ערבית

יאמר אותה בברכותיה, ואם יכול להתפלל או לומר ק"ש בברכותיה עדיף לומר ק"ש ותפילה מלומר ק"ש וברכותיה בלא תפילה.

ומ"מ כ"ז בא'ו'נ'ס גמור כגון בפיקו"נ וכיו"ב אבל שלא במקום א'ו'נ'ס אסור לקרוא ק"ש בברכותיה ולהפסיק.

מקורות:
בעצם השאלה יש כאן ב' נידונים, האחד האם יש מקום לומר קריאת שמע בברכותיה בלא פסוקי דזמרא, בשעת הדחק כשא"א לומר פסוד"ז, והשני האם אפשר לומר ק"ש בברכותיה בשעת הדחק בלא להסמיך גאולה לתפילה כשא"א להתפלל.

והנה לגבי שאלה הראשונה זה פשוט שמי שאינו יכול לומר פסוד"ז יאמר רק ברכות ק"ש, כדמוכח בטור ושו"ע או"ח ס"ס נב עי"ש.

אבל לגבי השאלה השניה יש לדון בזה, האם סמיכת גאולה לתפילה הוא לעיכובא לברכות ק"ש דבלא זה חשיב שלא אמר ברכות ק"ש כדין, או לא.

וגם אם תמצי לומר דאינו לעיכובא בברכות ק"ש בדיעבד, מ"מ יש מקום לדון דשמא סמיכת גאולה לתפילה חובה היא, ואם אינו סומך גאולה לתפילה עובר איסור, כמו שהביא הטור בסי' קיא משל הירושלמי לעני שהקיש בפתח והפליג, הלכך שמא נאמר דעדיף שלא לומר ברכות ק"ש כלל כדי שלא יעבור איסור זה, ולענין ברכות ק"ש נימא דא'נ'ו'ס הוא, או דילמא שיאמר ברכות ק"ש דבסדר העדיפויות עדיף לומר ברכות ק"ש לכה"פ משלא לומר כלל.

ויעוי' בשו"ע ומשנ"ב ס"ס קיא, וכעי"ז במשנ"ב סי' נב סק"ז, דמסמך גאולה לתפילה בתפילת שחרית טפי עדיף מתפילה בציבור, והוא מרשב"א ח"א סי' קיא, ומשמע מזה שהוא דרגת עדיפויות להעדיף סמיכת גאולה לתפילה על פני תפילה בציבור, אבל לא משום שמסמך גאולה לתפילה הוא תנאי גמור בק"ש או בתפילה, וכן מה שבערבית אמרו בסי' רלו מרשב"א שם ע"פ הגאונים שתפילה בציבור קודמת למסמך גאולה לתפילה משום שתפילת ערבית רשות (כמ"ש הרשב"א שם בטעם הדבר, הובא בב"י ס"ס קיא), מ"מ מבואר בזה שאינו תנאי לעיכובא בסדר התפילה, וגם ממה שכ' הראשונים דהשתא תקון רבנן בתראי ברוך ה' לעולם וקדיש בין גאולה לתפילה של ערבית, כדי להכיר שתפילת ערבית רשות, בזה ג"כ מבואר שסמיכת גאולה לתפילה אינו תנאי בתפילה דאם היה תנאי בגאולה או בתפילה לא היה שייך תקנה כזו כלל ופשוט, ואף שיש דעות אחרות בטעם היתר התקנה כמ"ש בטור וב"י סי' רלו, ויש דעת הגמ"י שהוא כגאולה אריכתא, מ"מ אעיקר דינא לא פליגי שמסמך גאולה לתפילה אינו תנאי בגאולה או בתפילה, וגם בגמ' בברכות ד ע"ב עי"ש איזהו בן עוה"ב הסומך וכו' ג"כ לא משמע דבתפילה של ערבית יש חיוב מעיקר דינא דגמ' לסמוך גאולה לתפילה.

ויש לציין כסמך קטן שיש קצת משמעות בגמ' בברכות י ע"ב שלא הוחזקו כחיוב גמור אצלם סמיכת גאולה לתפילה, דקאמר חזקיהו והטוב בעיניך עשיתי שסמכתי גאולה לתפילה, ואע"ג דיש לדחות דהיינו כותיקין ועי' גם באמרי נועם להגר"א (ועי' גם בב"י סי' סו דמשמע שעיקר מצות סמיכת גאולה לתפילה היא כותיקין), מ"מ אם ניזיל בתר הפשטות הפשוטה של הגמ' הכונה לעצם סמיכת גאולה לתפילה, דלא נזכר באותה סוגי' כלל ענין ותיקין, ואף שיש לדחות דבימי חזקיהו עדיין לא נתקנה תקנה זו, (ועי' ברמב"ם רפ"א מהל' תפילה), מ"מ בדף ט ע"ב שם כל הסומך גאולה לתפילה וכו' ג"כ משמע שלא החזיקו הדבר כחובה גמורה, ואע"ג דיש לומר דאח"כ קבלוה עלייהו מ"מ לא לענין לבטל ברכות ק"ש מחמת זה, ואע"ג דהתוס' שם מפרשי לענין תפילה כותיקין מ"מ גם מלשון קושייתם אין משמע שהחזיקו הדבר כחובה (אלא אם כן נימא דבתירוצם חזרו בהם או דחדא מתרי קושיות נקטו אבל אין הכרח לומר לא כך ולא כך), ובטור ריש סי' קיא משמע יותר שהבין ענין כל הסומך גאולה לתפילה כפשוטו ולא לענין תפילה כותיקין, אולם בסי' נח ס"ב סובר הטור כפי' התוס' וכ"כ הרא"ש שם ואפשר שהטור בסי' קיא סמך על דבריו בסי' נח וכך הב"י בסי' קיא פירש בדברי הטור כדברי התוס', ואמנם בסי' סו ס"ז נזכר בב"י הלשון אסור להפסיק וכו' ומ"מ שמא ר"ל דקבלוהו עלייהו וגם אין לשון אסור בכל דוכתי ואכמ"ל או דר"ל אסור ממש היכא דאפשר, דאילו היכא דלא אפשר מבואר בטוש"ע סי' סו ס"ח שיכול להפסיק בין גאולה לתפילה במקום הצורך.

ובטור שם אי' שיכול להפסיק לברכת תפילין ג"כ היכא דלא היה אפשר לברך קודם לכן, אבל בשו"ע שם נזכר שאין להפסיק, ובמגיה בטור (הוצאת מכון ירושלים) כ' שבחלק מנוסחאות הטור הנוסח כבשו"ע ושכן היה לפני הב"י אלא שבהמשך דברי הטור מוכח כנוסחת הספרים שיכול לברך עי"ש וכמו שהיה לפני כל שאר מפרשי הטור.

ובמשנ"ב סקמ"ב הביא דעת הפר"ח שיכול לברך כדעת הטור שלפנינו ושכ"כ בספר אבן העוזר, אבל דעת הדה"ח דין סמיכת גאולה לתפילה ס"ג והחי"א כלל כ ס"ז ושאר אחרונים כהשו"ע.

אולם גם להטור וסייעתו שיכול להפסיק לברכת התפילין הוא רק משום שהוא מעין התפילה וצורך התפילה, כמו שביאר המשנ"ב בסקמ"א טעם השו"ע להתיר להפסיק להנחת תפילין אז.

ובמשנ"ב סקל"ט הביא בשם האחרונים דבין גאולה לתפילה חמור מאמצע הפרק ואין להפסיק אלא בחשש סכנה, ומשמע שאין שום היתר להפסיק בו גם לצורך גדול.

היוצא מזה דפשטות הסוגיות בגמ' שאינו חובה גמורה מעקר דינא דגמ', אבל לכאורה כל רבוותא הנ"ל לא נקטו כן בפירוש הסוגיות, והם התוס' והרא"ש והטור והב"י והגר"א ומשנ"ב, לפי מה שנתבאר בדבריהם, ומ"מ מסתבר שבניד"ד עדיף לקרות ק"ש בברכותיה, אף שלא יסמיך גאולה לתפילה, משלא לומר ברכות ק"ש ואז גם לא יסמיך גאולה לתפילה, ויש ללמוד כן ממה שנתבאר לענין פסוד"ז דאף שקבלוהו עלייהו כחובה והזכירו בזה דברי הירושלמי שאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר מ"מ הקילו בשעת הדחק, ואע"ג דשם אינו חובה ממש לענייננו, ותדע דבסמיכת גאולה לתפילה לא הקילו בשעת הדחק שהוא דומיא דהתם בנידון לגבי פסוד"ז (כמבואר במשנ"ב ס"ס נב דמסמך גאולה לתפילה עדיף מתפילה בציבור משא"כ פסוד"ז להשו"ע שם), וביותר דלפי"ד המשכנות יעקב סי' סז שחיוב פסוד"ז הוא חיוב גמור דעתו דגם בפסוד"ז עדיף לאומרם מתפילה בציבור כמו שהביא המשנ"ב בסק"ו, וא"כ לכו"ע א"א ללמוד מפסוד"ז לסמיכת גאולה לתפילה שהיא חובה כנ"ל, אעפ"כ יש ללמוד עכ"פ לענין מי שלא יוכל להתפלל שמונ"ע כלל שיאמר לכה"פ ק"ש בברכותיה.

ואע"ג דיש לטעון דיש טעם הירושלמי המובא בטור הנ"ל סי' קיא לעני בפתח וכו' לק"מ, דטעם זה גופא נוגע גם לתפילת ערבית במידה מסויימת (אע"ג דאינו באותה דרגא של חובה) ואעפ"כ נתברר על פי ג' ראיות (מגמ' דברכות ומרשב"א ומתוס' דברכת ברוך ה') דמעיקר דינא דגמ' אינו חיוב גמור בערבית גם אם הוא חיוב בשחרית, וכמו"כ טעם זה דירושלמי נוגע גם להפסק בין ישתבח ליוצר, דגם ישתבח ופסוד"ז הם להקדים שבחו של הקב"ה, ואעפ"כ התירו הפוסקים לאיזה דברים להפסיק בין ישתבח ליוצר (אף בטלית שמבואר בסי' סו ס"ח שאינו מענין שמונ"ע לענין הפסק בין גאולה לתפילה), אלכ מבואר מכ"ז שטעם זה אינו מפסיק כדי לומר שעובר איסור במה שאומר גאולה אע"פ שלא יוכל לומר תפילה אח"כ.

וכן יש ללמוד מדברי השו"ע סי' פט ס"ח דבשעת הדחק שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין לקרוא ק"ש כשיגיע זמנה ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפילה הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד משיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפילה ע"כ, ומזה גם למד המג"א בסי' רלה סק"ג דתפילה בזמנה גרידא ג"כ עדיפא מסמיכות גאולה לתפילה, וכן מבואר במשנ"ב שם סט"ו, ומוכח שם במג"א דהיינו גם שחרית ולא רק ערבית.

וכן יש להוכיח מדברי הבה"ל [סי' קכד ס"ב ד"ה ש"ץ] שכ' דמדברי הפוסקים משמע שתפילת ש"ץ (היינו ש"ץ שצריך לעמוד לפני הציבור קודם שקרא ק"ש והתפלל) קודמת לסמיכת גאולה לתפילה, אף שיקרא אח"כ ק"ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה, ומבואר מזה דכשצריך וא"א לסמוך גאולה לתפילה יקרא ק"ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה.

ויש לציין בזה עוד מה שיש משמעות בקצת פוסקים דסמיכת גאולה לתפילה נדחית גם מפני תפילה כותיקין (עי' שאלת שמואל סי' יב שלמד כן מדברי רבינו יונה ד ע"ב מדה"ר ד"ה תניא, וכן בפרי יצחק ח"א סי' ב למד כן מדברי הרמב"ן במלחמות ה' ברכות ב ע"א, אולם הקשה שם מדברי הגמ' ויש לציין דלמעשה גם לא שמענו שנוהגים כן, וגם צע"ק דאם תפילה כותיקין הוא יותר חיוב מסמיכת גאולה לתפילה איך יתיישב מה שזה חיוב וזה אינו חיוב [לפי מה שנתבאר מדברי הפוסקים שלמדו שסמיכת גאולה לתפילה הוא חיוב והכי סוגיין דעלמא], ובזה נהגו להקפיד ובזה לא נהגו להקפיד, וגם נתבאר בשם הב"י שתפילה כהנה"ח הוא עיקר מצוות סמיכת גאולה לתפילה ואעפ"כ גם בלא כהנה"ח יש מצוות סמיכת גאולה לתפילה, וא"כ המתפלל כהנה"ח בלא להסמיך גאולה לתפילה אפשר דלדברי הב"י מפסיד אחד מעיקרי המעלה של תפילה כהנ"ח).

ולענין מי שיכול או להתפלל שמונ"ע או לברך ברכות ק"ש מה קודם הוא נידון בפנ"ע, ומסתבר דתפילה קודמת שיש לה עיקר מן התורה לכמה פוסקים וגם היא תקנת אנשי כנה"ג במגילה יז וגם רחמי נינהו דמטעם זה הוא חיוב לנשים יותר מברכות ק"ש כמבואר בפ"ג דברכות (ויש פלוגתא אם כל תפילה או דוקא שמונ"ע ואכמ"ל), אבל כאן הנידון במי שמכל טעם (לפי דברי השואל) אינו יכול להתפלל אלא רק לקרות ק"ש בברכותיה.

אע"ג שיתכן שיש מיעוט שנהגו בזה תשלומין, מ"מ דעת רוב הפוסקים שאין תשלומין בזה.

מקורות:

במעשה רב להגר"א מובא עד עלות השחר (וכ"כ מקור חיים ואשל אברהם מבוטשאטש סי' קעד, וכ"נ בשעה"כ להאר"י ענין שינוי התפילות ובפתורא דאבא ענייני שבת אות ב'), ולהאר"י עיקר קדושת שבת עד חצות (ועי' ברכ"י סי' תקפא בשם שו"ת הרמ"ז סי' ל, ועי' שע"ת בסי' ש מה שרמז לענייננו עפ"ז), וכן במשנ"ב סי' ש הזכיר בשם השע"ת שאין כדאי לאחרה אחר חצות (וכ"כ בא"ח ע"פ האר"י הנ"ל ש"ב ויצא סכ"ז וארחות רבינו עמ' קלג שכך נהג הקה"י).

ובכמה פוסקים מבואר שזמן מלוה מלכה הוא שעה אחת אחר שבת (עי' פרע"ח שער השבת, סידור היעב"ץ, מגלה עמוקות פרשת ואתחנן), או עכ"פ מיד אחר שבת (יסוד ושורש העבודה, הגש"פ מבית לוי ח"ב עמ' קסו בשם מנהג הגרי"ז, ועי' משנ"ב סי' ש) ועכ"פ עד ד' שעות (יסו"ה שם, ועי' כה"ח סקי"ד).

ואין לסעודת מלוה מלכה תשלומין (מחה"ש סי' רעד ודעת תורה להמהרש"ם סי' ש, וכך פשטות רוב הפוסקים שנתנו קצבה בדבר וכך מפורש ביעב"ץ ויסוה"ע הנ"ל).

אבל יש קצת פוסקים שהזכירו בזה עניין תשלומין שאפשר ששייך בזה עכ"פ ליום אחד, ומשמע בעיקר שנתקשו בזה בענין נכבדים מקהילות החסידים משנים קדמוניות שנהגו קולא בדבר ובקשו למצוא להם סמך, ועי' באשל אברהם מבוטשאטש ובליקוטי מהרי"ח, ועי' בפסקי תשובות עמ' תרג שהעיר לנכון שא"א ללמוד מהנהגות יחידי סגולה הלכה למעשה.

ומה שרוב הפוסקים סברו שאין תשלומין למלווה מלכה יתכן לבאר דבשלמא הבדלה שהיא ברכה יש בה היכר שהיא לשם הבדלה בין קודש לחול, אבל סעודה ביום ראשון הרי אינו ניכר שנעשה לצורך שבת, וכעין מ"ש המשנ"ב בסי' רס סק"ה שלא טוב לרחוץ בחמישי כשאפשר בשישי כדי שיהיה ניכר שהוא לצורך שבת, וכ"כ בסי' רנ סק"ב לענין צרכי שבת עי"ש.

וכמדומה שכל העוסק בהלכה זו מרגיש בזה קושי מסויים לומר שיש תשלומין לסעודת מלוה מלכה, ואף שקשה להגדיר את הקושי בדיוק אבל אנסה לקרב הדברים אל השכל, דענין מלוה מלכה הוא סעודה על כבוד השבת שיצאה וכבוד זה אינו שייך בהפלגה מן השבת, אלא אדרבה סעודה זו היא עדיין מהארת שבת על דרך מה שכתבו המקובלים, ולהכי יש דין לענגה כמבואר בשבת קיט ושו"ע סי' ש', כיון שהיא עדיין כבוד השבת היוצאת אז, אבל הבדלה היא ברכה על מה שהבדיל הקב"ה בין חודש לחול, ובעצם היא ברכה על שינוי המצב כרגע שהשתנה מקודש לחול, ולא נזכר אז שבח מיוחד על שבת אלא על ענין שינויי המצבים שקבע והבדיל הקב"ה.

ויש להעיר עוד דעיקר תשלומין שייך בדבר שהוא חובה גמורה דרמיא עליה מתקנת אנשי כנה"ג ובפרט שיש עליו איסורים קודם הבדלה, אבל דבר שאינו ברמת חיוב כזו (גם אם קבלוהו עלייהו בחובה) אין שייך בזה כ"כ תשלומין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן.

וכעין זה מצינו דעת הרא"ה ברכות כו ע"א והריטב"א שם דלמאן דאמר תפילת ערבית רשות אין תשלומין לתפילת ערבית, וגם התוס' בברכות כו ע"א ויומא פז ע"ב שחלקו על זה היינו משום דסברו ששם רשות אין הכונה רשות גמור וכו' עי"ש ולכן יש לזה תשלומין, ויש בזה עוד שיטות בראשונים, ולא נאריך בזה להביא כל הדעות, (ועי' ברי"ף), אבל עכ"פ עיקרון זה מובא בהרבה ראשונים שדבר שהוא רשות לא שייך בו תשלומין.

היוצא מזה שלפי הרבה ראשונים שסברו שלא שייך תשלומין בדבר שהוא רשות א"כ לכאורה גם בזה אין שייך תשלומין, אם כי יש מקום לומר בדוחק דתשלומין שלא נאמרו ברשות הוא רק באופן שאין אפשרות לקיים המצוה כצורתה כמו בתפילה שמתפלל שחרית שתיים ואחת לשם ערבית, ויש לזה כבר גדרים של שחרית מצד האזכרות, משא"כ כאן שעושה המלוה מלכה גופא באותו אופן ממש שהיה עושה במוצ"ש (אם כי גם בערבית מוצ"ש אחר ששכח מנחה של שבת מצינו שאין מבדיל בשניה כי שניה היא למנחה, ועי' בשו"ע דעות בזה לענין הזכרות אחרות).

ובספר ליקוטי מהרי"ח כתב סמך לאלו שמקילים בזה ממה שכתב בפ"ת יו"ד סי' רס"ה בשם ס' חמודי דניאל דסעודת ברי"מ שלא עשאה ביומיה יכול להשלימה ביום אחר עיי"ש וה"ה בזה עכ"ל, ויש מקום לדחות דבברית מילה שיש לזה שם מאחר שהוא רק פעם בזמן רב ועושה סעודה אחר כך ניכר שהסעודה היא מחמת הברית משא"כ שבת דקביעא וקיימא ואינו ניכר, ובברית עדיין יש שמחה למחרת, ועוד דבברית דעת מהר"ח או"ז שהמצוה נשארת אחר כך, ולכו"ע התיקון נשאר אחר כך, משא"כ בשבת שהסעודה היא רק על יציאת השבת, והוא חידוש בפני עצמו שהסעודה על מצוה שאינה עכשיו כבר, אבל לומר שיהיה אחר זמן הוא חידוש גדול יותר, וכמו שזה פשיטא שא"א להשלים סעודת שבת אחר השבת שכבר עבר זמנו.

והנה בגוף הנידון אם מלוה מלכה הוא רשות או חובה, ברש"י שבת קיח ע"א משמע שהוא רשות, וכן למד בדבריו רדב"ז בהל' מתנ"ע, וכ"כ הריטב"א שבת קכ ע"א, ועי' גם משנ"ב סי' ש סק"ב ושוע"ר שם ס"ג דאין סעודה זו באותה דרגת חיוב כג' סעודות של שבת.

והחי"א הל' שבת כלל ח' כ' שהוא חובה, ואפשר דר"ל שקבלוהו עלייהו.

ועי' רמב"ם פ"ל מהל' שבת ה"ה, ואף שיש אחרונים שלמדו בדבריו שהוא חובה גמורה איני יודע אם הוא מוכרח, דהרי הרמב"ם שם מיירי על סידור השלחן שאפי' בשבת אינו חיוב גמור מדרבנן אלא האכילה כזית, והרי האכילה כזית הזכיר רק דרך אגב, והלשון ויסדר שלחנו לעצמו אינו מוכרח דבחיובים מיירינן.

ואמנם בחרדים פרק מ' אות א' יש קצת משמעות שהוא חיוב מדרבנן, ומיהו אם נדייק בלשונו יש לדון אם הוא מוכרח, דהנה לגבי שבת כ' מצות עשה וכו' לענג וכו' ולגבי מוצ"ש לא כתב ולענג ביציאתו אלא ויסדר וכו' ושמא מילתא אחריתי קאמר דראוי לסדר.

לא.

מקורות:

בזוהר (תרומה דף קל קל"ה) ובקדמונים (רוקח סי' מט וכלבו סי' כח) מבואר שאין אומרים והוא רחום בשבת.

ובזוהר שם אי' הטעם בזה דמה שאומרים והוא רחום בחול הוא משום גהינם וזה שובת בשבת.

וצע"ק דבזוהר בהקדמת בראשית משמע שוהוא רחום נתקן לכפרה על חטא קודם התפילה, ויש לומר דגם מצד זה אין וידוי בשבת, ומעין זה אי' ברוקח וכלבו שם דהוא תחינה ואסור להתפלל על צרכיו בשבת שמא יתעצב.

ועוד טעם בכלבו שם דבשבת אין איברים ופדרים של חול קרבין ובחול אומרים והוא רחום משום כפרה דאיברים ופדרים שקריבין בלילה.

ועי' בלבוש סי' רסז ס"ג שכ' אין נוהגים לומר במדינות אלו והוא רחום קודם ברכו כמו בשאר ימות החול, שבימות החול אומרים אותו בשביל המלקות כמו שנתבאר לעיל סימן רל"ז, וזה אין לעשות סמוך לשבת שאין לוקין בשבת ע"כ, וטעם זה הוא בטור ריש סי' רסז.

והוסיף ע"ז בהגהות מוהר"א אזולאי על הלבוש שם, שכן אנו נוהגין גם בני ספרד מטעם אחר הנזכר בזוהר.

ועי' בברכ"י סי' תקפא בשם שו"ת רמ"ז סי' לב דאף תחנונים בסליחות אסור לומר אפי' במוצ"ש עד חצות, ומוכחא מילתא שם דמיירי אפי' בלא י"ג מידות עי"ש.

הלכך אין לעשות כן גם משום  שמחת חתן כיון דיש בזה דררא דאיסורא ע"פ סוד וכבוד שבת.

ולענין אמירת והוא רחום בפסוקי דזמרא של שבת בשחרית, עי' שע"ת סי' רסז ס"ק ג.

נראה שיאמר רק פעם אחת דעלינו לשבח אינו תקנה לומר ג' פעמים ביום אלא אמירה אחר כל תפילה ומאחר שמחוייב לומר עכשיו מחמת מנחה ומחמת ערבית אומר פעם אחת ועולה לו על שתיהן.

ויש בפוסקים נזכר שהיו קהילות שנהגו כן לכתחילה להתפלל מנחה וערבית יחד ולומר עלינו רק אחרי שניהם.

וכן מצינו בתפילת תשלומין שאינו מפסיק בין תפילה לתפילה בעלינו לשבח.

ולכן לא תקנו עלינו אחר שחרית ביום שיש מוסף, למרת שתקנו עלינו בכל מקום אחר כל תפילה, מכיון שכאן עלינו שאומר בסוף מוציאו גם יד"ח עלינו שאחר שחרית.

וכמו שנתברר והוכח יסוד זה בתשובות אחרות דעלינו לשבח הוא נתקן לאחר תפילה ולא מחמת היום או העונה.

וכשאמר קידוש לבנה אחר ערבית קודם עלינו פשיטא שא"צ אחר כך לומר ב' פעמים עלינו לשבח, דשם ודאי שעלינו אינו מצד תקנה אלא שלא יראה כעובד ע"ז את הלבנה כמ"ש הביאה"ל, ומה שאמר משום חיובו שאחר ערבית יצא גם ידי חובת דבר זה, וכ"כ הגרח"ק בתשובה.

עד חצי שעה קודם עה"ש מותר, ומאז ואילך טוב שיאמר הברכות קודם כדי לחשוש להמחמירים בזה, ומעה"ש ואילך אסור [אלא אם כן מעמיד שומר להדעות שמועיל כמו שהארכתי בתשובה אחרת].

ואגב אורחא יש לומר שאם משער ויודע שאם ילך לישון עכשיו לא יקרא ק"ש בזמנה ולא יתפלל תפילה בזמנה או שיעבור על אחת מכל איסורין שבתורה מחמת זה תוך שנתו, מסתבר שאסור להכניס עצמו בידיים לידי מכשול (וכמו שמצינו כיו"ב בדיני נזיקין בישן לדעת ואכמ"ל).

מקורות:
יעוי' בשו"ע סי' פט ס"ז מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך למנחה שלא גזרו אלא סמוך לשחרית שהוא דבר המצוי עכ"ל.

וכתב שם המשנ"ב סקל"ו בשם הא"ר דמשעלה עמוד השחר גם זה אסור, ור"ל שאז הוא כבר זמן שחרית ולא סמוך לשחרית.

ועוד הביא המשנ"ב שם מהפמ"ג דאילו דין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה, ור"ל שזה חמור יותר מלהסתפר וליכנס למרחץ שמותר עד זמן שחרית.

ועוד הביא המשנ"ב סקל"ז דיש מחמירים במלאכות שרגילים להשכים ולעשותן קודם עה"ש, והיינו כמו שנתבאר שם דטעם ההיתר להסתפר ולהיכנס למרחץ הוא משום שאינו מצוי אבל מה שמצוי לא התירו, ולפי מה שנתבאר בסי' ע' בביאור הלכה (שהמשנ"ב בסי' פט שם מציין לדבריו בבה"ל שם) לכל סתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי שהוא דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש, ונקט המשנ"ב בסי' פט שם לחשוש לשיטה זו לענין שיאמרו ברכת השחר קודם, אבל לגמרי לא החמיר וכדמבואר בבה"ל בסוף סי' ע שם שהמחמירים הוא הדה"ח ושלא סבר המשנ"ב כדעה זו אלא שסיים שם דלדינא צ"ע.

וצע"ק דבסי' פט סקל"ו הנ"ל סתם המשנ"ב בפשיטות כפמ"ג דדין ובורסקי הם כמו סעודה שאסור להתחיל גם חצי שעה קודם עה"ש (ורק להסתפר וליכנס למרחץ מותר) ואילו בסי' ע' סקכ"ג סתם המשנ"ב לעיקר כהדעות המקילות לענין ישיבה בדין ובורסקי שדינם כמו להסתפר וליכנס למרחץ דמותר עד עה"ש (ואמנם המשנ"ב בסי' פט שם ציין לסי' ע אבל עדיין צ"ע).

וביותר יל"ע דהרי בסי' פט סקל"ז הביא הדעות המחמירים לענין מלאכות שדרך להשכים ולעשותם דבהם יש מחמירים, וציין בזה לבה"ל בסי' ע, והרי שם בבה"ל מבואר דאותם המחמירים סוברים דכל המלאכות כמו דין ובורסקי אסורים עד עה"ש ונקט להלכה דלא כמותם (דבמשנ"ב סי' ע סקכ"ג פסק להדיא דלא כמותם, וגם בבה"ל שם על אף שסיים בצ"ע מ"מ מבואר דעיקר דעתו דלא כהמחמירים, וגם בסי' פט סקל"ז נקט לחשוש להחמירים לענין לומר ברכה"ש קודם אבל לא חשש לגמרי לדעתם לאסור הדבר לאחר הברכות דברכות אינו מספיק כמ"ש הרמ"א בסי' פט ס"ג דטוב להחמיר בזה).

א"כ נמצא דהפמ"ג שמחמיר בדין ובורסקי לכאורה סובר כהדה"ח הנ"ל וא"כ המשנ"ב הרי אינו סובר כמותו ולמה הביאו.

ומיהו על זה היה אולי איזה מקום ליישב (ולהלן יתבאר דאינו נכון) דהפמ"ג מחמיר רק בדין ובורסקי ולא בשאר המלאכות, והדה"ח מחמיר גם בשאר המלאכות, הלכך בזה אין סתירה במשנ"ב ממה שפסק כהפמ"ג ולא כדה"ח.

אבל גם לפי תי' זה עדיין צ"ע מסי' ע סקכ"ג ששם פסק המשנ"ב כדעת רוב האחרונים דמותר בכל העניינים המבוארים בשו"ע שם להתחיל עד עמוד השחר, וזה כולל גם ישיבה בדין ובורסקי, וא"כ הוא דלא כהפמ"ג שהביא בסי' פט סקל"ו.

ומלבד זה גם עצם התירוץ לומר דהפמ"ג מיקל בשאר מלאכות יותר מהדה"ח אינו פשוט כ"כ, דהא אחר שהביא המשנ"ב דברי הפמ"ג ציין לעיין בבאה"ל הנ"ל בסי' ע ושם נזכר רק דעת הדה"ח דמחמיר בכל מלאכה (היינו חוץ מלהסתפר ומרחץ ובורסקי, ועי' בבה"ל מה שהביא דעת הראב"ד בהכל סמוך לשחרית נפסקה להלכה).

וביותר, דהרי הפמ"ג גופא הרי מחמיר יותר מהדה"ח, דהרי בבה"ל הנ"ל בסי' ע מבואר דמודה הדה"ח לענין בורסקי שהוא כמו התספורת להתיר תוך חצי שעה ואילו במשנ"ב סי' פט סקל"ו בדברי הפמ"ג נקט דבורסקי הוא כמו סעודה דאסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה, וממילא גם לענין ישיבה בדין ושאר מלאכות, חדא דהרי הזכיר כמו במנחה, ושם נזכר להדיא גם לענין ישיבה בדין, ועוד, דאם נימא דהדה"ח מחמיר בשאר מלאכות ומיקל בבורסקי והפמ"ג מחמיר בבורסקי ומיקל בשאר מלאכות א"כ נמצא מחלוקת הפוכה.

א"כ נמצא דהפמ"ג אינו מיקל יותר מהדה"ח, ושוב ראיתי בפמ"ג בפנים להדיא בא"א סקט"א שכתב וז"ל, הא בשאר מלאכות דין ובורסקי וסעודה אסור לשחרית כמו סמוך למנחה עי' ב"י עכ"ל.

ומיהו צע"ק דאם הפמ"ג אכן מחמיר בשאר מלאכות כהדה"ח א"כ למה חילק המשנ"ב דבריהם והביא דברי הפמ"ג בסקל"ו ודברי הדה"ח בסקל"ז, ואולי היה מקום לומר דהמשנ"ב חשש יותר להחמיר בישיבה לדין ובבורסקי דלא תסגי בברכות יותר משאר מלאכות שבזה הקיל בברכה"ש, ולכן הזכיר רק דין ובורסקי, ואם נימא הכי חילוק זה עצמו צ"ב, ואולי החמיר יותר במלאכות שנזכרו להדיא במשנה לענין סמוך למנחה כיון דדעת הראב"ד (המובא בבה"ל הנ"ל) דסמוך לשחרית הוא כמו סמוך למנחה.

אבל במשנ"ב וכן בבה"ל סי' ע שם מבואר להדיא דלא חשש לא לדעת הראב"ד ולא לענין בורסקי סמוך לשחרית.

ובמשנ"ב סי' פט סקי"ז כתב בשם השל"ה וחשק שלמה דקודם אור הבוקר שרי לעשות מלאכה, והביא שם בשם הא"ר דמ"מ אין לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות וביאר המשנ"ב כוונתו דהיינו בחצי שעה שסמוך לאור הבוקר עכ"ד, ובזה נמצאו דברי המשנ"ב כאן בסקי"ז כמו שכתב בסקל"ז לחשוש להמחמירים הנ"ל במלאכה בחצי שעה הסמוכה לעה"ש לענין שיברך הברכות קודם לכן.

ומחומר הקושי' צ"ל דמה שהביא דברי הפמ"ג הוא לענין לעיין מה שכב בבה"ל סי' ע ששם לא נקט להלכה כדעה זו, ומה שחילק דברי הפמ"ג בנפרד מדברי הדה"ח אולי משום דהפמ"ג באמת מחמיר יותר מהדה"ח כמו שנתבאר.

ולענין שינה יל"ע אם נדמה לאכילה או למלאכה, דבאכילה מצינו דין שצריך לפסוק בעלות השחר, כמ"ש בסי' ע סקכ"ג ע"פ השו"ע סי' פט ס"ה, ובשינה אין דין זה, והטעם שהחמירו באכילה יותר משום אסמכתא דלא תאכלו על הדם, כמ"ש המשנ"ב בסי' פט סקכ"ח, וכמו כן יש לדון דבאכילה יש חומר מיוחד מחמת שהוא דרך גאווה קודם התפילה כמבואר בסי' פט סקכ"א ובבה"ל שם ס"ג ד"ה ולא לאכול, וא"כ אין ללמוד חומרא מאכילה לשינה.

מצד שני יש לדחות הראיה דלעיל מה שמצינו שבאכילה החמירו יותר משינה לענין שבשינה א"צ להפסיק דיש לומר ששינה אינו דומה ממש לאכילה דשינה אין תלוי בדעת האדם אם להמשיך לישון ולכן הותר להמשיך לישון וגם שהכל שינה אחת (ומיהו עי' חוט שני הל' ר"ה עמ' נ לענין שינה בר"ה שכתב דאם ניעור משנתו אחר עה"ש יכול לחזור לישון עכ"ד, וכ"ש בשאר ימים), אבל באמת מבואר במשנ"ב הנ"ל בסי' פט סקכ"ח דחומרא להפסיק באכילה בעה"ש הוא חומרא מיוחדת לענין אכילה משום אסמכתא דלא תאכלו על הדם, א"כ להדעות שאכילה חלוק משאר דינים לענין חצי שעה קודם עה"ש יש לומר דכל דבר שאינו אכילה אינו בכלל חומרא זו.

(ולפי מה שנתבאר כך גם הכרעת המשנ"ב ברוב מקומות [היינו בסי' ע סקכ"ג שמיקל לגמרי ושם בבה"ל שנראה עיקר דעתו להקל לגמרי וסיים בצ"ע, ובסי' פט סקי"ז שמחמיר ע"פ הא"ר לקרוא הברכות, ובסי' פט סקל"ז שחשש להדה"ח רק לענין לומר הברכות קודם, אבל לא מה שהזכיר שם בסקל"ו דברי הפמ"ג דכנראה אינו להלכה ומחומר הקושי' צ"ל כנ"ל שסמך על מה שציין אחר שהביא דברי הפמ"ג לדבריו בבה"ל בסי' ע'] דבשאר מלאכות רק יחוש לומר הברכות, ובאכילה אסור לגמרי).

והנה במשנ"ב סי' פט סקכ"ז כתב המקור לדין איסור אכילה תוך חצי שעה (שבזה כו"ע מודו גם החולקים על הדה"ח לענין שאר מלאכות) בשם הדה"ח ורע"א מדין לולב בסי' תרנב ס"ב ברמ"א, וא"כ יש לדון אם לענין לולב ושאר מצוות מותר לישן סמוך לחצי שעה או לא, ושם לא נזכר להדיא הדין בזה, אולם בבה"ל בסי' תרנב שם כתב דכל מה שאסור בחצי שעה שקודם מנחה הנזכר בסי' רלב אסור גם בחצי שעה שקודם לולב [וכ"כ הכה"ח שם סקט"ז, ומאידך עי' הלכות חג בחג ד' מינים פ"י בהערה בתחלת הפרק], ומוכח שם שגם כל מה שאסור בחצי שעה שקודם ערבית עי"ש, וממילא מוכרח משם שגם שינה אסור קודם.

(וצע"ק דבסי' פט סקכ"ז הביא המשנ"ב שמדין לולב לומדים לשחרית שהוא קודם ק"ש וא"כ למה למד רק לענין אכילה, ובאמת הדה"ח שהביא דין זה למד לשחרית גם מלאכות אחרות, אבל אפי' הדה"ח הרי מודה בתספורת ומרחץ, א"כ כאן קל יותר משם, א"כ מנ"ל לאסור אכילה, וצ"ע לפי שעה.

ויש להעיר עוד סתירה לענין טעימה קטנה דהמשנ"ב לענין לולב החמיר לכתחילה ולענין ק"ש הקיל לכתחילה בחצי שעה שסמוכה לעה"ש).

ועי' מה שכתבתי עוד בתשובתי לענין לישון קודם קידוש [בד"ה האם מותר לישון לפני קידוש וסעודת ליל שבת].

ומאידך גיסא אולי יש לטעון דשינה חמור יותר מכל דבר אחר דשינה אינו תלוי בדעתו לקום והחשש שמא ירדם (עי' סוכה כו ע"א) הוא חשש יותר מכל שמא ימשך בכל עניין אחר התלוי בדעת האדם, ויל"ע?.

והנה המשנ"ב בסי' רלה סקט"ז הביא פלוגתת הפוסקים לענין סמוך לערבית אם דינה כמו סמוך למנחה או שאין איסור כזה אלא רק בזמן ערבית גופא, ולשיטת האוסרים מלאכות סמוך לערבית נקט שגם לישון אסור סמוך לערבית, ובפשטות רק לפי שיטתם כך הוא אבל להמתירים שאר מלאכות סמוך לערבית (ואוסרים רק משהגיע זמן ק"ש, והיא שיטת הא"ר שם) גם שינה יהיה מותר אז.

ולפ"ז גם בענייננו קודם חצי שעה יהיה מותר לכו"ע, ובתוך החצי שעה לכאורה יהיה תלוי בפלוגתת הפוסקים הנ"ל (היינו הרמב"ם והראב"ד והדה"ח ופמ"ג ושאר פוסקים) אם סמוך לשחרית נאסרו שאר מלאכות או לא, דלשי' הרמב"ם שלא נאסרו שאר מלאכות א"כ גם שינה לכאורה תהיה מותרת, וכמו שנתבאר שא"א ללמוד שינה מאכילה דבאכילה יש חומר מיוחד וכמו שנתבאר עוד מתפילת מעריב דשינה אינה חמורה משאר מלאכות כמו שנתבאר לעיל ע"פ מה שנקטנו בדעת הא"ר בערבית, ולהמשנ"ב בסי' ע שנקט כהרמב"ם בכל דבר מלבד אכילה א"כ יהיה מותר לישון.

אולם להפמ"ג והגה"ח שהחמירו בחלק מהדברים כל חד לפום מה שנתבאר יש לדון מה יסברו בזה.

והדעת נותנת דהפמ"ג לפי מה שהובאו דבריו לעיל מחמיר בכל דבר מלבד תספורת ומרחץ שהתיר המחבר להדיא.

ואילו הדה"ח שתלה המשנ"ב שיטתו [היינו המשנ"ב שביאר כן דעת המחמירים בסי' פט סקל"ז וציין לדבריו בבה"ל סי' ע ששם נתבאר שהמחמירים הוא הדה"ח] בטעם ששאר מלאכות שרגילין לקום להם קודם עה"ש לכן גזרו דאין כאן הטענה שאינו מצוי כמו מרחץ ותספורת, א"כ שינה שאינו מצוי כ"כ כיון שאז בד"כ הוא זמן הקימה מהשינה ולא התחלת השינה (אע"ג דאמרי' בברכות ט דאיכא דגנו בההיא שעתא מ"מ אינו רווח לכולם) א"כ בשינה לכאורה לא גזרו אז ודמי למרחץ ותספורת, עכ"פ לפי מה שהגדיר המשנ"ב דעתו בסי' פט שם שהחומרא היא בדברים שרגילים לקום ולעשותם קודם אור הבוקר דר"ל דברים שדרך לעשותם אז כהתחלת היום החדש ולא שינה של השלמת יום האתמול, ובפרט דמשמע דהמשנ"ב לא כלל בחומרת הדה"ח כל מיני מלאכות שבעולם.

אולם לפי מה שהביא דברי הדה"ח בבה"ל סי' ע משמע שהחמיר בכל מלאכה מלבד מרחץ ותספורת, שהרי ביאר שם את לשונו של הדה"ח בדוחק מחמת זה עי"ש.

ומ"מ לפי מה שחש המשנ"ב בסקי"ז להא"ר בשאר מלאכות בחצי שעה שסמוך לעה"ש שיאמר הברכות קודם (ובענין מש"כ בסקל"ז יש לדון בזה דאפשר שאין שינה בכלל כמשנ"ת) א"כ גם להמשנ"ב אם הולך לישון לפני עה"ש תוך חצי שעה לעה"ש יתכן לחוש שיאמר הברכות קודם דלא יהיה בכלל מה שאמרו בגמ' לאחר שנתעסק זה בעסקיו וכו', ואע"ג דשינה היא צרכי הגוף ואינו ממש עסק מ"מ אין ראיה דאין זה בכלל, ובפרט לפי מה שנתבאר דאחר עה"ש אסור [כמו מזמן ק"ש של מעריב] ובפרט לפי מה שנתבאר דיתכן שמה שחשש המשנ"ב לומר הברכות בשאר מלאכות הוא מחמת דיש מחמירים מחצי שעה שקודם עה"ש, א"כ הרי לפי מה שנתבאר יש מחמירים אז גם בשינה.

ולחדד הדברים נזכיר בזה דבין המחמירים יש ג' דעות, דיש דעת הראב"ד שמחמיר בסמוך לשחרית כמו סמוך למנחה, ולדעתו לא חיישי' אפי' לחומרא, דהרי השו"ע ומשנ"ב מתירים תספורת ומרחץ בחצי שעה הסמוכה ולא מצריך המשנ"ב אפי' לומר הברכות (דלהדיא חומרת אמירת הברכות בסקל"ז לא נזכרה על זה), ויש דעת הדה"ח דלפי מה שנתבאר יש ב' צדדים להבין בדעתו, ולדעתו חיישי' לחומרא לומר הברכות כמ"ש המשנ"ב בסקל"ז, ויש דעת הפמ"ג שמחמיר יותר מהדה"ח אבל מודה להקל במה שהיקל השו"ע להדיא.

ולפי מה שנתבאר דבשינה בחצי שעה הסמוכה לעה"ש הפמ"ג לכאורה מחמיר והדה"ח יש סתירות לכאורה בדעת המשנ"ב בדעתו אם נימא דמחמיר הדה"ח בשינה או לא, א"כ אינו חמור כ"כ כמו שאר מלאכות בזמן זה שבזה חשש המשנ"ב לומר הברכות כמשנ"ת, דכאן יש עוד צדדים להקל כיון שאינו ברור שהדה"ח יחמיר בזה כמשנ"ת ושיטת הפמ"ג לא הזכיר המשנ"ב להקל ואדרבה יתכן דמה שציין לבה"ל בסי' ע' אחר שהביא דברי הפמ"ג כוונתו לציין למה שנקט שא"צ להחמיר בזה.

לענין יר"ש שבא לצאת כל הדעות יש לדון אם צריך שלא לישן כלל מחצי שעה הסמוכה לעה"ש, ולמעשה נראה שא"צ, דהרי יש כאן ס"ס, דיש לצרף גם דעת התה"ד המובא ברמ"א בסי' פט שציינתי לעיל שמתיר בכל גווני אחר אמירת הברכות, ובס"ס משמע בבה"ל בסי' קסח שא"צ יר"ש להחמיר כמו שביארתי בתשובה אחרת, ואע"ג דהתם מיירי בברכות מ"מ מסתמא הוא גם כאן.

בגוף הדברים הנ"ל דנמצא שאסור לישון אחר עה"ש לכו"ע יל"ע דבגמ' בברכות דף ט' אמרי' דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ויל"ע דאטו ברשיעי עסקינן.

ויש ליישב ג' תירוצים בזה.

א' יש ליישב דשם מיירי במעמיד שומר על שנתו לפי הצדדים דמהני שומר בשינה ובתשובה אחרת הארכתי בזה.

ב' יש ליישב דשם מיירי במתפללין קודם לנה"ח בדיעבד.

ג' יש ליישב דזמן ק"ש ובקומך אינו תלוי בכשרים דוקא, דגם מלכים או בני מלכים שעמדו בג' שעות אין בהכרח שהיו רק בישראל, ואמנם דוד בדף ד' קאמר דרכן של מלכים וכו', ומשמע דאינו מובן מאליו שכל מלך ישראל יעשה כן, ועי' בראשונים בפרק ערבי פסחים גבי אגריפס המלך שאוכל בט' שעות וכו' עי"ש מה שכתבו בזה, ועי' עוד בחידושי למס' ברכות מה שכתבתי על הבני מלכים עצמם אימתי היו קורין ק"ש.

יש לציין בזה כמה נקודות, ראשית כל שברכה זו לא נזכרה בגמ', ואמנם המשנ"ב פסקה להלכה, אבל למעשה המנהג הוא שלא לברך ברכה זו, ואמנם ת"ח אחד טען בפני שא"א לומר שיש מנהג בדבר כזה שאין ברור מה כל אחד עושה, אבל עדיין זה ברור לי שאם אדם אחד יברך ברכת מלביש ערומים בפומבי על בגד חדש לאחר תפילת ערבית בבהכנ"ס הכל ידונו וידברו במה שעשה, ומאידך גיסא מי שיקנה מעיל חדש ויברך שהחיינו ולא יברך מלביש ערומים לא ידברו כלל למה לא בירך מלביש ערומים, ועצם העובדה שהמציאות היא כך זה מספיק לומר שאין כיום מנהג לברך מלביש ערומים על בגדים חדשים.

וידוע שבני ספרד אע"פ שקבלו הוראות השו"ע מ"מ לא קבלו הוראותיו כנגד מנהג, ומסתמכים בזה על הקדמת הב"י.

ויש להוסיף בזה דדבר שאינו בגמ' ורק נזכר במשנ"ב וידוע שאין המנהג בזה כהמשנ"ב הוא הרבה יותר קל, דהרי עצם מה שקבלנו הוראות והכרעות המשנ"ב הוא ג"כ מדין מנהג.

ויש להוסיף בזה דכמה אחרונים כבא"ח וכה"ח ושוע"ר וקצש"ע נקטו שלא לברך מלביש ערומים, ומכיון שהמנהג נסמך על הרבה פוסקים סגי בזה.

ויש להוסיף עוד דבאחרוני הספרדים כהכה"ח בשם החסד לאלפים כמדומני נקטו שגם שקבלו הוראות השו"ע מ"מ בסב"ל לא קבלו הוראתו משום חומר לא תשא, ואע"ג דבני אשכנז ס"ל לעיקר כהתוס' שאין איסור דאורייתא בברכה לבטלה, מ"מ אפשר לצרף קצת סברא זו שכמו שהם לא קבלו הוראת השו"ע כנגד סב"ל כך לענין מקום שיש מנהג סב"ל דלא כהמשנ"ב שאין למחות במי שנוהג כן.

ובודאי שהמקפיד על ברכת מלביש ערומים בבגד חדש קדוש ייאמר לו, אבל הסומך על המנהג להקל בזה לפי מה שהתברר אין למחות בידו.

קרא פחות

טוב לסיים את הסעודה לפני חשיכה ויותר טוב גם לברך לפני חשיכה.

אם אינו יכול לברך לפני חשיכה כגון שצריך להמתין לזימון, לפחות יסיים את הסעודה לפני חשיכה ויזכיר בבהמ"ז של שבת בלבד.

מקורות:
הנה זה ברור שטוב יותר לסיים ולברך לפני מוצ"ש, שכן במקרה שיסיים ויברך רק במוצ"ש ייכנס בזה לכמה מחלוקות, דראשית כל הוא אף אם לא אכל במוצ"ש כלל הוא מחלוקת הראשונים אם אזלי' בתר זמן האכילה או הברכה, ואף שהשו"ע בסי' קפח לגבי מוצ"ש הכריע דאזלינן בתר זמן הברכה, מ"מ לענין ליל שבת בסי' רעא הכריע להיפך, וא"כ אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא, ולכן בסי' תרצה דמיירי לענין הזכרת על הניסים לא הכריע להדיא, היינו משום ששם ההזכרה גופא אינה חיוב כמבואר בשבת כד, וכמו שרמז המשנ"ב בסי' קפח שם, ממילא מאחר שהוא רשות אינו ברור שהוא טוב להחמיר בזה, או שאין מקום להטיל עליו ולחייבו מספק, הלכך שם לא הכריע, ומבואר מכ"ז דלפי שי' השו"ע הוא ספק, וגם הרמ"א שנקט אפי' בסי' רעא ובסי' תרצה דאזלי' בכל מקום בתר תחילת הסעודה, מ"מ נקט שם בסי' תרצה כן מחמת המנהג, ואינו ברור שכך נוקט להלכה מעיקר הדין (ויעוי' להלן מה שאכתוב בדעת המשנ"ב בזה), ויר"ש יוצא ידי שניהם כדאמרי' בערבי פסחים כעין זה, וממילא בודאי שהוא דבר טוב לסיים קודם מוצ"ש.

ובניד"ד יש כאן בעיה נוספת, מכיון שבאופן שאכל עוד כזית בלילה של ר"ח שחל במוצ"ש הרי נכנס כאן למחלוקת הרבה אחרונים הב"ח והמג"א והט"ז האם יברך של שבת או של מוצ"ש או של שניהם, ממילא בניד"ד בודאי שהנהגה טובה אם נזהר שלא להאריך בסעודה.

אולם באופן שבודאי לא יוכל לברך בשבת אלא במוצ"ש, ומסתפק אם במצב הזה יהיה טוב לסיים הסעודה בשבת או במוצ"ש, הנה אם אוכל רק בשבת ולא במוצ"ש עדיין יהיה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל, אבל אם אוכל גם במוצ"ש אינו ברור שיהיה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל שכן המשנ"ב נקט בדעת המג"א שבאופן זה יברך של ר"ח בלבד גם לדידן שלולי אכילתו במוצ"ש היה מזכיר של שבת, ואם כן לכאורה יש מקום לומר דבזה לכל הראשונים אומר רק של ראש חודש.

וכך נקט הגר"י אברמוביץ בתשובה דלפי דעת המג"א שהובאה במשנ"ב סי' קפח יהיה הדין באופן כזה שיהיה עדיף לאכול כזית במוצ"ש ולברך של ר"ח בלבד כיון דלפי שי' הגר"י אברמוביץ בזה לכל הראשונים מזכיר רק של ראש חודש וא"כ עדיף לו שיאכל כדי שייצא מידי פלוגתא.

(ונפל שם בתשובה ט"ס בד"ה ולפ"ז, וצ"ל שם 'וגם להמרדכי' במקום 'וגם להרא"ש').

אולם אחר העיון בלשונו של המשנ"ב יש מקום לפרש בדבריו (היינו בדבריו בביאור דברי המג"א) שלא נקט שבזה דעת כל הראשונים להכריע להזכיר רק של ר"ח, אלא שבנידון זה סמך בעיקר על הרא"ש הסובר דלעולם ההזכרה היא כמו בשעת הברכה, ושצירף לזה שגם לשיטת מהר"ם וראשוני אשכנז בניד"ד ברכה זו אינה כתיקונה ועושה בזה דבר שאינו טוב במה שמזכיר ב' אזכרות ולכך עדיפא לן לנהוג כהרא"ש בזה, ולכך הזכיר שכיון שהוא שעת הדחק מוטב שידחה וכו' משום שהזכרת ר"ח היא חיוב לכו"ע, ומה שהזכיר שהזכרת ר"ח היא לכו"ע מבואר שמצרף בזה דעת הרא"ש, ומה שנקט שהוא שעת הדחק ניחא, דר"ל שבשעת הדחק יש לסמוך על רא"ש כדי שלא לקיים המצוה רק בדיעבד לכו"ע, דלכתחילה להרא"ש עדיפא לן מבדיעבד לכו"ע, כיון דבלאו הכי אפי' אם יאמר שניהם מקיים הברכה רק בדיעבד למהר"ם וראשוני אשכנז, ובלאו הכי יצא ידי חובה בלי הזכרת שבת בסעודה שלישית להכרעת המשנ"ב לעיל, לכך לכתחילה דהרא"ש עדיף מבדיעבד לכו"ע, וכמבואר.

נמצא דעכ"פ לבני אשכנז דקי"ל לעיקר לדינא כדעת ראשוני אשכנז החולקים על הרא"ש (והם הגמ"י בשם מהר"ם ומרדכי ומהרי"ל בשם המנהג פשוט) אינו ברור שעדיף לאכול עוד כזית במוצ"ש ולהגיע להכרעה מסופקת ולוותר על הזכרת שבת שאפשר שהיא חיוב ג"כ לפי מהר"ם וראשוני אשכנז, מה שאין כן אם לא היה אוכל עוד במוצ"ש בזה ברור שיש הכרעה של מנהג וכל ראשוני אשכנז (ובכללם מהר"ם דהוא רביה דהרא"ש וגם אפשר דאילו הוה ידע הרא"ש דעת מהר"ם הוה הדר ביה) דאזלי' בתר התחלת סעודה וק"ל.

(ולפ"ז יתבאר עוד למה לגבי חנוכה ופורים שחלו במוצ"ש נקט המשנ"ב לומר רק של שבת, כיון דבנידון זה גם אם יאמר רק של שבת יצא יד"ח לכתחילה מעיקר הדין גם אם יזכיר רק של שבת, כיון שהזכרת חנוכה ופורים הוא רשות מעיקר הדין וכדלעיל, אבל אם נפרש שבמוצ"ש שחל אז ר"ח ואכל כזית ההגדרה היא שזמן ברכה ואכילה דוחה את זמן אכילה בלבד כמ"ש הגרי"א, א"כ גם בזה ידחה כיון דלגבי גדרת הברכה יש כאן ב' סיבות להחשיבה כמוצ"ש ורק סיבה אחת להזכירה כשבת.

ומיהו אי משום הא זה אינו ראיה כלל, דיש לומר בפשיטות, דרק הזכרת חובה יש לו לדחות הזכרת חובה, אבל הזכרת חובה במקום הזכרת רשות כמאן דליתא כלל דמי).

וז"ל המג"א, ומכל מקום צ"ע דאם יזכיר שניהם מתזי כסתרי אהדדי מידי דהוי למי שהתפלל ערבית וא"כ הי מינייהו לדחי, וצריך לומר דיזכיר של ראש תדש ולא של שבת, דהא כמה גדולים סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא, ואם אכל בלילה לכולי עלמא מזכיר גם של עכשיו כדאיתא בהדיא בתוספתא שם, לכן יזכיר של ראש חדש וכו' עכ"ל.

ומבואר מדבריו שצירף דעת אותם הגדולים דהיינו הרא"ש שמזכיר רק של שבת, ועוד מבואר מדבריו שהביא ראיה מהתוספתא שאם אכל בלילה אפי' למהר"ם וראשוני אשכנז (דהיינו לדידן) מזכיר גם של עכשיו, ומביא ראיה מהתוספתא שבזה מזכיר של עכשיו, א"כ המהר"ם וראשוני אשכנז החולקים על הרא"ש מסכימים שמזכיר של עכשיו, ולא נקט בדבריו דבזה החולקים על הרא"ש מודים לו, אלא נקט שהחולקים על הרא"ש מסכימים שכאן מזכיר גם של עכשיו, וגם שינה מלשונו שכתב על שי' הרא"ש דלדידיה אזלי' לעולם בתר השתא, אבל לגבי ביאור דעת ראשוני אשכנז החולקים (דהיינו לדידן) באכל גם ביום וגם במוצ"ש לא הזכיר דאזלי' בתר השתא, אלא דלכו"ע מזכיר של עכשיו.

והמילה העיקרית בדברי המג"א שמבואר בה כמו שפירשתי בכוונתו הוא מילת "גם" דמדנקט גם של עכשיו מבואר דמעיקר הדין היה צריך להזכיר (היינו לדידן דנקטי' כמהר"ם וראשוני אשכנז החולקים על הרא"ש) גם של שבת וגם של עכשיו, רק דנקטינן בזה באופן אחר מאחר שיש כאן דוחק כלשון המשנ"ב.

היוצא מזה דאפי' לפ"ד המג"א עיקר דעת מהר"ם וראשוני אשכנז הוא שיש לומר ב' האזכרות במוצ"ש כשאכל גם בשבת וגם אכל בר"ח שחל במוצ"ש, וממילא מה שיאכל אחר כך במוצ"ש אינו מוציא עצמו מספק אלא מכניס עצמו לספק גדול יותר שבזה יצטרך לנהוג דלא כהשיטה שנפסקה עיקרית להלכה לבני אשכנז, וזה מחמת ההכרח שהרי בכל מה שלא יעשה לא יעשה לכתחילה.

ויש לציין דגם במשנ"ב כבר מוכח דלפ"ד מהר"ם וראשוני אשכנז הדין הוא גם בניד"ד (שחל ר"ח במוצ"ש ואכל עוד כזית במוצ"ש) שיזכיר של שבת, דהרי ז"ל המשנ"ב "דהרי יש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במוצאי שבת" עכ"ל, ומה שהביא אחר כך בסוגריים דכאן שהוא שעת הדחק מוטב וכו', לא היה מביא בסוגריים אם בא להוציא ולהפקיע ממה שכתב בסתמא מחוץ לסוגריים, שכן סוגריים באים לפרש ולא לסתור, ומה שמבואר בסתימת דבריו מחוץ לסוגריים דהמחלוקת היא גם בני"ד אם יזכיר של שבת או לא, ורק בא לומר בסוגריים דמחמת שעת הדחק [היינו שהוא דבר שאינו טוב להזכיר ב' הזכרות בפ"א וא"כ גם אם הלכה כהמהר"ם וראשוני אשכנז מ"מ אינו עושה עכשיו דבר טוב], יעשה כדעת הרא"ש.

ויעוי' בלבושי שרד סקכ"ז על המג"א שפירש את דבריו שהוא ספק לדעת החולקם על הרא"ש מה יעשה, וז"ל, פירוש דהזכרת שבת הוא ספק פלוגתא והזכרת ראש חדש הוא ודאי, כיון שאכל בלילה, ומשום הכי כיון דשניהם אי אפשר להזכיר, אין ספק מוציא מידי ודאיוכו' אף דקיימא לן דלא כשל"ה אלא אזלינן בחר תחלת הסעודה מכל מקום בהאי גוונא של ראש חדש לבד משום ספק וודאי כאמור דעכ"פ יש ראיה מהשל"ה דשניהם אין להזכיר ומזכיר היותר חיובית וק"ל עכ"ל.

ועיקר דבריו בתחילת ובראש דבריו הוא שיש ספק בדעת מהר"ם וראשוני אשכנז, ואח"כ דן בדעת השל"ה שהוא כדעת הרא"ש שעכ"פ מבואר בדבריו שלא להזכיר תרווייהו, ומשם ילפי' לדידן שלא להזכיר שתיהם, ולא נתברר בכוונתו האם אחר הראי' מהשל"ה הוא כבר פשיטותא שלא להזכיר, מאחר והוא דבר שאינו טוב כמשנ"ת, או שהוא עדיין ספק רק שיש לצרף כאן שבשל"ה מבואר שאינו טוב להזכיר שתיהם לענין שמחמת זה יש להעדיף לנהוג כהרא"ש לענין זה, וגם מה שנקט "ספק פלוגתא" יש לברר אם כוונתו דאינו ברור אם הספק הוא לענין מהר"ם וראשוני אשכנז אם סוברים להזכיר כאן שבת או לא, או דילמא דמה שנקט ספק פלוגתא ר"ל שיש כאן ספק מחמת הפלוגתא, וממילא יש לפשוט מהשל"ה שיש בעיה להזכיר שתיהם, עכ"פ מה שמבואר בדבריו שאינו ברור שדעת מהר"ם וראשוני אשכנז שאין צריך להזכיר של שבת, (או שהם ודאי סוברים שצריך להזכיר של שבת לפי הצד שספק ר"ל פלוגתא), וגם אחר הראי' מהרא"ש הזכיר בלשונו שיש כאן ספק אלא שאין לעושת דבר כזה להזכיר ב' הזכרות.

וגם מדבריו מבואר כנ"ל שאם יבוא ויאכל אחר שהחשיך במצב כזה (שחל ר"ח במוצאי שבת) אינו יוצא מידי ספק כלל.

נמצא דאדרבה יותר טוב שלא לאכול כזית ואז יהיה ודאי עושה לכתחילה לפי הכרעת הרמ"א כדעת מהר"ם וראשוני אשכנז, משא"כ אם יאכל כזית וייכנס לכמה ספקות ושאלות ושלא לכתחילה לכו"ע (דאם יזכיר שתיהם אינו עושה כדין כמ"ש המג"א ע"פ השל"ה ואם יזכיר אחת מהן מפסיד בזה הזכרה אחת שמחוייב בה לשי' מהר"ם וראשוני אשכנז).

[ומ"מ בין אם הלבושי שרד סובר [בביאור דברי המג"א] שיש ספק בדעת המהר"ם וראשוני אשכנז ובין אם סובר שהוא ודאי בדעתם, אבל המשנ"ב [בביאור דברי המג"א] אינו סובר שיש ספק בדעתם כמשנ"ת].

ואפי' לפי הבנת הגרי"א במג"א עדיין יש לטעון ולומר שאינו עושה הלכתחילה אם יחזור ויאכל כזית ויפקיע עצמו מהזכרת שבת דהרי לשי' מהר"ם חל עליו חוב הזכרת שבת כמ"ש במשנ"ב והוא מפקיע עצמו מחיוב זה על ידי שמחייב עצמו בהזכרה חדשה בברכהמ"ז.

ובלאו הכי גם אם נאמר בדעת המג"א כמו שביאר בדבריו הגרי"א מ"מ לדידן כיון שיש מחלוקת באחרונים בזה דיש דעות שאפי' אכל בר"ח מזכיר רק של שבת או של שניהם, וגם המשנ"ב הביא חלק מהדעות בזה, א"כ בודאי שעדיף לבני אשכנז שלא לאכול עוד במוצ"ש ולברך רק של שבת שהיא הכרעה ברורה לבני אשכנז מלאכול עוד במוצ"ש ולברך רק של ר"ח שהוא דבר שנחלקו בו הרבה אחרונים.

וכן ראיתי כעת שכן הובא בקצש"ע (סי' מד סי"ז) ובשם הגרשז"א (שש"כ פנ"ז סי"ג) והגריש"א (וזאת הברכה פט"ו) שלכתחילה שלא לאכול לאחר שהחשיך כדי שלא להכנס לספק, [ועכ"פ לא כזית כדי אכילת פרס (ראה שש"כ שם הערה מו)], וכן הוא בשו"ת הרי בשמים ח"ב י"ב להימנע מלאכול פת בלילה בס"ג, ויעוי' גם ברכת הבית שי"ז סל"ז, ומבואר מדבריהם [לפי מה שראיתי בשמם] שיש להקפיד שלא לאכול אחר שקיעה"ח ולא להעדיף לאכול, והם מהטעמים שנתבארו.

ובפסקי חת"ס עמ' נה הובא שהקפיד לברך קודם צה"כ, והוא כמו שנתבאר שבזה עושה כראוי לכו"ע וגם לשיטת הרא"ש, אבל אם רק מקפיד שלא לאכול לאחר שהחשיך ואינו מקפיד שלא לברך אחר שהחשיך מקיים רק דעת מהר"ם וראשוני אשכנז.

קרא פחות

במשנ"ב סי' תרעא סקמ"ד הובא בשם הפמ"ג שבחול המועד דהוי כיום טוב מנעתי לפעמים להניח האבל להתפלל מנחה ומעריב ע"כ.

ולכן אע"פ שיש קצת סתירות במשנ"ב לענין סתם ימים שאומרים בהם הלל לענין ערבית ומנחה ואפי' לענין שחרית (עד ההלל) משמע שיש דעות בזה (ראה קונטרס מאמר קדישין בבה"ל סי' קלב עמ' טו ובמשנ"ב סי' תרעא שם ובסי' תקפא סק"ז וסי' תרפג סק"א), אבל מאחר שיש כאן התייחסות מיוחדת לחוה"מ רק במשנ"ב כאן (ואולי יש מקום שגם אין כוונת המשנ"ב לענין ימים שאומרים הלל בסתמא על חוה"מ, כמו שאין כוונתו בזה על יו"ט), לכן כך נוקטים שלכתחילה שבלא סיבה מיוחדת אין מעלים את האבל תוך שנת האבל לש"ץ עכ"פ בחוה"מ, וכמו שכתב בגשר החיים פרק כג.

ובשם הגרשז"א הובא שבחוה"מ הנכדים יעלו (ראה הליכ"ש תפילה פרק יח אות טו הערה 50).

וגם בספרי בני ספרד ראיתי שהחמירו בזה לכתחילה שלא במקום צורך (מבשרת ציון להגרב"צ מוצפי ח"ד סי' נו).

ואפי' לגבי שאר ימים שאומרים בהם ההלל לא ברור שהאבל יכול להתפלל לכתחילה אפי' מנחה ומעריב (עי' בציוני המשנ"ב הנ"ל, וראה רבבות אפרים ח"א סי' תמג בשם הגרמ"פ ואור ישראל להרב דרדק עמ' רעו בשם הגרח"ק שנקטו כהצד האוסר בזה).

ומ"מ אם האבל רוצה לעלות אין כדאי הדבר לעשות איתו מחלוקת, שכן יש כמה שהתירו הדבר אפי' בחוה"מ להדיא במנחה וערבית, וכ"כ בערוה"ש יו"ד סי' שעו סי"ד ומקורו ממהר"ם מינץ סי' כג.

ולגבי בתי כנסת שטיבלאך שאין בהם מנהג קבוע יש יותר מקום להקל בזה (יעוי' בירור הלכה מהדו"ג סי' קלב בשם הגרי"ח זוננפלד).

קרא פחות

לענין שאלתך על דברי הצל"ח מצוי כה"ג לרוב שינויים כאלה מחמת צנזורה, דהרבה פעמים אי' כותית או כנענית במקום נכרית וע"ז הדרך, ושלא כהסבורים שצנזורה היא רק בהעתקות ובדפוסים אלא גם בכת"י מחבר שייך צנזורה כידוע שיש הרבה צנזורה בכתבי המאירי, וכן בהקדמת ערוך השלחן, וכך נהגו בכל הדורות להעדיף הרע במיעוטו, ולקבל שיבושי הצנזורה בהערמה כדי להתיר הדפסת התורה, [ודלא כמהרש"ל שסובר ששינוי בדברי תורה הוא ייהרג ואל יעבור, ויש קצת סמך למנהג המקילים בזה מהא דרב שילא בסוגי' דברכות נח ע"א (אלא שאין ראיה מהגמ' שם נגד המהרש"ל אלא יש להעמיד רק בדבר המשתמע לב' פנים)], ואם תמצי לומר שזה לא צנזורה, וכך היינו אומרים אם המחבר היה במקום של ערביים שלא כתב ערביה מחמת צנזורה, א"כ היינו אומרים שנקט הכי משום שהיה דורו פרוץ בזה ודברו חכמים בהוה, אבל מכיון שמדובר בצל"ח שהי' במקום שאין ערבים אלא רק משאר אומות, לכן פשיטא שמה שכתוב ערבית הוא מחמת צנזורה.

לגבי מה ששאלת על מה שמצאת בכתבי חכם אחד המספר ענין הגן עדן שבחלום הופיע באופן אחר ממש"כ בחז"ל, דבמד"ר בראשית פמ"ח אות ח ומעי"ז בגמ' אי' בעירובין יט ע"א שאברהם יושב על פתחו של גהינם ובחלום הופיע שהוא בגן עדן, איני יודע אם כוונתך שהיה בחלום ממש או שעשה משל כאילו היה חלום (ואחר שראיתי דבריך בפנים, יותר נראה שהתכוונת שמשל הוא, ויש לציין דבמשל אין כל הפרטים צריכים להיות מתאימים לנמשל כמ"ש הר"מ בהקדמת המו"נ), דאם כוונתך שמדובר בחלום ממש, איני יודע כמה מצווין אנו לטרוח ליישב כל כגון דא, דהרי כבר אמרו בגמ' ברכות נה חלומות שוא ידברו, ובאיזה חלום אמרו, אפילו בחלומו של שמואל ירחינאה חבירו של רב, כמבואר בגמ' שם, וכבר אמרו כשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים, ומאן לימא לן דחלום שעל ידי מלאך הוא, ואפי' אם כן הוא הא הגר"א אמר כבר לגבי זמנו שרק עד זמן הב"י היו מגידים נקיים משא"כ עכשיו שיש בהם תערובת רע, וכ"ש לגבי חלומות, והחזו"א כבר אמר על זמנו שעל חלומות שלנו כבר א"צ להתענות, כי כהיום כבר אין כ"כ ממש בחלומות, וא"כ אין עלינו חובה לטרוח כ"כ ליישב החלום, ומ"מ לרווחא דמילתא אמינא שאין כאן סתירה גם בלאו הכי דגם הגמ' בעירובין יט ע"א אין כוונתה שאין אברהם נמצא בגן עדן דהרי כבר אמרי' שכל צדיק יש לו עולם בפני עצמו וה"נ אמרי' שכל צדיק יש לו עדן בפני עצמו, ואברהם אבינו יושב בגן עדן עם כל הצדיקים כמש"כ באותיות דר"ע ופשוט, אלא הכונה שיש לו כח ורשות לבקש על הנכנסים לשערי גהינם שלא יפלו לשם אם הם בניו ומהלכים בדרכיו והוא יושב ומשמר בשערי גהינם יתכן לפרש במובן שהוא בודק ויודע תמיד מי עומד להכנס שם.

ומה שהקשית שיש סתירות במאמרי חז"ל אם אברהם זה שעומד בפתחה של גהינם ומציל את בניו או יצחק לכאורה הוא מדרשות חלוקות או דבחינות יש בזה דאברהם מציל באופן של דין כדמשמע בגמ' שם ויצחק מציל באופן של תפילה (והוא היפך הנהגתם בעוה"ז).

וצריך לידע גם בענין זה וגם בענין דלעיל דהגוף שהוא מוגבל הוא רק בעוה"ז אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך, וכמו שדנו כבר על נשמת אליהו מה גדרה וכו', ובמציאות הוא בא לכל ברית מילה גם כשיש כמה בריתות, וגם אברהם יוכל לישב בגן עדן וגם בפתח גהינם באותו הזמן וגם בברית מילה כמ"ש התוס' בפ"ד דקידושין.

והנה באמת אם נאמר שיש מדרשות חלוקות יש לך תירוץ גם על מה שהקשית לענין החלום אבל כבר בלאו הכי צריך לתרץ כמש"ל דזה פשיטא דלכו"ע אברהם מקומו בגן עדן וקל להבין.

קרא פחות