שכיחא - שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

אע"פ שזה נאמר בגמ' לענין נר המנורה בבהמ"ק ולענין נר שבת וכן נפסק בשו"ע סי' רסד ס"ח לענין נר שבת, מ"מ מסתבר שאינו לעיכובא דאל"כ למה שתקו השו"ע ורוב הפוסקים מלפרש דין זה ולא הזכירו אלא שצריך להדליק הנר, וידענו ...קרא עוד

אע"פ שזה נאמר בגמ' לענין נר המנורה בבהמ"ק ולענין נר שבת וכן נפסק בשו"ע סי' רסד ס"ח לענין נר שבת, מ"מ מסתבר שאינו לעיכובא דאל"כ למה שתקו השו"ע ורוב הפוסקים מלפרש דין זה ולא הזכירו אלא שצריך להדליק הנר, וידענו לה מהבה"ל שהזכיר הנהגה זו ממהר"י ברונא, ועוד דהרי אשו משום חיציו וגם מה שדלק אח"כ חשיב מעשה דידיה כמו שנתבאר בתשובה אחרת, ועוד דהרי לו יצוייר שהפתילה היתה יוצאת מהשמן עשירית האצבע הרי היה יוצא יד"ח בהדלקה זו וא"כ אם יוצאת מן השמן שליש האצבע למה לא ייצא יד"ח בהדלקת עשירית האצבע דא"כ נתת דבריך לשיעורין, ולא מסתבר שהוא לעיכובא, וכן במקור הדברים במהר"י ברונא לא הזכיר לעשות כן אלא בנר הראשון, (גם אם נימא דהבה"ל גופיה לרווחא דמילתא עשה כן בכל הנרות), ואם היה לעיכובא לגבי הנר הראשון פשיטא שהיה מקפיד על זה בכל הנרות, אלא ע"כ שבנר הראשון נמי אינו אלא לכתחילה בלבד למצוה ולכן בשאר  הנרות לא החמיר, וכעין מה שמצינו מש"כ המשנ"ב שיכול לומר הנרות הללו מיד אחר הנר הראשון והיינו משום שגם לגבי הנר הראשון מעיקר הדין תפילה זו אינה הפסק והברכה לא מעכבא (ולגבי שאר הנרות אין אפי' חשש ברכה לבטלה כיון שכבר חלה על הנר הראשון) הלכך כל מה שאינו לעיכובא בנר הראשון לא חשו בשאר נרות אף לכתחילה, ולכן יש לומר דגם להדליק רוב היוצא אינו לעיכובא לכתחילה ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שחזר להדליק מחמת שלא הדליק הרוב היוצא גם ביום הראשון שיש רק נר אחד וגם האידנא שאין בני אדם רגילין ובקיאין כ"כ לאמן ידיהם בהדלקת נר ושכיח שאין מדליקין אלא מעט.

ויתכן לחדש עוד דדין זה להדליק הרוב היוצא אינו דין שהאדם עצמו יעשה כן אלא דינא הוא שאין לו לילך משם ולעצור ההדלקה עד שידליק הרוב היוצא, ואם נגע בקצה הפתילה ומיד כולה הובערה מאליה סגי בכך ויצא ידי מצוותו.

וגם אינו טוב להדליק שוב אם לא הדליק הרוב היוצא דבזה אינו עושה המנין הנרות וכ"ש אם מכבה נר שהדליק שתיקותיך יפה מדיבורך דמכבה נר של מצוה ומדליק נר של רשות (עכ"פ להסוברים דגם אם כיבה במזיד אינו זקוק לה מדינא), ואם מדליק במקו"א יש לעיין.

וכ"ש לפי סברא אחרונה שכתבתי בהגדרת הדלקת רוב היוצא דבזה אין כלל טעם לכבות כיון שסו"ס לאחר שהתלקח נמצא שהדליק רוב היוצא וכ"ש אם עדיין לא התלקח שיכול בידיים להמשיך להבעירו עד שבידיים ידלק רוב היוצא.

קרא פחות

בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר"ז גרגרן וכו' בפסחים פו ע"ב ועוד הרבה דברים במס' דרך ארץ ובשו"ע או"ח, וכן לענין בגדים ...קרא עוד

בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר"ז גרגרן וכו' בפסחים פו ע"ב ועוד הרבה דברים במס' דרך ארץ ובשו"ע או"ח, וכן לענין בגדים אמרי' בגדים שבשל בהם קדרה לרבו וכו', ובגיטין ע' לענין לאכול מעומד ולשתות מעומד, ועי' ברמב"ם בהל' דעות עוד ענייני דרך ארץ כגון שלא לרוץ וכו', וכידוע שהרבה עניינים הם ממנהגי הע"ה שצריך להתנער מהם, וכן הזהירו שלא לילך בקומה זקופה שהוא ג"כ דרך גאוה ותן לחכם ויחכם עוד שלא להדמות לדרך גאוה וסכלות, ובגד אדום מבואר בפוסקים שהוא בגדד גאוה וחוצפה ופריצות, ומאידך גיסא כהנים לבשו בגדי לבן ללמד על מידת החסד כמבואר בספרים, ועוד מצינו בנזיר סד ע"ב שדרך גוים לקבור מיתיהם במיני אופנים משונים, ובערבי פסחים ידא אפותיא דרגא לשינתא ידע אוסיא דרגא לפחדא עי"ש במפרשים, ובירמיה מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו ומ"מ מלבד שהוא דרך פחד כמ"ש בירמיה שם מבואר שהוא גם דרך גאוה, ובסנהדרין ק ע"ב וברש"י שם הובא מספר בן סירא  וכשאדם מנהיג עצמו בתנועות של ירא"ש הדברים נקבעים בלב, ועי' בדברי הפוסקים לענין להתנועע בתפילה והבאתי חלק מהדברים בתשובות אחרות, ובגמ' מצינו על ר"ע כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ועי' בדברי הגרי"ס ללמוד המוסר בשפתים דולקות כדי שיכנסו הדברים ללב דפעולות החיצונות וכו'.

ואפשר לחלק שפת גוף לג' חלקים, דיש דברים הבאים מתת מודע כשאדם מרגיש או רוצה לבטא דבר, ויש באים מהמודע דהיינו תנועות שדרך לעשות כן כשמבטאים משהו מסוים, כגון הליכה בקומה זקופה שמבטא גאוה, ויש תנועות שנעשים מדרך המוסר כדי להרגיל עצמו בדבקות בדבר מסוים או בהרגש טוב.

ובעבר קניתי חיבור בשם כל עצמותי תאמרנה ללקט מקורות לעניני שפת הגוף מדברי חז"ל אך אינו לפני כעת.

קרא פחות

כמדומה שפשוט שמה שהקפידה התורה על טומאת כהנים הוא משום קדושתן, עי' ברמב"ן עה"ת, וכלשון הכתוב לא יטמא דהאיסור הוא טומאה, וממילא מכיון שבחצי שיעור אין חצי טומאה ממילא אין איסור כלל. ויש לציין שכן מבואר להדיא בכמה ממפרשי האיכה רבתי ...קרא עוד

כמדומה שפשוט שמה שהקפידה התורה על טומאת כהנים הוא משום קדושתן, עי' ברמב"ן עה"ת, וכלשון הכתוב לא יטמא דהאיסור הוא טומאה, וממילא מכיון שבחצי שיעור אין חצי טומאה ממילא אין איסור כלל.

ויש לציין שכן מבואר להדיא בכמה ממפרשי האיכה רבתי ברד"ל ורש"ש ויפה ענף שירמיה היה נוגע באיברים שלא היה בהם שיעור טומאה וזה הותר לו אע"פ שהיה כהן.

קרא פחות

אם הכלי לא בשל כל צרכו אסור לקרבו אל מקור החום (ארחות שבת פ"א סי"ג ע"פ שו"ע סי' רנד ס"ד, ועי"ש במשנ"ב סקכ"ג, ועי' עוד סי' שיח סקצ"א וסי' רעג סקנ"ט דמבואר ע"פ הדברים שם שקירוב אל האש שייך ...קרא עוד

אם הכלי לא בשל כל צרכו אסור לקרבו אל מקור החום (ארחות שבת פ"א סי"ג ע"פ שו"ע סי' רנד ס"ד, ועי"ש במשנ"ב סקכ"ג, ועי' עוד סי' שיח סקצ"א וסי' רעג סקנ"ט דמבואר ע"פ הדברים שם שקירוב אל האש שייך בזה בישול בדבר השייך בו בישול, ועי' ריטב"א שבועות יז ע"ב דאפשר שהוא דאורייתא, ועי' בה"ל סי' רנז ס"ד ד"ה גורם דהגברת החום הו"ל בישול).

אבל אם בשל כל צרכו אם מקצת הקדירה מונחת על גבי האש מותר לקרבה יותר (הגרשז"א והגרש"ו והגרנ"ק בארחות שבת פ"ב סעי' סט).

אבל אם אין מקצת הקדירה מונחת ע"ג האש יש אוסרים למרות שמדובר בקדירה שבישלה כל צרכה, אף אם יכולה להתחמם במקום שהיא עכשיו שם בשיעור חום שהיד סולדת בו (הגרשז"א והגרנ"ק שם).

ויש מתירים באופן זה ובתנאי שבמקום שהיא מונחת עכשיו יכולה לבוא לידי שיעור יד סולדת בו (הגרש"ו שם), ויש שהתירו אף אם יכולה לבוא כרגע לידי חימום משמעותי יותר ממה שהיא עכשיו (הגריש"א שם וכעי"ז האג"מ).

קרא פחות

עובר על דברי חכמים הוא גם בדבר קל מזה כדאמרי' האי מאן דעבר אמילתא דרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא ואפי' בנעמד לק"ש באופן האסור פסק השו"ע דנקרא עבריין מחמת זה אלא שכאן צריך להזהר יותר משום שהוא פרסומי ניסא ונאמרו ...קרא עוד

עובר על דברי חכמים הוא גם בדבר קל מזה כדאמרי' האי מאן דעבר אמילתא דרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא ואפי' בנעמד לק"ש באופן האסור פסק השו"ע דנקרא עבריין מחמת זה אלא שכאן צריך להזהר יותר משום שהוא פרסומי ניסא ונאמרו בזה דינים מיוחדים מחמת זה עי' במשנ"ב בשם המ"מ ובהגר"א.

מה ששאלת עוד עמש"כ הרמ"א ס' תרע ס"ג ואין מתענין יום שמת בו אב או אם, ותענית חלום בחנוכה, ע"ל סימן תקס"ח סעיף ה' וכו' (עכ"ל), אין הכונה שאין מתענין ג"כ תענית חלום, אלא שרק יום שמת בו או"א אין מתענין ואילו תענית חלום עיין לעיל וכו', ושם נתבאר שמתענין ופשוט דלא עדיף חנוכה משבת.

ולגוף השאלה שייך להעמידה לענין ערב יו"כ שאין מתענין בו אפי' תענית חלום כמ"ש הרמ"א בסי' תרד ס"א, ושאלת האם זכות האכילה תועיל כתענית, תשובה כל זכות מועילה לאדם אולם ההבטחה שהחלום הרע יתבטל נאמרה רק לענין תענית לחלום שמועילה לו כאש לנעורת.

קרא פחות

בשו"ע סי' נד הביא דיש מי שאומר שמותר להפסיק בין ישתבח ליוצר להכרזה לצורך מצוה, ומשמע שם ברמ"א שכך המנהג. ויש שכתבו שכהיום לא נהגו בזה ואין לעשות כן (ראה עה"ש שם ס"ד וע"ע כה"ח סקי"א). וכתב שם המשנ"ב סק"ו בשם ...קרא עוד

בשו"ע סי' נד הביא דיש מי שאומר שמותר להפסיק בין ישתבח ליוצר להכרזה לצורך מצוה, ומשמע שם ברמ"א שכך המנהג.

ויש שכתבו שכהיום לא נהגו בזה ואין לעשות כן (ראה עה"ש שם ס"ד וע"ע כה"ח סקי"א).

וכתב שם המשנ"ב סק"ו בשם הא"ר סק"ג והגר"א בסי' נא דבין הפרקים (וכ"ש באמצע הפרק) של פסוקי דזמרא אסור אפי' לצרכי רבים ולצורך מצוה.

ומ"מ עיקר חילוק זה נאמר על מי שהוא עצמו התחיל פסוד"ז אבל בבהכנ"ס שמתפללים פסוד"ז ורוצה להכריז אדם שכבר התפלל או שעדיין לא התחיל להתפלל לא מיירי בזה שם המשנ"ב.

אם כי יש קצת משמעות בפוסקים שאינו ראוי ואינו הזמן והמקום להפסיק (ועי' עוד שו"ע סו"ס נז), וכך מסתבר.

ובאופן שששאלתם שהיו סמוכים לסוף זמן ק"ש איני מבין הצדדים בזה, דהרי בודאי שסמוך לסוף הזמן אין היתר לעסוק בשום דבר עד שיקרא, ולא שייך כאן עוסק במצוה פטור מן המצוה להיפטר מק"ש על ידי הכרזת המצוה, מאחר שבא עליו החיוב דק"ש קודם לכן.

והנה הפוסקים (הב"י וד"מ ושו"ע) שדנו בסו"ס נד ובסו"ס נז נקטו איסור הכרזה בכל מיני אופנים ולא נחתו לאופן שהמכריז אינו בתפילה עכשיו, ובפשטות נקטו דבר ההוה שהיה מצוי בעיירות קטנות שבחו"ל שיש מנין אחד לתפילה, אבל היה מקום לומר דנקטו כן משום שהשומעים ג"כ עוברים באיסור הפסקה משום שומע כעונה, אולם אינו נכון לדינא דקי"ל בס"ס קד דלא אמרי' שומע כעונה לחומרא (עי"ש בהגהות רע"א בשם הצל"ח ועי"ש במשנ"ב), וגם להחמירים בזה הא קי"ל דשייך לכה"פ כוונה הפכית ודלא כהמחמירים גם בזה (עי' בב"י הל' ר"ה), ואפי' להמחמירים שם לא יתכן שכל רעש שאדם שומע חשיב הפסק, אלא ע"כ צ"ל דהמחמירים שם לא יחמירו בהפסק דשומע כעונה כמו בניד"ד ויסברו כהמקילים בס"ס קד, או לומר דלהך דעה בב"י בהל' ר"ה יש צורה מסויימת של מצוה דחשיב לדידהו שומע כעונה בלא כונה אבל לא בכל שמיעה.

אולם מ"מ אמת הוא דבמקום שכ' הפוסקים שאין להפסיק אין ראוי שיעשה ההכרזה גם מי שכבר התפלל כיון שעוקר דעתו מן הפסוד"ז, ובפרט דלכתחילה מחמירים שגם שיהוי יותר ממהלך כ"ב אמה עכ"פ שלא לצורך הו"ל הפסק.

ועי' עוד בבה"ל סי' קיד ס"ב דאין נכון לכתחילה עצה זו להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם באמצע התפילה, אם כי משם אין ראיה ברורה שהוא מצד זלזול בתפילה דשם יש בעיה נוספת עי"ש וגם בתפילה הוא חמור יותר להשמיע קול הכרזה, עי' ביומא יט ע"ב, ועי' מנהגי מהרי"ל (עמ' ה ו) דקילס המנהג שהנערים מכריזין בין גאולה לתפילה ר"ח שלא יצטרך השמש להפסיק, אם כי שם מיירי בהכרזה לצורך התפילה דמותר אף לשמש להכריז לכמה פוסקים ולמהרי"ל מכללם ואעפ"כ לכתחילה רצה שהנערים יכריזו, ואילו להפסקה אחרת כלל וכלל לא.

ועי' בתנא דבי אליהו מעשה נורא מא' שהיה בנו מכריז דבר של תפלות בתפילה במקום לענות עניה דקדושה ונענש על זה מאוד, ומשמע שם דגם עצם מה שענה דבר אחר באמצע התפילה היה בזה איסור מלבד שהיה דבר של תפלות.

ועי' במשנ"ב סי' תקסו סקי"ב בשם הפמ"ג על מה שנוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש, דמ"מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש"ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש"ץ עכ"ל וכ"ה בכה"ח סקט"ו.

ובפמ"ג בפנים (משב"ז סק"ז) כתב עוד גם בשני וחמישי הגבאין הולכין במעות קערה כמה פעמים אמרתי להם שלא לילך בשעת קריאת התורה דתקנת עזרא הוא (בבא קמא פב ע"א) ומבלבלין רק לאחר קריאת ספר תורה ונכון הוא עכ"ל.

ומשמע דבחזרת הש"ץ ודאי אינו טוב כיון שצריך לשמוע לש"ץ, וכן בקריאה"ת שצריך לשמוע לבעל קורא, ומ"מ יש לומר דגם במקומות אחרים אינו טוב כגון בפסוד"ז שמבלבל דעת האומרים פסוד"ז.

וכ"כ במשנ"ב סי' קלב סק"ב בשם המג"א כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל הש"ץ לומר אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכש"כ בשעה שאומרים הקהל אשרי או סדר קדושה שתתבטל עי"ז כונתן ע"כ, וכתב שם עוד בפמ"ג (על דברי המג"א שם) ואין נכון מה שמסבבים בנדבה וכדומה וכל שכן בשעת חזרת התפלה, דמבלבלים הכוונה ע"כ.

קרא פחות

כן ואם אמר השם לוקה. מקורות: הנה ראשית כל בברכת ה’ מפורש במשנה בסנהדרין שמתחייב גם ביכה וכו’ ומסתימת הדברים כמו ששם לא נזכר שדין הקללה הוא דוקא על דבר שיש בו מיתה א”כ גם שאר דברים שנזכר ...קרא עוד

כן ואם אמר השם לוקה.

מקורות:

הנה ראשית כל בברכת ה’ מפורש במשנה בסנהדרין שמתחייב גם ביכה וכו’ ומסתימת הדברים כמו ששם לא נזכר שדין הקללה הוא דוקא על דבר שיש בו מיתה א”כ גם שאר דברים שנזכר בהם איסורי קללה מסתמא מיירי בכל קללה.

וכן יש להוכיח מדברי השו”ע חו”מ סי’ כז ס”ב שאם אמר אל יהי פלוני ברוך לה’ אינו לוקה, ומבואר דבדכוותה שאמר פלוני יהא מקולל לה’ לוקה אע”פ שלא הזכיר שם מיתה, ועד”ז ע”ע בשאר עניינים ממתני’ שבועות לה ע”א אל יברכך וייטיב לך וכו’.

כמו”כ יש להוכיח ממ”ש שם הרמ”א והוא הדין המקלל את המת פטור, והרי מסתמא קללת מת אינו שימות, אלא קללה אחרת או סתם קללה, ומבואר מזה דגם קללה גרידא מחוייבין עליה דכוותה באדם חי.

וכן מבואר שם בנתה”מ חידושים סק”ב מהאו”ת אורים סק”ב דהאומר בלשון אשכנז גאט זאל איהם שטראפין גאט זאל איהם שלאגגן עוברים איסור תורה, ופירושו הקב”ה יענישנו הקב”ה יכנו ואין במשמעו לשון מיתה כלל, ואעפ”כ עובר איסור תורה.

וכן ממה שנקט השו”ע שם ס”א וארור הוי לשון קללה, ומשמע דאמר ארור הוא לה’ בלבד חייב כמ”ש הסמ”ע שם סק”ו, ודוחק לומר משום דארור יש בו שם מיתה כיון דארור בו נידוי ונידוי הוא שמתא ושמתא שם מיתה.

ולא הוצרכתי בכ”ז אלא לאפוקי מחכ”א אב”ד שליט”א שאמר שאיסור קללה של תורה הוא רק בקללת מיתה.

קרא פחות

בגמ' מגילה כה ע"ב כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא, ויש שלמדו בזה דמשאר עבירות אסור להתלוצץ (עי' חשוקי חמד ע"ז ב ע"א ועוד), ובאמת בתמורה ובע"ז מו ע"א אי' ואבדתם אתם שמם וכו' ומבואר דיש ענין מיוחד ...קרא עוד

בגמ' מגילה כה ע"ב כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא, ויש שלמדו בזה דמשאר עבירות אסור להתלוצץ (עי' חשוקי חמד ע"ז ב ע"א ועוד), ובאמת בתמורה ובע"ז מו ע"א אי' ואבדתם אתם שמם וכו' ומבואר דיש ענין מיוחד בע"ז לבזותה בדברים.

וכן בהגמ"י פ"י מהל' ע"ז סק"ב הביאו הך דינא דמגילה לענין מש"כ הרמב"ם שם על הגוי שלא ישכיר לו בית דירה שלא יכניס ע"ז וכו', וע"ז הביאו דינא דליצנותא דע"ז שריא, ובפשוטו משמע שהוא דין שנאמר לענין ע"ז והוא דין מדיני הע"ז.

וגם השו"ע ביו"ד ס"ס קמז הביא דין זה עם דיני ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא ישמע על פיך.

ועי' גם בריטב"א במגילה שם דכ' הטעם דמותר להתלוצץ מע"ז משום דקא נמי אליץ בה עכ"ל, ור"ל דמאחר שכך מצינו לענין ע"ז כדמייתי קרא הלכך שרי, ומשמע ג"כ בפשוטו שהוא דין מיוחד בע"ז.

אם כי אין הכרח ברור מכ"ז ממה שהביאו דינים אלו אצל ע"ז או שהזכירו ע"ז שהוא דין רק בזה אבל יותר קל לומר כן.

אולם בגמ' סוף קידושין פא ע"א אי' ר"מ הוה מתלוצץ מעוברי עבירה וכו', ואע"ג דמסיק שם מה שמסיק שם היינו רק מצד שהיצה"ר טען שהוא תקיף ואין בזה ליצנות מאליה, אבל אם מכוון לליצנות העבירה כדי לבטל חשיבות העבירה בדברו עצם האמירה משמע שבזה נשאר שאין בזה איסור.

וכן בבן יהוידע שם כ' דעיקר מה שנלמד מזה למסקנא שאין להתלוצץ בעוברי העבירה עצמם מחמת שניסיון קשה הוא עכ"ד בקיצור, וכעי"ז מצינו אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ולא שעצם הליצנות על החטאים נשללה ודלא כמו שאולי יש משמעות אחרת בפירוש הרי"פ על העין יעקב שם.

וכ"כ בארחות צדיקים סוף שער כא אבל בעובדי ע"ז יכול להתלוצץ ויכול להתלוצץ בעושי עברות כדי למנעם מן העברה וגם אחרים לא יעשו עברות כשמתלוצצים עליהם ומזה יזכו לגן עדן עכ"ל.

ועי' שערים המצויינים בהלכה סי' ל ס"ג שהביא משם ספר דברי תורה ח"ג סי' נב משם סידור האר"י של ר' שבתי דמצוה להתלוצץ מהיצה"ר וממנהיגי הרשעים, וכ"כ הח"ח בחובת השמירה פי"ד דפשוט שהוא הדין שמותר להתלוצץ מאנשים המלעיגים על התורה והמצוות עכ"ל (ועי' בה"ל סי' א).

ויתכן לומר דיש ב' מיני ליצנות דיש דבר שהוא אמירת שחוק ממש כמו המבואר בגמ' במגילה שם כרע בל קרס נבו וגו' והיינו מצואתם כדפרש"י שם, ויש ליצנות דהכונה לבטל הדבר בכל חומר הדברים, כעין המובא הפסוק בע"ז יח ע"ב כרתנו ברית את מות ואת שאול עשינו חוזה וגו' (ישעיהו כח, טו), וזה הותר כנגד כל עבירה (ועי' קריינא דאגרתא ח"א סי' רמח).

ויש לציין דלענין ליצנות ממינות וכפירה אפשר שדינו כע"ז דמצינו שיש דברים שהושוו מינות וכפירה לע"ז ולפ"ז יתכן עוד דגם ליצנות מפריקת עול אפשר ג"כ שדינו כליצנות מע"ז מאחר דלענין הגדרת דין משומדות פריקת עול דינו כע"ז כמו שנתבאר בתשובה אחרת, וממילא אפשר דהחפץ חיים ושאר הנזכרים מיירי באופן זה.

קרא פחות

עי' במשנ"ב בסי' ד סי"ח ובארצה"ח שם שיש דעות בזה, אם הוא משום רוח רעה ואז בעי' ג' פעמים או לא, (וצע"ק דבשו"ע לעיל כ' רק משום נקיות או הכון וכאן כ' שהיוצא צריך ליטול ידיו ואם נימא דאי"ז ...קרא עוד

עי' במשנ"ב בסי' ד סי"ח ובארצה"ח שם שיש דעות בזה, אם הוא משום רוח רעה ואז בעי' ג' פעמים או לא, (וצע"ק דבשו"ע לעיל כ' רק משום נקיות או הכון וכאן כ' שהיוצא צריך ליטול ידיו ואם נימא דאי"ז נטילה גמורה אלא רק משום נקיות ניחא, ועי' גם במשנ"ב שם ואפשר שעיקר הדעה בזה שאין כאן גדרי חיוב נטילה מצד רוח רעה בפרט שאין לזה מקור בגמ' שיש רוח רעה אחרי בהכ"ס (ועי' יומא כט לגבי שתיה ודוק) ולכן גם לא נהגו להקפיד שלא יגע במאכלים אדם שאינו מקפיד בנטילה זו).

ולכאורה גם המקפיד ליטול ידיו ד' פעמים בנטילת שחרית יכול להקל כאן ג' פעמים בלבד אם ירצה כיון דנטילה רביעית אינה מן הדין אלא להעביר נטילה שלישית ורוב הפוסקים עד מעשה רב לא הזכירוה, בפרט שגם מנגב ומייבש ידיו רק שלא יגע במאכל.

וכמו"כ מה שנקט המשנ"ב ליטול לסירוגין בנטילת שחרית א"צ להקפיד בזה כאן חדא דאפי' בנט"י של שחרית יש בזה פלוגתא רבתי באחרונים אם ליטול דוקא לסירוגין או דוקא ברצף כל יד (עי' במגיה על קב הישר שהביא הדעות בזה ושיש שחששו ליטול בב' האופנים מחמת זה), ועוד דאפי' להמשנ"ב סירוגין הוא רק לכתחילה דהרי כ' הפוסקים שאם נטל יד אחת ג' פעמים עלתה לו הנטילה לאותה היד, והרי לא היה ביד זה סירוגין.

קרא פחות

אין ההיתר לזה ברור ומוסכם וכשאין ברירה אפשר להקל. מקורות: בגמ’ אין היתר ברור בזה, ואדרבה בגמ’ בפסחים קיא ע”א לענין הרואה ב’ נשים בב’ צדדי השביל מבואר שהחשש הוא גם גם כשיושבות שנזכר שם דיתבן (וכן ...קרא עוד

אין ההיתר לזה ברור ומוסכם וכשאין ברירה אפשר להקל.

מקורות:

בגמ’ אין היתר ברור בזה, ואדרבה בגמ’ בפסחים קיא ע”א לענין הרואה ב’ נשים בב’ צדדי השביל מבואר שהחשש הוא גם גם כשיושבות שנזכר שם דיתבן (וכן נקט הגרח”ק בפשיטות, שערי שיח עמ’ מז תשובה מא), וכן משמע שם דהחשש הוא גם כשדרך רשות הרבים מפסקת ביניהם (ואם הם עצמן לא ברה”ר אלא ברשות נפרדת עי’ להלן).

וממה שהובא שם קודם לענין זה גם הברייתא דג’ אין ממצעין ואין מתמצעין סמוך להא הני תרי נשי א”כ משמע דהחשש של אין מתמצעין וכו’ הוא גם באופן המדובר באופן המבואר אחר כך.

ואע”פ שביררתי בתשובה אחרת דהך דג’ אין ממצעין וכו’ מיירי גם באופנים שלא כלולים במקרה של הני תרי נשי וכו’, והוא פשוט דהרי לענין הני תרי נשי וכו’ אי’ בגמ’ דודאי בכשפים עסקינן וזה לא נזכר לגבי ג’ אין מתמצעין (וכן דקלים וכלבים לאו בכשפים עסקי ונזכרו שם עם הג’ דאין מתמצעין וכו’), וגם דיש תקנה (כלומר הרפואה הנזכרת שם בגמ’) קלה יותר למתמצעין מתקנה דתרי נשי וכו’ משום דתרי נשי הוא בכשפים.

מ”מ בודאי שגבי אין מתמצעין לא מיירי רק באופן שיהיה מצומצם יותר מהאופן דלהלן בגמ’ דתרי נשי (רצוני לומר בודאי שלא מיירי הא דאין מתמצעין רק בתנאים שהאופן הנזכר להלן בגמ’ גבי תרי נשי לא יוכל להיכלל בהם), דהאופן שנזכר לקמן דהני תרי נשי בודאי מיירי בכה”ג שכלול בו חשש זה של אין מתמצעין, ולכן הובא אחריו בגמ’, וכן מצינו בכמה סוגיות דבמקומות שיש רוח רעה יש יותר מקום לכשפים לחול, כמו לגבי זוגות לעיל בגמ’ גבי ההוא חנוואה, וכן לענייננו מאחר שרוח רעה שולטת בעובר בין ב’ נשים לכך משתדלות בכשפיהן עליו אז, (וזה גם כוונת התוס’ ד”ה אם לגבי נדה העוברת ביניהם דיש מפרשים אם עושה כישוף), אבל עיקר הרוח רעה שייך גם בזה ולכן הובא בסמיכות לזה.

וכן לענין מה שאין קשר ביניהם, הנה ממה שנזכר קודם הני תרי נשי וכו’ גם איסורא דג’ אין מתמצעין וכו’ א”כ יש מקום ללמוד מזה דהחשש גבי אין מתמצעין וכו’ הוא גם כשאין קשר ביניהם, ואפי’ אם תאמר דסמיך על מה שכ’ אחר כך דמיירי שיש קשר ביניהם, הרי זה ודאי אינו דשם יש חשש כשפים ויש לזה רפואה אחרת כמבואר שם, ועוד דא”כ דקל הנזכר שם (גבי אין מתמצעין) מאי עבדת ביה, דודאי בדקלים אין כשר ביניהם וכן לענין ב’ כלבים, א”כ גם לגבי ב’ נשים האיסור הוא בכל גוני.

אבל אם המושבים עשויים באופן שהם רשות נפרדת יל”ע דאפשר דסגי בזה, דיש מקום לומר שהפסקת רשות מהני שלא ייחשב שעובר בין ב’ נשים ולא נאסר מחמת שהם בראיה לחוד, ונפק”מ גם לגבי נסיעה של איש במכונית בין ב’ מכוניות של נשים וצל”ע וגם יש לדון אם חשיב הפסקת רשות באופן דבכה”ג בבימה לא אמרי’ הפסקת רשות כמבואר בסי’ נה ויל”ע בכ”ז.

ומ”מ יש שכתבו להתיר גם באוטובוס, מטעם שאין ברירה (הגר”ש דבלצקי בנתיבות ההלכה חמ”ו עמ’ תקעח) או מטעם שנחשב שיושבות במקום נפרד,

וכן נשאל הגריש”א (אשרי האיש יו”ד פרק ז’ אות כ”א ח”ב שאלת רב עמ’ שצ”ב אות י”א) אם הדין הנ”ל שאסור לעבור בין שתי נשים הוא גם בין שתי נשים יושבות וכגון במטוס, והשיב דהאיסור הוא גם ביושבות אבל במטוס שאי אפשר ליזהר הרי אין זה דין והלכה אלא רק ענין ובמקום שאי אפשר מה יעשה ע”כ,  ובכתבי תלמידים כתוב מותר לעבור בין שתי נשים היושבות משני צידי האוטובוס (אשרי האיש שם הע’ ל”א).

ובשם הגרח”פ שינברג הובא להתיר בזה (שלהי דקייטא סי’ פט אות כב), ובשם הגרח”ק יש כמה סתירות בזה ועי’ בספר ויברך דוד סי’ קכב ששמע מהגרח”ק להקל בזה, ובספר ובלכתך בדרך פ”ג סק”ל בירר הדבר מפי הגרח”ק שיש מקילים בזה אבל באמת צריך להזהר.

ובתשלום הדברים אציין בזה שאע”ג שבגמ’ בפסחים שם נזכר שהוא מזיק וכן בשלהי הוריות יג ע”ב שהוא קשה לשכחה, מ”מ במציאות אינו אפשרי שלא לעבור בין ב’ נשים בכל מהלך הדרך, אפי’ אם נימא דהחשש הוא רק תוך ד”א (וגם מענין לענין אפשר דהמצוה שלא יפסיק דבר בינו לבין הקיר בתפילתו הוא ג”כ רק תוך ד’ אמות, וכמו שהובא בברכות י קרא דאל הקיר, ומשמע דצריך להיות שהאדם מתייחס לקיר באיזה אופן ולא סגי שיעמוד באיזה מקום בריחוק מן הקיר ורק לא יפסיק דבר בינו לבין הקיר), ואפי’ אם נימא דבזמנם לא היו נשים מצויות בחוצות כ”כ כמו בזמנינו כמ”ש הרמב”ם, עדיין כמה נשים שיהיו עדיין הוא בלתי אפשרי שלא לבוא לידי מעבר בין ב’ נשים, ולכן צ”ל דענין זה הוא זהירות היכא דאפשר, וכמו זהירות מעין רעה שמצינו בהרבה מקומות דיש זהירות היכא דאפשר, וכמו האי מאן דעייל וכו’ ודחיל מעינא בישא וכו’.

ואם נקבל בפשיטות כמה מהחילוקים שנקטו חלק מהאחרונים באופנים שונים שבהם אין נוהגים דינים אלו (עי’ בספר שמירת הגוף והנפש ובספר גם אני אודך ובספר דור המלקטים שהביאו הרבה מ”מ בעניינים אלו) א”כ הקושיא פחות קשה, אבל רוב החילוקים שכתבו האחרונים בזה [ואולי כולם] אינם מוסכמים לכו”ע, וכבר כ’ חד מרבוותא [לפי שיטתו] דמאחר ורוב הדברים כאן אינם ברורים ואין להם ראיות ברורות יש להחמיר בהם [כשאפשר], וכמדומה שציינתי דבריו באחד התשובות הקודמות השייכות לזה, ומ”מ בודאי שיש לקבל הרבה מהחילוקים הנאמרים לענין הקל הקל כשיש ב’ אפשרויות ובשניהם המעבר הוא בין ב’ נשים ובאחד מהם הוא בציור הקל יותר.

קרא פחות