כשרות

במשנ”ב סי’ תנא סקל”ו הביא דעות הסוברים שבכלי שנאסר כשעומד על האש בעי’ שההגעלה ג”כ תהיה בעומד על האש, ומ”מ גם אם נאסר בחום מאתיים מעלות א”צ יותר מחום מאה מעלות ככלי העומד על האש (שו”ת צ”צ סי’ נב, מנח”ש מהדו”ת סי’ נא, חשוקי חמד פסחים עד ע”א בשם הגריש”א, חוט שני פסח פ”י סק”ח), ואפי’ נאסר על ידי שמן רותח היקל בחוט שני שם.

במקרה הפוך כגון שנאסר בחום של ששים מעלות, כתב בספר השלחן כהלכתו [פי”ז סי”א] ע”פ האיסור והיתר [כלל נח ס”מ] שג”כ צריך הגעלה במאה מעלות.

היוצא מזה שהדין של כבולעו כך פולטו נאמר לענין צורת הגדרים של הגעלה כגון כלי ראשון ושני ועירוי כלי ראשון וליבון.

ומ”מ יש מפוסקי זמנינו שהזכירו הסברא של כבולעו כך פולטו לענין תנור לקולא להכשירו על ידי חומו ולפוטרו מהכשרה על ידי ליבון (יעוי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תנא על המשנ”ב ס”ק יג שהביאו הרבה מ”מ בזה), ומדברי המנח”י שהובאו שם לכאורה משמע שלא סבר כהחומרא הנ”ל (לענין מה שנאסר בששים מעלות) וצל”ע בזה.

קרא פחות

בדיעבד הבצק מותר מכיון שהיה סגור הרמטית אך המיקרוגל צריך הכשרה על ידי חימום עם מים כמבואר בספרי הפוסקים.

מקורות: עי’ יו”ד קח, א ואג”מ יו”ד מ ונט, דרכי תשובה וכה”ח בשו”ע שם, וראה בהרחבה בספר הכשרות עמ’ מד ועמ’ מח.

וה”ה אם המאכל לא היה סגור אלא שהכלי לא היה בן יומו לא נאסר המאכל, ואם המאכל לא היה סגור והכלי היה בן יומו יעשה שאלת חכם.

בשו”ע או”ח סי’ תקפא סי”ז כ’ בשם הרמב”ן בדרשתו לר”ה ועוד ראשונים דאין לצייר צורות בשופר והיינו במיני צבעונים כמ”ש הב”י, והוסיף בהג”ה בשם הב”י דלחקוק בשופר עצמו מותר.

והטעם מבואר במשנ”ב שם דבצורות פעמים שמשתנה קולו של השופר עי”ז ולכן בחקיקה לבד אינו מוריד גם אם משנה הקול דכל הקולו כשרים בשופר, ומבואר מדברי הפוסקים בזה דלא תמיד משתנה הקול על ידי הצורות אלא לפעמים משתנה.

ויש לדון האם במי שרושם רושם מועט הוא גם בכלל זה או דשמא יש לומר דרושם מועט אינו בכלל זה (ואע”ג דבסתימת נקבים אף בכל דהוא משתנה הקול י”ל דשאני התם שהוא משנה בגוף השופר).

אבל יעוי’ במשנ”ב בסעי’ הקודם סק”ע שכתב בביאור דברי השו”ע שם לענין ציפהו זהב מבחוץ דיש בזה ב’ ביאורים [והם ב’ הדעות בשו”ע שם סט”ז], ולב’ הביאורים שם יוצא דבציפוי מעט כל דהוא אין רגילות שמשתנה קולו ואינו נפסל בכך, ולכן בניד”ד שרק רשם את שמו בדיו (כגון בעט ארטליין) עכ”פ בדיעבד אינו פסול.

ועי’ עוד להגר”ז בסט”ו שכתב לחלק בציפוי מעט בין נשתנה קולו ללא נשתנה קולו וכ’ דבציפוי מעט מסתמא לא נשתנה קולו כל שאינו יודע שנשתנה קולו, והמעיין ימצא דלכאו’ הגר”ז מיירי על ציפוי יותר מציפוי כל דהוא ואעפ”כ שהוא ציפוי מועט מסתמא אינו משנה הקול [והטעם דהרי בציפוי כל דהוא להדעה השניה המחמרת לא חילקו בין נשתנה ללא נשתנה, עי’ במשנ”ב ס”ק ע ועא, ורק באופן שהוא יותר מציפוי כל דהוא חילקו בין נשתנה ללא נשתנה, ומדחילק הגר”ז ש”מ שכלל הכל יחד דכל שלא ידוע שנשתנה והוא ציפוי מעט אין צריך לחשוש מספק שנשתנה הקול].

ויש להוסיף דאם היה צד שרושם כל דהוא פוסל א”כ גם היד שמניח ע”ג השופר לתקוע בו לא עדיף מזה, וכי תימא דכיון שאינו מדובק לשופר אינו מתבטל לשופר אבל לא מהני כיון דהטענה משום שהשופר משנה את קולו.

ואפי’ באופן דהרמב”ן הנ”ל שעשה ציורים בחלק משמעותי בשופר אינו ברור שהוא לדיעבד (ובשבט הלוי כ’ דאינו פוסל בדיעבד, ויש להוסיף דכ”ש שבסעי’ ז’ מכשרי’ בשעה”ד אפי’ בהרבה יותר גריע מזה עי”ש) ולכן רק כ’ השו”ע לא יפה הם עושים ולא שהוא פסול, ועכ”פ לדעה הראשונה במשנ”ב הנ”ל סק”ע אין בזה פסול וגם לדעה השניה אם לא נשתנה קולו אין בזה פסול.

היוצא מזה מי שרשם את שמו על השופר מבחוץ אינו פוסל את השופר (ומ”מ אפשר דיותר טוב שלא לעשות דהוא כלול בצוואת הרמב”ן שלא לצייר, ומ”מ בדרשת הרמב”ן לר”ה נזכר רק לנאותו, דדרך הוא שמצייר בגודל משמעותי כיון שעושה לנאותו, ואז לפעמים משתנה קולו כמש”כ שם הרמב”ן [דברושם כל דהוא אין דרך להשתנות כמ”ש המשנ”ב הנ”ל בביאור דברי הפוסקים וממילא לא מיירי ברושם כל דהוא אלא לנאותו כלשון הרמב”ן], וגם ציפהו נזכר בל’ דיעבד אם כי אשכחן בגמ’ דבמקדש מצפה לכתחילה במקום שאינו הנחת בפה וי”ל הואיל והוא צורך תקנה שאני או י”ל דציפהו נקט דיעבד הואיל ויש אופן שהוא פסול אבל באמת בציפוי כל דהוא אפשר דשרי אף לכתחילה).

אם צייר צורות נאות הרבה על השופר והסיר אותם אח”כ אזי השופר חוזר להכשרו דבסקל”ג כתב המשנ”ב לגבי סתימה הפוסלת שאם הסיר הסתימה כשר, ולכן אם יש צד שרישום השם על השופר אינו טוב יכול למוחקו ויחזור למה שהיה קודם לכן.

לסיכום, רושם כל דהוא (כמו כתיבת שם) אינו פוסל את השופר בוודאות, ולכאו’ גם אין בזה גריעותא כלל, ומ”מ גם אם יש צד שרושם כל דהוא פוסל מ”מ בודאי מועיל להסיר את הרושם כדי להחזירו למצבו הקודם.