א: בסעודת סיום, יש שמתחילים ליטול ידים, ואח”כ באמצע הסעודה עושים את הסיום, האם תחילת הסעודה נחשב סעודת מצוה

והשיב מרן שליט”א: אולי.

וצ”ב מ”ט רק אולי.

תשובה

יתכן שעיקר ספיקו של מרן שליט”א אינו בסתם סעודה שבעוה רק בשביל הסים, אלא בכגון שרוצה שהארוחה שלו תחשב סעודת מצוה, ולכן עושה סיום בסעודה, וכמו שנהג ג”כ הגר”א ז”ל [עיין בספר הגאון], וממילא כדי לאשוויי לסתם סעודה שם של סעודת מצוה יתכן שצריך מלכתחילה לעשות הסיום, וכמדומה שגם מנהג הגר”א הנ”ל היה כך ואינו תח”י לעיין בזה.

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט”א: כהן שרגיל להאריך בשמו”ע ומפסיד מלברך “ברכת כהנים”, האם מורים לו שיקצר בשמו”ע כדי שיברך ברכת כהנים.

והשיב מרן שליט”א: ימהר.

וכ”כ בדעת נוטה עמ’ רצ”ג ש”נכון שיקצר”.

ועי’ בביה”ל סי’ רס”ח ד”ה מעומד.

ויל”ע מדוע בקדושה הרב כתב בדעת נוטה על העומד במודים [למשל] יתפלל כדרכו.

ובהערה שם ביאר שגם מי שמאריך יותר מכפי הדין מ”מ ”רשאי” להאריך כרצונו.

וצ”ע מהביה”ל והרי כאן המעלה של קדושה הוא מ”ע מה”ת (גם אם אין חיוב להכנס לזה אבל הענין לעשות זה הוא ג”כ גדול אף שבגמ’ כתוב הענין להאריך.

ומרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל הורה [מחדב”נ הג”ר יוסף ישראלזון זצ”ל] שאין להזדרז ולמהר בשביל להספיק קדושה אם מאריך רק לפי הצורך ע”פ דין.

וצ”ב מדוע לברכת כהנים כתב מרן שליט”א שם אחרת [ואולי שם זה אחרי הרבה זמן של תפילה ולא כקדושה שאז צריך לקצר ממש].

וענה לי בר”כ דאו’.

וצ”ב ממ”ב קכ”ה ד’ ואולי קדושה הוא מצוה קיומית.

תשובה

ברכ”כ הוא דאורייתא ממש, וקדושה אכן יש אסמכתא אך אינו חיוב דאורייתא, וגם בכהן יש פגם ואיסור כאשר הוא נמצא בבהכנ”ס ואינו נושא כפיו, ועל כן צריך להוציא עצמו מידי האונס.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט”א: מי שצריך להתפלל מעריב, ומתחיל מהתחלה, עד שמו”ע בביתו, ואח”כ הולך לביהכ”נ לשמו”ע, ושומע ברכו בסוף התפילה, האם הוא לכתחילה.

והשיב מרן שליט”א: אין ראוי להפסיק, או “להפסיד” (-לא ברור הכת”י), וצ”ב מה להפסיק? אולי כי עי”ז הוא מפסיק הרבה זמן בין גאולה לתפילה וראוי שיתפלל כבר בביהכ”נ עיקר התקנה היתה כדי שיאמרו מיד אחר ברכו ברכות ק”ש ורק בדי’ מי שאיחר שומע הברכו בסוף, עי’ מ”ב סו”ס נ”ד.

תשובה

צ”ל ‘להפסיד’ שיזדרז לבוא ולשמוע כראוי, וכמו שהבאת במ”ב, וכמדומה שהמ”ב ג”כ ס”ל דהברכו של קריאה”ת אינו לכתחילה לצאת בו, והגרשז”א הוסיף ג”כ שכאשר שומע ברכו שלא במקומה כגון באמצע פסוד”ז יכוון שאינו שומע כסדרה כתיקונה כעת, שלא יצטרך להתחיל כעת בברכות ק”ש.

קרא פחות

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
הנה כתב הרמב”ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן.

וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו}.

{וכתב עוד שם}:

{השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת, עכל”ק}.

{והשאלה: כיצד באמת עלינו לפרש את הדברים, הרי ישנו מושג שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן מצינו שהתורה נדרשת דרך פרד”ס.

וכי אי אפשר לומר שהסיפורים המופלאים המובאים בחז”ל ארעו במציאות}?

{אשמח לקבל את תשובתכם}

(מהרה”ג יהודה שווארץ)

תשובה

בס”ד

‏ה’ תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר יהודה שוארץ שליט”א

שלו’ וברכה

הנה נחלקו בזה החכמים בכמה דורות, ועי’ מה שכתב רשב”ם מסכת בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, אמר רבה אשתעו לי כו’ – כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה’ ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד עכ”ל, ומבואר דס”ל שהמעשים הללו שהם תמוהים ביותר – אכן אירעו, ומסתמא כ”ש שאר מעשים המובנים יותר.

וכן כתב הריטב”א שם וז”ל, יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז”ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח עכ”ל, ודעתו ג”כ כהרשב”ם.

וכן נראה קצת מדברי רבינו בחיי בראשית פרק א פסוק כא וז”ל, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס’ ב”ב (עג א), והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר: ההוא כוורא דסליק וניים וכו’, וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא: (תהלים קז, כג – כד) “יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'” וגו’ עכ”ל.

[וע”ע בחידושי גאונים על הע”י מ”ש לבאר הגמ’ ע”פ המציאות, ויל”ע האם באמת כל הדברים שם בליקוטי גאונים יתכנו בפועל ע”פ המציאות].

ויעוי’ ג”כ מה שכתב המהרש”א בחידושי אגדות שם וז”ל, אישתעו לי נחותי ימא האי גלא כו’.

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ”ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה’ וגו’ ותרומם גליו יעלו וגו’ מ”מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וכו’ עכ”ל.

והנה באופן כללי, הרמב”ם ידוע שהיה לו דעה ייחודית ביחס להרבה מושגים שהם רגילים באגדות חז”ל, כמו רוחות ושדים וחלומות ומזלות וכשפים ואוב, וכל מה ששייך לכל מה שאינו טבע רגיל, והרמב”ם אזיל לשיטתו בהרבה מקומות, ולא רק במקום אחד או שנים, ואלמלא כתוב א”א לאמרו, מה שכתב עליו הגר”א שהפילוסופיא הארורה הטעתו, וגם בענין הפרדס הנזכר בדברי רז”ל כתב הרמב”ם מה שכתב, וכתב עליו הגר”א בביאורו לשו”ע יו”ד סי’ רמ”ו שלא טייל בפרדס, ויש לציין מה שבני תימן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את סמכות הרמב”ם מחיי חיותו ועד היום [והיו אומרים בקדיש בחיי מרנא משה בן מיימון כמו שהעיד הרמב”ן], אבל מ”מ עניני הפילוסופיא והאמונה של הרמב”ם לא קבלו, [ועי’ בספר נשמת חיים לה”ר מנשה בן ישראל מש”כ בזה, וע”ע בספר נשמת החלומות מה שליקט מ”מ בענין דעתו הזו של הרמב”ם, ובכתב עת ‘אסיא’ פג-פד תשס”ט עמ’ 220 עד 231].

ומכיון שבדעת הרמב”ם כאן עסקינן, וכל התשובה סובבת כאן סביב דעת הרמב”ם, לכן אאריך בזה להביא מה שכתב בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י [ע”פ נוסח המתורגם בזמנינו] וז”ל, וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה’ כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה.

והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים.

והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים.

ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה’ מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.

וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו’, לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ’ הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו’ משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל.

וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה.

וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת.

התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה’ יתעלה עכ”ל הרמב”ם.

מ”מ ענין זה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינו שייך לאגדות רז”ל, וגם אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו עדיין יתכן שדברי חז”ל הם משל, ובלאו הכי בהרבה פעמים פשוטו של המקרא עצמו הוא משל ולא פשט הנשים שבזה, עיין מורה נבוכים מש”ש, והיינו דגם כדי להבין המשל צריך חכמה בזה, ומ”ש אין מקרא וכו’ הכונה ש’דרש’ הוא נגד פשוטו מכיון שצריך לזה מידות שהתורה נדרשת בהן וא”א להבין הדרש מסברא, אבל לפרש שהוא משל אי”ז חסרון להחשיב דמקרא יוצא מידי פשוטו, וגם בכל מידי דעלמא שייך לפרש שהכוונה היתה לומר משל ולא לודאי (עי’ עירובין נ”ג ב’).

וכ”ז הוא בכלל פשוטו.

[ואגב לא אכלא שפתי להזכיר כאן ענין נפלא, והוא שהגר”א ז”ל סובר שגם במשנה יש ד’ דרכים הנזכרים בזהר פרד”ס, דהיינו פשטין ראיות דרש וסוד, ופעמים ביאר המשנה על דרך פשטה אע”ג שבגמ’ ביארו ענין זה באופ”א על דרך יותר דרש, וכן נראה בכ”מ דאע”ג שהלומדים משנה בלא גמ’ נזכרו מבלי עולם היינו רק במורי הוראה מתוך משנתן, אבל בסתם מה שהם מפרשים המשנה שלא כפי הגמ’ אי”ז חשוב ביטול תורה, וכמ”ש בסוטה כ”ב א’, וז”ל, תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס”ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א”ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ”ל, ועי’ רש”י סוטה שם, וברש”י ברכות ה’ א’ וברש”י ב”מ פ”ו א’].

ואגב אביא בזה עוד מה שכתב אבן עזרא איכה הקדמה וז”ל, אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים, אכן מדרשיה אל דרכים רבים נחלקים מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים, על כן דמו לגופות טעמי הפסוקי’, והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים; ואני אברהם, בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקי’, וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה עכ”ל.

ואגב מ”ש יש עבים כשקים ו’לְאַמֵן הריקים’ אי”ז לפי חכמת האמת שהכל דק והכל פלאות חכמה וסודות עמוקים כמו שקבלנו מהרב הקדוש האר”י ז”ל ושאר חכמים האמתיים, [וידוע שגם הא”ע הי”ל דעה ייחודית בהתייחסות למאמרי חז”ל אם כי מכיוון אחר].

אכן בעצם ענין זה שפעמים אגדות רז”ל מכוונים בדרך משל, זה אשכחן ג”כ לחכמים מחכמי האמת שכתבו כן, ויעוי’ מה שכתב בחידושי אגדות למהר”ל בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית.

אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי.

וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות וכו’, ואח”ז כתב עוד וז”ל, ואין כל הדברים בשעור הגשמי כי מה שאמר שאמרו נחותי ימא היינו היורדים לים מצד צורת האדם המופשטת, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת שכך הוא מצד עצם צורת הים שיש לו התרוממות היותר גדול עד שהכוכב הקטון אין מתיחס אליו כמו שהוא מתיחס אל הארץ עכ”ל.

עוד אביא כאן מה שכתב השל”ה (כללי התלמוד יז כלל דרושים ואגדות אות שצד), וז”ל, בשלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה (ו’ ע”א מדפי הרי”ף), מביא לשון ריא”ז, מה שכתב בענין דרושים ואגדות, וזה לשונו: דע והבן, כי המדרשים הן על שלשה דרכים.

יש מהן שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ ב), דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין ‘ערים גדלת ובצורת בשמים’ (דברים א, כח), וכן ‘ותבקע הארץ לקולם’, וכיוצא בהן.

ויש מהן רבים, כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג א – עד א) שהן דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן.

ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנאמר בדניאל (י, ז) ‘וראיתי אני [לבדי] את המראה’ כו’.

וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו (יונה ב, א – יא), ורבים כיוצא בהן.

וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח א), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל הענין האמור שם.

ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם.

ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם.

ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש, וסמכו על מה שכתוב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו.

וכן מה שנאמר (ירמיה כג, כט) ‘הלא כה דברי כאש’ כו’, ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שאמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד א).

ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש.

ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו, ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר.

וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.

הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים.

והשיב לו, מקרא אני דורש.

כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.

וכזה תמצא בפרק במה מדליקין (שבת ל ב), שהיה הדרשן דורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו’, והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים.

ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי) בפרק שביעי דנזיר (הלכה ב’), וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר.

הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים, (ו)אולי יש בהן רמז.

והמלגלג על דבריהם, עליו נאמר (דברי הימים – ב לו, טז) ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו’, ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים, עד כאן לשון השל”ה בשם שלטי הגבורים, וע”ע אח”ז שם באות י”ח מ”ש לבאר מדברי רבב”ח.

וע”ע במאמר הרמח”ל על האגדות מה שכתב באורך בענין זה, וע”ע במאמר הגר”א לאגדות רבב”ח.

וע”ע מה שכתב שו”ת אפרקסתא דעניא חלק ג – יורה דעה סימן קצז.

ועי’ ברשב”א בביאורי אגדות רפ”ט דברכות ובמהרש”א שם והוא אזיל לשיטתיה שהובאה לעיל, ומאידך גיסא במעשה איש הובא עדות הסותרת לזה, שלא רצה החזו”א לשתות מיין של מי שאומר שאינו כפשוטו, ואפשר דדבר מינות ראה החזו”א באותו הבחור, ויש לציין דגם הרשב”א מסכים שמי שאומר שאברהם ושרה משל היו כדברים שביסודי התורה הוא כופר כמ”ש בתשובות הרשב”א.

והארכתי הרבה כעת יותר מדרכי, מפני שהדברים באמת ארוכים מאוד, ולולא שאין פנאי להאריך בזה בודאי היה אפשר לסדר חיבור נפרד מזה מלשונות המפרשים ז”ל ראשונים ואחרונים, אבל כמדומה שלעת עתה די בזה.

{בס”ד יום ו’ א’ כסלו ע”ו}

שאלה – כתב רש”י (בראשית פרק כז פסוק כב) קול יעקב – שמדבר בלשון תחנונים (פסוק יט) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר (פסוק לא) יקום אבי ע”כ.

ומאידך בפסוק שלפני זה כתב גשה נא ואמשך – אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר (פסוק כ) כי הקרה ה’ אלהיך ע”כ.

וצ”ב מ”ט לא פי’ בקרא דהכא הקול קול יעקב שש”ש שגור בפיו, ומאידך מ”ט לא פי’ התם שאין דרך עשו לדבר בל’ תחנונים.

תשובה ‘קול’ המשמעות על דבר השייך בקול, ר”ל בעצם הדיבור וסגנונו, משא”כ ש”ש שגור הוא כעין תוספת על הדיבור.

מאידך לעיל דמיירי בתחילת חשדו ביעקב שמא יעקב הוא, לא חשד מיד כשראה שדיבר בקול תחנונים, דגם בעשו יתכן דשייך שידבר בל’ תחנונים, כיון שרצה לקבל הברכות, ורק אחר שכבר העלה ענין הראשון שמזכיר ש”ש בפיו, וא”כ לכאורה אי”ז עשו, בזה כבר העלה ספק השני שמדבר בל’ תחנונים.

ויעויין ג”כ ברמב”ן ובמפרשי רש”י שפי’ דסברתו של יצחק היתה שאינו מזכיר ש”ש לא מצד רשעתו, אלא מצד שחושש מקומות מטונפים וכה”ג, ולכך לא ישנה מהרגלו, משא”כ תחנונים שהוא סגנון דיבור הניתן לשינוי לפי הענין.

ועתה ראיתי במהר”ל בס’ גור אריה שכתב באופן אחר, וז”ל, אין שם שמים שגור בפיו – אבל לא שהיה מסופק מחמת הקול – שהיה קול יעקב, דאם כן מיד אחר שאמר יעקב “אנכי עשו בכורך וגו'” היה ליצחק לומר “גשה נא וכו'”, אבל אחר שלא היה רוצה לבדוק אחריו רק אחר שאמר “כי הקרה ה’ וגו'”, שמע מינה כי הדבור הזה היה מביא לו הספק.

ומה שלא היה מסופק מיד בשביל הקול, מפני שהיה נגד חזקת הקול גם כן חזקה שאין יעקב משנה, שאין דרך האדם לעשות עצמו לאיש אחר, אבל כששמע גם כן שהיה שם שמים שגור בפיו, דהשתא הוי תרתי הוכחות – אז היה רוצה לבדוק אחריו, דיש שתי הוכחות שהוא יעקב, והוכחה אחת – דהיינו שאין אדם משנה לאביו עכ”ל.

בס”ד

הרב שלו’ רב,

א.

האם עדיף להתפלל תפילת שחרית עם נץ החמה ביו”ט דרה”ש?

ב.

אם כן, ואני אשכנזי ויש לידי מקום מגורי מניין ספרדי עם נץ החמה, האם ללכת למניין זה או למניין האשכנזי היותר מאוחר?

ג.

באיסור “לא תתאוה” ו”לא תחמוד” קשור האחד עם השני, איך יכול להיות מציאות שבגלל שאדם רואה דבר אצל חברו אזי הוא ירצה דווקא את שלו ולא שירכוש דבר דומה או יותר משובח אשר לא שייך לחברו? ולמה התורה החמירה בכך?

***

התשובות בקצרה

א.

נכון.

ב.

בנץ עדיף, אלא אם כן אינו יכול לכוין כראוי בתפילה שלא כמנהג אבותיו.

ג.

ביאור הדברים ראה המשל של האבן עזרא שהבאנו בפנים התשובה [נ”ב תשובה זו הכנסתי גם בביאורי על המכילתא רשב”י פ’ יתרו בדבור לא תחמוד], בכל אופן נראה שעיקר הדעה היא שאינו עובר בלא תחמוד אם אינו רוצה את אותו החפץ של חבירו ורוצה לקנות בדומה לזה בשוק.

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב

א.

באופן כללי ענין התפילה עם נץ החמה הוא ענין גדול מאוד, וע”ז כתב המ”ב סי’ נ”ח סק”ו שזהו עיקר מצוות תפילה לכתחילה, והמתפלל שלא בנה”ח אינו מצוה המובחר, וכמו שכתב המ”ב סי’ נ”ח סק”ג בשם הגר”א שלכתחילה אסור להתאחר עד סוף זמן ק”ש, ע”פ הירושלמי שכתב בפ”ק דברכות שהלכה כר’ יהושע בשוכח [היינו דמש”כ הל’ כר”י דאמר שאפשר לקרות ק”ש הוא רק בשכח ולא קרא בהנץ החמה, עי”ש בירושלמי], וכמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ נ”ח ס”ב וז”ל, אם לא קרא אותה קודם הנץ החמה יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק י”א וז”ל, מכאן תוכחת מגולה לבני אשכנז שמאחרים מאד ק”ש ואחז”ל אלמלא לא נברא העולם אלא בשביל קבלת מלכות שמים די עכ”ל.

ואין הכונה בזה לשלול את המנהג להתפלל אחר זמן הנה”ח, שכבר נהגו כן מדורות עולם ומשנים קדמוניות, וגם גדולי תורה נהגו כן, אלא רק להדגיש את מעלת התפילה בנה”ח, וכל שכן בר”ה שאז הוא יום דין וצריך זכויות רבות.

[ואגב הענין אזכיר בזה דבר נפלא, שהעירו שמצאו במחשבים הבודקים גימטריאות, שלא נמצא פסוק שלם כלל בתנ”ך שיהיה בגימטריא של ‘ראש השנה’, מלבד הפסוק בתהלים קי”ט, צ”א, לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ, וגם אני בדקתי בעצמי דבר זה, ונכון הוא].

ב.

הנה לכאורה זה ברור שמצד הלכה – תפילה בזמן נה”ח במנין שאינו כפי המסורת של אבותיו, עדיפא בתפילה שלא בזמן נה”ח ששם כן נוהגים ע”פ המסורת של אבותיו, וראה מה שכתב בביאור הלכה (סימן נ”ח ס”א ד”ה ומצוה מן) וז”ל, דע דהזהירים לקרות כוותיקין מותר לקרות ולהתפלל ביחידי אם אין להם מנין וגדולה מזה מוכח במשנה ברכות דף כ”ב ירד לטבול וכו’ עיין שם דאפילו אם אין לו תפילין בעת ההיא ג”כ אפ”ה יזהר לקרותה בזמנה סמוך להנץ ומשנה זו איירי בוותיקין כדמסקינן בגמ’ שם עכ”ל הבה”ל, ולענינינו לכאורה פשיטא שמעלת הנץ עדיפא על מעלה להתפלל בבמקום שהוא כמנהג אבותיו.

ומרן הגרח”ק שליט”א הורה לי שתפילה בנץ עדיפא גם לבחור על תפילה בישיבה [במקו”א הבאנו הדברים בשלמות, ראה עמ”ס ח”ג הל’ ק”ש].

אמנם אם קשה לכוין ולהתרגל למנין הספרדי אם זה לא רגיל אצלך, אם כך יתכן שיש ללכת למנין האשכנזי המאוחר יותר, שכן עיקר התפילה היא עבודת הלב.

ג.

הנה לפני הדיון בזה ניתן לחלק לג’ אופנים את איסור לא תתאוה, א’ באופן שרוצה ליטול החפץ של חבירו בעצמו ובכה”ג ודאי עובר איסור, ב’ באופן שמתאוה לדבר שיש לחבירו ואינו יכול ליטלו ממנו כלל, כגון אם שערו של חבירו נאה או עינו נאה, באופן זה איתא במכילתא דרשב”י שמות כ’ שאינו עובר איסור, והאופן הממוצע הוא דבר שיש לחבירו ויש בידו אפשרות להשיגו ממקום אחר, ולכן הוא רוצה לקחתו מהמקום שיכול להשיג משם, אך מתחילה ראה זאת אצל חבירו.

הנידון שפתחת הוא הנידון הממוצע כאן.

והנה במכילתא דרשב”י פ’ יתרו בדבור לא תחמוד (שמות כ’ י”ד) גרסינן יָכוֹל לֹא יֹאמַר לְוַאי עֵינַי כְּעֵינוֹ לְוַאי שַׂעֲרִי כִּשְׂעָרוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר שׁוֹרוֹ וַחֲמוֹרוֹ עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ בֵּיתוֹ וְשָׂדֵהוּ, מַה אֵלּוּ מְיֻחָדִין דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן לָבוֹא תַּחַת יָדֶיךָ, (משא”כ בעינו ושערו שאינן ראויין לבוא תחת ידו) וַחֲבֵירְךָ חַסֵירָן, אַף אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לָבוֹא תַּחַת יָדֶיךָ, וַחֲבֵירְךָ חַסֵירָן.

ומש”כ וחבירך חסירן.

כלומר שע”י שישנם לחבירך הרי הם חסרין ממך, משא”כ עינו ושערו, שמה שכך יש לחבירך אינו מניעה שיהא גם אצלך.

והיה מקום לומר דמש”כ ‘אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך’, משמע דהיכא שראויין לבוא תח”י אסור אף אם אין מתכוון בדעתו להפציר בחבירו, דומיא דעין ושער שבודאי אין מתכון לבקש, ועלייהו קאתי למעוטי מה שאי אפשר כלל שיבוא תח”י, אבל לא ממעט לה מצד שאין מתכון.

ומה שהיה נראה לי לחלק כן מלשון המכילתא הוא משום שנזכר לעיל מינה וז”ל, או מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין תל’ לו’ ביתו ושדהו.

או מה אלו מיוחדין שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה תל’ לו’ עבדו ואמתו.

או מה אלו מיוחדין דברים שהן כקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע תל’ לו’ שורו וחמורו.

או מה אלו מיוחדין ששמירתן עליך אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך מנין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו תל’ לו’ וכל אשר לרעך.

יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו תל’ לו’ שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן עכ”ל המכילתא.

ופשטות המכילתא ר”ל דיש חילוק במין הדבר בין מין דבר שיש בו משום לא תחמוד לבין מין דבר שאין בו משום לא תחמוד, והסיבה ללמוד כן בדברי המכילתא היא משום דבמכילתא גופא מבאר ואזיל דמרבינן כל הני מילי ללא תחמוד, וע”ז קאמר ג”כ דשמא נרבי גם מין דברים שא”א לנוטלן מחבירו קמ”ל, אבל דברים שאפשר לנטלן מחבירו אה”נ שהם בכלל מיני הדברים שאנו מרבין לאסור.

והטעם שחילקה התורה בכל זה הוא משום שדבר שלא ניתן להשיג אותו אין בזה כ”כ גנאי שרוצה דבר של חבירו כיון שלא שייך שיבוא בזה אל הפועל שיהיה נוטל דבר משל חבירו, וממילא גם לא חיישינן להכי, משא”כ דבר ששייך שיטלנו מחבירו אסרה התורה בכל גוני.

וכן בס’ דרך פקודיך (מצוה ל”ח חלק הדיבור אות ב’) כ’ שאפי’ אם חומד שיהי’ לו חפץ דוגמת חפץ של חברו ואינו חומד ליקח החפץ שיש לחברו מידו עובר ג”כ בלא תחמוד והוכיח לה מזוה”ק (פ’ יתרו דף צ”ג א) דקאמר יכול אפילו חמודא דאורייתא אסר וקאמר דלכן כתבה תורה פרטי בלא תחמוד, בית רעך שדהו וגו’ שהם מילי דעלמא, אבל אורייתא איהו חמודת תדיר שעשועים גנזי דחיי ארכא דיומין וכו’.

והרי חמודא דאורייתא היינו שאם רואה בחבירו שיודע איזה מסכת וחומד שידע גם הוא כמוהו, והרי בזה נשארת הידיעה גם אצל חברו, וא”כ הפרטי שאסרה תורה ע”כ אפי’ כשאינו חומד חפץ חברו לקחתו ממנו רק חומד שיהי’ לו חפץ כחפץ של חברו ג”כ עובר על לא תחמוד, וממילא מה שאמר שלמה הע”ה (משלי ו’ כ”ה) אל תחמוד יפי’ בלבבך, שאפי’ לחמוד שיהי’ לך אשה יפיפי’ אחרת כמו אשתו של רעך אסור, אין זה איסור נוסף מדברי קבלה אלא הוא פי’ הקרא דלא תחמוד אשת רעך ע”כ עש”ה.

וכן כתב בפי’ הגאון מלבי”ם (שמות כ’ י”ג – י”ד), בדברות אחרונות הוסיף להזהיר על התאוה שיהי’ עשיר כמוהו עכ”ל.

ובשו”ת שלמת חיים אה”ע סי’ מ”ז וסי’ מ”ח נקט הגרי”ח זוננפלד זצ”ל ג”כ לגבי מעשה שאמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו וכו’ דאיכא למ”ד אשת איש הואי, וכתב וז”ל, פשוט דלמ”ד אשת איש הרי עובר על לאו לא תחמוד המפורש, ולענ”ד בכל הדברים השייכים לחבירו אם יאמר אחד שרוצה עכ”פ לראותם אינו מחויב בזה וכתב עוד, אם אחד יחמוד לראות חפץ חבירו, פשיטא שא”צ להראות לו, אפילו אם יוגרם עי”כ לסכנת נפשות, וכי אם אחד יחמוד שרוצה בממון של חבירו והגיע לפקו”נ וכי נאמר שמוכרח ליתן לו, אבל פשיטא דלאו דלא תחמוד גבי עריות הוי אביזרייהו עכ”ל.

(מצאתי שהביא כ”ז בשו”ת בצל החכמה ח”ג סי’ מ”ט).

אבל לאידך גיסא ראיתי בשו”ת בצל החכמה שם הבין איפכא כונת המכילתא דרשב”י, ורצה להקשות מדברי המדרשב”י גופיה על דעת זו של הדרך פקודיך, ואחר שהביא לשון המכילתא הנ”ל כתב וז”ל, הרי שצריך שע”י שיבא תחת ידיך שחברך חסירן דהיינו שיקח את שלו וכמבואר בפוסקים הנ”ל ודלא כס’ דרך פקודיך דאף בחומד כעין של חבירו עובר ע”כ.

והעלה שם להלכה: א) חומד שיהי’ לו חפץ כחפץ של חברו, לדעת רובם המכריע של פוסקים אין בזה אפי’ איסור דרבנן.

– ב) חומד שיהי’ לו אשה יפה כאשתו של חבירו יש בו איסור מדברי קבלה.

– ג) חומד באשת איש שתספר עמו מאחורי הגדר או לראותה ערומה אפי’ עשה השתדלות, אם כי גדול עונו אין בו משום לא תחמוד לדעת רובם המכריע של הפוסקים.

– ד) מתאוה להיות עשיר כחבירו, אין בו משום לא תתאוה.

עכ”ל.

ומה שהקשה שם מדברי המכילתא דרשב”י שכתב תאוה בלב וחימוד במעשה, וא”כ ע”כ דהחימוד אינו בדבר שאין בכונתו ליטלו מחבירו, אי נימא דהמדרשב”י באה להתיר עיני כעינו וכו’ בלאו דלא תחמוד זה יהיה צ”ע, דא”כ מ”ט כלל נסיב במכילתין קרא ללמד שמי שאומר עיני כעינו וכו’ אינו עובר בלא תחמוד, תיפוק ליה שאי”ז במעשה, דחימוד הוא רק במעשה, אלא ע”כ יש לתרץ ע”ז דהמכילתא דרשב”י כוונתו רק על הלא תתאוה ללמד שאינו עובר, אבל הלא תחמוד אינו עובר, ואמנם זה יהיה קושיא על בעל הדרך פיקודיך, אבל אנן קיימינן רק באיסורא דלא תתאוה, ועל המלבי”ם לא יהיה קושיא.

וגם על הגרי”ח זוננפלד אי”ז סתירה, דאילו הגרי”ח מיירי במי שרוצה להסתכל בחפציו של חבירו וחבירו אינו רוצה שיסתכל דע”ז י”ל שהתורה חידשה כמין בעלות ברמה מסויימת שיש לו כח טענה לטעון שאינו רוצה שיסתכלו בחפציו, שמי שיעבור ע”ז עובר בלא תחמוד, אבל מה שאפשר להוכיח מהמכילתא הוא רק שאם הרהר ולא עשה שום מעשה בזה אינו עובר מידי, כן נ”ל לפום ריהטא, עי’ בדברי הגרי”ח שם, וצ”ע.

ונ”ל להוכיח דהמכילתא דרשב”י לא מיירי אלא בלא תתאוה, וז”ל המכילתא, או מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין תל’ לו’ ביתו ושדהו.

או מה אלו מיוחדין שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה תל’ לו’ עבדו ואמתו.

או מה אלו מיוחדין דברים שהן כקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע תל’ לו’ שורו וחמורו.

או מה אלו מיוחדין ששמירתן עליך אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך מנין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו תל’ לו’ וכל אשר לרעך.

יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו תל’ לו’ שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן עכ”ל המכילתא.

חזינן מב’ טעמים שכונת המכילתא על לא תתאוה ולא על לא תחמוד, חדא מהלשון לא יתאוה וכו’, חזינן דמיירי באיסורא דלא תתאוה, ועוד מדנסיב ברישא אשה ואח”כ בית, וזהו הקרא דלא תתאוה בדברות האחרונות, בדברים ה’ י”ח וז”ל, וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, אבל בדברות הראשונות בפרשת יתרו נאמר בית ואח”כ אשה, בשמות כ’ י”ד וז”ל, לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

והטעם השלישי הוא מכח הקושיא הנ”ל דהרי בלא תחמוד בלאו הכי אינו עובר אם אינו עושה מעשה ולא הוצרכו למיעוט באומר עיני כעינו וכו’.

ומה שהביא עוד בשו”ת בצל החכמה שם מהמכילתא דר’ ישמעאל (יתרו על הפסוק לא תחמוד) דשם איתא, או אפילו חומד בדיבור ת”ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן עד שעושה מעשה ע”כ, ורצה להוכיח שאין איסור לא תחמוד במי שרוצה חפץ של חבירו.

הנה כבר ביארנו שיש חילוק בין חומד למתאוה.

אכן מ”מ אין מן המכילתא דרשב”י הנ”ל [על עיני כעינו וכו’] ראיה לדעת המלבי”ם והדרך פיקודיך שגם אם אינו חושב מעולם על החפץ שיש ביד חבירו עובר בלא תחמוד, דלעולם י”ל דמש”כ דומיא דעיני כעינו וכו’ היינו באופן שהיה רוצה החפץ ביד חבירו אלא שאינו מבקש, וזה דומיא דעיני כעינו וכו’ שהיה רוצה שהיה יתכן מצב שהיה יכול לקחת מחבירו את עינו היפה ושערו הנאה, אבל במקרה שאינו רוצה את של חבירו כלל אלא רק שמצא חן בעינו לקנות בשוק חפץ כמו שיש לחבירו איני יודע אם יש הכרח מן המכילתא דרשב”י לזה.

וכתב בספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה רסו וז”ל, והמצוה הרס”ו היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך.

ואין השני לאוין אלו בענין אחד אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד.

ולשון מכילתא (דרשב”י) לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו.

ושם אמרו מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד אדם סופו לגזול תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו [מיכה ב].

ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עבר על אמרו ית’ לא תתאוה.

ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאוה ולא תחמוד כמו שביארנו.

ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו ויהיה אז כבר עבר על לא תגזול גם כן.

והבין זה הענין בספור אחאב ונבות (מ”א כא).

הנה התבאר לך ההפרש שבין אמרו לא תתאוה ובין אמרו לא תחמוד עכ”ל.

וז”ל רבינו אברהם בן הרמב”ם עה”ת פ’ יתרו לא תחמוד, והבן שהאזהרה על איזה חפץ שיש ברשותו של חבירו לא על מה שדומה לאותו החפץ המשל בזה ראובן יש ברשותו בית נאה אסור על שמעון להתאוות שאותו בית גופו יהי’ שלו לא שאסור לו להתאוות לו דוגמתו או דומה לו ע”כ.

ומבואר בדבריו דאין איסור לא תחמוד אם רוצה לקנות חפץ במקומו.

ועיין שו”ת משנה הלכות חי”ב סי’ ת”י, ג”כ מה שהוכיח מזה וז”ל [לפני כן], ולפענ”ד דגדר דלא תחמוד לא שייך רק אם הוא חומד חפץ או ממון או כל דבר שיש לו לחבירו והוא רוצה באותו חפץ והוא חומדו להיות שלו אז הוא עובר על לא תחמוד אבל אם הוא רואה בית נאה או דירה ואומר בית כזה או דירה כזו אני רוצה אין בזה איסור של לא תחמוד והאיסור הוא רק שלא יחמוד ויתאווה בית זה עכ”ל.

והנה בחינוך מצוה ל”ח ג”כ נזכר שהאיסור הוא להעלות במחשבתו ליטול החפץ של חבירו, ומשמע דחפץ דומה לזה אין בזה איסור, אבל אין להוכיח ממנו לענינינו, משום דאיהו מיירי באיסור לא תחמוד ולא באסור לא תתאוה, ובלא תחמוד כבר נתבאר דלא כהדרך פיקודיך.

ויש להביא ראיה ממה שכתב בטור חו”מ סי’ שע”א ט’, עוד לשון א”א הרא”ש ז”ל בתשובות ג’ עבירות הן בענין גזילת קרקע הראשונה במחשבה שחמד (ס”א שהתאוה) ממון חבירו בלבו והשנית בדבור שדבר אילו היה אותו ממון של זה שלו והשלישית זה שמוציא מחשבתו לפועל והולך וגוזל ממון חבירו עכ”ל.

ואולי י”ל דמכיון שעל לא תחמוד הזכיר אותו הממון גם על לא תתאוה עובר באופן שהיה אותו הממון [אע”ג שהחילוק פשוט שלא תחמוד לא שייך בממון אחר, מ”מ יש משמעות קצת מההשואה, ומיהו איני יודע אם זה מוכרח].

ועיין מה שכתב שם בדרישה וז”ל, וסבירא ליה לרבינו דגם בלא תתאוה אינו עובר אלא היכא דבא על ידה לידי חימוד דהיינו שנותן אח”כ דמים ולקחו מידו ולא כשדעתו מתחלה ועד סוף לגזלו דלא יבא לידי לאו דחימוד לעולם דהא בדבור אינו עובר הלאו וכמ”ש וכשגזלו אח”כ עובר בלא תגזול ולא לאו דלא תחמוד וכמ”ש עכ”ל, ולפי דבריו מוכרח כהדיוק הנ”ל, ראה משפטי השלום ספי”ב בהערה.

ויעויין מה שכתב בערוך השולחן חו”מ סי שנ”ט ס”ח וז”ל, כתיב [דברים ה, יח] לא תחמוד ולא תתאוה ואין הכוונה על תאות הלב בלבד בלא מעשה וילפינן מדכתיב בפ’ עקב [שם ז, כה] לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך דאיסורא דלא תחמוד הוא דוקא כשיעשה מעשה [מכילתא] ואף על פי שממדת חסידות שלא לחמוד כלל אפילו בלב מה שיש לחבירו מ”מ בלאו דלא תחמוד אינו עובר רק בעושה מעשה ולאו דלא תתאוה אף על גב דתאוה היא בלב מ”מ אינו עובר בתאות לבו בלבד אא”כ מחשב בלבו איך להשיגה מחבירו וכיון שגומר דבר זה בלבו עובר על לא תתאוה וראיה דתאוה אינה בלב בלבד שהרי במתאוננים כשהתאוו בשר קראם התורה העם המתאוים והם הרי השתדלו להמציא תאותם וכן הוא הלאו דלא תתאוה עכ”ל.

ומבואר שאין בזה איסור רק אם רוצה ליקח חפץ של חבירו עצמו ורק אם מחשב איך להשיגו.

ומיהו מה שהביא הדרך פקודיך ראיה מהזוהר לכאורה יש לדחות דמיירי במי שמפציר בחבירו ללמדו אע”פ שאינו רוצה ובאופן שבאמת חבירו פטור מללמדו באיזה אופן שיהיה באופן כזה יכול להפצר בו שילמדנו ואינו עובר על לא תחמוד וצ”ע למעשה, א”נ מיירי במי שמחוייב ללמדו, וזה גופא אשמעינן הזהר שמכיון שמחוייב ללמדו יכול להפציר בו.

ועוד ראיתי שציינו למה שכתב ברבינו בחיי עה”פ שם וז”ל, ועוד כי רצה לאסור אפילו החמדה שהיא תאות הלב בכל עת ובכל שעה אף על פי שאינו בא לידי מעשה כדי שילמד אדם קל וחומר לאסור הגזלה שהוא המעשה.

ואמנם מצינו חמדה שהיא מותרת, והיא חמדת התורה והמצות, וכמו שאמרו רז”ל (ב”ב כא ע”א) קנאת סופרים תרבה חכמה, והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה עכ”ל.

ורצו לדייק בזה לומר דבכל שאר הדברים שאינם מצוות אסור גם באופן שאינו נוטל מה שיש לחבירו.

אכן גם בזה אפשר לומר דמיירי כגון שרוצה ליטול מה שיש לחבירו, כגון שמלמד בעיר ובא אחר ללמד שם ורוצה שיבואו אצלו כולם ללמוד, עי’ בגמ’ ב”ב שם שהביא, ואע”ג דאמרי’ ברפ”ד דיומא דף מ’ הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרנין נוטלין מלחה”פ, מ”מ הכל לפי הענין, וכשאין מחלוקת וחוסר דרך ארץ, או באופן שיש בזה תועלת לציבור כמו בגמ’ ב”ב שם קמ”ל שאין בזה איסור לא תחמוד ואף נוטל ע”ז שכר.

היוצא מכ”ז דאמנם יש דעה הסוברת שיש איסור לרצות בלב חפץ שיש לחבירו שיהיה לו ג”כ, אך לא נמצא ראיה ברורה לדעה זו, וכן מבואר בכמה פוסקים כנ”ל, וכ”כ בספר משפטי השלום לאאמו”ר הגאון שליט”א פרק י”ב סעיף י”א, בשו”ת שבט הקהתי ח”א סי’ שע”ט ובס’ תולדות שמואל מצוה ל”ח סי’ א’ סק”ו, ומ”מ באופן שיש מקום שחבירו יתרצה מיד למכור לו אפשר דאין חשש לאסור כלל, דיש לצדד שזהו דרך מקח וממכר, וכי אין אדם שמוכר לחבירו דבר, ועיין משפטי השלום לאאמו”ר שליט”א פרק י”ב סעיף ח’ ובהערה שם.

ומ”מ לבאר הענין, וזה יהיה ביאור גם על הדעה הסוברת שאסור לקנאות שלא יהיה לו שום דבר של חבירו, נביא בזה מה שכתב בפי’ הר”א אבן עזרא (עה”פ שם, הפירוש הארוך) וז”ל, לא תחמוד, אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.

ועתה אתן לך משל.

דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן.

ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ”י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו.

ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה’.

ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא).

ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא.

ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד.

ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע”כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו עכ”ל.

אבל איני יודע אם יש כאן ראיה להדעות האוסרות בכל גוני, די”ל שהא”ע מפרש שחפץ שהוא כבר ברשות חבירו והקב”ה נתן לו את זה א”א להוציא מידו מכיון שזהו חלקו, אבל אם יש חפץ אחר בשוק אלא שמצא החפץ שבשוק חן בעיניו ע”י שראה שיש לחבירו חפץ כזה ג”כ אולי מותר.

***

קונטרס אורח חכמים – כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז”ל – ירושלים
מהדורה חדשה תשע”ד (מהדורה ראשונה – סיון תש”ע)

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה’ בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמה יש אשר שקועים בתורה.

והנה מצאנו בדברי נביאים הראשונים אשר בימים קדמונים ראו גם את דורינו, דור עקבתא דמשיחא, וקראו עליו (עמוס ח) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה’, וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה’ וְלֹא יִמְצָאוּ וגו’.

ואכן אנו רגילים לדרוש אלקים ולתור ולבקש דבר ה’, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

והנה כאשר נתבונן בערכיהם של חכמים, יאירו דבריהם לפנינו בדרך הלימוד, וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעו.

חובת ידיעת התורה, מקרא משנה תלמוד, הלכות ואגדות, אופן הלימוד מרב, והקפדה בדברים שמהם תצא תורה.

וראיתי ללקט ולסדר הדברים עד היכן שידי מגעת.

וקראתי שמו “ארח חכמים” יען אשר הוא דרך הלימוד שקבלו חז”ל שכל דבריהם אש בוערה, הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים (איוב ח, והוא גימטריא ארח חכמים בצירוף השם), ובכל עת לא נסור מדבריהם ימין ושמאל, ויה”ר שנגיע לדברים שהתורה נקנית בהם ולזכות לידיעת התורה אמיתית.

פרק א – בחלקי התורה – מקרא, משנה, תלמוד וסתרי תורה

א.

צריך תלמיד חכם להיות בקי בכל עשרים וארבעה ספרי התנ”ך (ילקו”ש שמות תצא), ואם חסר אחד מהם אינו [שווה] כלום { וכתב בפרי מגדים (הקדמת או”ח ד”ה ומה): הבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה עם חומש רש”י, וקפיטול [פרק] בנביאים וכתובים.

לו חכמו ישכילו, היו לומדים זה ראשונה, וכו’.

ולא כאותם שלומדים עם תלמידיהם גפ”ת, אם שיודע להקשות איזו קושיא ותירוץ, חכים ורבי יתקרי, והתנ”ך אין לו שום ידיעה, עכ”ל.

וז”ל העץ יוסף (שמות רבה פמ”א, ה בענ”י), כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ”ד ספרים.

מזה יש ראיה ברורה שצריך כל אדם ללמוד מקרא, שאם לא ילמד מקרא איך יהיה מקושט בכ”ד ספרים.

והמקראות הבלולים בתלמוד אחת הנה ואחת הנה לא יועיל למי שלא למד מקרא על הסדר, כי לפעמים מביא התלמוד מפרשה שלמה מקרא אחד, ואם לא ידע ענין הפרשה כולה אי אפשר לעמוד על עומק דברי התלמוד לפלפל בדרך אמת, עכ”ל.

וז”ל רבי שעפטיל בן השל”ה בספר ווי העמודים (עמוד התורה פרק ה), חי ראשי, בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לק”ק פוזנא, הלכתי דרך הים ועברתי בק”ק אמשטרדם, ומצאתי שמה אנשים חשובים, והרבה תלמידי חכמים מהם, והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמו, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ’בראשית’ עד ‘לעיני כל ישראל’, ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות.

וכשנעשה גדול, אז מתחיל ללמוד גמרא פירוש תוספות, וגדלו והצליחו, גם עשו פרי.

ואנכי בכיתי על זה, למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל, ומה יזיק בזה שימלא כריסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן שלש עשרה שנים, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד.

כי בוודאי, בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד, מה שאין כן בלמוד דידן, בכמה שנים.

חי ראשי, באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד, ויעשו תיקון וסדר הלימוד כסדר הזה, להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור, אין ספק שחפץ ה’ בידינו יצליח, והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עז, והגאולה תקרב בזמן קריב, עכ”ל.

ועיין עוד ברוב אריכות בדברי היעב”ץ בזה, ובתולדות אדם (פ”ג).

[ושאלתי להגר”ח קניבסקי שליט”א האם בחור צריך ללמוד נ”ך, והשיבני שצריך ללמוד כל התורה, ושאלתי כמה ילמד כל יום, והשיב, קצת].

}(שהש”ר פ”ד, כב).

ב.

כל מי שאינו משגיח על המשנה, [כסבור שאינה העיקר (רש”י)], זהו כי דבר השם בזה (סנהדרין צט ע”א).

ג.

לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות.

שאם ירותק יפתחו לו.

אם לתלמוד, לתלמוד.

אם להגדה, להגדה.

ועמוד ברזל משנה (ויק”ר פכ”א, ה).

ד.

לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד { ועי”ש הטעם שאמרו כן, ועי”ש עוד.

}(ב”מ לג ע”ב).

ה.

כל השונה הלכות [בכל יום { במגילה (כח ע”ב) לא גרס “בכל יום” וכ”מ שם לפי הסוגיא.

}] מובטח לו שהוא בן העולם הבא (נדה עג ע”א).

ו.

במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה.

[ולא אדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות הרבה (רש”י)] (סנהדרין מ”ב ע”א).

ז.

יסדר המשנה היטב אצלו לפני שנכנס ללמוד התלמוד, וטוב לסדר כ”ד פעמים או מ’ { והיינו בתלמוד שעל אותה המשנה, וכמו שאמרו שם: אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו.

ועיין ב”ב (כב ע”א): “רנב”י ריש כלה הוה כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה ר”א בר אהבה לשמעתתיה והדר עייל לכלה” ובכריתות (ו ע”א): “א”ל ר”מ לבניה כי בעיתו למיזל למיגמר קמי רבכון גרסו מעיקרא מתניתין והדר עלו קמיה רבכון”.

}(תענית ח ע”א).

ח.

אוהב ה’ שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות.

שמשחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע”א).

ט.

הויות דאביי ורבא, הם דבר קטן לעומת מעשה מרכבה { ומהו “מעשה מרכבה” וגדרו, מבואר בחגיגה (יג ע”א ואילך).

}שהוא דבר גדול (סוכה כ”ח ע”א).

שאפילו אדם מישראל למד מקרא משנה תלמוד ואגדה ותוספתות ואין בו יראה לחנם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחנם טרח; וכל מי שהוא ירא שמים רודף אחר נסתרות ומעשה מרכבה שהוא עיקר החכמה והדעת תריס נחשת וחרב של ברזל היראה ואין מפחד מכל, שנאמר פחדו בציון חטאים, הא ירא חטא לא יפחד לפי שהשכינה מקשקשת לפניו ושומרתו ומגלין לו סודות נעלמות הוי סוד ה’ ליראיו (מסכת אצילות משנה א’, אוצר מדרשים דס”ז).

י.

אין מוסרין סתרי תורה, אלא למי שיש בו חמישה דברים: “שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש” { שר חמשים, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.

ד”א, בן חמישים שנה.

ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו.

יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים.

וחכם, זה תלמיד המחכים את את רבותיו.

חרשים, בשעה שפותח בד”ת הכל נעשין כחרשין.

ונבון, זה המבין דבר מתוך דבר.

לחש, זה שראוי למסור לו ד”ת שנתנה בלחש (שם יד ע”א).

[וכתב אלי הגר”ח קניבסקי שליט”א דחכם וחרשים הם ב’ מעלות הכלולות בא’, ולכך חשיב חמשה דברים].

}(שם יג ע”א).

יא.

המכסה סתרי תורה { פרש”י ורשב”ם מעשה מרכבה ומעשה בראשית ופי’ שמו של הקב”ה (עי”ש עוד נא ע”א).

}, והמגלה טעמי תורה, זוכה לטובות הרבה { עי”ש בארוכה הטובות (בדף קיח ע”ב).

}(פסחים קיט ע”א).

יב.

כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא (אבות דר”נ פכ”ט ה”ז).

רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומידבק בדרכיו (ספרי עקב מט).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

יג.

אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה, אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק ואחות לוטן תמנע, אפילו הכי שכר תורה בידו (תדא”ז פ”ב, י).

סדר העדיפות והשילוב ביניהם

יד.

אי אפשר לעולם בלא מקרא, ואי אפשר לעולם בלא משנה, ואי אפשר לעולם בלא תלמוד, אבל אשרי אדם שישים עמלו בתלמוד.

ולא שיהא דולג מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד, אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד { ועיין סוטה (מד ע”א) “הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך זה משנה, אחר ובנית ביתיך זה גמרא”.

}(מסכת סופרים פט”ו ה”ח וה”ט).

טו.

לעולם ישלש אדם שנותיו { בגמ’ הקשו “מי יודע כמה חיי לא צריכא ליומי”.

פרש”י לימי השבוע, ולהתוס’ (ד”ה לא) בכל יום ילמד שלשתם, וכ”ה ברמב”ם ובטוש”ע.

}: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד { וכתב הרמב”ם (פ”א הי”ב) וטוש”ע (יו”ד סי’ רמו): בד”א, בתחילת לימודו של אדם.

אבל כשיגדיל בתורה, וכו’ יקרא בעיתים מזומנים תושב”כ ושבע”פ, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו וישוב דעתו.

וכ’ הרמ”א: ויש אומרים, שתלמוד בבלי שבלול מכולם, אדם יוצא יד”ח בשביל הכל.

וכתבו הפוסקים (שו”ע הגר”ז ת”ת פ”ב.

ערוה”ש סי’ רמו סי”ד) שגם לשיטת היש אומרים, חיב לחזור בעיתים מזומנים יוקשה על תושב”כ ותושבע”פ.

ובתולדות אדם (לתלמידי הגר”א, פ”ג) הפריך מרוב ראיות הבנה המקובלת בי”א והוכיח שצריך לידע לכל המקרא ואחר שידע יפנה עצמו לתלמוד ויחזור בעיתים ידועים.

וכעי”ז האריך בראיות בהגהות יש נוחלין (לאבי השל”ה בהסכמת ב”ח ומהרש”א הסמ”ע והכלי יקר וכו’, פ”ה ס”ק מ).

וכ”כ השל”ה (קפו) שצריך לידע כל המקרא.

וכן עיין במסכת סופרים וכו’ שהבאנו לעיל.

ולפי”ז הרמ”א קאי על ראש הסעיף “לעולם ישלש” וכו’.

}(קידושין ל ע”א).

טז.

תלמידיו של אדם יגעין בתורה ועושין את היום עיתים עת לתורה עת למקרא עת למשנה עת לתלמוד ועליהם הכתוב אומר אשר פריו יתן בעתו (שוח”ט תהילים פ”א).

יז.

כיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושנה התלמוד, ושנה הפלפול לשמה, מיד רוח הקודש שורה עליו (תדא”ז פ”א).

יח.

תלמיד חכם צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד והלכות והגדות (שהש”ר פ”ה פיסקא יג, א).

יט.

קרא ולא שנה, הרי זה בור.

לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה (סוטה כב ע”א).

כ.

כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דור הנאה ממנו (קידושין מא ע”א).

וכל שאינו במקרא במשנה באגדה ובתוספתא, אוי לו, שהוא והכלב יאכלו כאחד (זו”ח ריש שה”ש).

כא.

קרא אדם ולא שנה, הרי זה דבר גנאי, שנה ולא קרא, הרי זה דבר גנאי, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים זו מדה בינונית.

אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש תלמידי חכמים, זו מדה שלמה (תדא”ר פי”ח, יד).

כב.

כיון שנכנס אדם לתלמוד הירושלמי, כיון שיצא לתלמוד הבבלי, שוב אין לו שלום { לפי שתלמוד בבלי עמוק הוא (רש”י).

וכתבו בתוס’ (ד”ה אפילו) שזה אפילו אם פירש מבבלי לירושלמי ועדין לא הבין בו.

שמתוך כך, לא יעלה בידו הלכה ברורה.

[ולפי”ז צ”ל דדעת התוס’ דאף מירושלמי לבבלי, הוא אם עדיין לא הבין בו].

}(חגיגה י ע”א ורש”י).

חלקים שונים בתורה

כג.

כשהתינוק מתחיל לדבר { עוד בענין, ראה סוכה (מב ע”א), “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע.

תורה מאי היא תורה צוה לנו משה וכו’ .

ק”ש מאי היא פסוק ראשון של שמע.

בירושלמי (סוכה פ”ג הי”ב), “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה”, והיינו לשון הקודש.

}, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואין מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו (ספרי עקב מו).

כד.

מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין בבראשית.

ומפני מה, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק”ר פ”ז, ג).

כה.

הרוצה שיתחכם, יעסוק בדיני ממונות.

שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין הנובע { אולם בב”ק (קט ע”א): “כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי” פרש”י הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא ואקשי עכ”ל.

וכן אמרינן בשבת (לא ע”א) “חכמת, זה סדר קדשים”, ועי’ תפארת ישראל (מכון י-ם) למהר”ל עמ’ קסא הע’ מה (הערת א.

פ.

).

}(ב”ב קעה ע”ב).

כו.

תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם { ובזמן שקורין בסדר הקרבנות, מעלה הקב”ה עליהם כאילו הקריבום לפניו ומוחל על כל עוונותיהם (תענית כז ע”ב).

ועיין ילקו”ש (ירמיה שעא) שדווקא “כהנים ולויים העוסקים” וכו’, וצ”ע.

ובזוהר בשלח קנט ע”א איתא שכל העוסק בתורה, כאילו הוא מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקב”ה, ולא עוד אלא שהקב”ה מכפר לו על כל עונותיו, ומתקנין לו כמה כסאות לעוה”ב, ע”כ.

וכעי”ז במנחות שם “כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים” ובברכות (ה ע”א) שכל העוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונתיו”.

}(מנחות קי ע”א).

כז.

איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה { פרש”י בכל מקום בכל התלמוד, ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה.

מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, עכ”ל.

וראה בקידושין (מט ע”ב) המקדש את האשה ע”מ שאני תלמיד, אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין וכו’ ואפילו במסכתא דכלה” ע”כ, ושם פרש”י בכ”מ בא’ מן המקומות.

ואפילו במס’ כלה, שאין עומק בה.

ושם חזינן לכאו’ שא”צ שידע את כל התלמוד אלא את מה שעוסק.

אפשר דתלמיד סתם א”צ כמו ת”ח שראוי למנותו פרנס על הציבור, ועי”ש בתוס’.

}(שבת קיד ע”א).

כח.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע”א): “שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום”.

}הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום (מגילה ד ע”א).

כט.

אין דורשין בעריות לשלושה תלמידים, אלא לשנים.

ולא במעשה בראשית לשניים, אלא באחד.

ובמעשה מרכבה אפילו לתלמיד יחידי לא ידרוש אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו (חגיגה יג ע”ב).

ל.

תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים, כתב שחיטה ומילה.

ויש אומרים אף קשר של תפילין { ועיין בב”י או”ח סו”ס לב, הביא קבלת הגאונים והראשונים ז”ל בקשר של תפילין היאך הוא עשוי.

}וברכת חתנים וציצית (חולין ט ע”א).

כללים

לא.

אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שליבו חפץ { ועיי”ש במעשה דלוי ור”ש ברבי, שלוי רצה ללמוד משלי ור”ש ברבי רצה ללמוד תלים, וכפייה ללוי ולמדו תלים, וכשבא רבי לפסוק “כי אם בתורת ה’ חפצו”, אמר דאין אדם וכו’, ואמר לוי “נתת לנו רשות לעמוד”.

}(ע”ז יט ע”א).

לב.

לא יאמר אדם, הריני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה { ועי”ל לגבי המדלג מפרשה לפרשה, שעליו נאמר ודילוגו עלי אהבה, וצ”ע.

}(ספרי עקב מח).

לג.

אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקדוש ברוך הוא חביב הוא עלי שנאמר ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה { אולם עיין ילקו”ש (עקב תתע”ג) “שמא תאמר הריני למד את החמורה ומניח את הקלה תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם” ושמא ר”ל למצווה ולכתחילה.

}(במדב”ר פ”ב, ג).

לד.

סיני ועוקר הרים { פרש”י (בהוריות יד ע”א): סיני, מי ששנה משנה וברייתא מפי השמועה כנתינתן מהר סיני, אבל לא היה מפולפל.

עוקר הרים, חריף ומפולפל בתורה, אע”פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך.

}, סיני עדיף (ברכות סד ע”א).

לה.

טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם, ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם.

וטוב מי ששונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות, ואינו רגיל בהם (ויק”ר פ”ג, א).

לו.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע”א): “שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום”.

}(מגילה ד ע”א).

פרק ב – שנון וחזרה

החיוב

א.

“ושננתם” – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד (קידושין ל ע”א).

וכל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין { ובויק”ר (פ”ג, ז): “אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלמה במקומה”.

}(מדרש משלי פ”י).

ב.

כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

ולא מחמת אונסו אמרו, אלא עד שישב ומסירן מליבו (אבות פ”ג מ”ח).

ועובר בשלשה לאוין (מנחות צט ע”ב), וגורם גלות לבניו, ומורידין אותו מגדולתו (יומא לח ע”ב), ודומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע”א).

ג.

כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר { וביומא (כט ריע”א): “מגמר בעתיקתא קשיא מחדתא”, דהיינו שלימוד שכוח קשה ללמוד יותר מלימוד שלא למד מעולם.

ובברכות (ס ע”א): “אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב” פרש”י שדואג שמא ישכח דבר מדיני התורה ומתוך כך מחזר עליהם תמיד.

בתענית (ז ע”א) “דברי תורה, אין משתכחין, אלא בהיסח הדעת”.

פרש”י אם אינו מחזירן תמיד.

}(סנהדרין צט ע”א).

ד.

אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות [שגורס הרבה יחד ואין יכול לחזר הרבה (רש”י)], מתמעט, ואם קובץ על יד [מעט], ירבה.

אמר רבא, יודעים חכמים להלכה זו ועוברים עליה במזיד (ע”ז יט ע”א).

כללים

ה.

לעולם יגרוס אדם, ואפילו הוא משכח, ואפילו אינו יודע מהו אומר { אבל אינו ראיה דיש לומר שהוא ציווי לרב שיעסוק לפני תלמידיו כשלחן ערוך.

דעת המקור חיים להחו”י (סי’ נ’) מהרי”ל (החדשות סי’ מה ס”ב) המהר”ל (גבורות ה’ פ”ב) ועוד (עי’ בתורתו יהגה עמ’ קכ”ט) דאי”צ הבנה גם במשנה וגמ’ וע’ במ”ב (סי’ נ’ ס”ק ב’) שההבנה מעכבת בגמ’.

וכ”מ במכילתא (משפטים פ”א): יכול שונין ולא יודעים, ת”ל ואלה המשפטים וכו’ ערכם לפניהם כשלחן ערוך.

ולפי”ז הכוונה שלא יכנס לעומק.

וכמ”ש בעירובין (מח ע”א) שאין לדקדק כל כך דאם היינו מדקדקים לא היינו שונים כלל.

ושמא ר”ל דמרוב הדקדוקים לא ישאר זמן לשנות.

}(ע”ז יט ע”א).

ו.

השונה בלחש משכח תלמודו, ואינה משתמרת אלא כשמוציא מפיו { עי’ רש”י (סנהדרין כו ע”ב): מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדבר תורה.

כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא עכ”ל.

ועיין מ”ש הגר”א (משלי יז, כד): המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו.

אבל הכסיל, עיניו לקצוי ארץ.

בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש”ס או המסכת וכו’.

ע”ש ביאור הענין בארוכה.

אולם ע’ מ”ש (ויק”ר פי”ט, ב) חכם מהו אומר היום אשנה ב’ הלכות, ולמחר וכו’ עד שלומד כל התורה כולה.

ושוה עם הגמ’ שלפנינו, אבל צ”ע על מ”ש רש”י והגר”א הנ”ל.

ובמנחות (צט ע”א): “דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן פרש”י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

והגר”ח קניבסקי שליט”א כתב אלי דהרי רש”י מיירי בשל”ש, דהרי אם עסוקין לשמה אינה מועלת כמ”ש בגמ’ שם, ולק”מ מהמדרש הנזכר.

כח עיין שם ד”אי לא ידע לבסומי קלא”, אין עליו קפידא, כמבואר שם.

ובתיקונים (נא ע”ב) “אורייתא סלקא בניגונא”.

וברע”מ (במדבר קכא ע”ב) “צריך לשורר ולנגן בחדוה, בחמרא דאורייתא”.

עיין סנהדרין (צט ע”ב): “זמר בכל יום זמר בכל יום” פרש”י היה מסדר לימודך אף על פי שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים.

ומיהו מצינו בחז”ל שלא ילמד כאילו זהו ניגון בעלמא.

עיין שבת (קו ע”ב) “גמרא גמור זמורתא תהא” בתמיה פרש”י אותה השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך.

ובסוטה (לה ע”א) “על מה נענש דוד, על שקרא לדברי תורה זמירות” וכו’ וכעי”ז בבמדבר רבה (פ”ד) “אמר לו הקב”ה לדוד אתה קורא אותן זמירות הרי אני מכשילך” וכו’.

ועיין סנהדרין (קא ע”א): “הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם”.

}(עירובין נד ע”א בארוכה).

ז.

כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם  {וכ”מ בעירובין (נג ע”ב) עי”ש.

עוד בזוהר שם שהלומד בהלעטה ולא כנ”ל הוא מגזע עשיו ועליו נאמר ואף ה’ חרה בם ועי”ש עוד.

וכן הובא בשם הגר”א שהיה לומד המשנה בדקדוק, ועיין באזהרה באריכות ביסוד ושורש העבודה.

}(מגילה לב ע”א).

 {אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת [מיד, כך מחזר על שמועתו מיד כשקבלה מרבו (רש”י)], תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע”א).

}

ח.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמדייק לשונו [לחזור על משנתו בלשון ששומע מפי רבו (רש”י)] (עירובין נג ע”א).

וחייב אדם לשנות בלשון רבו (עדיות פ”א מ”ג).

ט.

השונה דברי תורה צריך לטוחנן בשיניו, להוציא בפיו תיבות שלמות { וז”ל הספרי פ’ עקב: “מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מדברי תורה ראשון ראשון ומשכחן, שכשם שאין הראשונין מתקיימין בידו כך אין האחרונים מתקיימין בידו, ת”ל והיה אם שכח תשכח וכו’ וכתיב במגילת סתרים אם תעזבני יום יומיים אעזבך”.

}(זהר ויקרא רלו).

י.

לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונס פרטים מיגעין אותך (ספרי האזינו לב, ב).

יא.

לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה היתה נפש אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, עכשיו שאין הפרוטה מצויה נפש האדם מתאוה לשמוע דבר אגדה (מסכת סופרים פט”ז ה”ג גי’ הגר”א).

יב.

אם שנה אדם מסכתא או שתים או שלוש ואין מוסיף עליהם, סוף שמשכח את הראשונות { ובכ”מ מצינו בש”ס על רז”ל, שכשהיו שומעין שמועה חדשה שלא שמעו מקודם, היו נוהגים לבקש מאומר השמועה להשמיעם מ’ פעמים והוי דמי כמנחא בכיסיה.

}(אבות דר’ נתן סופי”ב).

מספר החזרות

יג.

חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים (עירובין נד ע”ב).

יד.

השונה שמועה מפי רבו ארבעים פעמים, דומה לו כאילו מונחת בכיסו { הוי: השונה פרקו מאה ואחד פעמים, נקרא עובד אלקים פחת ואפילו אחד נקרא אשר לא עבדו.

וכתב הגר”א, שזהו רק לקנות המסכת.

אך שיעור חובת חזרה אין לו קצבה, וכל ימיו בעמוד והחזר קאי (הביאו הגר”ח מוואלוזין ב”כתר ראש”).

וז”ל הילקו”ש (משלי תתקלז): “דדיה ירווך בכל עת.

שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך, ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם: למה אתם קוראים את שמע פעמיים ביום למה אתם מתפללים שלשה פעמים ביום שמא אתם מחדשי דבר, אם געלתם בדברי תורה אף אני איני שומע תפילתכם שנאמר “מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה” (ועיין אגרת הטיול לאחי המהר”ל חלק הפשט תמה).

}(כתובות נ ע”א).

טו.

מהו שכתוב “ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו”, אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד { לפנינו “לתפילתו”, והביא בגליון גירסא “לתורתו”, וכ”ה ברי”ף, בשאלתות ובעין יעקב ובכמה ראשונים ובספרים שונים, וכן אמר המגיד לרמח”ל (בס’ תקו”ח) ואסכים מריה על ידיה.

ובאבות (פ”ו מ”ו) איתא שא’ מקניני התורה הוא המכיר את מקומו.

וז”ל השהש”ר (ריפ”ד), “עיניך כיונים, מה יונה זו נכנסת לקינה ומכרת קינה ושובכה וכו’, כך הן שלוש שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לדיניהן [לפני הסנהדרין] כל אחד מכיר את מקומו”, ומענין לענין אמרי’ בפסחים (קיח ע”ב) “מאי כי ליושבים לפני ה’, אמר ר”א זה המכיר מקום חבירו בישיבה”, פרש”י שיודע לומר זה מקום מושב לפלוני וזה של פלוני דהוא דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד”.

}(חגיגה ט ע”ב).

טז.

אין התורה נקנית אלא בסימנים (עירובין נד ע”ב).

פרק ג – אופן הלימוד וכוונתו

מקום הלימוד

א.

כל הקובע מקום לתורתו { לפנינו בתרוויהו גרס “לא במהרה הוא משכח” ונקטנו גירסת הפוסקים.

בשמות רבה (פ”ח, ג) “אם ישב אדם בזוית ועוסק בתורה אני מראהו לבריות”.

}, אויביו נופלים תחתיו (ברכות ז ע”ב לגי’ ראשונים).

ב.

כל הלומד בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח (ירושלמי ברכות פ”ה ה”א).

ג.

כל היגע בתלמודו בצנעא – מחכים { וכן להיפך, שיתפלל היכן ששונה (ברכות ח ע”א).

}(ירושלמי ברכות פ”ה ה”א).

ד.

טוב שיגרוס משנתו בבית הכנסת שמתפלל שם { ועיין באסת”ר (פ”א): “עשרה חלקים של תורה בעולם תשעה בא”י אחד בכל העולם”.

ובב”ב (קנח): “אוירא דא”י מחכים”.

ובזו”ח (איכה): “עד אשר לא תחשך השמש והאור כו’ והאור זה תלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא.

לבתר דאתבטל דא, כביכול אישתארו בחשיכה, דכתיב (איכה ג) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי (עיין גם סנהדרין כד ע”א) דאזלין ביה בני עלמא במחשכים”.

והיינו דאחד מהבחינות שנתקלקלו אחר הגלות (הנמנין בזוהר שם) הוא שנשתנה מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי.

וביומא (נז ע”א) אמר רבי ירמיה על בני בבל: “בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתו שמעתתי דמחשכן”.

ועיין מנחות (מב ע”א) על רב סמא דאכסיף מדרבינא, וא”ל “דחד מינייהו (מבני א”י) כתרי מינן”, וכ”כ בכתובות (עה ע”א) ועיי”ש עוד.

}(מגילה כט ע”א).

ה.

גזרו חכמים שלא ישנו לתלמידים בשוק, שאין דברי תורה אלא בסתר (מו”ק טז ע”א וע”ב).

ו.

אל תשב בגובהה של עיר ותשנה [שלא יבטלוך העוברין] (פסחים קיב ע”א).

ז.

אין ראוי שיעסוק בתורה בשעה ששוכב במיטתו, אלא יקום ויעסוק, שהרי השכינה מתחברת עמו, ועוד שהרי אין דעתו צחה לתורה כשהוא במיטתו (זוהר ח”א עב ע”א).

ח.

המהלך בדרך ואין עמו לויה, יעסוק בתורה (עירובין נד ע”א).

וזהו לשנות, אבל לעיין, אפילו יש עמו לויה, לא יעיין.

[שמא תרגז עליו הדרך ויתעה] (תענית י ע”ב).

ט.

אין תורה כתורת ארץ ישראל { ובס’ הכוזרי כתב שטעם הדבר משום שלפנים לא היו די ס”ת לכל התלמידים, ונשתמשו הרבה תלמידים בספר א’, ומשום שהיו בדוחק נתרגלו לזוז ולהתנענע.

והמהר”ל כתב שישראל קשורים כחוט לכסא הכבוד, וטבע הדבר שכשמנענע קצה חוט, מתנענע כולו אפילו ארוך הרבה.

}(ב”ר פט”ז, ז).

י.

טוב שיגרוס על נהר המושך מימיו, ובעוד זה הנהר מושך מימיו והולך, ימשכו שמועותיו ולא יפסקו מפיו (הוריות יב ע”א ורש”י).

אופן וצורת הלימוד

יא.

מימות משה למדו מעומד, וכיון שירד חולי לעולם, בטל כבוד תורה ולמדין מיושב (מגילה כא ע”א).

יב.

כשישראל עוסקין בתורה מתנענעין לכאן ולכאן ואינם מסוגלים לעמוד במקומם, לפי שנשמת ישראל היא נר ה’ ונדלקת מן התורה וכו’ { פרש”י נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים.

בין בניקוד שבספר בין בהגבהת קול ובצילצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך.

מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל עכ”ל.

ובבמדבר רבה (פ”ב, ג) “בראשונה כל מי שהיה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלקים ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה”.

}(זוהר פנחס דף ריז ע”א).

יג.

מראה בה ביד ימינו טעמי תורה { וכן אמרו בעירובין (מג ע”ב) על אחד האמוראים, וכן מתואר המעשה בירושלמי על ריש לקיש.

ושם (נד ע”ב) “באהבתה תשגה תמיד כגון ר”א בן פדת, אמרו עליו על ראב”פ שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי”, עי”ש עוד המעשה.

}(ברכות סב ע”א).

יד.

הלומד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח (שם).

טו.

בזמן החכמים הראשונים היו חכמים שמרוב חשקם וחביבותם לדברי תורה היו מהרהרים בהם בעומק, ומתוך כך מהלכים ואינם שמים על לב ואינם יודעים כמה מהלכים, ופעמים מהלכים כמה מילין { ועיין מנחות (קי ע”א) “תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה” ועיין ע”ז (ג ע”ב), וע’ תדא”ר (פ”ב) שמשה למד תושב”כ ביום ותושבע”פ בלילה ופירשו המפרשים (ישועו”י ס”ק יח) לפי שתושב”כ זמנה ביום ותושבע”פ בלילה.

}(עירובין לט ע”א).

טז.

אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה (קידושין ל ע”ב).

עת ללמוד

יז.

כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו (תמיד לב ע”ב).

וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה – אש אוכלתו { ובזוה”ח (כד ע”א) הביאו מעשה על אמורא שכדי ללמוד הלך לגינה, ואמר שדווקא מי שאינו בקי ויודע בתורה צריך למנוע צחות, ועל כן טייל בגינתו ועסק בתורה.

ביבמות (קו ע”א) “אבוך היכא, א”ל במתא, אימך היכא, א”ל במתא”.

פרש”י, כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדו שמעתיך, וראה עוד עירובין שם על מר עוקבא.

ועיין תו”כ פ’ ויקרא מש”כ שצריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כשמלמד רב לתלמיד.

}(סנהדרין צב ע”א).

יח.

ראב”י קובע היה לעצמו לשנות כך וכך פרקים ביום, וכשלא הספיק ביום השלימם בלילה (עירובין סה ע”א ורש”י).

יט.

הלכה צריכה צחות כיום המנשב בו רוח צפונית שהוא צח { עיין במכתב ההשגה בסו”ס.

}(עירובין סה ע”א).

כ.

לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא כדי שיעסקו בהם בתורה { ועיין המעשה בשבת (קמז ע”ב) שהלך ר’ אלעזר בן ערך למקום עידון “אימשך בתרייהו איעקר תלמודיה” וכו’.

ובאבות דר”נ המעשה מסופר על המשנה הנ”ל שמכאן שצריך לגלות למקום תורה ועיי”ש דלדעת ה”ואמרי לה” שרבי נהוראי בעל המימרא הנ”ל (הוי גולה וכו’) הוא ר’ אלעזר בן ערך ולפי”ז אתיא שפיר.

}(ירושלמי שבת פט”ו ה”ג).

הכנה ללימוד

כא.

הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך; שחבריך יקיימוה בידיך { רגילים היו לדרוש לתלמידים אחר השיעור, כדי לבארו וכדו’, והוא נקרא “כלה”.

והנה יל”ע דהרי בברכות (נז ע”א) איתא “הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער, נעשה ראש לבני כלה”, ופרש”י שבישיבה עומדים בדוחק כקני אגם, ובכלה עומדים בריווח כעצי היער.

וא”כ מבואר שאין שם צפיפות.

ועיין שם בדף ו (ע”א) שבאמת עומדים שם בריווח רק שבאים לשם שדים הרבה ומרגישים צפיפות.

ויותר נראה דב’ מיני כלה הן דבלא”ה אמרינן דהיו מתאספין בירחי כלה ב’ פעמים בשנה לשמוע הדרשא דרגלא (עיין ברכות יז ע”ב ובתוס’ ד”ה תרי).

}(אבות פ”ד מ”ד).

כב.

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה, ואפילו בשבת (ברכות ו ע”ב).

כג.

היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה (ברכות סד ע”א).

כד.

שכר השיעור הוא על הריצה אליו.

שכר הכלה { וראה בירושלמי (ברכות פ”ה ה”א), “הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח”.

ובעירובין (נג ע”א), “בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן ופרש”י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}הוא על הדוחק.

שכר השמועה הוא על הסברא { ובאבות (פ”ו) “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל”.

ובסנהדרין (צט ע”ב) “כל אדם לעמל נברא” וכו’ עי”ש.

}(ברכות ו ע”ב).

כה.

אם יאמר לך אדם, יגעתי בדברי תורה ולא מצאתי, אל תאמן.

לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן { וע’ שבת (כא ע”ב) “גירסא דינקותא” ופרש”י מתקיים יותר משל זקנה, וע”ע באבות דר’ נתן (פכ”ד) באריכות.

}.

יגעתי ומצאתי, תאמן.

וזהו להתחדד, אבל להעמיד גירסתו שלא תשתכח ממנו הסיוע משמים, ויש יגע ואינו מוצא (מגילה ו ע”ב).

כו.

אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליהן (שבת פג ע”ב), ובמי שמשחיר פניו עליהם כעורב, ובמי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב (עירובין כב ע”א).

כז.

יראת ה’ טהורה עומדת לעד, זה הלומד תורה בטהרה.

ומהו, נושא אשה ואחר כך לומד תורה (יומא ע”ב ע”ב ועיין בסוגיא דקידושין דף כט ע”ב).

כח.

התקינו החכמים שיהיו המשנים [לתינוקות] יושבין בבוקר ובערב (שמות רבה פמ”ז, ה).

כט.

הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חלק, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק { וע’ תענית (ז ע”א): “כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות” ובתוד”ה וכל וש”נ.

ועיין ברכות (יז ע”א) שכל העוסק שלא לשמה נח לו שלא נברא, וברש”י ותוס’ שם כתבו דמיירי דוקא בלומד על מנת לקנטר, ולא שלומד ע”מ שיקרא רבי.

וכן עיין אבן שלמה להגר”א (פ”ח סי”ב ואילך) דיש כמה דרגות בשלא לשמה, וכן הרמח”ל בכ”מ עמד בזה.

[ואכמ”ל].

}(אבות פ”ד מ”כ).

ל.

כשאתה מלמד את בנך בראשונה כשמתחיל בלימודו, למדהו בספר מוגה, שהרי שיבוש כיון שנכנס בראשו של קטן שוב אינו יוצא (פסחים קיב ע”א).

כונת הלימוד

לא.

לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה { ובילקו”ש (דברים ברכה תקנא): “כל מי שהוא בא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש”.

ובירושלמי (סוף ברכות) מרבינן מאת ה’ אלוקיך תירא שיירא מהתורה.

}(פסחים נ ע”ב).

לב.

הלומד שלא על מנת לעשות, [אלא על מנת לקנטר], נוח לו שלא נברא (ברכות יז ע”א).

לג.

אין דברי תורה נבלעים בלב האדם, אלא במי שהוא עייף [צמא] להם (תדא”ז פי”ד, ג).

לד.

טוב לאדם דבר אחד בדברי תורה בצער ממאה בריוח (אבות דר”נ פ”ג ה”ו), ולפי צערו של אדם מקבל השכר (אבות סופ”ה).

לה.

התורה נקנית באימה בענוה ביראה ובשמחה (אבות פ”ו מ”ו).

ואינה נלמדת אלא באימה ביראה ברתת ובזיע { שם איתא “מילתא דבדיחותא” ואין הכונה לדבר ליצנות ח”ו, ובמסכת ע”ז (יח ע”ב) האריכו בגנותו, ומ”מ אציין כאן מה שמצינו “בדיחותא” בגמ’ (ב”ק יז ע”ב) לגבי אמירת ד”ת בצורה של שמחה עי”ש.

}(ברכות כב ע”א).

לו.

יאמר הרב דבר של שמחה { ועי’ עירובין (נג ע”א): “בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן”.

ופירש”י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדקין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}קודם השיעור לשמח התלמידים, ואחר כך ישב באימה ויפתח בשמועה שאומר בה (פסחים קיז ע”א).

לז.

ארבעה פנים [יש]: מקרא, משנה, הלכות, ואגדות.

פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה (מסכת סופרים פט”ז ה”ב גי’ הגר”א).

לח.

אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שאין שמחה אלא לעתיד (ברכות ל ע”א), אבל בדברי תורה צריך אדם לשמוח (זוהר ח”ג נו ע”א).

והתורה נקנית בשמחה (אבות פ”ו מ”ה).

לט.

הסובר תלמודו ומבין מה שלומד, לא במהרה הוא משכח { עוד שם שכאילו בנה בית המדרש להקב”ה ושכר גדול יש להקב”ה בשבילו.

}(ירושלמי ברכות פ”ה ה”א וביאור הגרח”ק).

מ.

אשרי מי שמתחדש דבר תורה על פיו { עוד שם: “מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום”.

אולם עיין שבת (לא ע”א): “קבעת עיתים לתורה”, ואפשר דהיינו עת קבוע שלא יפסיק לכלום.

ובעירובין (נד ע”ב): “עשו מועדים לתורה” פירש”י קבעו עיתים לתלמידיכם שידעו עת לבוא ולשנות.

ועיין במנחות (צט ע”ב) דיד”ח ת”ת נפיק בק”ש.

}(תדא”ר פ”י, ח).

אבל כמה יש לו לאדם להזהר בהם, ולא יוציא מה שאינו יודע, ולא קיבל מרבו, ועליו נאמר לא תעשה לך פסל, והקב”ה מזומן ליפרע ממנו לעולם הבא, ודוחין את נשמתו לחוץ (זוהר יתרו פז ע”א).

אוי לה לאותה בושה (בלק קפה ע”ב).

והתורה נקנית באוהב את המישרים (אבות פ”ו מ”ו).

פרק ד – ביטול תורה

ביטול תורה

א.

העושה תורתו עיתים ואינו לומד תמיד בתדירות, הרי זה מפר ברית { שם איתא: תנו רבנן, ההולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין (מיני ליצנים.

רש”י, עי”ש עוד) הרי זה מושב ליצים ועליהם הכתוב אומר (תהילים א, א-ב) אשרי האיש אשר לא הלך וגו’ כי אם בתורת ה’ חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.

עיי”ש עוד בארוכה בחומר הבטלה והליצנות.

ובשהש”ר (פ”א): “אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה”.

}(ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה).

והלומד תורה לפרקים ואינו לומד תדיר תדיר, עליו הכתוב אומר ונואף אשה חסר לב (סנהדרין צט ע”ב).

ובמי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא ע”ב וכב ע”א).

ב.

אסור לילך למקום שחוק ושמחה שמבטלין הזמן { ובתענית (י ע”ב): “שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף” ומאידך גיסא בתנא דבי אליהו (רבה פ”א): “שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן”.

}, משום ובמושב ליצים לא ישב וגו’ (ע”ז יח ע”ב).

ובכלל מושב ליצים כל שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה { בעירובין (סה ע”א) נזכר ששאלו בנתיה דר”ח לרב חסדא: “לא בעי מר למינם פורתא”, וענה להם דבקבר אח”כ יוכל לישון הרבה.

עוד שם, “אמר ריש לקיש, לא אברי ליליא אלא לגירסא”.

ובב”ב (י ע”א) דרשו עה”פ “אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך, אלו ת”ח שמנדדין שינה מעיניהן בעולם הזה, והקב”ה משביען מזיו השכינה לעוה”ב”.

ואמרי’ בב”ר (פי”ז) תחילת מפולת שינה.

ישן ואינו עמל בתורה, ישן ואינו עובד עבודה”.

ועיין תדא”ז (פי”ד) מה שדרשו עה”פ “אל תאהב שנה פן תורש, פקח עיניך שבע לחם”.

}(אבות פ”ג מ”ב).

ג.

וכן אסור להתגרות ולהעביר הזמן בשינה, משום ובתורתו יהגה יומם ולילה (ע”ז י”ח ע”ב).

והתורה נקנית במיעוט שינה { באדר”נ (פכ”א) “במיעוט שיחה, מלמד שלא יתכוין אדם בשעה שהוא בביתו לשוח עם אשתו ועם בניו ועם בנותיו”, וכו’.

ובאבות (פ”א מי”ז) “לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה” וכו’.

ואמרו “סייג לחכמה שתיקה”.

וע’ במ”ש הגר”א (משלי א, כד) על עוון דברים בטלים שחמור יותר מכל העברות! עיי”ש בארוכה.

}(אבות פ”ו מ”ו).

ואין לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שישים נשימות (סוכה כו ע”ב).

דברים בטלים

ד.

המדבר דברים בטלים, עובר בעשה ובלא תעשה { שם איתא: תנו רבנן, אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים.

יש מי שכתב שאף מאכילין את השומע גחלי רתמים.

[ממ”ש (סעיף הבא) “עוסק” ולא מדבר].

}(יומא יט ע”ב).

וכן אסור לשמוע דברים בטלים { וז”ל האדר”נ (פכ”ו): “מפני מה ת”ח מתים כשהם קטנים, שפוסקין מד”ת ועוסקין בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקין”.

}(כתובות ה ע”ב).

וטוב שלא ידבר כלל אף שיחת חולין (סוכה כח ע”א).

ה.

הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים (ע”ז ג ע”ב), והרי זה מתחייב בנפשו { בעירובין (נד ע”ב) “בעלי תלמוד כל שיחתן דברי תורה”.

ובברכות (כד ע”א) “ת”ח א”א לו בלא הרהור תורה”.

ובמגילה (יב ע”ב) “כשישראל אוכלין ושותין מתחילין בד”ת”.

ובעירובין (שם ע”א) “המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה”.

}(אבות פ”ג מ”ט).

ו.

כל הפטפוטים [דיבורים] רעים, ופטפוטי תורה טובים { שם הביאו (לגבי ספרי שחוק) לס’ בן סירא, ופשטו שם שבכל הס’ אין דברי הבאי אלא בקטע אחד.

בסוף הגמ’ שם אמר דמ”מ מילתא מעלייתא דאית ביה דרשינן להו.

}(ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה).

ז.

המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ”ג מ”ד).

ספרי מינים

ח.

הקורא בספרי מינים אין לו חלק לעולם הבא, ובספרי שחוק והבאי שאין בהם תועלת גם כן אסור { יל”ע מדוע לא נוהג איסור זה לגבי ספרים דידן, וי”מ שחז”ל הזהירו רק על ספרים שנכתבו בצורת התנ”ך ושהטועים משייכים אותו לתנ”ך, וכמו בן סירא, ושאר ספרים שעלולים לטעות בהם.

ויתכן שיותר מזה דוקא ספרי מינות שהתחברו לתנ”ך כמו ספר “און גליון” או “עון גליון” (שבת קטז ע”א בס”י, עיין הגו”צ), וראה מש”כ הרי”ף והרא”ש (סנהדרין ק ע”ס) על ספרים חיצוניים שהם ספרים שפירשו הצדוקים את התורה כפי דעתם, שלא כדעת חז”ל ע”כ.

וכן נראה להבין מ”ש ע”ז בגמ’ אף בספר בן סירא אסור למקרי ואינו בדרגת האיסור של ספרים חיצונים שהקורא בהם אין לו חלק לעוה”ב (שם צ ע”א), וכן מה דמותר לקרוא בספר בן סירא דרך אקראי (כמ”ש הריטב”א).

אך יש מי שכתבו (דק”ס) דד”ז ברי”ף מהצענזור, וצ”ע.

ושוב נ”ל דלא יתכן כן דהרי איך נמצא גם ברא”ש וגם בר”י מלוניל והיד רמ”ה, וע”כ הדין דין אמת.

}(סנהדרין ק ע”ב).

ט.

אמר הקב”ה, עשרים וארבעה ספרים כתבתי לך, הזהר ואל תוסף עליהם.

וכל המוסיף ספר, וכל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה ספרים, אין לו חלק לעולם הבא ואין בשרו ננערת מן עפרה בתחיית המתים { ועיין בדברים רבה (פ”ח, ו) שאין התורה מצויה באסטרולוגין, אולם בשמואל היתה מצויה, מכיון שלמד זה רק בבית המים.

וצ”ע מהגמ’ (שבת עה ע”א), מנין שמצוה לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו’, ועיין ח”א למהר”ל.

}(במדב”ר פי”ד, ד).

י.

אפילו מי שלמד את כל תורה כולה, אסור לו ללמוד חכמת יונית { ובסנדרין (ק ע”א): כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה”ז, הקב”ה מבהיק זיוו לעוה”ב.

}(מנחות צט ע”ב).

התמדה בלימוד התורה

יא.

לעולם אל ימנע אדם את עצמו אפילו שעה אחת מבית המדרש, ואפילו בשעת מיתה { עפ”י רש”י בל”ק (כנזכר).

רש”י ל”א תמצא לעיל בפ’ שינון וחזרה בהערות.

}(שבת פג ע”ב).

יב.

לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא (ע”ז ה ע”ב בשם תד”א).

יג.

כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה [כשא”א לו], מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה (חגיגה ה ע”ב).

יד.

עשה דברי תורה עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים.

שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות (ספרי ואתחנן לד).

טו.

דאגה על מזונותיו של אדם משכחת תלמודו, ואם עוסק בה לשמה אינה מועלת { עיין גם נדה (ע ע”ב): “מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה וימעט בסחורה” וכו’.

ובסוטה (כא ע”ב): “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן” ופרש”י שפורש מכל עסקים כו’.

ובאבות (פ”ב מ”ז): “לא כל המרבה בסחורה מחכים”.

ועי”ש עוד וכן לגבי “דרך ארץ” (פ”ב מכ”א.

פ”ג מ”ו.

אדר”נ פכ”ח ה”י) ועיין ברכות (לה ע”ב) בארוכה במחלוקת ר”י ור”ש אם צריך להתעסק בואספת דגנך חוץ מתורה (ע”ע שבת לג ע”ב), ומסקינן שם “הרבה עשו כר”י והועילו כר”ש ולא הועילו”, וכן אמר להו רבא לרבנן לא תתחזו קמאי ביומי ניסן ותשרי.

ועי”ש מש”כ “דורות הראשונים עשו מלאכתן עראי” וכו’.

ובתענית (כא ע”א) המעשה עם אילפא ורבי יוחנן.

}(סנהדרין כו ע”ב ורש”י ל”ק).

טז.

אין התורה מצויה לא בסחרנים ולא בתגרים { ושם (דף ה ע”א), “כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב”ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו”, ובסנהדרין (צו ע”א) איתא דעליו נאמר “כי דבר ה’ בזה”.

וכן הוא א’ משלשה שהקב”ה בוכה עליהם.

ועיין ברייתא דמס’ אבות פ”ו (מ”ב) “בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף”, וכו’.

}(עירובין נה ע”א).

יז.

פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט ע”ב).

יח.

כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה { וע’ ב”ק (יז ע”א) ובתוס’ (ד”ה והאמר) אם ללמוד עדיף או ללמד.

[ואכמ”ל].

ויש לציין עוד התדא”ר (פכ”ז): “אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים לבסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו ואין צריך לומר שאין מוסיפים לו עליו” ועיין איכ”ר שבתחילה היה אומר אדם וחבירו שנה לי דף אחד או פרק אחד, והיה אומר אין לי כח, ונתקללו “וילכו בלא כח מפני רודף”.

בשהש”ר (פ”א, ט): “כל מי שהוא אומר דבר תורה ברבים זוכה שתשרה רוח הקודש עליו”.

ובסנהדרין (צב ע”ב): “כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא”.

}(ברכות ס”ג ע”ב).

יט.

לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה (פסחים ג ע”א).

פרק ה – לימוד מרב

רב ותלמיד

א.

כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, ולא עוד אלא שמנקבין אותו ככברה, ואם למדו מה שכרו, זוכה לברכות כיוסף (סנהדרין צא ע”ב וצב ע”א).

ב.

התורה נקנית בשמיעת האוזן (אבות פ”ו מ”ו).

ג.

תלמוד – ילמד מרב אחד ותורתו מתקיימת.

אבל סברא הלומד מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם (ע”ז יט ע”א ועירובין נג ע”ב).

ד.

המלמד תורה לאחרים, תורתו מתקיימת בידו { ובתפילות האמוראים (ברכות יז ע”א) התפללו לאלהים “שתרבה גבולינו בתלמידים”.

}(עירובין נד ע”א).

ואמרו חכמים העמידו תלמידים הרבה { עי”ש בפסחים עוד בענין ובאבות “מורא רבך כמורא שמים” (אבות פ”ד מט”ו).

}(אבות פ”א מ”א).

ה.

יסביר הרב פנים לתלמידיו (תענית ח ע”א).

ולא הקפדן מלמד (אבות פ”ב מ”ז).

ו.

כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור – תכוינה { פרש”י אלא או שניהם ע”ג מיטה או שניהם ע”ג קרקע.

}(פסחים קי”ז ע”א).

ז.

לא ישב הרב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע { ועיין ירושלמי (שבת פי”ט ה”א): “כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ובפנ”מ ובקה”ע שם פי’ שאינו מקובל איש מפי איש [עד מרע”ה], ובזוהר (יתרו פז ע”א) “דאמר מילי דאורייתא מה אלא שמע מרביה, עליה כתיב “לא תעשה לך פסל”.

}(מגילה כא ע”א).

ח.

כל האומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל { ובעירובין (יג ע”ב): “אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזינא לר”מ מאחוריה” וכו’, וביארו שם רש”י והמהרש”א שהיה יושב בשיעורים מאחוריו, אולם עיין המעשה בירושלמי (ביצה פ”ה ה”ב) שברח ר”מ מעבדי רבי והספיק לראותו מאחוריו [עי”ש כל המעשה].

ואמר רבי “לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמי קדליה דר”מ מן אחוריו” ועוד מבואר שם על ר’ יוחנן וריש לקיש שלא זכו לחכמה אלא משום שאו את אצבעותיו של רבי יוצאות מתוך גולקינין דידיה.

עי”ש עוד.

}(ברכות כז ע”ב).

ט.

היושב לפני רבו יסתכל בפיו, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך { עי”ש עוד, וע”ע חולין (קלג ע”א) וברש”י (שופטים א, טז) וכ”פ הרמב”ם (ת”ת פ”ד).

וכתב שם ברמב”ם, שמי שמעשין סתומין הוי כתלמיד הגון, ובאדר”נ (פ”ב ה”ט): “ב”ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, וב”ה אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת”ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים”.

וכ’ באחרונים דהני “פושעים” ר”ל סתומין, וכמ”ש הרמב”ם (עיין משנה הלכות ח”ח עמ’ תט סי’ רמז).

ועיין מסקנא דגמ’ (ברכות כט ע”א) שמצווה ללמד אף לתלמיד שאין תוכו כברו.

}(הוריות יב ע”א).

י.

לא ילמד אדם לתלמיד שאינו הגון { וראה עירובין (מ”ז ע”א וע”ב) שכהן יוצא לחו”ל (אף שאסור לו סתם לצאת שם) ללמוד תורה ואף שיש לו רב אחר כאן “לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד” פרש”י אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לתלמידיו דרך קצרה (לר’ יוסי וכמו להלכה עי”ש).

ובספרי לגבי תלמידי יעבץ “הם חסידים ביקשו מאלוקים ממי ילמדו והוא חסיד ביקש מאלקים למי ילמד באו חסידים ללמוד אצל חסיד”.

}(תענית ז ע”א).

יא.

לעולם ילמד אדם תורה ממי שהוא חפץ { ועיין שבת (עה ע”א) “הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה”, פרש”י מן הממשיכו לע”ז אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו.

ובעבודה זרה (יז ע”א) מובא מעשה על רבי אליעזר שנענש ואמר לו רבי עקיבא שמא בא דבר מינות לידך והנאך, והשיבו שפיו שמע איזה ד”ת מיעקב שאמר “כך למדני ישו הנוצרי” וכו’ (עי”ש בהגו”צ).

}(ילקו”ש תריד).

יב.

אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות [וכשר במעשיו], ילמדו תורה מפיהו, ואם אין דומה למלאך ה’ צבאות לא ילמדו תורה מפיהו { ועי”ש המעשה ברבי פרידא ששנה לתלמידו ארבע מאות פעמים כל שמועה עד שזכה למה שזכה, עי”ש.

}, וזהו בקטנים.

וגדולים יכולים גם אם אינו כשר במעשיו (חגיגה טו ע”ב).

יג.

אל ילמד אדם תורה ברבים, אלא אם כן קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש (תדא”ר פי”ג).

ולמי נאה לדרוש ברבים, למי שבקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות (מכות י ע”א).

יד.

הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו כי דבר ה’ בזה (סנהדרין צט ע”א).

טו.

חייב אדם לשנות לתלמידו כמה פעמים, עד שילמדנו ועד שתהא סדורה בפיו { ולא הבישן למד (אבות פ”ב מ”ה), ומקניני התורה (באבות פ”ו מ”ו) שואל ומשיב, ועיין באבות דר”נ (פ”א): “שלשה מדות בת”ח, שואל ומשיב חכם, שואל ואינו משיב למטה הימנו, אינו שואל ואינו משיב למטה מכולם”.

}(עירובין נד ע”ב).

טז.

כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא ולדם טהור.

וכל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות { אבל אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו (ברכות ו ע”א).

וז”ל הספר חסידים (סי’ תתקמ): יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר (משלי ה יז) [לבדך ואין לזרים אתך]”, עכ”ל.

}(ברכות סג ע”ב).

יז.

לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור, עד שתפשוט אותה בינה ובין עצמך שניים ושלשה פעמים (תנחומא יתרו טו), ולא יאמר הואיל ואני יודע בפה כשאכנס לדרוש אני אומר (שמות רבה פ”מ, א).

יח.

אם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר לו דברי תורה.

ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו – כנס, [ואל תטיל דברי תורה לבזיון (רש”י)] (ברכות סג ע”א).

ללמוד וללמד

יט.

אין התורה נקנית, אלא בחבורה { וע”ע שם, ובתענית (ז ע”א), “חרב על שונאיהן של ת”ח שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, ולא עוד אלא שחוטאין”, ושם במימרא דרבי חנינא “הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם”.

ועיין במכות (י ע”), “כל האוהב ללמוד בהמון (בחבורה) לו תבואה”, ר”ל זוכה לתורה.

}(ברכות סג ע”ב).

שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא מצליח להם וזוכין לתורה, וזהו רק אם יודעים כבר את צורת השמועה, וכשאין להם רב בעיר { בקידושין (ל ע”א) איתא להך מימרא, והתם גרס בן בנו.

}(שבת סג ע”א).

כ.

כל המלמד את בנו { בימיהם היו שונין בגירסא על פה והיושב מאחר חבר יכול לשמוע מה הוא שונה, כדמצינו בכ”מ.

}תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר חורב (ברכות כא ע”ב).

כא.

כל מי שאומר דבר תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כדבש וחלב מעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן (שהש”ר פ”ד, כב).

כב.

המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו { וביבמות (צו ע”ב וצז ע”א) “אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה דאר”י משום רשב”י, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה.

שפתותיו דובבות בקבר” וכו’ עי”ש עוד.

ובפסחים (קד ע”ב) שרב יהודה שלח לבנו לראות איך עושה עולא הבדלה ושדריה לאביי ואמר ליה “רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתתא מפומיה”.

ושמעינן מינה דאף אם השמועה אינה של עצמו אלא כגון בזה שראה אביי כיצד עושה עולא להבדלה ג”כ מהני לומר משמיה דאביי.

וכעי”ז בב”ק (סא ע”א) עי”ש.

באדר”נ (פכ”ד) שמי שאינו מחזר בתחילה אומר על טמא טהור ועל טמא טהור ואם ישב עוד ולא חזר מחליף חכמים זה בזה.

חזינן דשמות בעלי השמועה הוי תורה כשמועה עצמה ואף יותר.

וביותר חזינן שבימיהם היו מקפידים הרבה על שמות החכמים בעלי השמועה.

}, אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו, סוף שמתמנה פרנס על הציבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו (תוספתא ב”ק פ”ז ה”ג).

כג.

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם { ובסוטה (מט ע”א) אמרינן דעל מאי קאי עלמא, על קדושא דסדרא (הקדושה והתרגום בובא לציון), ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

וז”ל המדרש משלי (פ”י): אומר לו [הקב”ה], בני, למה לא למדת אגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודרש אני מוחל ומכפר עוונתיהם של ישראל.

ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם, ונקט לזה מטעם הנ”ל.

והיינו כמ”ש בשבת (קיט ע”ב).

“כל העונה אישר”מ בכל כחו קורעין לו גזר דינו”, וכן “אפילו יש בו שמץ של ע”ז מוחלין לו”.

}(אבות פ”ו מ”ו).

כד.

כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו (ירושלמי שבת פ”א).

כה.

באותה שעה ששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי { ואמרו ז”ל במדרש משלי (פכ”ב): “נכנסת לבית המדרש, וראית חכמים שיושבים ומתעסקין בחידושה של תורה, הט אזנך לדבריהם”.

ועיין בסנהדרין (ס”ג ע”א) שאמר רבי אליעזר ע”ע שלא חסר מרבותיו כלום, “אפילו ככלב המלקק מן הים”.

}(ילקו”ש משלי תתקנא).

כו.

איזהו חכם, הלומד מכל אדם { ושם (מ”ו) נזכר “המחכים את רבו”, ובתענית שם על ר”ח שאמר “ומתלמידי יותר מכולם”.

ועיין מכות (י’ ע”א) מש”כ עה”פ “מי אוהב בהמון לו תבואה”.

}(אבות פ”ד מ”א).

כז.

נמשלה תורה לעץ חיים, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים (תענית ז ע”א), והתורה נקנית בפלפול התלמידים { וע”ש (בע”א) דרב הונא כשהיה רוצה לפסוק דין הוה מכניף בי עשרה כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא הוה נפיק לדינא אמר: “ברעות נפשיה לקטלא נפיק, ולואי שתהא ביאה כיציאה”.

(משל למקבל מכה מקורה, אם יחלקו הקורה לקיסמין, יקבל כ”א מכה מועטת, ולכן רצה לכנס חכמים נוספים, שאם יטעה יקבל עונש מועט בס”ה).

ורב אשי כשהיה רוצה להטריף הוה מכניף לכולהו טבחי דפומבדיתא מטעם הנ”ל ורב כי עוד.

}(אבות פ”ו מ”ה).

כח.

לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו { ובסוטה (מ ע”א) נזכר על שלא הגיע להוראה ומורה ע”ש וז”ל השהש”ר (פ’ כי טובים): “נמשלו ד”ת כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, מה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך ד”ת אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע”.

ובקניני תורה (אבות פ”ו מ”ו) נזכר “ואינו שמח בהוראה”.

}(סנהדרין ז ע”א וע”ב), והגס ליבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח { שוכח תלמודו ואינו נזכר אלא לסרוגין (רש”י).

וראיתי בהר”מ הוצ’ הר”ש פרנקל שהביא מהראשונים שהוא רק בזמנים מסוימים.

ואמרו ז”ל בתנא דבי אליהו (רבה פ”ג), ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה, לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבהכ”נ ובבהמ”ד, וישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה, שמתוך שהוא אוכל ושותה הרבה בא ליד תנומה.

}(אבות פ”ד מ”ט).

פרק ו – תנאים וכללים

תנאים לעסק התורה

א.

כל הישן בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים קרעים { עיין בהקדמה למסילת ישרים ושם בריש פרק “בדרכי קנית הזהירות”.

יש להוסיף את הקנין באבות (פ”ו מ”ו) “אהוב” ועיין ערובין (נד ע”א) “אם משים אדם עצמו כענק זה שרף על הצואר, ונראה אינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אינו מקיים בידו”.

פרש”י שרף לצואר, שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח, כך הוא נעים ומרוצה לבריות ע”כ.

ובברכות שם: “מרגלא בפומיה דאביי, לעלם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חימה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על ריב”ז, שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

}(סנהדרין עא ע”א).

ב.

תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין { פרש”י, שמרבה בצדקה ובעסק מצוות יותר ממה שלמד.

ועי’ ע”ז (יז ע”ב) כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק וכו’.

ובברכות (ה ע”א): “כל העוסק בתורה ובגמ”ח” וכו’.

ובברכות (יז ע”א): “וכל הלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא”.

ועיין מגילה (כז ריע”א) במח’ ר’ יוחנן ור’ יהושע בן לוי האם תורה עדיפא או תפילה, ובשבת (י ע”א) על א’ האמוראים שראה לחבירו שמאריך בתפילה ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ואיהו סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד.

ובירושלמי (ברכות פ”א ה”ב), נח’ בזה ר’ יוחנן ורשב”י האם תורה עדיפא או תפילה.

}(ברכות יז ע”א).

ג.

כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו (פסחים מט ע”ב).

ד.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמעשיו { עוד לענין ירא”ש ותורה, עיין שבת (לא ע”א וע”ב) שהלומד ואין בו יראה הוא כתבואה בלא קב חומטון השומר עליו, וכמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות במה יכנס, וכמו מי שעושה שער לחצר ואין לו חצר, כך הלוד תורה ואין לו יראה שהיא העיקר.

וכן יומא (עב ע”ב) איתא ד”אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהנם”, שמצטערין בעוה”ז בתורה ואם אין להם יראה לא יזכו לעוה”ב.

שהחכמה בלא יראה היא כאילו שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, ואם אין יראה אין חכמה.

אבות שם (מי”ז).

}מרובין מחכמתו, ושיראתו קודמת לחכמתו { עיין שבת (קיד ע”א), “על תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה”, ועוד שם “איזהו ת”ח שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להפכו”, [ועי’ עוד].

וצ”ע.

וי”ל דכאן מיירי בהולך ללמוד, ואחר שיהא ת”ח לעולם אסור, א”נ בגדים צואים לאו צואים ממש, אלא כל שאילו לא היה הולך ללמוד היתה משגת ידו לבגדים נאים ועתה שהולך ללמוד מתבייש בבגדים בעלמא, ע”ז אמר לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה כולה.

}(אבות פ”ג מ”ט).

ה.

אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל חרובין ותמרים, ולובש בגדים צואים { ואמר ר’ יהושע בן לוי על עצמו “שישים הלכות למדני ריב”ב בחרישת הקבר וכולם נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי הצבור” (קה”ר פ”ז, יד).

ואמרו שם עוד: “כי העושק יהולל חכם, כשהחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה”.

}, ויושב ומשמר על פתחיהם של חכמים, והיה כל עובר ושב אומר שוטה הוא זה, לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה (אבות דר”נ פי”א ה”ב.

ילקו”ש משלי תתקסד).

ו.

המתעסק בצרכי צבור, משכח תלמודו { ומטעם זה גלו לבבל שמשופעת בתמרים “כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה”.

וכשבא עולא לבבל וראה לריבוי התמרים אמר “מלא קבא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא” [רק שלבסוף חזר בו ממה שקרא לתמרים “דובשא”].

(פסחים פ”ז ע”ב ופ”ח ע”א).

}(שמות רבה פ”ו, ב).

ז.

צריך אדם שיהיו לו חברים ותלמידים בתורה, שאם תשכח דבר אחד שואל לחברו ומזכירו (שוח”ט תהילים קי”ט).

ח.

חליים רעים, משכחין תלמודו של אדם (נדרים מא ע”א).

ט.

מיני מתיקה, מרגילין לשון לתורה { ועיין ברכות (כב ע”א) שלרבי יהודה, בעל קרי שאסור בדברי תורה מותר לשנות הלכות דרך ארץ.

[א”ה, הל’ ד”א הנ”ל היינו ברייתא דמס’ ד”א רבה וזוטא ותלמוד שנסדר עליהם במס’ כלה רבתי פ”ג ואילך (הנדפסים בסוף מס’ ע”ז), וכמש”כ הגר”א שמסכת דר”א מתחיל רק מפרק בן עזאי שכתב רש”י שם (ועיין בתוס’ עירובין נג ע”ב), ולפ”ד ב’ הפרקים הראשונים שייכי למס’ כלה, (ובכתה”י קרי להו מס’ עריות)].

}(פתיחתא דאיכ”ר).

י.

ספר [תורה נביאים וכתובים (רש”י)] שאינו מוגה מטעיות עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה (כתובות יט ע”ב).

יא.

דרך ארץ קדמה לתורה (תדא”ר פ”א).

ואם אין דרך ארץ אין תורה { ובירושלמי (פאה פ”א ה”א), “אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה”.

במגילה “גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין” (ג ע”ב) ו”יותר מבנין בית המקדש” ו”יותר מהצלת נפשות” (טז ע”ב) ו”יותר מכבוד אב ואם” (יז ע”א).

ובמכות (י ע”א) אמר לו הקב”ה לדוד, “טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח”.

ועיין קידושין (מ ע”ב) “נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה”.

אמנם עיין ברכות (יז ע”א) “תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט” וכו’, ועיין עוד לעיל בזה.

}(אבות פ”ג מי”ז).

יב.

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (אבות פ”ב מ”ב).

יג.

התורה צריכה חיזוק בכל יום (ברכות לב ע”ב).

יד.

כל חכם שהוא אומר שמועה, לעולם יאמר עמה טעם, לפי שאם ישכח, יזכירוהו השומעים ע”י שיאמרו לו הטעם (נדה כד ע”ב).

טו.

כל שאינו יודע פירוש תיבה בשמועתו, ישאל ממי שהוא מצוי לפני חכמים, שמתוך שהוא מצוי לפניהם אי אפשר שלא שמע הפירוש (מגילה כז ע”א).

נוספות

טז.

האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, מאבד הונה של תורה (עירובין סד ע”א).

יז.

האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלקי ישראל (נדרים ח ע”א).

יח.

כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה (חולין כד ע”א).

יט.

כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע”א).

כ.

התלמוד גדול מן המעשה, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה { ועיין עירובין (סה ע”א) “רב אחא בר יעקב יזיף ופרע”.

פרש”י היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה.

}(קידושין מ ע”ב).

לפיכך אין מבטלין תורה כדי לקיים מצוה, אלא במצווה שאי אפשר שתיעשה על ידי אחרים, והרי היא מצוה עוברת (מו”ק ט ע”ב).

כא.

איזהו תלמיד חכם, כל שמבטל עסקיו מפני משנתו { ועי”ש שהקב”ה שומרו שלא יתעשר שאם מתעשר פוסק מד”ת.

}(קה”ר פ”ז, יד).

כב.

כל תלמיד חכם שמרבה בעסק התורה ואינו מתפרנס הרבה, סימן יפה לו { וז”ל הארחות צדיקים שער התורה (אחר שהביא מדרש זה), אלמא רב גירסא עיקר; כי אם היה הפילפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדיבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת – יקשה שתי קושיות עכ”ל.

}(תדא”ר פ”ג, א).

כג.

טוב שיעשה סעודה ויום טוב ביום שמשלים מסכתא בגירסא, ומגדולי החכמים נתפאר שכשהיה רואה תלמיד המשלים מסכתא בגירסא עושה היה יום טוב לחכמים (שבת קיח ע”ב וקיט ע”א).

כד.

תורה מפוארה דרכה להיות בכלי מכוער [ת”ח מכוערין הן בגופן], ואף תלמידי חכמים הנאין – אילו היו מכוערין היו חכמים יותר (תענית ז ע”א וע”ב ורש”י.

ועי”ש תוס’ והגהות הב”ח).

כה.

תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה, והלך והתעסק בדברים אחרים, לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור – אינו בוש, מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר.

(שמות רבה פל”ג, ח).

כו.

אם עבר אדם עבירה מה יעשה, הרי שהיה למוד לקרות דף אחד יקרא שנים, ואם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שנים { ובקניני התורה (אבות פ”ו מ”ו), איתא הקנין “ואינו מחזיק טובה לעצמו”.

וכ”ה בסהדרין (פח ע”ב) בין המעלות של בן העוה”ב.

וכן דרשו (חולין פט ע”א) עה”פ “לא מרבכם מכל העמים חשק ה’ בכם וגו'”, אמר להם הקב”ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכן לפני, נתתי גדולה לאברהם למשה ואהרן וכו’, אבל עובדי כוכבים” וכו’.

ועיין בברכות (י ע”ב) “כל התולה הזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים” וכו’, על חזקיה.

ובסנהדרין (קד ע”א) “בשביל הטוב בעיניך עשיתי” וכו’.

ואמרו על נחמיה, “מפני מה לא נקרא ספרו על שמו, מפני שהחזיק טובה לעצמו”.

}(ויק”ר כ”ה א’).

כז.

אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, שממעט במלאכת שמים (תענית יא ע”ב).

כח.

אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך { וכעין זה בפסחים (סו ע”ב) כעי”ז ועי”ש עוד בענין קפידת משה רבינו, [וראה עוד ויק”ר פי”ג, ואדר”נ פ”א].

}(אבות פ”ב מ”ח).

פרק ז – סגולות מדברי חז”ל

מידות והנהגות

א.

אם משים אדם עצמו נוח לבריות, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע”א).

ב.

כל הכועס, משכח תלמודו ומוסיף טפשות { ואמרו עוד “דרחים רבנן הו”ל בנין רבנן” [וע”ש עוד].

ועיין גם מכות (י ע”א) מה שדרשו עה”פ “מי אוהב בהמון לו תבואה”, שהאוהב ת”ח זוכה והתורה מחזרת על זרעו, ועי”ש.

}(נדרים כב ע”ב).

אין התורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן (כלה רבתי פ”ה).

ג.

המכבד חכמים נעשה עצמו חכם { ועיין ברכות (כח ע”ב) לגבי נוסח תפילת רבי נחוניא בן הקנה וז”ל: “תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה’ אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.

ביציאתו מהו אומר, מודה אני לפניך ה’ אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים.

אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.

אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת”.

ושם בירושלמי (פ”ד ה”ב) גירסא אחרת וז”ל: “בכניסתו מהו אומר, יהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות שאני עמל והן עמלין אני שוקד והן שוקדין אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת, שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת”.

וכמו”כ מצינו בברכות (יז ע”א) ובירושלמי (שם), הרבה תפילות על ההצלחה בתורה ובעבודה שהיו מתפללים האמוראים.

}(שבת כג ע”ב לגי’ הגר”א).

ד.

יתפלל למי שהרחמים שלו שיצליח בלימוד התורה, שהשתדלות בתורה בלבד אינה מספקת { ועיין ר”ה (טז ע”ב) שלדעת היש אומרים, שינוי מקום משנה את דינו של אדם.

}(נדה ע ע”ב).

ה.

היושב בעיר שיושבין בה אנשים שאינם מהוגנין, ואינו מצליח בתורה, ישנה מקומו { ובמדרש (ילקו”ש תלים תתנ), “אין אדם בלא יסורין, חושש בשינו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער, הוי אומר אשר הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו”.

}(זוהר במדבר ריח).

ו.

כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, תלמודו משתכח בידו (פסחים מט ע”א).

ז.

המקבל יסורים באהבה, תלמודו מתקיים בידו { ועיין המעשה בסנהדרין (קיא ע”א) על ר”כ שחפף ראשו ובא ללמוד לפני רב, ואמר לו “לא תמצא בארץ החיים, לא תמצא במי שמחיה עצמו עליה”.

ובאבות (פ”ו מ”ד): כך דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל” וכו’ ומיהו שם פי’ דאפילו שמצב הוא כך עדין לומד תורה.

ועין בארוכה תנחומא (פרשת נח) בענין גודל צער ויגיעת העוסק בתושבע”פ ואכ”מ להעתיקו.

ובילקוט (ואתחנן תתל): “לא זכה אדם שיכנסו דברי תורה בתוך מעיו יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתרה שלא יתכנסו לתוך מעיו”.

ובתנא דבי אליהו (רבה פכ”ו): “עד שאדם מתפלל על ד”ת שיכנסו בתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו”.

וכן הביאו התוס’ כתובות ק”ד ע”א.

}(ברכות ה ע”א).

ח.

המקפיד על התענוגים, אין תלמודו מתקיים בידו { ובעירובין (נה ע”א): “לא תמצא התורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים” ועי”ש עוד (בדף נד ע”א) “אם משים אדם עצמו כמדבר תורתו מתקיימת ואם לאו אין תורתו מתקיימת”, פרש”י שאין בו גסות.

ובקידושין (מט ע”א): “סימן לגסות הרוח עניות, מאי עניות עניות דתורה”.

ובפסחים (סו ע”ב): “כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת” ועי”ש המעשה עם הלל הזקן.

ועיין בתענית (ז ע”א) בארוכה.

ושם (כ ע”א) בארוכה על מעשה ר”א ברבי שמעון שהיה מטייל על החמור וכו’.

[ועיין הטעמים בנדרים (פ”א ע”א) שאין ת”ח יוצאים מבני ת”ח].

ויש עוד לציין כאן המעשה בירושלמי (יבמות פי”ב) על לוי בר סיסי שמינו אותו לרב ועשו לו בימה גדולה, ונסתרו ממנו ד”ת, עי”ש כל המעשה.

}(עירובין נד ע”א).

ט.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו { ובתנא דבי אליהו (רבה פ”ו), “אדם שיש בו תורה ונזהר בעצמו שלא יבוא לידי חטא ועון, אומר לו הקב”ה, בני ברוך אתה, ותהא לך קורת רוח בעולם, ישמרו ויטמנו ד”ת בפיך לעולם”, ובתד”א (פי”ג), “אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על ד”ת שיכנסו לתוך מעיך, תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, והזהר אח”כ מעשות שלא כהוגן, ומתוך כך יהא שומע וזוכרהו” וכו’.

}(סוטה כא ע”ב).

י.

כל תלמיד חכם שאין עומד בפני רבו, תלמודו משתכח (קידושין לג ע”ב).

יא.

עבירה מטמטמת לבו של אדם (יומא לט ע”א), תלמיד חכם אם עובר עבירה, מלכלך את תורתו, ומסיר טעמי תורה ממנו { ועד לעיל מה שהבאנו מהגמ’ דשבת (כג ע”ב) ומכות (י ע”א) ונדרים (פא ע”א) בענין לזכות לבנים תלמידי חכמים.

ועיין עוד ב”מ (יב ע”א).

}(מדרש משלי פי”א).

יב.

אמרו חכמים עשו סייג לתורה (אבות פ”א מ”א).

והתורה נקנית כשעושה סייג לדבריו (אבות פ”ו מ”ו).

יג.

כל הרגיל לעשות צדקה, הויין לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה { לגבי זמן האכילה עיין פסחים (יב ע”ב): “שעה שישית מאכל תלמידי חכמים”.

}(חולין ט ע”ב).

זהירות במאכלות ועוד

יד.

הרגיל בפת שחרית, זוכה ללמוד וללמד ותלמודו מתקיים בידו { מלבושיו (רש”י).

}(ב”מ קז ע”ב).

טו.

הרוצה שיחכים ידרים (ב”ב כה ע”ב).

טז.

חמשה דברים משכחין את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו { עוד שם “כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה”.

}תחת מראשותיו (הוריות יג ע”ב).

יז.

חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית,  {עוד שם “אמר רבא חמרא וריחני פקחן”, ובב”ב (יב ע”ב) “הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה מפקחו”.

}והרגיל ביין ובשמים,  {עי”ש עוד מחלוקת תנאים, האם “אחת ולא שתיים” או “שתיים ולא שלוש”.

}והשותה מים של שיורי עסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו אחת במלח { הוא כף הבוחש בקדירה, ובצידו א’ ככף להגיס קדירה ובצידו השני כעין מזלג להפוך הבשר כדי שלא יחרך.

}(הוריות יג ע”ב).

יח.

עשרה דברים קשים ללימוד, העובר תחת האפסר של גמל, וכל שכן תחת גמל עצמו, העובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר מתחת ריח רע של נבילה, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים ארבעים יום, האוכל פת שלא בשל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון { וכן פסוק ראשון של שמע (שם).

ובירושלמי (סוכה פי”ג הי”ב): “קטן היודע לדבר אביו מלמדו לשון תורה” והיינו לשון הקודש (קה”ע).

}, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר (הוריות יג ע”ב).

יט.

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות (ברכות ו ע”ב).

פרק ח – סדר הלימוד

א.

קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה וגו’ { שם איתא “בן שלוש שנים ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית (ויקרא י”ט, כ”ג) עד שלוש כו’ ובשנה הרביעית אביו מקדישו לתורה” ואח”כ מסיים “מכאן שנו רבותינו בן חמש למקרא בן עשר למשנה.

.

.

” והוא קשה מיניה וביה וביארו בפוסקים (רש”י אבות שם.

פרישה סי’ רמה ס”ק ח.

ועוד) דהפסוק מיירי על סדר האותיות.

ועיין דברים רבה (פ”ח, ג) לגבי “טבלא” שמלמדין לתינוק, ופירשו מקצת מפרשים דהיינו סדר אותיות.

}(סוכה מב ע”א).

ובשנתו הרביעית מלמדו סדר אותיות { באבות “חמש”, ובכתובות “שש”, ונחלקו הפוסקים (כ”מ והג”מ ת”ת פ”ב ה”ב.

ב”י וב”ח סי’ רמ”ה), האם מתני’ דאבות איירי בבריא או בחמש שלמות.

}(עיין תנחומא קדושים סי’ יד).

ב.

בן חמש שנים שלמות { שם “מקרא”, ודייק הב”ח (סי’ רמה) מדברי הרמב”ם (שם) דהיינו כל התנ”ך.

וכן איתא בדברים רבה (שם) וכ”כ הגר”א השל”ה המהר”ל והיעב”ץ ועוד.

יש לציין דדעת רש”י (קידושין ל ע”א) שאין חיוב על האב ללמד אלא תורה בלבד (אבל נ”ך חיוב על הבן עצמו).

}מוסרו למלמד [ובבריא יכול למוסרו קודם] ומלמדו תורה נביאים וכתובים { כתב במחזור ויטרי (ח”ב תקח) שמסיים בפסוק (ויקרא ג) “כל חלב וכל דם לא תאכלו” וקוראו בניגון כבציבור.

}(כתובות נ ע”א).

ג.

מתחיל בויקרא (ויק”ר פ”ז, ג) ואחר כך { מדרש עשרת הדברות – נדפס באוצר מדרשים וכן בחלק מפרקי דר”א.

תנחומא ניצבים – הביאו האור זרוע (אלפא ביתא, י”ט) לפנינו ליתא, ועיין בדברים רבה (פ”ח, ג) מה שהובא בש”ר תנחומא.

}ממשיך כסדר מבראשית ואילך { וכ”כ הגר”א (אבן שלמה פ”ח ס”ב).

ועי’ סנהדרין (פ”ו ע”א) לגבי שורש הקבלה של כל הנ”ל, שהושוו כולם.

עוד בענין ראה אגרת רש”ג ועיין ברכות (יא ע”ב) שהיו אמוראים שונין ספרא ועי”ש (יד ע”ב) דחשיב להו כמשנה ועי”ש (יח ע”ב) עוד דאף בזמן שלמה המלך היו שונין בספרא.

}(מדרש עשרת הדברות.

תנחומא ניצבים).

ד.

בן עשר למשנה (כתובות שם).

ואחר כך לומד תוספתא מכילתא ספרא וספרי { “תלמוד” – השתמשנו במילה זו מכיון שכך היה מלפנים ונשתנה ע”י הצנזור בכוליה תלמודא, ואף “מסורת התלמוד” שבדפוסים ישנים נשתנה על ידיהם ל”מסורת הש”ס” ואכמ”ל.

}(תנחומא שם).

ה.

בן חמש עשרה לתלמוד { א”ה רב החומר בענין זה ואמת אמנם מה נשתוקקתי להביא עכ”פ אחד מלשונות הספרים אולם קצרה היריעה מלהכיל.

ועל כן אציג רק הספרים שנתחברו או עסקו בענין עפ”י סדר א-ב: א.

אורחות צדיקים (שער התורה בסופו).

ב.

דעת מבינים ודרכה של תורה (הג”ר גרשון אידלשטיין).

ג.

הגאון (עמודים קמב ואילך, ובעוד מקומות).

ד.

מהר”ל בכ”מ (וציינם המעיר בגור אריה (הרטמן) דברים ו, ז).

ה.

למוד כהלכה עם חינוך כהלכה.

ו.

מכתבים ומאמרים (הגרא”מ שך, בכ”מ) בקונטרס הזורעים בדמעה שיבץ את כל מכתביו בענין לכעין מכתב ארוך.

ז.

משנה הלכות (ח”ח סי’ רמז, קונטרס שערי המשנה בשערים הראשונים).

ח.

שלום ירושלים.

ט.

תולדות אדם (לתלמידי הגר”א פ”ג).

י.

תנו כבוד לתורה.

}(אבות פ”ה מכ”א).

והוא התלמוד הירושלמי ותלמוד בבלי (חגיגה י ע”א ורש”י) שסדרו רב אשי ורבינא (ב”מ פו ע”א).

ו.

ויגרוס התלמוד עד שתהא היא ופירושה שגורה לו בפיו, ואפילו יש לו קושיות ימשיך בגירסתו ורק אחר שמסיים התלמוד יעיין בהם { וכן כתב הגר”ג הוניגסברג בספר מנחת תודה בשם הגרח”ק שליט”א שאמר לבחור בן י”ח שבגילו כבר צריך לידע הש”ס.

ויתכן ש”שמונה עשרה” שבגמ’ ר”ל עד שנושא אשה (שהוזכר באבות שם בן י”ח) וכמ”ש (קידושין כט ע”ב) ילמוד תורה ואח”כ ישא אשה.

}(ע”ז יט ע”א ורש”י.

שבת סג ע”א.

ברכות סג ע”ב ועוד).

ז.

ומצווה שיסיים התלמוד בן שמונה עשרה { וכנראה כיון לאגדתא שחוץ מהתלמוד [דוגמת רבה ותנחומא וזוהר ושאריהם], דאל”כ הא כלול ב”תלמוד”.

}(עיין שבת שם).

ח.

אחר התלמוד לומד אגדתא (תנחומא שם.

שמות רבה פמ”ז, א.

דברים רבה פ”ח, ג) ויש אומרים קודם תלמוד { פרש”י להבין דבר מתוך דבר.

וכתב הגר”א (שם) “בן ארבעים לבינה להבין ולפלפל ומי שהוא גס רוח תיכף ביום הראשון שמתחיל ללמוד נדמה לו כאילו כבר עלה אל תכלית הגדולה וצועק ומפרכס כמו הגדולים אשר בארץ וכאשר רואה שאינו יכול לנצח את הת”ח אז הוא מבאיש ריחו” וכו’ עי”ש באורך.

ועי’ במ”ש הש”ך (סי’ רמ”ה ס”ק ו) שמגיל ארבעים יעסוק בקבלה.

וכעי”ז כתב הגר”א (ישעיה ה, י) שמגיל ארבעים ילמד הסודות הגנוזים באגדות וודאי צריך גיל מסוים לזה וכמ”ש בחגיגה (יג ע”א) שר”א לא רצה ללמוד מעשה מרכבה בצעירותו.

ושם על תינוק שעסק בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו משום דעדין לא מטא זמניה.

אבל עיין במ”ש (זוהר ח”א קיח): “כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי בעלמא (תינוקות פשוטים) זמינין לאשכחא טמירין בחכמתא”.

וכתבו בעל הלשם וחכמים רבים מחכמת האמת שכיון לזמנינו.

פירוש

מחליף חכמים זה בזה.

שמצוה לומר דבר בשם אומרו, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וכל תלמיד חכם שאומרים הלכה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר: סוף שיושב ודומם.

מתוך שרואה שאחר כל יגיעתו כל תלמודו משתכח, מתייאש, ובוטל מדברי תורה: חרולים.

קמשונים.

מיני קוצים: וכיון שנפל כותלו של כרם.

כדכתיב, וגדר אבניו נהרסה: מיד חרב כל הכרם.

ואף כאן, כיון שלא גדר ושימר תורתו משכח כל תלמודו, וסוף שיושב ודומם:

במגילה.

טבלא של אל”ף בי”ת.

ויש מפרשים במגילה.

שבתחילת לימודו של קטן אין נותנין לו ספר תורה שלם, הואיל ואין רגיל בה, אלא נותנין לו במגילה פרשיות קטנות מן התורה: בהלכות.

משניות וברייתות.

(ומיהו אנן קי”ל משנה ואחר כך תלמוד כמ”ש חז”ל בכ”מ): מן השער.

מבית הכנסת, לפי שמתייאש, אומר, אימתי אלמד כל זה: לא אחד תלה אותו.

בתמיה.

וכיון שאפשר לתלותו, שעל כרחך אחד תלה אותו, אפשר גם כן להורידו: נפלאת.

רחוקה: ואם נפלאת היא.

אם היא רחוקה, אינה רחוקה אלא ממך.

בגללך:

שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון.

לעתיד לבא: שקרית.

מקרא: ששנית.

משנה: ששמעת.

תלמוד שבו שמועות ושמעתתא: תשיגהו בושה.

כשלא ידע, ועל זה אמר אוי לה לאותה בושה וכו’: אערך.

תפילה: כזאבי ערב.

כזאב הזה שלא טעם כלום כל היום כולו, לעת ערב מוצא טרף מיד הוא אוכלו (צפני’ ג’ ומפרשים).

י”מ זאבי יער שנקראת ערבה: לתוכה.

לתוך הגיהנם: שני סדרים.

של משניות: כל ההלכות.

כל המשניות: ואם אומר הקדוש ברוך הוא הניחוהו.

מצד מצוות ומעשים טובים אחרים שבידו: הלכות.

כל המשניות: תורת כהנים.

ברייתא שעל ספר ויקרא, וזהו ספרא שלנו.

[ורבינו הח”ח ז”ל בהקדמתו לפי’ הת”כ האריך בחובת לימוד הת”כ והעתיק כל הלשון כאן]: וטהרת שרצים.

היאך מיטהרין מטומאת שרצים, וזוהי טבילה והערב שמש: סדר וידוי יום הכפורים.

של כהן גדול בבית המקדש: חמשה חומשי תורה למה לא שנית.

ברייתא שעל כל חמשה חומשי תורה, וזהו מכילתא שעל ספר שמות, וספרי שעל במדבר ודברים, כמו תורת כהנים על ויקרא, והמקרא עצמו נזכר כבר קודם: לוחא.

לוח של כ”ב אותיות: מגילתא.

י”מ מגילת תענית של זמני היו”ט:

כל המקרא.

עשרים וארבעה ספרים: מכילתא.

כן נקרין דרשות שעל שאר ספרי תורה כגון ספרא וספרי ומכילתא: לא אחד תלאו.

כיון שעכ”פ א’ תלה אותו וכיון שיכל לתלותו ע”כ שאפשר ג”כ להורידו: נזיקין ע”ג פרקים.

הוא חשבון כל פרקי סדר נזיקין: מס’ נזיקין ל’, סנהדין י”א, מכות ג’, שבועות ח’, ע”ז ה’, עדויות ח’, אבות ה’, הוריות ג’, הרי ע”ג.

והא דנקט נזיקין ברישא י”ל דבשני דידהו כולהו חנויי בנזיקין הוה כדאמרי’ בתענית.

בשאר מדרשים גרסי’ נזיקין ל’ פרקים כלים ל’ פרקים וכדמפרש ברי”פ הגוזל קמא דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וכמו מסכת כלים דמחלק ליה ג”כ בתוספתא לג’ בבות.

וראיתי להעיר דבר נאה שמצאנו בב’ הנך מסכתות שמסתיימין בדברי שבח על המסכת דבסוף ב”ב דנזיקין גרסי’ אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש וכו’ ובסוף ב”ב דכלים גרסי’ אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה.

וכאן נקט לפ”ז מסכתות הארוכים: רץ אחריו.

לרפאותו מחולשתו: חביריו רצין אחריו.

לחכמתו: ותרויהו איתנהו.

שני הדברים הנזכרים יהיו בו: הא דכחיש.

שאם כחוש לא יכניסו קודם: לתלמוד.

והוא סברת טעמי המשניות שממנו יוצאת הוראה, וזהו גמרא דידן: לבינה.

להבין דבר מתוך דבר: }(מדרש משלי פ”י).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

ט.

בן ארבעים לבינה { ובין משה לחבקוק כמה נביאים (עי”ש) ונקטנו לענינו.

}(אבות שם).

מילואים

איתא באבות דרבי נתן (פכ”ד) בזה”ל: יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכח בשתי שנים.

כיצד ישב ששה חדשים ואין חוזר לאחריו נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא.

י”ב חודש ואינו חוזר בה נמצא מחליף חכמים זה בזה.

י”ח חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי מסכתותיו.

כ”ד חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי פרקים.

ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכמים זה בזה ומשכח ראשי מסכתותיו וראשי פרקיו סוף שיושב ודומם.

ועליו אמר שלמה על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה (משלי כ”ד ל’ ול”א).

וכיון שנפל כותלו של כרם מיד חרב כל הכרם כולו { ובתדא”ר (פי”ח): “ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהם בישראל מתוך שבעים לשונות ונתן להם חכמה בינה דעה והשכל.

שתהיו בוטחין בו בכל עת ובכל שעה”.

}.

איתא בדברים רבה (נצבים פרשה ח סימן ג) בזה”ל: א”ר תנחומא הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש שנא’ בשער לא יפתח פיהו, ואין שער אלא סנהדרין דכתיב (דברים כה) ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ד”א רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן היאך אדם למד תורה תחלה אומרים לו תחלה קורא במגילה ואח”כ בספר ואח”כ בנביאים ואח”כ בכתובים משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח”כ בהלכות ואח”כ באגדות כיון ששומע כך אומר בלבו אימתי אני למד כל זאת וחוזר מן השער הוי בשער לא יפתח פיהו, א”ר ינאי למה”ד לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח או’ לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה אמר הקדוש ב”ה לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עסוק בה { הם היו עדים לכריתת ברית, בהמשך נקמו במי שעבר עליו.

המעשה מובא שם ברש”י ותוס’.

בערוך (ערך חלד) הוא בפירוט יותר.

}.

איתא במדרש משלי (פרשה י’) בזה”ל: אמר ר’ ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב”ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה, אמר לו הן, אומר לו הקב”ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין, מכאן היה ר’ ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה’ בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב”ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה.

בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב”ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקב”ה הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כמדת הראשון.

בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב”ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים, וטהרת שרצים, טומאת נגעים, וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים, טהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה, וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו.

בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב”ה בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם ק”ש ותפילין ומזוזה.

בא לפניו מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עונותיהם.

בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב”ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א ז), זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה.

בא מי שיש בידו תלמוד, הקב”ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, [ג’ במה היא משמשת, ד’ במה היא משמשת], חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש.

[כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש].

גדולה מכולם עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר,  {ועיין דעות נוספות בגדר עשיר בשבת ( ע”ב).

}ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים.

גדולה מכולם מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי.

גדולה מכולם כסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יפיי שבני מכירין את כבודי במדה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה’ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך.

מכאן היה ר’ ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין.

איתא באור זרוע (אלפא ביתא סימן יט) בזה”ל: ואמר בתנחומא בפרשת אתם נצבים לא נפלאת היא ממך ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עמל בה כל צרכך אמר שלמה ראמות לאויל חכמות הטיפש הזה עם שהוא בשער הוא בורח הוא אומר מה אתון יהבין לי למילף קודמוי ואינון אמרין לי’ לוחא ובתר לוחא מה אתון יהבין מגילתא ובתר מגילתא מה בראשית ובתר בראשית מה כל המקרא ובתר כן מה ששה סדרים ואח”כ תורת כהנים ואח”כ מה מכילתא ואח”כ תוספתא ואח”כ מה תלמוד ואח”כ מה אגדתא והוא אומר מי יש בו כח כל כך.

א”ר ינאי לככר שהוא תלוי באויר מי שהוא טפש אמר מי יכול להביאו משם.

ומי שהוא פקח אומר ולא אחד תלאו ומביא סולמות וקנים ומביאו.

ד”א למה הטפש דומה לפועל ששוכרו בעל הבית א”ל בוא ועשה שכר יום והעבר צרורות הללו מן השדה הלך אותו פועל וראה אותו השדה מלאה צרורות אמר עד מתי אני מעביר את הצרורות הללו מן השדה.

נתעצל ולא עשה מלאכתו אמר לו בעל השדה מאי איכפת לך שכר אם היית יגע ונוטלה.

ומי שהוא פקח אומר שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני מכלה אותן כך כל מי שהוא טפש אומר מי יכול למילף כל הדא נזיקין ע”ג פרקים וכו’ אימתי אני גומר אבל מי שהוא פקח אומר שתי הלכות היום שתי הלכות למחר עד שאני גומרן { והביאו בירושלמי (שבת פ”ו ה”ט) מעשה נאה בענ”ז עי”ש.

}.

במסכת אבות (פרק ו משניות ה-ו) גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים בישוב במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין: המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו.

איתא במסכת כתובות (דף נ ע”א) וז”ל: בר שית למקרא, עוד שם, כל המכניס את בנו פחות מבן שש, רץ אחריו ואינו מגיעו איכא דאמרי, חביריו רצין אחריו, ואין מגיעין אותו ותרוויהו איתנהו, חליש וגמיר.

איבעית אימא הא דכחיש הא דבריא.

איתא במסכת אבות (פ”ה מכ”א), בן חמש למקרא.

בן עשר למשנה.

וכו’ בן חמש עשרה לתלמוד וכו’ בן ארבעים לבינה.

כמה תשובות מרבינו מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א

ש.

חגיגה י”ג א’ אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש.

ופרש”י לקמן מפרש להו.

והנה לקמן י”ד א’ דרשי’ להו, ונתקשיתי דהתם מחלק לחכם ולחרשים לב’ דברים ובס”ה הם ו’ דברים, וא”כ ע”כ רב אמי לא ס”ל כהך דרשא.

ת.

ב’ נכללו בא’.

ש.

בדברים רבה פ”ח ג’ כתבו היאך אדם למד תורה תחילה, א”ל תחלה קורא במגילה ואח”כ בספר ואח”כ בנביאים ואח”כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח”כ בהלכות ואח”כ באגדות וכו’ ע”כ.

והלכות פרש”י בכ”מ (מגילה כ”ו ב’ כ”ח ב’) משניות וברייתות.

ונתקשיתי דבכל מקום נזכר שלומד המשנה ואח”כ התלמוד (אבות פ”ה מכ”א, מס”ס פט”ו ה”ח ה”ט, ובויק”ר פכ”א), ותמיד נזכר משנה קודם שנזכר תלמוד, וכמו”כ הרי התלמוד הוא סברת טעמי המשניות כמבואר ברש”י ברכות ה’ א’ סוטה כ”ב א’ וב”מ פ”ו א’, וביותר מבואר שצריך משנה קודם כמ”ש תענית ז’ ב’ ח’ א’, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה לו, וברש”י שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא, (ובהוריות י”ב א’ גרסו מתני’ והדר וכו’).

ת.

היינו הך.

ובמכתב אחר ביאר רבינו כונתו: תלמוד כולל הכל.

ש.

כ’ בספרי פ’ עקב ד”א כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר הרי אני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה, תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם, ורבינו הלל גריס שמא תאמר הריני לומד פרשה קלה ומניח הקשה ע”כ.

ונתקשיתי טובא מהא דגרסינן בריש במ”ר פ”ב ג’, ר’ יששכר אומר ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקב”ה חביב הוא עלי, ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה ע”כ.

ולא סוף דבר שאינו נתבע על זה בב”ד ש”מ ושמהני בדיעבד, אלא שעצם הדילוג אהוב על הקב”ה.

והדברים סותרים זל”ז.

ת.

שם מיירי בנער שעדיין אינו מבין ענינים.

ממה שהשיב לי מרן שליט”א בע”פ

ש.

האם בחור צריך ללמוד נביאים וכתובים?
ת.

צריך ללמוד את כל התורה.

ש.

כמה ללמוד כל יום?
ת.

קצת.

ש.

איך מגיעים למדות טובות (נשאל מבחור א’)?

ת.

שילמד גמ’ ב”ק.

והוספתי כמה שמועות מרבינו שליט”א, מרשימות תלמידו הגר”ג הוניגסברג שליט”א (מנחת תודה).

א’ שאל אם בחזרה לחזור עם תוס’, והשיב כשלומדים עם תוס’ זוכרים עי”ז את הסוגיא יותר טוב (יז).

הסיבה שזוכרים חומש פחות מגמ’, שום שאין לו צורת הדף קבועה כמו בגמ’ (יט).

במכתב לבחור ששאל איזה אחרונים ללמוד, השיב בהוראת אביו: חידושי הגרע”א (כה).

א’ שהתרעם על דרך הפלפול בלימוד בישיבות, אמר אם לא ילמדו מה שמושך לא ילמדו כלל, ולא ידעו כלל, ולא ידעו גם מה שצריך לדעת (כו).

בברכות י”ג ב’, וה”ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בה.

מכאן שהטעם שצריך ללמוד עם הילדים כדי שידעו איך ללמוד וידעו לדבר בלימוד ולא שידעו הלימוד, שאי”ז הטעם שצריך ללמוד עם הילדים (קיב).

[ועיין עוד באריכות בספר הנ”ל בכל עניני דרך הלימוד].

קרא פחות

בברכות כ”א א’ ילפי’ לברכה”ת מדכתיב כי שם ה’ אקרא וגו’, וקשה אמאי לא נאמרה להם עד סוף מ’ שנה, והנה איכא למ”ד בפ”ק דברכות די”א ב’ למשנה א”צ לברך, וי”ל דעד סוף מ’ שנה היתה התורה כתורה שבע”פ, אבל למ”ד התם אף למשנה צריך לברך צ”ע.

תשובה – הרבה מצות לא נכתבו עד סוף מ’ שנה וכמו כל המצוות המרובות בפ’ כי תצא, וכמו הרבה מצות שנאמרו בס’ יחזקאל, ובאמת כבר בגמ’ דברו מזה, ובמסכת סנהדרין דף כב ע”ב אמר ליה רבינא לרב אשי האי עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה וליטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולימדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכא נמי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא, וכעי”ז בתענית.

ובמסכת חגיגה דף ו’ א’ רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, וע”ש בכל הסוגי’.

וגם על קושי’ הנוכחית י”ל אי כדאיתמר בסנהדרין אי כדאיתמר בחגיגה.

ורק אציין דמקצת ראשונים משמע שהלימוד מכאן הוא בברכה על ס”ת וז”ל בעלי התוס’ בס’ הדר זקנים על התורה, ואספר שבחו אתם ד’ רוחות העולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו.

וצריכים אתם ליתן לו גדולה ושבח על קריאת התורה שבה אתם מתקיימים שנא’ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.

וכשם שאתם מועילים לעולם כך לקחי ואמרתי נותנת חיים ומרפא לעולם.

הצור תמים פעולו.

דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף.

ועושה פעולתו בתמימות.

ולא מראה כוחו למרגיזיו, ועיין גם בחזקוני שם.

שו”ר בחי’ הרש”ר הירש דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ ג שכתב כדברינו ביתר ביאור והרחבה, וז”ל: וכן איתא במכילתא פ’ בא וז”ל: אין לי אלא אכילת מזון שטעון ברכה לפניו ולאחריו תורה מנין וכו’ רבי חנינא וכו’ אומר כי שם ד’ אקרא זה המברך הבו גדל לאלהינו אלו העונין אחריו ומה הן עונין אחריו ברוך ד’ המבורך לע”ו.

והנה הרמב”ן בהשגותיו על הרמב”ם בס’ המצות על מצות עשה לפי דעתו השיג עליו במצוה ט”ו על שלא חשב ברכת התורה לפניה שהיא דאוריתא על פי סוגיא הנ”ל ובעל מגלת אסתר לא מצא להליץ בעד הרמב”ם אם לא שחשב שמדרש הנ”ל בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד אמנם עליו להביא ראיה עכ”ל.

ולענ”ד אפשר להביא ראיה גדולה להרמב”ם דהא לכאורה הדבר ברור מתוך המכלתא ומתוך הסוגיא שמדרש הזה לא מיירי כי אם מקריאת התורה בצבור דהא רק בצבור יש עונין אחריו לדרוש בזה הבו גודל לאלהינו ורק בצבור יש ברכה לאחריה שרוצה ללמוד הש”ס מק”ו ע”ש והנה קריאת התורה בצבור גופה אינה אלא דרבנן – אם לא בפ’ זכור והקהל – אחר זמן מצאתי אשר גם מעדני י”ט פ”ק דברכות סי’ יג מוכיח דהסוגיא לא מיירי כי אם בצבור ומשום הכי הדרשא רק אסמכתא ע”ש עכ”ל.

עוד בענין הנ”ל

הנה נחלקו אמוראי בברכות י”א ב’ האם למשנה ולתלמוד וכו’ צריך לברך, וקשה מ”ש מכל מצוות דרבנן שתקנו להן ברכה.

תשובה – הנה לא הבנתי אמאי מדמי לה למצות דרבנן, דהא דלימוד משנה ותלמוד בודאי מדאורייתא כבר חשיב מצוה, ורק הנידון האם חשיבותו קבעה שלא ילמוד לפני הברכה או לא, וכנראה הבין כמ”ש בתשובה הקודמת בדעת הרמב”ם דמדאורייתא מחוייב לברך רק על מקרא וע”ז הקשה אמאי לא תקנו מדרבנן גם על תלמוד.

והנה אין לי פנאי כ”כ לעיין בזה עתה וברי לי שדברו מזה המפרשים במקומו, ורק אביא ל’ התורה תמימה שלפני בהערות דברים פרק לב הערה כט, וז”ל, ועיין ברכות י”א ב’ מחלוקת החכמים אם מברכים רק קודם למוד מקרא או גם קודם למשנה ותלמוד, ולכאורה מה טעם למחלוקת זו, ולמה לא נברך גם אמשנה ותלמוד.

וצ”ל דכונת המחלוקת במה יוצאין חובת מצות ת”ת אם במקרא או במשנה או בתלמוד שהוא בלול ממקרא ומשנה וגמרא [ע”ל בפ’ ואתחנן בפ’ ושננתם לבניך], ופליגי במה היא ברכה חיובית.

– ועיין בס’ המצות להרמב”ם במצות עשי”ן הנוספות לדעת רמב”ן מצוה ט”ו שעפ”י דרשה והיקש זה מנה מצות ברכת התורה למ”ע דאורייתא, וכן משמע מלשון הגמרא בברכות שהבאנו בדרשה הקודמת מניין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו’.

ובעל מגילת אסתר הסכים לדעת רמב”ן וכמדומה לי שהוא מקום מצויין שבעל מגילת אסתר יסכים לרמב”ן ולא ימצא זכות להרמב”ם, ועיין מש”כ בפ’ שופטים (י”ט י”ג).

והנה בבבלי ברכות י”א ב’ מחלוקת החכמים אם הא דמברכין על התורה לפניה הוא רק קודם למקרא או גם קודם למשנה וגמרא, ומשמע דכל עיקר המחלוקת היא רק בברכה לפניה אבל בברכה לאחריה הכל מודים דאין מברכין רק על הקריאה בספר תורה, וצריך טעם למה לא מספקינן גם אמשנה ותלמוד בברכה זו.

ונראה הסברא בזה, משום דהקריאה בס”ת יש לה זמן מוגבל, כי גוף הקריאה היא תקנת משה שיהיו קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי, ובשבת בודאי מסודר סדר הקריאה, ובמועדים ג”כ מסודר לקרות פרשה מענין החג, וא”כ לכל אלו הקריאות יש שעה קבוע ושיעור קבוע ושייך לזה ברכה לאחריה, כלומר לאחר הזמן ולאחר השיעור, משא”כ במשנה וגמרא שאין זמן ושעה קבועה ללמודן, כי לעולם זמנם וחובתם, כמש”כ והגית בו יומם ולילה, ולכן אף דמפסיק מלמודו לא שייך לברך, כיון דהגמר לא יכלה לעולם וכל ימי חייו משועבד להלמוד, ולא יונח כלל על הפסק זה ברכה לאחריה, כיון דאין לחיובה אחרית וקץ ודו”ק.

ונראה ראיה נאמנה לסברא זו ממש”כ התוס’ בנדה נ”א ב’ בענין הא דבני מערבא הוו מברכי כשמסלקין תפילין אשר קדשנו במצותיו לשמור חוקיו וכתבו התוס’ דאנו לא קיי”ל לברך בשעת סלוקן משום דבני מערבא היו ס”ל דלילה לאו זמן תפילין ולכן היו מברכין כשהיו חולצין סמוך לשקיעת החמה, משא”כ אנו קיי”ל לילה זמן תפילין מדאורייתא, [ואך מדרבנן גזרו לחלצן שמא יישן בהם], וא”כ לא שייך לברך על סלוקן, כיון דחיובן נמשך גם בלילה, וזה ממש כסברתנו בנדון דידן שחיוב ת”ת לעולם לא נפסק ולכן לא שייך בה ברכה לאחריה, ודו”ק עכ”ל.

ודי בזה לע”ע.