יש כמה דעות בזה, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך. מקורות: לענין מה שסוכריה זו אינה מוקצה לענין טלטול הרחבתי והבאתי המקורות לזה בתשובה אחרת. אם כי לגבי היתר אכילת מאכל זה יש לדון בדבר, דהנה אשכחן בריש סי’ שיד היתר שבירת ...קרא עוד
יש כמה דעות בזה, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך.
מקורות:
לענין מה שסוכריה זו אינה מוקצה לענין טלטול הרחבתי והבאתי המקורות לזה בתשובה אחרת.
אם כי לגבי היתר אכילת מאכל זה יש לדון בדבר, דהנה אשכחן בריש סי’ שיד היתר שבירת כלי באופנים מסויימים לצורך אכילה, ואמנם יש מהראשונים שהתירו שבירת כל כלי שאין בו מ’ סאה אם הוא דרך קלקול והוא לצורך אכילה, אבל להלכה נפסק שם בשו”ע דההיתר הוא רק במוסתקי דהיינו בחבית רעועה שדיבק שבריה, אבל בחבית שלמה לא, עי’ בביאור הלכה שם, וכן להלן ס”ו לגבי התזת ראש החבית בסייף ציין שם המשנ”ב סקכ”ג דההיתר הוא רק באופן זה שהחבית כבר היתה שבורה, (ומה שהביא בשם הפמ”ג בסק”ד דהיתר השבירה הוא גם במקום שאינו מדובק בזפת, מ”מ הפמ”ג מודה דעכ”פ צריך שתהיה החבית שבורה).
ודעת הגר”א המובא במשנ”ב שם סק”ז להלכה כהפוסקים שאין סותר כששובר אפי’ כלי שלם דרך השחתה לצורך אכילה, ועי’ להלן דעת החזו”א בדעתו.
ולפי זה אם נחשיב ממתק זה ככלי יהיה לפי פסק השו”ע והמשנ”ב איסור להשחיתו בשבת אפי’ אם הוא לצורך אכילה, אלא דיש לדון אם חשיב כלי או לא.
והנה לענין אוכל שיש עליו אותיות המשנ”ב הביא פלוגתא בזה ולמעשה מסיק המשנ”ב [סי’ שמ סקי”ז] להתיר דרך אכילה מכמה צירופים שהוא תרי דרבנן וגם שיש מקילין בזה לגמרי וגם הוא עונג שבת, והחזו”א [סי’ סא סק”א] אפשר שלא הסכים לזה עי”ש, ומ”מ שם נקט המשנ”ב שהוא ב’ דרבנן (לפי מה שביארו החזו”א שם) וצל”ע אם שייך כאן, וכן נקט שם המשנ”ב לעיל מינה בסקט”ו שאם הכתיבה היא מהעוגה עצמה בלאו הכי אין להחמיר וביארו החזו”א שאין לזה שם כתיבה, וגם על זה תמה החזו”א שם.
והנה אם נימא דהגדרת כתב על אוכל להמשנ”ב הוא שכתב זה לא נעשה לשימוש קריאה ועיון בו כדרך שאר כתבים אלא לאכילה, ואע”ג שיש כאן ענין יופי אין זו צורת ודרך כתיבה, א”כ אולי גם בכלי מאוכל יש לומר כאן דעיקר מה שעשה צורת כלי מהאוכל אין זה דרך עשיית כלי, כיון שידוע שהמטרה שעשה האוכל בצורת הכלי אינו משום שחסר לו כלי כזה ורוצה להשתמש בו אלא שעושה לשם שעשוע באוכל בלבד והמטרה העיקרית היא לאכילתו.
ולכן יש לדון אם שייך לומר שאין על זה שם כלי או חשיבות כלי אם הוא עשוי מאוכל, מכיון שאין בסוכריה זו דרך יצירת כלי ולמסתר קאי ודמי קצת לחבית רעועה המחוברת במוסתקי ואפי’ יותר כיון דהכא ודאי למסתר קאי מתחילת עשייתו ולא ניחא ליה כלל שיישאר שלם לעולם.
אולם במשנ”ב סי’ שיד סק”א לענין חביות קטנות של מרקחת בשם האחרונים, נראה שלא קיבל סברא זו לומר דאם עשוי לסתור לא יחשב כלי.
אבל בסי’ רנט ס”ז כ’ השו”ע דמותר לסתור פי התנור וכתב המשנ”ב סקי”ט דאין זה סתירה אפי’ מדרבנן כיון שלא נעשה לקיום כלל, ומקורו מט”ז בשם המרדכי, והרמ”א שם כתב דיש לעשות ע”י גוי היכא דאפשר.
ויש שכתבו שהחילוק הוא אם נעשה לסתור מיד או שנעשה לזמן, כעין מה שמצינו בדיני קושר (עי’ משנ”ב סי’ שיז סקכ”א).
ויתכן לומר בנוסח אחר דיש דבר שכל מציאותו הוא לסתור ואם יישאר כך אין לו תכלית משא”כ שיש דבר שיש בו שימוש כשהוא סגור והוא טוב כך ג”כ, או עכ”פ שיש לו צורה מכובדת כל שהיא כשהוא סגור כך ומקיימין אותו כך במשך זמן, וצריך בירור איך היו החביות הקטנות של מרקחת שהזכיר המשנ”ב שם.
ובענייננו יש לדון גם לפי חילוק זה, דמחד גיסא עיקר מטרת המשרוקית היא לאכילה והוא עיקר ערך הדבר בעצמו, ומאידך גיסא עשוי להישאר ולהשתמש בו כך.
ולענין גביע גלידה מצד סברא זו הוא קל יותר דגביע גלידה אין לו שום שימוש עד אכילתו ועד אז הוא כמונח בקופסא כאבן שאין לה הופכין, ומה שממלאים אותו במיני מתיקה לפני אכילתו הוא חלק מהכשרת הדבר והכנתו לאכילה, ויש מקום לומר שאינו שימוש נפרד משימוש האכילה ונמדד עם האכילה יחד, משא”כ המשרוקית שמשמשת לשחוק הנערים עד אכילתה.
ועוד יש לדון דכאן אפשר דאפי’ הוא קל יותר כיון שאין כוונתו הקלקול של הדבר כלל אלא אכילתו, ובכה”ג אפשר דיש דעות דלא חשיב אפי’ פסיק רישא (עי’ בתשובתי לענין מצלמות מה שהבאתי בשם הרשב”א ובשם מחנה ישראל להח”ח ועי”ש מ”ש בשם המ”מ), ומצד שני יש לדון דמכיון שלא שייך בשום אופן לאכול הדבר בלא שבירה והאכילה תלויה בשבירה אפשר שלא נאמר ענין זה וצל”ע שוב במקורי הדברים שם.
ואולי יש לצרף כאן הגר”א הנ”ל להתיר גם שבירת כלי לצורך אכילה כמו שנתבאר, אבל בחזו”א או”ח סי’ נא סק”ו נראה דלא התיר הגר”א איסורא דרבנן אלא רק שאין סותר בזה מדאורייתא (אולם במשנ”ב סק”ז לא משמע כן).
ועי’ בתהלה לדוד סי’ שיח סק”כ שהקשה על הלבוש שיש מכה בפטיש באוכלין וס”ל שאין מכה בפטיש באוכלין, אולם גם לפי שיטתו עדיין יש לדון בדברים שנגזרו משום בונה וסותר, ובכלל יש לומר דבאוכל שעשוי בצורה שאמור לשמש ככלי שמא לא גרע מכלי גופא, ולא מיירי אלא לענין מכה בפטיש העשוי לאכול בלבד.
ויעוי’ עוד באחרונים שדנו לגבי חיתוך הגבינה (לרש”י בשבת צה שמגבן הוא בונה, ועי’ משנ”ב סי’ שיט ס”ק סג) שהיא מותרת כמ”ש במשנה רפי”ז בשבת דף קכד, ובשו”ת רב פעלים ח”א או”ח סי’ יט כתב דההיתר הוא רק סמוך לסעודה, ושוע”ר סי’ שכא ס”ח פסק דבכל גוני מותר, ובתהלה לדוד ס”ס שיט כ’ דבאופן כזה לא גזרו כלל בסתירה שלא על מנת לבנות כיון דלא שייך בהו סותר על מנת לבנות (ויש שהבינו מדבריו דמיירי בכל אוכל ואינו מוכרח כלל).
ועדיין יש לדון דכ”ז באוכל גרידא אפי’ אם יש בו צורת בנין, אבל אוכל שעשאוהו בני אדם למטרת כלי שמא לא גרע מכלי שעשוי מכל חומר אחד, ויל”ע.
ועי’ עוד דעת תורה להמהרש”ם באו”ח ס”ס שכא וחזון יחזקאל חידושים שבת צה ע”א שתירצו דחיתוך גבינה אינו סתירה לבונה של הגבינה כיון שהבונה של הגבינה הוא הפיכתה מחלב לגבינה וזה לא התבטל השתא בחיתוכה, וכמובן שסברתם אינו שייך בכלי שהבנין שלו היא הצורה שלו, דבגבינה מהות הבניה היא מהות הרכבת הדבר למצב חדש ולא מצד יופי הדבר, והרכבה זו אינה מתפרקת בפריסת הגבינה לפרוסות וחתיכות.
ובכמה אחרונים מבואר דשייך בנין גם באוכל, עי’ בחי”א כלל לט ס”א וקצש”ע סי’ פ סכ”ה, וכך פשטות המג”א סי’ שמ סקי”ז.
ועדיין יש לדון דשמא זה אתיא רק לפ”ד החזו”א שאוכל שעשוי ממנו אותיות הוא ג”כ דרך כתיבה, אבל לדעת המשנ”ב שאוכל כזה אינו דרך כתיבה אולי יסבור דגם אינו כלי, ואמנם מצינו בהגדרת בנין בגבינה שעל ידי חיבור המרקם והפיכתו על ידי כך לדבר מועיל חדש שיש בו תועלת משמעותית נעשה בנין, ויש לדון לפ”ז בבנין כלי על ידי מאכל אם כי אינו אותו הנידון ממש.
ובסי’ שכד ס”ד כתב השו”ע דאוכלי בהמה אין בהם איסור עשיית כלי ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו, וכן במשנ”ב סי’ שכח ס”ק קנב דלעשות פתילה מלפת מותר כיון שהוא מאכל בהמה.
אם כי שם לא מיירי ביוצר צורה ותבנית חדשה ממאכל הבהמה למטרת כלי אלא למשתמש בזה לכלי, ואפשר דבניד”ד חשיב כלי וכדברי שאר האחרונים הנ”ל.
וכן בסי’ תקו ס”א לגבי מדידת קמח ביו”ט מבואר דאין איסור עשיית גומא אלא בעפר, ונראה דשם אינו יוצר צורה בגומא ואינו משנה ומחיל שום דבר דאין משמעות לגבי קמח אם יש שם גומא או לא לשום שימוש, משא”כ כשמייצר כלי שלם מאוכל למטרת שימוש כלי.
ובאמת בשעה”צ סי’ תק סקט”ז כתב דלעשות נקב ביו”ט בבשר טעם האיסור הוא משום דהוי כעושה כלי ביו”ט.
ויעוי’ בגמ’ פ”ג דסוכה לענין ליקוט ענבים מההדס לאכילה ביו”ט, ומשמע שם דשלא לאכילה יש בזה איסור תיקון כלי, אם כי שם יש לדחות דשמא שלא לאכילה אין לזה שם אוכל וצל”ע בזה, א”נ כיון שהתיקון הוא על העץ הנשאר שאינו אוכל.
ובדעת תורה סי’ שכא סי”ט הביא דברי החי”א והקצש”ע הנ”ל שיש בנין בפירות, ותמה עליהם, וכן הביא מספר עטרת חכמים סי’ ו בשם הריטב”א עירובין לד ע”ב דבפירות ליכא בנין, וכן הוכיח מרשב”א שבת קב ע”ב (א”ה צל”ע בראשונים אם קיימי להדעות שיש בנין בכלים או לא, ושוב נראה מההג”ה שם דהרשב”א שם אכן קאי להסוברים אין בנין בכלים, וצ”ע א”כ).
וטען שם בדעת תורה דמה שמצינו במגבן שהוא תחילת עשייה שהוא בנין גמור דבכה”ג אפי’ בכלים יש בנין, אבל פירות שאינו תחילת העשייה לא.
ולפי הגדרתו של תחילת עשייה א”כ כשיוצר מאוכל צורה ותבנית של כלי שם עדיין אפשר דחשיב תחילת עשייה, וממילא סתירתו עדיין אין ברור להתיר גם לפי דעתו.
ויש עוד צד להתיר בזה, דהאור שמח פכ”ג מהל’ שבת ה”ב הביא דברי ההג”מ שם סק”א דס”ל אין סתירה בכלים והוכיחו כן מהא דמסיקין בכלים בשבת כח ע”ב, והאו”ש תירץ דלדידן דיש סתירה בכלים לא קשיא מזה כיון דבשריפה מכלה לגמרי הכלי ולא חשיב סתירה, נמצא דנקט האו”ש דלדידן אין איסור באופן של כילוי, וע”ע בפסחים פד ע”ב לענין שריפה מה גדרו בדיני שבירת עצם בפסח.
והנה זה ברור שכל הנידון כאן הוא מדרבנן דהרי אין כאן בשריפת כלי ולא באכילת כלי סותר על מנת לבנות [עי’ משנ”ב סי’ שיד ס”א], ולכן סברת האו”ש צריכה להיות סברא בדרבנן שאין בזה צורת סתירה, ואע”ג דשריפה אינה מכלה הכל ברגע אחד מ”מ סופה שמכלה.
אולם מלבד מה שדבריו מאוד מחודשין עדיין יש לדון דאכילה אינו דומה לגמרי לשריפה, חדא דבאכילה עושה הסתירה בידיים, משא”כ בשריפה, ויש לדון מצד גדרי אשו משום חיציו מ”מ אינו כמו בידיים ממש, ועוד יש לדון דבשריפה מעשה שלו גרם כל הכילוי משא”כ באכילה כל מעשה שלו גורם עוד חלק, דמתחילה גורם הסתירה (אא”כ נעשה על ידי מציצה בלבד כמו בסוכריה) ואח”כ כילוי הכלי עוד ועוד עד שנגמר הכלי ויש לדון אם גם באופן זה יש להחשיב הכל כמעשה אחד.
ובאבנ”ז סי’ ריא אות טו נקט בטעם היתר הסקת הכלי אע”ג שהוא כלה שלא שייך בזה על מנת לבנות (ועי’ מג”א סי’ תקא סקי”ג), והוא דומה לסברת התהלה לדוד הנ”ל לענין היתר גרירת גבינה בשבת.
וכמדומה שהמנהג פשוט לאכול גביע גלידה בשבת, ואף ששם הכלי נעשה למטרת האכילה בלבד מ”מ רוב הסברות להתיר שם שייכים גם בניד”ד (מלבד הסברא הנידונית לעיל שבגביע גלידה אין שום שימוש עד אכילתו משא”כ כאן).
ויתכן שטעם המנהג לזה דאף שיש כמה אחרונים שהחמירו בבונה באוכלים מ”מ אפשר דלגבי סותר כיון דבלאו הכי אינו דאורייתא כיון שהוא סותר שלא על מנת לבנות, וגם יש דעות בפוסקים המתירים שבירת כל כלי לצורך אכילה, אף דלהלכה אסור מ”מ אפשר דיש לצרפם בתורת סניף, וגם יש לצרף הצד שאין כלי באוכל (אע”פ שרוב האחרונים שהבאתי שנקטו שאין כלי באוכל לא נתבאר להדיא שההיתר הוא גם בצורת כלי גמור מ”מ יש כאן עדיין צד כזה שאין כאן כלי), וגם אולי יש לצרף גם קולת האו”ש, וגם דיש כאן צורך שבת כמ”ש המשנ”ב שם לגבי שבירת אותיות, ממילא אפשר דבצירוף כל צדדים אלו הקילו בזה.
אולם החזו”א שלא קיבל ההיתר של המשנ”ב בסי’ שמ על תרי דרבנן הנ”ל וגם לא קיבל הסברא של המשנ”ב שאותיות ע”ג מאכל אינו צורת כתיבה וגם לא קיבל בדעת הגר”א בסי’ שיד להתיר שבירה גמורה מדרבנן, וא”כ דעת רש”י להתיר בשבירה גמורה נדחתה לדעת החזו”א לגמרי מהלכה, א”כ להחזו”א לכאורה יוצא שעיקר הסברא להחמיר בזה, וא”כ הרגילים לנהוג כהחזו”א כמדומה שיצטרכו להחמיר בזה, וצ”ע למעשה גם לגבי גביע גלידה.
ואולי טעם ההיתר כיון דלמסתר קאי או דבאוכלין לא שייך כלל סתירה כמו שיש שהבינו בדברי התהלה לדוד הנ”ל, וגם לפי מה שכתבתי דכוונת התהלה לדוד שאין בסתירה כזו שייכות של על מנת לבנות וכ”ש באכילת גבינה (דפשוט שמותר לאוכלה בשבת מכ”ש במשנה שבת רפי”ז הנ”ל) שאין איסור סתירה [ולפי מה שנתבאר אינו שאלה על גבינה אלא על כל מאכל, דבגבינה מה שמתחייב על גיבונה הוא שמשנה כאן דבר משמעותי, וה”ה כשמכלה את הגבינה או כל מאכל סותר כאן דבר משמעותי אבל התהלה לדוד גופיה בטעמו על היתר גרירת גבינה כנראה שלא למד כן], מאותו טעם גופא, דכל סתירה שלא שייך לבנות ממנה אח”כ אין זו סתירה, וממילא גם אכילת כל דבר שהוא כלי יהיה מותר לפי זה וזו סברת האבנ”ז.
והשתא דאתינן להכי יתכן לבאר בזה גם טעם האו”ש, ובזה מיושב היאך מחדשים גדרים בדרבנן, דהרי דרבנן הם סייגים והרבה פעמים לא תליא בהגדרת הדבר אבל השתא נתבאר דטעם ההיתר הוא משום שא”א לבוא על ידי זה לידי מכשול, וצל”ע בכ”ז (והמג”א בסי’ תקא סקי”ג שכתב טעם אחר בהיתר מסיקין בכלים ודאי לא ס”ל כן).