מילה

שאלה

{בס”ד
האם היה טעם רגיל לבשר הקדשים (הקרבנות), והאם היה מותר לטבל אותם?
(מאת הרב אהרן)}

תשובה

בס”ד

‏יום חמישי כ”א אב תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרון שליט”א

שלום רב

בודאי היה טעם טוב בקדשים, ותנן בפ”ה דאבות שמעולם לא הסריח בשר הקודש, וכמו”כ מותר לאכול את בשר הקודש עם תבלין או ליפתן וכדלהלן:

כתוב בבמדבר י”ח ח’ וז”ל, וַיְדַבֵּר ה’ אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם.

ותניא, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין של חולין, דאמר קרא לך נתתים למשחה – לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים [זבחים צ”א א’].

ועוד איתא במסכת חולין דף קלב ע”ב, א”ר חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, דאמר קרא למשחה – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים.

והתוס’ כאן כתבו דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצלי אכל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר, עכ”ל .

וכעי”ז כתב בחידושי הרמב”ן וז”ל, אינן נאכלין אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל.

פי’ לאו דוקא אלא לומר שנאכלות על השבע ובלפתן כדרך שהמלכים אוכלין אטו מי שאינו אוכל חרדל אינו נוטל מתנות, וכדאמרינן בסמוך אי לקדירה אדמחתך להו ומלח להו וכו’, ותנן נמי במוקדשין (זבחים נ”ה א’) ונאכלין בכל העיר בכל מאכל, ותנן נמי במסכת זבחים בפרק כל התדיר (צ’ ב’) ובכלן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן שלוקין צלויין ומבושלין ועלה נמי אתמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, אלמא צלי לאו דוקא אלא מטעמים כאשר אהב וזהו דרך מלכים.

וכן כתב בחידושי הר”ן וז”ל, אין נאכלות אלא צלי לאו דוקא דהא תנן בזבחים בפרק התדיר ובכולן הכהני’ רשאין לשנות באכילתן לאכלן צלויין שלוקין ומבושלים ועלה אתמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין.

ואמרינן נמי בסמוך אי בטוייא מדיב דאיב דמא אי לקדרה איידי דמחתך להו וכו’ אלמא אפילו בקדרה אכיל להו.

אלא הכא הכי קאמר אינן נאכלות אלא להנאה ולתענוג כדרך שהמלכים אוכלין וכל אחד לפי מטעמים אשר אהב ע”כ.

וכתב בתורה תמימה הערות במדבר פרק יח הערה כד וז”ל, לא נתבאר לי הענין לאשורו, אם אכילה כזו חובה היא או רשות, כי פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי מורה על חיוב, וכנגד זה לשון הדרשה הקודמת, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין וכו’ מורה על רשות, והתוס’ כאן כתבו דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצלי אכל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר, עכ”ל, ומבואר שכתבו כן כדי לפשר בין שתי הלשונות והדרשות שהבאנו, אבל הן פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי לא משמע כן, אלא מורה על חיוב, והרמב”ם העתיק בשני המקומות כלשונות הגמרא [פ”ט הכ”ה מביכורים לענין מתנות כהונה, ופ”י ה”י מקרבנות לענין קדשים].

ובתו”כ פ’ אמור (כ”ב ז’) איתא ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא, מעלה את החטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה, ע”כ, והבאור הוא שמחשיבו כלחם ביתו ויכול להתנהג עם אכילתו כלחם ביתו ויכול לעשותו קמח או סולת, מבואר מזה ג”כ דאופן אכילת קדשים רשות הוא.

ולכן נראה דהלשון אין נאכלות אלא צלי ובחרדל בא רק לאפוקי שלא יאכלם חיים או שאינם מבושלים כל צרכם, אבל אין ה”נ שרשאי לאכלן גם מבושלין ושלוקין, ונקט צלי וחרדל משום דכן היה מנהגם, כאשר עוד היום הנהוג כן במדינות החמות כנודע, ועדיין צ”ע בזה עכ”ל.

בהקשר לענין טעם בקדשים אפשר להביא ג”כ מה שכתוב בשמות רבה פרשת בא פרשה יט וז”ל, והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לגאלן ולא היה להם זכות מה עשה הקדוש ברוך הוא קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם, וי”א שם היה יהושע שמל אותם שנא’ (יהושע ה) ושוב מול את בני ישראל שנית והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול אמר הקדוש ברוך הוא שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקדוש ברוך הוא לד’ רוחות העולם ונושבות בג”ע מן הרוחות שבג”ע הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר (שיר השירים ד) עורי צפון ובואי תימן והיה ריחו הולך מהלך מ’ יום נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח היה אומר הקדוש ברוך הוא אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין שנאמר ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו’ מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב”ה עובר ונוטל כאו”א ונושקו ומברכו שנאמר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו’ חיי בדם פסח, חיי בדם מילה.

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ הרב שליט”א,

אשמח אם הרב יענה לשאלותי.

שאלה ראשונה:

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר”ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

ב) ומה הדין שאדם הנ”ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר”ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר”ת?

שאלה שניה:

א) בשו”ת “שואלים ודורשים בהלכות” כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת “שהחיינו” לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת “שהחיינו” לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה “הפסק” בלענות “אמן” לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

שאלה שלישית:

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים “פרחי כהונה” ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי!

***

התשובות בקצרה

א.

אם אינו נוהג כר”ת בשבת מעיקר הדין אלא בתורת חומרא, ואינו רוצה להקפיד בתע”צ דרבנן, נראה שאינו מחוייב להקפיד בזה [ולענין יוהכ”פ ראה בפנים].

ב.

כנ”ל.

ג.

אם אינו נוהג כר”ת בשבת מעיקר הדין יתכן שאינו מחוייב לנהוג בק”ש, כמו”כ יכול לסמוך על ק”ש שעל המיטה ולכוין בפסוק ראשון.

א.

להדעות הסוברים שצריך לברך הברכה היא חיוב.

ב.

למעשה לא יברך.

ג.

לא.

א.

יכלו להטבילם בשביל זה, רק במת היה צריך אפר חטאת, וראה עוד בפנים.

***

תשובה

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר”ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

תשובה: אם נוהג כר”ת רק בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ורוצה להחמיר רק בשבת אך אינו רוצה להחמיר גם בתע”צ, [היינו שהשאלה מדין נדר, האם קיבל ע”ע להחמיר גם בתע”צ], רשאי להקל בתע”צ, משום שאינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומתקנת נביאים [אף שלא היה חיוב מ”מ מאחר שקבלוהו נעשה ממילא מדברי קבלה מכיון שבדברי הקבלה נאמר רצו מתענין], כמו שכתב הטור או”ח סי’ תק”נ ע”ש, וי”א שגם אי”ז דין כשאר איסורים מדרבנן מתיקון חז”ל חכמי המשנה והתלמוד, אלא חיוב מצד שקבלו כל ישראל על עצמם, עי’ בלשון הרב המגיד שהביא הב”י שם.

ולענין יו”כ יתכן ג”כ שיכול להקל יותר משבת מכיון ששבת הוא איסור סקילה ויוה”כ הוא איסור כרת, ועיין ב”מ צ’ א’ שבת דאיסור סקילה וכו’, וכן ביבמות קי”ד א’ שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו”ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן, וכן בגמ’ בסוכה שנביא להלן, אבל מ”מ לכאורה אם קיבל עליו ג”פ ולא אמר בלי נדר יתכן שצריך לעשות התרת נדרים כדי לאכול במוצאי יו”כ קודם זמן ר”ת.

אכן המנהג אצל כמה המחמירים כר”ת הוא שמחמירים רק בדברים דאורייתא כשבת ויוה”כ ומחמירים בדברים דרבנן כד’ תעניות.

ויעוי’ גם במ”ב בהל’ אכילה לולה ביוה”כ, בסימן תרי”ח סקכ”ד, וז”ל, ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ”ח וסימן ש”ל כי אין בין יוה”כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת, ומשמע מן הדברים שגם בדרכי הפסק אין חילוקים בין חומר שבת לחומר יוהכ”פ [אף שהיה מקום לחלק בדבר שהוא מצד נדר].

כ”ז אם נוהג כר”ת בתורת חומרא אבל אם נוהג כר”ת מעיקר הדין א”א להקל בשום דבר האסור מן הדין.

ב) ומה הדין שאדם הנ”ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

תשובה: דינו כנ”ל, כמו בתשובה הקודמת.

[אין להקל יותר בתע”צ אם מחוייב מצד הדין].

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר”ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר”ת?

תשובה: הגרי”ש אלישיב היה מחמיר לקרוא שוב ק”ש לאחר זמן ר”ת (ספר גדולה שימושה).

אך כנ”ל מי שאינו מחמיר מעיקר הדין כר”ת ואינו רוצה להחמיר בדבר זה יתכן שאין חיוב מכיון שאי”ז איסור כאיסור סקילה, וגם אם לא נחלק בין איסור סקילה לאיסור כרת, מ”מ בין איסור סקילה למצוות עשה יש מקום לחלק, ראה סוכה ט”ז ב’ עד כאן לא קאמר ר’ יוסי הכא אלא בסוכה דמ”ע, אבל שבת דאיסור סקילה לא, ובזה מבואר ג”כ מהגמ’ שם דאע”ג שמיירינן גבי מצוות שבות של איסור שבת ולא על איסור סקילה מ”מ מכיון שמעיקרו זהו שבות שישנה בשבת שעיקרה היא איסור מה”ת של סקילה, וכמו שכתב רש”י סוכה שם וז”ל, אבל שבת דאיסור סקילה הוא – במלאכות דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית בה עכ”ל.

וכ”כ בחידושי הריטב”א שם וז”ל, אבל בשבת דאיסור סקילה [לא].

לא קאמר חיוב סקילה דהא עירוב דרבנן הוא דלית ביה סקילה, אלא איסור סקילה כלומר איסור שבת שיש בו סקילה בדאורייתא ולהכי חמיר אפילו בשל דבריהם עכ”ל.

וכ”כ בחידושי הרא”ה שם וז”ל, לא קאמר ר’ יוסי (התם) [הכא] אלא בסוכה, דאיסור עשה, אבל שבת, דאיסור סקילה, לא לימא.

ואיסור סקילה לאו דוקא בדרבנן.

אלא הכי קאמר, אבל שבת דחמור, אפילו בעירובי חצרות דרבנן לא לימא עכ”ל.

ולפ”ז גם מי שמחמיר במלאכות דרבנן של שבת לפי זמן ר”ת, [באופן שאינו מחמיר מעיקר הדין], מ”מ יכול להקל בק”ש כדעת הגאונים, מכיון שבמלאכות דרבנן בשבת יש יותר מקום להחמיר ממצוות עשה.

כמו”כ יוכל גם לסמוך על ק”ש שעל המיטה, אם מקפיד לכוין בפסוק ראשון כדין, אף שהמ”ב נוקט שא”א לסמוך על ק”ש שעל המיטה כשמחוייב לקרוא ק”ש מעיקר הדין, מכיון שאי”ז באימה וביראה, מ”מ נראה דמאחר ומצד הדין יוצאים בק”ש שעל המיטה אם כיון בפסוק ראשון, דהק”ש באימה וביראה אינה לעיכובא, יעוי’ במ”ב סי’ ס’ סק”ז, ולכן מי שאינו נוהג מעיקר הדין להחמיר כדעת ר”ת יוכל לסמוך ע”ז.

עוד העירו מדברי התוס’ בריש ברכות וז”ל, לכן פי’ ר”ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר.

ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום.

ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.

) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וכו’, על כן אומר ר”י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר וכו’ עי”ש.

והיינו דלדעת התוס’ יוצאים יד”ח בק”ש קודם צאה”כ, וא”כ יש מקום לסמוך ע”ז עכ”פ לעניננו.

א) בשו”ת “שואלים ודורשים בהלכות” כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת “שהחיינו” לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

תשובה: אמנם ברכת שהחיינו על פרי חדש היא רשות כמבואר בסי’ רכ”ג ס”א, מ”מ ברכת שהחיינו על דבר הבא מזמן לזמן חובה היא, כמבואר בגמ’ עירובין מ’ ב’ דדוקא אקרא חדתא זהו מנהג חומרא של רב יהודה אבל על המועד זהו חיוב, וכתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ רכ”ג ס”א וז”ל, ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.

וכתב במשנה ברורה שם סק”ז, וז”ל, בברכה זו – פי’ בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר עכ”ל.

ומבואר בזה דהברכות הבאין מזמן לזמן חובה נינהו.

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת “שהחיינו” לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

תשובה: למעשה אין לברך משום שבכך לא ישמע את התקיעות, וגם אם כאשר יכוין את הברכה ימשיך לכוין בעוד התוקע התחיל לברך כבר, באופן זה לא יכוין משום שאם הסיח דעתו לענינים אחרים בשעת התקיעות אי”ז פשוט כ”כ שיצא יד”ח, ולכן יסמוך על הפוסקים שסוברין שאינו מברך ביום השני שהחיינו, וגם לדידן המ”ב סי’ ת”ר סק”ז כתב שלכתחילה ילבש בגד חדש לברכת שהחיינו, א”כ חזינן שיש עדיין מקום לחשוש לדעה זו לכתחילה גם למנהגינו, ויתכן שיש לצרף זה למצב כגון זה להתייחס למעשה לדעה זו, ויש לצדד עוד שבדברים שהש”צ מוציא את הרבים ידי חובתן אפשר ללכת אחר מנהג המקום, [ויעוי’ במ”ב שם ג”כ שזה נראה שזה היה נקודת החילוק בין המחבר להרמ”א, דבמקומו של המחבר לא נהגו לברך ובמקומו של הרמ”א נהגו לברך, ולכן נקט הרמ”א לברך אבל במקום שלא נהגו לברך לא היה מנהיג הרמ”א לברך שם], ולכן למעשה לא יברך.

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה “הפסק” בלענות “אמן” לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

תשובה: אי”ז הפסק אלא שחייב לענות אמן, וזהו מצורך הברכה, ואף יש דעות בפוסקים שאם לא ענה אמן לא יצא יד”ח.

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים “פרחי כהונה” ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

תשובה: אם הולד נגע באם רק בתוך רחמה ולא בחוץ הו”ל מגע בית הסתרים ומגע בית הסתרים אינו מטמא, מ”מ מסתבר שנטמאו ע”י נגיעה מחוצה לה, אבל נראה דדי במה שהטבילום, וכן נזכר בר”ש פרה פ”ג מ”ד שהיו צריכים טבילה דחיישינן שנגעו בשרץ, ואע”ג שנזכר שהיו מקפידים שיהיו לפני הזמן שיוכלו ליטמא בטומאת קרי, מ”מ בטמאת קרי יש חשש שיטמאו לאחר שהטבילום, משא”כ בטומאת מגע אין חשש כזה, ודי במה שמטבילים אותם פעם אחת, ורק שלא יבואו אח”כ לידי קרי.

ובתפארת ישראל (יכין פרה פ”ג מ”ב סקי”ד) כתב וז”ל, ואף על גב דהרי בל”ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה, מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר”ש במ”ד], וגם בל”ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי’ שם שרצים מתים של הח’ שרצים המטמאין [כטהרות פ”ג מ”ח], וא”כ גם אם היו רואין קרי, היו נטהרים בטבילה ההיא, אפ”ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר עכ”ל.

***

קרא פחות

‏יום שישי י”ב אייר תשע”ו

האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה

א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא”כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י”ב ג’) וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל”ב א’), הנה איתא במס’ תענית דף יז ע”ב, וז”ל, אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכי נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע”כ.

וה”ה הכא י”ל דאסמכה אקרא, וגם על כל המצוות נאמר בתו”כ ר”פ בהר שאע”פ שנאמרו רק אח”כ מ”מ נאמרו כבר פרטותיהן וכללותיהן מסיני, וה”ה מצות שבת שנאמרה קודם י”ל שנאמרו פרטותיה קודם.

ובפרט כאן שלא נאמר בפסוק איזה פרטים נאמר במרה, ואיזה פרטים לא נאמרו שם, ובתורה נכתבו כל פרשיות של מלאכות ואיסורי וקידושי שבת רק אח”כ, וא”כ מה שנתרץ על כל הפרטים נתרץ על מילה בשמיני.

ובענין התו”כ הנ”ל עיין במס’ חגיגה דף ו ע”א-ב, וז”ל, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע”כ, ויש להעיר קצת מדכתיב גבי מקלל כי לא פורש מה יעשה לו וצל”ע.

עוד יתכן דבאמת לא היה להם עדיין היתר בזה, וכתב רש”י במסכת הוריות דף ח ע”א וז”ל, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים – דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה עכ”ל.

ויש להבין מדברי רש”י דמה שנאמר מתחילה בסיני לא כלל את כל הפרטים, וכמו שלא תשתחוה לא נאמר אז, וה”ה גם לענינינו, וכל עוד שלא נאמר לא הותר.

והנה הרמב”ם בהקדמתו לספר משנה תורה כתב שיש דרשות שחידשו חכמים מדעתם, וכתוב ברות רבה פרשה ה’ ג’ וז”ל, ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כ”ג ד) – ולא עמונית, מואבי (דברים כ”ג ד) – ולא מואבית ע”כ.

וה”ה לענינינו, אכן כאן הוא יותר מצד הדין ושם י”ל שהוא גלויי מילתא שנתגלה אח”כ.

אבל הנה בפסיקתא דרב כהנא (בפיסקא טז – נחמו) הלשון אחרת, וז”ל, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם, אמ’ לה שאילו באת אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ”ל.

וכתוב עוד ברות רבה פרשה ד וז”ל, ויולד מן חדש אשתו (דברי הימים א’, ח’ ט) ולא היה צריך קרייא למימר, ויולד מן בערה אשתו? אלא בימיו נתחדשה הלכה, עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית.

בעלמא ע”כ.

ומבואר לכאורה שהוא חידוש הלכה ממש, ולכך כתיב חודש אשתו, ויל”ע בכ”ז.

האם מותר למצורע לפרסם חטאו

ב) מה שהקשה מ”ט צריך להכריז טמא טמא יקרא, הרי אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאיה (ברכות ל”ד ב’).

תשובה בחטא מפורסם שרי כמ”ש בשו”ע, וכאן שניכר ועל שפם יעטה בודאי שרי, וכמו”כ כשיש בזה תועלת שאני, וכמ”ש בשבת ס”ז א’ צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים.

[ובעצם כאן אינו מודיע חטאו רק צרעתו, ויש לדון האם שייך ג”כ שיצטרע שלא בחטא, ביסורין של אהבה, ועיין ברכות ה’ ב’ מ”ש שם ע”ז, מיהו בנגעי בתים משמע דשייך].

בהנ”ל – מדוע לבקש מאחרים שיתפללו עליו

ג) מה שהקשה מ”ט מבקש מאחרים והרי תפילת החולה יפה להתקבל (ב”ר פנ”ג י”ד).

תשובה הנה פשוט שתפילת רבים עדיפא, ובנדרים ח’ א’ איתא שהמנודה בחלום ילך בפרשת דרכים ויאמר שלום לעשרה, ועי’ בראשונים שם שפי’ שהוא כדי שיקבל מי’ אנשים שלום שהוא ברכה, וה”ה הכא שרבים מתפללין עליו, ואע”פ שיש מעלה בתפילת החולה מ”מ יש מעלה גם בתפילת רבים, וכ”ש כשיש צדיקים ממנו והוא רשע ופשוט.

האם נגעי עור בשר הם דבר שבטבע או לא

ד) כתב הרמב”ן (ויקרא פרק יג מז), וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה עכ”ל.

והקשה כת”ר ממה שכתב הרמב”ן הנ”ל וז”ל, רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, וצ”ע הרי רק על בגדים ובתים אמר דאינם בטבע ומ”ט עירב כאן נגעי בשר.

תשובה הרמב”ן כתב שרק בגדים ובתים אינם בטבע, אבל גם מה ששייך בטבע שייך לראות עי”ז גילוי שכינה, כאשר זה קורה לאדם מיד אחר שעובר עבירה [וגם בימינו ניתן לראות כל הזמן גילויי שכינה כאלו, ועיין בארחות יושר], וכתב הרמב”ן לפני כן וז”ל, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך.

ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת.

ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן “נגע צרעת”, כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר “צרעת היא”, יתכן שהיא צרעת גמורה עכ”ל.

וא”כ זה דבר ששייך ברפואה ופשוט.

האם נגעים מדבקים

ה) מה שהקשה בהנ”ל, דאם איתא שנגעים הם דבר טבעי א”כ איך נותנים לחתן ז’ ימים, הרי בכל מחלה יש חשש שידבק.

תשובה לא הבנתי מה מקשה, דאטו רוצה שיסגירוהו כדין מצורע רק משום שהוא מדבק, דבודאי שבכל מחלה מדבקת יש להזהר בזהירות המצויה, אך א”צ להסגירו, ובלא”ה הרי יש מחלות שאינן מדבקות.

נגעים בחו”ל ובירושלים

ו) כתב הרמב”ן (ויקרא י”ג מ”ז) וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם.

וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ע”כ.

והקשה כת”ר א”כ אמאי אין ירושלים מטמאה בנגעים, דאדרבה כיון שקדושה יותר דין הוא שינהגו בה נגעים.

תשובה זה פשוט שגם שיש מעלה וגדולה בהנהגה זו, שכל חוטא נענש בנגעים מ”מ יש בזה גם טומאה וגם פורענות וצער, ולכך במקום שקדוש מדי לא שייך, ופשוט.

בדד ישב מחוץ למחנה

ז) כתב רש”י ויקרא פרק יג (מו) וז”ל, בדד ישב – שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.

ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ע”כ.

והקשה כת”ר הרי על ז’ דברים הנגעים באים.

כמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”א, וז”ל, א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.

תשובה כולם הם דברים שמביאין לידי פירוד, לה”ר שפ”ד גזל וצרות עין, וגם גילוי עריות לתאוה יבקש נפרד שמפריד בין איש לאשתו, וגסות הרוח ג”כ שאפילו בנוה שלו אינו מתקבל, כמ”ש בפ”ט דסוטה, ובשבועת שוא יל”ע.

בענין הנ”ל

ח) מה שהקשה במ”ש (מ”ב ז’ ג’) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ופרש”י גחזי וג’ בניו.

והרי בעינן בדד ישב.

תשובה בר מינה דההיא שרשע היה, ורק לא הכניסוהו לפנים כיון שהיה מצורע ומטמא, אבל מצידו עשה מה שרצה, ואמר מר (סנהדרין ק”ז ב’) גחזי חטא והחטיא את ישראל.

מ”ט נאמר את כל עור הנגע ולא המנוגע

ט) מה שהקשה הרב חגי דעי, אני כולל קושייתו בתשובה וכדלהלן: כתב הרא”ם פרשת תזריע פרק יג פסוק יב וז”ל, מראשו של אדם ועד רגליו.

לא מראשו של נגע ועד רגליו, שהרי אחר זה פירש ואמר (פסוק יג ובספרא שם אות ב, ה): “וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו”, שהוא בשרו של אדם.

ותניא בתורת כהנים: “את כל בשרו – להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים”.

ותניא נמי: “כולו הפך לבן – יכול תוך ראשו ותוך רגליו, תלמוד לומר: ‘מראשו’ להוציא תוך ראשו, ‘ועד רגליו’ להוציא תוך רגליו”.

ותנן נמי בפרק ששי דנגעים (משנה ח): “דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה”.

ואם תאמר, אי הכי מאי “את כל עור הנגע” את כל עורו מיבעי ליה, כבר פירשו בתורת כהנים: מאי את כל עור הנגע, “עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת”.

פירוש: שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים, שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה, אינן מִטמאין בנגעים, דכתיב (פסוק יח) “ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין” וגו’, דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאת או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה, וטמאו הכהן, אבל כל זמן שהוא מורד, שיש בו ליחה, אינו מקבל טומאה.

וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא, וכיון שאינו ראוי לקבל נגע, שיקבל טומאה, אינו מעכב את הפריחה, אבל אם העלו קרום מלמעלה, שהן ראויין לקבל טומאה, מעכבים את הפריחה, שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן, אינו טהור עכ”ל.

וכתב התורה תמימה הערות ויקרא פרק יג הערה סו [ע”ד התו”כ הנ”ל] וז”ל, הנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ”ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י”ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ”י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור.

וע”ע מדין זה במשנה ה’ פ”ז דנגעים ע”כ.

קרא פחות

{יום א’ לסדר וארא ע”ו
מודיעין עילית – כולל יששכר באהליך}

היכן גרו ישראל במצרים

א) מה שהקשה הג”ר נתנאל כהן נ”י עה”פ ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וז”ל, צ”ב הא בני ישראל הובדלו מכל המצריים וגרו בארץ גושן, ומהו ושאלה אשה משכנתה ע”כ.

תשובה ראשית כל מה שהובדלו מן המצריים היה בימי יעקב, אבל אח”כ מפורש במדרשי חז”ל שהיו מחפשים להיטמע באומת מצריים, ושהיו הבתי קרקסאות ובתי תיאטראות מלאים מהן, ושבטלו ברית מילה, ועיין בס’ שלח את עמי לה”ר יוסף דויטש מה שליקט הרבה מדרשים בזה, ולק”מ.

עוד יש לידע דבמדרשים מבואר שלא נתנו להם מצרים לשוב לביתם, וא”כ לא המשיכו לדור בארץ גושן תמיד, וגם מי שלא היו ישנין בשדות, אפשר שהיה להם בית לישן עם המצריים.

בדבי המשך חכמה שלימוד תורה דרבים דוחה פיקו”נ

ב) מה שהקשה הגר”ד פאלק ע”ד המשך חכמה סוף תרומה דעל ת”ת דרבים יש למסור נפשו, ולכך נענש יהושע כשלא עסק בתורה במלחמה, ולכך מסר יהושע נפשו עה”ת.

והקשה דבמשך חכמה עה”פ (שמות ד’ י”ט) כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, כתב המשך חכמה דאם היה חשש סכנה היה פטור מלהוציאן ממצרים וליתן להם את התורה.

תשובה הנה באמת דברי המשך חכמה הללו בפ’ תרומה צריכין ביאור ובירור, מ”ט דוחה פיקו”נ אע”פ שאי”ז מג’ עבירות, ואפשר דס”ל שהיה בזה חילול ה’ ולכך דוחה פקו”נ, ואינו תח”י כעת, אכן נראה לחלק דכל ענין הפקו”נ שאינו דוחה ת”ת הוא רק אחר שניתנה התורה, אבל קודם שניתנה התורה היתה התורה מציאות אחרת, וכמ”ש בזהר שסיפורי התורה הם רק התלבשות של תורה עליונה ונשגבה במילים, ולכך לא רצו מלאכי השרת שתנתן תורה לישראל עי’ באור החיים, אבל אז עדיין לא היה חילול ה’ כל עוד שלא נתנה אם לא תינתן, ורק אחר שניתנה התורה ונעשו ישראל לעם סגולה וגוי קדוש בשביל זה, אם עתה יבטלו ישראל מן התורה זה יהיה ביזיון וחילול שם הקדש, וגם משה י”ל דמיירי על מה שמסר נפשו אחר מתן תורה, אם כי אינו לפני כעת כאמור.

בשם ‘אהיה’

ג) מה שדן כת”ר עפמ”ש בתרגום (שמות ג’ י”ד) אהיה אשר אהיה, ותרגם אהיה די אהיה, ומוכח שכונתו דגם תיבת אשר כלולה בשם.

ומאידך במ”ס פ”ד ה”ב מתבאר שאם כתב אהיה אסור למחקו ע”ש.

תשובה לא הבנתי מה ההכרח לזה, חדא דאדרבה אם היה השם אהיה אשר אהיה היה לו לתרגם אהיה אשר אהיה, ולא די שהוא לשון תרגום, וכמו שמות ערים [כשלא ידוע אלו ערים הם כיום] שמתרגם שמות הערים ממש, ולא מצינו שיתרגם אלהים – ריבונין, או אדני – מארי, ואף כאן לא יתרגם אהיה – אהוי כבארמית, כיון ששמות ממש אינו מתרגם תמיד.

ועוד לא הבנתי מה מקשי מהמ”ס דהרי המ”ס סגי ליה דבקרא אח”ז נאמר כה תאמר וגו’ אהיה שלחני אליכם, ושם לא נאמר אהיה אשר אהיה וא”כ גם אהיההוא שם קדש ותו לא מידי.

בראיית המחה”ש לאסור אמירת שם ומלכות בברכות דרך לימוד

ד) כתב המחצית השקל או”ח סי’ רט”ו במ”א סק”ה [בדעת המ”א] דממה שכתבו הראשונים שכל הברכות בש”ס טעונות שם ומלכות, ובגמ’ לא נזכרו בשם ומלכות, א”כ מבואר שאין לאומרן בשם ומלכות כשקורא אותן בגמ’.

והקשה כת”ר דבכמה דוכתי אשכחן בגמ’ שנזכרו ברכות בשם ומלכות.

תשובה לכאורה ראייתו באמת דוחק היא קצת, ואפשר די”ל בדעתו דגם אותן המקומות שנזכרו הברכות בשם ומלכות הוא ללמד על שאר הברכות שהוזכרו בסתמא בגמ’ ג”כ שהם בשם ומלכות, וגם יש לברר בהעתקות הכת”י אם גם באותן המקומות נזכרה שם הברכה נזכרה שם בשם ומלכות, דאפשר שזוהי תוספת של המעתיקים.

ומ”מ צ”ע.

ובעצם הדין פשוט שיש לנהוג כן שלא להזכיר הברכות הללו עם שם, כמו שפסק המ”ב סי’ רט”ו ועוד פוסקים, ואף שהיעב”ץ ח”א סי’ פ”א רצה להתיר בזה, מ”מ כבר חלקו ע”ז שא”פ, וכן איתא בתשובת רב נחשון גאון (סימן שנב), שאם אומר דרך לימודו שם ה’ כקריאתו בנוסח ברכה שנזכרה בתלמוד, הרי הוא כמוציא שם שמים לבטלה, שעובר משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.

הזכרת שם בפסוק דרך לימוד גמ’

ה) מה שכתב כת”ר להוכיח להתיר הזכרת שם במקראות כשלומד בגמ’ [ולהכריע מח’ הפוסקים בזה], ממ”ש בגמ’ בברכות כ”ב א’ בעל קרי וכו’ אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו, משמע דשאר כל אדם שרי.

תשובה ראיה זו נכונה והביאוה הפוסקים, ביעב”ץ ח”א סי’ פ”א ובס’ שיח השדה למרן הגרח”ק שליט”א, וכ”כ מדנפשיה בשו”ת זכור ליצחק סי’ ס”ד, וכ”כ בעוד כמה ספרים, ועיין בילקוט מפרשים החדש [עוז והדר] על הירושלמי פ”ג דברכות שגם שם נזכרה ברייתא זו, ע”ש מה שדנו בזה המפרשים, ויש מן המפרשים שם שכתבו לדחות ראיה זו, ולא הבנתי דבריהם.

ובשו”ת אבני זיכרון (ח”ב סי’ כו סק”ו) תירץ דמ”ש שבעל קרי אסור להזכיר האזכרות, אין הכונה שלשאר כל אדם שרי, אלא על מה ששאר כל אדם מזכיר ‘אלוקים’ וכדו’, לבעל קרי אסור גם זה, והוא דוחק טובא, ולא משמע כן מן הלשון.

זפת בתיבתו של משה

ו) כתב רש”י בר”פ נח (בראשית ו’ י”ד), בכפר.

זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא.

בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ עכ”ל.

והקשה הג”ר ישראל מאיר ליכטנשטין, מ”ט בעינן להטעם שלא יריח אותו צדיק וכו’, הרי כיון שלא היו המים תשים, א”כ לא היה שום צורך לדבר זה.

תשובה התשובה לזה מבוארת, דאין הכונה שאם המים תשים א”צ שום הגנה כנגדם, דמה לי הרבה מים מה לי מעט מים, בכל גונא יש סכנה ויש חשש טביעה, אלא שאם יש חשש גדול לא מתחשבים בנוחות בני האדם, ואז היו מושחין זפת גם מבפנים, משא”כ כשיש חשש קטן יותר, בכה”ג מתחשבים גם בנוחות האדם, אע”פ שממעטים בכך את האפשרות להינצל, כיון שהחשש בכה”ג הוא קל יותר.

ולכך אם לא היה שום חשש כאן, כגון שלא היה משה בתיבה אלא רק איזה חפץ וכדו’, בכה”ג היו מושחין גם מבפנים זפת, על מנת להבטיח יותר את הצלת התיבה, אבל עתה שהיה בתיבה משה עצמו היה עליה למעט בשמירה על מנת שלא יריח ריח רע, וכ”ז רק משום שהיו המים תשים היה מותר לה לעשות כן.

וק”ל.

קרא פחות