אגדה

{בסייעתא דשמיא, יום ו' לסדר תולדות, א' כסלו תשע"ו
פה קרית ספר ת"ו}

שאלה - דעת ר"י חסיד הובאה בתוס' ב"מ ה' ב' וז"ל, גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה, ולפ"ז צ"ע מ"ש בבראשית כו לג השבעה לי כיום וגו' וימכור את בכורתו ליעקב, דהרי עשו גזלן היה שהרג את נמרוד וגזל בגדיו כמ"ש חז"ל, ומה אהני שבועתו.

תשובה לפי פשוטו נראה כי אכן לא היתה חשובה שבועתו של עשו, אך לפי הזמן לא היה מה שיעשה יותר מזה, ואפשר שגם חשש מלבקש עדים, דשמא עשו יחזור בו לגמרי, ומ"ש הרי"ח הנ"ל שאינו נאמן היינו שא"א לפסוק ממון עפ"ז, אך לא שאין כאן שום דבר, דודאי יתכן שיקיים שבועתו, שהרי אם זהו אדם שכל ימיו משקר ומעולם לא יאמר דבר אמת לא יתקרבו אליו הבריות, וע"כ שיש בשבועה זו איזה מעלה, ויעקב גמר בדעתו למכור לו הנזיד עדשים כבר בעבור בכורתו, ולא הפסיד מתוספת זו של השבועה.

ויתכן עוד שלא ידע יעקב עדין שעשו גזלן, וגם אם ידע שרשע הוא שמא לא ידע שהוא גזלן.

שו"ר במדרש אגדה כאן בזה"ל, והלא יעקב היה יודע באחיו שהוא רשע, במה היה משביעו, אלא לא השביעו אלא בחיי אביו שהיה עשו אוהבו, היינו שהיה קשה להמדרש אגדה איך האמין לו על שבועה זו, ותי' דבאביו היה נשבע על אמת, היינו אף דאם היה משביעו בשם שמים [דומיא דהתם בתו'] היה נשבע לשקר מ"מ כאן היה נשבע לאמת, כיון שנשבע בחיי אביו.

ובאמת יש לברר על מה היתה שבועה כאן, דהנה נחלקו המפרשים מה היתה המכירה כאן, ובין למר ובין למר צ"ב על מה נשבע כאן, דאם בלבו היה לבטל את המכירה, הרי דברים שבלב אינם דברים, ולהשבע לו שיבטיח שלא יכפור אח"כ לא נזכרה כאן שבועה כזו.

אכן בכמה מפרשים, בס' 'מדרש שכל טוב' ובחזקוני ובס' תולדות יצחק ראיתי שהשבועה היתה שלא יכפור ויערער, ועי' גם ברד"ק, וצ"ל שכך מוכיח הכתוב.

והרמב"ן כתב, השבעה לי כיום - כאשר אמר עשו למה זה לי בכורה, אינני חפץ בה, אמר לו יעקב השבעה לי כי לא תחפוץ בה ולא תירשנה לעולם, ונשבע לו ואחר כן מכרה לו ונתן לו המחיר או הנזיד שבקש.

ויתכן שאמר עשו למה זה לי בכורה, הנה היא מכורה לך, ויאמר השבעה לי שלא תערער על המכירה לעולם, ואמר הכתוב שנשבע לו ומכרה, כאלו אמר מכרה ונשבע לו עכ"ל.

והספורנו כתב, השבעה לי.

מפני היות הקנין על דבר שאין בו ממש השבועה תמלא חסרונו עכ"ל.

וכ"כ האור החיים הק' וז"ל, טעם שהוצרך לשבועה.

להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע, (רמב"ם הלכות מכירה פ' כ"ב) לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה וכן הוא הסכמת פוסקי התורה (יו"ד סי' רל"ט) כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש, והוא אומרו השבעה לי.

והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו', וכן מוכח במציעא דף י"ו, אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה ושבועה לא תועיל בזה ולכן הוצרך לטעם כיום כמו שפירשתי.

שוב בא לידי ספר הריב"ש סי' שכ"ח וז"ל כתבת שראית ר"י בן הרא"ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו' וראייתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב השבעה לי עד כאן.

תשובה, לא הרא"ש ולא ר"י בנו חתימי עלה ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו שאין לה על מה שתסמוך, גם הראיה שהביאו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרווחא דמלתא שלא יערער לפי שהיה איש זרוע ע"כ.

והם דברינו עצמן אלא שהריב"ש לא התבונן לתת טעם שהוצרך שבועת עשו כמו שכתבתי.

וטעם אומרו השבעה לי ולא הספיק לומר השבעה והדבר מובן כי לו היא המכירה, נתכוון לומר כי שבועה זו צריכה להיות על דעתו של יעקב שזולת זה יכול לבטלה בלבו ועיקר השבועה צריכה להיות בלב כדאמר רבי עקיבא (תו"כ פ' י"ב) האדם בשבועה שיהיה פיו ולבו שוים בשעת השבועה לזה אמר השבעה לי פי' לדעתי עכ"ל, וכעי"ז כתב המלבי"ם.

וע"ע בס' הכתב והקבלה.

ועיין בית הלוי דרושים סי' ג'.

מה שהקשה אמאי מחלק בקרא (פס' י"ח) בקול אביו ובקול אמו, דהא לפ"מ דדרשי' בסנהדרין ע"א א' בקולינו דקולן שוה א"כ מ"ט שינה כאן הלשון.

תשובה - בחז"ל כאן מבואר דדרשי' מזה שיאכל משל אבין ושל אמו (מדרש תנאים ועיין סנהדרין שם), ושצריך שירצו שניהם (מדרש אגדה), ולכך שינה הלשון כאן וכאן לאשמועינן תרווייהו.

ונראה ג"כ ע"ד הפשט דאי הוה כתיב בקול אביו ואמו גרידא הוי משמע מה ששניהם אומרים לו שיעשה, וזהו דברים שיותר מקובלין עליו, דאם שניהם שוין במה שמצווין אותו מסתמא הם דברים ברורים ומוכרחים, אמנם דייק הפסוק לומר בקול אביו ובקול אמו, לאשמעינן שנתגנה גם על מה שלא שמע בקול אביו בלבד וקול אמו בלבד, ובעיקר הרבותא הוא בקול אמו, דאינו עושה מה שאמו אמרה לו לעשות, וגם בזה נקרא רשע ורע, אף שבד"כ דברי אמו ממילא פחות חשובין אצלו וגם פחות משלים עמהן להבין פשרם, אפ"ה נקרא לגנאי בן סורר ומורה גם על מה שלא שמע בקול אמו.

שו"ר שעמד בזה האלשיך וז"ל.

כי למעלה הוא אומר בקול אביו ובקול אמו שמזכיר כל אחד בפני עצמו ואחר כך הוא אומר איננו שומע בקולנו, והיה לו לומר כמתחלה איננו שומע בקול אביו ואמו.

ועי"ש מה שהאריך בזה.

וז"ל, כי אין זה רק שלא עצבו אביו בילדות שעל כן בהגיעו לגדר יקרא בן גדל התפקרותו, כי הנה מעתה לא יסכון לו תוכחת לשון ולא ייסורי שוט ושבט, כי הלא מעתה ימשך שעל הוכחת דברים שדרך הבן לשמוע אל אביו מחמת יראה ואל האם מחמת כבוד, כמאמר רבותינו ז"ל (קידושין לא א) שעל כן בכבוד הקדים הכתוב האב ובמורא הקדים האם, הנה זה, אחר שלא ייסרו אותו בילדות עתה אם יוכיחנו אביו איננו שומע בקול אביו מפני היראה ולא בקול אמו מפני הכבוד, ואם ייסרוהו בשוטים אז אין צריך לומר שלא ישמע אל כל אחד מהם כי יוכיחנו בפני עצמו כי אם אז יתפקר יותר כי ולא ישמע אליהם אפילו אם יתחברו יחד שניהם.

וזהו אומרו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם.

ואז (יט) ותפשו בו אביו ואמו וכו' (כ) ואמרו את חטאינו אנו מזכירין כי בננו זה כלומר למה שהוא בננו שאנו בלתי ראויים, יצא סורר ומורה ולא בלבד איננו שומע בקול כל אחד מהם בפני עצמו כי אם גם איננו שומע בקולנו שהוא של שנינו כאחת, והוא אומרו למעלה ולא ישמע אליהם שהוא אל שניהם יחד ככתוב למעלה וכו', כי אם תחלה איננו שומע בקולנו ואחר כך הוא זולל וסובא עכ"ל.

פרשת לך לך

{בע"ה } עש"ק פר' ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ"ק {פה קרית ספר יע"א שאלה - איתא בבראשית רבה (פרשת שאלה תולדות פרשה סה סימן טז), על הפסוק ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית [כז, טו], שבהן היה משמש את אביו, אר"ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות, הה"ד אשר אתה בבית} עכ"ל.

והקשה כת"ר חדא הרי אסור לספר בשבח מומר (מג"א קפ"ט סק"א), והרי עשו היה דינו כמומר (קידושין י"ח א'), ועוד הקשה באמת מ"ט לא עשה רשב"ג עצמו כך, כיון דס"ל שהוא מעלה בכבוד אב.

תשובה מה שסיפר בשבחו הוא כדי לבאר מדוע גדל בכבוד כ"כ ומדוע אנו סובלים בגללו, וכן מצינו בכמה מקומות במדרשים שהביאו מצוות שעשו נבוכדנצר ועוד לבאר מהיכן ניתן להם כוחם ורשותן לעשות כ"כ מלחמות וכבוד.

ולענינינו אנו למדין כמה אנו עתידין לזכות לעתיד לבוא על כל המצוות שעשינו יותר מן הרשעים הללו.

{וכ"כ רש"י על הפסוק (בזכריה פרק ב וכ"כ פסוק יב), כי כה אמר ה' צבאות אחר כבוד שלחני אל הגוים השללים אתכם כי הנגע בכם נגע בבבת עינו, וז"ל אחר כבוד - אחר כבודכם אני שלוח להגדיל לכם כבוד ומדרש אגדה אחר כבוד אחר שאשלם לעשו כבוד שכיבד את אביו עכ"ד.

ועיין עוד בדרשות מהר"י אבן שועיב ר"פ וישלח שיעקב היה ירא מעשו מטעם זה, }וזהו גם ראיה לדברים הללו.

והוסיף עוד בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' צ"ד ס"ק א', וז"ל, וכבר כ' הרמב"ם ז"ל במס' אבות פ"א מ"ו ז"ל וכן כשיהי' רשע ויתפרסמו מעשיו, ואח"כ ראינו בו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להשמר ממנו ושלא תאמין בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע, ועז"כ גם כי יחנן קולו אל תאמן בו עכ"ל, וכ"כ הרע"ב ז"ל שם (ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' ר"ה), הנה כי כן כ"ש בעשו מצוה עלינו להקטין כיבוד שלו כל מה דאפשר, והנה הבגדי מלכות ששמש בהן עשו לאביו, הן המה הבגדי חמודות שחמד אותן מנמרוד כמבואר במדרש שם, והמה בגדי אדה"ר כמבואר בזוה"ק, ובילקוט ראובני פ' תולדות בשם ציוני ד"ה ותקח רבקה, קרי להו ג"כ בגדי מלכות, והביא בשם מדרש דמעור לויתן היו ע"ש, וי"ל דעשו שפקח הי' וירא מאביו שיריח ריחו הרע מזוהמת עונותיו, וחלאת טומאתו, לכן לכסות ערותו לבש בגדי החמודות שהיו מעור לויתן וקי"ל דעור דג אינו מק"ט, כמבואר במס' כלים פ"י מ"א ופי"ז מי"ג, וגם א"א בהם טומאה כלל, ויש בהם כדי לחוצץ בפני ריח טומאתו, ובאותו פעם שהי' צריך יעקב לקבל הברכות, והי' עשו ממהר להביא אחר שהתעכב בצידו כמבו', לא לבש בגדי החמודות, מיד הריח אביו ריח גיהנם, עכ"ל לע"ע [והמשך דבריו נביא לקמן].

ומה ששאל מ"ט לא נהג כך רשב"ג הטעם לזה הוא לכאורה שכן היה טרוד בתלמודו, ולא היה יכול ליתן לעצמו זמן להדר בהרבה דברים וענינים בתכלית, ולהוסיף בנוי המצוה לשם זה אלי ואנוהו, שסופו שיבטל מתלמודו עי"ז, וכך אנו רואים שהנהיגו רבותינו לבני התורה שישאירו את עיסוקי המצוות לאותן שזמנן פנוי יותר.

ובפרט לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמה שרשב"ג היה מקבל התורה מאביו, ומרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בקרית מלך שם כתב מקור דברי הרמב"ם ממדרש הזה, וא"כ אם כל תורתו שלמד ממנו היה צריך ללבוש בגדים אחרים עבורן מתי ילמד.

וראיתי בס' א' שעמד על קו' זו (ליקוטי יהודה פ' תולדות, הובא בס' דעה"ד חולין ק"ה א'), בשם חכם א' ידוע ז"ל, ותי' שלעשות אחר א' אינו כלום, ואינו מחוור דאטו מי שרואה הנהגה טובה אצל אחר אינו יכול לעשות כן משום שלא המציא הנהגה זו, ואפי' בדברים שהם הידור לבבי ג"כ מי לא אשכחן שינהגו צדיקים דבר טוב שלא הם עצמן המציאו אותו.

ובשו"ת הנ"ל כתב עוד וז"ל, והשתא נבוא להא דרשב"ג, דלכאורה באמת אמאי שימש הוא את אביו בבגדים מלוכלכים, כ"ש בידעו כי מגרעת ניתן בזה למצות כבו"א (עי' ראב"ע וישלח ל"ה ב' ד"ה והחליפו שמלותיכם, ובמס' ברכות ל: ורש"י ד"ה מציין) ובכלל הדבר תמוה מה זאת הי' לו לרשב"ג נשיא ישראל שהי' לבוש בגדים מלוכלכים.

אשר לזאת נ"ל דודאי היו מלוכלכים בדם ושפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה כמו שעשה דהמע"ה (ברכות ד') ולכלוך זה קדושה יש בו ומעלה ריח טוב ריח בושמין דג"ע, ובכוון שימש בם את אביו כדי להנותו, ומ"ש רשב"ג "ולא שמשתי אותו א' ממאה ששמש עשו", י"ל דשם רמז דאילו היו ישראל מקיימים מצות כבו"א כראוי, ודאי כבר היו בו כדי לבטל קיום כבו"א של עשו, כמ"ש בס' יע"ד, אלא דדא עקא דמצוה זו אצלינו ברפיון, לכן שרוים בצער, וז"ש רשב"ג אף על פי שכל ימי הייתי משמש את אבא בתם לבב, מ"מ לא הגיע לא' ממאה כו', ור"ל כשאני לעצמי אין בשימושי שיעור לבטל שמושו של עשו, ואף על פי שהי' רשע ומה שהי' משמש בבגדים החמודות ל"ה מחמת כבו"א אלא מטעם הנ"ל, ואני שמשתי בבגדים מלוכלכים המעלים ריח ניחוח, מ"מ אין בו כדי ביטול בשלי לחוד, ונעשה כאומר: ע"כ הזהרו במצות כאו"א, כדי למהר להתקיים דבר הנביא זכרי' הנ"ל "אחר כבוד שלחני ה'" כפירש"י בשם מ"א עכ"ל השו"ת הנ"ל.

{בס"ד
שלו' רב לכב' ידידי ורעי החשוב מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מה הקשר בפרשה בין מצוות ציצית למקושש העצים ופרשת המרגלים .

.

.

לתשובת כב' הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך,
הקט' אהרון}

לכבוד ידידי הג"ר אהרן שליט"א

שלום רב ושבוע טוב

א.

קבלתי שאלתך, ואכן גדולי הראשונים, וכבר בדברי חז"ל ביארו דברים אלו, וכדלהלן:

כתב בספרי זוטא פרק טו פסוק לו, וז"ל, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך מת חייב בציצית ע"כ.

ובמדרש אגדה (בובר) כתב במדבר פרשת שלח פרק טו סימן לב, וז"ל, ד"א למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא מקושש חייב מיתה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אין לו פשע בדבר זה, שמא היה בדעתו שלא ישכח את השבת ולשמור המצות שהוא יום השבת ואינו נושא תפילין עליו, לפי שאין חייבין בתפילין, ולא היה לו פשע שמא שכח שהוא שבת, אמר הקדוש ברוך הוא למשה כבר התרו בו, שנאמר וימצאו ואמרו לו שבת ולא שמע, ולכן מחוייב סקילה, וממה שאמרת שאינו לובש תפילין אני אצוה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר וזכרתם את כל מצות ה' ע"כ וכ"כ בדע"ז מבעלי התוס' ובפי' הרא"ש.

ובהדר זקנים על התורה הובא זה בנוסח אחר, וז"ל, מין א' שאל אל ה"ר בנימן שוטה מה לכם לעשות קשרים ולתלות ח' חוטין בכנפי כסותכם.

השיב לו ראה מה כתיב למעלה בפרש' מקושש אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע איך יזכרו ישראל מן השבת ואינו אלא יום א' בשבוע מיד צוה לו הקדוש ברוך הוא פרשת הציצית וכתוב בה למען תזכרו שהוא סימן שאנחנו עבדים להקב"ה כאדם שעושה קשר ברצועתו להיות נזכר בדבר.

וכדרך שהאדונים עושים סימן לעבדיהם בטליתם שלא יברחו.

ומתוך שאנחנו מביטים בו זוכרים אנחנו מצות הקדוש ברוך הוא ע"י.

ובמדרש אגדה שם סימן לד, כתב וז"ל, ולמה נסמכה פרשת ציצית למקושש לומר לך כל היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת.

ובהדר זקנים שם הובא עוד, ולמה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש.

לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.

והמדרש אומר שכל ההולך ד' אמות בלא ציצית כאלו מקושש בשבת ע"כ.

וכתב בבעל הטורים במדבר פרשת שלח פרק טו פסוק לב, וז"ל, סמך מקושש למגדף (לעיל פסוק ל) לומר לך שבזמן אחד היו (תו"כ כד יב) ומפני ששבת חמור כעבודה זרה (דב"ר ד ד) כדאיתא בחולין פ"ק (ה א).

וסמך להם פרשת ציצית ששקולה גם כן ככל המצות דכתיב (פסוק לט) וזכרתם את כל מצות ה' (מנחות מג ב).

בטעם מה שנסמך לפרשת מרגלים, כתב רבינו בחיי (במדבר טו לח) וז"ל, ידוע כי כל ענין המרגלים וענין מקושש עצים גם קרח במדבר היה, ומה טעם שיזכיר בכאן "ויהיו בני ישראל במדבר".

ויתכן לפרש כי הוא להפליג על גודל חטא המקושש, ולכך הוצרך להזכיר "במדבר" ולומר כי במדבר שהיו בו ישראל והמן יורד בכל יום, שהוא מן הנסים המפורסמים המורים על חדוש העולם, שם נמצא מקושש זה לחלל שבת ולבא כנגד החדוש.

או יאמר "ויהיו בני ישראל במדבר" לפי שנגזרה גזרה בחטא מרגלים שיתעכבו שם כענין שכתוב למעלה: "במדבר הזה יתמו ושם ימותו", הוצרך לומר עוד: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש", כלומר בדין היה שיהיו בני ישראל במדבר מלבד הגזרה שנגזרה בחטא המרגלים, לפי שיש ביניהם עברות אחרות כגון מחללי שבתות ומזלזלים במצות ציצית, וזהו סמיכות הפרשיות, והרי כל ישראל ערבים זה לזה, ממה שדרשו רז"ל: (סנהדרין כז ב) (ויקרא כו, לז) "וכשלו איש באחיו", איש בעון אחיו.

ויתכן לפרש עוד כי לפי שאמר למעלה: "והעמלקי והכנעני יושב בעמק", כלומר לארוב לכם, "מחר פנו וסעו לכם המדבר", שיחזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הגיד בכאן הכתוב כי עשו כדבר השם יתברך ונסעו לאחוריהם המדבר דרך ים סוף, ותכף בואם שם במצות ה' יתעלה אירע ענין המקושש, ולפיכך אמר: "ויהיו בני ישראל", לבאר כי הם גרמו עברה זו מפני חטאם שהוצרכו לחזור לאחוריהם, שהרי עבירה גוררת עבירה.

או אפשר לפרש עוד כי הוא דבק עם פרשת עבודה זרה הסמוכה לה, כי התחילה הפרשה: "וכי תשגו", לבאר משפט הצבור העובדים עבודה זרה בשוגג, ותסיים במשפט עובד עבודה זרה במזיד: "והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת עונה בה", ודרשו רז"ל: (ספרי שם) בזמן שעונה בה, כלומר שלא עשה תשובה, ולכך הזכיר "ויהיו בני ישראל" כי כן היה ענין בני ישראל "במדבר" בעשותם העגל שעבדו שם עבודה זרה תחלתן שוגג, הוא שאמרו: (שמות לב, א) "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש", ולבסוף מזידין היו, הוא שכתוב: (שמות לב, ח) "וישתחוו ויזבחו לו", ואף על פי כן נסלח להם הוא אמרו: (במדבר יד, כ) "סלחתי כדברך".

עוד אפשר לומר שיכלול עוד מה שהזכיר המדבר בחטא המקושש לרמוז על כל מי שהולך במדבר בדרך רחוקה ואינו יודע איזה יום הוא, שחייב לשמור את השבת ואינו רשאי להפטר בכך, כיצד יעשה מונה ששה ושובת יום אחד כמו שהזכירו רז"ל (שבת סט ב).

והטעם בזה על דרך האמת לפי שכל אחד ואחד מן השבעה היא שבת, שהרי בששת ימי בראשית כל השבעה פעלו ושבתו, וכאשר באה שבת ופעלה פעולתה המנוחה והתענוג, אז שבתו כלן בפעולתם, ואז היתה מנוחה לכלן גם לעצמה.

ואף על פי שישראל במדבר היו מכוונים הימים והשנים על פי חשבון ואי אפשר להם לטעות, רמז לך הכתוב על כל מי שהולך בדרך ואינו יודע באיזה יום שבת שהוא חייב מיתה אם לא ישמור את השבת אפילו במדבר עכ"ל רבינו בחיי.

{יום ג' ה' כסלו תשע"ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}

שאלה בנוסח אהבה רבה אמרי' לשמור לעשות ולקיים, והקשה הג"ר משה מונק מהו כפל הלשון, דבשלמא לשמור הוא לאוין ולעשות הוא עשין, אבל מהו לקיים.

תשובה הנה אמרי' בפ"ק דב"ב ט' א', גדול המעשה יותר מן העושה.

וי"ל דלקיים היינו לקיים אחרים העושין, וכמו שמצינו מקיים כלאים בכרם בפ"ק דמו"ק ג' ב', אע"ג דהתם מיירי רק שמקיים ולא מבטל, אך מסברא נראה שאנו מבקשין יותר מזה, ומ"מ לשון לקיים שייך גם על המעשה אחרים.

[נ"ב היה קשה לי מדאמרי' גדול המעשה כעושה, ושאלתי למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, והשיבני דהגדלות של המעשה הוא מצד מה שמתבייש, ר"ל שאין גדלותו מצד עצם מה שמעשה דע"ז אמרי' מעשה כעושה, אבל בצירוף מה שמתבייש נעשה יותר מן העושה].

ויתכן שזוהי כונת השל"ה שכתב [תורה שבכתב, הקדמה], הכלל העולה צריך לעסוק בתורה לשמה דהיינו כמו שהוזכר בברכת 'אהבה רבה' 'ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים', דהיינו שיעסוק בתורה על מנת כל מה שיהיה אפשר לו לקיים יקיים ומה שאי אפשר לו ואפשר לחבירו אז ילמוד אותו ויזרזנו ויעזרנו לקיים עכ"ל.

עוד יש לעורר ע"פ מ"ש הרמב"ן דברים כ"ז, כ"ו, וז"ל, אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש"י, ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים אסתר ט כז, והנה הוא חרם המורדים והכופרים, ובירושלמי בסוטה פ"ז ה"ד ראיתי, אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור [עכ"ל הירושלמי], ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו, ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו, ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים יד יד שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' לעיל ד מד, וכן נוהגין, ע"כ לשון הרמב"ן.

והנה ע"פ מ"ש בשם הירושלמי תו חזינן שלשון לקיים התורה היינו לעשות את האחרים.

ומאידך גם את פי' הרמב"ן גופיה שייך לפרש גם כאן.

[וצל"ע בשאר המפרשים שם עוד, ולכאורה הרבה ממה שפי' שם המפרשים יוכל להתפרש גם כאן בענינינו].

ועיין בשו"ת משיב דבר להנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל ח"ב סימן קד, שכתב על פי הגמ' בשבת י' א' לפרש נוסח זה, ד"לשמור" היינו משנה השנוי מכבר וכדאיתא בקידושין ל"ז אשר תשמרון זו משנה ובתו"כ אי' הכי הרבה פעמים, "ולעשות" היינו חידושי תורה כלשון גמ' הנ"ל תורתו מתי נעשית, ובשאלתות דר' אחאי סי' נ"א הביא הנוסח מתי למדה ומתי לימדה הרי שהלימוד דנקרא תורתו דהיינו חידושי תורה בפ"ע ואח"כ לאחרים מיקרי עשיה עכ"ד, ולפ"ד לקיים היינו מצוות, ואדרבה לשמור ולעשות היינו ללמוד את התורה.

ויעויין בפי' הרוקח על התפילה [יז - עמ' פ"ב] מ"ש דיש ח' לשונות כאן, וז"ל, למה ח', לפי שהתורה ניתנה בח' דברים ד' בכלל וד' בפרט, לכך אנו אומרים בברכת התורה ח' דברים, ותן בלבנו להבין א; ולהשכיל ב; לשמוע ג; ללמוד ד; וללמד ה; לשמור ו; ולעשות ז; ולקיים ח, וכן ח' עדותיך בתמניא אפי וסימנך בד"ה מנצפ"ך סימן אחר פר"ץ בן דמה וכן ח' העדות מלאים בחמשה חומשי תורה ע"כ.

הרי שיש ענין דוקא בח' דברים, וע"ש עוד באורך, וע"ש עוד סי' מ' עמ' רס"ח.

ושם סי' מ"א ביאר עוד לשונות הללו ורק אזכיר מתוך דבריו שם מ"ש וז"ל, לשמור כל התורה, ולעשות אותה, ולקיים מצוותיה עכ"ל, ועדיין לא זכיתי להבין החילוק לפי דבריו, וה' יאיר עיני { וע"ע מה שכתב לבאר תיבות אלו בס' משנה שכיר (טייכטל), מועדים, שבת, הקיום האמתי וכו', ד"ה ביאור התפילה.

}.

הנה כתב רש"י דברים פרשת כי תבוא [פרק כט ו]: ותבאו אל המקום הזה - עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת.

דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד ולפיכך (פסוק ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו'.

ובפרשת ניצבים [פרק כט יב] כתב רש"י: והוא יהיה לך לאלהים - לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם.

עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה.

ומדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לע"באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו עכ"ל רש"י.

ובזה הקשה חכ"א שליט"א דלכאו' סותרין הדברים זל"ז, דהא קאמר מכאן ואילך יקפיד, ומה נחמה יש בזה שאמר אח"כ הרבה הכעסתם ואתם קיימים לפניו.

תשובה - הנה עיקר היישוב לזה ע"פ פשט ואמת, הוא שיש כאן מדרשות חלוקות, דהנה מקור הקטע הראשון המובא כאן הוא בבבלי ע"ז ה' ב', ומקור הקטע הב' דבכאן הוא בתנחומא, ומה שרש"י הביא תרויהו הנה היודע ורגיל בפרש"י ל"ק ליה זה כלל, שכן רש"י כמ"פ מביא מדרשות חלוקות, לפי המתישב בל' המקרא, ופעמים באותו הפסוק מביא ב' מדרשים הסותרין זא"ז, וכן דברים דלא כהלכתא לפי דעה יחידאה ע"מ לישב לשון הפסוק, ואין כאן שום הכרעה מצד רש"י, ובפרט שכבר ציין רש"י שעד כאן היה ע"פ פשט ועתה מעתיק מדרש, דבכה"ג בודאי אין מחוייב למש"כ במקו"א.

וראה עוד מה שהבאנו בתשובה אח"ז את לשון המהר"ל בפ' בראשית ע"ד רש"י שם: '.

.

.

והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש"י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני' ע"כ.

אמנם להנהוג להקשות ולתרץ כל היכא דשייך, י"ל ג"כ באופן פשוט כדלקמן ומהני ג"כ לדידן כי היכי דלא לשוויי פלוגתא, דהנה בעצם לא היה כונת כל ישראל להרשיע באמת אח"כ, שיהיו יראים מן הקללות מחמת כן, אלא דחששו שמא יעברו על התורה בטעות או באקראי, ואם מקפיד כ"כ א"כ יש להם לחשוש הרבה, וע"כ צ"ל דזה היה החשש, דאם החשש היה ממש שרצו לעבור במזיד על כל התורה, א"כ מה שייך שינחם אותם ע"ז, כיון דע"ז ממש קאי הקללות, אלא שחששו כדפרישית, וע"ז אמר הרבה הכעסתם לפניו וכו', אמנם אין בא להוכיח שאין הקב"ה מקפיד כלל שאז היה שייך פירכא הנז' בשאלה, אלא שאין מקפיד כ"כ בקרוב לשוגג [כבהמקרה של קודם מ' שנה שיש בו צד שוגג, וכן בעוד מקרים] שיהיה כמו מזיד, וארך אפים אף במזיד.

ולכך אין להם לחשוש מאוד כיון שבעיקר כונתם לשמים.

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט"א

שלום וברכה

שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

ועניתם: עיין ע"ז לט ב'.

וצ"ב דשם מבואר לענין שולח ביד גוי ואני שאלתי לענין בשר שנתעלם מן העין שהחשש שם שהחליפהו עורבים ועופות וכו' כמבואר בש"ך סי' סג, ומדוע לא חוששים נמי בשאר אוכלין בזה.

שאלה: ראיתי ששאל הגרח"ק שליט"א את מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, מה הדין ב"מפני שיבה תקום", האם ספקייהו לקולא או לחומרא.

ולא הבנתי מה הצד של הרב לומר דספקייהו לקולא.

הא הוי ספק דאורייתא חומרא.

שאלה: כיצד קונים יראת שמים.

שאלה: מה הפשט בזה שיש לפעמים בפירוש אבן עזרא דברים דלא כחז"ל וכדומה.

שאלה: האם בבית המקדש שיבנה בב"א ישתמשו בחשמל לצורך תאורה וכדומה.

שאלה: בספר "למכסה עתיק" פרשת בלק, הביא הרב מדרש אגדה שיעקב נתן לבלעם האתון.

וצ"ב הא מכשילו ב"לפני עיוור", שהרי עשה בה אישות.

שאלה: נדרים י.

רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם, משמע, שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים כלל, וצ"ב דבתוס' גיטין ז.

משמע, דדוקא במידי דאכילה.

שאלה: מגילה ג.

"מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים".

צ"ב דכל הלוחות היו עומדים בנס, דהארון היה נושא את נושאיו.

שאלה: ישעיה יז ג "ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאם ה'" (י"ז ג').

והיינו שעמ"י והגויים, שניהם יהיו חרבים.

וצ"ב, דאמרינן בפסחים (מ"ב:) אמלאה החרבה, אם מלאה זו - חריבה זו, ואם מלאה זו - חריבה זו.

שאלה: מובא בילקוט שמעוני תחילת תהלים (רמז תרי"ג): "אלא יהו קורין בהן והוגין בהן, ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, שנאמר יהיו לרצון אמרי פי".

לאיזה תועלת ביקש דוד שהעוסק בתהלים יחשב כאילו עוסק בנגעים, הא איכא מסכת נגעים, והחפץ יעסוק בזה.

שאלה: ברכות ל: כתב רש"י בד"ה בכל עצב יהיה מותר, "כשאדם מראה את עצמו עצב, יהיה לו שכר".

צ"ב מדוע יהיה לו שכר על מה שמראה את עצמו עצב, הא אדרבה מצוה להיות שמח.

שאלה: שבת ב.

"פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין".

מה הדין בפשט ידו והתכוון שחברו יקח ממנו החפץ, כלומר שלא היתה בכוונתו לעשות ג"כ הנחה, אך לבסוף עשה גם הנחה.

האם עביד איסור דאורייתא, או דרבנן.

שאלה: רש"י בראשית פרק כ"ב את בנך - אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, וצ"ב, דאמר עליו שדומה לחמור, ואם כן – כיצד אוהבו.

שאלה: עירובין יט.

ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה.

האם מדובר בנמשך ממש, או כיון שבא על גויה – מקרי נמשך.

שאלה: "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כ"א י'), וכתב בבעל הטורים "ובשביל שגירשה שרה להגר נענשה".

וצ"ע דרש"י כתב לעיל, "שמע בקולה לקול רוח הקודש שבה", ואם כן אמאי נענשה.

בתודה ובברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרה"ג אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

ועניתם: עיין ע"ז לט ב'.

וצ"ב דשם מבואר לענין שולח ביד גוי ואני שאלתי לענין בשר שנתעלם מן העין שהחשש שם שהחליפהו עורבים ועופות וכו' כמבואר בש"ך סי' סג, ומדוע לא חוששים נמי בשאר אוכלין בזה.

תשובה: יש מיושבי בהמ"ד שטען לומר וליישב דעיקר החשש בהחלפת עורבים הוא בבשר שחביב עליהם טפי ולא בכל אוכל, גם מה שהוא מאכלם במזומן, מ"מ אינם טורחים כ"כ אלא בבשר, ולא חששו בסתם אוכל.

שאלה: ראיתי ששאל הגרח"ק שליט"א את מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, מה הדין ב"מפני שיבה תקום", האם ספקייהו לקולא או לחומרא.

ולא הבנתי מה הצד של הרב לומר דספקייהו לקולא.

הא הוי ספק דאורייתא חומרא.

תשובה: אפשר שהצד להקל הוא מחמת דמוקמינן אחזקה או ארובא דאינשי.

ועיין שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן ע.

שאלה: כיצד קונים יראת שמים.

תשובה: שאלה זו נשאל מרן הגרח"ק שליט"א כאשר אכלתי על שלחני הטהור בשב"ק ע"י בחור אחד, והשיב שילמד מוסר, ושאל השואל איזה ספר ילמד, והשיב לו מרן שילמד ראשית חכמה, ושאל איזה שער ללמוד, ואמר לו שילמד שער הקדושה (מרן הזכיר בתשובתו שהתשובה מיועדת אליו על לימוד חלק מוסר זה עקב היותו בחור).

שאלה: מה הפשט בזה שיש לפעמים בפירוש אבן עזרא דברים דלא כחז"ל וכדומה.

תשובה: יש מן המפרשים שסברו שהרשות נתונה לפרש כפשטות הכתובים ואי"ז סותר לדרשות חז"ל, אבל מלשונו של האע"ז בכ"מ רואים להדיא שכוונתו לחלוק על דבריהם, והביאור בזה הוא שכתב הרמב"ם בהקדמתו לס' משנה תורה שא"א לחלוק על הגמ' משום שנתקבלו הפסקים בכל ישראל, אבל הא"ע ס"ל דכ"ז נאמר רק על חלק ההלכה אבל על חלק האגדה הרשות נתונה לחלוק, שע"ז ס"ל שלא נחשב שהיה הסכמת כל ישראל, אמנם כבר הורו רבותינו שכבר נפסקה ההלכה דלא כהאב"ע בזה, ומי שבזמנינו יחשוב שיכול לחלוק על הגמ' הר"ז אפקירותא וחייב נידוי.

שאלה: האם בבית המקדש שיבנה בב"א ישתמשו בחשמל לצורך תאורה וכדומה.

תשובה: מסתבר שכן, מה שלא נוגד את הלכות בהמ"ק, וכבר מבואר ברז"ל שהחכמה תבוא לעולם באחרית הימים, והיינו לצורך מה שיהיה אח"כ.

שאלה: בספר "למכסה עתיק" פרשת בלק, הביא הרב מדרש אגדה שיעקב נתן לבלעם האתון.

וצ"ב הא מכשילו ב"לפני עיוור", שהרי עשה בה אישות.

תשובה: יעוי' במשנה בשביעית שבכל דבר שאפשר לתלות, כגון לתלות שקונה אותה לשחיטה, בזה אין איסור לפנ"ע מפני דרכי שלום, ובפרט אם לא ידע יעקב שישתמש בה לאישות, קי"ל בפ"ק דע"ז שגוי חס על בהמתו שלא תיעקר ולכן אין חוששים למכור לו, אמנם יש לדון מצד שנתן בהמה לגוי, ועי' ברא"ש פ"ק דע"ז שהביא הרבה דעות בראשונים בענין זה, ויש לדון לכל דעה בפנ"ע באיזה אופן אכן היה מותר ליעקב.

שאלה: נדרים י.

רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם, משמע, שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים כלל, וצ"ב דבתוס' גיטין ז.

משמע, דדוקא במידי דאכילה.

תשובה: הרמב"ן חולק על התוס'.

ובעצם דעת התוס' עיין בשו"ת שואל ומשיב (מהד"ד ח"א סי' נ"א) שהקשה כן, ועי' בפתח עינים להרב החיד"א בחי' לנדרים שם מש"כ בזה בשם בעל בני חיי בחי' לגיטין (ג א) ע"ש.

ובספרו מראית העין על נדרים שם מש"כ עוד בזה.

ועי' ג"כ בס' דף על הדף בנדרים שם שהיא הרבה בזה.

שאלה: מגילה ג.

"מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים".

צ"ב דכל הלוחות היו עומדים בנס, דהארון היה נושא את נושאיו.

תשובה: הארון נשא את נושאיו כשהיה צריך אבל לא בכל רגע ורגע, ומם וסמך היו עומדין בנס בכל רגע ורגע.

שאלה: ישעיה יז ג "ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאם ה'" (י"ז ג').

והיינו שעמ"י והגויים, שניהם יהיו חרבים.

וצ"ב, דאמרינן בפסחים (מ"ב:) אמלאה החרבה, אם מלאה זו - חריבה זו, ואם מלאה זו - חריבה זו.

תשובה: יש חילוק בין כל או"ה לבין אדום, דרק על אדום נאמר אמלאה החרבה, וכן הפסוק השני שבגמ' ולאם מלאם יאמץ מדבר רק בעשו.

שאלה: מובא בילקוט שמעוני תחילת תהלים (רמז תרי"ג): "אלא יהו קורין בהן והוגין בהן, ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, שנאמר יהיו לרצון אמרי פי".

לאיזה תועלת ביקש דוד שהעוסק בתהלים יחשב כאילו עוסק בנגעים, הא איכא מסכת נגעים, והחפץ יעסוק בזה.

תשובה: רצה שיהיה לו זכות בלימוד התורה, שיהיה חלק גדול וחשוב בתורה ממנו, ובעיקר הנידון אם נתקבלה תפילתו מה שידוע מהר"ח דולוז'ין בזה, עי' בהערות יד רמ"ה על השל"ה שהביא הרבה חולקים גם ראשונים.

שאלה: ברכות ל: כתב רש"י בד"ה בכל עצב יהיה מותר, "כשאדם מראה את עצמו עצב, יהיה לו שכר".

צ"ב מדוע יהיה לו שכר על מה שמראה את עצמו עצב, הא אדרבה מצוה להיות שמח.

תשובה: עיין שו"ת הרב"ז חלק א (אורח חיים, יורה דעה) סימן לט ד"ה ולכן נלפענ"ד.

שאלה: שבת ב.

"פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין".

מה הדין בפשט ידו והתכוון שחברו יקח ממנו החפץ, כלומר שלא היתה בכוונתו לעשות ג"כ הנחה, אך לבסוף עשה גם הנחה.

האם עביד איסור דאורייתא, או דרבנן.

תשובה: לכאורה הנידון כאן על המעביר ממקום למקום בתוך הבית ונמלך להוציאן שפטור מה"ת, כמש"כ שבת ה' ב', דאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן המעביר חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהן והוציאן פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, ולכאורה כ"ש שאם לא חשב לעשות הנחה כלל דפטור.

שאלה: רש"י בראשית פרק כ"ב את בנך - אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, וצ"ב, דאמר עליו שדומה לחמור, ואם כן – כיצד אוהבו.

תשובה: יתכן שעוד לא נאמר לו אז ענין זה, ויתכן ג"כ שאהבת אב לבן בהרבה מצבים היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

שאלה: עירובין יט.

ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה.

האם מדובר בנמשך ממש, או כיון שבא על גויה – מקרי נמשך.

תשובה: רוב דברי האגדות הם משלות, עי' במאמר האגדות להרמח"ל, אבל בפשטות עכ"פ כונת המשל עצמו הוא שמשכה ערלתו ממש, וכן הוא פשטות כונת רש"י ועי' טור יו"ד סו"ס רס"ג.

שאלה: "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כ"א י'), וכתב בבעל הטורים "ובשביל שגירשה שרה להגר נענשה".

וצ"ע דרש"י כתב לעיל, "שמע בקולה לקול רוח הקודש שבה", ואם כן אמאי נענשה.

תשובה: שמעתי ממו"ר הגרמ"מ קארפ בשם הגרא"מ שך שצדיקים נענשים גם על מה שעשו מה שהיה צריך, ואמר זאת על מה שנענש יעקב שהחביא את דינה מעשו, ועד"ז לפו"ר י"ל גם כאן.

בכבוד רב

***

לכבוד הרב א.

מ.

שליט"א

לבקשתך, באשר ויום השנה של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, יחול השבוע ביום רביעי, אביא דבר תורה ממנו לאור פרשת מסעי החָל השבוע.

בפרשת השבוע מבואר פרשת רוצחים בשוגג, הגרי"ש אלישיב (דברי אגדה פרשת מסעי) מבאר את הדברים כך: אדם מיהר לעבודתו לחטוב עצים, ככתוב: וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי (דברים יט, ה).

האדם היה צריך להזהר, אלא מה, שהיה טרוד בצרכי פרנסה, היה חפוז להנאות העולם הזה, ובא על ידי כך לרציחה בשוגג! אות היא שאין בו די אהבת ישראל.

.

.

אם היה בו די אהבת ישראל לא היה נכשל ברצח במצב כזה, מראש היה זהיר יותר ולא חפוז.

לצורך כך עליו להשאר בערי מקלט, שם ילמד את דרכי הנהגת הקדושה, שם יראה את הלוים העוסקים בתורה ושקועים בתורה.

כך יוכל להתקדם בחייו, לראות הכל בראיה אמיתית ולא חפוזה עד שיעלה על דרך המלך.

על כך נאמר טוֹב וְיָשָׁר יְהֹוָה עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ (תהלים כה, ח).

ב) חתנו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב באריכות בגאונות עצומה להוכיח מפסוקי פרשיות מסעי והמדרשים והתלמודים בענין גבול ארץ ישראל ללמד שהגבול הוא באופן מסוים, ושלח את הדברים לחמיו מרן הגרי"ש אלישיב.

הגרי"ש ז"ל כתב לו, 'עברתי על מה שכתב בענין הגבול הדרומי של ארץ ישראל, הן אמנם הדברים בנויים ומיוסדים על מקורות נאמנים בבלי ירושלמי תוספתא ראשונים ואחרונים עם כל זאת להורות על פי זה הלכה למעשה הלכה ומורין כן, לעניות דעתי אכתי מידי ספיקא לא נפק [אינו יוצא] עד יבוא יורה צדק' עכ"ל.

דודי, הרב ישעיהו נתן מלצר המשיך להתכתב עם מרן הגרח"ק, הגרח"ק כותב לו במכתב: 'יישר כוחו על הספר תגל הערבה יזכה להגדיל תורה ולהאדירה, וראיתי על השער שכתב טענותיו על הגבול שכתבנו שהוא נחל צין, ואכתוב מה שיש להשיב על סדר טענותיו.

.

.

'.

לאחר מכתב נוסף כתב לו הגרח"ק: 'קבלתי המכתב, וכמדומה שכבוד תורתו לא ראה מה שכתבתי בדרך אמונה ושם יראה שאין זה נפקא מינה למעשה כי העתקתי שם תשובת מורי חמי שליט"א שלמעשה יש להחמיר ואין נוגע רק לפלפולא של תורה'.

בסיום המכתב כותב לו: 'גם יתר הטענות של כבוד תורתו רובן יש להשיב, רק קשה לי להאריך, כשכבוד תורתו יהיה בבני ברק נדבר על זה בעזרת ה' בלי נדר'.

‏

תשובות על התורה

שאלה

האם תקנו דין מאמר ביבמה כבר בזמן בועז ורות או לא

מאחי הגאון רבי שמואל אברהם שליט"א

***

תשובה

בע"ה יום ב' כ"ב אדר ע"ז

כתיב ברות ד' י"ג, וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן, ועי"ש במלבי"ם שכתב, ויקח בעז, מספר שלא נהג כמיבם את אשת אח שאז יבמה יבא עליה ויבמה וקדושי כסף ושטר אין קונים רק עושים מאמר שהוא מדרבנן, כי יבום הזה לא היה אלא מצד המנהג לבד וקדש אותה בקדושי כסף או שטר שעז"א ויקח בעז את רות ותהי לו לאשה, קודם שבא עליה, ואח"כ ויבא אליה, עכ"ל המלבי"ם, אם כי אין הכרח מדבריו לאחד הצדדים כאן, די"ל דקאמר רק עושים מאמר אחר שתקנו רבנן, ולא שייך לשון קיחה בזה.

ועי"ש עוד באלשיך שכתב וז"ל, כי לא קרב אליה בלילה ההוא, כי אם אחר ליקוחיה על ידי חופה וקידושין וברכת חתנים.

וזהו אומרו ויקח בועז את רות שהיא קדושין וגם חופה, וזהו לו לאשה כלומר ותהי לו לבדו שהוא ייחוד הנקרא חופה, ועל ידי כן קנאה לאשה, ואז ויבא אליה לומר אחר הדברים האלה שהן קדושין וחופה הוא מה שויבא אליה, אך קודם לכן שהוא בלילה ההוא שנדדה שנת בועז ויחרד האיש וכו' לא בא אליה ע"כ.

ועי' להח"ס בס' תורת משה במדבר ביאורים לרות ד"ה לבלתי לכת מש"כ שם בענין הנ"ל דס"ל שהיה יבום.

וראה בשו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן מב, שהביא באריכות נפלאה הרבה מראי מקומות לנושא זה.

וז"ל שו"ת חת"ס ח"ה סי' קי"ב, אבל בלא"ה אין ראי' מרות שהיתה זקוקה ליבומו של בועז כמ"ש רמב"ן פ' וישב ועיי' פ' הערל ע"ו ע"א כ' שם מהרש"א שאפי' היתה רות אסורה משום איסור עמוני' מ"מ הי' היבום מותר לגואל ולבועז משום דאתי מצות עשה דיבמה יבוא עלי' ודחי ל"ת דעמוני' ע"ש והואיל והיתה זקוקה לו הי' נקרא מודעתנו אבל זולת זה לא, ומשוה"נ כתיב ולנעמי מודע לאישה ושמו בועז וקשה הרי גם לנעמי עצמו הי' מודע אע"כ שעיקר הפרש' לא בא אלא ליחסו אחר אלימלך שתהי' עי"ז רות זקוקה לו וזה ע"י קורבת אלימלך ולא קורבת נעמי דלענין יבום אחים מאב בעי' עכ"ל.

ועיין בהערות בעל השואל ומשיב הרי"ש נתנזון זצ"ל על הנחלת שבעה (סי' י"ב הערה קנ"ג), וז"ל, דעת הרא"ש (כתובות פרק א' סימן י"ב) דברכת אירוסין צריך עשרה, וכתב הטעם דלמאן דיליף (בכתובות דף ז' ע"ב) מבועז הרי עשה גם ברכת אירוסין, והקשה דודי הגאון בישועות יעקב (סימן ס"ב ס"ק ג') דאם כן מאי פריך (שם) והא בועז אלמון שנשא אלמנה הוא, ותניא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז וכו', ומאי קושיא, דלמא מחמת אירוסין עשה כן, והיא קושיא גדולה.

והנראה, דהנה לכאורה צריך להבין לפי מה שכתב המהרש"א בחידושי אגדה כאן וביבמות פרק הערל (דף ע"ז ע"א ד"ה כתנאי) דבועז קיים מצות יבום דבעת ההיא היה נוהג מצות יבמה אף בקרובים ולכך היה העשה דוחה הלא תעשה, ואם כן למה בירך ברכת אירוסין, ובשלמא ברכת נשואין כתב הרמב"ם (פרק ב' מיבום הל' ב') דאף יבם מברך, אבל ברכת אירוסין נהי דחז"ל תקנו מאמר ביבמה, אבל היאך שייך לברך מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין, דהיאך שייך חופה ביבמה, וגם הקידושין אינן רק מדרבנן, ובאמת שהרמב"ם שם לא הזכיר רק ברכת חתנים ולא ברכת אירוסין, אמנם מלשון העיטור (אות כ' - כתובת יבמין) הובא בטור לקמן (סימן קס"ו סעיף ט') נראה דחז"ל תקנו גם ברכת אירוסין, הואיל ומברך ברכת נשואין יש לברך גם ברכת אירוסין ויהיה ככל הנשים דעלמא, ועיין בב"ח (שם סעיף ג').

ומעתה זה דוקא אם אלמן שנשא אלמנה צריך לברך, אבל אם נימא דאין צריך לברך אם כן שפיר מקשה מבועז דהא שם היתה יבמה והיאך מברך ברכת אירוסין, הא באמת ברכת אירוסין לא שייך כלל ביבמה, ורק משום דמברך ברכת חתנים לא פליג ומברך גם ברכת אירוסין, אבל אם אינו מברך ברכת חתנים פשיטא דלא יברך ברכת אירוסין בלבד דלא שייך בגוה, ועל זה משני דיום אחד מברך, וממילא בירך גם ברכת אירוסין איידי דמברך ברכת נשואין, ושפיר כתב הרא"ש דבועז עשה גם ברכת אירוסין אגב ברכת נשואין.

ומיהו גוף דברי המהרש"א צ"ע, דהא רות נכרית היתה, ואם כן לא תפסו הקידושין כלל, ועיין בתוס' (כאן ע"ב ד"ה והא בועז) וכו' עכ"ל.

***