עי’ תשובות והנהגות ח”ב סי’ יד שהאריך הרבה בנידון זה ולפי המבואר שם נחלקו בזה הב”י בשם מהרי”א והב”ח דלהב”ח אין בזה הפסד ואילו להב”י בשם מהר”י אבוהב יוצא שיש בזה הפסד דלרוב הגאונים והראשונים החולקים על בעל העיטור וסוברים שיש נקב אחד בציצית אם יעשה ב’ נקבים תהיה פסולה דאינה נוטפת על הקרן וגם לענין שבת רצה לצדד שם דיהיה בזה חשש הוצאה עי”ש בהרחבה בכל ענינים אלו ובדברי הפוסקים שהביא שם, ושם כתב להוכיח (ועי’ להלן בסמוך מה שכתבתי לענין ראייתו מס’ האשכול) כהמהרי”א שהוא לעיכובא דלא כהב”ח, ומ”מ עיקר הנוהגים בב’ נקבים בזמנינו עכ”פ רק בט”ק ככל הנראה נמשכים אחר מנהג האר”י בזה ומאידך עי’ בתשוה”נ שם מה שהשיג לענין אם יש לנהוג כהאר”י בזה, ומסיק שם דהנוהגים בנקב אחד יישארו במנהגם והנוהגים בב’ נקבים יש להם על מה לסמוך.

יש להוסיף על דבריו דמדינא א”א לטעון ס”ס בפוסקים בכה”ג [שמא הלכה כהעיטור ואת”ל שאין הלכה כהעיטור מ”מ שמא הלכה כהב”ח דאין זה לעיכובא] וכדמוכח בחו”מ סי’ כה דאם אמרו ב’ דיינים מב’ טעמים מצטרפים לכל היותר לב’ דעות אבל לא לרוב מטעם ס”ס והוא מתיישב עם טעם הרשב”א שס”ס מטעם רוב ודיינים מטעם רוב ולכן א”א ליצור ס”ס לרוב כשאין רוב דיינים וק”ל.

ויש להוסיף עוד דלפו”ר היה טעם נוסף לתפוס כהתשוה”נ דלא כהב”ח שהרי הרמ”א בחו”מ שם כ’ עוד דאם נמצאה תשוה”ג שלא היה לפני הפוסקים נסמכים ע”ז, ושם בתשוה”נ נסמך על האשכול ג”כ לדחות דברי הב”ח, והאשכול לא היה לפני הב”ח, אם כי האשכול הראשון נתברר דלאו בר סמכא הוא ובאשכול המתוקן דף פז ע”ב מצאתי המאמר נוטפת על הקרן בלי התוספת שהביא התשוה”נ בשמו שתהא נוטפת על ב’ כנפות (ובלא”ה הדבר צ”ב גם לפי נקב אחד ואם תימא דכוונתו שימשכנה על הקרן ממש ואז יראו חוטים מב’ צדדים א”כ הוא מנהג הקראים שבאו הפוסקים להוציא מזה).

הנידון הוא אם מברך על טלית גדול חדשה רק שהחיינו ולהתעטף או מברך גם מלביש ערומים (לנוהגים לברך מלביש ערומים על בגדים חדשים).

והנה ר’ יוחנן הוה קרי למאני מכבדותי כדאי’ בשבת קיג ע”א ושאר דוכתי, והטלית גדול ג”כ האדם נאה ומתכבד בו, ואמרי’ בשבת כג ע”ב הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה והוא גם בזמנינו, וגם בטלית גדול שלנו, וכן מבואר במשנ”ב סי’ יג דיש חשש כבוד הבריות לפשוט טלית בציבור וה”ה עצם לבישת הטלית יש בה כבוד, עי’ גם בבה”ל ריש סי’ כה.

והנה אם נימא דברכת מלביש ערומים היא ברכת הנהנין א”כ מה שמברך להתעטף אינו פוטרו מברכת מלביש ערומים, דתקנו חכמים כמה ברכות המצוות עם ברכות הנהנין יחד, כמו שתקנו ברכת אכילת מצה עם ברכת המוציא, וכן אשר קדשנו בקדושתו של אהרן דאכילת תרומה אינה פוטרת ברכת הנהנין כמבואר ברמב”ם סוף הל’ תרומות פט”ו הכ”ב וברמ”א ביו”ד סו”ס שכב בשם כל בו, וכן ברכת קידוש על הכוס אינה פוטרת ברכת היין כדתנן ברפ”ח דברכות נא ע”ב, וכ”ש דשהחיינו אינה פוטרת ברכת הנהנין וברכת המצוות.

וכן העיר ידידי הרב מושקוביץ (ע”פ הערתו) דברכת על אכילת מרור אינה פוטרת בורא פרי האדמה דהרי הראשונים כתבו טעמים אחרים מה פוטרה מברכה זו, ויש להוסיף דלכאורה גם מה שנזכר במתני’ סוף פסחים בירך על של פסח וכו’ והיינו ג”כ ברכת המצוות כמבואר ברמב”ם פ”ח מהל’ חמץ ומצה ה”ו דברכות על פסח וזבח הם אשר קדשנו, צ”ל דאין זה פוטר מברכת הנהנין (כגון באופן שלא נפטר על ידי הפת).

והוסיף בשם מו”ר הגרמ”מ לובין כמ”ש דאין להתעטף פוטרת מלביש ערומים.

אמנם העיר ידידי הנ”ל מסידור רס”ג דמשמע שם שעל ציצית אין מברכין מלביש ערומים.

ומקופיא כששמעתי הדברים בע”פ לא היה נ”ל כ”כ ראיה מה שכ’ הרס”ג שעל בגד יש ברכה א’ ועל ציצית יש ברכת להתעטף רק שבא לומר שאם יש ציצית יש עוד ברכה וכמדומה שבכה”ג מצינו עוד לשונות שאם יש מצוה נוספת וכיו”ב מברך עוד ברכה (ועי’ ירושלמי פ”ט דברכות), ואי”ז סותר הברכה הקודמת.

אבל עיינתי בפנים סידור רס”ג שכתב בסדר הברכות וז”ל וכשיפרוש עליו כסות שאין בה ציצית עוטף ישראל בתפארה ושיש בה ציציה להתעטף בציצית ע”כ.

ומשמע דבאמת תפס דברכת עוטף ישראל לפי גירסתו היא ברכה שתקנו על בגד שאין בו ציצית, ואילו ברכת מלביש ערומים על בגד חדש לא הביא כלל כהרבה ראשונים שלא הביאוהו מהירושלמי להלכה (והרחבתי בתשובה אחרת בביאור שיטתם) וכאלו הנוהגים שלא לברך מלביש ערומים.

אבל יש לדון לשיטתו שתפס שברכת עוטף ישראל (לפי גירסתו) תקנו על בגד שאין בו ציצית בכל יום בבוקר מה יסבור לגבי מלביש ערומים על בגד חדש אליבא דהסוברים בדעת הירושלמי שברכת שמלביש ערומים נתקנה גם על כל בגד חדש.

ואולי יש לחלק בין ברכה שתקנו על הבריאה המתחדשת בכל יום (דמה”ט נקטי’ לדידן שבבוקר מברך גם אם לא לבש ואפשר דע”כ לא פליג שזו ההגדרה) והיא ברכה על סידורו של עולם הלכך סגי במה שמברך על הציצית, לבין ברכה שהיא על בגד חדש כעין ברכת נהנין, אבל יותר נראה דלשיטתו באמת יהיה פטור, כיון שאינו סובר שמברכים אם לא לבש (דהרי אי’ בדבריו שמברך כן רק על בגד שאין בו ציצית וכ”ש אם לא לבש כלל שאינו מברך), וממילא גם הלבישה בבוקר היא כעין ברכה של מלביש ערומים שמברך על ההנאה שנהנה ואעפ”כ אינו מברך אם הוא בגד שיש בו ציצית כיון שכבר תקנו עליו בגד, וצל”ע.

והטעם יש לומר דהנה ברוקח סי’ שסד כ’ והשוכבים על מטותיהן ועל כרים וכו’ אין צריך לברך כי אם בתחילת קנייתם בפרק הרואה שצריך להודות כמו שמודה מלביש ערומים ואוזר ישראל שהוא מותר מן הבהמה וכמו נתן לשכוי הודאה לקונו על בריותיו יוצר המאורות שכל טובות והנאות על ידי האור כי טוב ע”כ, וקאי על ברכת שהחיינו במה שהזכיר מפרק הרואה, ומבואר שדימה ברכת שהחיינו על כלים חדשים לברכת מלביש ערומים ואוזר ישראל ויוצר המאורות שמברך בבוקר דהכל הוא מענין הודאה.

ואין לטעות בכוונתו דמיירי במלביש ערומים על בגדים חדשים אלא מיירי לענין מלביש ערומים של שחרית דומיא דאוזר ישראל ויוצר המאורות וע”ז קאמר דברכת שהחיינו על כלים חדשים הם הודאה כמו מלביש ערומים של בוקר.

והשתא לפי דברי הרוקח יש לומר דיש חילוק בין ברכת הנהנין לברכת ההודאה דברכת הנהנין היא משום שאסור ליהנות מן העוה”ז בלא ברכה לכך צריך לברך לפני כל פעם משא”כ בברכת ההודאה מברך פעם אחת בתחילת היום וכן שהחיינו פעם אחת בקניית הבגד ומבואר לפ”ז ג”כ למה בברכת הנהנין מצינו שאין ברכת המצוות פוטרתן ואילו כאן הוא פוטר והטעם משום דבברכת ההודאה סגי בהודאה שמודה פ”א וסגי במה שמברך אשר קדשנו לענין זה.

אמנם אי’ בשו”ע סי’ כה ס”ג שהרא”ש היה מברך עוטר ישראל בסמיכות לתפילין ומבואר בזה דאע”פ שהיה מברך על התפילין היה מברך ע”ז גופא גם עוטר ישראל, ואם נימא דסובר כמ”ד שהברכות היא על העולם ואז מברך אפי’ לא לבש כלל ואז אין מזה ראיה שחולק על רס”ג בעיקר הדין שברכת המצוות פוטרת ברכת ההודאה דכאן לא שייך פטור.

אבל יש לומר דחולק, חדא דהרא”ש בפ”ט דברכות סי’ כג להדיא נקט דאין מברך הברכות אם לא נתחייב בהן [ומה שהביא מהמנהג אח”כ י”ל דהוא רק לאחר את זמן הברכה ולא לענין לברך בלא להתחייב], א”כ למרות שסבר שהיא ברכה על הדבר אעפ”כ מברך גם עוטר ישראל וגם תפילין [וע”כ כן הוא דשניהם נזכרו שם בגמ’], ועוד דגם כאן שייך פטור דאמנם לא היה נפטר מן הברכה אם לא היה לובש אבל במה שמברך אקב”ו צריך להפטר, ועוד דסו”ס עוטר ישראל בתפארה להרס”ג לא יוכל להיות קאי על התפילין כיון שע”ז מברך ברכה אחרת, (ועי’ ברא”ש שם שמבואר בדבריו דברכת מלביש ערומים דהבוקר היא ברכת הנהנין עכ”פ לפי שיטתו הנ”ל), הלכך אפשר דענין זה של הרס”ג שברכת המצוות פוטר ברכת ההודאה אינו מוסכם.

וצ”ע להרס”ג דהרי בגמ’ שם נזכר ברכה גם על ציצית לחוד וגם העוטף ישראל (לגי’ רס”ג) לחוד, ואולי באמת מודה הרס”ג דאם עוטף טלית עם ציצית וטלית בלא ציצית מברך ב’ הברכות ולא זו פוטרת זו וכו’, ואמנם דהרא”ש ג”כ יש לומר דהיה לו עוד כיסוי הראש מלבד התפילין והראש מודה דעיקר הברכה דעוטר ישראל אינה על התפילין אלא על כיסוי אחר כדמוכח בגמ’ שם, ומה שבירך בסמיכות לתפילין הוא כדי להזכיר גם על התפילין שבח הברכה וממילא אין ראיה מהרא”ש שסובר דאין ברכת המצוות פוטרת ומ”מ כך הפשטות.

אבל יש לדון דהרא”ש שם נקט דברכת מלביש ערומים של הבוקר היא ברכת הנהנין ואם נימא דברכת מלביש ערומים דבגד חדש היא ברכת ההודאה כדברי הרוקח א”כ אפשר דבזה מודה דברכת המצוות פוטרה כיסוד שי’ רס”ג וצ”ע.

ובשולי הדברים יש לציין דבהערות על סידור רס”ג הביא דברי השבה”ל שהגאונים רב עמרם ורב נטרונאי לא הביאו ברכת עוטה ישראל (כ”ה לפי גירסתו) לפי שאין עטיפת סודר נוהגת במקומינו וע”ש מה שציין בזה עוד, ועי’ עוד בבירור ענין זה בב”י סי’ מו לענין ברכת עוטר ישראל בזמנינו, ואולי לכן הרא”ש הסמיך לתפילין כדי שיברך הברכה על התפילין, ואם נימא הכי מבואר דסבר שאין ברכת התפילין פוטרת.

ובגוף הדברים יש לדון עוד דלגבי לבישה לא חילק הרס”ג שם אם הבגד יש בו ציצית או לא, וכנראה מיירי בבגד שאין בו עיטוף ולא ד’ כנפות לכך לא הזכיר ציצית ולכך הי’ לו ברכה נפרדת לעיטוף, אבל אין ראיה דבלבישה אין ברכת ציצית פוטרתו.

יתכן דגם רס”ג לא פטר אלא מעוטף ישראל אחר שכבר בירך מלביש ערומים על הבגד עצמו אבל מברכת מלביש ערומים לא פטר ויש מקום לומר גם אם אין לובש עוד בגד מלבד הבגד של ציצית.

יש להוסיף דבכמה ראשונים (רי”ף ורי”ד וספר הבתים מהדו’ בלוי עמ’ קד) נזכר ציצית אחר מלביש ערומים בברכות השחר, ומבואר דמברך שניהם על לבישה אחת ואולי שניהם על בגד אחד.

ועי’ בספר הבתים הנ”ל שציין דיש ספרים שאין עוטר ישראל ויש ספרים שאין ברכת ציצית (היינו לפי מה שגרס ברכת ציצית באמצע ברכוה”ש) והבין מזה שיש שלא גרסו עוטר ישראל, אבל בשבה”ל הנ”ל מבואר דהגאונים השמיטוהו מחמת שלא היה עיטוף בזמנם ועי’ בב”י משכ”ב.

ואולי הרס”ג למד מן הנוסחאות ממה דיש שגרסו כך ויש שגרסו כך (לפמ”ש בספר הבתים ולפנינו ב’ הברכות בגמ’) דבאמת הם ב’ ברכות נפרדות בב’ מצבים שונים הסותרים זא”ז וכל אחד במקום השני ותלוי אם יש ציצית בבגד או לא, ואין איתנו יודע מה היה לפני רס”ג בנוסחאות, אבל לפי השבה”ל הנ”ל נראה דאין זה המקור להרס”ג כיון שההשמטה היא תיקון הגאונים, וק”ל, אבל אולי הרס”ג סובר דהגאונים גופא תקנו לברך רק להתעטף בציצית במקום עוטף ישראל לגי’ רס”ג (או עוטה ישראל לגי’ הגאונים האחרים) היכא שיש ציצית בבגד דס”ל שהגמ’ מיירי באופן שאין ציצית בבגד וזה מקורו, ועכ”פ במלביש ערומים לא הזכיר כן ועי’ במה שכתבתי בזה לעיל, וצ”ע.

היוצא מכ”ז דמצינו פלוגתא בין הרס”ג לבין הרא”ש והשו”ע דלהרס”ג אין מברך ברכת השחר על דבר שמברך עליו ברכת המצוות ולהרא”ש מברך וכן משמע שפסק השו”ע וכך סתימת הפוסקים וכ”ש שכך המנהג למנהגינו שמברכים בכל גוני ברכוה”ש גם בלא בגד כלל, וגם הרס”ג מודה בברכות הנהנין שמברך ברכת הנהנין ואינו נפטר בכה”ג במה שבירך ברכת המצוות, ולענין ברכת מלביש ערומים של שחר להרא”ש הוא ברכת הנהנין ולהרוקח הוא ברכת ההודאה, וכן מסתמא גם להרס”ג הוא ברכת ההודאה, ולענין ברכת מלביש ערומים על בגדים חדשים אם נימא דהרא”ש מסכים שהיא ברכת ההודאה כמו שיוצא לפ”ד הרוקח (שמברך רק פעם אחת בברכת ההודאה) א”כ אין לנו הוכחה שאינו מודה בנידון זה שלא יברך על הבגד אם מברך על ציצית כעין דברי הרס”ג על ברכת השחר, אלא שדברי הרס”ג הם חידוש וגם לא מיירי להדיא לענין ברכה על בגד חדש וגם אינם מוסכמים אפי’ בברכת השחר להרא”ש ושו”ע וסתימת הפוסקים, [וגם נזכר דהדבר נתון לעיון למה במלביש ערומים לא הזכיר רס”ג דין זה דיש צד שמלביש ערומים של שחר  אינו נפטר מחמת ברכת להתעטף גם לרס”ג, ואין הכרעה בזה], הלכך הבו דלא לוסיף עלה.

השלמה לתשובה על מלביש ערומים בטלית גדול

כתבתי בפנים התשובה דסוגיין דעלמא בפוסקים ובמנהג דאין לחשוש לברך ברכת השחר על בגד שכבר מברך עליו ברכת המצוות דלא כרס”ג, והעירני הרב רבינוביץ דברמב”ם פ”ז מהל’ ברכות ג”כ ג”כ כתב דהמתעטף בסדין מברך עוטר ישראל והיינו בציצית לפי דבריו, ומ”מ לענ”ד אמנם סייעתא יש כאן אבל אי משום הא הכרח אין כאן דמיירי דוקא בסדין שיש בו ציצית דאפשר דמיירי בסדין של ראש בלבד דיש כמה אופנים שפטורים כמבואר בשו”ע ורמ”א ובפרט דהר”א בנו בהמספיק (הובא במקורות וציונים שם) כתב מצנפת וא”כ אפשר דמיירי בסדין כעין מצנפת דידהו וגם אפשר דמיירי בלא ד’ כנפות ובפרט דהרמב”ם לא הזכיר שמברך על הסדין גם ברכת ציצית ואע”ג שיש לדחוק דנקט רק ברכות השחר מ”מ אם נפרש דלא מיירי בבגד שיש בו ציצית ארווחנא גם דבר זה, ואע”ג דבסתם סדין של גמ’ מיירי בסדין המחוייב בציצית (עכ”פ להסוברים שיש ציצית בפשתן וכ”ד הרמב”ם) אבל הבגדים נשתנו בזמן הרמב”ם לגמרי והרי ידוע שכל פסקי הרמב”ם הם רק דברים שנוהגים בזמנו (ולכן לא פסק הרמב”ם שום דיני המשכן וכמעט שום דבר מסכנות כשפים וסגולות שבגמ’ שכבר פקעו בזמנו לדעתו מלבד סכנות שסבר שעדיין שייכות ומה שהביא מהקרבנות משום דקי”ל דחיישי’ שמהרה יבנה בהמ”ק ובעינן כהן הראוי לעבודה), וא”כ בצירוף כל הנ”ל אינו מוכרח דמיירי בסדין שמחוייב בציצית אבל סייעתא וזכר לדבר יש כאן וכמו שנתבאר דסוגיין דעלמא והפוסקים שאין מניעה לברך ברכה אחת על ב’ ברכות.

ואמנם הבאתי דברי השבלי הלקט דרב עמרם השמיט ברכת עוטה ישראל משום דאין סודר מצוי בינינו, ואע”ג שיש לנו טלית גדול עדיין אין ראיה שסבר רב עמרם (וה”ה שאר הראשונים שסברו שאין מברכין עוטה ישראל בזמנינו, ועי’ בפנים התשובה וכן במקורות וציונים שם), נראה דרב עמרם סבר דהברכה היא רק על סודר שהוא בגד של ראש, דעטיה אשכחן בשל ראש כמ”ש ועל שפם יעטה דמזה למדו שמחוייב בעיטוף ישמעאלים וכן כתיב ועוטך עטה ודרשו חז”ל ג”כ לענין עיטוף הראש לכך תקנו לשון עטיה להגאונים בסודר של ראש, (וגם הרמב”ם הנ”ל מיירי בסודר של ראש), אבל לא שהציצית מפקיע ברכת עוטה ישראל.

והרב המעיר רצה להוסיף ולטעון דגם לא תקנו מלביש ערומים על טלית גדול כיון שהוא דרך עיטוף ולא דרך לבישה ולענ”ד זה פשוט בהרבה מקומות שגם עיטוף הוא בכלל לבישה עי’ שבת עז ע”ב לבושא לא בושה ושם הכונה מה שמכסה בגדיו, וכן ברז”ל אי’ שבעה לבושין וכו’ ונזכר שם גם מיני עיטוף וכן מה שנזכר ברז”ל הרבה מקומות לבישה ועיטוף זה עם זה במקרא בד”כ אינו אלא או כסות או לבוש או עטיה אבל לא מצוי כ”כ זה בצד זה משום שעיטוף בכלל לבישה, הלכך שייך גם מלביש ערומים על ט”ג.

ועי’ במס’ כלה רבתי פ”ג ועטיף גיותא לגלימיה והוא לבושיה כל יומיה וכו’ הרי שפתח בעיטוף וסיים בלבישה, ועי’ שוחר טוב פ’ צ ראתה אותו הדור ביותר לבוש ומעוטף בציצית וכו’ (אם כי יש לדחוק דהם ב’ מיני בגדים), ובראב”ע ישעיה ג’ כב והמעטפות יש אומרים הלבוש תתעטף בו האשה וכו’, ובראב”ע תהלים סה יד יעטפו מגזרת המתעטף כמו ילבשו, ובמושב זקנים מבעלי התו’ בס”פ שלח וכשבאים לבית הכנסת חוזרים ולובשים עוד טלית שמתעטפין בו שחוזר ומברך וכו’, וברד”ק תהלים עג ב ומלבוש מחמס זהו יעטף שית חמס למו, יעטפו להם שית החמס תמיד, כמו שיעטוף האדם מלבושו תמיד כל היום כן ישימו הם החמס כל היום ע”כ, וברד”ק תהלים קט יח כ’ וילבש קללה כמדו [פי’] כלבושו כלומר שיהיה מעוטף בקללה וכו’, ובחזקוני בראשית ג ז כ’ ויתפרו עלה תאנה למלבוש ובכסות קל נתעטפו שלא להנות מן העולם כדי לכפר עליהם וכו’, וברבינו בחיי בראשית ג כב כ’ וזהו לשון (יחזקאל ט יא) לבוש הבדים מעוטף בטלית הרחמים וכו’, ובבעל הטורים ס”פ שלח ועשו להם ציצית, אמר הקדוש ברוך הוא אני רוצה שתהיו מעוטפים כמלאכים לבוש הבדים וכאשר ראית אותי מעוטף (פסיקתא רבתי פרק טו כא) ע”כ, ויש להוסיף דעיקר ענין מלאכים שהם עטופי לבן בבגד של עיטוף נזכר בכ”מ בגמ’ (עי’ שבת כה ע”ב ובפ”ד דקידושין) ואכמ”ל, והבעל הטורים למד כן מענין לבוש הבדים שהוא לבן דבד היינו לבן כדבר”פ אחרי, הלכך למד לבוש לענין עטיפה, ואפשר להביא עוד הרבה מקומות שמשמש לבישה על עיטוף ועיטוף על לבישה, ולא הארכתי כי הוא מיותר והבוחר יבחר.

(ולענין אם אפשר לברך להתעטף על לבישה בלא עיטוף ג”כ עיקר הדעה להלכה דאפשר רק דמחמרי’ במקום ברכה לחשוש להמחמירים שלבישה אינו בכלל עיטוף, עי’ בב”י וד”מ נו”כ ריש סי’ ח בשם הא”ח סי’ ח ומהר”ח או”ז סי’ ד’ ותה”ד סי’ מה ובחזו”א מש”כ בזה [ויש להעיר דהתה”ד אפשר שלא סבר כהחזו”א בטעם תחילת הלבישה], וכל הנידון אם שייך לשון עיטוף בדבר שהוא דרך לבישה, אבל להיפך לית מודה דעיטוף בכלל לבישה, וכן בכה”ח סק”כ כתב בפשיטות דלמהר”ם ומהר”ח או”ז וסייעתו שמברכים על ט”ק להתלבש (או ללבוש) יצא בנוסח זה גם בט”ג.

ועי’ תשב”ץ ח”ב סי’ מ וה”ה שאם רצה לברך ללבוש ציצית שרשות בידו אלא שאינו ניכר מתוך ברכותיו שהוא ת”ח ואנו נוהגין לברך להתעטף בין דרך עטיפה בין דרך מלבוש וכן ראוי לעשות עכ”ל, אלא שעיקר דבריו מיירי לענין המברכים על ט”ק ללבוש שהזכיר לעיל מינה וכדעת מהר”ם ומהר”ח או”ז שמברכים להתלבש על ט”ק, וע”ז דן להשוותו לברכת טבילה עי”ש ומסיים דלהתלבש יצא.

אבל יש לדון בכוונתו לעיל מינה שבכלל מאתים מנה דמשמע שעיטוף הוא פחות מלבישה, ועי’ שע”ת סי’ ח סק”ג שהביא דבריו בקיצור, וצע”ק דבכה”ח שם סק”כ כתב גם בדעת התשב”ץ שגם בט”ג יצא בלהתלבש, והאמת שגם כך ניחא יותר לשונו של התשב”ץ דמסיים בין דרך עטיפה בין דרך מלבוש דיש לומר דגם מש”כ לעיל מינה שאם רצה לברך להתלבש קאי גם על זה.

ויש ליישב דיש חילוק יסודי בין “לשון עיטוף” שהוא פחות מלבישה כיון שהלשון עיטוף גרידא יש במשמעות כיסוי בלבד, שהרי עיטוף הוא שם כולל לעוד שימושי דומם ולא רק לכלי אדם, לבין “עיטוף אדם בבגד” בפועל שהוא ג”כ נכלל בלשון לבישה, וליכא דס”ד שאין טלית גדול בכלל לבישה כיון שהוא בגד המשמש את האדם, אלא דהרשב”ץ כתב דלגבי ט”ק הנוהג כאותם שמברכים להתלבש יצא יד”ח גם לשיטתו שסובר שאין מברכין לכתחילה להתלבש, אבל בט”ג לא נחית לנידון אם מברך בו להתלבש מה דינו כיון שאין אדם מברך על ט”ג להתלבש לכתחילה.

אבל זה אינו מיישב לגמרי דהרי סו”ס מש”כ דעיטוף הוא פחות מלבישה בס”ה למד כן מלשון הברכה להתעטף דגבי בגד מיירי לשון זה, וצ”ע.

וכן מבואר בברכי יוסף בשיורי ברכה מו סק”ח בשם אלפסי זוטא כת”י (ולפנינו הוא באלפסי זוטא פ”ט דברכות עמ’ לב) דעת הרמ”ע (הובא בעמק ברכה בסידור צלותא דאברהם עמ’ סג) דמבואר מדבריו שברכת מלביש ערומים ולהתעטף מברך בשחרית על ט”ג וכגי’ הרי”ף [וכ”ה בעוד מהראשונים כמשנ”ת בתשובה] וכן הוא בסידור האר”י, ועי’ כה”ח סקמ”ז מה שהביא בזה.

והנה כ”ז לענין ברכת מלביש ערומים על ט”ג חדש אבל לגבי ברכת מלביש ערומים על ט”ג בברכת השחר (באופן שלובש רק ט”ג ולא בגד אחר) יחד עם עוטר ישראל או עוטף ישראל יהיה בזה נידון נוסף להסוברים שאין לברך ברכה”ש על מה שלא עשה באותו היום, דהנה רס”ג בסידורו פסק שאין ב’ ברכות על בגד אחד וסוגיין דעלמא אינו כן כמו שנתבאר לענין ברכת השחר עם ברכת המצוות, רק דיש לדון בב’ ברכות השחר.

דהנה בהרא”ש פ”ט דברכות נזכר שהם ברכות הנהנין וברוקח (כמו שנתבאר בפנים התשובה) נזכר שהם ברכות ההודאה ולא ברכות הנהנין ולכן א”צ לברך לפני כל פעם כמו בברכות הנהנין אלא רק פעם אחת, והנה בברכות הנהנין מצינו שאין מברכין ב’ ברכות על מאכל אחד, ומיהו גם להרא”ש אינו ממש ברכות הנהנין דהרי מודה הרא”ש שמותר ללבוש לפני הברכה, א”כ יש לטעון דגם לעניין זה הוא לא ממש כברכות הנהנין ויוכל לברך ב’ ברכות על בגד אחד.

ואפי’ אם נימא דיש משמעות בגמ’ שלא תקנו ב’ ברכות על בגד אחד, דהרי מלביש ערומים על בגד שאין בו עיטוף ראש ועוטר ישראל בבגד שיש בו עיטוף ראש (או עוטף ישראל לחלק מהראשונים או עוטה ישראל ומ”מ ראשונים מכל הגירסאות נזכר שהברכה נתקנה על בגד של ראש) ולהתעטף בציצית על בגד שיש בו ציצית כסדר הברכות בגמ’ ברכות ס ע”ב, מ”מ אחר שתקנו הברכות יש לומר שמברך ב’ ברכות על בגד אחד.

וכן מצינו בתפילין לדידן שמברכין ב’ ברכות דמברך על של ראש ב’ ברכות אע”ג דעיקר התקנה לא תקנו על של ראש ב’ ברכות אלא דשם בתפילין השל יד אזיל על של ראש וכאן א”צ לזה כיון שאין כאן ברכת הנהנין על כל בגד שלובש כיון דאי”ז ממש כברכת הנהנין כמ”ש הרוקח וגם הרא”ש נתבאר דמודה לזה, הלכך כאן אינו מש כמו שם וילה”ס בזה.

ובמתיר אסורים וזוקף כפופים אע”פ שנזכר בפוסקים שבכלל מאתים מנה (שאם בירך זה לפני זה אינו חוזר ומברך זה) מ”מ מודו הפוסקים (גם הרא”ש שסובר שנתקנו רק למי שעשה הדברים) שיכול לברך הברכה הראשונה אחר שכבר גמר הפעולות שהרי כ’ שסודרן בבהכנ”ס, ומ”מ ראיה גמורה אין משם כיון שטוען שהברכה הראשונה מברך על הפעולה הראשונה והשניה על השניה (וכמו לדידן שמברכים על סידורו של עולם ולא אכפת לן שסידורו של עולם כולל ב’ ברכות אלו אע”פ שהיה אפשר לטעון שכיון שמברך על סידורו של עולם איך יכול לברך על פעולה שכוללת ב’ פעולות ב’ ברכות, ורק למאן דמברך על הפעולות מברך הברכה הראשונה בין הפעולה הראשונה לפעולה השניה, אין לטעון כן) ולא דמי למי שכבר בירך על הפעולה השניה שכבר נפקע מחובתו על הפעולה הראשונה.

ומ”מ לדידן דמברכין גם אם לא עשה פשיטא דמברכין גם ב’ ברכות על בגד אחד דבכלל מאתים מנה.

ושוב מצאתי בדה”ח סי’ יג ס”ז שכתב בזה”ל, קנה טלית ועשה בו ציצית וכו’, ומברך להתעטף קודם ואחר כך שהחיינו (פרי מגדים) כמו ברכת מלביש ערומים ושהחיינו שהדין שמברך מקודם מ”ע ואחר כך שהחיינו ע”כ, ובפשוטו משמע דאין ברכת מלביש ערומים בטלית שיש בו ציצית אף דמיירי בט”ג ואף דנקט שיש מלביש ערומים בבגד חדש (וכן שם בסי’ רכג ס”ז), ואולי סבר שברכת מלביש ערומים הוא רק בבגד שצריך לכסות גופו בו ולא בגד לכבוד ועי’ מעין זה בכה”ח דברכת מלביש ערומים הוא בבגד שהיה צריך לכסות גופו ערום, ואף שזה מחודש לפרש בירושלמי כן.

אבל מ”מ אפשר שלמד הדה”ח דלכה”פ בעי’ בגד שמטרתו לכסות גילוי בשר ולא בגד שמטרתו לכבוד וכ”ש אם עיקר מטרת לבישתו למצוה.

ועי’ גם חי”א כלל סב ס”ב שאולי יש קצת משמעות בדבריו שאין ברכת מלביש ערומים בטלית של ציצית אבל שם אינו מוכרח.

וכן ראיתי להרי”צ דושינסקי אבד”ק העדה”ח שנהג שלא לברך מלביש ערומים בבגד חדש של ט”ג או ט”ק אלא לצאת מאחר, היינו מצד הציצית ולא מצד צורת הבגד, והיינו משום שהבגד אינו למטרת לבישה, וביותר מזה כתב בשיעורים וכתבים לראי”ש בהגר”ח גרינמן עמ’ עב שנראה שאין מברכין על טלית מלביש ערומים שעשויה לכבוד על הבגדים עכ”ד וכ”ש מחמת שמטרת הבגד הוא למצוה ולא מחמת שיש בזה חסרון בצורת הבגד שאינו דרך לבישה אלא עיטוף.

וציינו בזה לדברי הט”ז סי’ יד סק”ד שסתם טליתות שלנו אינן למלבוש אלא למצוה, וכן להגהות ר”ש טויבש במנחות מא שדן לגבי כלאים בטליתות שלנו דאינם למטרת מלבוש.

[ובגוף מש”כ הדה”ח בשם הפמ”ג עי”ש מ”ש בהג’ רע”א, ועי’ משנ”ב סי’ כב סק”ג ובשונ”ה שם ושאר פוסקים, ואכה”מ].

השלמה להשלמה בענין מלביש ערומים בטלית גדול

נתבאר דשייך לבישה גם בטלית גדול אע”פ שהוא דרך עיטוף כיון שכל בגד בכלל לבישה (ואע”פ שעיקר לשון לבישה אין הכוונה לעיטוף מ”מ משמש גם ללבישה על דרך חיה בכלל בהמה), ויש לציין בזה עוד לדברי הט”ז ביו”ד סי’ שא סק”י (ועי”ש סקי”ב) דנתבאר שם ע”פ השו”ע שם ס”י שבגד שנותנין בזמן תספורת לא חשיב מלבוש אא”כ יש לו בית ראש, משום שכיון שאינו משמש אלא להגן אי”ז מלבוש, משא”כ אם יש לו בית ראש יש לו שם מלבוש ונעשה מתחילה לשם מלבוש דהיינו שהוא רך אסור אע”פ שהלבישה כעת הוא לאצולי טינוף, אבל מה שבגד שיש בו רק העלאה חייב אם הוא משמש כבגד גמור (דהיינו גם אם אין לו בית ראש וכ”ש אם מעטף גם את הראש) משמע דהוא גם מצד מלבוש ולא רק מצד העלאה, ומשמע דהצורה היא סימן בעלמא אם נעשה גם למלבוש או רק להגן, ומ”מ אין זה הכרח גמור לניד”ד דאפשר שכ”ז למד מדין העלאה ורק נקט מלבוש במטבע לשון מושאל.

ויתכן עוד לתרץ סתירת התשב”ץ לפ”ז דמתחילה כ’ שבכלל מאתים דלבישה מנה דעיטוף ובסוף דבריו משמע שיוצא בברכת להלביש גם בטלית של עטוף כמ”ש הכה”ח, ויתכן לתרץ דבאמת עיטוף הוא ג”כ לבישה רק העיטוף בלבד כשאינו למטרת בגד כגון הך עיטוף דמטפחות ספרים אינו בכלל לבישה ואפשר שהוא נ”מ לבגד עיטוף הנלבש רק לשם מצוה כמו שציינתי שחשו קצת אחרונים ובפנים הדברים כתבתי כען תי’ זה רק שנתקשיתי לומר דנימא שהתשב”ץ לא מיירי בט”ג עי”ש, ועכשיו לפי הנוסח כאן הוא מיושב.

או אפשר ליישב הנוסח הנזכר שם ולומר דבאמת ט”ג גם התשב”ץ מודה דהוא בכלל שם לבישה רק מ”ש שבכלל מאתים מנה ר”ל שחיוב התורה הוא גם על עיטוף שאין בו הנאת לבישה (כגון הנזכר ביו”ד שם להגן או ט”ג למצוה בלבד) ולענין זה לבישה הוא יותר מזה, אבל אה”נ דט”ג שהוא בגד הוא בכלל לשון לבישה כפשטות הענין.

*

בדין גידול בהמה דקה הביא הגריש”א ח”ד סי’ קצט דברי הגהות הר צבי על הטור חו”מ סי’ תט דהאידנא בטלה התקנה אחר ששנים רבות לא היו שדות בא”י, ודחה דבריו ע”פ דברי הפוסקים דיש סוברים שלא בטלה התקנה כלל (כך סבר הגריש”א בדעת הטור ויש להוסיף דכן מפורש בכפתור ופרח פרק י ובשה”ל ח”ד סי’ רכז כתב דאולי אם היה רואה דבריו לא היה מקל בזה ומ”מ בזה יש לדון), ויש סוברין דהנהגה גם בחו”ל במקומות שהיו שדות ישראל (כך דייק הגריש”א שם מדברי הבהגר”א ריש סי’ תט בדעת השו”ע שם) עי”ש.

ויש לציין דכ”ז מלבד שעיקר דברי הר צבי תמוהין מאוד דהרי אפי’ בשו”ע חו”מ סי’ תט שהתירו כשלא היו שדות ישראל בא”י לא נזכר שמחמת זה בטלה התקנה לעולם אלא רק כל זמן שאין שדות ישראל, וגם בשו”ת דבר יהושע ח”ד חו”מ סי’ ז השיב עליו.

אולם יש לדון אם ארנבת הוא בכלל בהמה דקה או בכלל חיה ועי’ בכנף רננים על פרק שירה מש”כ בזה לענין שם ויש לדון נקט דבריו להלכה בכל הנפק”מ מזה.

ועי’ רמב”ן בראשית א כד דמשמע שמי שאינה אוכלת בשר היא בהמה ולא חיה וכן בפסיקתא משמע שבהמה אינה אוכלת בהמה ומיהו עי’ תי”ט עוקצין פ”ג מ”ג ד”ה בהמה טמאה דמשמע שד’ חיות טמאות שמם חיה ולא בהמה ויש לדון בכוונתו על אלו מתוך ד’ חיות בא לכלול שמוגדרים כחיה אם כולם או חלקם.

וכמו”כ ידוע הנידון האם ארנבת שלנו הוא ארנבת שבתורה, ושייך לדון לכאן ולכאן, דהיינו בין אם נאמר דארנבת שבתורה היא בהמה דקה מה הדין בארנבת שלנו ובין אם נאמר להיפך.

ובאמת לפום קושטא גדרי דין זה לא תליא בבהמה דקה בלבד, דכן מבואר להדיא בסוגי’ דב”ק פ ע”א שכולל גם חיה וגם טמאה עי”ש.

ויש להוסיף עוד דבגמ’ בב”ק עט ע”ב מבואר דגם גסה היתה צריכה להיות מכלל הגזירה אלא שאין גוזרין גזירה שאין הציבור יכולין לעמוד בה וא”א להביא בהמה גסה מסוריא הלכך לא גזרו, ולכאורה א”כ גם חיה דקה דכ”ש שגזרו דלמה לא.

ויש לדון כמו”כ עוד האם יש להחשיב בני ברק כמקום שאין מצויות שדות ישראל מכיון שרוב המוחלט של המקומות אינם שדות והוא בכלל ההיתר לדעת השו”ע שם או דילמא דסגי שיש גינות ורובם של ישראל.

ויש לדון בזה האם נאמר דוקא בשדות או סגי שמצוי ממון ישראל ואוכלי ישראל שיכולה לרעות בהן, וממה שדן השו”ע לפי רוב ישראל ולא אסר מחמת מיעוט שדות ישראל יש מקום לדון לכאורה דהגדר הוא שדות ואין נאסר במה שיש כאן ישראלים, וצל”ע בזה.

ועי’ בתשוה”נ ח”ד סי’ שכב שכתב שראה בראש העין שמגדלים עיזים ומחה בהם, ויתכן שעיזים שדרך שרועים בחוץ ואוכלים הוא חמור יותר מאחר דלגבי עיזים מה לי שדה ומה לי כל אוכל שמונח בחוץ, אם כי באמת אינו ברור לגמרי שאסרו אלא במקום שמצויין שדות ישראל דבזה הוא קרוב למכשול וכמשנ”ת.

ואמנם היה מקום לטעון דאין הולכים בכל עיר לפי אותה עיר אלא לפי כל א”י בכללותה, אבל הגריש”א שם ציין לתקנות העיר פתח תקוה שנעשו לכאורה ע”ד המהריל”ד שמחלו זל”ז כדי שלא יהיה חשש איסור בהמה דקה עי”ש, ומשמע שהולכים לפי העיר ולא לפי כל א”י, אם כי יש מקום לדחות דלרווחא דמילתא נקטו כן דהעיקר סמכו על מה שאולי בזמנם רוב השדות עדיין היו של ישמעאלים ורק דחששו שלא ישחיתו הבהמה דקה זה את שדהו של זה (או שחששו לצד דאזלי’ בתר העיר) ולזה עשו הסכם זה.

אולם במדרשים פרשת שמות אי’ שמשה הנהיג הצאן אחר המדבר להרחיקן מן הגזל ובפשוטו במדבר סגי לזה, אם כי אין ראי’ ברורה שמשה נהג כן בתורת התקנה אלא להרחיקן מגזל כפשוטו אבל בב”ק עט ע”ב מבואר להדיא דבמדבר אין איסור כלל עי”ש בפרטים בזה, ועי’ בתשוה”נ שם דמאחר שבמדבר אין איסור מכח זה התיר להשתמש בחלב הבא ממשקים של עזים באופן שאין איסור רעיה באזור דבע”ח שבזמנינו שיש להם מקום קבוע לרעות אינו בכלל הגזירה ועי”ש מה שכתב לדמותו למקום מדבר ולזמן שרוב א”י גוים.

ולענין אם סוגר הבעל חי בבית הראה בתשובת הגרי”ש שם לדברי התוס’ בב”ק עט שגם באופן זה אסור ודלא כהרמ”ע מפאנו בתשובה סי’ פה שהקל בזה אם נותן לה מזונות, ויש להוסיף דכן מבואר להחמיר בזה גם בסמ”ע סי’ תט סק”א בשם הטור וכן בדובב מישרים ח”ג סי’ א סק”ד בשם הפסקי תוס’ וכן מבואר ברשב”א ועוד ראשונים ובתי”ט ותפא”י, ודלא כצי”א ח”ז סי’ כד שכתב דבשעת הדחק יש לסמוך על הרמ”ע.

ומ”מ אולי גם לדעת התוס’ וסייעתם לא אסרו אלא בבע”ח שדרכו לצאת ולרעות אבל בע”ח שאין הדרך לגדל ממנו עדרים ולצאת עמו לשדות לא, ויש לומר דמאחר שצורת הרעיה בזמנינו היא לא על ידי הוצאתם למקומות רעיה שונים אלא סגורים במקומות פרטיים אינו דומה לנידון הרמ”ע שדחאוהו הפוסקים שאם סוגר הבע”ח ורועה בבית שרי אלא הוא נידון חדש במין בע”ח שאין דרך לרעותו בחוצות במקומות שכך הוא, דבזה לא גזרו כלל (והשתא אם נימא הכי יש מקום לטעון דגם הרמ”ע גופיה כך סברתו וממילא כבר אין להקשות ע”ז מדברי הראשונים שלא כ”כ).

ומסברא כך היה נראה יותר דמאחר שלא שמענו שגם בזמנם היו מגדלים עדרים של ארנבות ורועים בהם בחוצות א”כ לא גזרו אלא בבהמה דקה שבה דברו שהיו רועים בעדרים שלה בחוצות (ובאמת עיקר מה ששייך גידול עדרים והפקדת אדם על זה הוא בבע”ח העומדים לאכילה אבל בע”ח העומדים לנוי אדרבה הרגילות לפזרם ולסחור בהם בבודדים ואין רגילות למנות מי שישמור על ארנבות רבים כאלה).

וכן מצינו שכתב הסמ”ע בסי’ תט סק”א וז”ל בטור סעיף א כתב דאפילו בבית אסור ואפילו אין הבהמה שלו דאין אדם חוטא ולא לו מ”מ כיון שדרך בהמה דקה לצאת ולהזיק גזרו מחששא שתצא בלי ידיעת הרועה ותזיק עכ”ל, ויש להבין בדבריו דמאחר שדרכה לצאת בידיעת הרועה חיישי’ שתצא בלא ידיעתו אבל מה שאין דרכה לצאת שמא אינו בכלל הגזירה כלל.

ומאידך עדיין יש מקום לטעון דבע”ח שיכול להשמט ולברוח ולהזיק הרי הוא בכלל האיסור, דברש”י סנהדרין כה ע”ב כתב בטעם החילוק בין בהמה גסה לדקה משום שדקה יכולה להישמט, ואמנם דבריו של רש”י מוקשים מדברי הגמ’ בב”ק שם שהובא שם חילוק אחר בין גסה לדקה, מ”מ עיקר דבריו אינם סותרים דברי הגמ’ בב”ק שם דיש לומר שהאיסור הוא שמא תישמט ממנו ודמעיקר דינא היה חשש זה גם בגסה, אבל גם הרש”י יש לומר דהיינו דוקא אם יוצא עמה לחוץ שאז מצוי שיכולה להישמט.

ויש להוסיף עוד דבמתני’ ב”ק שם מבואר דאין איסור בגידול עופות בא”י אלא תרנגולים בירושלים, ונראה פשוט דהיינו משום שאין דרך לצאת ולרעות בהם הלכך לא גזרו בהם ולא הוצרכו לבוא לטעם דאין גוזרין גזירה וכו’ ואדרבה אי משום הא מנ”ל דא”א להביא עופות מסוריא ואדרבה הם קלים מבהמה דקה.

אבל יש לדחות גם ראיה זו דאדרבה היא הנותנת שנזכר שם בסוגי’ בהמה דקה וגסה ועופות ומשמע דאין עוד דברים אלא כל דקה הוא בכלל דין דקה וכל גסה בכלל דין גסה דלא פלוג, ויל”ע בזה.

היוצא מכ”ז דיש ההיתר של הר צבי להקל לגמרי בזמנינו אבל לא קבלו הפוסקים דבריו (הגרי”ש ותשוה”נ שם ועי’ גם שה”ל שם), מלבד מה שיש מהראשונים שהחמירו בא”י אפי’ בזמנם, וכמו”כ יש ההיתר של הרמ”ע מפאנו להקל כששומרה סגורה ומביא לה מזונות וגם זה לא קבלו הפוסקים היתר זה שמפורש בכמה ראשונים לא כך, אבל יש כאן ב’ התירים אחרים שיש לדון בזה, הא’ שבב”ב אין מצוי כ”כ שדות מרעה של ארנבות, והב’ שבע”ח זה גם אם נאמר שמוגדר כבהמה דקה מ”מ אין דרך לרעותו בחוצות ועכ”פ כיום ואינו ברור שהוא בכלל הגזירה.

ולכן א”א למחות ביד המקילים בזה מאחר דיש בזה צדדים שעושים כדין אבל עדיין לא נתברר לי אם ההיתרים מבוססים כל הצורך לסמוך עליהם לכתחילה.

השלמה לתשובה לענין גידול ארנבות

בדברי הגר”ש צביון (שאחר שיש תקנת פ”ת כל היישוב החדש כלול במנהג זה למחול על גידול בהמה דקה) יש להעיר שאינו מוכרח שהיישובים הסמוכים קבלו מנהגי פ”ת שגם לא נודעו ובקושי רב מנהגים משתמרים בזמנינו אפי’ באותו הישוב עצמו, וגם הגרי”ש שהזכיר התקנה בפ”ת מ”מ למעשה נקט להחמיר בשאר מקומות, וכן בתשוה”נ החמיר בעיזים בראש העין.

*

השלמה לגבי הנידון אם מותר לגדל ארנבות מצד בהמה דקה

שוב נראה להביא ראיה לפו”ר להיתר גידול ארנבות ממה שדנו הפוסקים (עי’ פר”ח סי’ קיז סק”ב ופרי תואר שם וכה”ח ובינת אדם אות סד ועוד) לגבי גידול ארנבות במקום שאין עומדין לאכילה אם יש בזה איסור מצד מסחר בבהמה טמאה, ולא נחתו לזה מצד בהמה דקה, אם כי אין מזו ראיה מוחלטת מכיון דיתכן דלא מיירי במקום יישוב ישראל כמו בזמנינו, אבל סייעתא ודאי יש משם.

השלמה לתשובה בענין גידול ארנבות

בגוף הנידון אם ארנבות בכלל או לא אאמו”ר שליט”א העיר דלדעתו רק מה שמגדלים מהם עדרים וצריכים מהם חלב או צמר הוא בכלל זה (וז”ל  נראה שכל גזירת בהמה דקה רק היתה בצאן דהיינו כבשים ועזים שהיו שכיחים ביותר עבור החלב והבשר וצמר שלהם ומהיכא תיתי שאר בעלי חיים), ויעוי’ בגמ’ ב”ק פ ע”א כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה רי”ש אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וכו’ מפני שעשויים לנקר את הבית ע”כ ועדיין צ”ע אם מיירי לגבי חיה דקה הדומה לעיזים וכבשים וההיתר שנאמר לגבי המינים הנזכרים באיזה אופן נאמר היתר זה, ושם נזכר אפי’ דבר שהוא לכאורה שרץ דאמרי’ שם גם חולדות סנאים, ושמא אינו שרץ ממש כדאמרי’ בגמ’ שם מאי שרצא דמתתאי שקיה, ויש מקום לפרש למה נקרא שרצא מאחר שאינו שרץ ממש משום וכו’ ובתוס’ שם משמע דיש ספק בזה אם הוא שרץ או חיה.

הגר”ש צביון העיר שבספר הזכרונות של סביו הגרח”ק הובא בשם החזו”א דאחרי שהתיר השו”ע הו”ל כעין מחילה לעולם עכ”ד, והוא מחודש קצת לומר שיש מקום לבסס היתר על דברי השו”ע גם במה שמבואר וברור בדבריו שאינו מותר, והוסיף הגר”ש הנ”ל דאחרי ההסכמה בפתח תקוה נתייסד כך המנהג ביישוב החדש ועדיין יל”ע דהרי רובא דעלמא אין מכירין תקנות פ”ת.

לגבי הנידון אם במקום הנשמר יש דינא דבהמה דקה או לא, יוי’ שם דידן מאי א”ל דידן קא מינטרא להו חובה א”ל חובה תקברינהו לבנה וכו’, ומשמע שם דפלוגתא דאמוראי שם אם מהני שמירה כדי להזהר בזה וגם עי”ש בתוס’ דמשמע דהמחמיר שם בגמ’ קאמר שהצד לפטור בזה הוא רק אם יש שומר צמוד כל הזמן שהוא דבר דאינו שייך כמבואר שם.

ויש לציין בזה לדברי הפלא יועץ ערך בעלי חיים שלא לגדל בע”ח שלא לבוא לידי צעב”ח.