חמץ

תמיהני עליכם במה שכתבתם בפשיטות שלענין כל התורה מתעסק הוא רק כשוגג, הנה אולי כיוונתם לתשו' הגרעק"א סי' ח' שכן ס"ל ונחלק בזה על החוו"ד סי' תלא שסובר שזהו היתר גמור בכל התורה ולכן תמה לגבי בדיקת חמץ, אבל הייתם צריכים לציין זאת, ולא לכתוב כן בפשיטות, וגם דאף להגרעק"א הרי פטור מקרבן ואינו כשוגג ממש, וגם דהרבה אחרונים סוברים כהחוו"ד בזה, עי' אגלי טל קוצר סקכ"ד אות יב שכתב עליו דמש"כ הגרעק"א שהוא דבר חדש אני אומר חדש אסור מה"ת.

ובעיקר הקושיא מכלאים הגרעק"א בעצמו הוכיח כן משם דבמתעסק יש איסור ואינו היתר גמור, אמנם הוא בעצמו דחה הראיה הזו משום דשאני כלאים דהאיסור הנאת החימום והוי כמו מתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה, ויש להאריך בזה עוד טובא ואכ"מ.

אמנם אם כבר מדברים אכתוב מה שקשה לי שנים הרבה, דהנה פוסקי זמנינו העתיקו דברי הגרעק"א שגם בשבת איכא איסור מדרבנן עכ"פ, ולכאו' צ"ב דמדברי המשנ"ב מבואר לדהדיא דלא כהגרעק"א, שהרי הביאוה"ל בסי' שט דן בארוכה בספק פס"ר שנתכוין לנעול תיבה וספק לו אם יש שם זבובים דשרי כיון דהוי ספק פס"ר, והשתא אם לא היה יודע כלל אם יש זבובים זה הוי ממש דין מתעסק בהיתר, כמבו' בראשונים דף קה ע"ב, שהרי זה דומה לנועל ביתו ונמצא צבי בתוכו, והשתא אי נימא דגם בכה"ג איכא איסור דרבנן, אין שום מקום לומר דמשום שיודע דיתכן שיש כאן זבובים טפי לישתרי, הא להיפך הידיעה היא סיבה לאסור יותר, ומדדן הביאוה"ל להתיר אפי' בכה"ג, וכן נראה מסקנתו, ודאי דסובר דמתעסק בהיתר ליכא איסור כלל, ואפשר דאף מתעסק באיסור דבשבת אפשר דליכא חילוק.

וא"כ נמצינו למדין דמדברי המשנ"ב נראה דנקט להלכה דהיכא דמתעסק בהיתר עכ"פ ודאי הוי היתר גמור, והרמ"א ביו"ד דאסר ספק פס"ר אכתי אין ראיה שגם במתעסק יאסור.

אני תקופה קצרה מנוי על העם סגולה ואני מאד מאד נהנה מתשובותיכם ודפח"ח

***

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז"ל, ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל וכו'.

היינו שאי"ז מצות השבתה אבל בודאי טוב לעשותו מה"ת למנוע מלעבור עמ"ע דתשביתו.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלב וז"ל, יש לומר שאין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום וכו'.

ותימה דאכתי יברך על השבתת חמץ דאי"ז דברים שבלב ובכללו ביעור וביטול כמ"ש בשם הר"ן, והוא תכלית המצוה, ועוד דלישנא עדיפא דהוא לישנא דאורייתא.

בטור סי' תל"ג שורה אחד.

נ"א שורה אחת.

בב"י סי' תל"ד ויבוא לידי פשע.

נ"א פשיעה.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תמ וז"ל, ומה שכתב ואפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שהגוי אלם וכו'.

הם דברי הרמב"ם בפרק ד' (ה"ד) וזה לשונו גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל וכו'.

הב"י לא גרס רמב"ם בטור כאן כמו שהוא בדפוס רא"פ, והטעם שהשמיט הסופר רמב"ם אפשר משום שכבר כתב מתחילה רמב"ם במקום בה"ג, שכך היה בתחילה לפני הב"י כמ"ש לפנ"ז.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז"ל, ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך תחלה בפה"ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה.

צ"ע דהא אינו אומרה בלשון ברכה, ואטו בחנוכה ופורים מפטר בעל הניסים ובקריאת המגילה, ואת"ל דהתם שאני מ"מ אטו התם מפטר כשיבוא להאריך בסיפור ניסי חנוכה ופורים.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, ומה שכתב ועיקר המצוה הזאת בחזרת.

שם בגמרא (לט.

) אמר רבי אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות.

משמע דהב"י נקט לעיקר המציאות שהוא מתוק ואינו מר, וכדעת החיי"א והשוע"ר דסגי בזה, ודלא כהנדחקין לתרץ דנשתנו הטבעין, או דמיירי על השורש וכו'.

אבל מ"מ מיהת אם מעיקרו הוא מתוק ומעיקרו אינו מר צ"ב מ"ט באמת נתקן למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, כתב הכל בו (סי' נ יג:) אם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא וגרגירא ובקצת נוסחאות כתוב גם כן כוסברתא ואיני יודע טעם לא לגרגירא ולא לכוסברתא וכו'.

צ"ע בשלמא גבי חסא איכא טעמא דחס רחמנא עלן, אבל בדאידך מ"ט לא נזכר בהם טעם, ואפשר שלא דרשו אלא עיקר מצות מרור למה"מ, אבל בשארא ליכא דרשא בשמא, א"נ יש שום דרשא בשמותן ותמכא אולי שתמך הקב"ה בנו וחרחבינא שהחריב למצרים וכן ע"ז הדרך.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז"ל, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט ומדברים חמוצים זכר למרור ואיתא בירושלמי אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם.

ומדברים חמוצים היינו דעיקר החרוסת הוא מדברים חמוצים וכמבואר ברש"י פסחים ל' שבית חרוסת הוא כלי שנותן לתוכו חומץ וכל דבר שיש לו קהוי ורגילין ליתן לתוכו קמח וכו', היינו דחרוסת הוא טיבול ידוע מצד עצמו ואמרינן בגמ' רק שיש להכניס לתוכו דברים כאלו, וכ"מ בלשון רש"י קט"ז א' להטיל ולכתוש לתוכו הרבה כדי שיהיה עבה, דהיינו מצד עצמו אינו עבה ויש להטיל לתוכו כתישת פירות.

וצ"ע על מש"כ המרדכי שחרוסת לשון חרסית כדמוכח ממתניתין שמשתמשין בו כל השנה שם ל' ב', וי"ל דלא שקראוהו כן מטעם זה, אלא הוא לשון נופל על לשון, כמו חסא דחס רחמנא עלן, ומיהו בתוס' שם קט"ז א' ד"ה צריך ממש"כ בשם הגאונים נראה דמהנך פירות גופייהו עושים החרוסת, וכמנהגינו, וכן לקמן גבי טיבול כרפס מוכח דחומץ לא זהו חרוסת, ומיהו מש"כ הטור שיהא מדברים חמוצים זכר למרור צ"ע דהשתא איהו גופיה לבטולי קפא דמרור עבדינן ליה כדאי' בגמ' שם וא"כ כמה שיש לו להמתיק יש לו לעשות אך אם ממרר אותו מאי דיהבת שקלת וסגי לן בחדא מרירות, והגם דנימא דאינו מר כ"כ כמרור מ"מ הא לבטולי למרירות קאתינן.

וי"ל דבלאו הכי מבטל המרירות מרוב הפירות, ורק שיהיה קצת מר זכר למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, ובאגור (סי' תתג) כתוב פסק מהר"י מולין (שו"ת סי' נח אות ב, ובסדר ההגדה עמ' קיב סי' לד) מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה ובעל ספר אגודה (פ"ב סי' לה) כתב שיקח תמכא בלשון לעז רפאנ"ו הקלח והעלין ולא השורש עכ"ל וכתב בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן תעג (אות ו) וז"ל, ותמיהני על דברי אגודה שהרי יש לחזר אחר עולשין שהוא השנוי תחלה במשנה אבל על דברי האגור אין להקשות כן דאפשר לומר דהאגור מיירי שאין לו אלו הירקות השנויין במשנה כלל וחזרת לאו דוקא ולכך קאמר דיש ליקח לענה ואפשר שכך היתה גירסת האגודה.

ותמהני וכו' וי"ל דבמדינות שלו לא היו שאר הירקות עד תמכא, וכן י"ל על המהרי"ל שלא היה להם כלל שאר הירקות ועתה א"צ לדחוק לשון המהרי"ל כלל, ואולי הוי קים ליה להרב דאינו כך.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, גם מה שטען דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול איני יודע לו טעם דלמה לא תעלה לו נטילה דקודם הקידוש לנטילה דטיבול כשם שעלה לו בשבתות וימים טובים נטילה דקודם קידוש לנטילה דסעודה וצ"ע.

לכאורה כל נידון המרדכי הוא רק על טיבול ראשון ומשום נט"י לסעודה לק"מ להב"י דבודאי יש הפסק טובא וכמו"כ נראה דיש הפסק גם להיוצאין יד"ח אפילו אינם קוראין ההגדה (וילה"ס בזה ומ"מ אילמ"ד דכולן קוראין כמנהגינו), וא"כ לא הבנתי מש"כ הב"י גם מה שטען וכו' דכולה חדא ק"ו היא כיון דליכא הפסק מ"ט אין צריך ליטול שוב דאילו הוי יקנה"ז או מידי אחרינא הפסק היה צריך לחזור וליטול והשתא דליכא הפסק ממילא א"צ וא"כ אי"ז קושיא.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, וכן פירש ה"ר יחיאל שטיבול ראשון הבא לעשותו בחרוסת אינו אלא מנהג שטות ופסקו רבינו תם ור"י (תוס' שם) שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר המצוה הוא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכלנו בעת המצוה לתיאבון כמו מצה עכ"ל ספר התרומה (סי' רמב) ואנו אין לנו אלא דברי הר"מ דהוא בתראה וידע דברי כולם עכ"ל.

אלא יאכלנו וכו'.

ולפ"ז אסור לאכול חרוסת כל היום אמנם בד"מ לעיל סי' תע"ב סק"ה כתב וזהו שיבוש כי אין החרוסת באה לאכילה שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון, אמנם בד"מ דהכא ס"ק ט"ו חשש שלא יטבלנו בחרוסת קודם, ודוחק לומר דרק דרך טיבול אסור להקדים דכ"ש הוא אלא די"ל דבאותו הסדר אסור, וכדדייק ממתני' דעד עתה לא היה לו חרוסת נ"ל וצ"ע.

מש"כ הב"י דהחומץ הוא החומרא דכו"ע לא פליגי בזה משא"כ בחרוסת אע"ג דלמהר"ם איפכא דחרוסת הוא חומרא ורק דר"ת כתב דא"צ חרוסת, מ"מ לא אשכחן שום דעה שאסור בחומץ ומותר בחרוסת.

הלכות ספירת העומר

א) מה שהקשה בדברי הגמ' יומא ד' ב', בענין לאמור, ואביא דברי הגמ' שם, ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו לאמר אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר עכ"ל.

והקשה כת"ר מ"ט לא אייתו קרא דכתיב לאמור עד השתא.

יש לתרץ עפ"ד הריטב"א שם שכתב וז"ל, פי' ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין קול הדיבור הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור.

עכ"ל הריטב"א, ומבואר בדברים דדוקא נקט ליה להאי קרא שנזכרה בו קריאה ודיבור והקדים קריאה לדיבור כדדרשינן בגמ' הנ"ל.

ב) מה ששאל ר' ישראל יעקב פרבר מ"ט נזכרה פרשת תודה בפ' צו ולא בפ' ויקרא, היינו משום שתודה היא רק פרט במצות קרבן שלמים, כדכתיב, ויקרא פרק ז פסוק יא-יב וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה', אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן ע"כ, ומבואר דזהו פרט במצות שלמים.

וכ"כ הספורנו שם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים, והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ וכו' עכ"ל.

ובפרשת ויקרא נזכרו רק כללי הקרבנות ולא הפרטים.

ג) מה שהקשה ר' דוד פלק ע"ד הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת צו, שכתב וז"ל, ויקרב את האיל השני.

מלמד שהשני ממלא את הראשון שאם הקריב האחד ולא הקריב השני לא יצא ידי קדושו המלואים שהוא משלים עם הכל.

ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל בשמחה ואותו היום עשאוהו יום טוב.

משל לפורע את חובו ועושה יום טוב.

כך כיון שנקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו לאותו היום יום טוב.

מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טוב לחבירו כל שכן שמשלים לימודה.

וכן היה עושה כהן גדול יום טוב לאחיו בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקדש ע"כ.

והקשה דהרי השמחה בכה"ג הוא שיצא בלי פגע כמ"ש בפיוט ליוה"כ, שהרי הרבה כהנים היו מתים, וא"כ מה הדמיון לכאן.

תשובה אע"פ שהיה שם שמחה גם מצד זה, מ"מ בודאי שישנה גם את חלק השמחה שיש בהשלמת העבודה, ונהי דאם הי' מייתי ראיה מכה"ג לכאן היה מקום להקשות, אבל יש להתבונן בדבריו דלא מייתי ראיה אלא מכאן לכה"ג, וניחא דמייתי ראיה שיש לו לשמוח גם מצד זה.

ד) מה שהקשה ע"ד רש"י ויקרא ט' כ' שלאחר תנופת חזה ושוק ע"י הכהן המניף, נותן לכהן המקטיר גם החזה וגם החלבים, ותמוה מאי בעי חזה גביה, כיון שאינו מקטיר אלא החלבים, הנה עצם דברי רש"י הם מדברי הגמ' במנחות דף סב ע"א, דגרסי' התם, והכתיב וישימו את החלבים על החזות ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה, וכבר עמד ע"ז בחידושי הגרי"ז וז"ל, וצ"ע מאי בעי החזות לכהן המקטיר הלא זה לכהנים הוי, והנה בענין סדר התנופה מבואר בתו"כ דמניח החלבים ואח"כ חזה ושוק ואח"כ יותרת הכבד והכליות והגיה הגר"א בתו"כ שם דהכליות הוי יחד עם החלבים ואח"כ החזה ושוק, אמנם הר"מ בהל' מעה"ק (פ"ט הל"ח) פסק כגירסתינו וצ"ע מ"ש דמפסיק להו בחזה ושוק עכ"ל.

וחשבתי בעניי אולי שייך לבאר לפמ"ש בהמשך הגמ' שם, והא קמ"ל דבעינן שלשה כהנים משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ע"כ, וא"כ בעינן [עכ"פ לכתחילה] שמעשה התנופה יהיה ע"י ג' כהנים, דג' רבים נינהו, וכיון שתשלום התנופה בכהן הג' הוא ע"י המסירה לו להקטרה, ואע"ג דבלא שהיה צורך אמיתי בכהן שלישי לא הוה עבדינן לבטלה כהן שלישי רק בשביל שיהיה רב עם, אלא דבאמת הכהן הג' מעיקרו הוא לצורך הקטרת החלבים, ואגב כ"ז שייך לקיים מצות ברב עם, אבל השתא שכבר יש לפנינו ג' לצורך הקטרת החלבים, א"כ מסרינן ליה ג"כ החזה לזכות גם בחזה במצוה זו, וצ"ע.

ה) מה שהקשה כ"ת ע"ד רש"י ויקרא פרק א מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

והרי בסנהדרין נ"ט ב' כתב רש"י שהבהמות לא היו של אדה"ר אלא של גבוה.

תשובה יעויין במזרחי (רא"ם) שם שציין מקור דברי רש"י בויקרא רבה (ב, ז), וכתב ע"ד רש"י וז"ל, בויקרא רבה.

אבל בתורת כהנים דרשו: "אדם - לרבות את הגרים", דלא תימא "בני ישראל" כמשמעו למעוטי גרים.

השתא דאתא "אדם" לרבות את הגרים, על כרחך צריך לומר, דפירוש "בני ישראל" מקבלי ברית בישראל, שגם הגרים בכלל.

ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר "דבר אל בני ישראל" אף הגרים בכלל עכ"ל הרא"ם.

והנה ע"כ שהתו"כ פליג על הויק"ר, אבל יתכן עוד דגם הגמ' דסנהדרין פליג על הויק"ר, דאם כך הוא שכל הבהמות היו של גבוה א"כ מי נתן לו רשות ליקח מהן לצורך הקרבה.

א"כ ניחא שהרי דרך רש"י במחלוקת מדרשים לפרש פ"א כמר ופ"א כמר כמ"ש המהר"ל בגו"א בפ' בראשית, דמילתא דפשיטא הוא שלא היה לרש"י הכרעה בין אגדות חז"ל מה נכון ומה לא ח"ו, אלא בכל מקום פי' ע"פ פשוטו, והדברים מובנים למבין.

ו) משה"ק כת"ר ממש"כ בעל הטורים ויקרא ד' ז' בכל הכפרות הוסיף כפרה וסליחה חוץ מכהן גדול לפי ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג) עכ"ל, וקשה דהרי בפר העלם דבר של סנהדרין נאמר, אע"פ שגם אצלם זהו שגגת תלמוד.

שמא י"ל דסגי דגלי רחמנא בחד דוכתא לרמוז ששגת תלמוד עולה זדון, ומ"מ אפילו בכהן גדול ע"כ איכא איזו שהיא כפרה, דאל"כ למה הוא מביא, אלא דפרה גמורה לא היא דחשיב ליה קצת כמזיד, וזה סגי פ"א דאשמעינן לה ברמז, עוי"ל דבסנהדרין אין ישראל אשמין בשגגת תלמודן של הסנהדרין, ועכ"פ איכא כפרה מעליתא גבייהו, עוי"ל דגבי כה"ג שהורה לעצמו וטעה טפי שייך לומר שהיתה כאן פשיעה בהוראתו, משא"כ כשכל חכמי ישראל נתועדו ונתיעצו יחדיו ואעפ"כ טעו בזה הו"ל פשיעה הקרובה יותר לא'ו'נ'ס, ובכה"ג שייכא יותר סליחה וכפרה וצל"ע, והשני נראה עיקר.

ז) מה שהקשה ר' אהרן פרייס מירושלים במ"ש 'מן הצאן' להוציא את המוקצה, 'ומן הצאן' להוציא את הנוגח שהמית, דהרי וי"ו בא להוסיף ולא למעט.

תשובה הוי"ו בא להכפיל את התיבה וכשהוא נאמר גבי מיעוט, הוא בא להכפיל את תיבת המיעוט, וז"ל המכילתא דרשב"י פ' בא, אין לי אלא אכילתו שהיא בחפזון, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר וככה ככה.

יכול שאני מרבה צליתו והדחת קרביו, תלמוד לומר ככה.

ככה אתו.

אתו בחפזון, ואין פסח דורות בחפזון עכ"ל, ורד"ה בהערותיו שם פי' דככה ריבויא הוא ווא"ו למעט אתא, וז"ל מדכתיב 'ו'ככה דריש כאילו כתיב ב׳ פעמים ככה ואין רבוי אחר ריבוי אלא למעט, ואפשר נמי דדדיש כפל הכ׳ דהו״ל למכתכ כה.

ולעיקר הדבר יעו"ש מה שכתבתי שם בארוכה, אבל מ"מ הוי"ו יכול גם למעט וגם לרבות לפי התיבה באשר הוא שם.

ח) הקשה הגרי"ח סופר [ר"י כה"ח] דהנה גבי שעירה של חטאת כתיב, ויקרא פרק ד פסוק לא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ, ואילו גבי כבשה דחטאת כתיב שם פסוק לה וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ, ולא כתיב ריח ניחוח.

תשובה יעויין במסכת סוטה דף לב ע"ב, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע והאיכא חטאת נקבה עולה זכר התם מיכסיא באליה תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר התם איהו דקא מיכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה עכ"ל.

ועפ"ז י"ל דהיכא דמ"מ מייתי שעירה מרצונו דרמי אנפשיה להתבייש כדי להתכפר, הואיל וממצי נפשיה להכי הו"ל ריח ניחוח לה'.

[ומ"מ צ"ל שעושה כן באופנים המותרים המבוארים בשו"ע או"ח סי' תר"ז ס"א ובמ"ב שם].

שאלה

שלום וברכה

ויישר כח גדול על התשובות.

א.

ב.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב

א.

פעם הבתים היו קטנים יותר ולא מלאים חפצים רבים כמו היום.

וזה הטעם שבבתים רבים בדיקת חמץ אורכת כמה שבועות ג"כ, ובעבר אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר (פסחים ב' א').

כמו"כ אפילו תימא שגם פעם הבתים היו גדולים כבהיום, מ"מ הגמ' הנ"ל מיירי מצד החיוב, ורוצה הגמ' לומר שהחיוב לא יהיה יותר מזה, ונפק"מ עכ"פ למי שיש לו בית קטן שלא יהיה מחוייב לבדוק קודם לשעה זו.

אפשר להוסיף דנפק"מ גם למומחה גדול בבדיקה שיכול לבדוק בשעה אחת שלא יהא צריך להקדים יותר מזה.

ב.

הגר"א דרכו לפעמים שחולק גם על ראשונים.

ומ"מ אין קושיא על הגר"א מהמשך הגמ' דהגר"א לא מחק מילים דמים תרתי משמע, והיינו דם נדה ושפיכות דמים כדפרש"י.

בברכה מרובה

***

שאלה

הגמרא בריש ערבי פסחים אומרת שיש חילוק בין איסור אכילה קודם שבת לאיסור אכילה קודם פסח, והיינו משום דבפסח יש איסור מיוחד של "חיובא דמצה" ע"ש, ולכאו' צ"ע דהלא גם בשבת יש חויב לאכול ג' סעודות.

ואמנם יש לומר לחיוב בשבת אינו אלא מצד וקראת לשבת עונג דהוא ד"ק, אולם ז"א דהא כתב המג"א דפת משבת דאורייתא דכתיב אכלוהו היום, וגם, הא רובא דרבוואי סברי דאאיסור מד"ק כאיסור תורה דמי.

***

תשובה

בע"ה מוצ"ש חוה"מ פסח י"ט ניסן ע"ז

לכבוד הרב אוריאל שליט"א

שלום רב, לשאלה זו התייחס הרי"ד בפסקיו וז"ל, ואי קשיא, מאי שנא חיובא דמצה מחיובא דקידושא, הלא גם זה עשה הוא, כדאמ' לקמן זוכריהו על היין בכניסתו.

תשובה, התם עיקר הזכירה שאמ' רחמנא בתפילה שמברך מקדש השבת ולחזור ולקדש על הכוס בשולחן הוא מדרבנן, כדבענן למימר לקמן, ואין עשה בשתיית הכוס שלקידוש כמו שיש באכילת מצה.

ואם תאמר הרי גם בשבת איכא מצות ג' סעודות, אין בהן עשה מפורשת כמו שיש באכילת מצה ואינו אלא מדרבנן ומדברי קבלה וקרא' לשבת עונג ע"כ וכעי"ז ראיתי נדפס גם בתוס' הרי"ד ממהדו"ת.

וכן נראה שם מדברי הצל"ח שהבין כן שהוא משום שזהו חמור משום שהוא מפורש בתורה.

בענין אם ג' סעודות מדאורייתא, זהו מחלוקת הפוסקים ותליא באשלי רברבא, ורוב הפוסקים מקילין בזה, ועי' בהערות יד רמ"ה על השל"ה מה שהביא הדעות בזה.

ומ"מ גם אם הוא מדאורייתא יש לזה ביאור אחר, עי' עוד ברבינו דוד מה שהוסיף לבאר כאן דאין חשש אם יאכל וימנע מעונג שבת, דהרי ברגע שיהיהה שבע כבר לא יהיה מחוייב באכילה של סעודות שבת, שהרי עונג שבת הוא דבר המשתנה לפי המצב ולפי מה שמענג את האדם [ולפי הסברא שכתב האבנ"ז או"ח סי' תלג שאכילת מצה לתיאבון הוא משום הידור מצוה, א"כ גם כאן יהיה תועלת בהידור מצוה של הסעודות בשבת באופן שבודאי יאכל ומ"מ יש ענין להדר במצוה שהסעודה תהיה יותר לתיאבון, ומ"מ גם ע"ז י"ל שאין זה בדין וקראת לשבת עונג להביא עצמו לידי מצב שיוכל להתענג, ולכן אפי' אם לא יאכל כשאינו תאב הוא עונג שלו כמש"כ הפוסקים וכמבואר בדברי רבינו דוד שם, ודוקא בפסח הוא חיוב עליו לאכול מ"מ].

וכמו"כ אפשר דמצה מ"מ מפורש בתורה כנ"ל בשם הצל"ח.

ובמצפה איתן כתב שהחילוק הוא דסעודת שבת יש לה תשלומין למחר משא"כ מצה שזמנה רק בלילה.

מש"כ שרוב הפוסקים סוברים דרבנן הוא כדאורייתא, הנה אמנם יש נידון בפוסקים ובמפרשים האם דרבנן מהני לדאורייתא דלענין כל מיני דברים, אבל מ"מ לכו"ע יש דברים שנגזרו רק במצוות דאורייתא ולא במצוות דרבנן, עי' למשל בסוכה טז ע"ב, דגרסי' התם, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא בעירובי חצירות דרבנן אבל הכא סוכה דאורייתא לא, וכ"ה בעירובין פו ע"ב.

וע"ע כתובות לו ע"ב, אי נמי עד כאן לא קאמר ר' דוסא התם אלא בתרומה דרבנן אבל קנס דאורייתא כרבנן סבירא ליה ע"כ.

אח"ז כתבתי אליו עוד: צדקתם שלא התבוננתי בדבריכם כראוי בחפזון הכתיבה, ואה"נ דקי"ל שדברי קבלה כדברי תורה כמו לענין ספק אם קרא את המגילה כמש"כ המשנ"ב בשם הפמ"ג, ואמנם הראשונים נחלקו בזה, ועי' מה שהביא הב"י בהל' קריאת המגילה לגבי עיירות המסופקות והערות שם מהדורת המאור, ומ"מ אנן קי"ל שדברי קבלה הו"ל כמן התורה לענין ספק דרבנן כמו שכתבתם וכנראה שהרי"ד סובר כהסוברים שהוא מדרבנן, או שניישב דס"ל שעונג באכילה הוא מדרבנן, ועי' מאירי קידושין כד ריש ע"ב.

ומאידך עי' מה שהאריך הרמב"ן בויקרא כג.

ומ"מ יש גם מקום להקל יותר בדבר שאינו מפורש בתורה, והרי אפילו באיסור עשה הקילו בגזירות יותר מאיסור לאו, עי' בגמ' סוכה שציינתי במכתב הקודם.

דברי האבנ"ז הוא הוסיף על דברי רש"י שם שהוא דין כללי מצד זה אלי ואנוהו ולכך היה אפשר להבין שהוא דין בסעודות בדיוק כמו במצות, ולזה באתי לדחות שעדיין כיון שלתיא בעונג יעשה אז מה שיתענג באותו הרגע, אבל מדברי רש"י לבד היה יותר קל, שניתן לומר מעיהמשך לקרואקודם שנכנסים לדון בזה, שאכן הידור מצוה הזה הוא פרט באכילת מצה.

בכבוד רב

ובברכת פסח כשר ושמח

***

שאלה

בס"ד

שבוע טוב

שאלה קטנה שהתעוררה בי:

קי"ל שהשורף חמצו של חברו פטור משום דחייב לבערו.

לפ"ז לכאורה מדוע שלא נשרוף כל חמץ של חילוני שנגיע אליו? ואפילו בביתו?

ומאידך גיסא, לפי ד"ת אם אכנס לבית של חילוני בפסח ואשרוף לו את חמצו האם יכול הוא לתבוע אותו בבי"ד ישראל? ואם לא, ז"א שמורת לעשות כן לכתחילה?

יישר כח גדול

יהודה

***

תשובה

שבוע טוב

שלום רב

לכאורה מצד הדין יהיה מותר לכתחילה לבער, ואף יהיה אולי חובה בזה, אם זה יהיה נוגע למעשה, ואני מעתיק מענין לענין מדברי הרש"ל ביש"ש פ"ג דב"ק, וז"ל, ומכאן הביא הגאון מהריי"א בתרומת הדשן סימן רי"ח.

שמותר אדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה.

מחמת שעוברת על דת, ועביד דינא לשמים.

ואין צריך להביאה לב"ד, כמו גבי נרצע.

ולאו דוקא כה"ג, אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית.

מכה אותה עד שתצא נפשה.

אפילו עוברת במצוה שב ואל תעשה.

ומ"מ אל ימהר בהכאה.

אם לא בתוכחה גמורה מקודם, ורואה שאינה נשמעת.

ולאו דוקא הרב לעבדו, ובעל לאשתו.

ה"ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי לאפרושי מאיסורא.

וכן [הבאתי] לקמן סי' כ"ז פסק הרא"ש (סימן י"ג) להדיא שמותר.

וכן איתא בערכין (ט"ז ע"ב) יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו'.

אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה.

ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה.

והוא אדם חשוב ומופלג.

אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה.

דא"כ לא שבקת חי לכל בריה.

וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים.

ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא.

והכל לפי ראות עיני הדיין.

ודוקא לאפרושי משארי איסורא, דבינו לשמים.

אבל מה שבין אדם לחבירו, כגון אחד שהכה חבירו.

שמותר לכל אדם, אפי' איש פשוט, להציל אחיו, ויכול להכות המכה, כדי להציל המוכה כמו שאפרש לקמן עכ"ל, ועי"ש בכל אורך דבריו.

אמנם בפועל קשה לנהוג כן למעשה, משום שיכול דבר זה לגרום למכשולות גדולות יותר, להכשילם בלפני עיור בשנאת ישראל ושנאת התורה ועוד כמה דברים ועל כעין זה אמרו עת לעשות לה' הפרו תורתך, וצא ולמד מה שהורו רבותינו בענין ברכות [דהיינו לתת לחילוני דבר בלא לברך], אע"פ שלא התירו הדבר לגמרי מ"מ באופנים מסוימים התירו הדברים כעין אלו, וכל ענין מורידין ואין מעלין שנקט החזו"א שאינו נוהג כיום אפשר שהוא מטעם זה.

ולכן בהרבה פעמים בענין החמץ יאמרו המורים שב ואל תעשה עדיף, ומ"מ הכל לפי הענין ולפי ראות עיני המורה.

בכבוד רב

***

שאלה