מנהגים חרדיים.

בגמ’ ברכות ס’ ובטושו”ע או”ח סי’ ג ס”א הובא נוסח זה, אולם כתב השו”ע שם שעכשיו לא נהגו לאמרו, וכ’ הט”ז (וציין לו הגר”א) והאחרונים משום שאין אנו מחזיקין עצמנו שמלאכים מלוין אותנו, וכן כ’ במשנ”ב, והמקור לזה בב”י שם ע”פ האבודרהם בשם חידושי דב”ש [בשלחן גבוה כ’ שהוא הריב”ש וכן במצת שימורים כ’ חידושי דבר ששת].

ומבואר שם דיש בזה מיחזי כיוהרא מי שאומרו מטעם זה וכן מבואר בלבוש ובערך לחם למהריק”ש.

[ובפמ”ג יש משמעות שעשה פלוגתא בין השו”ע לבין הלבוש דרק להלבוש הוא איסורא משום יוהרא ולהשו”ע רק לא נהגו בזה, אבל שוב הביא שם דבב”י מבואר כדברי הלבוש ואפשר דר”ל דלפ”ז אין פלוגתא ביניהם וכידוע שהפמ”ג דרכו לקצר, ומ”מ לולי דבריו יתכן לומר לפמ”ש הבה”ל להלן בהל’ שבת סי’ רסב ס”ב דבביתו אין יוהרא וכן משמע להלן במשנ”ב סי’ סג גבי עמידה בק”ש שעיקר יוהרא הוא בפני רבים א”כ מש”כ השו”ע ועכשיו לא נהגו לאמרו היינו אפי’ בצנעא, ולחש נמי חשיב בצנעא כדמבואר בדברי הפוסקים בשם הירושלמי גבי הקורא שמע שמע, ובנוה שלום על השו”ע נקט דהשו”ע אין כוונתו שיש בזה איסור אלא רק הודיע המנהג, והוא כתחילת דברי הפמ”ג, ועי’ עוד בדע”ת כאן שציין כמה מ”מ בזה אם בצנעא חיישי’ ליוהרא או לא].

אולם בגמ’ בשבת קיט ע”ב נזכר שגם מלאך רע אומר אמן ומבואר שם עוד שהמלאכים באים גם למי שאינו מכבד את השבת ומשמע דב’ המלאכים הם טוב ורע לכל אחד והוא כפי מעשיו.

ועוד בתענית י”א ע”א מיירי ברשע שב’ מלאכים המלווין מעידין ומשמע דגם ברשע כ”ה.

וגם בגמ’ ברכות ו ע”א אמרי’ כל חד וחד אלפא מימיניה ורבוותא משמאליה וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא ומבואר מזה דלולי המלאכים המשמרים לא היינו יכולים להם וא”כ משמע דכל מי שניצול מן השדים הוא בכלל שמירה זו ולאו דוקא המלאכים בעלי המדרגה.

ועי’ גם בתנחומא פ’ משפטים מהו יפול מצדך אלף הקב”ה מוסר לכל אחד ואחד מישראל רבוא ואלף מלאכים שיהו משמרין אותו ועושין לו דרך, ואחד מהן מכריז לפניו ואומר תנו כבוד לצלמו של הקב”ה לפי שכל העולם כלו מלא רוחות ומזיקים ע”כ, ומבואר דהמלאכים הם משום השדים ומבואר שם עוד דריבוי המלאכים הם בזכות המצוות אבל בעל מדרגה הקב”ה בעצמו משמרו ואפשר דמי שאין לו מצוות כלל יש לו מעט מלאכים דהרי המלאכים לשמר מן השדים וכ”א צריך שמירה ועוד מבואר דאומרים צלמו של הקב”ה ולא ע”ש דרגתו [ומיהו מצינו דמי שהוא בעל עבירה אין בו צלם אלקים כדדרשו בשבת קנא ע”ב על נמשל כבהמות נדמו] ועוד נזכר לכל אחד ואחד מישראל ומסתמא היוצא מזה הוא רק הכופר בעיקר כעין מתני’ דריש פרק חלק וכ”ש דכאן הוא בסתם ושם מפרש שהם יוצאים מן הכלל ומסתמא כאן כ”ש שלא בא למעט יותר ממי שנתמעטו שם שאינם בכלל כל ישראל שיש להם חלק לעוה”ב.

[ואחר שכתבתי הנ”ל מצאתי דחלק מהראיות הנ”ל הביאו כבר האחרונים דלהלן כ”א לפי סגנונם].

ולהלן יבואר דיש שכתבו שהטעם קלוש אבל במחב”ר הביא מי שכתב דאין הרמות רוחא מצד שיודע שמלאכים מלוין אותנו דזה ודאי שכן הוא אלא הרמות רוחא הוא מצד שמתייחס למלאכים עי”ש הנוסח בזה, וגם זה צריך ביאור דהרי א”כ לא נשתנה דבר מזמן הגמ’ לזמנינו ועוד דבלשון הפוסקים נזכר שאין אנו מחזיקין עצמו שמלאכים מלוין אותנו ולא משמע כן (ובחיים שאל כ’ החיד”א שכשהביא חכמים בסתמא ולא כ’ שלזה דעתו נוטה אין הכונה שהכריע כמותם).

ובשם האר”י הובא שהי’ אומר התכבדו מכובדים (ראה מחב”ר להחיד”א שם בשם מצת שימורים והובא בשע”ת שם וכן בשם מהר”ם פאפירש), וכן הובא במגיד מישרים להב”י פ’ מטות מסעי בשם המגיד, ובעבר ראיתי בזה בהרחבה במנהג המקובלים בזה בספר עצי ארזים עי”ש מה שהביא שם.

ויש שנקטו דאין הכונה במנהג המקובלים שכל אחד יכול לאומרו אלא שביחידים אין יוהרא (עי’ שע”ת שם), אבל במגן גבורים סק”א כתב ובאמת טעם זה קלוש, וכבר כתב דודנו הגאון מהר”י עמדין ז”ל דהשם דרכיו ודעותיו רשאי לאומרו וכן הביא הברכי יוסף בשם תשובה כת”י לחד מרבני קשישאי הרב מוהר”ר יחיאל קושטליץ שראוי לאומרו עכ”ל.

[אולם עי’ ברוח חיים על השו”ע שם שהאריך להוכיח דדעת האר”י וגם דעת היעב”ץ הוא רק לאמרו בשדה ולא בעיר והטעם פשוט כדלעיל דבצנעא אין יוהרא ומ”מ במגיד מישרים נזכר סתמא וי”ל דבמופלג בחסידות אין יוהרא כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ לו ובמשנ”ב סי’ סג מעובדא דר”י בן נקוסא והאר”י אפשר שמחמיר על עצמו היה גם לדידיה להקפיד בזה רק בצנעא, ויש להוסיף עוד דהיה מקום להבין בלשון שהשם ארחותיו רשאי לאמרו דהיינו דמי שידקדק יבין לאמרו אבל זה אינו דמהו הלשון רשאי אלא ר”ל מי שמדקדק במצוות אין בו יוהרא לענין זה ויש לומר דיוהרא לגבי כל חומרא הוא לפי הרגיל בחומרות כיו”ב דחומרא גדולה בעי’ מופלג יותר בחסידות משא”כ חומרא שאין בה קושי כ”כ, וכן הבין בבאר משה על השו”ע שם (נדפס בקובץ אוצר הלכה) דשם ארחותיו דהיעב”ץ הכונה שמוחזק לדקדק במעשיו, וראיתי גם בשלחן אברהם על השו”ע שם (נדפס בקובץ אוצר הלכה) שכ’ דכעי”ז משמע בסידור יעב”ץ ולא ראיתי הדברים בפנים בסידורו ובמור וקציעה, ויש להוסיף דהוא ע”ד השו”ע הנ”ל סי’ לו].

ויש להוסיף דאע”פ שכ’ המשנ”ב בסי’ כה סקמ”ב דכל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים וכו’ מ”מ בניד”ד מאחר דמעיקר הדין גם להפוסקים יש לומר ורק נהגו שלא לאמרו מטעם הנ”ל ממילא לא דמי לדין המשנ”ב הנ”ל ואין בכחינו למחות במי שנוהג בזה כבעלי הקבלה וכמו”כ נתברר דגם בעלי הקבלה לא הנהיגו לאמרו אלא למוחזק כמדקדק במצוות או בצנעא ובכה”ג אין איסור יוהרא מדינא כמשנ”ת וממילא אין כ”כ פלוגתא בין בעלי הקבלה לפוסקים וגם דיש מהפוסקים שכתבו כבעלי הקבלה משום שכ”ה מדינא דגמ’.

[והנה באמת הק’ בספר נפש חיה על השו”ע שם (נדפס בקובץ אוצר הלכה) דהפמ”ג לכאו’ סתר דבריו דהרי בסי’ רסב נקט דאין איסור יוהרא בצנעא, ולכאו’ אה”נ דעיקר האיסור דיוהרא הוא רק בפני אחרים רק דמשום שא”א להזהיר להמון העם לחלק בזה לכך הנהיגו שלא לאמרו כלל, אבל יתכן לומר חילוק אחר דיש חילוק בין יוהרא של חומרא התלויה במנהג לבין יוהרא ממינא דהכא שהוא חמור יותר והענין דחומרא התלויה במנהג הוא שאם עושה בפני אחרים שלא נהגו הו”ל כמתייהר בפניהם אבל בביתו רשאי לקבוע המנהגים אבל כאן וכיו”ב היוהרא הוא משום שעושה מעשה שמחשיב עצמו מחמת זה דהרי לפי המבואר באבודרהם ובפוסקים שנמשכו אחריו רק בעלי מדרגה זוכים למלאכים לומר להם נוסח זה וממילא כשאומר כן הרי הוא אומר על עצמו שהוא בעל מדרגה ויוהרא שהיא יוהרא בעצם אין בזה חילוק בין צנעא לפרהסיא אלא אם כן הוא באמת בעל מדרגה.

ותדע דהרי קודם שהנהיגו שלא לאמרו אז היו אומרים אותו כסתמא דגמ’ והטור וגם בשו”ע לא כ’ אלא ועכשיו לא נהגו לאמרו, א”כ עמדו ואמרו שלא לאמרו משום יוהרא אע”פ שאז עדיין היה המנהג לומר, וחזי’ מזה דאין כאן דיני יוהרא מצד המנהג שהרי כשבטלו זה משום יוהרא לא היה שום חשש מצד המנהג.

ויעוי’ במטה יהודה למהר”י עייאש על השו”ע שם דס”ל שאפי’ מי שמופלג בחסידות לא יאמר אותו כיון שכבר נקבע המנהג לכל, וצ”ע דלא עדיפא מתקנת עזרא גבי ר”י בן נקוסא עי”ש, וי”ל דזה מתיישב כנ”ל כיון שאי”ז כשאר יוהרא, ובזה נתיישב עוד למה האר”י גופיה אמרו רק בשדה ולא סגי ליה לאומרו בעיר מטעם שהי’ מופלג בחסידות.

ובגוף ענין זה יש להעיר דמנהג אמירת תיבו אושפיזין וכו’ הנזכר בזוהר על רב המנונא סבא נתפשט המנהג לאמרו ולא מצאתי שערערו על המנהג מצד שאין אנו מחזיקים עצמנו ראויים שיבואו האבות אצלינו דיש שאינם זוכים כמבואר בזוהר שם, ואולי צ”ל דרק ברשעים אין האבות באים אבל כל מי שאינו רשע ואינו בעל מדרגה האבות באים אצלו דהאבות באים מחמת המצוה ולא מחמת גדלות האדם משא”כ כאן המלאכים באו מחמת גדלות האדם אם הוא בעל מדרגה לפוסקים אלו, ולענין שלום עליכם מצאתי בשם מנהגי חת”ס סי’ ה סק”ו שביטל מחמת טעם וכ”ב בשמו בשה”ל ח”ס סי’ רה לסי’ סו, ושו”ר שבעוד יוסף חי ויצא ד’ כ’ כעין התי’ הנ”ל על אושפיזין דבשבת המלאכים באים לכבוד שבת, ובאחרונים דנו גם מצד ואמרו אמן דבשמונ”ע, שנזכר בפוסקים דקאי על המלאכים, וכתבתי תשובה נפרדת לענין זה].

היוצא מזה דהמנהג אינו לברך ויש שנהגו לברך ע”פ האר”י והנוהג לברך סומך בזה על האר”י ובלבד שיהיה בצנעא או עכ”פ במי שמדקדק בכל מעשיו [ויש צד דבעי’ שניהם כמו שנתבאר דבצנעא בלבד בכה”ג יש דעת המהר”י עייאש דעדיין חשיב יוהרא ובמדקדק במעשיו יש שנקטו שג”כ לא יברך אם כי רוב הפוסקים שדברו להדיא במוחזק ליר”ש ומדקדק במעשיו לא החמירו בזה].