אישות

או”ח סי’ סו, בין הפרקים שואל וכו’, וסימן לזכור דינים אלו דבכל ענין שיש תרתי לטיבותא הוא מותר, דבין הפרקים מותר להשיב לכל אדם דיש כאן חדא לטיבותא שהוא השבה שהוא קל כיון שמצד דיני בין אדם לחבירו מחויב להשיב לחבירו ויצטער חבירו ויתבייש אם לא ישיבנו, ויש כאן עוד חדא לטיבותא שהוא בין הפרקים, ובאמצע יכול להשיב לאדם נכבד דיש כאן חדא לטיבותא שהוא רק השבה שהוא קל וכנ”ל, ועוד חדא לטיבותא שהוא אדם נכבד, ובכל גוני גם באמצע יכול לשאול בשלום אביו או רבו דיש כאן ג”כ תרתי לטיבותא דיש כאן גם כבוד אביו או רבו וגם מורא אביו או רבו, ובנוסח מחודד יותר היינו דמלבד דין כבוד שיש גם בכל סתם אדם נכבד כאן יש גם דין מורא (ולהכי חלקו מפני הכבוד לחוד ומפני היראה לחוד) ומאחר שיש כאן עוד מעלה עלה בדרגא יותר, ונראה דהפסק בק”ש הוא דרבנן (גם להסוברים שואהבת ואילך הקריאה דאורייתא) לכך הקילו בתרתי לטיבותא ולכך אינו מעכב בדיעבד גם אם הפסיק באיסור עכ”פ לחלק מהפוסקים.

והעירוני דהרי מוליד בנים שלא ישמרו תו”מ, ולמה אין כאן איסור כי תסיר את בנך וגו’, והנה בגמ’ בספ”ג דקידושין מבואר דהנושא נכרית אין זרעו מתייחס אחריו, וכאן אולי שאני, וצל”ע אם יש איסור במוליד בן למשומדות, דבמשנה במגילה אי’ שהמתרגם את זרעך לא תתן להעביר למולך דהיינו בבא על הנכרית ומוליד בן לע”ז משתקין אותו וכו’, אבל לא נתבאר שהדבר מותר אלא שאינו פירוש הפסוק ושמבטל על ידי זה איסור מולך.

וברמב”ן במלחמות ספ”ח דסנהדרין כ’ בטעם הא דקנאין פוגעין בבועל ארמית משום דמוליד בן דקפלח לע”ז, ולכאורה לפ”ז ה”ה הבא על המשומדת אפי’ טהורה,  וכעי”ז דעת הר”ן בסנהדרין עד ע”ב, ולכן דוקא הבא על הגויה ולא להיפך, ועי’ רמ”א יו”ד סי’ קנז ס”א דאין נבעלת בכלל גילוי עריות לענין יהרג ואל יעבור ועי”ש בש”ך סקי”ב.

ויש לדון מה הדין בבא על המשומדת לפ”ז אם הוא מצד דמוליד בן שיהיה גוי או מצד שמוליד בן שיעבוד ע”ז, ולכאורה במוליד בן לע”ז כ”ש דגרוע וכמו שפסק השו”ע בחו”מ הל’ עדות שהמשומדים גרועים מן הגויים.

אבל הראב”ד בהשגותיו על הרמב”ן שם נקט דאין חילוק בין הבא על הגויה לנבעלת לגוי (ויעוי’ בזהר ר”פ בהר הנבעלת לגוי קשורה בו ככלב), ולא ס”ל מדברי הרמב”ן, ואעפ”כ יש לומר דגם לשיטתו מודה דאיסורא מיהא איכא בלהוליד בן לע”ז.

ובמרדכי דיבמות סי’ קח בשם הר”א מרגנשבורג כ’ דיבמה הנבעלת למשומד קנאין פוגעין בה, ויתכן דסובר כהראב”ד, וא”כ חזי’ דאפי’ להראב”ד איסורא איכא בביאה במשומדת או להיפך.

או דאולי סובר כטעם הרמב”ן ואתיא כהדעות (עי’ פת”ש סי’ ד סק”א) דגם גוי הבא על בת ישראל הולד גוי.

והנה ברשב”א משמע שהוא איסורא דאורייתא לישא, אבל גם להרשב”א יש לדון אם שמא לא אמר כן אלא לרווחא דמילתא במקום שצריך להתגרש, אבל במקום שאינם נשואים שמא לא, וגם צל”ע דשמא אם אינו רוצה לדור עמה אין זה כלול באיסור חיתון אלא כדין ביאה על הגויה גרידא, וצל”ע אם חופה חשיבא חיתון לענין זה.

אבל סגי בהנך קמאי לומר שיש איסור בכל גוני להוליד בן למשומדות וגם מסברא כשיודע שיתחנכו במשומדות נח להם שנהפכה שליתן על פניהם (ע”ע ברכות יז ע”א).