משה

א’ אד”ב תשע”ד

לידידי הג”ר חיים הכט נ”י

בדבר משה”ק משם זקנו שליט”א בהא דיומא נ”ז א’ נתערבו לו דמים בדמים דקאמר עד השתא קרו לן טפשאי והשתא קרו לן טפשאי דטפשאי, והקשה ואיהו מאי סבר, דהא באמת לכאו’ היינו הך דמ”ש נתערבו לו דם פר בדם שעיר קודם כל המתנות, דקי”ל אם יתן פ”א הו”ל מקדים למעלה דשעיר קודם למעלה דפר, ה”ה כשנתערב אחר למעלה דפר, אם יתן פ”א למטה ז”פ ופ”א למעלה הו”ל מקדים למטה דשעיר קודם למעלה דשעיר, וא”כ מאי ס”ד כלל לחלק.

ע”כ.

תשובה

נראה לחלק בין שינה הסדר בב’ קרבנות לבין שינה בקרבן א’, דאע”ג דאהני חוקה שלא יקדים שעיר לפר, וה”ה במתנות דכל חד וחד אהני שאם חסר א’ מן המתנות לא עשה ולא כלום, מ”מ אם הקדים מתן דם למתן דם חבירו, ס”ד דלזה לא אהני חוקה, וה”נ הוי ס”ד דלהגרלה לא אהני חוקה משום דלאו עבודה היא, ואיכא תנא דס”ל הכי למסקנא, וה”נ דברים הנעשים בחוץ לא מעכבי ואיכא למ”ד אפילו בבגדי לבן בחוץ.

ומה דהוה ס”ד לחלק במתנות, משום דבעלמא לא מעכבי מתנות יותר מא’ וה”נ קאמר בשיריים לר’ נחמיה אי מעכבי מעכבי ואי לא מעכבי לא מעכבי, וה”נ דס”ל דשירים בעלמא מעכבי, ולולי זה לא מעכבי, ואע”ג דבחוץ נינהו מ”מ עיקר הסברא דמה דבעלמא לא מעכבא הוה ס”ד דעכ”פ סדרא הכא לא מעכב, משא”כ מה דתליא בסדר קרבנות יוה”כ עצמו בזה אין סברא דלא אהני חוקה, דכל מה דשייך ליוה”כ עצמו יותר שייך ע”ז חוקה לעכב, כמו שדעת כמה ראשונים על פיס של קטרת ותה”ד שהי’ שוה בכלן ביה”כ, (וכן יש דיעה בתו’ לעיל, וע’ בכ”מ רפ”א מה’ אה”כ מה שהביא תמצית דעות הראשונים בזה), וה”נ י”ל דס”ד במתנות של כ”א בפ”ע אבל דמשונה מתנותם משאר מתנות, ס”ד לדמותם עכ”פ לזה דלא מעכבי טפי ממתנה א’.

וה”נ יש להביא ראי’ לזה מדתנן בסוף פרקין הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה וכו’, נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יחזור וכו’, וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכלן מתנה בפ”ע, ר”ש ור”א אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל ע”כ.

ומבואר לגבי נשפך הדם דשאני מתנות של כ”מ שמזין לענין זה ולא שמענו בנשפך אחר שהזה למטה דיחזור ויזה בתחילה למטה דאין חילוק בזה.

ועפ”ז הי’ הס”ד לחלק גם בסוגיין לגבי הזה למטה קודם שהזה למעלה דע”ז לא כת’ חוקה לעכב.

ויש מקום לברר ענין זה בפנים (כעת אין עמדי שום ספר לעיין בו).

תמצית הדברים דיש חילוק בין עבודות דשייכי בחול לעבודות דיוה”כ ואע”ג דבפנים אין חילוק ס”ד דעכ”פ נחלק שלא יעכב הסדר.

א) מה שהקשה בדברי הגמ’ יומא ד’ ב’, בענין לאמור, ואביא דברי הגמ’ שם, ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו לאמר אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר עכ”ל.

והקשה כת”ר מ”ט לא אייתו קרא דכתיב לאמור עד השתא.

יש לתרץ עפ”ד הריטב”א שם שכתב וז”ל, פי’ ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין קול הדיבור הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור.

עכ”ל הריטב”א, ומבואר בדברים דדוקא נקט ליה להאי קרא שנזכרה בו קריאה ודיבור והקדים קריאה לדיבור כדדרשינן בגמ’ הנ”ל.

ב) מה ששאל ר’ ישראל יעקב פרבר מ”ט נזכרה פרשת תודה בפ’ צו ולא בפ’ ויקרא, היינו משום שתודה היא רק פרט במצות קרבן שלמים, כדכתיב, ויקרא פרק ז פסוק יא-יב וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’, אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן ע”כ, ומבואר דזהו פרט במצות שלמים.

וכ”כ הספורנו שם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים, והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ וכו’ עכ”ל.

ובפרשת ויקרא נזכרו רק כללי הקרבנות ולא הפרטים.

ג) מה שהקשה ר’ דוד פלק ע”ד הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת צו, שכתב וז”ל, ויקרב את האיל השני.

מלמד שהשני ממלא את הראשון שאם הקריב האחד ולא הקריב השני לא יצא ידי קדושו המלואים שהוא משלים עם הכל.

ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל בשמחה ואותו היום עשאוהו יום טוב.

משל לפורע את חובו ועושה יום טוב.

כך כיון שנקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו לאותו היום יום טוב.

מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טוב לחבירו כל שכן שמשלים לימודה.

וכן היה עושה כהן גדול יום טוב לאחיו בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקדש ע”כ.

והקשה דהרי השמחה בכה”ג הוא שיצא בלי פגע כמ”ש בפיוט ליוה”כ, שהרי הרבה כהנים היו מתים, וא”כ מה הדמיון לכאן.

תשובה אע”פ שהיה שם שמחה גם מצד זה, מ”מ בודאי שישנה גם את חלק השמחה שיש בהשלמת העבודה, ונהי דאם הי’ מייתי ראיה מכה”ג לכאן היה מקום להקשות, אבל יש להתבונן בדבריו דלא מייתי ראיה אלא מכאן לכה”ג, וניחא דמייתי ראיה שיש לו לשמוח גם מצד זה.

ד) מה שהקשה ע”ד רש”י ויקרא ט’ כ’ שלאחר תנופת חזה ושוק ע”י הכהן המניף, נותן לכהן המקטיר גם החזה וגם החלבים, ותמוה מאי בעי חזה גביה, כיון שאינו מקטיר אלא החלבים, הנה עצם דברי רש”י הם מדברי הגמ’ במנחות דף סב ע”א, דגרסי’ התם, והכתיב וישימו את החלבים על החזות ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה, וכבר עמד ע”ז בחידושי הגרי”ז וז”ל, וצ”ע מאי בעי החזות לכהן המקטיר הלא זה לכהנים הוי, והנה בענין סדר התנופה מבואר בתו”כ דמניח החלבים ואח”כ חזה ושוק ואח”כ יותרת הכבד והכליות והגיה הגר”א בתו”כ שם דהכליות הוי יחד עם החלבים ואח”כ החזה ושוק, אמנם הר”מ בהל’ מעה”ק (פ”ט הל”ח) פסק כגירסתינו וצ”ע מ”ש דמפסיק להו בחזה ושוק עכ”ל.

וחשבתי בעניי אולי שייך לבאר לפמ”ש בהמשך הגמ’ שם, והא קמ”ל דבעינן שלשה כהנים משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ע”כ, וא”כ בעינן [עכ”פ לכתחילה] שמעשה התנופה יהיה ע”י ג’ כהנים, דג’ רבים נינהו, וכיון שתשלום התנופה בכהן הג’ הוא ע”י המסירה לו להקטרה, ואע”ג דבלא שהיה צורך אמיתי בכהן שלישי לא הוה עבדינן לבטלה כהן שלישי רק בשביל שיהיה רב עם, אלא דבאמת הכהן הג’ מעיקרו הוא לצורך הקטרת החלבים, ואגב כ”ז שייך לקיים מצות ברב עם, אבל השתא שכבר יש לפנינו ג’ לצורך הקטרת החלבים, א”כ מסרינן ליה ג”כ החזה לזכות גם בחזה במצוה זו, וצ”ע.

ה) מה שהקשה כ”ת ע”ד רש”י ויקרא פרק א מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

והרי בסנהדרין נ”ט ב’ כתב רש”י שהבהמות לא היו של אדה”ר אלא של גבוה.

תשובה יעויין במזרחי (רא”ם) שם שציין מקור דברי רש”י בויקרא רבה (ב, ז), וכתב ע”ד רש”י וז”ל, בויקרא רבה.

אבל בתורת כהנים דרשו: “אדם – לרבות את הגרים”, דלא תימא “בני ישראל” כמשמעו למעוטי גרים.

השתא דאתא “אדם” לרבות את הגרים, על כרחך צריך לומר, דפירוש “בני ישראל” מקבלי ברית בישראל, שגם הגרים בכלל.

ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר “דבר אל בני ישראל” אף הגרים בכלל עכ”ל הרא”ם.

והנה ע”כ שהתו”כ פליג על הויק”ר, אבל יתכן עוד דגם הגמ’ דסנהדרין פליג על הויק”ר, דאם כך הוא שכל הבהמות היו של גבוה א”כ מי נתן לו רשות ליקח מהן לצורך הקרבה.

א”כ ניחא שהרי דרך רש”י במחלוקת מדרשים לפרש פ”א כמר ופ”א כמר כמ”ש המהר”ל בגו”א בפ’ בראשית, דמילתא דפשיטא הוא שלא היה לרש”י הכרעה בין אגדות חז”ל מה נכון ומה לא ח”ו, אלא בכל מקום פי’ ע”פ פשוטו, והדברים מובנים למבין.

ו) משה”ק כת”ר ממש”כ בעל הטורים ויקרא ד’ ז’ בכל הכפרות הוסיף כפרה וסליחה חוץ מכהן גדול לפי ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ”ד מי”ג) עכ”ל, וקשה דהרי בפר העלם דבר של סנהדרין נאמר, אע”פ שגם אצלם זהו שגגת תלמוד.

שמא י”ל דסגי דגלי רחמנא בחד דוכתא לרמוז ששגת תלמוד עולה זדון, ומ”מ אפילו בכהן גדול ע”כ איכא איזו שהיא כפרה, דאל”כ למה הוא מביא, אלא דפרה גמורה לא היא דחשיב ליה קצת כמזיד, וזה סגי פ”א דאשמעינן לה ברמז, עוי”ל דבסנהדרין אין ישראל אשמין בשגגת תלמודן של הסנהדרין, ועכ”פ איכא כפרה מעליתא גבייהו, עוי”ל דגבי כה”ג שהורה לעצמו וטעה טפי שייך לומר שהיתה כאן פשיעה בהוראתו, משא”כ כשכל חכמי ישראל נתועדו ונתיעצו יחדיו ואעפ”כ טעו בזה הו”ל פשיעה הקרובה יותר לאונס, ובכה”ג שייכא יותר סליחה וכפרה וצל”ע, והשני נראה עיקר.

ז) מה שהקשה ר’ אהרן פרייס מירושלים במ”ש ‘מן הצאן’ להוציא את המוקצה, ‘ומן הצאן’ להוציא את הנוגח שהמית, דהרי וי”ו בא להוסיף ולא למעט.

תשובה הוי”ו בא להכפיל את התיבה וכשהוא נאמר גבי מיעוט, הוא בא להכפיל את תיבת המיעוט, וז”ל המכילתא דרשב”י פ’ בא, אין לי אלא אכילתו שהיא בחפזון, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר וככה ככה.

יכול שאני מרבה צליתו והדחת קרביו, תלמוד לומר ככה.

ככה אתו.

אתו בחפזון, ואין פסח דורות בחפזון עכ”ל, ורד”ה בהערותיו שם פי’ דככה ריבויא הוא ווא”ו למעט אתא, וז”ל מדכתיב ‘ו’ככה דריש כאילו כתיב ב’ פעמים ככה ואין רבוי אחר ריבוי אלא למעט, ואפשר נמי דדדיש כפל הכ’ דהו”ל למכתכ כה.

ולעיקר הדבר יעו”ש מה שכתבתי שם בארוכה, אבל מ”מ הוי”ו יכול גם למעט וגם לרבות לפי התיבה באשר הוא שם.

ח) הקשה הגרי”ח סופר [ר”י כה”ח] דהנה גבי שעירה של חטאת כתיב, ויקרא פרק ד פסוק לא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ, ואילו גבי כבשה דחטאת כתיב שם פסוק לה וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ, ולא כתיב ריח ניחוח.

תשובה יעויין במסכת סוטה דף לב ע”ב, א”ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע והאיכא חטאת נקבה עולה זכר התם מיכסיא באליה תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר התם איהו דקא מיכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה עכ”ל.

ועפ”ז י”ל דהיכא דמ”מ מייתי שעירה מרצונו דרמי אנפשיה להתבייש כדי להתכפר, הואיל וממצי נפשיה להכי הו”ל ריח ניחוח לה’.

[ומ”מ צ”ל שעושה כן באופנים המותרים המבוארים בשו”ע או”ח סי’ תר”ז ס”א ובמ”ב שם].

בע”ה יום ב’ לסדר תזריע ע”ו

מה ששאל ר’ מאיר שמיר ע”ד בעל הטורים (שמות פרק לט פסוק לב) ותכל כל עבדת משכן.

בגימטריא בעשרים וחמשה בכסלו נגמר ע”כ.

מדברי רש”י בראשית א’ ל”א שבשעת קבלת התורה נגמרה מלאכת המשכן.

הנה פשוט שיש בזה הרבה דרגות, ופשטות המקראות הם בפ’ בראשית ויכל וגו’ ביום השביעי.

ומ”מ יש דברים שלא נגמרו עד אח”כ.

ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא א – ויהי ביום כלות מי הקים כל אפסי ארץ, זה אהל מועד, שנא’ ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן (במדבר ז: א), שהעולם הוקם עמו.

ר’ יהושע בן לוי בשם ר’ שמעון בן יוחאי להקים משכן לא נאמ’, אלא להקים את המשכן, מה הוקם עמו, עולם הוקם עמו, שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם, לכך נאמר ויהי ביום כלות משה (במדבר ז: א) עכ”ל.

ושם אח”ז עוד, ר’ אלעזר ור’ יוחנן.

ר’ אלעזר אמר ביום כלות משה, ביום שכלו המזיקין מן העולם.

ומאי טעמא, לא תאונה אליך רעה וגו’ (תהלים צא: י), משעה שכלו המזיקין מן העולם.

א”ר יוחנן מה לי ללמד ממקום אחר נלמד ממקומו, יברכך י”י וישמרך (במדבר ו: כד), וישמרך מן המזיקין.

ר’ יוחנן ור’ שמעון בן לקיש.

ר’ יוחנן אמר ביום כלות משה, ביום שכלת איבה מן העולם, שעד שלא הוקם המשכן היתה איבה וקנאה ותחרות ומצותא ומחלוקת בעולם, אבל משהוקם המשכן נתנה אהבה וחיבה וריעות וצדק ושלום בעולם.

ומאי טעמא, אשמעה מה ידבר האל וגו’ (תהלים פה: ט).

אמ’ ריש לקיש מה לילמד ממקום אחר נלמד ממקומו, וישם לך שלום (במדבר ו: כו).

להקים את המשכן (במדבר ז: א), ר’ יהושע בשם ר’ שמעון בן יוחאי להקים המשכן אין כתי’ כאן אלא להקים את המשכן, מה הוקם עמו, עולם הוקם עמו, שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם.

עכ”ל הפסיקתא.

ומבואר בזה שהיו דברים בעולם שנתבססו בשעת הקמת המשכן.

בברכות כ”א א’ ילפי’ לברכה”ת מדכתיב כי שם ה’ אקרא וגו’, וקשה אמאי לא נאמרה להם עד סוף מ’ שנה, והנה איכא למ”ד בפ”ק דברכות די”א ב’ למשנה א”צ לברך, וי”ל דעד סוף מ’ שנה היתה התורה כתורה שבע”פ, אבל למ”ד התם אף למשנה צריך לברך צ”ע.

תשובה – הרבה מצות לא נכתבו עד סוף מ’ שנה וכמו כל המצוות המרובות בפ’ כי תצא, וכמו הרבה מצות שנאמרו בס’ יחזקאל, ובאמת כבר בגמ’ דברו מזה, ובמסכת סנהדרין דף כב ע”ב אמר ליה רבינא לרב אשי האי עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה וליטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולימדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכא נמי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא, וכעי”ז בתענית.

ובמסכת חגיגה דף ו’ א’ רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, וע”ש בכל הסוגי’.

וגם על קושי’ הנוכחית י”ל אי כדאיתמר בסנהדרין אי כדאיתמר בחגיגה.

ורק אציין דמקצת ראשונים משמע שהלימוד מכאן הוא בברכה על ס”ת וז”ל בעלי התוס’ בס’ הדר זקנים על התורה, ואספר שבחו אתם ד’ רוחות העולם ושמים וארץ הבו גודל לאלהינו.

וצריכים אתם ליתן לו גדולה ושבח על קריאת התורה שבה אתם מתקיימים שנא’ אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.

וכשם שאתם מועילים לעולם כך לקחי ואמרתי נותנת חיים ומרפא לעולם.

הצור תמים פעולו.

דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף.

ועושה פעולתו בתמימות.

ולא מראה כוחו למרגיזיו, ועיין גם בחזקוני שם.

שו”ר בחי’ הרש”ר הירש דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ ג שכתב כדברינו ביתר ביאור והרחבה, וז”ל: וכן איתא במכילתא פ’ בא וז”ל: אין לי אלא אכילת מזון שטעון ברכה לפניו ולאחריו תורה מנין וכו’ רבי חנינא וכו’ אומר כי שם ד’ אקרא זה המברך הבו גדל לאלהינו אלו העונין אחריו ומה הן עונין אחריו ברוך ד’ המבורך לע”ו.

והנה הרמב”ן בהשגותיו על הרמב”ם בס’ המצות על מצות עשה לפי דעתו השיג עליו במצוה ט”ו על שלא חשב ברכת התורה לפניה שהיא דאוריתא על פי סוגיא הנ”ל ובעל מגלת אסתר לא מצא להליץ בעד הרמב”ם אם לא שחשב שמדרש הנ”ל בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד אמנם עליו להביא ראיה עכ”ל.

ולענ”ד אפשר להביא ראיה גדולה להרמב”ם דהא לכאורה הדבר ברור מתוך המכלתא ומתוך הסוגיא שמדרש הזה לא מיירי כי אם מקריאת התורה בצבור דהא רק בצבור יש עונין אחריו לדרוש בזה הבו גודל לאלהינו ורק בצבור יש ברכה לאחריה שרוצה ללמוד הש”ס מק”ו ע”ש והנה קריאת התורה בצבור גופה אינה אלא דרבנן – אם לא בפ’ זכור והקהל – אחר זמן מצאתי אשר גם מעדני י”ט פ”ק דברכות סי’ יג מוכיח דהסוגיא לא מיירי כי אם בצבור ומשום הכי הדרשא רק אסמכתא ע”ש עכ”ל.

עוד בענין הנ”ל

הנה נחלקו אמוראי בברכות י”א ב’ האם למשנה ולתלמוד וכו’ צריך לברך, וקשה מ”ש מכל מצוות דרבנן שתקנו להן ברכה.

תשובה – הנה לא הבנתי אמאי מדמי לה למצות דרבנן, דהא דלימוד משנה ותלמוד בודאי מדאורייתא כבר חשיב מצוה, ורק הנידון האם חשיבותו קבעה שלא ילמוד לפני הברכה או לא, וכנראה הבין כמ”ש בתשובה הקודמת בדעת הרמב”ם דמדאורייתא מחוייב לברך רק על מקרא וע”ז הקשה אמאי לא תקנו מדרבנן גם על תלמוד.

והנה אין לי פנאי כ”כ לעיין בזה עתה וברי לי שדברו מזה המפרשים במקומו, ורק אביא ל’ התורה תמימה שלפני בהערות דברים פרק לב הערה כט, וז”ל, ועיין ברכות י”א ב’ מחלוקת החכמים אם מברכים רק קודם למוד מקרא או גם קודם למשנה ותלמוד, ולכאורה מה טעם למחלוקת זו, ולמה לא נברך גם אמשנה ותלמוד.

וצ”ל דכונת המחלוקת במה יוצאין חובת מצות ת”ת אם במקרא או במשנה או בתלמוד שהוא בלול ממקרא ומשנה וגמרא [ע”ל בפ’ ואתחנן בפ’ ושננתם לבניך], ופליגי במה היא ברכה חיובית.

– ועיין בס’ המצות להרמב”ם במצות עשי”ן הנוספות לדעת רמב”ן מצוה ט”ו שעפ”י דרשה והיקש זה מנה מצות ברכת התורה למ”ע דאורייתא, וכן משמע מלשון הגמרא בברכות שהבאנו בדרשה הקודמת מניין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו’.

ובעל מגילת אסתר הסכים לדעת רמב”ן וכמדומה לי שהוא מקום מצויין שבעל מגילת אסתר יסכים לרמב”ן ולא ימצא זכות להרמב”ם, ועיין מש”כ בפ’ שופטים (י”ט י”ג).

והנה בבבלי ברכות י”א ב’ מחלוקת החכמים אם הא דמברכין על התורה לפניה הוא רק קודם למקרא או גם קודם למשנה וגמרא, ומשמע דכל עיקר המחלוקת היא רק בברכה לפניה אבל בברכה לאחריה הכל מודים דאין מברכין רק על הקריאה בספר תורה, וצריך טעם למה לא מספקינן גם אמשנה ותלמוד בברכה זו.

ונראה הסברא בזה, משום דהקריאה בס”ת יש לה זמן מוגבל, כי גוף הקריאה היא תקנת משה שיהיו קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי, ובשבת בודאי מסודר סדר הקריאה, ובמועדים ג”כ מסודר לקרות פרשה מענין החג, וא”כ לכל אלו הקריאות יש שעה קבוע ושיעור קבוע ושייך לזה ברכה לאחריה, כלומר לאחר הזמן ולאחר השיעור, משא”כ במשנה וגמרא שאין זמן ושעה קבועה ללמודן, כי לעולם זמנם וחובתם, כמש”כ והגית בו יומם ולילה, ולכן אף דמפסיק מלמודו לא שייך לברך, כיון דהגמר לא יכלה לעולם וכל ימי חייו משועבד להלמוד, ולא יונח כלל על הפסק זה ברכה לאחריה, כיון דאין לחיובה אחרית וקץ ודו”ק.

ונראה ראיה נאמנה לסברא זו ממש”כ התוס’ בנדה נ”א ב’ בענין הא דבני מערבא הוו מברכי כשמסלקין תפילין אשר קדשנו במצותיו לשמור חוקיו וכתבו התוס’ דאנו לא קיי”ל לברך בשעת סלוקן משום דבני מערבא היו ס”ל דלילה לאו זמן תפילין ולכן היו מברכין כשהיו חולצין סמוך לשקיעת החמה, משא”כ אנו קיי”ל לילה זמן תפילין מדאורייתא, [ואך מדרבנן גזרו לחלצן שמא יישן בהם], וא”כ לא שייך לברך על סלוקן, כיון דחיובן נמשך גם בלילה, וזה ממש כסברתנו בנדון דידן שחיוב ת”ת לעולם לא נפסק ולכן לא שייך בה ברכה לאחריה, ודו”ק עכ”ל.

ודי בזה לע”ע.

שאלה

קשיא לי כל בהמה האסורה להקרבה ותברח ייאסרו כל הבהמות שבעולם, למשל בהמה שנעבדה או עשאוה גולל לשיטת רשי שנאסרה לעולם כי בעל חיים אינו בטל ברוב, וא”כ כל מומר להכעיס יעצור את כל עבודות המקדש?

בברכה

אברהם יהודה קליין

***

תשובה

שלו’ רב

אין בזה כל חשש, עיין נזיר יב ע”א.

בברכת פסח כשר ושמח

עקיבא משה סילבר

*

שאלה חוזרת

יישר כח, אבל עדיין קשיא לי א”כ למה אומרת הגמרא בחולין דף קמ ע”א, אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה.

בברכה

אברהם יהודה קליין

***

תשובה

עיין בקרן אורה בנזיר שם שציין לדברי הגמ’ החולין הנ”ל ומבואר בדבריו שלא הוקשה לו לשון זה דמשמע שיהיה אסור לגמרי.

ועיין שערי יושר להגרש”ש שער ג פרק ו.

עקיבא משה סילבר

***

{בע”ה }

עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק

{פה קרית ספר יע”א}

ע”ד מה שהקשה כת”ר מדברי רש”י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.

דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות עכ”ל.

ומאידך איתא בתנא דבי אליהו זוטא פי”ט { א”ה רק אציין שהפרקים הללו שבתד”א זוטא אינן מן התד”א, וכמבואר בדברי הערוך שהתדא”ז המקורי קצר מן התדא”ז שלנו, אלא שנוסף מן הפרדר”א, וכן הרמח”ל במס”י סדר ויכוח הביא מאמר זה בשם הפרדר”א, וכן המדרש הנקרא בראשית רבתי לר’ משה הדרשן, פרשת תולדות עמ’ 104, העתיק מאמר זה תני ר’ אליעזר כשהיו וכו’, היינו שזהו מפרקי דר”א.

}וז”ל, אמרו כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר [לו] יעקב לעשו, עשו אחי שנים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העוה”ב אינו כן בכל מדות הללו, רצונך טול אתה העוה”ז ואני אטול העוה”ב, מנין שכך הוא, שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כ”ה ל”א) כשם שהיינו אומרים בבטן, [מיד כפר עשו בתחיית (במתים) [המתים], מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו], באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה”ז [ונטל] יעקב העוה”ב [בחלקו], עכ”ל.

והקשה כת”ר, חדא מ”ט פרש”י שהיו מריבין בנחלת ב’ העולמות, כיון שחילקו אותו ביניהם, ואם המריבה היתה קודם החלוקה, מ”ט לא הזכיר זה המדרש, ובלאו הכי וכי יעקב רצה עוה”ז, ואם היה רק על עוה”ב א”כ מהו ‘שני העולמות’, וגם אינו מובן מה רצו שהיו מריבין בנחלת העוה”ב, הרי אינו תלוי אלא במעשי האדם ע”כ דבריו.

תשובה ראשית כל יש לידע דלעולם לא שייך להקשות סתירה בין ב’ מדרשים, אלא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והיכא דאיכא לתרוצי מתרצינן, ונראה אה”נ יתכן שבתחילה היו מריבין בנחלת ב’ העולמות, ולאחמ”כ הושוו וחלקו ביניהן, והמדרש אינו עשוי להזכיר מה שהיה קודם ההסכם שעשו.

והדבר ידוע שכאשר ישנו הסכם ע”פ רוב קדם לזה ויכוח או מריבה שהיתה, ולא הוצרך להזכיר זאת, ומצאתי כדברינו בס’ פענח רזא לא’ מן הראשונים בעלי התוס’ בפרשת וישלח, וז”ל שם, ויפצר בו ויקח, הפציר בו כ”כ מפני כי בבטן אמם כשנחלקו בנחלת ב’ עולמות הושוו יחד שיטול עשו עוה”ז ויעקב עוה”ב וכו’ ע”כ, ומבואר מלשונו שהיו מריבין ומכח זה הושוו יחד.

ומשה”ק אם יעקב דרש גם עוה”ז, התשובה לזה ברורה דאה”נ, דע”י שיהא ליעקב כל צרכיו בעוה”ז יוכל לעבוד עבודת הקודש בלי טירדא, משא”כ אם כל הזמן יעמול ביגיעו להשיג פת לחם ולהנצל מצרות וכו’, זה בודאי מבטלו מן העבודה.

וז”ל הרמב”ם הלכות תשובה פ”ט ה”א, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית.

כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות.

אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ושם בהלכה ב, ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, עכ”ל הרמב”ם, והדברים מאירים וברורים.

וגם מה שבירכו יעקב מטל השמים ומשמני הארץ וכו’, היינו שיוכל לעסוק בתורה, וזהו יעבדוך עמים, וכמ”ש באמרי בינה דרוש ב לשבת הגדול וז”ל, וקבל יעקב ברכת עוה”ב כמ”ש בהע”ק ויברכהו ויתן לך אלקים מטל השמים שהשפע לא יהי’ ברב רק כמו טל שלא יקלקלו אותו אח”כ בהדרגה ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושלא יהי’ העושר שמור לו לרעתו יעבדוך עמים וכו’ היא במד’ הגבוה שמלאכתו יהי’ נעשת ע”י אחרים עכ”ל.

והנה במה ששאל מהו מריבין בנחלת ב’ העולמות, אי נימא דעיקר הויכוח מצד יעקב היה על העוה”ב, ומה שייך מריבה בכ”ז, הנה המס”י הביא דברי התד”א הללו, ופתח שם פתח להבין הדברים, עי”ש שהאריך לבאר ענין ב’ הדעות הרווחות בעולם, האם העיקר הוא העוה”ב וכל מה שנברא בעוה”ז הוא לצורך העוה”ב, או שהעיקר הוא העוה”ז, והביא שם מאמר זה לבאר שאנו בני יעקב בדעת הזו שהעיקר הוא עה”ב.

ויש להביא בזה עוד מ”ש רז”ל על הפסוק (יהושע פרק כד פסוק ד) ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים, שירדו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, ועשו לא רצה, ולכן לא נטל חלק בארץ.

וכן אמרו רז”ל עוד בבראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פב סימן יג), וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ר’ אליעזר אמר מפני שטר חוב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ר’ יהושע בן לוי אמר מפני הבושה עכ”ל.

וכתב רש”י (בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ז), ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.

ומפני הבושה, שמכר בכורתו ע”כ.

והענין בזה הוא שהיה כאן תכנית אלהית בהשתלשלות גילוי היחוד בבריאה, והיה זה מוטל על זרע יצחק, ולקח זה יעקב בחפץ לב לירד למצרים, ומאידך עשו נמלט מבעוד מועד אל הר שעיר, וזהו המכוון הפנימי בדברים דלעיל שנטל יעקב העוה”ב ועשו העוה”ז.

וז”ל האלשיך על יהושע שם, וזהו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, כי גם זה בנו בצד מה יקרא.

והענין יהיה מה שכתוב אצלנו במקומו, כי צאת עשו ברחם אחד ובפעם אחת עם יעקב, והיותו גם הוא מרבקה הוא שלמות ליעקב.

כי הלא ראוי ליצחק לעשות כאברהם לקחת שפחה כהגר להטיל בה זוהמא תחלה ואחר כך יצא יעקב, לא היה אפשר כי נתקדש בעולה תמימה, ומשמנה ימים נרצה על ידי מילה לקרבן לה’, ואיככה אחרת כהגר יקח לו זולת בת זוגו.

על כן מה עשה הוא יתברך, הביא את עשו בן יצחק ויעקב בכרס אחד בבת אחת בבטן רבקה, וכל אחד מבחינתו זו נפש קדושה וזה לא, וכל אחת שאבה הבחינה שלה, עשו בן יצחק שאב בבטן רבקה בחינה שלו שבזרע יצחק, ויעקב שאב בחינת הקדושה, וכמאמר רבותינו ז”ל בפסיקתא, כי איך יצא עשו בן יצחק אדמוני.

כי אם בהיותו בבטן רבקה שתה כל דם נדות אמו.

והוא מאמרנו זה, כי הדם נדות הוא נמשך מצד אחר והוא שאב את הכל, ועל דרך זה הוא מה ששאב מבחינת הזרע.

ויובנו בזה מאמרי רבותינו ז”ל רבים ונכבדים.

כלל הדברים, כי בבחינת תועלת יעקב בהיות עשו בן יצחק עמו שם, לשתשאר בחינת הקדושה שלמה וגדולה ליעקב, והיא הנאה רבה וגדולה ליצחק, להוציא את יעקב זך, להוציא ממנו מטה שלמה.

על כן גם שניהם בנים ליצחק יקראו, נוסף על שגם עשו מרבקה היה כמדובר.

ואין זה רק מהבחינה הנזכרת, כי לפי האמת אין נקרא זרע לאברהם וליצחק כי אם ביעקב, וכמאמרם ז”ל (נדרים לא א) כי ביצחק ולא כל יצחק.

והראיה, כי הנה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

ולמה זה נטל ירושתו מיד, וזה ירד למצרים להשתעבד הוא ובניו.

אך אין זה רק על כי ביעקב ובניו בלבד מתקיים זרע אברהם ויצחק, ולא בעשו לבד.

על כן מקרא שכתוב (בראשית טו יג – יד) כי גר יהיה זרעך כו’ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהוא לרשת נחלת הארץ אינו כי אם ביעקב בלבד, אך עשו בן יצחק, הבלתי נקרא זרעך, לא פורע חוב אביו ולא נוחל נחלתו, רק על היותו בן מחלצי יצחק ומרבקה אשתו לא יצא קרח מלינתן לו מקום ירושה מאז, הוא שעיר.

וזהו ואתן לעשו כו’ ויעקב ובניו ירדו מצרים עכ”ל הק’.

וראיתי כעת בפי’ המהר”ל גור אריה על רש”י שם, וז”ל, מריבים בנחלת שני עולמות.

יש מקשים למה היו עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות, ועוד אם האחד נצח השני – וכי יקח בבטן העולם ממנו, ועוד עולם הבא – אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו (עפ”י במדבר טו, ה).

וכתב עוד, ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים – אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו.

אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה.

ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם – לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים.

ולפיכך אמרו (ילקו”ש תולדות רמז קי) כי ההתנגדות בבטן אמם קודם מציאותם בעולם הזה – מורה על המריבה בעולם הזה ובעולם הבא.

וכאשר היו בבטן אמם, המורה על השתוף ביניהם שהרי בטן אמם כולל אותם, ואין שתוף ביניהם, לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו – לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה – מתנגד לעשו, וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה – מתנגד ליעקב, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם קודם שלימות המציאות בעולם הזה היו מתרוצצים.

ודבר זה – מה שהם מתנגדים מצד מציאות מה – (ו) הוא המריבה בשתי עולמות.

שכל התנגדות שיש לשני דברים היינו שכל אחד רוצה לדחות את השני בעבור שהוא מתנגד אל מציאותו, ויעקב ועשו שהיו מתנגדים בבטן אמם טרם יצאו לאויר עולם המציאות – אם כן כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל המציאות, שהוא עולם הזה והעולם הבא, וידחה המתנגד לו.

הארכנו לבאר זה להראות הפלגת דברי חכמים.

ומכל מקום יש לך רמז כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה – עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב.

ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה עכ”ל המהר”ל.

לכבוד הרב הגאון וכו’ ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום ורוב ברכה עד בלי די!

לאחר עיון מועט בספרך אכן ראיתי שמדובר ביצירה מפוארת מכמה בחינות, הן הפירוש הן הפלפול הן ההיקף והן הסגנון, אשר נגלים לעיני כל מעיין באשר הוא.

בעמוד ל מדפי הספר באיפה שלמה כתבתם כך: ועושה פסח אצל אחרים ואפילו הן קרוביו.

לכאורה יש כאן חידוש, שכן בלשון המכילתא כתוב ‘שלא יהא אדם מניח אוהביו ושכניו מכיריו ומיודעיו ואחד מבני עירו’, וא”כ קרוביו לכה”פ בכלל מיודעיו או מכיריו.

[ארשום גם כמה תיקונים שראיתי.

בברכה ובכבוד רב,

חיים יוסף מישקובסקי

***

{שאלה – כתיב (בדברים פרק לא פס’ י-יב): ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות: בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם: הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת:}

ואין מובן פשטות המקרא שאחר שקורא מקהיל אותם, שהרי לפי האמת מקהיל כדי לקרות אח”כ, וכן מבואר בסוטה מ”א ב’, ומהו שנאמר תקרא וגו’ ואז הקהל וגו’.

תשובה – צדקת למאוד שאין הסדר כן, ובאמת א”צ להביא שום ראיה ע”ז, ובהרבה מקומות מסרס רש”י המקרא וילמוד סתום מן המפורש, וזו א”צ לפנים ודי בזה.

ופשט הפסוק הוא שבבוא כל ישראל לקיים מצות ראיה, אז יש לקרוא לפניהם, ואיך תעשה זאת, שכן אין כולם באין באותה השעה ובאותה העת, לכך אמר שיש להקהיל אותם קודם הקריאה, כדי שיהיו כולם שם בבת אחת.

אחר זה ראיתי באלשיך הק’ שעמד בזה, וז”ל [אלשיך על דברים פרשת וילך פרק לא פס’ י]:

והנה מהראוי היה יאמר מתחלה תקהיל את העם האנשים כו’, ואחר כך יאמר ותקרא את התורה הזאת באזניהם, אך אומרו תחלה תקרא כו’ נגד כל ישראל באזניהם הוא בלתי מסודר.

אך הנה היה אפשר לומר הנה השלמים הנקראים ישראל, המה ידעו כל מה שכתוב שם ולמה צריך שישמעו.

והעם הבלתי יודעים ונשים, גם בשומעם מה יועיל למו.

לזה אמר בבא כל ישראל כו’, והוא מאמרם ז”ל (שבת י א) על פס’ (משלי כח ט) מסיר אזנו משמוע תורה, שאומר הוא יתברך המסיר אזנו משמוע תורה שאומר שכבר למדו ושמעו פעמים רבות, גם תפלתו שמתפלל לה’ שלש פעמים ביום תועבה, שהרי גם ה’ שמע בשחרית וחוזר לשמוע במנחה ובערבית.

על דרך זה יאמר במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל, שעם שגם בשנה ההיא נתראה זה פעמים בפסח ועצרת, וחוזר לראותם שם גם פעם שלישית ואינו קץ בהם זולת מה שרואה אותם בכל מקום.

כן גם בשמוע תורה היודעים ונכנסים הדברים באזניהם כי מבינים הם תקרא באזניהם, ולא יקוצו גם שלמדו ושמעו פעמים רבות.

וגם הבלתי נכנס באזניהם שהם העם המוני חסרי ידיעה (יב) והנשים והטף כו’ גם שמעצמם לא ידעו ספר יבינו על פה.

וזהו למען ישמעו ולמען ילמדו וגם ויראו כו’ בשומעם שהם דברי תוכחות.

(יג) והכת השלישית שהם בניהם אשר לא ידעו הבנת הדברים גם בשומעם ישמעו ולמדו שיחשקו ללמוד.

עוד יתכן כיוון לאמר בבא כל ישראל לראות, והוא כי הנה שלשה דברים מצוה הוא יתברך.

א.

מציאות קריאת התורה.

ב.

היות במקום אשר יבחר ה’ במקום שבאים להראות שהוא בעזרת בית המקדש.

ג.

שיקהילו גם אנשים ונשים וטף שכולל יודעים ובלתי יודעים אפילו טף שאין מבינים.

על כן אחר אומרו הראשונה שהיא מציאות הקריאה באומרו תקרא את התורה הזאת, אמר מה שאמרתי שיהיה במקום אשר יבחר ה’ שהוא בעזרה ולא בחוץ, הטעם הוא לשיהיה נגד כל ישראל באזניהם.

והוא כי אילו חוץ לעזרת בית המקדש היו צריכים מקום רחב כמחנה ישראל שבמדבר שהיתה כמה מילין, ולא יהיו בפני המלך הקורא רק קצתם ולא ישמעו קולו כי אם הקרובים אליו, כי אך רחוק יהיה בין המלך ובין העם אשר בכל גבול מחניהם.

על כן צוה יתברך יהיה בעזרה כי שם צוה ה’ את הברכה שמועט החזיק את המרובה.

באופן שכל ישראל ימצאו בפני המלך ולא קצתם וכלם ישמעו קולו ויכנסו דבריו באזניהם.

וזהו אומרו תדע למה אמרתי במקום אשר יבחר, הלא הוא כדי שיהיה נגד כל ישראל, שיקרא הקורא נגד כל ישראל שיהיו כל ישראל נגדך לפניך ויכנסו כל דברי התורה אשר תקרא באזניהם, כי כלם ישמעו כי סמוכים וקרובים המה אליך.

ועוד שלישית תעשה, והוא הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך כו’, מה שיהיו כל אלה במקום הנזכר הוא היודעים ומבינים למען ישמעו, מה שאין כן במקום אחר שלא ישמעו הכל כמדובר.

וענין התורה שישמיעום, הוא ללמוד ליראה על ידי דברי ספר משנה התורה שכלו תוכחות, וזהו ולמען ישמעו ולמדו כו’.

ואשר לא יבינו שהוא הטף למה יבואו, והנה בגמרא (חגיגה ג א) אמרו לתת שכר למביאיהם לאבותם המביאים אותם.

ומה הוא שכר אבותם הלא הוא שישמעו ולמדו ליראה כו’ כל הימים כו’, לומר שבזכות זה יזכו אבותם שבניהם ישמעו ולמדו תורת ה’ ליראה כו’, כי אין שכר לאב גדול מזה שיזכה בנו ללמוד וליראה את ה’.

ואפשר שילש שכרו שהוא בבני חיי ובמזוני, בבני שיחיו בניהם ויזכו לתורה וזהו ובניהם כו’ ישמעו ולמדו כו’, ועל חיי אמר כל הימים אשר אתם חיים, ועל מזוני אמר על האדמה כו’ שהוא זבת חלב ודבש עכ”ל האלשיך, והארכתי להביא כל לשונו כי היכי דלא נפטור לזה בכדי.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מהי הברכה הראשונה ואחרונה לכל השיטות לפרכיות מאורז, תירס ודגנים?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה

יום רביעי ט’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן היקר שליט”א

שלום רב

כתב בשו”ע או”ח סי’ ר”ח ס”ז, וז”ל, הכוסס (פי’ האוכל) את האורז (פי’ כשהוא חי), מברך עליו בפה”א ואחריו בורא נפשות; ואם בשלו [הגה: עד שנתמעך], או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות עכ”ל.

לגבי פריכיות אורז, דעת הגרשז”א (ותן ברכה קונטרס תשובות סי’ ר”ח) שברכתן בפה”א, ושא”צ לטרוח להוציאן יד”ח ע”י שיברך על דבר אחר בפה”א, וכ”כ באול”צ ח”ב פי”ד ס”ק כ”א שברכתן בפה”א, וכן הורה בעל השבט הלוי (שערי הברכה פט”ז סקכ”ו).

אכן הגרח”ק (שאלת רב עמ’ רפ”ו) כתב בשם חמיו הגריש”א שיש לברך ע”ז בורא מיני מזונות (וכ”כ בפסקי הגרי”ש עמ’ צ’ ושיעורי ברכות עמ’ שצ”ז בשם הגריש”א).

ובחוט שני ברכות עמ’ ר”ט כתב וז”ל, כיון שלא נודע לן מהו ההגדרה בזה של תבשיל שמשנה את ברכתו לברכת מזונות, לכן א”א לברך ע”ז מזונות, וכן א”א לברך ע”ז בפה”א בזמנינו וכנ”ל, דאם אי”ז תבשיל הר”ז אורז חי ובאורז חי הרי בזמנינו דאין הדרך לאכלו, הרי נתברר לעיל שברכתו שהכל, לפיכך כשלא יודעים מברכים ע”ז שהכל נהיה בדברו עכ”ל.

ולמעשה מי שאוכלו בתוך הסעודה מה טוב, וכן מי שמברך על דברים נפרדים מזונות וכן אדמה מה טוב, [ואיני יודע אם צריך לחשוש גם לחו”ש הנ”ל להוציא גם בשהכל, כיון דהרוב פשיטא להו שהוא אדמה או מזונות, וגם הגרנ”ק עצמו נראה דלא ברירא לי’ שאי”ז מזונות, ומה שכתב ג”כ דאורז חי אין דרך לאכלו בזמנינו צ”ב קצת, כיון דאורז כזה הרי כן הדרך לאוכלו בזמנינו, אכן עיקר כוונתו הוא מצד דהאידנא לא נטעי אינשי אדעתא דאורז חי, וג”ז צ”ב דמסתמא יש הרבה שנוטעים אורז אדעתא לעשות ממנו פריכיות, וכנראה שדעתו הוא שצריך שיהיה עיקר הגידול לכך, וצל”ע בכ”ז].

אכן מי שרוצה לאכול הפריכיות בפ”ע, בלא שיצטרך לטרוח להוציא את ברכת הפריכיות בפרי אחר, הנה אם בירך שהכל יצא יד”ח לכו”ע, וכן אם בירך מזונות הסכמת המ”ב שיצא בכל הדברים, ולגבי אם בירך אדמה לכאורה יצא לכו”ע, דאפילו על פרי העץ אם בירך אדמה יצא, אכן יל”ע בזה קצת דהרי כתב בשערי תשובה סימן רז, וז”ל, ואם בירך על הפת בפה”א דעת הרמ”ע דיצא ובשיורי ברכה הביא בשם ר’ אשר בר’ חיים בס’ הפרדס כת”י שכתב שהריטב”א כ’ דלא יצא וכן דעת מורי הרא”ה וכן אם בירך על פת אורז ודוחן המוציא לא יצא ע”ש, וע”ש שכ’ הטעם דכיון דנעשה פת אינו נקרא פרי כלל אלא או לחם או מזון, ואם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא ע”ש עכ”ל.

ולכן יתכן שהעדיפות מבין האפשרויות היא לברך מזונות ולא אדמה, מכיון שבאדמה יש לפקפק וכנ”ל, אבל אי”ז ברור שגם על פריכיות אורז הדין כן שלא יצא בבפה”א לדעת הריטב”א הנ”ל.

והנה כתב בשו”ע או”ח סי’ ר”ח ס”ח, וז”ל, על פת דוחן ופליז”ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות.

וכתב בהג”ה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך שהכל (וכן פירש הב”י דברי הטור) עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק לג, וז”ל, על פת דוחן וכו’, דאף דהם פרי אדמה וע”י שנעשה פת אישתני למעליותא מ”מ כיון דעי”ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה’ מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע”כ יברך שהכל.

והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע”שי וויי”ץ לכאורה ברכתן בפה”א כיון שדרכן בכך [פמ”ג] אבל בתשובת ח”ס סימן נו”ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה”א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע”ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה”א ע”ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ”מ וע”כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה עכ”ל.

וצל”ע אם כונת המ”ב היא גם בדיעבד שלא שייך לצאת בזה בבפה”א או רק לכתחילה.

וראה מש”ש בשער הציון ס”ק לו, [על התיבות ‘דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ”מ’] וז”ל, ואם אי אפשר לו לעשות כן יברך שהכל ע”כ.

וא”כ לכאורה המ”ב בשעת הדחק ס”ל בספק פת אורז לברך שהכל, אבל גם ע”ז י”ל דהיינו דוקא בספק שהכל ממש, אבל כאן הרי רוב הפוסקים ס”ל שהוא או מזונות כדין אורז מבושל או אדמה כדין אורז חי, ולית להו סברת הגרנ”ק שעל כל אורז לא מבושל אין מברכים בפה”א בזמנינו כיון שאין הדרך בזמנינו באורז לא מבושל, א”כ אין ראיה מהמ”ב לברך דוקא שהכל.

אח”ז אמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א, דז”ב שרק גבי פת איכא י”א שאין יוצא בפה”א, אבל באורז לא, והגם שהראיתי לפניו דברי המ”ב הנ”ל גבי פת אורז שיברך שהכל בהנ”ל כשא”א לאוכלו בסעודה, אמר לי הגרמ”מ דמ”מ שם מדובר שטחנו ויש לו חשיבות משא”כ בסתם אורז תפוח דזה בודאי שיוצא יד”ח באדמה, [ובכלליות אל הסכים לסברא הנ”ל לומר שיברך שהכל].

והגרנ”ק כתב עוד שם על דברי המ”ב הללו בסקל”ג וז”ל, וגם בזמנינו שיותר נפוץ לחם מקמח תירס וקמח חומוס ומקמח אורז, ברכתם שהכל, ואיני יודע מהי דעתו בפריכיות תירס, ואם כוונתו במה שכתב ‘פת’ גם לזה.

וראיתי שכתב בס’ וזאת הברכה בירורים סי’ י”ט שעל פריכיות תירס מברכים בופה”א, וכ”כ בס’ שערי הברכה עמ’ תרס”ב, מכיון שרק השתנתה צורת התירס והתירס עצמו לא התרסק או נטחן, וכמו דין פופקורן, ולענין ברכה אחרונה בין בפריכיות אורז ובין בפריכיות תירס הברכה היא בורא נפשות לכל הדעות.

ובענין פריכיות חיטה כתב בשערי הברכה שם שברכתו בפה”א וברכה אחרונה ספק אם על המחיה או בורא נפשות, ולכן עדיף לאוכלם בסעודה, ואם אכלן שלא בסעודה מברך בורא נפשות.

וז”ל חוט שני שם עמ’ ר”ח, שלוה שהיא חיטה תפוחה ברכתו בורא פרי האדמה, דשפיר מקרי צורתו עליו, אלא שהוא מיופה, אבל ניכר שהוא גרעין.

ואף פופקורן שעשוי ע”י פיצוץ גרעין התירס על האש, אינו אלא הפיכת צד הפנימי של הגרעין לחוץ, אבל אינו שינוי בהפרי כמו שטחן הפרי או שעושה ממנו משקה, וע”כ ברכתו בופה”א עכ”ל.

אכן על ‘פריכיות דגנים’ אינני יודע אם אפשר לדעת באופן כללי ממה הדבר מיוצר, ויש לבדוק בכל מוצר לגופו מאלו דגנים הוא עשוי, ומה הם רוב הרכיבים שלו.

לסיכום על פריכיות תירס מברכים בופה”א ובורא נפשות, על פריכיות אורז יש מחלוקת ולכן עדיף לאוכלם בסעודה או להוציא א”ע ע”י שיברך על מאכלים שברכתן מזונות ואדמה, [ולשופרא דמילתא אם יש לו דבר שעומד לאכול שהכל, טוב שיברך לפני שבא לאכול את הפריכיות לצאת דעת הגרנ”ק], ובכל אופן הברכה האחרונה היא בורא נפשות כשאכלן מחוץ לסעודה, ועל פריכיות דגנים יש לבדוק מאלו דגנים הם מוכנים וממה הרוב שם, ובמקרים מסוימים עדיף להמנע מלאוכלן שלא בתוך הסעודה.

בהצלחה

שאלה

{בס”ד
שבוע טוב ומועדים לשמחה
לכבוד הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מה הם הדיונים וההכרעות של הפוסקים האחרונים בנוגע לכתיבת ע”ג מקלדת או מסך מחשב (או טלפון עם צג) בחול המועד.

}

תשובה

מוצאי יו”ט הראשון של פסח פעיה”ק ירושלם תובב”א

לכבוד ידידי ר’ אהרן נ”י

ראשית כל יש בזה ג’ נידונים, א’ האם יש בזה משום איסור כתיבה בחוה”מ, וא”כ עכ”פ יש להתיר מה שהותר בחוה”מ לכתוב.

ב’ את”ל שיש בזה איסור כתיבה עדיין יש לדון אם יש לזה דין כתיבה כמעשה הדיוט או דין כתיבה כמעשה אומן, ונפק”מ לדברים שהותרו בחוה”מ רק במעשה הדיוט.

ג’ את”ל שאין בזה כתיבה, אך מ”מ יש לדון האם יש בזה משום מלאכה אחרת שמשתמש בדבר אלקטרוני בחוה”מ, וא”כ אולי יש לאסור שלא לצורך המועד.

והנה בפוסקים אסרו להשתמש במצלמת פילם בחוה”מ, ודנו אם אירוע שלא יחזור נחשב דבר האבד, [דדעת החזו”א הובא בארחות רבינו ח”ב עמ’ קכ”ב בשם הגרח”ק, לאסור, וביאר הגרנ”ק בחוט שני חוה”מ עמ’ רמ”ט דאי”ז דבר האבד ע”ש, ודעת הגרשז”א (הוב”ד בשש”כ פס”ז סקק”ה) והגריש”א (ס’ הזכרון מבקשי תורה חוה”מ עמ’ תע”ג) והגר”ש ואזנר (הובא לקמן) דנחשב דבר האבד].

אך מ”מ מה שאסרו שם אינו ענין לכאן, מכיון שבמצלמת פילם יש הדפסה מידית כל שהיא המתקיימת ע”ג גליון הפילם, ויש בזה גרם מלאכה ממש, וכמ”ש החזון איש ב”ק סי’ י”ד דחורש בשבת או זורע במכונה והאדם לוחץ לחיצה ראשונה על כפתור ועי”ז נפעלת מערכת הגלגלים זא”ז שגורמים שוב לפעולת חרישה וזריעה, אף על פי שבמציאות החרישה והזריעה לא עשה אדם כלום מלבד תחלת הלחיצה אעפ”כ חייב מה”ת דכיון דדרכו בכך היינו מלאכת מחשבת דאורייתא יעש”ה, וה”ה לענין הפילם, מה שאין כן במצלמה דיגיטלית או מחשב שאין הכתיבה כאן לפנינו בעין אלא בתוככי המערכת האלקטרונית באופן שא”א לעין לראותה, דבכל כה”ג לא מקרי כתיבה ולא חל שום דבר ע”פ תורה מצד הדין אם א”א לראותו בעין, וכתיבת האורות שע”ג המחשב אי”ז כתיבה המתקיימת, וכמו שלא אסרו מחיקת ד”ת ומחיקת השם כשמעביר מסך שיש בו את אלו למסך הבא.

וכן ראיתי כעת שבחוט שני שם כתב דיש הטוענים שבמצלמה דיגיטלית עם מסך שבו נראית התמונה מיד יש להתיר משום שמחת יו”ט שיש בראית התמונה, וגם מצד איסור כתיבה אין לאסור, כיון שהצילום במצלמה דיגיטלית הוא מעשה הדיוט כמו הקלדה ע”ג המחשב, ולמעשה הניח בצ”ע אם הנאה מועטת כזו יש בה טעם להתיר אפילו מעשה הדיוט במועד עכ”ד, ומ”מ היינו דוקא בהנאה מועטת כעי”ז, ולא כשיש קצת צורך כגון בהקלדה במחשב, דבזה משמע שפשוט שדעתו להתיר, אך מ”מ כתב שם שדינו ככתיבה מעשה הדיוט דשרי רק לצורך המועד.

וראיתי כעת דלגבי שבת הגרשז”א בנשמת אברהם ח”ד סי’ ש”מ דעתו דכתיבה במחשב אי”ז אלא ירי של זרחנים ואינו נחשב לכתב, אבל דעת הגריש”א בארחות שבת פט”ז הערה נ”ה וחוט שני שבת ח”א פ”כ והשה”ל לדקמן דחשיב כתב.

אכן הגריש”א גופיה [מבקשי תורה שם ובעמ’ תשנ”ג] כתב שאי”ז כתיבה ומותר לעשות כן במועד, ומ”מ כתב שאם יש לו טלפון עם צג וטלפון ללא צג עדיף שישתמש באותו טלפון שהוא ללא צג.

ובשו”ת באר משה כתב ג”כ להתיר בטלפון עם צג, וביאר בשש”כ פס”ו הערה רי”א שהוא מדין כתב שאיננו עומד להתקיים דשרי לכותבו במועד, כדאיתא ברמ”א סי’ תקמ”ה ס”ז, וזה שרי לכתוב גם מה שאסור לכתוב במועד.

וראיתי בשם הגריש”א שאם המסך נכבה מעצמו אח”כ חשיב כתב שאינו מתקיים, א”כ גם המקיל בחוה”מ לכאורה ראוי שיכוין את המחשב למצב כזה שבזה טפי חשיב כתב שאין מתקיים, משא”כ במחשב שמכוון שאין המסך נכבה כלל.

והנה גם אם נימא דמצד כתיבה אין כאן איסור וכנ”ל, אך עדיין יש לדון לדעת החזו”א דס”ל שאיסורי חשמל בשבת הם מדיני בונה, דאולי רק אם סבירא לן שאיסורי חשמל בשבת הם רק מדין הבערה א”כ בחוה”מ כיון דיש בזה קצת צורך שרי, דבהבערה אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, משא”כ אם הוא איסור בונה לא הותר כל בונה שלא לצורך, וכמו שהקפיד החזו”א אפילו על הוצאה שלא לצורך כידוע, ומיהו בשלא לצורך גמור כי האי פשיטא דאסור לדעת זו דלא עדיפא הבערה מהוצאה, אלא יש לדון באופן שיש צורך קצת, ולא באופן שכותב חידו”ת או שאר דבר האבד ומה שמותר לכתוב בחוה”מ, אלא באופן שכותב דבר שיש בו תועלת אך לא הותר לדחות חוה”מ אם דין זהה ככתיבה.

וכתב בשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ ל”ז וז”ל, בענין מחשב האלקטרוני אשר פעולתו כידוע צירוף של קוים באופן אלקטרוני ועי”ז נעשה ספרות וחשבון ומסופק לענין חוה”מ אם כתיבה שאינה מתקיימת בחוה”מ אסרו חז”ל, ושוב נסתפק גם לענין שבת אי אסור כה”ג שהרי כ’ בחיי”א והובא גם במ”ב סי’ ש”מ דלחבר אותיות אסור בשבת אף שהאותיות גמורות, אבל זה רק באופן קבוע ולא באופן עראי והכא זה עראי, אלו דבריו.

ולדידי בעניי לענין שבת לא זו דאסור אלא גם חיובא דאורייתא איכא וכו’, עי”ש בכל מה שהאריך לבאר בענין שבת, ומ”מ סיים ולענין חוה”מ אולי יש לצדד קצת בכתיבה כנ”ל כיון דיסוד מלאכת חוה”מ הוא טירחת המלאכה כידוע לא כלל מלאכת מחשבת עכ”ל.

ויעויין שם בדבריו מה שדן על בונה, ולפ”ז ג”כ לדעת החזו”א שיסוד החיוב מדין בונה ג”כ בענינינו יש מקום להתיר.

וראיתי עוד מי שכתב (שמירת המועד כהלכתו פ”ח ס”ק 36) דהחשש לבונה הוא רק באופן שמדליק את המחשב, אך כאשר המחשב דלוק ורק לוחץ בו או כותב, בזה אין בזה חשש בונה, ע”פ דברי הגרנ”ק (הוב”ד במאור השבת ח”ד פי”ד הערה קנ”א, וכ”כ ג”כ השש”כ פ”מ סקנ”ט) דגם החזו”א מודה שהלוחץ על פעמון אין בזה משום בונה כיון שלמעשיו אין קיום כל זמן שלוחץ על הפעמון, אך באופן שנשמר במחשב הביא שלהגרשז”א לגבי שבת זהו בונה ולהגריש”א אין בזה איסור מדאורייתא עכ”ד.

ויש לעיין בהיתר הזה למעשה.

אך בלאו הכי דעת הגרשז”א להתיר בחול המועד וכנ”ל, וכן הביא שם שבשלחן שלמה סי תקמ”ה ס”ב העירו דלכאורה רק בדיסקט ריק יש לדון שמירת המידע בו משום בונה אך לא כשכבר יש בו מידע.

אכן יעויין במה שהובא במבקשי תורה שם עמ’ תס”ד-ה בשם הגר”מ פינשטיין שמותר להקליט במועד על קלטת שאינו נחשב ככתיבה.

וראיתי עוד חכ”א ז”ל שכתב בזה”ל, כלל העולה שמותר לכתוב בחול המועד חידושי תורה במכונת כתיבה, משום דלא חשיבא כמעשה אומן, אלא כמעשה הדיוט.

והוא הדין לאגרת שלומים.

ונראה לע”ד שיש להקל גם לגבי כתיבה על ידי מחשב אלקטרוני בחוה”מ שאם עיקר הכתיבה מותרת כגון חידושי תורה או אגרת שלומים מותר לעשות כן בחוה”מ ע”י המחשב הנ”ל דחשיב כמעשה הדיוט.

וכ”כ לצדד בזה בשו”ת שבט הלוי חלק ו’ (סי’ לז, בסוף ד”ה ואף) ע”ש.

ולדעתי ההקלדה של המחשב בודאי שאין בה שום חשש איסור, כיון שאין האותיות מודפסות על דבר המתקיים, אלא שנראים על מסך המחשב בלבד.

וגם השלב השני של ההדפסה אינו אלא מעשה הדיוט.

וכמו שהתרנו הדפסה במכונת כתיבה מטעם זה.

וזה ברור.

וע’ בשו”ת מערכי לב (סי’ כב) שנשאל בדין כתיבה סטינוגרפית בחוה”מ, והעלה לאסור אפי’ לצורך רבים כל זמן שאינה לצורך המועד.

ע”ש.

ולפע”ד אם יש צורך בדבר יש מקום להקל לצרכי רבים עכ”ל.

ויש כאן קצת לדון בדברים, דבתחילה הביא דין זה על ד”ת, ר”ל שאין בזה חשש מעשה אומן בכה”ג, דס”ד שנאסור זה מצד מעשה אומן קמ”ל דלא גרע משאר חידו”ת דשרי לכתוב, ואח”ז הביא דברי השה”ל, והרי בשה”ל בפנים כלל לא נזכר ענין זה של חדו”ת, ואח”ז כתב ולדעתי וכו’ ומשמע שאין כאן שום איסור של כתיבה כלל, וא”כ לכאורה לפ”ז אין שום איסור לכתוב במחשב, ואח”ז כתב שלצרכי רבים יש להקל, וכנראה זה כתב רק לענין הכתיבה הסטינוגרפית שהזכיר מהמערכי לב שהיא יש בה ממשות ואין בה הקולא הנ”ל שבמחשב.

ונראה דכל הנידון שדן הוא רק מצד הדפסת הדברים מהמחשב [או ממכונת כתיבה] אם יש בזה גריעותא של מעשה אומן על דברים שעיקרן מותרין בחוה”מ, אך עצם ההקלדה ע”ז כונתו שאין בזה שום איסור גם לא בצרכי רבים.

[ובעיקר דין מכונת כתיבה בחוה”מ אי חשיב מעשה אומן או לא עיין עוד שו”ת משנה הלכות חלק יא סימן תלח].

אכן הלום ראיתי בקובץ מבית לוי תשרי תשנ”ח ח”א בשם בעל השה”ל זצ”ל, שכתב אין לצלם תמונות בחוה”מ, רק באופן שנחשב כדבר האבד, וכגון שמחה משפחתית או כל מעמד אחר שאינו מצוי לעתים קרובות, וגם במקרים אלו אין לפתח את התמונות אלא לאחר המועד עכ”ל.

ויש לדון האם זהו סתירה לדברי השה”ל הנ”ל על מחשב, או דבאמת דעת השה”ל למעשה להחמיר בזה, ורק כתב שאולי היה צד להקל בזה, ואולי בכל זאת היה להשה”ל איזה חילוק בין מצלמה לבין הקלדה כל שהיא, דבמצלמה טפי נראה כעושה מלאכה ממשית, משא”כ בהקלדה שאין נראה כעביד מידי, וכלשונו שם, ולענין חוה”מ אולי יש לצדד קצת בכתיבה כנ”ל כיון דיסוד מלאכת חוה”מ הוא טירחת המלאכה כידוע לא כלל מלאכת מחשבת עכ”ל.

אכן נראה דכאן ג”כ כונתו על מצלמה בפילם, ולא על מצלמה דיגיטלית שבזה דינו כמחשב שדעתו נוטה להתיר כנ”ל, וכמו שהקדמתי בראש הדברים לחלק בזה.

אבל יש ליתן לב שהנה טעם השה”ל להתיר הוא מכיון שאין בזה טירחא, והיתר זה בחוה”מ להתיר דבר שאין בו טירחא מבואר ג”כ ביראים סי’ ד”ש והו”ד בשבלי הלקט סי’ רכ”א ובתניא רבתי סי’ נ”א, וכן מבואר בסמ”ק י’ קצ”ה שכתב פסק ה”ר יוסף דמותר להסיר גבשושית שבביתו בחוה”מ, דאין אסור אלא חרישה בלבד, ע”ש בהגה”ה, וכן הובאו דברי ה”ר יוסף בסמ”ק ל”ת ע”ה, וכן משמע בתה”ד סי’ קנ”ג, אבל כבר העיר בספר שמירת המועד כהלכתו (פ”א ס”ק 43) שכבר כתבו בחוט שני פ”א ובשו”ת באר משה ח”ז סי’ מ”ב על סברא זו דלמעשה צ”ע להקל בזה.

א”כ אם סבירא לן שחשמל הוא איסור בונה או על מחשב שנחשב ככתיבה מעשה הדיוט [בדברים שאסורין לכתוב במועד], א”כ יל”ע לפי דעת הפוסקים שלא נקטו להלכה היתר זה א”כ אם לדידהו ג”כ יש על מה לסמוך להתיר בזה, וצל”ע אם שייך ספק ספיקא.

[ויש לציין באופן כללי דגם אם אמרינן שיתכן להתיר בחוה”מ דבר שאין בו טירחא, מ”מ אינו מסור לכל אחד לפי ראותו להתיר מה שנראה לו שאין בזה טירחא, אלא לפי מה שנראה לחכמים].

היוצא מכ”ז בכל מידי דבלא”ה היה בו צורך המועד, או חידו”ת, או חשבונות שיש בהם משום דבר האבד, או צרכי רבים מותר דגם אם נחשב ככתיבה מ”מ חשיב מעשה הדיוט ולא מעשה אומן.

אך בכל שאר דבר שמתעסק בו בחוה”מ שאינו מדברים הללו אך שיש בו מ”מ קצת צורך, הגרשז”א והגריש”א והגר”ש ואזנר והבאר משה ועוד הקילו בזה, כל אחד לפי טעמו, אך יש שהחמירו בזה, ולפי מה שנתבאר לעיל לכאורה שיש כאן ספק ספיקא להיתר יל”ע אם יש צורך להחמיר בזה, [ומה שכתבתי שאר דברים, אין הכונה על סרטים שהם איסור בכל עת, עיין בע”ז י”ח ב’, אלא על דבר שרק אינו מן הדברים שהותרו במועד כגון הלומד חכמת מוזיקה ע”י המחשב].

ומ”מ ראוי שעכ”פ יהיה המחשב על מצב שהמסך נכבה לאחר זמן ולא על מצב שהמסך נשאר דלוק לתמיד, שבזה אי”ז כתב המתקיים כנ”ל בשם הגריש”א.

ויתכן ג”כ שיש ענין להקפיד שלא ישמור מידע בדיסק, ועכ”פ בדיסק חדש, שלא יהיה בזה חשש בונה לדעת הגרשז”א הנ”ל.

כ”ז כתבתי שלא להלכה למעשה אלא לעורר העיון בדברים.

 {בס”ד
מועדים לשמחה כב’ הרה”ח שליט”א,
א.

למעשה האם ניתן לסגור את המחשב?
ב.

האם ניתן להדפיס דפים לצורך המועד ולא לצורך המועד?
לתשובתך אודה מהקט’ אהרון}

קרא פחות