יד

שאלה

טו: ברדלס עיין רש”י ותוספות.

וצע”ק מדוע לא פירש כן במתניתין.

ובפרט שליתא בגמרא כאן.

וצ”ע 

***

תשובה

מצוי מאוד בראשונים מפרשי הגמרא שפירשו את המשנה כפי נוסח הפיסקא שהיה להם, וכפי הנראה בעלי הגמ’ לא העתיקו כלל את המשנה מחדש, או שהעתיקו כולו בתחילת כל פרק כמו שהוא בפרק זה וברוב מסכת תענית, או בצד כל פרק כמו שהוא בכתב יד מינכן, אבל הצד השוה בכל ההשערות שאין שום סיבה שחלוקת המשניות שהיה לפני הראשונים היא כמו שהיא לפנינו כיום, וכן מוכח מהרבה מקומות בראשונים שבמקום הפיסקא פירשו קטע שלם מן המשנה כאילו היתה לפניהם רק כאן ולא בתחילת הפרק.

***

איתא בשבת כ”ג א’, א”ר זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי עכ”ל, הקשה הג”ר יצחק שורץ (ר”מ דסלבודקא) דמשמע דאף לכתחילה יכול לצאת בכך וא”צ לצאת בעצמו, מדנהג הכי ר”ז, ולכאורה צ”ע דמ”מ הברכות לא שמע ולא יצא ידי מצות הברכה.

ובשלמא לשיטות דאף כשהדליקו עליו בביתו יכול לברך על הראיה א”ש דהברכות לא יפסיד, [ובברכת המצות להדליק וכו’, לא הוי חיוב ברכה מצד עצמו כמו שעשה נסים ושהחינו], אבל לשיטות דאם מדליקין עליו בביתו אינו מברך על הראיה, וכ”פ בטוש”ע, א”כ מפסיד הברכות, דבברכות אינו יוצא עכ”ל.

תשובה גם אם נימא דחשיב שאינו יוצא בברכות, מ”מ לק”מ, דהרי אף שישנה מצוה בברכה, ונוטל שכרו משלם ע”ז, מ”מ אפשר דאין מהדרין ע”ז, וכדאשכחן בנר של מוצ”ש שאין מהדרין עליו כדרך שמהדרין על המצות כמ”ש בברכות נ”ג, אע”ג שיכול להרויח ברכה עי”ז, וכ”ש ר”ז שתורתו אומנתו, ולא היה לו חיוב אלא מצד הנר חנוכה אבל השתא אינו מחוייב בברכה כיון שאינו מדליק, ועדיפא ליה שיוכל לעסוק בתורה בזמן זה, ולא גרע מכל מצוה שיכולה לעשות ע”י אחרים דאין מבטלין ת”ת ע”ז כמ”ש במו”ק בדף ט’.

ושמא כונת הרב הנ”ל למ”ש המ”ב בסי’ תרע”ה סק”ט בשם הפמ”ג שיש למשלח לצאת בברכה, וז”ל, אשה מדלקת, פי’ בעד כל בני ביתה, ואפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה, ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג”כ יצאו, וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה, לא בע”א ע”כ,.

ומשמע שיש חיוב נפרד עליו לצאת בברכת ההדלקה, וע”ז קשה דהרי ר”ז לא יצא בברכה.

אכן יש לעיין במה דמשמע דפשיטא ליה להשואל דחיוב הברכה הנ”ל הנזכרת במ”ב בשם הפמ”ג, זהו מצד חיובא דרמיא על המשלח הבעה”ב, אבל י”ל עוד דאי”ז מצד זה, אלא הוא אופן שיוכל לחייב את השליח בברכה, דבלא זה הו”ל ברכה לבטלה, וכדי שיוכל לברך צריך שיעמוד שם המשלח.

ובאמת צ”ב מה נשתנית מצוה זו דלא סגי שהשליח יברך לעצמו, דבשאר מצות כגון מעקה ומזוזה הברכה על השליח בלבד.

ועיין בזה בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סי’ נ”ו אות ב’) שהוא מצד חובת גברא על הבית, וכ”נ במג”א סי’ תרע”ו סק”ד בשם הב”ח שכתב, מ”כ אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה, אבל בענין אחר אין לברך כיון שהמצוה מוטל על גוף האדם ע”כ.

ואפשר דבאופן שיכול המשלח לברך כגון שהוא ג”כ מבני הבית [ובנד”ד אשתו היא, שהיא ג”כ כגופו כמ”ש המ”ב לעיל ע”ז], וכן ראיתי בשם הגריש”א (שבות יצחק נר שבת פ”י סק”א) דאם אין המשלח יכול לשמוע את הברכה, בכה”ג ידליק השליח בביתו ויכוין בברכתו לפטור את ההדלקה שיעשה אח”כ בביתו של המשלח.

ואף שפשטות דברי המ”ב הנ”ל שכתב ‘לא בענין אחר’, יתכן להיות משמע דבלא זה אינו יוצא יד”ח, אכן זה אינו, דבהדיא כתב המ”ב סי’ תרע”ז סק”ב כי מדינא כשאשתו מדלקת נר חנוכה בביתו הוא יוצא ידי חובתו בהדלקתה אף שהוא במקום רחוק מביתו וא”צ שוב להשתתף אפילו בפריטי עכ”ל המ”ב שם, וא”כ מ”ש לעיל ‘לא בענין אחר’ ר”ל דבענין אחר לא יוכל לברך הברכה.

ויש להבין לפ”ז מ”ש בס’ פסקי שמועות הל’ חנוכה עמ’ קכ”ה בשם בעל החוט שני, שאם הדליק ובירך ב’ הברכות ולאח”כ שלחו חבירו להדליק עבורו, יברך שוב ב’ הברכות עכ”ד, וצ”ל דמיירי כשחבירו שומע וכמו שנזכר לעיל בדברי המ”ב.

ויעויין בשבט הלוי ח”ח סי’ קנ”ט מש”כ על יסוד דברי הב”ח הנ”ל, דיש ב’ דינים בהדלקה חובת הגוף וחובת הבית ע”ש בארוכה, ודעתו דעמידת המשלח אינה מצד חובת הגוף של ההדלקה, דבזה ודאי מהני שליחות אף שלא בפניו ככל שליחות שבתורה, אלא שכאן יש מצוה גם על גוף האדם, והיא מצות ההודאה בברכת שעשה נסים שהיא באה מצד הראיה, ובזה מהני דהו”ל שומע כעונה ע”ש, וכתב בתו”ד וז”ל, והרי ידוע דאיכא בראשונים דעות דס”ל דאם אדם נמצא במקום שאין חייב להדליק כלל וגם לא נמצא בסביבה שלו נרות חנוכה כדי שיכול לברך על הראיה שחייב להדליק כדי לגרום עכ”פ ראית הנ”ח ולהודות על הנס בברכה ע”כ, ולפי דבריו י”ל דר”ז היה לו נרות אחרות לברך על הראיה, וגם להסוברים דא”א לברך על הראיה כשמדליקין בביתו [עיין במ”ב סי’ תרע”ו], שמא לפ”ז יהני ג”כ כשישמע ממקום שהוא שם מי שיוציאנו בברכה זו.

וכמ”ש בשו”ע סי’ תרע”ז שאם נמצא במקום שאין מדליקין אע”פ שמדליקין עליו בביתו מברך, וכתב הרמ”א בשם המרדכי שהוא מצד החיוב לראות את הנרות.

ואפשר נמי דכל מה שהמשלח צריך שיוציאוהו אינו נכון להפוטרין אותו מברכת הראיה, ויעויין בנו”כ (הובא במ”ב סקי”ד) שתמהו ע”ד השו”ע דלעיל בסי’ תרע”ו פסק השו”ע דהרואה מברך רק אם לא הדליקו עליו בביתו, ופסק שם המ”ב למעשה שאין לנהוג כן להדליק בברכה, אא”כ יאמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו.

וכל זה ע”כ מיירי כשלא שמע המשלח הברכה, דאל”כ הרי כבר ראה נרות, וגם דא”כ הוי סגי ליה להמ”ב למימר שלא ישמע ברכות, ופשוט.

ומה שאכסנאי צריך לשמוע הברכות כמ”ש בסי’ תרע”ז סק”ד, לדברי השה”ל א”ש דזהו חיוב מצד ההודאה שלו, [אבל אי נימא דזהו רק היכי תמצי לברך לא א”ש לכאורה מה שהאכסנאי צריך לשמוע הברכות, ומיהו י”ל דאי”ז חיוב כאן, ור”ז העדיף ללמוד בזמן זה וכנ”ל].

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

הקשה הג”ר שמאי הכהן גראס שליט”א במ”ש יד כג אם מחוט ועד רצועת סנדל אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם וברש”י – שהקב”ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו’.

וצ”ע דהקב”ה מסובב הסיבות דאטו רצה שתיפול העשירות מן השמים.

תשובה – התשובה מבוארת שהיה בזה סרך של חילול ה’ אם יטול מן השלל, ולכך היה ברי לו שיקבל ממקו”א, ובפרט לדעת רש”י בסוטה י”ז א’ שהיה כאן גם גזל, וגם אפשר שהיה קים ליה לאברהם על מלך סדום שיאמר אח”כ אני העשרתי ויש בזה בזיון לא”א וגם המעטת כבוד שמים שהקב”ה הבטיח לעשרו [דיש בכח ליצנות לדחות], וכמ”ש המזרחי (רא”ם) כדי שלא תאמר אני הוא שהעשרתי את אברם ולא הקדוש ברוך הוא שהבטיחני להעשירני, שזהו הרמוז במלת “אני”, כלומר אני ולא הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן מאי “אני”, ‘ולא תאמר העשרתי את אברם’ מיבעי ליה.

עכ”ל.

וא”כ פשיטא שאי”ז רצון ה’ אלא יתן לו עושר באופן שלא יטעון אדם אחר אח”כ אני נתתי לו, והיה אברהם בטוח שיש באפשרותו לדחות הצעה הזו ולקבלה במקו”א.

ובפרט שבא ע”י מלחמה שיהיו שיטענו שעשה עושר שלא במשפט ויהיה גנאי בזה על כל עשרו.

ועוד ג”כ שבא לו עושר זה ע”י סיכון נפשו במלחמה, ויראה כאילו הבטחת העושר שהיתה לו הוא אם יסכן נפשו כך, וזהו חילול ה’ שיאמרו שלכך היתה הכונה בהבטחת הקב”ה.

ובגור אריה כתב, כי הקדוש ברוך הוא הבטיחני וכו’.

פירוש לא שהיה אברהם מקפיד על כבודו ולא היה רוצה שיאמרו “אני העשרתי את אברהם”, דזה אינו, שלא היה אברהם חס על כבודו, רק שהיה מקפיד על כבוד השם יתברך, שיהיה נראה כבודו יתברך שהוא יעשיר אותו.

ואם תאמר ומה בכך שהקב”ה הבטיח אותו לעשרו, שמא זה הוא העושר שיתן אליו הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן הרי קבל מתנות מפרעה (לעיל יב, טז) ולא אמר כי הקדוש ברוך הוא הבטיח אותו לעשרו, אלא על כרחך זהו העושר שהקב”ה הבטיחו לעשרו, ואם כן למה לא רצה לקבל אותו ממלך סדום, ויש לומר דהכא מפני שלא נתן לו מלך סדום רק מפני שנשבה, ומכח הפסד שהגיע לו – לא הוי זה בכלל “ואברכך” (לעיל יב, ב), ד’ברכה’ אינו רק דבר שבא מכח ברכה ולא מכח צרה, אבל פרעה שנתן לו לכבודו – זהו הברכה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שיהיה מכובד עד שיתנו הכל אליו מתנות, והוא בכלל “ואברכך”.

ואף על גב דגם פרעה נתן לו בשביל המכות שבאו עליו, זה לא יחשב קללה, כי היה בשביל כפרתו, אבל באלו מלכים שנשבו במלחמה לא נקרא זה ‘ברכה’ אם היה מקבל מהם עכ”ל.

‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א

שלו’ רב

{ע”ד מה ששאלת בגונא שאחר ברכו של ערבית כאשר כבר פתח בברכות ק”ש גילה שיש לו לכלוך בבגדו, שלכאורה היה עליו לנקותו קודם התפילה, האם כעת יפסיק מתפילתו לנקותו, ולהמתין למנין אח”כ, או שא”צ להפסיק לזה כעת, כדי שלא תתבטל כוונתו.

}

הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”ו, וז”ל, העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.

וכתב במשנה ברורה ס”ק כז בשם הפמ”ג, וז”ל, אבל אם עומד בק”ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו עכ”ל.

אבל כ”ז הוא לגבי לכלוך בידיו שיש בזה גריעותא טפי, אבל נקיון הבגדים שהוא יותר למצוה מן המובחר בזה לא איירי המ”ב.

והנה יעויין בשו”ע ומ”ב סי’ צ”א ששם נזכרו הרבה פרטי דינים באלו בגדים אסור להתפלל עמהם, אבל לא נזכר שם שאם יש לכלוך בבגדו אסור לו להתפלל, ואמנם הכל לפי הענין, ובשו”ע סי’ צ”ח ס”ד כתב, וז”ל, וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה; ומ”מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות.

ומשמע לכאורה דאי”ז לעיכובא בשאר בגדים, כגון בשעת הדחק כבענינינו, אם לא יהיה נקיות בשאר בגדים.

מאידך לגבי כוונה בתפילה, כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ח ס”ב, וז”ל, לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו, ואף שסיים, ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כ”כ בתפלה, מ”מ בודאי שהעיקר בתפילה היא הכונה.

ועוד כתב בפרי חדש אורח חיים סימן צא סעיף ה, וז”ל, ולא ברגלים מגולות.

זה יצא לו מהא דאמרינן פ”ק דשבת [י, א] רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, וכתבו בתוספות [ד”ה רמי] מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בתשעה באב ויום הכפורים ע”כ.

ומ”מ משמע דהיינו ממדת חסידות אבל מעיקר הדין שרי, דהא אהא דתנן במגילה [כד, א] פוחח אינו עובר לפני התיבה, פירש רש”י פוחח יחף.

ולעבור לפני התיבה הוא דלא יעבור אבל להתפלל יחף שרי, והר”ן [שם טו, א ד”ה פוחח] השיג על פירוש רש”י שאפילו לעבור לפני התיבה שפיר דמי, דהא תנן [שם כד, ב] האומר איני עובר לפני התיבה מפני הסנדל אף יחף לא יעבור, משמע דהא אחר עובר אעפ”י שהוא יחף עכ”ל.

ומבואר שכ”ז אי”ז מעיקר הדין, וכ”ש נקיון הבגדים שלא נזכר כלל.

ומ”מ בודאי שראוי לכתחילה להקפיד ע”ז בכל גוני גם בתפילה, ולא גרע ממ”ש בר”פ אין עומדין בברכות ל’ ב’ דרב יהודה מציין נפשיה ומצלי, ואף שראוי להקפיד שלא יהא כתם בבגד בתפילה וכן ברמב”ם (פ”ה מהלכות תפילה ה”ה) כתב וז”ל: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן ואלו הן.

.

.

תיקון המלבוש.

כיצד מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה’ בהדרת קודש ולא יע”בתפילה באפודנתו.

וכתב הכס”מ: אמרינן בברכות (דף י ע”א) רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי, כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו, אמר הכון לקראת אלוקיך ישראל, עכ”ל.

וגרסי’ בשבת דף קי”ג ב’, קי”ד א’, וז”ל, אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן מניין לשנוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו.

ופרש”י וז”ל, מניין לשינוי בגדים – שהוא דרך כבוד לפני המקום.

ולבש בגדים אחרים – והוציא את הדשן, הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון קיטור וניסוך.

ותנא דבי ר’ ישמעאל – בדרשא דהאי קרא.

בגדים שבישל בהם קדירה לרבו – דומיא דהוצאת הדשן.

אל ימזוג בהם כוס לרבו – לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים עכ”ל.

וה”ה לתפילה שלא ילבש בגדים מטונפים טובא שעוסק בהן למלאכתו.

וכן כתב בחי’ ר’ פרחיה (בשיטת הקדמונים) מסכת שבת שם, וז”ל, מנין לשינוי בגדים – פירוש לכבוד שבת או לתורה או לתפלה, שצריך נמי לתקן מלבושו עכ”ל, וכ”כ בפירוש קדמון שם וז”ל, פירוש מנין לנו שנשנה בגדינו לשבת ולתפלה ולכל דבר שיש בו עבודה לאל, ואח”ז סיים שם וז”ל, הרי מעתה שיש שינוי בגדים [במקדש] מעבודה חמורה לעבודה קלה, [אף] אנחנו צריכים להחליף בגדינו של שבת ושל תפלה [לכבוד] וחשיבות יתר עכ”ל.

מ”מ מכיון שאי”ז איסור מעיקר הדין לכאורה, א”כ לא נראה שצריך להפסיק.

ועי’ בס’ בן ידיד על הרמב”ם שם שחלק ע”ד הפר”ח הנ”ל, ולכאורה במ”ב סי’ צ”א סקי”ב ס”ל ג”כ שזהו חיוב, אכן גם המ”ב לא מיירי אלא בדברים בזויים ממש, אבל ענין נקיון הבגדים לא נזכר להדיא בכל הסימן שם, ומש”כ הרמ”א לקשט וכו’ היינו מצוה מן המובחר, והרי גם מה שהזכירו הקדמונים הנ”ל להחליף הבגדים לתפילה ע”כ היינו רק מצד מה”מ, שהרי דעתם להחליף בכל גוני מצד מעלת התפילה, גם אם אינם מטונפים ממש, וכמו הא דמייתי מתרוה”ד ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, וזה אינו מצד טינוף אלא מצד מעלת העבודה.

והנה בשבת קי”ט א’ קי”ל שצריך לקדש השבת ויו”כ בכסות נקיה, ולא נזכר עוד ענין זה על דברים אחרים, וקצת תמיהה שלא נזכר ענין זה רק בשבת ואילו בתפילה לא נזכר אלא ענין העיטוף לת”ח, וכן על ת”ח שאסור שיהיה לו רבב על הבגד הביא הגר”ד יפה בשם החזו”א (בסו”ס לעבדך באמת) שאין הכונה לכתם יבש אלא רק לכתם לח.

והנה בפוסקים הזכירו בכמה דברים אם שרי בתפילה היינו אם דרך לע”בפני גדולים או לא, ולכאורה כתם בבגד הוא דבר שאין טורח כ”כ לנקות כשעומד לפני גדולים, ומיהו הכל לפי הענין, והרבה כתמים יתכן שא”א לומר שהם בגדר זה, וא”א לכתוב במקום כזה כלל ברור בזה.

ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”צ בשם החזו”א שהקיל בלבישת החליפה על הכתפים, וכ”כ הגרח”ק בשמו, אבל בזה החמיר בהליכ”ש תפילה פ”ב.

ולגבי צבעי שלא מתבייש לצאת לרחוב בבגדי עבודה כתב בחשוקי חמד ברכות דף יד ע”ב, וז”ל, שאלתי פעם את מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א האם צבעי רשאי להתפלל עם בגדי העבודה שלו.

והשיב לי שאם הוא לא מתבייש ללכת עמהם ברחוב יפו בירושלים, יכול בשעת הדחק ללובשם אף בתפילה.

וכתב בחשוקי חמד שם לעיל מינה וז”ל, וכך כתב בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ח בהשמטות תשובה ב’), כיון שהוא חולה ולא יכול להתהדר בלבושו.

אך קיימת גם מצות “הכון” לקראת אלוקיך, שחייב כל אדם להתכונן לקראת התפילה, וכדי לקיים מצוה זו, מספיק שהחולה ילבש משהו מיוחד לתפילה כגון שיחגור אזור או ילבש כיפה מיוחדת וכדומה עכ”ל.

ויעויין מה שכתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ז ס”ב, וז”ל, אסור לו לרוק; ואם א”א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה, וכתב במשנה ברורה סימן צז ס”ק ה, וז”ל, שלא יהא נראה – כגון בבגד תחתון אבל בבגד עליון כיון שהרוק נראה אסור ובמדינתינו שלובשין פאצילעס אף שהרוק נראה אפשר דמותר דכיון שעשוי לכך אין בו משום מיאוס כן כתב המ”א אבל שארי אחרונים כתבו שגם בזה צריך לכרוך מקום הרוק שלא יהא נראה עכ”ל.

ומבואר שיש איסור שלא יראה הרוק בבגדו בשעת התפילה, אבל נראה דשם החסרון בעיקר הוא מצד עצם מה שיורק שצריך להסתיר את הענין שהוא ירק, משא”כ כל סתם לכלוך שאין את הענין הנ”ל.

וכתב הר”ר יונה [טו ע”ב ד”ה ואי] שאפילו אם יהיה בבית הכנסת תבן או קש, אין לו בשעת התפלה לרוק עליו ולומר שהוא כמו כיסוי, שאין התבן או הגמי מועיל אלא לענין ישיבת בית הכנסת בשעה שאינו מתפלל, שכיון שיושב שם אין צריך לשפשפו שהרקיקה עצמה מותרת, ואפילו שפשוף אינו צריך אלא מדרך מוסר בלבד, אבל בשעת התפלה שאסרו לו לרוק אין לו לעשות בשום ענין, אלא כשהוא אנוס ולאחוריו או לצד שמאל עכ”ל.

וא”כ ענין הסתרת הרוק הוא מצד הסתרת הרקיקה, ולא מצד מה שיש לכלוך על הבגד, וכמ”ש שם המ”ב סק”ט שבשעת רקיקתו מסלק ממנו השכינה.

ויעוין במש”כ בספר אבני חושן (ח”ג עמ’ תכא) שאדם שאין לו כובע ומעיל, ויצטרך לעבור לפני המתפלל כדי לקחתם, עדיף לו שימתין עד סוף התפילה, ויתפלל ביחידות, מאשר שיתפלל בציבור בלי כובע, מפני שתפילה בלי תיקון המלבושים הרי היא בבחינת בדיעבד, וכמו שכתב הרמב”ם שאין מעכבין, ולכן חשובים הם יותר מן התפילה בציבור, יעו”ש.

וכן דעת הגרח”ק שליט”א שעדיף להתפלל ביחידות עם כובע וחליפה מאשר להתפלל בציבור שלא בכו”ח (דעת נוטה עמ’ רפ”א), אבל בהליכ”ש שם דבר הלכה סקכ”ג חלק ע”ז, וס”ל שאין להפסיד תפילה בציבור משום הכון, וכ”ד האול”צ ח”ב פי”ג סק”ג, אכן כאן הרי עדיף טפי, שהרי אין מדובר בחסרון בגד אלא רק לכלוך בעלמא, והרי כבר התחיל בברכות ק”ש, והרי אם יבטל מתפילתו כעת בשביל זה בודאי תתבטל כל כונתו, אף דלא מיירינן על תפילה שלא בציבור, אלא על המתנה למנין אחר.

אכן נ”ל ראיה ברורה לענינינו שיהיה בזה חסרון בכונה אם היה מפסיק וכעדות השואל, שיוכל להקל בזה, דהנה כתב במשנה ברורה סימן צא ס”ק יב, וז”ל, גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי”ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב”ח], אכן בשו”ת באר משה ח”ד סי’ ל”ט מבואר דאם צריך לזה מחמת הקור שרי דכוונה בתפילה עדיפא, [וגם להחולקים היינו דוקא בכפפות שיש בזה דרך גאוה, עי”ש], וכן השיב הגרח”ק שליט”א דבמקום קר מותר להתפלל עם מעיל, ומ”מ עיקר הנלמד מדברי הבאר משה דכונת התפילה עדיפא, וא”צ להדר בדברים הללו במקום כונה.

[והגם ששם כתב דלמעשה עדיף שיהא ביחידות היינו דוקא שם שניכר לציבור ויש חשש גאוה משא”כ בסתם כתם בבגד].

ומ”מ עיקר ההיתר בזה שהסכמתי שלא יטרח לנקות, נראה ע”פ הגריש”א הנ”ל, ובצירוף מה שעי”ז שיטרח לחפש מנין תתבטל כונתו.

למעשה אפשר להקל בזה בענינינו.

שאלה

לכבוד הרב שליט”א

אודה לכם מאד אם תבארו לי כוונת דברי ה”משנה ברורה” הבאים:

במשנה ברורה סימן רל”ו (הלכות ברכות ק”ש) ס”ק י כתוב: “נהגו לעמוד וכו’ – והרבה אחרונים כתבו דיותר טוב שלא לעמוד כדי להראות שאין רוצה לצאת בזה ידי חובת תפלת י”ח אך כשמתפלל עם הצבור וקורא אח”כ ק”ש וברכותיה אז יוכל לומר ברוך ה’ וכו’ מעומד ועיין מה שנכתוב לקמיה”.

ואני לא מצליח להכוונה “וקורא אח”כ ק”ש” הרי הוא קורא לפני זה, ובכלל מהי סברת החילוק שאז אומר מעומד?

בברכה מרובה, יואל

***

תשובה

ב’ בשבט ע”ז

לכבוד הרב יואל

שלום רב

יש להקדים לזה דהנה מבואר בפוסקים שהפסוקים ברוך ה’ לעולם אמן ואמן נתקנו בזמן שלא היו מתפללים שמונ”ע בערבית, והיו אומרים ח”י פסוקים כנגד ח”י ברכות של שמונ”ע, ולכן דעת המ”ב להלכה שמי שאומר פסוקים אלו קודם שמונ”ע, יכוין שלא לצאת ידי חובת שמונ”ע, וא”כ ממילא כל שכן שלא יעשה דבר שידמה את זה לשמונ”ע, אף שמעצם הענין הוא דבר טוב לדמותו לשמונ”ע, מ”מ לא יעשה כן כדי שלא יצא יד”ח שמונ”ע ושוב כבר יהיה פטור מלהתפלל.

אכן מי שמתחילה כבר התפלל שמונ”ע ורק אח”כ אומר ברכות ק”ש, באופן זה אין שום חשש שיעשה דברים לדמות את הח”י פסוקים לשמונ”ע, שהרי כבר נתפלל שמונ”ע כדין, ובשעת שמונ”ע היה מחוייב בזה, שהרי את הפסוקים לא אמר ורק עכשיו אומר, ולכן חוזר לעיקר ההידור הנזכר ברמ”א לומר הפסוקים בעמידה דומיא דשמונ”ע.

והמשנ”ב מבאר היכן אנו מוצאים דבר זה, היכן שמצא את הציבור שעומדים בשמונ”ע ולא ימצא מנין אח”כ, ולכן העדיף להתפלל כעת שמונ”ע לפני ברכות ק”ש, באופן זה אומר ח”י פסוקים לאחר שמונ”ע.

בכבוד רב

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום וברכה

יישר כח עצום

שאלה: פסחים כו.

“לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים, שבהן משלשלין את האומנים בתיבות” וצ”ב, כיצד היו יורדים לקדש הקדשים, הא “וכל זר לא יקרב אל הקודש”.

תשובה: מעיקר הדין מה”ת אין איסור למי שלא נכנס לבהמ”ק שלא דרך ביאה, וכתב בחידושי הגר”ח זבחים ל”ב ב’, הנה הדין במצורע שמכניס בהונותיו דביאה במקצת הוא ומביא אותם דרך ביאה, ואמאי לא יכניסם שלא כדרך ביאה דמותר לגמרי, ויש לומר בזה דכיון דהותרה אצל מצורע ולא דחויה [כמבואר בסוגין ופירש”י דבהיתר גמור גזרה עליו תורה ביאה במקצת], ובהותרה לא מהדרינן כלל שיהא בהיתר יותר וכדאיתא ביומא (דף י’ ע”ב), ועוד דאין עצם מעשה הביאה האיסור אלא במה שיהא אחר כך טומאה במקדש, וכיון שהטומאה צריכה להיות במקדש דמצותן בכך אין הביאה אסורה כלל, וגם היכא דליכא מצות שילוח ליכא גם איסור ביאה.

וראיה לזה מהא דפסחים (דף כו ע”א) דהיו משלשלין את האומנים לבית קה”ק בתיבות דרך לולין, כדי שלא יזונו עיניהם מן הקודש, וקשה דהרי הזר הנכנס לק”ק חייב כרת, ושלא כדרך ביאה פטור ואפשר דגם מותר מן התורה, וא”כ מה”ט יצטרכו להכניסם דרך לולים שלא יהא כדרך ביאה, ואמאי צריך לטעם שלא יזונו, אלא ודאי כיון דעצם היותם שם מותר הוא, וכדאיתא בסוף עירובין (דף קה ע”א) כיון דנכנסים שם לתקן ממילא גם הביאה מותרת היא, וכן גם לאיסור טמא במקדש עכ”ל.

שאלה: צ”ב, למאן דאמר דכתיבה כדיבור – אם כן, כיצד מדפיסים סידורים עם שם שמים, הא הוי שם שמים לבטלה.

תשובה: גם אם הרהור כדיבור [דעת הרמב”ם] מ”מ הוא רק לקולא ולא לחומרא, דהיינו רק אם הוא מתכוין לצאת בזה יד”ח האמירה, ואטו יצטרך להזהר לא להרהר על השמות לעולם.

שאלה: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו אם במשה האמינו קל וחומר במקום אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו האמין במי שאמר והיה העולם”.

מה הם הדברים שצריכים להאמין ברועה ישראל.

תשובה: על משה רבינו צריך להאמין שהוא אדון הנביאים כמו שכתב הרמב”ם בביאורו למשנה פרק חלק והובא בסדר י”ג עיקרים.

ומלבד זאת יש חובה להאמין ברב, וכמו שאמרו חז”ל, כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, ובסנהדרין ק”י א’ כל החולק על רבו כחולק על השכינה כמו שהביא בעל הטורים שם.

ויעוי’ בא”ע שכתב, ויאמינו בה’ שהוא אמת, והאמינו במשה שהוא עבדו ולא יעשה רק מה שיצונו עכ”ל, והכונה שזהו אמונת חכמים כמ”ש החזו”א, שיש להאמין שהחכמים העבירו את דברי ה’ כמו שקבלו ולא שינו מן הדברים.

וכן בבעלי התוס’ עה”ת (ר’ חיים פלטיאל והדר זקנים) כתבו, ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.

כלומר האמינו שהוא [עבדו] של הקדוש ברוך הוא ובמצותיו עשה הכל.

שאלה: “בשופר של עיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע לא יצא מאי טעמא, עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה”, ופירש”י “כתותי מיכתת שיעוריה דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי, ושופר בעי שיעור כדאמרינן לעיל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן”.

וצ”ע דאי כשרוף דמי א”כ אינו שופר כלל, אלא עצם שרוף בעלמא דפסול, ואמאי כתב רש”י דטעם הפסול דאין לו שיעור.

תשובה: דין הוא בכל מקום בתורה שלדידן קי”ל שאומרים כל העומד לישרף כשרוף דמי רק בדברים שצריך בהם שיעור [דלא כר”ש עי’ חי’ רע”א קידושין נ”ח א’], אבל בדברים שאין בהם שיעור אין אומרים כל העומד לישרף וכו’, ודין זה נאמר לענין ארבעת המינים וכן לענין כל דבר שצריך שיעור, (והאחרונים נחלקו האם נר חנוכה חשיב כדבר שצריך שיעור כדי שנאמר לענין זה כל העומד לישרף כשרוף דמי או לא, ואכמ”ל) ועי’ מה שכתב הר”ן פ”ב דגיטין (כ א) בהא דכתבו על איסורי הנאה כשר, דלא אמרינן כתותי מיכתת שיעורי’ אלא היכא דבעי שיעור אבל בגט דלא בעי שיעורא לא אמרינן כתותי.

והטעם בזה מקופיא הוא, משום שדבר שמצריך שיעור מצריך חשיבות של דבר קיים, משא”כ דבר שאינו מצריך שיעור.

שאלה: פאה (פ”א מ”ג): “נותנים פאה מתחילת השדה” וכו’, משמע שמעיקר הדין סגי ליתן פאה במקום אחד ודיו.

וצ”ב, דבפסוק לא מבואר כמה פאות צריך ליתן, וא”כ מנין שסגי ליתן רק במקום אחד, אולי נימא דבעי ליתן בכמה מקומות כמו לעניין פאת הראש והזקן, שישנם בכמה מקומות.

תשובה: אביא בזה מה שכתבתי בשו”ת עם סגולה ח”ג סי’ קל”א סק”ג, תשובה לא’ שכתב: האם במשמעות ‘פאת’ הכוונה לאחת או לשתים – פעמיים בתורה כתוב “פאת” מדוע בפאת שדך לא תכלה די להותיר פאה אחת, ואילו בלא תקיפו פאת ראשכם צריך להשאיר דוקא שתי פאות ואם הותיר פאה אחת כבר לוקה.

וכתבתי שם בעניותי, תשובה.

הנה בפאת הראש כיון דאיכא ב’ פאות ע”כ לא מיירי התורה אלא לחד מינייהו אלא לתרוייהו, אבל בשדה שכל מקום שם יכול ליקרא פאת א”כ א”א דמיירי על הכל וע”כ מיירי לפי מה שצריך דהיינו פאה אחת, ובירושלמי מפיק לה כעי”ז עוד מקרא, והנני להעתיק מפירוש הריבמ”ץ למשנה מסכת פאה פ”א מ”ג וז”ל, נותן פיאה מתחילת השדה ומאמצעיתה.

פי’ מאמצע השדה, והוא הדין בסוף, דתנן נותן אדם פיאה מתחילת השדה מאמצע ובסוף.

מנהני מילי, רבי יוסי בשם ר’ שמעון בן לקיש אמר ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך, מה ת”ל לקצור, אלא אפי’ יש לו כמה לקצור, וזו הפיאה שנותן בתחילת השדה או באמצעיתה או בסוף קדשה משום פיאה, ואין צריך ליתן פיאה אחרת עכ”ל.

שאלה: מצינו בגמ’ שהיו תנאים ואמוראים שהיו חוששים ליחידאה כגון מגילה יח: “שמואל הוא דחייש ליחידאה” וצ”ב הא אחרי רבים להטות.

תשובה: היכא דמסתבר טעמיה הרשות נתונה לחכם בתראה להכריע כהיחיד, והיינו דוקא אם לא עמדו למנין והכריעו, דבכה”ג נפקע דעת היחיד מהלכה (ועי’ בהקדמת הרמב”ם לס’ היד החזקה).

שאלה: פסחים קטז.

לחם עני מה דרכו של עני – הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי – הוא מסיק ואשתו אופה.

מדוע לא חוששים לזה בזמנינו לעשות כן במצת מצוה.

תשובה: הנה טעם הדבר כתוב ברשב”ם שם [וברש”י בקיצור] וז”ל, דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה.

ונותנו מיד לתנור כשנגמר היסקו שירא שמא יצטנן התנור קודם שיזדמן עוסקין שניהם זה בהיסק התנור וזו בעיסה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תחמיץ ע”כ.

ואין טעם שיהיה דוקא ע”י איש ואשתו כדתנן ג’ נשים וכו’ בפ”ג מ”ד, אלא רק שיהא אחד עוסק בתנר ואחד עוסק בעיסה, ומ”מ אי”ז ג”כ לעיכובא שהעיקר הוא שלא יחמיץ אלא שזהו הדרך שעושים כדי שהעסה לא תחמיץ.

ויעוי’ בפסקי רי”ד שכ’ ד”א מה דרכו שלעני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.

פי’ אף על פי שהוכחתי לעיל בפרק ואילו עוברין שהאשה יכולה לשהות כדי ללוש קבא מגלונאה ולערוך ולהסיק ולאופות ובעניין זה אינו בא לידי חימוץ, אפי’ הכי מצוה מן המובחר שיסיק בעלה התנור, וכיון שהיא עורכת אופה מיד ע”כ, וכעי”ז בתוס’ רי”ד.

אכן המהר”ם חלאוה כתב וז”ל, ד”א מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.

י”מ כדי שתמהר לאפות ולא תבוא לידי חימוץ.

ורבינו האי גאון ז”ל כתב מצה שאפאה גוי בפני ישראל על השמור כתקנה וכהלכה מותר לישראל לאכול ממנה ובעלי מעשים וחסידים מחמירין על עצמן דגאונים מחמירין ולשין בעצמן ואופין בעצמן וכההוא דאמרי’ לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה ע”כ [ל’ רה”ג].

למדנו שהוא מפרשה משום עסק מצוה עכ”ל, וכתב על זה המגן אברהם בסימן ת”ס סעיף קטן א’ שזה מפני שמצוה בו יותר מבשלוחו.

ולפי זה כל הענין הוא רק במצות של ליל הסדר שמקיימים בהם את מצות אכילת מצה, אולם כתב הפרי חדש שהוא נוהג להשתדל ולהתעסק גם בשאר המצות שנאפות לפסח, כדי לשמור שאכן יעשו בזהירות ובמהירות ולא יחמיצו.

ומ”מ בזמנינו רוב בנ”א לא החמירו כנראה שאינם בקיאין בדקוקי מצות וכבר עדיף שיקנו מצה כשרה מן השוק.

ועי”ע בהעמק שאלה סי’ קס”ט מה שביאר דלא כפירש”י.

שאלה: מצינו שכתוב הרבה בגמ’ “מילתא דאתיא בקל וחומר – טרח וכתב לה קרא”.

וצ”ב אמאי טרח לכתוב קרא אם יש קל וחומר.

תשובה: עי’ בפמ”ג סי’ רס”א א”א סק”ח, ועיין במגיד משנה פרק עשרים מהלכות שבת [סוף] הלכה י”ד, נראה שם דמקל וחומר אין עונשין אפילו עשה, כי אם כדין חצי שיעור, לפי מה שכתב על קושית הרשב”א [שו”ת ח”א סימן נט], וכבר ביארנו זה פעמים רבות [סוף ההקדמה לפתיחה כוללת; שם ח”א אות יא – יב], אם כן צריך קרא [ויקרא כג, לב] תשבתו שבתכם לשבת, שיהא בתוספת שבת איסור עשה עכ”ל.

וע”ע בפמ”ג סי’ ש”מ משב”ז בהקדמה וז”ל, והוי יודע דלאו במה מצינו יליף לה שדומה קצת לאב, כי אין עונשין אף במה מצינו כמבואר, ומהאי טעמא פירשתי מה שכתב רש”י בחומש פרשת משפטים [שמות כא, כט] על פסוק והמית איש או אשה, לרבות נגיפה נשיכה בעיטה, והקשה הרא”ם ז”ל [ד”ה והמית] מה צריך לרבות, תולדות הן [בבא קמא ב, ב], וי”ל דכפר [שמות שם, ל] תחת מיתה בידי שמים, ואין עונשין מן הדין אף כרת ומיתה בידי שמים לא בקל וחומר ולא במה מצינו, הלכך אי לא רביה קרא לא היה חייב מיתה, ולא כפר תמורתה, לכן רביה קרא עכ”ל ומדבריו נלמוד לענינינו לענין ק”ו.

וראיתי אחד מן הגדולים (בעל הדרך פיקודיך) שכתב הטעם בזה משום שהק”ו הוא דרשא הבא משכל אנושי, וכדי להראות שהתורה היא למעלה מן השכל לכך טרח וכתב לה קרא.

שאלה: זוהר – הקדמה דף ו ע”א “אשגח ר’ אלעזר במלוי אמר ליה אנת הוא בריה דבוצינא קדישא אנת הוא בריה דרב המנונא סבא אנת הוא בריה דנהירו דאורייתא”.

וצ”ב דבסיום המאמר מבואר שהוא היה רב המנונא בעצמו, ולא בריה רב המנונא.

תשובה: יעוי’ בזוהר פר’ בלק דמבואר שם שרב המנונא סבא מת כשהיה בנו קטן, ולפ”ז יש ליישב עפ”מ דאי’ בפ”ג דמו”ק כ”ה ב’, רבי חנין חתניה דבי נשיאה הוה לא קא הוו ליה בני בעא רחמי והוו ליה ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה פתח עליה ההוא ספדנא שמחה לתוגה נהפכה ששון ויגון נדבקו בעת שמחתו נאנח בעת חנינתו אבד חנינו אסיקו ליה חנן על שמיה ע”כ, ויתכן שגם בנו של רב המנונא נקרא על שמו מכיון שמת כשהיה קטן.

והנה לשון הזוהר אח”כ הוא אמר רבי אבא ודאי הא דתנינן דבכל ארחא דצדיקייא אזלין ומילי דאורייתא בינייהו, דאינון זכאין דההוא עלמא אתיאן לגביהון, ודאי דא הוא רב המנונא סבא דאתא לגבן מההוא עלמא לגלאה לן מלין אלין ועד לא נשתמודע ביה אזל ליה ואתכסי מינן ע”כ, ולפ”ז יש ליישב בעוד ב’ אופנים, הא’ ליישב שכונתן היתה דמכיון שנתגלו להם חידושים בודאי שבא ר”ה משמים לשם דהיינו נשמתו באה לשם, ומ”מ מי שדברו עמו היה אדם אחר, ורק דעצם מה שבא ר”ה משמים זה סייע להם להגיע לד”ת.

באופן ב’ אפשר ליישב דמתחילה סברו שהוא בנו של ר”ה ואח”כ אמרו שאם אמר כ”כ, בודאי הוא ר”ה בעצמו.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פעם אחת ולומר כל הפירורים של הלחם (הנקנה בכשרות טובה ומפרישים חלה לחומרא) שנופלים בשקית וכדו’, או שאריות שאני ובני ביתי לא נאכלם – הרי הם חלה.

וכן בתרומות ומע”ש.

בכבוד רב

אהרן אריה כהן

תשובה: רצוי שלא, חדא משום דמאן לימא לן שבכל מה שיקנה לעולם יהיה פירורים, אולי יזדמן לו לקנות דבר בלי פירורים, ועוד דאולי הוא עצמו יבוא לאכול הפירורים בפרט אם הם נוגעים בלחם, ועוד שמרן הקה”י הורה הענין הקיצור בנוסח המעשר שאינו ראוי בקביעות וכ”ש דבר כזה.

ומ”מ מצד הלכה בענין התנאי של ער”ש כתב הדרך אמונה שאינו מועיל מע”ש אחת ע”ש אחרת, ומו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א הורה שיש תנאים שמועיל באותה השנה ושיש לחדש התנאי בשנה שאח”ז.

***

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בהגש”פ כתוב בפירוט מכות מצרים: “דם, צפרדע, כנים .

.

.

, מכת בכורות”,
א.

מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת?
ב.

מדוע מכת כינים נכתבה באגדה בצורה כזאת “כנים” בלי האות י’ בין הכ’ לבין נ’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה יום ראשון ט”ז ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

ראיתי שעמד ע”ז הרב משה ש.

וז”ל, ראה מדרש הגדה שהמילה ‘בכורות’ אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה ‘מכת’.

ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ”י המדרש הידוע המובא בתוס’ שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי’ למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם ‘דם’, ‘צפרדע’ וכו’ לכן אמר מכת בכורות – היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ”ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ”ש רש”י ס”פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ”ה להדיא במכילתא דרשב”י פ’ בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע”ג שברש”י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה’ את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: “למכה מצרים בבכוריהם”.

לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי”.

אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: “אמת ממצרים גאלתנו.

.

.

ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת”.

ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי”ז מבריסק).

וכמו”כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ”ש ד’ ב’ הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי”ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו’ ולא הרג בכוריהם דיינו.

וצ”ב דלכאורה “בשפטים” נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם.

ונראה דהנך איתא ב”לך לך” (ט”ו י”ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש”י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב”וארא” (ז’, א’) ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש”י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש”כ על פסוק זה בפ’ וארא ע”ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד’ כ”ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע”כ כתבם לחוד עכ”ל.

ב.

מה ששאל מ”ט כתוב כנים חסר יו”ד, א”א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש”פ בנוסחאות אחרות כתוב ‘כנם’, וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש”פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה”ק שמות ח’ י”ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה”ק, [ומ”מ בעל ההגדה כתב יו”ד אחר הנו”ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל’ רבים].

ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו”ד, אך ע”פ לשון תורה אין יו”ד אחר הכ”ף, וגם קצת בדברי חז”ל, וכמו במס’ דר”א פרק היוצא ה”ג איתא ההורג כנה וכו’, ואמנם גם בזה א”א לדעת בבירור שכך יצא מתח”י חז”ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז”ל המנחת שי שמות פרק ח’ י”ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס’ יו”ד, וכל שאר כנים באורית’ דקריא נו”ן דידיה בחירק מלא יו”ד בתריה, הרמ”ה ז”ל.

ובמדרש לקח טוב [א”ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו”ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי’ עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז”ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי’ עומדי’ על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ”ל.

ומ”מ לא התייחס לחסרון היו”ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע”ע במפרשים ובאב”ע ובמלבי”ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע”פ הדקדוק, אבל על חסרון היו”ד הראשון בכנים לא דברו.

{בע”ה י”ד תשרי תשע”ו ערב סוכות
שאלה – הקשה הג”ר יצחק סורוצקין ר”מ דטלז, על מה שכתב רמב”ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר [ויקרא כ”ג] ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

}

וצ”ע דכיון דמייתי קרא ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים, א”כ אמאי מתחילין ממוצאי יו”ט כיון דאין כאן ז’ ימים.

תשובה – הנה זה מסתבר דכל גדרי שמחה שנזכרו בגמ’ וברמב”ם כגון בשר ויין אינו חיוב השמחה בעצמה, דמצות השמחה היא עצם השמחה רק שקבעו חז”ל שישתה יין שיבוא לידי שמחה כמ”ש בתשובתי על ר”ה ע”ש, וכן ראיתי שכתב המנ”ח כעי”ז, וא”כ גם שמחת בית השואבה אי”ז צורת השמחה המחוייבת ע”פ התורה אלא המועיל לכך, וממילא דחו חכמים זה שלא ידחה שבת, דסגי בשמחה גרידא בשאר ימים.

במסכת סוכה דף נ ע”ב תנו רבנן החליל דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה.

והתם בדף נא ע”א ורבי ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של שואבה דרבי יוסי בר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת.

וה”נ קי”ל כר”י בר אבא.

וביאור הדבר לפי ר”י בר אבא האם שמחה יתרה זו של כלי השיר, היא הכונה בתורה מ”ש ושמחתם וגו’ או דלמא לא, וממילא אינה דוחה [וע”ש עוד בתוס’ נ’ סע”א], וכן פסק הרמב”ם כרבנן, וקרא דנסב היינו כנ”ל.

אכן הרד”ק כפי הפשט מפרש תי’ חג מענין ריקוד וטיפוח לשמחה, ובסוכות היתה שמח’ יתירה של בית השואבה לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג, ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו, ויש לידע האם כ”כ להלכה ממש, דידוע שמפרשי הפשט לא חשו לזה ואכמ”ל, וא”כ צ”ל לפ”ד הרד”ק דאה”נ רבנן עקרו הדבר בשוא”ת [ועיין בספ”ק דחגיגה דלא משמע כהרד”ק כמדו’, ואין לי פנאי כעת], וצ”ע.

ורש”י סוכה מ”ג ב’ ד”ה לולב, מלשונו נראה דחולק על שי’ הרמב”ם, ובודאי עיקר הדין של שמחה נפקא ליה מושמחת בחגיך, כמ”ש רש”י בסוכה מ”ב ב’ ד”ה והשמחה לגבי קרבן שמחה ע”ש, וענין שמחת בית השואבה היינו שמחה בניסוך המים לדעת רש”י כדאיתא שם מ”ב ב’ ד”ה החליל, ונפקא ליה לרש”י לכאורה מדכתיב ושאבתם מים בששון, כדמשמע בסוכה מ”ב ב’ לפרש”י בד”ה מה”מ ע”ש, ודלא כביאור השני שם המובא בתוס’, מיהו סוגיא דסוכה מ”ג א’ באמת צ”ע לדעת הרמב”ם, כיון דדרשינן ושמחתם ימים ולא לילות לגבי שמחת לולב, ומנ”ל לחלק דשמחת בית השואבה מיירי גם בלילול, עיין בחידושינו שם.

ובת”י פי’ והיית אך שמח על שמחת בית השואבה, וצ”ל דהיינו אסמכתא בעלמא.

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה – הקשה הג”ר עקיבא קיסטר ר”מ בישיבת יד אהרן, דאי’ בשו”ע או”ח סי’ תרל”ט ס”ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ”א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ”ג והגהות אשיר”י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ”כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג”כ (א”ז והגהות אשיר”י פרק הישן ומרדכי פ”ב מיימוני פ”ו ומהרי”ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור”ן והרא”ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת”ה סי’ צ”ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ”א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא”א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי’ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע”כ.

ומשמע לפו”ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו”ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע”כ.

וצ”ע דהו”ל להרמ”א לחלק בזה בלילה הראשונה.

ובשולחן ערוך (סימן תרלד ס”א) איתא, סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.

וצ”ע כנ”ל.

}

תשובה – נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ”ל להוכיח ד”ז מדברי המ”ב תרל ס”א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ”ש בסימן תרכ”ט סי”ד אם לא שהוא ר”ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ”ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה”כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ”ז שם (כדלעיל סי’ ע”ט ס”ב עי”ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג”כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל”ז בביאור הלכה סוף ד”ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ”ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ’ ערוכה במסכת סוכה דף כו ע”א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע”כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ”מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש”י ור”ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג”כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ’.

ולפמ”ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח”כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ’ הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו”ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע”ג הסכך ויקיים עכ”פ לדעת ר”ת מצות סוכה [א”ה ולדעת החזו”א שקוף בלא”ה נידון כאויר], ודברי הצ”פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ”א הנ”ל וג”כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר”א ועו”פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי’ השה”ל מלשון השו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קצד וז”ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ”ז ב’) דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי”ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר”ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא”כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י”ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד’ על ד’.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ”ל.

וצ”ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ”מ אפשר שיש מה”מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי’ תרמ סקי”ג ואג”מ או”ח ח”ו סי’ מ”ג.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
כהכנה לפסח הבעל”ט אשאל; מה הוא המרור והכמות המינימלית לצאת ידי חובת פסח.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי.

בברכת התורה ובברכת הכהנים,
הקטן אהרן}

תשובה

בע”ה י”ח אדר ב’ ע”ו

לכבוד ידידי נ”י

במשנה ובגמ’ (פסחים ל”ט א’) מופיעים חמישה מיני מרור, בעוד החזרת נזכרה שם שהיא המובחרת מכולם.

נהוג לזהות את החזרת שהיא החסה המצויה (ראה מ”ב סי’ תע”ג סקמ”ב), דעת כמה פוסקים שגם בחסה מתוקה יוצאים יד”ח, (חי”א סי’ ק”ל ס”ג, שוע”ר סי’ תע”ג ס”ל, הגרשז”א הליכ”ש פסח פ”ז סכ”א), יש המחמירים להשתמש בחסה מזן חריף, או כדעת החזו”א (או”ח סי’ קכ”ד סק”ד לדף ל”ט א’) שרשאי לצאת בה רק כשהיא מרה (ועיין מ”ב סי’ תע”ה סק”ל), וכתב בחוט שני להגר”נ קרליץ (פסח פי”ז סקט”ו) שבד”כ הקלחים הקטנים בחסה הם קצת מרים, ובודאי יש להקפיד לקנות בהשגחה מהודרת, שכן בחסה העתיקה מצוים חרקים רבים מאוד.

ברם יש המפקפקים על זהות החסה כמרור, ומשתמשים בחריין (הנקרא בלשון המדוברת חזרת), גם הגר”א השתמש בחריין כמ”ש במעשה רב, וכן נהג החזו”א דינים והנהגות פי”ז אות ל”ז, התוי”ט בפ”י דפסחים מפרש שהחריין הוא תמכא, וכ”פ המ”ב סקל”ד בשם האחרונים, ויש שהראו על כך שבדורות רבים ובמקומות שונים אנו מוצאים שהשתמשו בחסה, וידידי הרב ירחמיאל הלפרין (בעל ספר לכבוד ולתפארת) כתב מאמר על זה, וישנם מאמרים נוספים בנושא, בקובץ בית אהרן וישראל.

מוריה שנה שלישית גליון א-ב (כה-כו) ניסן אייר תשל”א, הרב בצלאל לנדוי.

אור ישראל (מאנסי) כג תשס”א קג-קז ועוד.

וראיתי מובא ממכתב הנצי”ב מוולוז’ין במכתבו לבנו רבי חיים ברלין שרצה להחמיר ולאכול חריין, וז”ל, וגם מה שדקדק בנו נ”י לאכול חריין איני מבין מדוע לא נהג עצמו בשאלאטה (חסה), כדעת רוב אחרונים שהוא חזרת, ולמאי נחמיר לאכול דבר שהוא כחרבות לגוף, והלא דרכיה דרכי נועם כתיב עכ”ל.

ובענין השיעור לקיום המצוה הוא בכזית, ומצד הדין א”א בפחות מזה, אכן ישנם דעות שונות באופן מדידת הכזית, החזו”א כידוע החמיר בזה מאוד, ואילו הגר”ח נאה התבסס על מחקרים בהן הוכיח כי השיעור קטן מזה של החזו”א, כיום במחקרים מאוחרים יותר, התגלה כי השיעור הוא קטן מזה של הגרח”נ.

הרב הדר מרגולין פירסם את מחקרו על זה בקובץ בית אהרן וישראל, ויש מגדולי ישראל שהסכימו עם דעה זו לעיקר הדין, ולכן לענין ילדים וכדו’ יתכן שאפשר להקל לפי שיעורים הללו.

ולענין מה ששאלת { מכאן הוא תשובה על מכתב שני.

}אם ישנם עוד מינים שאפשר לצאת בהם, הנה במתני’ שם נזכר ה’ מיני מרור, וכן פסק בשו”ע סי’ תע”ג ס”ה, אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור; ועל ד’ המינים הראשונים פי’ בהגה”ה שם, פירוש מיני עשבים מרים ע”כ.

וביאר המ”ב סקל”ד, פי’ מיני עשבים מרים – אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים וכתבו אחרונים שתמכא הוא חריי”ן בלשוננו ועל חזרת כתב הח”י וכן הח”צ שהוא מה שאנו קורין שאלאטי”ן.

ושם בס”ק לה כתב, ומרור – הוא ג”כ מין ירק מר הידוע להם בשם מרור ע”ש שהוא מר ביותר עכ”ל המ”ב.

היוצא מהכרעת המ”ב דלדידן לא קים לן מהם שאר מיני המרור, הלכך א”א לצאת במיני מרור אלא בחסה או בחריין.

ברם בגמ’ בפסחים ל”ט א’ איתא, תני דבי (רבי) שמואל אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בעולשין ובתמכא ובחרבינין ובחרגינין ובהרדופנין וכו’, אחרים אומרים [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין וכו’, אמר רב הונא הלכה כאחרים ע”כ.

א”כ היה מקום לומר דבעצם לאו דוקא ה’ מינים הללו, אלא דה”ה כל מין ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין יוצא יד”ח, וכן באמת יש ראשונים שכתבו כן, עיין בבה”ל שם, ומסקנת הבה”ל שלמעשה א”א לנו לסמוך על סימנים אלו דמ”מ אפשר שאין אנו בקיאין בסימנים, אך כתב דמי שאין לו מרור מהמינים הללו הכשרים יחזר אחר ירק מר העונה לסימנים הללו, ובלבד שיהא ראוי לאכילת בני אדם.

ויה”ר שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים ואז נקיים מ”ע דמרור מדאורייתא, שכן בזה”ז אין אנו מקיימין מצות מרור בלא הפסח אלא מדרבנן.

שאלה

שלום,

אשתי קבלה סכום גדול של מענק עבודה כ-30000 ₪, ואנו רוצים לעשות מעשר כספים מהודר, הכסף נמצא בחשבון, חלק אני נותן במזומן לקרוב משפחה והשאר אני מעביר לצדקות דרך החשבון בכרטיס דיירקט.

האם עלי להוציא כל סכום המעשר מהחשבון ולהפרישו ממש ושוב להפקיד חלק להעביר לצדקה, או שדי שיהיה החלק המזומן בידי לקרוב והיתרה להעביר דרך הבנק כנ”ל לצדקה וזה נקרא הפרשה מעולה.

אשמח לקבל תשובה, כי הענין דחוף

תודה רבה

***

תשובה

בע”ה

כ”ט כסלו תשע”ז

הנה יש בודאי הידור של מקרב הנייתו (שנזכר בגמ’ פ”ג דתענית), דהיינו שטוב שכשנותן יהיה ראוי לעני להשתמש מיד בכסף, ולכן לפי הענין בודאי שיש הידור לתת לעני במזומן, אבל הכל לפי הענין, דהנה אם הצדקה ניתנת לאירגון צדקה המתעסק בחשבון בנק ובין כה אינו מתמש בכסף המזומן כצורתו, אלא הכל עושה בהעברות בנקאיות, בכה”ג יהיה עדיף בהעברה בנקאית, ומאידך יש ארגוני צדקה שאת הכסף המזומן הבא לידם מעבירים לעניים כמו בפורים וכדו’ והכל לפי הענין.

ובעצם החיוב לתת גם על מה שנכנס רק לחשבון הבנק שלו ולא בא לידו במזומן, זה ברור שכבר נתחייב בזה, וכמו שמבואר גם בדברי הגרי”ש בסו”ס מעשה הצדקה.

ועי’ שבט הלוי חי”א סי’ קס”ז שיוצאים יד”ח מתנות לאביונים גם באשראי, וכ”ש שיוצאים בזה מעשר כספים, אבל מצד ההידור הנזכר לעיל הוא כנ”ל, וכמו”כ יתכן שיש להדר מצד דחשיב שעושה המצוה בגופו, ואם על שליח אמרו מצוה בו יותר מבשלוחו יתכן דה”ה הכא.

ומ”מ לענין לטרח עבור זה ולבטל תורה הוא ענין אחר, ובגמ’ דכתובות מבואר שמר עוקבא נתחרכו רגליו ואשתו לא, משום שהיא נתנה מדמקרבה הנייתה, ומ”מ חזינן שמר עוקבא לא הקפיד בזה, משום שהיה טרוד בתורה, וכעי”ז גם באבא חלקיה בגמ’ דתענית שם, ויתכן ג”כ שאם יעשה המצוה באופן שקשה לו לעשות שלא ח”ו יהיה קשה לו אח”כ.

מ”מ אין לסמוך על הדברים הלכה למעשה

***

{בס”ד מוצ”ש הנ”ל}

שאלה – מה שהקשה כת”ר עמ”ש בבראשית פרק ד פס’ כה ותקרא את שמו שת, והדר כתיב ה’ ג’, ויקרא את שמו שת, דקשיין אהדדי האם הוא קרא או אשתו.

תשובה – יעויין בחזקוני לעיל שם שכתב, ותקרא את שמו שת אבל למטה הואיל ובא לו הכתוב לסדר סדר תולדות הדורות נכון לכתוב קריאת השם על אדם עכ”ל, ונראה כונתו דבעצם היתה זה מצד שניהם לקרותו כך הן מצד ההסכמה והן מצד המעשה, רק שהעיקר כנראה בא מצד חוה, ולכך בתחילה נזכר עליה, משא”כ בסיפא נתייחס על אדם כמ”ש הוא ז”ל הטעם.

וע”ע באברבנאל.

{וכתב הרשב”א (שו”ת חלק ד סימן ל) שאלת: למה אמר הכתוב, בכל אותם הדורות שהיו מאדם עד אברהם אבינו ע”ה, בענין התולדות: ויולד פלוני לפלוני, ולא אמר: ויולד לפלוני בן, ויקרא את שמו פלוני והפלגת ראובן הכתוב, יורה שכבר נמצא הוולד את המוליד.

תשובה : דע: כי קריאת השם, יורה על הקיום.

ובדבר המתפסד, ואין לו קיום, אין ראוי לקרות לו שם.

ויורה ע”ז: שם רשעים ירקב, ולא שם לו על פני חוץ.

וההפך: ונתתי להם בבתי ובחומותי יד ושם, לפני שמש, ינון שמו.

ועל כן, תמצא דקדוק הכתוב כל התולדות שנולדו מאדם ועד שת, שנמחו כולם, ולא נשאר להם שורש, לא הזכיר בא’ מהם: ויקרא את שמו, עד שנולד שת.

ומפני שנשתת ממנו העולם, כתוב בו: וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן.

ותקרא את שמו שת: כי שת לי אלהים זרע אחר.

וכתב הטעם בצדו: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל.

שזה זרע אחר שיש לו קיום, תחת הבל, כי הרגו קין, ואין לו קיום, ולא נשתת זרעו.

וללמד: כי מזה נשתת העולם, ולתולדותיו יהיה קיום.

והוא שאמר: ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש.

אח”כ חזר והזכיר התולדות עד נח.

ומפני שאף תולדות אלו גם כן נמחו במבול, ולא נשאר מהם רק נח, חזר שלא להזכיר בהם קריאת שם.

ונח, שנשאר ונתקיים ממנו העולם, חזר ואמר בו קריאת שם.

דכתיב: ויחי למך וגו’, ויולד בן.

ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו.

ואחרי שהיה לעולם קיום, ולא נשחתו הדורות אח”כ, אלא שנחלקו לאומות, לא הקפיד בקריאת השם.

כי כבר הודיענו בקיום הדורות, ולא יתבטלו עוד.

ולא היתה עיקר הכונה מעתה בזכירת הדורות, רק למנות בלבד וללכת לספר יחוסן, עד בואו ליחוסו של אברהם.

כי עליו היתה הכונה בזכירות הדורות אלו ותולדותיהם עכ”ל.

(ועיין קובץ צפונות חלק ו’ מאמר מהרב אלי’ כץ נ”י).

}

{בע”ה יום ג’ לסדר תולדות תשע”ו}

שאלה – בברכת שמע קולינו צ”ע הנוסח, כיון דהא קי”ל בברכות כ”ד א’ המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, וא”כ מה מעלה יש בקול, דאדרבה הקב”ה עונה לחש.

תשובה הנה ראשית כל י”א שיש מצוה להשמיע קולו לאזנו בשמו”ע, ועיין רש”י ותוס’ ביומא י”ט ב’, וא”כ לדעה זו שפיר שייך לומר שמע קולינו, כיון שבקול פורתא זה יש מצוה, וע”י מצוה זו אנו מבקשים שנזכה שתתקבל תפילתנו.

ועוד י”ל דהכונה לקול התחינה, כמ”ש (ישעיהו ל’ י”ט) כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך, ואמרי’ בסוטה מ”ט א’ אמר ר’ יהודה בריה דר’ חייא כל ת”ח העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך וכו’.

והיינו בזכות קול הבכייה והתחנונים נזכה לכך.

ובספרים כתבו דגם כשאינו יכול לבכות בפועל מ”מ יעשה תפילתו בקול בוכים.

והנה יש אופנים שמותר ואף מצוה להשמיע קולו בתפילתו, כמו דאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קא ס”ב ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו, וע”ש במ”ב בשם הט”ז, ועוד נאמר בשו”ע (או”ח סימן קא ס”ג) יש אומרים שבראש השנה ויום הכפורים מותר להשמיע קול בתפילה, אפילו בציבור (וכתב הרמ”א וכן נוהגים, ומ”מ יזהרו שלא להגביה קול יותר מדאי) והוא כדי לעורר הכונה.

כמבואר במשנ”ב (שם ס”ק יא).

וכן גבי המלמד את בני ביתו להתפלל שהביאו הפוסקים מהירושלמי להתיר בזה (והובא ברמ”א שם ס”ב, ועיין אגרות משה או”ח חלק ג’ סימן ו’), וכן מצאתי בשם ה”ר העשיל מקרקא רביה דהש”ך שכתב לייסד (הוב”ד בס’ דף על הדף, בברכות שם) שאם אומר דבר השייך על האמונה שהקב”ה בוחן כליות ולב אין בזה איסורדבכה”ג אין שייך החשש דמחוסר אמנה, ע”ש, ולפ”ז יתכן דעל כל כה”ג קאי שמע קולינו.

אכן לא נראה לומר כל זה, דהרי בסתם שמונ”ע קאי.

והנה המבי”ט (בית אלקים שער תפלה פ”ו) הקשה הרי מצאנו בכמה מקומות שהתורה מציינת שצעקו בתפילה, ‘ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים’ (שמות ח).

‘ויצעקו בני ישראל אל ה” (שמות יד).

ונאמר ‘ויצעק משה אל ה’ לאמר א’ נא רפא נא לה’ (במדבר יב).

‘ונצעק אל ה’ וישמע קולנו’ (במדבר כ).

ובשופטים ד’ פעמים ויצעקו בני ישראל אל ה’.

וכן בשמואל (שמואל – א’ טו) ‘ויזעק אל ה’ כל הלילה’.

וכן בכמה מקומות בתהילים זעקתי אליך ה’.

ותירץ המבי”ט התפלות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאמרם בקול.

כיון שהוא יכול לכוין בלחש, אבל התפלות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם.

להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער אשר בו.

ואין מי שיצילנו כי אם הוא יתברך עכ”ד.

ומרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א (הוב”ד בס’ חשוקי חמד במס’ ברכות דף לא עמוד א) אמר שאין ראיה ממשה רבינו { ואציין כאן מה שראיתי במקו”א (עיון הפרשה שנה י”א תשע”ו גליון קכ”ט עמ’ קי”ט) שהגרח”ק שליט”א גופיה הסיר תלונה אחרת מעל המבי”ט הלזה בתשובתו ע”ש, אך אי”ז ראיה דס”ל כך.

}, על פי המבואר במדרש (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיא) שעשר לשונות תפילה הן ואחד מהן מכונה זעקה.

וא”כ יתכן שאין הכונה שמרים קולו אלא הוא סוג מסוים של תפילה.

וכן הנאמר על שמואל ויזעק אל ה’ כל הלילה.

וכי יכול אדם לזעוק בקול לילה שלם, אלא שזעקה היא סוג מסוגי התפלה.

ונקראת בלשון זעקה כי היא ממעמקי הלב אבל אין כוונתה שנאמרה בהגבהת קול עכ”ל.

אכן לדברי המבי”ט ניחא כנ”ל, כיון דמצינו דשייך הגבהת הקול, ולפי ביאורו בזה משמע לפו”ר ששייך בזה גם מעלה, והגם שכעת עוסק בשמו”ע יתכן שכונתינו להתפלל על כל התפילות שבכל עת, שיש מהן שהן בזעקה.

ויעויין במחזור וילנא – כתר מלכות ב’המלך’, הביא שם משל נפלא מא’ מן הראשונים בענין מה שאנו צועקין המלך בימים נוראים ע”ש, ומבואר דשייך בזה מצוה.

ויש להוסיף על הדברים מ”ש באליה רבה (סי’ ק”א אות ד) שכתב ‘נוהגים בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהים קולם וצועקים בקול רם, עד שהנכרים מלעיגים על זה.

ונצטערתי מימי לדעת מאין בא המנהג, כי מנהגם של ישראל תורה היא, עד שהאיר ה’ את עיני וראיתי ברמב”ן סוף פרשת בא שכוונת רוממות הקולות בתפילות וכוונות בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהי’ לבני אדם מקום שיודו ויתקבצו ויודו לקל אשר בראם.

ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו’, עכ”ל הא”ר.

והוסיף ע”ז בספר כף החיים (סימן קא ס”ק יב), כמו שאמרו ‘ויקראו אל האלוקים בחזקה’ (יונה פ”ג ח) מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול והיינו חוץ מתפילת י”ח, עכ”ל.

ולפי מה שנתבאר כעת בדבריהם ז”ל יוצא נמי שיש אופנים ששייך בזה מצוה, ויתכן דכל היכא שמעורר כונתו הו”ל מצוה, ואין כונתי דוקא שמונ”ע מה שכתבתי לעיל מהשו”ע אלא כל שאר התפילה שאנו אומרים בקול, כי הקול מעורר את הכונה, וכמו שכתב ג”כ המ”ב כעי”ז על אמירת ‘והוא רחום’ בקול כדעת המחבר, ובכה”ג יש מצוה בקול, ואין הכונה על צעקה דוקא, אלא על קול כל שהוא המעורר את הכונה.

ויעויין משנ”ב (סימן קא סק”ז) שכתב: ואפילו פסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול, כי הקדוש ברוך הוא שומע בלחש.

לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי עכ”ל.

וכתב הגר”י זילברשטין בס’ חשוקי חמד ברכות ל”א א’ משמע שדווקא להגביה קול “יותר מדאי” אסור, אבל להגביה את קולו כדי לעורר הכוונה מותר.

וראיתי דבר חידוש בזה בס’ משנה שכיר (מועדים יום הכיפורים זכרונות יום הכיפורים דשנת תש”ג) שכתב וז”ל, ועל כן אנו מתפללים אל אבינו שבשמים, ‘שמע קולנו’, היינו קול זה שאנו צווחים, שידים של עשיו גבר עלינו, את הקול הזה תשמע ותחוס ותרחם עלינו, ואבינו שבשמים יאמר די לצרותינו, וידי עשיו לא יוסיפו לדאבה עוד עכ”ל, ואיני יודע אם אכן כונתו כפשוטו, שזוהי הכונה לדעתו במ”ש שמע קולינו, אכן לפי’ זה לק”מ כיון שאין הכונה לקול התפילה.

ועוד חידוש אחר ראיתי בזה בס’ סידורו של שבת ח”א שורש א ענף ב, וז”ל, ועתה בעול הגלות לא נשאר בידינו כ”א דברי השיר הזה שהוא שמע ישראל ה’ אלהינו וכו’ וזה פי’ שמע קולנו ה’ אלהינו.

שתשמע להקול שאין אנו יכולין לומר לפניך כי אם שאתה הוא ה’ אלהינו דוגמת הבן הנזכר, ואעפ”כ חוס ורחם עלינו בגודל אהבה וכו’ ע”כ.

וכנראה לא נתכוין שזהו פשט הפשוט בברכה זו.

אך מ”מ לפי’ זה לק”מ כיון שבק”ש לכו”ע קי”ל שצריך עכ”פ לכתחילה להשמיע לאזנו.

אכן גם לפירושים הללו אכתי קשיא דהא תינח ברכה זו, אך הרבה מקראות ומאמרי חז”ל ישנם על שומע קול ושומע צעקה, ולא שייך לפרש כולם בכה”ג.

אלא רק כמ”ש לעיל בשם המבי”ט והפוסקים.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה שליט”א
מדוע יש שנהגו לישב בתענית ביום הסתלקותו של משה רבינו ע”ה, וביום הסתלקותו של רשב”י ע”ה נוהגים בהילולא ובשמחה וכן אסור ממש להיות בעצבות ותיקנו שאין אומרים תחנון, ועוד שאמרו הספה”ק שרשב”י זיע”א ניצוץ נשמתו דמרע”ה ויש שנהגו היום ז’ באד”ב לעלות מירונה.

לתשובת מע”כ הרב, אודה מקרב ליבי
ממני יד’ מוקירך ומעריכך הקט’ א.

}

תשובה

בע”ה אור לח’ אדר ע”ו

הנה מה שאומרים שרשב”י מת בל”ג בעומר אין לזה מקור מוסמך ובעצם בכת”י המקורי של המהרח”ו כתוב שלפי שרשב”י היה תלמידו של ר”ע לכך יום שמחתו היא בל”ג בעומר שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות, והמעתיק של הכ”י העתיק שאז מת ר”ש, וטעות זו היתה מקור כל הספרים המאוחרים שכתבו שרשב”י מת בל”ג בעומר, וניתן לבדוק את הענין, ואכמ”ל, [אי”ז חידוש שלי אלא דבר ידוע מזמנינו].

וזהו עיקר התירוץ.

בנוסף לזאת ישנו הבדל משמעותי בין מיתת מ”ר שהיתה מתוך עצב ויגון עיין ב”ר ס”פ ברכה ומדרש תנחומא ישן, ואוצר מדרשים, והיה זה פורענות שנגזר על משה שלא יזכה להכנס לארץ ולהכניס את ישראל לשם, משא”כ מיתת רשב”י היתה מתוך שמחה גדולה כמבואר באידרא זוטא, שזכה ליאור באור החיים וליהנות מזיו השכינה, וזה החיים האמתיים של הצדיקים מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה (קהלת ג’ כ”א), ולא זו אלא מבואר שם ג”כ שהיה לו תלמיד אחד שזכה הרבה למות עם רשב”י ליאור באור העליון ומסיים עליה בזהר זכאה חולקיה, וג”כ יש שמחה שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות { על תשובה זו כתב אלי הרב יהודה שורץ עורך גליון יין ישן וגליון הידעת, בזה”ל, אציין עוד מש”כ בזה בשו”ת דברי יציב (חלק ליקוטים, עמ’ עב) “וידוע מאא”ז מצאנז זי”ע שאמר למה ביום פטירת משה רבינו הוא תענית צדיקים וביום פטירת רשב”י בל”ג בעומר הוא יום שמחה, לפי שמרע”ה לא השלים כל הראוי לפי גודל נשמתו בעוונות הדור, שלא נכנס לארץ, ולזה יום פטירתו הוא יום אבלות, משא”כ רשב”י השלים כל שליחותו בעוה”ז”.

}.

ויש להוסיף עוד דבאמת יש מן האחרונים שתמהו איך מותר לעשות שמחה כ”כ בפטירת צדיק, ויש שחלקו על כל ענין ההילולא בל”ג בעומר בכל תוקף, והענין רחב מאוד, ועיין מה שהביא מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א בהלכות חג בחג – הלכות ספירת העומר בכ”ז, ובעוד טעמים מ”ט נחשב יום פטירתו לשמחה.

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט 

א) ב”ב קעא רשב”ם ז”ל ת”ר שטר שכתב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי – כגון במקומות שמונין לחדשי החמה וכתב בשטר בט”ו לירח פלוני כו’, לכאורה לשון ירח לא שייך אצל חודשי החמה.

ב) קעב.

נמצא כתוב שטר יב”ש פרוע שטרות שניהם פרועים כו’ לכאורה משמע דגם כששניהם באים עם הלוה לב”ד דינא הכי, וצ”ע שהרי יהא צריך לשלם ממ”נ.

ג) רשב”ם קעב: ד”ה אמר רב הונא כו’ הול”ל כדלקמן ממך כו’ 

ועיין שם בהגהות הב”ח שהגיה כדלקמיה וצ”ע כוונתו בזה

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

א.

בפשוטו נראה מצד הלשון הוא נכון אבל כנראה אחר שהורגלו לכתוב לחודשי הלבנה כן אגב זה הורגלו גם מלימות החמה, ובאמת גם הלשון חודש אינו פשוט כ”כ מעיקרו מצד הלשון שהוא שייך לחדשי החמה, ועי’ במלבי”ם פ’ בא שמות יב מה שהאריך בזה ובענין הנושא כאן דרך בזה דרך אחרת עי”ש.

ב.

כותבין הרשאה הוא סוגיא בפנ”ע, עי’ שו”ע חו”מ סי’ מט ס”ז בסופו.

ג.

יתכן שהיו לו כתב יד מקוריים יותר וידע שזהו סגנון הרשב”ם האמיתי, עי’ עירובין נג ע”א ורש”י שם ד”ה דייקי לישנא שכתב, דדייקי לישנא – לחזר באותו לשון שהיו שומעין מרבן, ועל ידי שהיו שומעין על פי שמועה אחר שמועה היו נותנין בהן סימן זו אחר זו, ומתוך כך שהיו מדקדקים בלשון – יודעין להניח סימנין נאין, ואינן משתכחין מהן עכ”ל.

ואח”כ [לאור המשך התכתבות] ביארתי עוד: ככל הזכור לי לע”ע חדשי החמה אין להם שום משמעות ע”פ התורה, רק תקופות החמה יש להם משמעות, ורק לאחר שהתרגלו בני אדם לקרוא לחדשי חמה חדשי חמה השאילו לזה ג”כ שמות מחדשי הלבנה.

ואם יש לתורה משמעות בחדשי החמה זה רק אחרי שבני האדם החליטו לקרוא לזה כך, ככל דינים הנקבעים ע”פ דרכי ולשונות בני האדם.

***

{בע”ה }

עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק

{פה קרית ספר יע”א}

ע”ד מה שהקשה כת”ר מדברי רש”י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.

דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות עכ”ל.

ומאידך איתא בתנא דבי אליהו זוטא פי”ט { א”ה רק אציין שהפרקים הללו שבתד”א זוטא אינן מן התד”א, וכמבואר בדברי הערוך שהתדא”ז המקורי קצר מן התדא”ז שלנו, אלא שנוסף מן הפרדר”א, וכן הרמח”ל במס”י סדר ויכוח הביא מאמר זה בשם הפרדר”א, וכן המדרש הנקרא בראשית רבתי לר’ משה הדרשן, פרשת תולדות עמ’ 104, העתיק מאמר זה תני ר’ אליעזר כשהיו וכו’, היינו שזהו מפרקי דר”א.

}וז”ל, אמרו כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר [לו] יעקב לעשו, עשו אחי שנים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העוה”ב אינו כן בכל מדות הללו, רצונך טול אתה העוה”ז ואני אטול העוה”ב, מנין שכך הוא, שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כ”ה ל”א) כשם שהיינו אומרים בבטן, [מיד כפר עשו בתחיית (במתים) [המתים], מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו], באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה”ז [ונטל] יעקב העוה”ב [בחלקו], עכ”ל.

והקשה כת”ר, חדא מ”ט פרש”י שהיו מריבין בנחלת ב’ העולמות, כיון שחילקו אותו ביניהם, ואם המריבה היתה קודם החלוקה, מ”ט לא הזכיר זה המדרש, ובלאו הכי וכי יעקב רצה עוה”ז, ואם היה רק על עוה”ב א”כ מהו ‘שני העולמות’, וגם אינו מובן מה רצו שהיו מריבין בנחלת העוה”ב, הרי אינו תלוי אלא במעשי האדם ע”כ דבריו.

תשובה ראשית כל יש לידע דלעולם לא שייך להקשות סתירה בין ב’ מדרשים, אלא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והיכא דאיכא לתרוצי מתרצינן, ונראה אה”נ יתכן שבתחילה היו מריבין בנחלת ב’ העולמות, ולאחמ”כ הושוו וחלקו ביניהן, והמדרש אינו עשוי להזכיר מה שהיה קודם ההסכם שעשו.

והדבר ידוע שכאשר ישנו הסכם ע”פ רוב קדם לזה ויכוח או מריבה שהיתה, ולא הוצרך להזכיר זאת, ומצאתי כדברינו בס’ פענח רזא לא’ מן הראשונים בעלי התוס’ בפרשת וישלח, וז”ל שם, ויפצר בו ויקח, הפציר בו כ”כ מפני כי בבטן אמם כשנחלקו בנחלת ב’ עולמות הושוו יחד שיטול עשו עוה”ז ויעקב עוה”ב וכו’ ע”כ, ומבואר מלשונו שהיו מריבין ומכח זה הושוו יחד.

ומשה”ק אם יעקב דרש גם עוה”ז, התשובה לזה ברורה דאה”נ, דע”י שיהא ליעקב כל צרכיו בעוה”ז יוכל לעבוד עבודת הקודש בלי טירדא, משא”כ אם כל הזמן יעמול ביגיעו להשיג פת לחם ולהנצל מצרות וכו’, זה בודאי מבטלו מן העבודה.

וז”ל הרמב”ם הלכות תשובה פ”ט ה”א, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית.

כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות.

אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ושם בהלכה ב, ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, עכ”ל הרמב”ם, והדברים מאירים וברורים.

וגם מה שבירכו יעקב מטל השמים ומשמני הארץ וכו’, היינו שיוכל לעסוק בתורה, וזהו יעבדוך עמים, וכמ”ש באמרי בינה דרוש ב לשבת הגדול וז”ל, וקבל יעקב ברכת עוה”ב כמ”ש בהע”ק ויברכהו ויתן לך אלקים מטל השמים שהשפע לא יהי’ ברב רק כמו טל שלא יקלקלו אותו אח”כ בהדרגה ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושלא יהי’ העושר שמור לו לרעתו יעבדוך עמים וכו’ היא במד’ הגבוה שמלאכתו יהי’ נעשת ע”י אחרים עכ”ל.

והנה במה ששאל מהו מריבין בנחלת ב’ העולמות, אי נימא דעיקר הויכוח מצד יעקב היה על העוה”ב, ומה שייך מריבה בכ”ז, הנה המס”י הביא דברי התד”א הללו, ופתח שם פתח להבין הדברים, עי”ש שהאריך לבאר ענין ב’ הדעות הרווחות בעולם, האם העיקר הוא העוה”ב וכל מה שנברא בעוה”ז הוא לצורך העוה”ב, או שהעיקר הוא העוה”ז, והביא שם מאמר זה לבאר שאנו בני יעקב בדעת הזו שהעיקר הוא עה”ב.

ויש להביא בזה עוד מ”ש רז”ל על הפסוק (יהושע פרק כד פסוק ד) ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים, שירדו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, ועשו לא רצה, ולכן לא נטל חלק בארץ.

וכן אמרו רז”ל עוד בבראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פב סימן יג), וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ר’ אליעזר אמר מפני שטר חוב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ר’ יהושע בן לוי אמר מפני הבושה עכ”ל.

וכתב רש”י (בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ז), ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.

ומפני הבושה, שמכר בכורתו ע”כ.

והענין בזה הוא שהיה כאן תכנית אלהית בהשתלשלות גילוי היחוד בבריאה, והיה זה מוטל על זרע יצחק, ולקח זה יעקב בחפץ לב לירד למצרים, ומאידך עשו נמלט מבעוד מועד אל הר שעיר, וזהו המכוון הפנימי בדברים דלעיל שנטל יעקב העוה”ב ועשו העוה”ז.

וז”ל האלשיך על יהושע שם, וזהו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, כי גם זה בנו בצד מה יקרא.

והענין יהיה מה שכתוב אצלנו במקומו, כי צאת עשו ברחם אחד ובפעם אחת עם יעקב, והיותו גם הוא מרבקה הוא שלמות ליעקב.

כי הלא ראוי ליצחק לעשות כאברהם לקחת שפחה כהגר להטיל בה זוהמא תחלה ואחר כך יצא יעקב, לא היה אפשר כי נתקדש בעולה תמימה, ומשמנה ימים נרצה על ידי מילה לקרבן לה’, ואיככה אחרת כהגר יקח לו זולת בת זוגו.

על כן מה עשה הוא יתברך, הביא את עשו בן יצחק ויעקב בכרס אחד בבת אחת בבטן רבקה, וכל אחד מבחינתו זו נפש קדושה וזה לא, וכל אחת שאבה הבחינה שלה, עשו בן יצחק שאב בבטן רבקה בחינה שלו שבזרע יצחק, ויעקב שאב בחינת הקדושה, וכמאמר רבותינו ז”ל בפסיקתא, כי איך יצא עשו בן יצחק אדמוני.

כי אם בהיותו בבטן רבקה שתה כל דם נדות אמו.

והוא מאמרנו זה, כי הדם נדות הוא נמשך מצד אחר והוא שאב את הכל, ועל דרך זה הוא מה ששאב מבחינת הזרע.

ויובנו בזה מאמרי רבותינו ז”ל רבים ונכבדים.

כלל הדברים, כי בבחינת תועלת יעקב בהיות עשו בן יצחק עמו שם, לשתשאר בחינת הקדושה שלמה וגדולה ליעקב, והיא הנאה רבה וגדולה ליצחק, להוציא את יעקב זך, להוציא ממנו מטה שלמה.

על כן גם שניהם בנים ליצחק יקראו, נוסף על שגם עשו מרבקה היה כמדובר.

ואין זה רק מהבחינה הנזכרת, כי לפי האמת אין נקרא זרע לאברהם וליצחק כי אם ביעקב, וכמאמרם ז”ל (נדרים לא א) כי ביצחק ולא כל יצחק.

והראיה, כי הנה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

ולמה זה נטל ירושתו מיד, וזה ירד למצרים להשתעבד הוא ובניו.

אך אין זה רק על כי ביעקב ובניו בלבד מתקיים זרע אברהם ויצחק, ולא בעשו לבד.

על כן מקרא שכתוב (בראשית טו יג – יד) כי גר יהיה זרעך כו’ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהוא לרשת נחלת הארץ אינו כי אם ביעקב בלבד, אך עשו בן יצחק, הבלתי נקרא זרעך, לא פורע חוב אביו ולא נוחל נחלתו, רק על היותו בן מחלצי יצחק ומרבקה אשתו לא יצא קרח מלינתן לו מקום ירושה מאז, הוא שעיר.

וזהו ואתן לעשו כו’ ויעקב ובניו ירדו מצרים עכ”ל הק’.

וראיתי כעת בפי’ המהר”ל גור אריה על רש”י שם, וז”ל, מריבים בנחלת שני עולמות.

יש מקשים למה היו עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות, ועוד אם האחד נצח השני – וכי יקח בבטן העולם ממנו, ועוד עולם הבא – אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו (עפ”י במדבר טו, ה).

וכתב עוד, ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים – אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו.

אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה.

ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם – לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים.

ולפיכך אמרו (ילקו”ש תולדות רמז קי) כי ההתנגדות בבטן אמם קודם מציאותם בעולם הזה – מורה על המריבה בעולם הזה ובעולם הבא.

וכאשר היו בבטן אמם, המורה על השתוף ביניהם שהרי בטן אמם כולל אותם, ואין שתוף ביניהם, לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו – לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה – מתנגד לעשו, וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה – מתנגד ליעקב, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם קודם שלימות המציאות בעולם הזה היו מתרוצצים.

ודבר זה – מה שהם מתנגדים מצד מציאות מה – (ו) הוא המריבה בשתי עולמות.

שכל התנגדות שיש לשני דברים היינו שכל אחד רוצה לדחות את השני בעבור שהוא מתנגד אל מציאותו, ויעקב ועשו שהיו מתנגדים בבטן אמם טרם יצאו לאויר עולם המציאות – אם כן כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל המציאות, שהוא עולם הזה והעולם הבא, וידחה המתנגד לו.

הארכנו לבאר זה להראות הפלגת דברי חכמים.

ומכל מקום יש לך רמז כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה – עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב.

ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה עכ”ל המהר”ל.